ניצול

כולנו רואות שיש בחברה ניגודיות דפוקה רצח?

אנשים מסוימים מחפשים אוכל בין פחים ואנשים מסוימים זורקים מנה במסעדה כי היא מבושלת מדי. חלקינו עובדות שעות נוספות בזמן שיש אבטלה. בנקים לוקחים בתים של א/נשים.  אלימות משטרתית. מלחמות. ומה לא?

10828097_846251488730334_5705070772036368286_o

מה גורם לזה לקרות?

 אני חושבת שהחומריות של א/נשים גורמת לזה לקרות.

ואני אסביר למה.  ניקח כל-דבר… מוצר כלשהו. נגיד בקבוק שתיה – לאותו בקבוק שתיה יש ניגודיות. יש לו את הערך שאני מעניקה לו. ערך השימוש שלו. יעני כמה בא לי לשתות ממנו. ויש לו את הערך שלו בשוק. שמוערך בכסף. ערך החליפין של הבקבוק שתיה. אני יודעת שזה לא נשמע כזה מדאיג עכשיו – אבל אני מבטיחה להסביר למה זה נראה לי מדאיג.

מי רצה בכלל להכין את הבקבוק שתייה הזה?

מי רצה בכלל להכין את הבקבוק שתייה הזה?

שמתי-לב שאנשים מוכרחים למכור את העבודה שלהם בשוק בשביל ערך-חליפין, בשביל כסף.  אי אפשר שלא! למשל אני – אני צריכה לאכול, לשתות, יש לי קטע מוזר עם קולה שאני צריכה לממן,  לשלם שכ"ד,את הסיגריות שהתמכרתי אליהן ויש גם עוד בלתי-צפויים שאליהם צריך להיערך מראש. אני לא יכולה לחסוך עד שיהיה לי עסק משלי להתחיל את חיי הבורגנות. ולי אין שום רצון להיות בורגנית. וגם אל חיי הבורגנות אני יכולה לנסות להגיע רק דרך להרוויח כסף מילכתחילה.

10689697_846272875394862_1677537460090790725_n אז בעצם העובדה שאנחנו מייצרים כל דבר בשביל למכור את זה ולנסות להרוויח במקום לייצר על-מנת פשוט להשתמש במוצרים שאנחנו מייצרים –  מבטאת ניגודיות חברתית בין בעלי אמצעי הייצור לבין העובדים/ות.

10850214_846273178728165_1976171216172857376_n ישנה כפייה שמתנהלת כרגע בשוק החופשי.  והכפייה הזו מצריכה צורה מסוימת של סמכותנות ואלימות  בין אם זו תהיה מדינה, צבא מקצועי או כנופיות שכורות. אלימות תמיד הייתה הכרחית על מנת להפריט את אמצעי הייצור והיא הכרחית לאכיפת כל ההשלכות החוקיות של רכוש. על מנת שנוכל לקיים את עצמינו – לאכול, לשתות, לגור וכד'. עלינו להצטרף אל שורות פועלי השוק-החופשי. ועלינו למכור את העבודה שלנו בשוק, כמו שאני עובדת. דוגרי אנחנו מוכרים את הזמן שלנו למעסיק, בין אם זה שעות, או ימים או שנים. אנחנו מוכרים את היכולת שלנו לעבוד – זה כח העבודה שלנו! בואו נשמור עליו שלנו!

10658706_846275862061230_4903549274657730427_o יכולים לשלם לך 25 ש"ח לשעה אולם את מייצרת רווח של 75 ש"ח לשעה. אם זה קרה לך – נוצלת בעבודה (למעשה במקרה הזה שיעור הניצול הוא 300%). הניצול נעשה על ידי הניגודיות בין ערך השימוש לבין ערך החליפין של כח העבודה שלנו!

מקור

עונשין בחברה החופשית / יגאל לוין

anarchist_black_cross_3_poster-r83a3e26b90c240c3a0add32571cae791_i5h_8byvr_324אלטרנטיבות לכליאה בתקופה מהפכנית

נושא העונשין באמצעות כליאה בחיי חברה חופשית ושוויונית הוא נושא ברור למדי. קומוניזם חירותני לא יכול להזדהות או לתמוך בכל סוג של שלילת חירות. אנרכיסטים מאמינים כי חירות היא אחת מזכויות היסוד, ולאף אדם אין זכות לשלול את חירותו של האחר, ואין זה משנה מהן הסיבות לכך. איסאק פּוּאֶנְטֶה (אנרכו-סינדיקליסט, ממובילי התנועה האנרכיסטית הספרדית בשנות ה30 – של המאה ה- 20) כתב: "הקולקטיב יסרב לשפוט את הפושעים, כי אין זה אפשרי לאדם השופט לראות את זוית הראיה של הנשפט, והוא לעולם לא יהיה חסין מפני האשמה של חף מפשע או מזיכויו של אשם, כפי שקורה לרוב כאשר הביורוקרטיה מתחילה לעסוק בצדק. הקולקטיב יסרב גם להעניש את הנאשם מאחר שעונש הוא אקט שלא "מתקן" את הנזק שנגרם בעקבות הפשע ולא מלמד אותנו שום דבר חיוני. העונש רק מדרבן למרד ולשנאה, ולא לחמלה או שיפור. בתי מאסר ובתי משפט הם מוסדות אשר שולטים בהם אי-המוסר, האנטגוניזם ואי-הצדק. על בני האדם להתייחס לפשעים בדומה לאסונות טבע. אף אחד לא הולך להעניש סלעים שנפלו מהר,  ריסקו בתים וקיפחו חיי אדם." אנו רואים כאן יחס מוסרי ואחראי לזכות האדם להיות חופשי בכל מעשיו. רק אינדיבידואל בחברה חופשית יכול להיות היחיד שנותן דין וחשבון למעשיו. כהערת אגב, פואנטה עצמו נכלא ונרצח בידי פאשיסטים פרנקיסטים בשנת 1936. אנרכיסטים סבורים שבחברה קומוניסטית חירותנית, 95% מן הפשעים המתבצעים בימינו כלל לא יתקיימו, מפני שלא יהיה כל בסיס חברתי – כלכלי לקיומם. מרבית העבירות הן עבירות רכוש בחברה שמבוססת על עקרון הרכוש הפרטי (שהוא עקרון נפשע כשלעצמו) ועם ביטולו לא תהיינה סיבות לגנוב או לפגוע באחרים על רקע זה. ואם מדובר בשאר פשעים המתבצעים על רקע של קנאה, שנאה או מחלות נפשיות, יהוו אלו מיעוט זניח ולא-משמעותי של נזק ביחס למצב של מלחמות ורצח המונים הנגרמים כיום עקב שלטון המדינה והקפיטליזם.

אם מצב העונשין בחברה חופשית די מובן, עולה השאלה הבעייתית – מה יש לעשות בתקופה מהפכנית (מהפכה חברתית)? מהפכה היא מאבק ומלחמה (מלחמת מעמדות – מלחמה נגד הריאקציה), ובכל מלחמה ישנם פושעי מלחמה. בתקופה מהפכנית, כל עוד השלטון לא הובס לחלוטין, יש מקום להתייחס לכיצד מהפכנים יכולים להגביל את חירותם של הפושעים המסוכנים (כרוצחים, אנסים וכד') בלי לשלול את חירותם בצורה מוחלטת, ובלי להתרחק יותר מדי מהאידיאל האנרכיסטי (שהרי תיאוריה ופרקטיקה לא תמיד צועדות יחדיו). אלטרנטיבה למערכת של כליאה ובתי סוהר יכולה להיות דוגמה של בתי-מעצר פתוחים בדומה לחלק הנמצאים בהודו (בהודו קיימים כ- 27 בתי מעצר מסוג זה). בית מעצר פתוח הוא מכלאה שבה אסירים מעבירים שם רק את הלילה, ומגיעים לבדיקת נוכחות בשעות הבוקר ובשעות הערב. ביתר הזמן הם רשאים לעשות ככל העולה על רוחם, להסתובב בחופשיות בעיר, להיות בחברת משפחה או חברים, ואף לעבוד ולהתפרנס. חשוב לציין שזוהי עדיין שלילת חירות. חופש התנועה שלהם מוגבל, הם אינם רשאים לעזוב את שטח העיר. אך בכל זאת, פרקטיקה כזו יכולה לשמש את כוחות המהפכה. הרעיון המרכזי כאן הוא השליטה והמעקב על אותם האנשים שיכולים לסכן את התהליך המהפכני ולפגוע באחרים, ויותר מכך, במקרה שיהיה אדם שיבקש להיכנס לקולקטיב כשווה בין שווים. המהפכנים יהיו חייבים כל העת להיות עם יד על הדופק על מנת שלא לסטות מהקו הדק שמפריד בין שלילת החירות המוחלטת לבין מעקב אחרי האנשים המחפשים חד-משמעית לפגוע באחרים. ומה יש לעשות עם האנשים שכן ממשיכים לפגוע, לבזוז, לחמוס ולאנוס, או שמא שואפים להצטרף לכוחות הריאקציה? כאן רק תשובה אחת תתקבל – יש להדיח אותם מן הקהילה המהפכנית ומהחברה שבה מתרחשים השינויים החברתיים – עולם חדש יִבָּנֶה. אנשים אלו, אם מצפונם שואף לכך, יצטרפו לכוחות הריאקציה וסופם יהיה דומה לסופם של שאר הריאקציונרים.

לסיכום הנאמר – ניתן לחלק את רעיון העונשין לשני שלבים – או תקופות. בשלב הסופי (בניית החברה החירותנית, ללא דיכוי ושעבוד אדם בידי אדם אחר) אנו מוצאים כי אין מקום לשום עונש המגביל את חופש התנועה, הביטוי, או את מעשיו של האדם. בו-בזמן יש להבדיל את השלב הזה מן השלב הקודם לו (השלב המהפכני, שבו מתרחשת מלחמת מעמדות והבְּנִיָּה החברתית של העולם החדש, ובו גם נכלל המאבק נגד הריאקציה השואפת לשמר או להשיב חזרה את העולם הישן – מדינה וקפיטליזם), שלב שבו ישנה הזכות למהפכנים להגביל את חופש התנועה של בודדים המעוניינים לפגוע בייסוד החברה החדשה. להגביל את תנועתם ולהיות במעקב אחר מעשיהם. ברור לנו, לאנרכיסטים, שמהפכה לא תתרחש לפי מתכונת אחידה. עם זאת, אנו חייבים להיות מודעים לכל מצב שאליו נגיע בתקופה המהפכנית, על מנת שבכל מקרה שבו ניאלץ לשלול ולו במקצת את חירותו של האחר, לא יקרה הדבר עקב טעות-אנוש או בלא סיבה מוצדקת. כי כפי שבאקונין נהג לומר – «אי אפשר לשלול רק חלק מהחירות, אפשר רק לשלול את כולה. החירות – או שהיא מתקיימת או שאינה מתקיימת כלל".

?מי נגד מי בקרב על קובני

MptfpZ1R7M0*טקסט שהופץ בהפגנה בעד סולידריות עם הנצורים בקובני

קודם כל, קחו נשימה ארוכה, כי מדובר בנושא מורכב אשר אינו מוכר דיו בארץ, בייחוד בציבור דובר-העברית, שלא חשוף לתקשורת הערבית. כל הקשור למלחמת האזרחים בסוריה והעימותים בעיראק בשנים האחרונות אפוף גם במסכתות מורכבות של השמצות מצד צדדים שונים כלפי יריביהם, וטענות על שיתופי-פעולה נפסדים מתחת לשולחן. גם אנחנו עדיין לומדים את הנושא ומפתחים את עמדתנו.

למה ההפגנה הזו מתקיימת?

אנחנו מפגינות בתמיכה בתושבי קובני והאזור: הראשונים נצורים בעיירה ומנסים להתגונן מפני צבא דאע"ש (המדינה האסלאמית) התוקף אותה, והאחרונים ברחו ברובם מכפריהם עם התקדמות כוחות דאע"ש והינם פליטים בקובני או מעבר לגבול, בטורקיה.

מה זה קובני ואיפה זה נמצא בדיוק?

בקובני העיירה מתגוררים בשגרה כ-50,000 איש, ובקנטון קובני חיים כ-250-300 אלף איש. היא ממוקמת בצפון-מרכז קנטון קובני, כמעט על הגבול הטורקי, עליו עובר קו הרכבת ההיסטורי מאיסטנבול לבגדד (רק עשרות מטרים מפרידים בין העיירה למסילה ולמעבר הגבול).  90% מתושביה הם כורדים; והיתר ערבים, ארמנים וטורקמנים.

קובני הינה העיר/עיירה הגדולה באחד משלושה 'קנטונים כורדיים' בצפון סוריה: קנטון 'צ'יזירה' (או אל-ג'זירה בערבית), בצפון-מזרח (בגבול עם עיראק); קנטון 'קובני' או 'קובנה', מערבה משם בצפון; וקנטון 'אפרין', סביב העיר אפרין, מערבה משם עוד יותר. סוריה החליפה את שם העיר לשם בערבית, 'עין אל-ערב' (עין הערבים) — אך השם הוחזר למקורו בשנת 2012. קנטונים אלו עברו לשליטה כורדית במהלך מלחמת האזרחים בסוריה, ובשלהי שנת 2013 הוכרז עליהם כעל אזור עצמאי המתנהל במשותף, בשם 'רוג'אווה'. פירוש המילה הוא 'מערב', שכן מדובר בחבל-ארץ מערבי מתוך כורדיסטן.

מהי כורדיסטן?

כורדיסטן (מילולית 'חבל-ארץ הכורדים') הינו כינוי לאזור בו האוכלוסיה ברובה המכריע היא כורדית.

חלקים מכורדיסטן נמצאים תחת ריבונות המדינות הבאות: סוריה, איראן, עיראק, טורקיה. בסוריה נמצא החלק הקטן ביותר של כורדיסטן, בשטחו ובמספר תושביו: ב-2011 היו בסוריה כ-2-2.5 מיליון כורדים, לעומת 28 מיליון כורדים סה"כ מחוץ לשטח סוריה, כמחצית מהם תחת ריבונות טורקיה. בסוריה נמצאים כורדים גם מחוץ לשלושת האזורים העיקריים; למשל, בדמשק ישנו ריכוז לא מבוטל של כורדים. מאידך, גם באזורי 'רוג'אווה' יש מיעוטים אתניים: אשורים, ערבים ועוד (אשר היו מיוצגים במידה כזו או אחרת בהכרזה על רוג'אווה כעל אזור עצמאי). השפה הנפוצה ביותר בכורדיסטן, ובפרט ברוג'אווה, היא 'כורמנג'י', הקרובה לפרסית.

המדינה הסורית, וממשל הבעת' בפרט, דיכא את המיעוט הכורדי בסוריה לאורך השנים בצורות שונות, בין היתר באמצעות נישול מאסיבי מאדמות, טבח מפגינים, מניעה חלקית או מלאה של ביטוי מאפיינים תרבותיים כורדיים (שפה, שמות, לבוש) ועוד. זוהי אחת הסיבות להתעוררות בקרב הכורדים יחד עם גלי הפגנות 'האביב הערבי', ב-2011 ו-2012. שמה של קובני הוחלף חזרה מ'עין אל-ערב' עם השתלטות הכוחות הכורדיים עליה ב-2012.

חשבתי שמלחמת האזרחים בסוריה היא בין המשטר לבין המורדים. אז מי בצד של המשטר הסורי, דאע"ש או הכורדים?

אף אחד מהם. עד 2012 לא היו עימותים חמושים משמעותיים בין כוחות כורדיים לכוחות המשטר מעבר להפגנות. רוב המפלגות הכורדיות לא השתתפו בתיאומים החוץ-סוריים של הכוחות המורדים, אשר התקיימו בטורקיה — שדיכאה את הכורדים במשך זמן רב. אחד המנהיגים הכורדים, שלאל גאדו צוטט באומרו: "אם טורקיה לא מעניקה זכויות ל-25 מיליון הכורדים שבה, כיצד תוכל להגן על זכויות העם הסורי והכורדים שם?" ; אך שתיים מן המפלגות הכורדיות השתתפו בכל-זאת.

אחיזת המשטר הסורי באזורים הכורדיים נחלשה והתפוררה באותה תקופה, והכורדים היו ככל הנראה עסוקים בהכנות להישמטותה. ברוג'אווה קמו ב-2012 'יחידות ההגנה של העם' (YPG) ככוח חמוש בתמיכה פוליטית רחבה, ובתוך זמן קצר תפסו את השליטה ברוב אזורי רוג'אווה — ללא עימותים חמושים משמעותיים עם כוחות המשטר, אשר נסוגו. בשתי ערים נותרה נוכחות של המשטר הסורי — בקמישלי ובאל-חסקה, שהינן גם ערים מעורבות. קובני העיירה עברה לשליטה כורדית ב-19 ביולי 2012. מאז מהווה רוג'אווה, ככלל, כאזור עצמאי; ואי-הלוחמה עם המשטר הסורי נשמרת. בפרט, חיל האוויר הסורי לא התקיף את האזורים הכורדיים. יש הטוענים כי קיימת הבנה בין המשטר הסורי לכוחות הפוליטיים הכורדיים על בסיס היות להם אויב משותף — מיליציות כיתתיות סוניות-ערביות (כמו דאע"ש). לעומת זאת, באזורים הכורדיים נותרה נוכחות מסוימת של כוחות מורדים (למשל, צבא סוריה החופשית וג'בהת אל-נוסרה בעיר סרקאני/ראס אל-עין), איתם נמשכה הלחימה.

איך מתנהלים האזורים האוטונומיים הכורדיים? האם הם מהווים מדינה נפרדת, או חלק ממדינת כורדיסטן ?

זהו נושא מרתק וחשוב! אבל הוא מורכב מכדי לתאר אותו כאן. די לומר, כי ברוב האזורים הכורדיים, וברוג'אווה בפרט, מתקיים ניסיון להקים דמוקרטיה מבוזרת, להבדיל ממדינה במובנה הרגיל. לעומת זאת, כורדיסטן העיראקית, אשר גם היא אזור אוטונומי — מאז תחילת שנות ה-1990 למעשה — מתנהלת יותר כמדינה של-ממש, וכן נמצאת תחת השפעה פוליטית משמעותית של ארה"ב.

אז איך נכנסת דאע"ש לסיפור?

דאע"ש התפתחה מתוך איחוד של קבוצות מיליציה סוניות-פונדמנטליסטית על רקע ההתנגדות לכיבוש האמריקאי בעיראק, ולמדינה העיראקית שעיצבה ארצות-הברית, אשר מנהלת מדיניות כיתתית-שיעית מפלה. מאז 2013 ועוד לפני כן התפתח סכסוך בין דאע"ש לג'בהת א-נוסרה, וכוחות המורדים האחרים נגד ממשל הבעת' בסוריה: דאע"ש מתעניינת יותר בהשתלטות על שטחים בעצמה והקמת מדינה, ואינה מציבה בעדיפות גבוהה את הפלת אסד וכוחותיו. כך התנתקה דאע"ש ממסגרת 'אל-קעידה', אליה השתייכה עד 2013. הלחימה בין כוחות דאע"ש לצבא הסורי הייתה מוגבלת מאוד.

מדוע תוקפת דאע"ש את הכורדים דווקא? הרי גם הם מוסלמים סונים?

אכן, המתקפה של דאע"ש על האזורים הכורדיים אינה מונעת מעוינות בין-דתית או בין-עדתית. ישנן מספר סיבות לכך. אחת הסיבות היא המעורבות של ה-YPG וה-YPJ (המיליציה הנשית) בסיכול המתקפה של דאע"ש על היזידים (אשר דאע"ש אכן רואה ככופרים). סיבה שניה היא, שרוג'אווה נמצאת בעימות עם כל הכוחות הכיתתיים-הסוניים, בפרט עם ג'בהת א-נוסרה, ומתאמצת לסלק אותם משטחה. עוד לפני המתקפה הנוכחית הדפו הכוחות הכורדיים תוקפים אנשי דאע"ש. סיבה שלישית היא החשיבות של קובני כמעבר גבול חשוב לטורקיה. לבסוף, הסדר החברתי המתגבש ברוג'אווה אינו מתיישב עם הגישה השמרנית-פונדמנטליסטית של דאע"ש: זוהי חברה בעלת גוון סוציאליסטי, עם בולטות רבה לנשים בניגוד לתפקידן המגדרי המסורתי (כולל במוסדות הבכירים ביותר ובמיליציות), עם שילוב יחסית נאה של מיעוטים דתיים בחיים הציבוריים, וכן הלאה.

מאיפה יש לדאע"ש צבא?

באמצע 2014 היו לדאע"ש רק כמה אלפי לוחמים, בחימוש קל. מאז הצליחה לגייס לוחמים רבים נוספים (בין היתר, על רקע התנהלות ממשלת עיראק, ובעקבות תחילת ההפצצות האמריקניות נגדה). ביוני 2014 הוערכו כ-6,000 לוחמי דאע"ש בעיראק וכ-3,000-5,000 בסוריה, מתוכם כ-3,000 זרים כולל אלף צ'צ'נים ו-500 אירופאים (הערכת ה'אקונומיסט') — והמספרים גדלו מאוד מאז. הערכות נוכחיות, אולי פחות אמינות, הינן כ-80 עד 100 אלף (להערכת המצפה הסורי לזכויות האדם, מסז"א) או 20-31 אלף (הערכת סוכנות הביון האמריקנית, CIA); רוב כוחות דאע"ש נמצאים בעיראק.

יש לשים לב כי חלק ניכר (אולי רוב) חיילי דאע"ש הינם שכירים: לארגון היו וישנם מקורות מימון חיצוניים, ככל הנראה של גורמים בחצי האי ערב, ולאחרונה גם הכנסה ממכירת נפט במחירים נמוכים משמעותית ממחירי השוק.

עיקר החימוש הכבד של דאע"ש הינו, למעשה, אמריקני: הצבא העיראקי, אשר חומש כדבעי ע"י ארה"ב בטנקים, רק"מ, ארטילריה, טילי נ"ט ונ"מ וכן הלאה, נוטה להתפורר בעימותיו עם דאע"ש, והארגון בזז בסיסים ומצבורי נשק, תחמושת וציוד צבאי של צבא עיראק. כן תפסו כוחות דאע"ש ציוד צבאי ונשק בפעילותם בסוריה.

כמה זמן נמשך המצור? מה מצב הלחימה?

מתקפת דאע"ש על קנטון קובני נפתחה ב-16 בספטמבר. ב-17 בספטמבר תפסו כוחות דאע"ש גשר אסטרטגי על נהר הפרת. עד 2 באוקטובר נתפסו 350 כפרים, ו-200,000 איש ברחו מבתיהם, רובם לפליטות בטורקיה, חלקם לקובני העיירה. כוחות דאע"ש הפגיזו ארטילרית כפרים כורדיים בדרך לכיבושם; פגזים נפלו בקובני החל ב-20 בספטמבר, והפגזה מאסיבית החלה ב-28 בספטמבר. חיילי דאע"ש דרכו לראשונה בשטח העיירה ב-5 באוקטובר. מאז מתנהלים קרבות בתוך העיירה ובסביבתה, כאשר דאע"ש מרחיב את שליטתו בחלקים מן העיירה ולעתים מאבד אותה. לשני הצדדים מספר הרוגים משמעותי — בצד הכורדי, כ-550 (הערכת מסז"א ל-15 באוקטובר).

יש לציין כי בתחילת אוקטובר הגיע כוח של צבא סוריה החופשית, בן 1,250 לוחמים לפי דברי המפקד, מכיוון רקה, ותקף את כוחות דאע"ש מאחור. הכוח התפזר בהיעדר יכולת להאכילו ולחמשו: רוב אנשיו עברו צפונה לתוך טורקיה, ומיעוטם (כ-300) נכנסו והצטרפו למגיני קובני.

בחודש ספטמבר הכריזה ארה"ב על תחילת מסע הפצצות נגד דאע"ש. בשבועיים האחרונים החלו גיחות הפצצה נגד כוחות דאע"ש באזור קובני; בתחילה היו אלה גיחות בעלי השפעה משנית, אך בימים האחרונים מדווח על שיפור באפקטיביות של גיחות ההפצצה האמריקניות, נכון ל-15 באוקטובר; מדווח גם כי מתבצע תיאום בין YPG לבין הכוחות האמריקאים לצורך ביצוע ההפצצות. הכוחות הכורדיים ניצלו את ההפצצות המוצלחות יותר והצליחו, נכון ל-15 באוקטובר, להשתלט מחדש על 80% משטח העיירה, בעוד רוב כוחות דאע"ש נסוגו מספר קילומטרים.

אז, אתם רוצים להגיד לי שזו הפגנה שתומכת בצד של ארה"ב בעימות הזה?

כן ולא. ראשית כל, בהתעלם מן התמיכה החיצונית, יש לתמוך בכורדים מאשר בדאע"ש. שליח האו"ם לסוריה, סטפן די מיסטורה, העריך בראיון כי ישנו סיכוי לטבח שיזכיר את אירועי סרברניצה בבוסניה, וכי כ-12,000 עלולים למצוא בו את מותם. על כל פנים, דאע"ש נודעת לשמצה באכזריותה כלפי אוכלוסיה כבושה, ויש מקום לחשש מפני מעשי הרג, אונס וכיוצא בזה.

אם נעיין עתה ביחסי של ארה"ב, יש לזכור שבמשך עשרות שנים תמכה ארה"ב בטורקיה בדיכוי הכורדים (בשטח טורקיה); והבליגה על דיכוי הכורדים ע"י ממשל הבעת' בסוריה. ובצד השני של המתרס, דאע"ש זכתה — ככל הנראה — לתמיכה כספית משמעותית לאורך השנים מגורמים בלתי-ממלכתיים (ואולי ממלכתיים) בסעודיה, קטאר וכוויית — בנות-ברית של ארה"ב. כאמור לעיל, גם הנשק של דאע"ש הוא נשק אמריקני (על אף העובדה שנפילתו לידי דאע"ש לא הייתה ממש מתוכננת). אם כך, דאע"ש הוא יציר-כפי הצד האמריקני-טורקי, במובנים רבים, והכוחות הכורדיים — אינם כאלה.

בסדר, הבנתי למה לתמוך בנצורים בקובני. אבל למה ההפגנה היא מול השגרירות הטורקית?

כשקראנו להפגנה הזו, הסיבה למיקום הייתה המחאה נגד ההתנהלות הטורקית בקשר למצור, אשר לרוב מהווה תמיכה פאסיבית בצד של דאע"ש. הדרישות שלנו מטורקיה:
– הפסקת דיכוי ההפגנות ופעילות הסולידריות הכורדית עם קובני ורוג'אווה בכלל
– אפשור מעבר לוחמים הבאים לתגבר את מגיני רוג'אווה
– אפשור מעבר ללא הגבלה של ציוד, נשק ותחמושת לרוג'אווה

רגע, הטורקים נמצאים בקואליציה של ארה"ב נגד דאע"ש, נכון?

כן, אבל… בטורקיה יש מאזן כוחות מסוים בין ממשל דתי-אסלאמי סוני נבחר, לבין אופוזיציה, עם אחיזה חלקית במנגנוני המדינה ובפרט בצבא, שהינה חילונית-לאומנית, אנטי-אסלאמית, ונאמנה יותר לאינטרסים אמריקניים/אירופיים. אז, המחויבות האנטי-דאע"שית היא מוגבלת. אגב, אין לטעות ולחשוב שמפלגת הצדק והפיתוח, המפלגה האסלאמית השלטת בטורקיה, מיודדת עם דאע"ש: להיפך, המפלגה מזוהה עם תנועת האחים המוסלמים, אשר מתיימרת לבכורה ההנהגתית בארצות המוסלמיות במזרח התיכון. דאע"ש מתבטאת כלפי הממשל הטורקי בעוינות עצומה ("צבאות כפירה", "קואליציה שטנית", ארדוגן כ"ח'ליף של האחים המוסלמים" וכו') ומכריזה על כוונתה לכבוש את טורקיה.

אז מה עושה טורקיה נגד דאע"ש?

כעת הזו אין לנו (באחדות) תשובה ברורה וחד-משמעית לשאלה הזו. ישנה אפילו פעילות של קבוצות המזוהות עם דאע"ש גם בתוך טורקיה עצמה. במרץ, לדוגמה, ביצעו פעילי דאע"ש מתקפה באנטוליה בה נהרגו שלושה — ובכל זאת לא נראה שטורקיה מחויבת במיוחד למאבק בדאע"ש מחוץ לטורקיה או בתוך טורקיה. פעילי דאע"ש מסתובבים בגלוי עם סמליהם בטורקיה ומבצעים מאמצי גיוס תומכים גלויים, במרחב הציבורי.

בקשר למצור על קובני, ישנם כוחות טורקיים גדולים הנמצאים מצפון לגבול טורקיה-סוריה (אם תרצו, טורקיה-רוג'אווה) ואינם מתערבים בלחימה בשום צורה להוציא ירי תגובתי נקודתי כאשר פגזים טועים עוברים את הגבול; גם בלי לערב כוחות רגלים ושיריון, לטורקיה יש חיל-אוויר גדול למדי, וארטילריה — שניהם לא מופעלים כלפי דאע"ש, אפילו לא כלפי כוחות דאע"ש הצרים על קובני. טורקיה גם מסרבת לאפשר לכורדים לקיים מסדרון קרקעי מסודר דרך טורקיה בין הקנטונים של רוג'אווה; היא מדכאת באלימות קשה הפגנות של כורדים בטורקיה בשבועות האחרונים; והיא מונעת נקודתית כניסה של לוחמים כורדיים נוספים, ציוד ונשק.

מן הצד החיובי, הטורקים לא מנעו את כניסת הפליטים הכורדים מאזור קובני, וכנראה שהטיפול בפליטים איננו מזעזע (אולי הוא אפילו סביר, אך חסר לנו מידע). וכן, ב-28 בספטמבר התאפשר באופן חד-פעמי ל-1,500 לוחמי מפ"כ  (מפלגת הפועלים הכורדית, PKK) לעבור מטורקיה לקובני לתגבר את המגינים. וכן, חיל-האויר של ארה"ב פועל בצפון סוריה דרך טורקיה, אשר מסכימה למעברו.

אז מה שצריך הוא, שטורקיה תשלח את הכוחות הצבאיים שלה מעבר לגבול, תתקוף את דאע"ש, ותניס אותו מן האזור. נכון?

זה לא כל-כך פשוט. רבים בקרב הכורדים, בפרט ברוג'אווה, חוששים שאם הטורקים ייכנסו לשטחם, הם ייצרו 'אזור חיץ' של כמה ק"מ בצד הסורי, אשר יתפרש לאורך הגבול. זאת גם כאמצעי לחץ נגד המשטר הסורי (מצד טורקיה נשמעו טענות כלפי הכורדים כאילו הם משתפים פעולה בפועל עם ממשל הבעת'), אך לא פחות מכך — כצעד שירסק המנהל האוטונומי העצמאי של הכורדים המתבסס לו ברוג'אווה בשנים האחרונות. אחרי הכל, ליוזמה הכורדית בסוריה יש השפעה מעודדת (אם תרצו: מתסיסה) גם על אזורי כורדיסטן שבטורקיה.

מאידך גיסא, המנהיג וההוגה הכורדי-הטורקי, עבדאללה אוצ'אלאן, קורא דווקא להתערבות טורקית לטובת קובני, ואיים כי אי-התערבות עלולה לשים קץ לשיחות השלום המתקיימות בין המדינה הטורקית למפ"כ בשנים האחרונות, ולהפסקת האש.

שוב מחד גיסא, מבחינת הפוליטיקה הטורקית הפנימית, התערבות צבאית לטובות כוחות כורדיים, המזוהים עם מפ"כ, מנוגדת לחלוטין לקווי היסוד ולתעמולה בנושא הכורדי מזה עשורים. אפשר אולי להשוות זאת להתערבות צבאית ישראלית לטובת משטר הבעת' נגד כוחות ג'בהת אל-נוסרה.

ולבסוף: לפני כמה ימים נשברה הפסקת האש בין טורקיה לבין מפ"כ, בהסלמה שהגיעה לכדי הפצצה של חיל האוויר הטורקי על מטרות של מפ"כ. אנו דורשות עתה גם הפסקה לאלתר של ההפצצה.

האם אתן לא מפגינות רק בגלל שלכורדים יש פרויקט חברתי שנראה דומה לעמדות הפוליטיות שלכן? במשך שלוש שנים נהרגים בסוריה מעל מאה אנשים ביום בממוצע, ועכשיו נזכרתן להפגין?

חלק מחברות 'אחדות' השתתפו במשמרות מחאה בקשר למלחמת האזרחים בסוריה, ואף הניפו שלטים המאזכרים את סוריה בהפגנות נגד המבצע הצבאי הישראלי בעזה. עם זאת, לא עשינו די — כארגון וכציבור רחב יותר — בעניין המצב הטראגי בסוריה. יכולותינו הארגוניות מוגבלות, אך נשמח לשתף פעולה בקידום יוזמות מחאתיות או אחרות בקשר למלחמת האזרחים בסוריה.

עומדות מול מתקפת דאע"ש – סולידריות עם הנצורים בקובני

10632845_881710965187423_4341435713496101175_n

*** שימו לב! האירוע נדחה ליום שישי 17.10 ***

האזור האוטונומי הכורדי סביב העיר קובני, בצפון סוריה, עומד בפני מתקפה מצד כוחות המדינה האסלאמית (דאע"ש). לאחר שהשתלטו על אזורים נרחבים בעיראק ומזרח סוריה, ותפסו שלל עצום של נשק וציוד צבאי אמריקני מידי צבא עיראק המתפורר, פלשו כוחות דאע"ש לאזור קובני באמצעות אלפי לוחמים ועשרות טנקים ותותחי ארטילריה. דאע"ש כבשה כמעט את כל האזור, ומעל 150,000 פליטים מן הכפרים סביב קובני נסו צפונה. קובני נותרה עומדת, ועליה מגינות מיליציות 'יחידות ההגנה העממיות' ו'יחידות ההגנה הנשיות' (YPG/YPJ) הכורדיות. אלה הן חלק מן הפרויקט החברתי המתקיים בשטחים הכורדיים בשנים האחרונות, לכונן חברה מבוזרת המתנהלת בדמוקרטיה ישירה בלתי-מדינתית. מגיני/ות קובני חמושות בנשק קל בלבד. הקרבות סביב העיר נמשכים כבר מספר שבועות, והמגינים מצליחים למנוע את כיבוש העיר למרות יחסי הכוח. פעולת ההפצצה של ארה"ב הינה סמלית בעיקר, במספר גיחות בודדות; ואילו הכוחות הטורקיים הגדולים מוצבים מצפון לגבול וצופים בשוויון-נפש על הנעשה.

אנו איננו מצפות שארה"ב, טורקיה ויתר מדינות נאט"ו – אשר תומכות ואף מחמשות כוחות סוניים-פודמנטליסטיים-שובניסטיים באזור – יצילו את קובני. אך יש כוחות כורדיים אשר מבקשים להגיע לקובני ולסייע בהגנתה: כוחות YPG/YPJ מרוג'אבה (כורדיסטן הסורית), כוחות ה'פשמרגה' הכורדיים-העיראקים, וכוחות של מפלגת הפועלים הכורדית (PKK).

ביום שישי, 17 באוקטובר, נעמוד מול שגרירות טורקיה (רח' הירקון 202, תל אביב) ב 9:30 בתל-אביב ונדרוש מן המדינה הטורקית:

- לפתוח את אזור הגבול עם קובני למעבר כוחות להשתתפות בהגנה על העיר, מבלי 'לסנן' את הגורמים החביבים והלא-חביבים עליה.
– לאפשר מעבר ציוד, סחורות, נשק ותחמושת לקובני, ללא סינון והגבלה.
– להפסיק את דיכוי הפעילים והמפגינים הכורדים בטורקיה, ולאפשר להם לקיים פעילות סולידריות ותמיכה במובלעת הנצורה.

לאירוע בפייסבוק

האנרכיסטים במהפכה האוקראינית של 2014 / יגאל לוין

J_lWeQRjyks

איגוד העמלים האוטונומי

מה אנו יודעים על המהפכה שהתרחשה באוקראינה בחורף של 2013-14? האם אנו יודעים שהתרחשה מהפכה בורגנית-לאומנית? אכן. שהממשלה המעוותת של האוליגרכיה פרו-הרוסית הופלה? גם נכון. שאוקראינה נחנקת כעת במלחמת אזרחים ברוטלית ונוטפת דם? ללא ספק. אבל מה אנו יודעים על המהפכנים האוקראינים? האם יש בידיהם הישגים? האם במערבולת המאבק של אלפי כוחות עוינים הם הצליחו להשיג דבר-מה? את זה נגלה בסקירה הבאה.

איגוד העמלים האוטונומי

באוקראינה קיים ארגון אנרכו-סינדיקליסטי הקרוי "איגוד העמלים האוטונומי" (АСТ, באוקראינית). הארגון הוא איגוד עובדים (סינדיקט) קטן המונה כחמישים חברים ברחבי אוקראינה. הארגון מתאפיין במגוון מאבקים, ביניהם מאבקי עבודה, הקמת קואופרציות של עובדים, הפעלת בית ספר לא-פורמלי, וכן כתיבת והפצת מאמרים מקוריים. בזמן המהפכה תמך הארגון בעם האוקראיני המתקומם והשתתף לרוב בפלוגות העזרה הראשונה שסייעו לפצועים (הלא-מעטים עקב המאבק בכוחות המשטר – משמרות ה- "בֶּרְקוּט"), אך ההישג המשמעותי ביותר של הארגון היה כיבוש (או שחרור, תלוי כיצד מסתכלים על כך) קומפלקס בניינים שהיו בעבר מפעל (שנסגר עקב קריסת הכלכלה האוקראינית) והצברה* שלהם למרכז קהילתי ובית מגורים לפליטי מלחמת האזרחים.

נוער של האיגוד מכריז על אזור משוחרר

נוער של האיגוד מכריז על אזור משוחרר

המרכז הקהילתי "אוטונומיה"

בזמן המהפכה, הסניף של העיר חרקוב נִצֵּל את חולשת הממשלה הקורסת ואת חוסר האונים של הרשויות העירוניות, והשתלט (לא מעט בזכות עזרת הנוער והסטודנטים של הארגון) על קומפלקס מפעלים, לרוב מבנים ששימשו בעבר משרדים ומגורי פועלים. באולמות הנרחבים של המפעל הוקמו על ידי הארגון בית קולנוע המקרין סרטים בנושאים חברתיים מספר פעמים בשבוע, חדר אוכל ציבורי, סדנאות לתיקון אופניים, חדרי כביסה, מקלחות ציבוריות וחדרי מגורים למשפחות שלמות. כיום חיים במרכז כשתים-עשרה משפחות שנמלטו ממלחמת האזרחים שפושׂה במזרח אוקראינה (בין המשטר הפרו-מערבי החדש לבין הבדלנים הפרו-רוסים שרוצים להתנתק מאוקראינה ולחבור לרוסיה). מדי שבוע מגיעים גם הרבה פליטים למרכז על מנת לקבל אוכל או טיפול רפואי, וגם המקלחות מצאו שימוש נרחב בקרב הציבור. בכל יום נמצאים שם עשרות פעילים חברתיים (לרוב אנרכיסטים) שממשיכים להרחיב את המרכז ולהכין אותו עבור עוד משפחות חדשות (ישנם בסה"כ קרוב לחצי-מיליון פליטים מאזורי הקרבות, ומתוכם כמה אלפים בעיר חרקוב), עם פוטנציאל להפוך את המקום לאזור משוחרר של ממש (כולל הקמת עיר אוהלים והשתלטות על עוד מספר בניינים). גם החורף קרב, ובאוקראינה פירוש הדבר הוא הכנה נרחבת ויסודית הכוללת תנורים, אמצעים לחימום מים, ביגוד ומצעים חמים. אך לא הכול מושלם באוטופיה האנרכיסטית בחרקוב, כי גם כוחות הריאקציה אינם יושבים בחיבוק-ידיים.

הקרב על "האוטונומיה"

לא לקח הרבה זמן עד שהריאקציה הראתה את פניה המכוערות, ולאחר מספר חודשים של פעילות המרכז, התארגנה הממשלה החדשה בעיר למסע נגד האנרכיסטים. בשלבים הראשונים נשלחו למרכז כנופיות של ניאו-נאצים פרו-רוסים שניסו להשתלט על המקום. אך לאחר מספר קרבות שבהם יד האנרכיסטים הייתה על העליונה, סולקו הכנופיות מהמקום. או-אז העירייה החליטה לשלוח את כוחות המשטרה (שאורגנה מחדש לאחר המהפכה) כדי לשים קץ למרכז ולכלוא את האנרכיסטים המהפכנים. אך האנרכיסטים היו מוכנים. ביחד עם התושבים ומשפחות הפליטים הם התגודדו במרכז והפכו אותו למבצר של ממש. לאחר נסיון כושל של המשטרה להשתלט על המרכז, ולאור הזעם של תושבי העיר (התומכים ביוזמה של האנרכיסטים), חדלה המשטרה מהנסיונות לפזר ולסגור את המרכז. המהפכנים ותושבי המרכז למדו לקח, וקיימת תורנות משמרות המגינה על המרכז, במוכנות תמידית להתגודד ולהפוך אותו שוב למבצר.

רעיון ומעשה

הנסיון האוקראיני מראה לנו כי רק התארגנות בתוך מסגרת מביאה תועלת. הוא מראה שלאנרכיסטים יש מקום לפעולה במהפכה, גם אם היא מהפכה בורגנית. הוא מראה שמאבק אלים והגנה עצמית כן מובילים לתוצאות חיוניות בזירה המעשית (ולא רק בקשקושים תיאורטיים). בלי ארגון חזק, בלי יכולת לרכז את המאמץ, אנרכיסטים אוקראינים לא היו מצליחים באף אחת מהיוזמות המפורטות בסקירה זו. כבודדים ולא מאורגנים הם היו נדחקים לשולי המהפכה, וכל פעילות שהיו זוכים בה הייתה אולי מסתכמת כ- "פעילות" פייסבוק בסגנון – "אההה… הנאצים שוב משתלטים לנו על המהפכה, זו אינה המהפכה שלנו". הנסיון האוקראיני מראה לנו שגם ארגון קטן, אך מגובש ומאוחד, כן יכול להגיע להישגים משמעותיים בזמן מהפכה. אנחנו חייבים ללמוד מהם ולאמץ רק דברים חיוביים.

*הַצְבָּרָה, או חִבְרוּת (סוציאליזציה), היא אלטרנטיבה להתארגנות כלכלית שהאנרכיזם מציע. הנכס (מפעל, סדנה, מקום מגורים, בית ספר וכד') יהיה שייך לקולקטיב של המקום (פועלים, אנשי מלאכה, דיירים, סטודנטים…) ולא יהיה רכוש פרטי (הפרטה) או של המדינה (הלאמה).

52OiaCBQ6Bs

אנשים מגיעים למרכז

ZTHLnssgALA

מקשטים את המקום

TQQXk7n4AFQ

ערב תרבות

q1F03i75g3Y

חדר קולנוע

LV-5f6sfVk0

דגלים וסיסמאות בכל מקום

j8yKI5AC6ko

השירותים תוקנו וסודרו

4d9kzpruFBs

סדנאות לילדים של הפליטים

77yPdY-BSkQ

משקמים את מקום

חדר מגורים טיפוסי

חדר מגורים טיפוסי

חדר האוכל

חדר האוכל

מזבלת הקפיטל

אגבוגבלושי (Agbogbloshie) זאת המזבלה הגדולה ביותר של מוצרי אלקטרוניקה בעולם. כל שנה זורקים למזבלה כ-200,000 טונות של פסולת אלקטרונית, בעיקר ממערב אירופה וארצות הברית. תושבי אגבובלושי מפיקים מתכות נדירות מהמכשירים השבורים. מתכות יקרות ביותר כאן זה נחושת ואלומיניום. נחושת מופקת על ידי שריפה. לכן מדורות בוערות באגבוגבלושי כל הזמן ללא הפסקה. כוח העבודה העיקרי כאן זה ילדים ונוער בגילים מ-10 עד-18. המשכורת היומית שלהם היא בארך עד 10 cedis או 3.5 דולרים. עופרת, כספית, וארסן מצטברים בראות של התושבים המקומיים וגרומים לנזקים עצומים לבריאותם. לכן רוב התושבים באגבוגבלושי מתלוננים על כאבי ראש, נדודי שינה ובחילות. רבים באגבוגבלושי מתים צעירים, לא מגיעים אפילו לגיל 30.
xhANBjH9wrs  nLNaANNIeIA -lrmkJtJc9Q kd4O5fLks5k   xjvfSL-5fe4

את הילדים האלה לא צריך למשוך באוזניים לבית הספר

אדם שהתמסר ללמד ילדים משכונות העוני ב"בית ספר" מתחת לגשר המטרו בניו דלהי. את הילדים האלה לא צריך למשוך באוזניים לבית הספר. הם לא מבריזים משעורים ולא מעתיקים את שיעורי הבית מחבריהם. הם רוצים ללמוד ובכל בוקר הם מתאספים מתחת לגשר המטרו בניו דלהי, בירת הודו.

מתנדב נלהב בשם ראג׳ש קומאר שארמה (Rajesh Kumar Sharma) פתח כאן בית ספר מאולתר בחינם לילדים המתגוררים בשכונות הסלאם. הורים לילדים אלה לא יכולים לשלוח את ילדיהם לבית ספר, אין להם כסף. לכן, בית הספר שנפתח על ידי המורה ראג׳ש קומאר שארמה הוא הדרך היחידה של הילדים לקבל את הידע הדרוש לחיים מלאים.

בית הספר הזה נותן להם הזדמנות לצאת מהעוני. ליוזמה של חברו הצטרף גם לקשמי צ'אנדרה, שגם מלמד 30 תלמידים ממשפחות עניות. בבית ספר הזה אין כלום חוץ משני לוחות ושני כיסאות, לא מבנה ולא שולחנות! ילדים משכונות העוני לומודים את יסודות החשבון, לומדים לקרוא ולכתוב ממש ברחוב מתחת לגשר כשהם ישובים על מחצלות. ראג׳ש קומאר שארמה מספר שהילדים לומדים ללא תשלום כבר יותר משלוש שנים.

4