סוריה : ראיון עם אנרכיסט מחאלב

Syriaנכתב במקור ע"י ברנדון גריי, תורגם מאנגלית על ידי רועי זיסקינד

ההתקוממות בסוריה כנגד הדיקטטורה הטוטליטרית של בשאר אל-אסד נמצאת בשנתה הרביעית. מה שהחל במרץ 2011 בעיר הדרומית דרעא עם ילדי בית ספר שריססו בגרפיטי סלוגן ממצרים, "העם דורש את נפילתו של המשטר," הפך במהרה להפגנות המוניות מכל המגזרים שהתפשטו ברחבי הארץ כשדיכוי ברוטלי מצד המשטר פגש נחישות עיקשת מצד המפגינים. חיילים שסירבו לפקודות פתיחה באש לעבר המפגינים ערקו מן הצבא והקימו את "הצבא הסורי החופשי" כדי להגן על המפגינים מהדיכוי. מחאות המוניות על בסיס קבוע ומועצות עממיות הזינו את המרד התוסס.

מונרכיות סוניות אזוריות עודדו גורמים ריאקציונריים מקומיים שניסו להחדיר למרד שפה עדתית בעוד מערכת העינויים של משטר אסד עינתה אלפי פעילים. פונמנדליסטים סוניים שוחררו מבתי הסוהר של אסד והצטרפו לאחיהם העיראקים כדי ליצור את הבריגדות האולטרה-ריאקציונריות של המדינה האיסאלמית של עיראק וסוריה  (דאע"ש בעגה המקומית). אל-קאעידה דחתה אותם כקיצוניים מדי, והעדיפה במקום זאת לתמוך בשותפיהם הרשמיים, ג'בהת אל-נוסרה (חזית אל-נוסרה). דאע"ש תקפה רק לעיתים נדירות מטרות של המשטר של אסד, והעדיפה במקום זאת לקרוע לגזרים, מן העורף, את המיליציות של המרד, וכך הם ניצלו כמעט לחלוטין מהפצצות אוויריות כלשהן מצד כוחות הממשלה. פריבילגיה שכזו לא הוענקה מעולם לאזרחים במחוזות המשוחררים.

"הצבא הסורי החופשי" המבוזר והלא מאורגן צבר מוניטין של שחיתות כשחלק מלוחמיו מעוטי האספקה הואשמו בביזה ובפגיעות אחרות. ההפצצה הבלתי פוסקת של אזרחים והעוצמה של הצבא המודרני והמצויד היטב, המגובה בגוש האימפריאליסטי של רוסיה-איראן-סין, גבו את המחיר. חומס, עיר מרד גדולה, הפכה לעיר מורעבת ותחת מצור. אותו הדבר נכון גם לגבי הפרברים של הבירה דמשק. חאלב, הלב המסחרי של הארץ, הפכה למוקד של קונפליקט אינטנסיבי ומוקד לחסכים במשך שנתיים עכשיו. השנה "הצבא הסורי החופשי" וקואליציית החזית האיסלאמית יזמו צעדי ענישה כדי להעיף את דאע"ש, אחרי קמפיין פעיל ואמיץ שתייג את דאע"ש כאויבי המהפכה (קונטר-מהפכנים).

בשעת כתיבת דברים אלה, דאע"ש והמשטר של אסד מנצחים במלחמה שגבתה את חייהם של יותר מ-160 אלף בני אדם, הרסה נתחים עצומים מהארץ ועקרה מיליונים מבתיהם.

לאחר התקשרות בת כמעט שנתיים דרך הסקייפ והפייסבוק יצא לי סוף כל סוף לפגוש את אנרך, קומרד מסוריה איתו התכתבתי במשך זמן כה רב. הוא משכונת בוסתן אל באשה בחאלב.

ב: כשהחלו ההפגנות בדראע, מה חשבת כששמעת שמשהו מתרחש?

א: ובכן לפני שהחלו ההפגנות בדראע, יצרנו קבוצות מחאה בסוריה, אך תרשה לי לומר שלאחר המהפכה המצרית והמהפכה התוניסאית "כוחות הביטחון" הסוריים יצאו לרחובות כל הזמן. אז כאשר החלה המהפכה בדראע, כוחות הביטחון היו לנו בכל מקום. הדבר היחידי שעלה לראשי הוא שאנחנו צריכים לעשות כמוהם, אנחנו צריכים לצאת לרחובות, לכבוש את חאלב, אך זה לא קרה משום שבפעם הראשונה שלי ברחובות חאלב סוג של נעצרתי רק מכיוון שהיינו קבוצה של ארבעה אנשים שהלכה לכיכר בחאלב. אז הם לקחו אותנו, ואז חקרו אותנו ברחוב: "מה אתם עושים כאן? למה אתם פה? אתם הולכים למחות נגד אסד?" וענינו "לא, אנחנו כאן כדי לאכול פלאפל." (צחוק) אחרי הכל, זה התחיל. כשראינו את התמונות של המפגינים בדראע כולנו ידענו שזה ימשיך, זה לא ייפסק כי המעשים האכזריים של כוחות המשטר הסורי נגד המפגינים היו כמו סימן עבורנו שזה לא ייגמר שם. זה לא ייגמר בדראע.

אף אחד לא היה מתאר לעצמו שמה שקורה עכשיו יקרה. אבל אתה יודע, אחרי הכל, אני לא יכול להגיד שהאנשים טועים עכשיו. אחרי הכל כשאתה מול דיקטטורה של ארבעה עשורים, כשהדיקטטור משתמש בכלי נשק כנגד אזרחים לא חמושים, אני לא יכול להאשים את האנשים שלקחו נשק ויצאו לרחובות בשם החירות. כרגע אין ממש חירות, אך אני לא יכול להאשים אותם.   

היית די צעיר כשזה התחיל, בן כמה היית?

אני בן 22 עכשיו, אז הייתי בן 19.

איך זה היה להיות נער לפני המהפכה, תחת הדיקטטורה? מתי התחלת לראשונה לחשוב בצורה פוליטית, או לא להסכים עם המשטר, או להיות נגדו?

המשפחה שלי הייתה נגד המשטר, אז גדלתי נגד המשטר, אך הרשה לי לומר שהקרב הראשון שלי נגד המשטר היה כשהייתי בן 17. היה לנו מחזה תיאטרלי בבית הספר, אך הוא עבר תחת ידיה של המפלגה השלטת. הם מחקו כמה סצינות שהם רצו. זה היה הקרב הראשון, והם ניצחו בפעם הזו

אתה יודע בסוריה כשאתה בן 18 אתה צריך ללכת לצבא – אתה מוכרח ללכת לצבא. אז ללכת ברחובות כשאתה בן 18 ואינך בצבא, זה מסוכן עבורך. כמעט נעצרתי פעמיים רק בגלל זה, ואמרתי שאני סטודנט, אני לא יכול להיכנס לצבא כשאני לומד באוניברסיטה. הם אמרו "תראה לנו את התעודה שמוכיחה שאתה באוניברסיטה", ולא הייתה לי את התעודה, אז הם לקחו אותי למעצר, ונשארתי שם במשך משהו כמו 12 שעות, אז הם הוציאו אותי החוצה כי הם השתכנעו שלמדתי באוניברסיטה אז אתה יכול לראות את הדיקטטורה כל יום מילדותך ועד שאתה הופך לגבר מבוגר.

כשאתה תלמיד בבית הספר, לכל ילד, בכל כיתה, יש תמונה של חאפז אל-אסד [אביו של בשאר] שאומרת לך שהאח הגדול צופה בך בכל מעשה שאתה עושה. אז אחרי הכל, אתה בן אדם, כשאתה רואה את התמונה נועצת בך מבטים, אתה יודע שיש מישהו שמסתכל עלייך. אתה תחת לחץ כל הזמן. אז התחלתי לבצע מעשים נגד המשטר ולמען המהפכה. זה לא היה הרבה, אבל אתה יודע, הייתי נער.

האם צפית את הדיכוי, ההרג, שהם ימחצו את המהפכה בכל דרך שהם יוכלו?

כן. לא הייתי עד ל-1982, אבל המשפחה שלי הייתה עדה. ב-1982 חאמה (חמאת) נחרבה כמו חאלב עכשיו, רק משום שהיו שם אנשים שדרשו את זכויותיהם. הם אמרו זאת כמו עכשיו, חאפז אל-אסד אמר שהם טרוריסטים, שהם איסלאמיסטים, אמר "בואו נשרוף את העיר" והוא שרף אותה. אז היו לנו באותה פעם 200,000 איש שמתו בחאמה רק מכיוון שהם דרשו את זכויותיהם.

ודברים אחרים כמו מוזיקה הוצאו מחוץ לחוק בסוריה. אתה לא יכול להיות מטאל-הד, אתה לא יכול להיות ראפר, אתה לא יכול להיות שום דבר, כי האח הגדול לא רוצה שתהיה. אז לאחר שהם הטילו איסור על מוזיקה, אתה צריך לצפות לסוג כזה של דיכוי. כשאתה מוציא מוזיקה מחוץ לחוק באמצעות מעצר של אנשים למשך שלושה או ארבעה חודשים רק כי הם ניגנו מוזיקה, אז אם הם דורשים ממך [המשטר] לעזוב, אתה יכול להרוג אותם כמובן. זו הסיבה שבגינה ציפיתי לדיכוי הזה.

אז כשההפגנות החלו בחאלב, נעצרת. האם היו אלה הפגנות גדולות?

ההפגנות לא היו גדולות כמו בכיכר תאחריר, אך הן היו גדולות. היינו באוניברסיטה. באוניברסיטה יש לך חלק שני של האוניברסיטה, יש לך מעונות, והיו משהו כמו 40 אלף איש שם. כולם היו נגד המשטר. אז כל יום וכל לילה המשטרה לפיזור מהומות ערכה מסיבה בתוך האוניברסיטה.  רבים נורו בתוך שטח האוניברסיטה. הרבה רציחות קרו שם, דקירות, גז מדמיע. כמובן שכל סוג של דיכוי שראית בכל חלק אחר של סוריה, בדראע, במזרח ע'וטה – בכל מקום בסוריה – יכולת לראות אותו באוניברסיטת חאלב, מכיוון שכשהמוחים הראשונים יצאו לרחובות זה לא היה כ"כ גדול. היו אלה קבוצות קטנות שם ושם ושם, אך קבוצת האוניברסיטה הייתה הגדולה מכולן, אני לא יודע, הם "מלומדים" (צחוק) – הם יודעים איזה סוג של דיכוי מתקיים בסוריה. אז כשהפגנו היינו אלפיים איש במשך משהו כמו 10 דקות במקסימום, משום שאחרי 10 דקות הגיעו 4,000 שוטרים לפיזור מהומות ושאביחה [בריונים של המשטר], והשאביחה לא מכירים שום חוק. 100 מאיתנו נעצרו בהפגנה הזו בלבד. אז לאוניברסיטת חאלב יש מספר עצום של אסירים עד עצם היום הזה, אך אני לא נשארתי הרבה זמן בכלא, לא רשמתי את שמי על הקירות, וזה סוג של עניין.

שוחררת מהר יותר?

כן, תוך שלושה ימים.

ואחרים שנעצרו איתך לא היו ברי מזל באותה מידה?

כן, הם לא היו ברי מזל כמו שאני הייתי. אני יודע שאחד מהם בכלא גם עכשיו. כאילו עכשיו הוא עצור כבר יותר משנה וחצי, ולהיות עצור זה הרבה יותר גרוע מאשר להיות בכלא. כשהם לוקחים אותנו ממרכז המעצר לכלא אתה יכול לראות את החיוכים על פניהם של העצורים מכיוון שבמעצר, קודם כל, כל פעם שאתה שומע את שמך אתה חוטף מכות, חוטף מכות ממה? זו השאלה הגדולה.על זה אנשים משחקים – אתה תחטוף מכות מכבל, אתה תחטוף מכות מחשמל. אז בכלא החיים הרבה יותר קלים, יש לך את המיטה שלך, אין לך חבר הקרוי מקק [צחוק].

אז מחיתם נגד אסד, אך מה אנשים כמוך רוצים במקום? כולנו יכולים להיות 'אנטי' אך בעבור מה אתה נאבק, מה אתה רוצה בשביל סוריה?

אצלי זה לא כמו אצל האחרים. אני נגד אסד לא [רק] כי אני נגד אסד, אני נגד כולם. אז אני לא הולך להצביע עבור אף אחד נגדו. אני לא רוצה אף אחד שיהיה אסד. אני לא רוצה מדינה דמוקרטית, אני לא רוצה מדינה דיקטטורית. אני לא רוצה מדינה כלל. אתה יודע, אנרכיזם.

אנרכיזם יכול לומר הרבה לאנשים שונים, איך ייראו החיים בסוריה אנרכיסטית?

יש לך את עצמך. אתה הבעלים של עצמך ושום דבר מלבד עצמך. יש לך חיים. ארצך אינה צריכה אותך ואתה צריך את ארצך אולי [צחוק] אך ארצך אינה צריכה אותך. כמובן שאין עשירים ועניים. עד עכשיו, אם מישהו הולך לחאלב, או לכל מקום אחר בסוריה, אתה עדיין יכול לראות את המדינה ההיררכית שנמצאת בכל מקום בעולם. אתה יודע, כש"הצבא הסורי החופשי" הגיע לראשונה לחאלב, חייתי את מספר הימים הראשונים בחירות, חירות אנרכיסטית, אני לא מדבר על חירות אמריקאית. מכיוון שיש לך את האנשים האלה שמחזיקים רובים בשבילך, לא בשביל הבריגדה, לא בשביל אלוהים, לא בשביל אף אחד, לא בשביל אמריקה, לא בשביל אף אחד. הם מגינים עלייך. ממה? מכולם. בחברה אנרכיסטית אתה לא צריך אותם, אתה לא צריך הגנה. הגנה ממי? כרגע, לאן שלא תלך בעולם ההגנה הגדולה ביותר שאתה צריך היא מהממשלה. אז לממשלה יש את הצבא, יש כוחות שמגנים עלייך מהם. [צחוק] אז אם אתה מדבר עליי, אני לא חלמתי על סוריה טובה יותר, כי לחלום על סוריה טובה יותר משמע לחלום על דיקטטורה חדשה. אני מתכוון שאני לא רוצה כלא חדש וגדול יותר, עם אנשים נחמדים יותר, שבו אתה עוזב את ביתך מחויך. זה מזויף.

אז אני כרגע כאן בגזיאנטפ (דרום-מזרח טורקיה), אני יודע שאין לי את הזכות לומר זאת, כשאתה לא נלחם אתה לא יכול להאשים את האנשים שעושים כך. אני יודע שלחימה היא קשה. אני יודע ש"הצבא הסורי החופשי", אפילו ג'בהת אל-נוסרה, כל מי שנלחם בתוך סוריה חווה זמנים קשים. להיות בחזית זה מאד קשה אז אני לא מאשים אותם, אבל אני אומר שכשכיש מלחמה שני הצדדים לא עושים דבר. שני הצדדים נלחמים אך האנשים מתים. זו הסיבה – אני לא אומר "שלום ואהבה" – אבל שלום ואהבה! [צחוק] תפסיקו את המלחמה! מכיוון שכרגע בסוריה יש לנו דיקטטורה במזרח ויש לנו דיקטטורה במערב. זו הסיבה שאיני יכול לבחור. זה כמו הרפובליקנים נגד הדמוקרטים באמריקה, אך שניהם חמושים, שניהם קטלניים. הם יכולים להרוג אותך אם אינך בוחר בהם. זה למה זו דמוקרטיה : [צחוק] אתה יכול לבחור.

אז למה עזבת את חאלב?

אין הרבה מה לעשות שם, זה למה. היה לי חבר בתוך חאלב שנלחם עם "הצבא הסורי החופשי". אמרתי לו שהוא כלי משחק עכשיו, "אתה כלי משחק של מי שנותן לך כסף, אם הוא אומר לך לעזוב את החזית אתה תעזוב את החזית רק משום שהוא זה שיש לו את הכסף. אז אם הוא יתעצבן עלייך, אתה לא תקבל כסף וכך לא תהיה חמוש. אז אתה מפסיד, זה למה אתה כלי משחק." אמרתי לו לעזוב, הוא לא עזב. אני לא אומר לעזוב את הארץ, אני אומר לא לציית לחוקים. לא לציית למה שהמרשל אומר לך. הוא לא המרה את פי החוקים. אז לאחר שלושה חודשים מהזמן בו עזבתי את חאלב הוא נהרג על ידי צלף באל-אשרפייה. שם [בחאלב] הרגשתי ככלי משחק, שאיני חי את חיי, אני חי איך שאחרים אומרים לי לחיות. אם דאע"ש באים, אל תלבש מכנסיים קצרים. אם הם עוזבים, תלבש מכנסיים קצרים. אל תשתה אלכוהול לפני "הצבא הסורי החופשי". שתה אלכוהול לפני הצבא הסורי, שכן אם לא תשתה אתה תעצר. הרגשתי שאין הרבה שאני יכול לעשות. אני לא יודע, יכול להיות שזה היה אנוכי, אבל אני לא רוצה להיהרג על ידי חבית [נפץ] מבלי לעשות דבר. אוקיי, תהרגו אותי, אך בזמן שאני עושה את העבודה שלי.

אפילו האקטיביסטים שם אמרו לי, אל תצלם את החזית, אל תיקח את המצלמה שלך לחזית, כי בחזית יש מעשי ביזה. אתה לא יכול לצלם את החזית כי תיהרג על ידי "הצבא הסורי החופשי" בעצמו. הם אמרו לי שהפרויקטים האלה שאתה עושה כאן, עוזרים לאנשים עם זה. הם אמרו לי שאחרי הכל אנחנו גוססים עם האנשים אז בוא נסיים את המלחמה, ואז כשהמלחמה תסתיים, נסתכל על הדברים האלה.

אז אלה לא חיים. אתה גוסס בזמן שאתה חי.

האם מצאת מקום מחוץ לסוריה לו אתה יכול לקרוא בית?

לא. גם לא בתוך סוריה. אחרי הכל, אני לא אדם לאומי; בית הוא המקום שאתה מחליט שהוא הבית. אני לא אומר שטורקיה היא מקום הרבה יותר טוב, כמובן שלא. כל ממשלה, הם מצביעים על זה, אבל הם יכולים להרוג אותך עם החוק, עם חוקה. אז אני לא הולך להגיד שזה "בית", אבל אני חי כאן. יש לי עבודה, ויש לי את בת/בן הזוג שלי יחד איתי. אז זה טוב.

האם אתה מרגיש שאתה יכול לעבוד למען המהפכה כאן?

כן, מכיוון שהקו הראשון של המהפכה הוא חוסר גבולות. אז בתוך סוריה, מחוץ לסוריה, אנשים מדוכאים בכל מקום בעולם. אז אולי לחיות כאן בגזיאנטפ זה קצת משעמם מכיוון שהם לא דורשים את זכויותיהם, אבל אני עשוי לדבר טורקית מתישהו, ואני אדרוש את הזכויות שלנו [צחוק] כשאלמד טורקית.

למה אתה לא עובר לאירופה או לקנדה, "העולם הראשון" כפי שהם קוראים לזה?

זין על העולם הראשון. [שנינו צוחקים]

לחיי זה. אבל זה לא מעניין אותך? כי דיברתי עם כמה סורים ומאיזשהן סיבות הם רוצים לעבור לאירופה או לקנדה.

כשאתה עובר לאירופה או לקנדה או לכל מקום אחר כמהגר, כפליט, אתה חי תחת חוקי הממשלה. אז אם אני בסדר עם חיים תחת חוקי הממשלה, למה מלכתחילה הייתי נגד אסד? הייתי צריך לחיות בסוריה, להיות בעד אסד, וסוריה תהפוך לעולם ראשון בסופו של דבר. אז אם זהו החלום שלי, בסדר, לעולם הראשון יש את הבעיות שלו כמו לעולם השלישי. בסדר, בעולם הראשון אתה יכול להתלבש איך שאתה רוצה וללכת ברחובות, אבל בבית שלך אתה לא יכול לצבוע את הקירות איך שאתה רוצה איפה שהם שמו אותך. אוקיי, אני יכול לעבוד כקופאי בטורקיה ולקבל 500 דולר, ולחיות במקום שהוא הרבה יותר טוב מהמחנה אותו הם מציעים. אם הייתי הולך לעולם הראשון, הייתי מעדיף ללכת למטרות תיירותיות. תן לי לראות את שוודיה במשך חודש, לא במשך כל החיים.

כדי ללכת לשם (כפליט) אתה צריך לוותר על כל מה שיקר לך, מה שנלחמת בשבילו?

כמובן, ולשווא. "היי שוודיה, תעזרי לי. אבל אל תסתפקי רק בלעזור לי, תלמדי אותי איך לחיות את חיי." זוהי טיפשות. אוקיי, יכול להיות שיש דיכוי בארצי, אחרי הכל, אני לא אדם לאומי, אז עבורי קיים דיכוי בכל מקום בעולם. אפילו שוודיה מדכאת אנשים שחיים שם. אז, אני לא יודע, אם הייתי בשוודיה והייתי רואה הפגנה הייתי משתתף בה. אז הייתי נבעט החוצה משוודיה. ואז לאן הייתי הולך? למה להטריח את עצמי וללכת לשם רק כדי להיבעט החוצה? אני יכול להישאר כאן בטורקיה ולהיבעט החוצה.

אז היית במצרים לתקופה קצרה ואז חזרת לחאלב למשך שישה חודשים. איך היו החיים שם?

כשעזבתי את חאלב המלחמה לא הייתה כפי שהיא עכשיו. כשעזבתי את חאלב לא היו חביות [נפץ]. כלי הנשק הכבדים היחידים שעבדו בשטח היו ההוביצר, אבל עכשיו יש לנו הכל. ברלין לא פגעה בפריז עם זה. כשחייתי בחאלב גרתי בצד המערבי וכשחזרתי גרתי בצד המזרחי, באזורים המשוחררים, מכיוון שאם הייתי חוזר לצד המערבי הייתי מוכרח להתגייס לצבא הסורי. הייתי צריך להשתתף בכך אם הייתי הייתי חוזר לשם. אז נשארתי באזורים המשוחררים, חייתי שם, אוקיי, יש הפצצות אבל אתה חי את חייך. כולם חיים את חייהם.

אוקיי, זה לא הולך לשמח אנשים מה שאני עומד להגיד. אבל כשדאע"ש הגיעו לראשונה לחאלב, האנשים אהבו את זה, כי הם ניקו את הדרכים מ"הצבא הסורי החופשי". "הצבא הסורי החופשי" דיכא את האנשים כמו הצבא הסורי. אז כשדאע"ש הגיעו הם לקחו את כל האנשים מ"הצבא הסורי החופשי" ושמו אותם בכלא. אז אתה יוצא לדרכים ורואה אזרחים כמוך וכמוני. אתה לא רואה מישהו שמחזיק קלצ'ניקוב ומכוון אותו אלייך ללא סיבה, משום שהוא יכול. אז האנשים שם לא רוצים הרבה – אוקיי הם נגד אסד מבפנים – אך מבחוץ הם לא נגד אף אחד. הם עם עצמם. הם מצביעים לעצמם. כי כשאתה חי על הקצה, כל שנייה של חיים היא קריטית כי בכל רגע אתה עלול להיפגע על ידי הפצצה. יש מטוס שטס מעלייך שעלול להפציץ אותך. אז אנשים חיים את חייהם בצורה קיצונית. זה למה, אוקיי, הדבר היחידי שהשתנה בחאלב אחרי המלחמה הוא שהרסת שכונות והרסת אנשים מבפנים.

אבל בסדר, הם שמחים ברחובות, הם מחייכים, כשרמדאן נגמר בשנה שעברה הייתי שם, אז אנשים שמחו על העיד (עיד אל פיטר). אבל הם הרוסים מבפנים. כשאתה הולך אליהם ואומר להם "אתם יכולים לחיות ללא אוטוריטה/סמכות" הם מסתכלים ימינה ושמאלה ואומרים "על מה לעזאזל אתה מדבר, אתה משוגע? לא ראית את אסד. לא ראית את "הצבא הסורי החופשי", דאע"ש, ג'בהאת אל-נוסרה?" הם יאמרו לך את זה. אתה צריך שיהיה לך מישהו שילחם נגד אסד. אז אתה צריך שדאע"ש יהיו כדי להילחם בו. ואז עם דאע"ש, אתה צריך מישהו שילחם נגדם. זה למה זה מטריקס והם לא מאמינים שאפשר לחיות ללא סמכות. מנקודת ראותי, זהו הרס הנשמה. אני לא מאמין בנשמה, אבל זהו הרס מבפנים.

אז דיברת עם דאע"ש?

כן.

מה הייתה התרשמותך מהאנשים האלה ככל שהזמן עבר, האם הם חשפו את פרצופיהם האמיתיים?

כן, שהיתי בשכונה בשם "מאסאכן חננו" ואז שני חברים שלי, שהכרתי לפני המלחמה, יצרתי איתם קשר מכיוון שהייתי במצרים ורציתי שיבואו אליי ויאמרו שלום. הם מדאע"ש עכשיו. הם נשארו אצלי במשך שבוע. בהתחלה אמרתי להם, "מה לעזאזל אתם עושים? בשביל מי אתם נלחמים?" הם אמרו לי את זה – כמובן שהם סורים, לא בריטים, לא קנדים, [צחוק] הם סורים – הם אמרו לי "הצבא הסורי החופשי שדד אותנו, הצבא הסורי הרג אותנו, וג'בהאת אל-נוסרה לא עושים שום דבר בנידון. אז הצטרפנו לדאע"ש כדי שנוכל לעשות את מה שאף אחד אחר לא עשה." שאלתי אותם על איסלאם, הכרתי אותם, הם היו אתאיסטים, אז מה לעזאזל קרה? הם אמרו לי, "אנחנו לא משוכנעים שיש אלוהים וכשאתה משוכנע שיש אלוהים ואלוהים אומר 'אם אתם רוצים לרצות אותי אז תילחמו עבורי' אנחנו נלחמים עבור אלוהים." זה למה בכל מקום שמישהו מדבר על דאע"ש, הוא אומר לך את זה, ש"המנהיגים מושחתים אך כלי המשחק אינם.", הם באמת מאמינים שכל דבר שהם עושים הוא צודק בהחלט. ולעיתים הם עשויים לשכנע אותך, אז אל תלך לשם. אמרתי לו "אני עדיין לא דתי, אז מה תעשה לי?", הוא אמר לי "מה שאני לא יודע לא פוגע בי. אם אתה הולך לשתות בירה אז תשתה בירה בביתך, ואז תצא לרחוב בלעדיה. אם זה רמאדן, אל תאכל בזמן שאתה הולך ברחוב כי אהרוג אותך. בסדר?"

אז במידה ומסתירים את זה, לא אכפת להם?

לא אכפת להם כי זה מה שאללה אומר. אללה אומר בקוראן שאם אתה עושה משהו לא בסדר אז כדאי שתסתיר את זה. אז הם משוכנעים. פגשתי אנשים מדאע"ש. פגשתי אנשים מנוסרה. דיברתי איתם ככה, כמו שאני מדבר איתך, ואני חי עד עכשיו. האנשים היחידים שאני יודע שאם אפגוש אותם אני איהרג הם אנשי הצבא הסורי.

לאן אתה רואה את חאלב הולכת? יש לך מושג מה הולך לקרות בעתיד?

אולי אחרי משהו כמו עשר שנים תצטרך דרכון כדי לעבור מהצד המזרחי לצד המערבי. אתה עשוי לראות את חומת ברלין, אך ייקראו לה חומת חאלב. עד עכשיו, תן לי להגיד על סוריה, [מורדים ב]דמשק הבירה חתמו על הסכמי הפסקת אש עם המשטר. אל-רקה תחת ח'ליפות, יש להם ח'ליפות, אבו בכר אל בגדאדי (מנהיג דאע"ש). בחאלב, יש את המלחמה. המהפכה הסורית נראית עכשיו כמו שני דברים: המהפכה הספרדית ומלחמת האזרחים האמריקאית. אז זה עשוי ללכת לכל אחד מהכיוונים הללו. אני רק אומר שאתה עשוי לראות אחרי עשר שנים, עשרה אנשים, אחד מהם עשוי להיות בנג'מין פרנקלין שיגיד "הנה החוקה שלכם, הביאו לי את פסל החירות", ואתה עשוי לראות משהו כמו ספרד. אבל אחרי הכל, אל-אסד בעוד 6 שנים מעכשיו,הוא לא יוכל להיות הנשיא שלנו יותר.

זה לא ייאוש, אך אינך יכול למצוא תקווה כשאתה מחפש אחר אלטרנטיבה לדיקטטורה. אין תקווה. זו אלטרנטיבה אחרי הכל. אז אתה עובר מדרך אחת לאחרת, אבל אתה הולך להיהרג בשתי הדרכים. אז אם אין פעולה קהילתית למיגור ההיררכיה, אתה הולך להישאר ככה. לא אכפת לי מהשמות, אכפת לי מהמצב. אז אם הוא ייקרא בשאר אל-אסד או בנג'מין פרנקלין, בשתי הדרכים הם דופקים אותי. ושניהם עושים את המרחיאונה לבלתי חוקית. [צחוק]

מה חשבת כשיצרתי קשר איתך כאנרכיסט מקנדה שרוצה לדבר איתך? חשבת, "מה זה לעזאזל"? האם זה היה הגיוני שאנרכיסטים ירצו ליצור קשר?

כמובן, כמו שאמרתי לך, אין גבולות, והמאבק הוא אחד בכל מקום אליו תלך. יש לך מאבק והוא אחד. אז אנרכיסט מקנדה הוא בדיוק כמוני, אנחנו חברים שמדברים. זה הכל – אחים.

*פורסם במקור באנרקיזמו.נט:

http://www.anarkismo.net/article/27224

ראיון עם פעיל ארגון "אחדות", אייל רוזנברג

ראיון עם מדען חוקר, אנרכיסט ופעיל ארגון "אחדות", אייל רוזנברג לערוץ RT network הידוע, בנושא הכיבוש והטבח בעזה ומכתב סרבניות וסרבני המילואים.

מדינה ופשיזם

26554_1258457983312_1285500998_30567381_296100_nלמדינה אין שום אינטרסים אמיתי להאבק בפשיזם, בדיוק ההפך, יש לה אינטרס להמשיך להזין אותו ולהגדיל אותו. הכהניסטים תמיד היו היד הארוכה של החוק, כשהם מסיתים עניים נגד עניים בדרום תל אביב ומפנים את תשומת הלב מההזנחה, הג'נטריפיקציה, וכל שאר הבעיות האחרות של השכונות, כשהם תוקפים ערבים במזרח ירושלים, עיר שכבר שנים מייהדת שכונות בראשות העיריה ורשויות החוק שהופכות את החיים של פלסטינים לגיהנום במטרה לדחוק אותם לעזוב, כשהם מטילים טרור על זוגות מעורבים ושומרים על טוהר הגזע, וכן הלאה. כל זה רצוי מבחינת המדינה. המדינה "נאבקת" בהם למראית עין, כשהם מוציאים את כל הכביסה המלוכלכת לכיכר העיר והופכים את כל מה שהמדינה מאמינה בו ומבצעת נאמנה אבל מנסה להצניע ולהחביא לבולט לכל: טיהור אתני, תורת גזע, גזענות אלימה, הפיכת חייהם של אוכלוסיות לא יהודיות לגהנום, וכן הלאה. את כל הדברים האלה המדינה עושה באופן יותר גדול וממוסד בגדה המערבית ורצועת עזה כבר עשורים, והכהניסטים הם ממלאי דבריה בצד האזרחי. יעידו על כך בג"ץ שמאפשר להם פעם אחר פעם לצעוד בערים מעורבות ולהפגין את העליונות היהודית שלהם באום אל-פאחם ויפו, הפגנות נגד כהניסטיות להפגנות שמאל בתל אביב שנגמרות באלימות והמשטרע לא עושה שום דבר (כמו בהפגנה האחרונה שבוע שעבר מול הקיריה כשאדם שתקף מפגינת שמאל באופן בוטה מול המשטרע ועוכב על ידם לכמה דקות ואז שוחרר כדי לתפוס מפגינים שחזרו מההפגנה ולשלוח אחד מהם למיון עם חבלות בפנים), הכשרת מאחזים על ידי המדינה ושתיקה לנוכח האלימות המתמשכת של החלאות האלה בחברון, וכן הלאה. ה"מאבק" נגדם ימשיך להיות מהוסס מצד המדינה, היא רוצה בהם.
המאבק האמיתי נגדם חייב לבוא מצד אזרחים, שצריכים להתחיל להתארגן נגד החלאות האלה. צריך ללכת לכל מקום שהם הולכים ולסתום להם את הפה, צריך לחסום צעדות שלהם, צריך להעיף אותם מהמרחב הציבורי. אי אפשר להמשיך להמשיך לשתוק ולסמוך על המשטרע ורשויות החוק שיעשו דברים בשבילנו, בטח שלא לתמוך במדינה שעושה דברים גרועים מזה ומטילה משטר צבאי וחוקי אפרטהייד שתילחם בשבילנו בפשיסטים.

הדברים נכתבו כתגובה לכתבה "להחזיר את הכהניזם לממדים הטבעיים שלו" על ידי מאט יניקוב

נוער למען פעולה חופשית

מי היה יכול לנחש שבעיר טרודנהיים, נורבגיה, ישנה סצינה אנרכיסטית שוקקת חיים. אנדרו, אחד מחברינו שנמצא כעת במסע הרצאות בנורבגיה, שלח אלינו את התמונה של ה- UFFA שהוא צילם מוקדם יותר בצהריים.

בקרבת מקום שוכן גם סווארטלאמון, מקום ששימש סקוואט בעבר אך כיום נמצא בהליכי משא ומתן למען הפיכתו למבנה קומונלי של כשלושים בתים השוכנים לידו10402675_894773557215125_2959113179732613276_n.

ה- UFFA (מנורבגית: נוער למען פעולה חופשית) הוא משכן נוער אנרכיסטי בעיר טרודנהיים שבנורבגיה. המבנה מספק מקום שבו ניתנת לנוער האפשרות לבלות, לבוא למופעי קונצרטים, לשחק בכדורגל ולהתקשר עם חבריהם. בסופי השבוע מתקיימים מופעי קונצרטים של להקות (לרוב להקות פאנק מקומיות או מחוזיות) כגון Rama Lama -das Pönkabteilung, Mob 47, Brutal Kuk, Bitre Barn ו- Tomrom.

ה- UFFA הינו פעיל פוליטית והשתתף, בין השאר, בהפגנות נגד גזענות ובהפגנות נגד ועידת הפסגה של נאט"ו בעיירה אורה שבשוודיה. משנתו הפוליטית של ה- UFFA מתנגדת לגזענות, הומופוביה, אפליה על רקע מגדרי וקפיטליזם.

על מצעים מהפכניים ורפורמיסטיים \ אלכסנדר וולודרסקי

reformism

אנחנו חיים בצריף מלוכלך ומסריח עם פשפשים, אוכלים שפכים וכל יום מכים בנו באמצעות שוט.

גם מהפכן וגם רפורמיסט באותה מידה רוצים לשנות את סדר הדברים הזה, אך בוחרים באסטרטגיות שונות. מהפכן ינסה להרוס את הצריף, לחנוק את השומר עם השוט שלו ולשרוף את שחקים המאוכלסים בחרקים על מנת בעתיד לבנות משהו הגון יותר. מתישהו.

רפורמיסט ישתדל להיכנס למשא ומתן עם השומר באמצעות שקרים, חנופה או איומים כדי ששפכים יהיו יותר עשירים בקלוריות, הכאות באמצעות שוט יתבצעו מקסימום חמישה פעמים ביום, והמיטות הישנות עם פשפשים יוחלפו בחדשות. זה אולי נשמע לא מספיק הרואי, אך צעדים כאלה יכולים להציל לא מעט אנשים.

הבעיה היא שתחת המסווה של "רפורמות" לתושבי הצריף לעתים מנסים למכור משהו אחר לגמרי. הצריף באופן קבוע נצבע בצבעים שונים. את השפכים מעבירים משוקת אחד לשוקת אחר ומדביקים לזה איזשהו שם לועזי יפה. לפשפשים נותנים שמות ומלמדים אותם לקפוץ לפי פקודה. ידית של השוט שבו משתמש השומר מקשטים בציורים, ולפני כל מכה הוא מצטט במקור פילוסופים של עידן הנאורות.

אם מהפכן עד נקודה מסוימת יכול ללכת באותה דרך עם רפורמיסטים מסוג ראשון (בן אדם שבע ובריא מתקומם יותר בקלות, מאשר מוכה ומת מתשישות), הרי את הרפורמיסטים מסוג שני צריך לסלק: אין מהם שום תועלת, ונזק כן נגרם. בגלל הפעילות הנמרצת שלהם כל תושבי הצריף במקום להילחם למען שיפור החיים שלהם (באופן קיצוני או מתון) עוסקים באילוף פשפשים ומתפעלים מאוצר מילים של שומר חדש. הבעיה היא ש"ספוילרים" למדו טוב מאוד לחקות את הרפורמיסטים מסוג ראשון. הם בביטחון רב מסבירים כי צריף אדום יותר חם, מאשר צריף אפור, שעקיצת פשפש מאולף מגרדת ב-70% פחות ורמת ההשכלה של השומר אמורה לרכך את הכאב הנגרם כתוצאה ממכה. ורבים מאמינים להם.

לכן כל פעם שאתם קוראים מצע פוליטי כלשהו או שומעים סיסמה, תנסו לנתח באופן לוגי. איך בדיוק הצעדים המוצעים ישנו את חייכם וחיי שאר האזרחים. ניתן להגיע למסקנות מאוד מעניינות ובלתי צפויות.

 מרוסית: מיכאל אוריצקי

עמדת הארגון ביחס למאבק הפלסטיני

banksy-graffiti-street-art-palestine3בחסות הכוחות האימפריאליסטיים ובשירותם השתלט מפעל ההתנחלות הציוני על פלסטין, דחק וממשיך במאמציו לדחוק את המוני התושבים המקומיים אל מחוץ לאזור שבשליטתו, או לכל הפחות, לרכזם במובלעות מצומצמות.

חלק מן הפלסטינים שרדו את המאמצים לסלקם, והיו לאזרחי/ות ישראל – מופלים לפי חוק ונוהג. מדינת ישראל ממשיכה במאמצים לנשלם; לאחרונה מתרכזים מאמצים אלו ב'תכנית פראוור' בנגב, המעלה את זיכרונות מהלך 'ייהוד הגליל' בשנות ה-70', ויום האדמה. חלק אחר מן הפלסטינים, בשטחים שנכבשו במלחמת 1967, נמצאים ברובם תחת שלטון צבאי, אשר חופש-הפעולה הניתן לו לדחקם או לרכזם בגושים גדול בהרבה מאשר בשטחי הריבונות הישראלית. בנוסף להשתלטות ההדרגתית על רוב אדמתם, ישראל מגבילה את הפלסטינים בפיתוח הכלכלי האישי והקיבוצי, מונעת מהם חופש תנועה, אסיפה, וביטוי ומדכאת בדרכים מגוונות את התנגדותם להמשך תהליך ההתנחלות והכיבוש. עם זאת, יש לציין כי לא מתקיימות בפלסטין שתי כלכלות נפרדות: הפלסטינים בשטחי 1948 משולבים לחלוטין במשק הישראלי – כעובדים שכירים מופלים לרעה, וכתושבי יישובים הסובלים מתת-פיתוח; וחלק ניכר מהפלסטינים תושבי הגדה המערבית עובדים כשכירים של בעלי עסקים ישראליים, או במיזמים עסקיים מקומיים אשר מוכרים לשוק הישראלי – אם במפעל ההתנחלות בגדה המערבית, או אם בשטחים שבריבונות ישראל הרשמית.

רוב הפלסטינים שגורשו אל מחוץ לארץ וצאצאיהם, וגם רבים מאלו ששרדו את גלי הדחיקה והגירוש, חיים כפליטים או כעקורים פנימיים – הן בשטחי כיבוש 1948, הן בשטחי כיבוש 1967 והן בארצות השכנות.
הפלסטינים מתנגדים לאורך השנים לדחיקתם, דיכויים וניצולם. במקומות הימצאם השונים מוצאת ההתנגדות את ביטויה בדרכים שונות: חלקן הפגנתיות, חלקן סמליות, חלקן פעולות ישירות; חלקן מזוינות, חלקן בלתי-אלימות, חלקן אלימות בלתי-מזוינות; רובן ללא שיתוף-פעולה עם ישראלים המתנגדים למדיניות הציונית, אך חלקן ביחד עם פעילים כאלו. למרבה הצער, התנגדותם של המוני העמלים הפלסטינים לאורך השנים, לגווניה, הצליחה בעיקר לעכב ולצמצם את תהליכי ההשתלטות, אך לא הצליחה ככלל להחזיר את הגלגל אחורנית.

איננו שותפים לאשליה של חלקים בציבור העמלים הפלסטינים והישראלים, כי במצב העגום בו אנו נתונים יש לקבל את 'פתרון שתי המדינות'. חלוקת פלסטין לשתי מדינות מקודמת מזה כמאה שנים על-ידי המעצמות – בריטניה, צרפת, ארה"ב, ברה"מ ואחרות. זוהי חלק ממעורבותן הכללית באזור, אשר דנה אותו לדרך ללא-מוצא, למשטרים רודניים, לעוינות וללחימה בין-עדתית ובין-דתית, ללא ההתפתחות הכלכלית והפוליטית לה כמהים תושביו. הקמת מדינה פלסטינית, בין אם יוקצו לה 15% או 25% משטחי פלסטין המנדטורית, לא תפתור את בעיות היסוד השוררות בארץ, וודאי שלא תביא 'קץ לסכסוך': לכל היותר יהיה בכך הסדר פשרה בין העלית הקפיטליסטית הישראלית למשטר משתף-הפעולה ברשות הפלסטינית; הסוכנים המקומיים יקבלו לידיהם את הסמכות לדיכוי ולניצול הישיר של התושבים, לטובתם ולטובת האינטרס הזר.

נכון הדבר, כי נסיגה ישראלית משטחי 1967 תבלום את תהליכי הנישול והדיכוי הישירים של הפלסטינים שם בידי הכוחות המזוינים של ישראל. היא צפויה לצמצם את החיכוך וההתנגשויות בין תושבי הגדה והרצועה לבין כוחות הצבא והמתנחלים, ואת המתקפות הצבאיות הישראליות, אשר מציתות בלב כל אש של שנאה, ומחזקות גם את הלאומנות – אצל כובשים ונכבשים כאחד. ונסיגה כזו אף עשויה לאפשר חזרה מצומצמת של פליטים לתחומי המדינה הפלסטינית.

מצד שני, הסכם על הקמת מדינה פלסטינית כזו יזכה את מדינת ישראל בלגיטימציה בין לאומית לכיבושי מלחמת 1948 ול'נכבה' – נישולם, עקירתם וגירושם של מאות אלפים (כיום מיליונים). הסכם כזה גם יחזק את ההפרדה הפוליטית והכלכלית בין שני חלקי הארץ, אשר בשניהם יושבים פלסטינים, ואת ההפרדה בין האוכלוסייה העברית והערבית. הדבר יקשה על המאבק למען הכרעה צודקת בעימות המתמשך עם התנועה הציונית – ממנו סובלים בעיקר העמלים הפלסטינים, אך גם העמלים העברים בתחומי מדינת ישראל, באופנים שונים. וכל עוד לא שבו הפליטים, כל עוד לא הוחזרה גזלתם; כל עוד שורד המשטר הישראלי, הלאומי-הציוני, המדיר, המפלה והמדכא את נתיניו ואזרחיו הפלסטינים – לא יגיע 'הקץ לסכסוך'.
חלקים אחרים בציבור העמלים, בעיקר בקרב הפלסטינים, דוגלים בהקמת מדינה דמוקרטית אחת לכל תושבי פלסטין-ישראל.

מדינה דמוקרטית אחת, לו קמה, יכולה הייתה לאפשר שיוויון אזרחי למי שיהיו אזרחיה, וקץ לאפליה הממוסדת הרשמית נגד הפלסטינים. ייתכן מאוד שהייתה מאפשרת שיבה של הפליטים. כמו-כן, כינון מדינה כזו היה מצריך פירוק של מדינת ישראל ושל הרשות הפלסטינית, בניגוד למטרות המעצמות האימפריאליסטיות; כך, מצע כזה מבוסס על מידה של תקווה, ולא ייאוש והשלמה עם הסדר הפוליטי הקיים.

אך מדובר בתקווה תועת-דרך, כי כל עוד לא הובסה העילית הקפיטליסטית-הציונית השלטת של מדינת ישראל, המדינה האחת שעל הפרק היא רק זאת שכבר קיימת למעשה. אפילו יצלח הניסיון להקים מדינה דמוקרטית כזו, אין לשכוח כי מדינות בכלל, ומדינות דמוקרטיות בפרט, הנן צורות פוליטיות המוקמות ומתוחזקות על-ידי מעמדות מיעוט שליטים, לתחזוק מערכות יחסים חברתיים שהנן דכאניות ונצלניות. אופי הדיכוי והניצול משתנה ומשתכלל במדינות מפותחות יותר, אך יסוד זה לא נעלם ולו לרגע. במדינה כזאת
העמלים הפלסטינים והעברים יכולים לצפות לחיות בחברה כדוגמת דרום-אפריקה, בה מיעוט קטן של בעלי-הון לבנים ושותפיהם הזוטרים הלא לבנים מחזיק ברוב אמצעי הייצור והאדמות, ותאגידים רב-לאומיים נהנים מחופש פעולה רחב.

אנו מצטרפים למסקנה אשר קודמים לנו במאבק כבר הסיקו: תבוסת המעמד השליט הקפיטליסטי-הציוני, ומפעל ההתנחלות והנישול שלו, מצריכה מהפכה חברתית עמוקה, שינוי ביחסי הייצור ויתר היחסים היסודיים בחברה, ולא מהפכה פוליטית גרידא. סביר אף להניח, שמהפכה כזו תתאפשר רק בקנה-מידה אזורי, בכמה ארצות סובבות גם-יחד, ולא בפלסטין-ישראל בנפרד וכשלעצמה. רק שינוי שכזה יאפשר בניין חברה בלתי-סמכותנית, חפה מניצול; בה אכן ישררו חופש שיוויון ואחווה; בה תפוג האיבה הלאומנית שהצטברה.

יחד עם האמור לעיל, נאמר גם את המובן מאליו: אנו ניאבק, כארגון וכפרטים, יחד עם הפלסטינים תושבי הגדה ועם פעילים ישראלים ואחרים במאבק היומיומי נגד כל היבטי הכיבוש והדיכוי בשטחי כיבוש 1967; נתמוך ונשתף פעולה כמיטב יכולתנו עם מאבק תושבי עזה מול התוקפנות הישראלית והמצור הישראלי-מצרי; ונפעל בתוך גבולות 1948 נגד ההפליה, הדיכוי והנישול של העמלים הפלסטינים בעלי האזרחות הישראלית.

חברי ארגון "אחדות"
התקבל ב – 25.04.2014