מדינה ופשיזם

26554_1258457983312_1285500998_30567381_296100_nלמדינה אין שום אינטרסים אמיתי להאבק בפשיזם, בדיוק ההפך, יש לה אינטרס להמשיך להזין אותו ולהגדיל אותו. הכהניסטים תמיד היו היד הארוכה של החוק, כשהם מסיתים עניים נגד עניים בדרום תל אביב ומפנים את תשומת הלב מההזנחה, הג'נטריפיקציה, וכל שאר הבעיות האחרות של השכונות, כשהם תוקפים ערבים במזרח ירושלים, עיר שכבר שנים מייהדת שכונות בראשות העיריה ורשויות החוק שהופכות את החיים של פלסטינים לגיהנום במטרה לדחוק אותם לעזוב, כשהם מטילים טרור על זוגות מעורבים ושומרים על טוהר הגזע, וכן הלאה. כל זה רצוי מבחינת המדינה. המדינה "נאבקת" בהם למראית עין, כשהם מוציאים את כל הכביסה המלוכלכת לכיכר העיר והופכים את כל מה שהמדינה מאמינה בו ומבצעת נאמנה אבל מנסה להצניע ולהחביא לבולט לכל: טיהור אתני, תורת גזע, גזענות אלימה, הפיכת חייהם של אוכלוסיות לא יהודיות לגהנום, וכן הלאה. את כל הדברים האלה המדינה עושה באופן יותר גדול וממוסד בגדה המערבית ורצועת עזה כבר עשורים, והכהניסטים הם ממלאי דבריה בצד האזרחי. יעידו על כך בג"ץ שמאפשר להם פעם אחר פעם לצעוד בערים מעורבות ולהפגין את העליונות היהודית שלהם באום אל-פאחם ויפו, הפגנות נגד כהניסטיות להפגנות שמאל בתל אביב שנגמרות באלימות והמשטרע לא עושה שום דבר (כמו בהפגנה האחרונה שבוע שעבר מול הקיריה כשאדם שתקף מפגינת שמאל באופן בוטה מול המשטרע ועוכב על ידם לכמה דקות ואז שוחרר כדי לתפוס מפגינים שחזרו מההפגנה ולשלוח אחד מהם למיון עם חבלות בפנים), הכשרת מאחזים על ידי המדינה ושתיקה לנוכח האלימות המתמשכת של החלאות האלה בחברון, וכן הלאה. ה"מאבק" נגדם ימשיך להיות מהוסס מצד המדינה, היא רוצה בהם.
המאבק האמיתי נגדם חייב לבוא מצד אזרחים, שצריכים להתחיל להתארגן נגד החלאות האלה. צריך ללכת לכל מקום שהם הולכים ולסתום להם את הפה, צריך לחסום צעדות שלהם, צריך להעיף אותם מהמרחב הציבורי. אי אפשר להמשיך להמשיך לשתוק ולסמוך על המשטרע ורשויות החוק שיעשו דברים בשבילנו, בטח שלא לתמוך במדינה שעושה דברים גרועים מזה ומטילה משטר צבאי וחוקי אפרטהייד שתילחם בשבילנו בפשיסטים.

הדברים נכתבו כתגובה לכתבה "להחזיר את הכהניזם לממדים הטבעיים שלו" על ידי מאט יניקוב

נוער למען פעולה חופשית

מי היה יכול לנחש שבעיר טרודנהיים, נורבגיה, ישנה סצינה אנרכיסטית שוקקת חיים. אנדרו, אחד מחברינו שנמצא כעת במסע הרצאות בנורבגיה, שלח אלינו את התמונה של ה- UFFA שהוא צילם מוקדם יותר בצהריים.

בקרבת מקום שוכן גם סווארטלאמון, מקום ששימש סקוואט בעבר אך כיום נמצא בהליכי משא ומתן למען הפיכתו למבנה קומונלי של כשלושים בתים השוכנים לידו10402675_894773557215125_2959113179732613276_n.

ה- UFFA (מנורבגית: נוער למען פעולה חופשית) הוא משכן נוער אנרכיסטי בעיר טרודנהיים שבנורבגיה. המבנה מספק מקום שבו ניתנת לנוער האפשרות לבלות, לבוא למופעי קונצרטים, לשחק בכדורגל ולהתקשר עם חבריהם. בסופי השבוע מתקיימים מופעי קונצרטים של להקות (לרוב להקות פאנק מקומיות או מחוזיות) כגון Rama Lama -das Pönkabteilung, Mob 47, Brutal Kuk, Bitre Barn ו- Tomrom.

ה- UFFA הינו פעיל פוליטית והשתתף, בין השאר, בהפגנות נגד גזענות ובהפגנות נגד ועידת הפסגה של נאט"ו בעיירה אורה שבשוודיה. משנתו הפוליטית של ה- UFFA מתנגדת לגזענות, הומופוביה, אפליה על רקע מגדרי וקפיטליזם.

על מצעים מהפכניים ורפורמיסטיים \ אלכסנדר וולודרסקי

reformism

אנחנו חיים בצריף מלוכלך ומסריח עם פשפשים, אוכלים שפכים וכל יום מכים בנו באמצעות שוט.

גם מהפכן וגם רפורמיסט באותה מידה רוצים לשנות את סדר הדברים הזה, אך בוחרים באסטרטגיות שונות. מהפכן ינסה להרוס את הצריף, לחנוק את השומר עם השוט שלו ולשרוף את שחקים המאוכלסים בחרקים על מנת בעתיד לבנות משהו הגון יותר. מתישהו.

רפורמיסט ישתדל להיכנס למשא ומתן עם השומר באמצעות שקרים, חנופה או איומים כדי ששפכים יהיו יותר עשירים בקלוריות, הכאות באמצעות שוט יתבצעו מקסימום חמישה פעמים ביום, והמיטות הישנות עם פשפשים יוחלפו בחדשות. זה אולי נשמע לא מספיק הרואי, אך צעדים כאלה יכולים להציל לא מעט אנשים.

הבעיה היא שתחת המסווה של "רפורמות" לתושבי הצריף לעתים מנסים למכור משהו אחר לגמרי. הצריף באופן קבוע נצבע בצבעים שונים. את השפכים מעבירים משוקת אחד לשוקת אחר ומדביקים לזה איזשהו שם לועזי יפה. לפשפשים נותנים שמות ומלמדים אותם לקפוץ לפי פקודה. ידית של השוט שבו משתמש השומר מקשטים בציורים, ולפני כל מכה הוא מצטט במקור פילוסופים של עידן הנאורות.

אם מהפכן עד נקודה מסוימת יכול ללכת באותה דרך עם רפורמיסטים מסוג ראשון (בן אדם שבע ובריא מתקומם יותר בקלות, מאשר מוכה ומת מתשישות), הרי את הרפורמיסטים מסוג שני צריך לסלק: אין מהם שום תועלת, ונזק כן נגרם. בגלל הפעילות הנמרצת שלהם כל תושבי הצריף במקום להילחם למען שיפור החיים שלהם (באופן קיצוני או מתון) עוסקים באילוף פשפשים ומתפעלים מאוצר מילים של שומר חדש. הבעיה היא ש"ספוילרים" למדו טוב מאוד לחקות את הרפורמיסטים מסוג ראשון. הם בביטחון רב מסבירים כי צריף אדום יותר חם, מאשר צריף אפור, שעקיצת פשפש מאולף מגרדת ב-70% פחות ורמת ההשכלה של השומר אמורה לרכך את הכאב הנגרם כתוצאה ממכה. ורבים מאמינים להם.

לכן כל פעם שאתם קוראים מצע פוליטי כלשהו או שומעים סיסמה, תנסו לנתח באופן לוגי. איך בדיוק הצעדים המוצעים ישנו את חייכם וחיי שאר האזרחים. ניתן להגיע למסקנות מאוד מעניינות ובלתי צפויות.

 מרוסית: מיכאל אוריצקי

עמדת הארגון ביחס למאבק הפלסטיני

banksy-graffiti-street-art-palestine3בחסות הכוחות האימפריאליסטיים ובשירותם השתלט מפעל ההתנחלות הציוני על פלסטין, דחק וממשיך במאמציו לדחוק את המוני התושבים המקומיים אל מחוץ לאזור שבשליטתו, או לכל הפחות, לרכזם במובלעות מצומצמות.

חלק מן הפלסטינים שרדו את המאמצים לסלקם, והיו לאזרחי/ות ישראל – מופלים לפי חוק ונוהג. מדינת ישראל ממשיכה במאמצים לנשלם; לאחרונה מתרכזים מאמצים אלו ב'תכנית פראוור' בנגב, המעלה את זיכרונות מהלך 'ייהוד הגליל' בשנות ה-70', ויום האדמה. חלק אחר מן הפלסטינים, בשטחים שנכבשו במלחמת 1967, נמצאים ברובם תחת שלטון צבאי, אשר חופש-הפעולה הניתן לו לדחקם או לרכזם בגושים גדול בהרבה מאשר בשטחי הריבונות הישראלית. בנוסף להשתלטות ההדרגתית על רוב אדמתם, ישראל מגבילה את הפלסטינים בפיתוח הכלכלי האישי והקיבוצי, מונעת מהם חופש תנועה, אסיפה, וביטוי ומדכאת בדרכים מגוונות את התנגדותם להמשך תהליך ההתנחלות והכיבוש. עם זאת, יש לציין כי לא מתקיימות בפלסטין שתי כלכלות נפרדות: הפלסטינים בשטחי 1948 משולבים לחלוטין במשק הישראלי – כעובדים שכירים מופלים לרעה, וכתושבי יישובים הסובלים מתת-פיתוח; וחלק ניכר מהפלסטינים תושבי הגדה המערבית עובדים כשכירים של בעלי עסקים ישראליים, או במיזמים עסקיים מקומיים אשר מוכרים לשוק הישראלי – אם במפעל ההתנחלות בגדה המערבית, או אם בשטחים שבריבונות ישראל הרשמית.

רוב הפלסטינים שגורשו אל מחוץ לארץ וצאצאיהם, וגם רבים מאלו ששרדו את גלי הדחיקה והגירוש, חיים כפליטים או כעקורים פנימיים – הן בשטחי כיבוש 1948, הן בשטחי כיבוש 1967 והן בארצות השכנות.
הפלסטינים מתנגדים לאורך השנים לדחיקתם, דיכויים וניצולם. במקומות הימצאם השונים מוצאת ההתנגדות את ביטויה בדרכים שונות: חלקן הפגנתיות, חלקן סמליות, חלקן פעולות ישירות; חלקן מזוינות, חלקן בלתי-אלימות, חלקן אלימות בלתי-מזוינות; רובן ללא שיתוף-פעולה עם ישראלים המתנגדים למדיניות הציונית, אך חלקן ביחד עם פעילים כאלו. למרבה הצער, התנגדותם של המוני העמלים הפלסטינים לאורך השנים, לגווניה, הצליחה בעיקר לעכב ולצמצם את תהליכי ההשתלטות, אך לא הצליחה ככלל להחזיר את הגלגל אחורנית.

איננו שותפים לאשליה של חלקים בציבור העמלים הפלסטינים והישראלים, כי במצב העגום בו אנו נתונים יש לקבל את 'פתרון שתי המדינות'. חלוקת פלסטין לשתי מדינות מקודמת מזה כמאה שנים על-ידי המעצמות – בריטניה, צרפת, ארה"ב, ברה"מ ואחרות. זוהי חלק ממעורבותן הכללית באזור, אשר דנה אותו לדרך ללא-מוצא, למשטרים רודניים, לעוינות וללחימה בין-עדתית ובין-דתית, ללא ההתפתחות הכלכלית והפוליטית לה כמהים תושביו. הקמת מדינה פלסטינית, בין אם יוקצו לה 15% או 25% משטחי פלסטין המנדטורית, לא תפתור את בעיות היסוד השוררות בארץ, וודאי שלא תביא 'קץ לסכסוך': לכל היותר יהיה בכך הסדר פשרה בין העלית הקפיטליסטית הישראלית למשטר משתף-הפעולה ברשות הפלסטינית; הסוכנים המקומיים יקבלו לידיהם את הסמכות לדיכוי ולניצול הישיר של התושבים, לטובתם ולטובת האינטרס הזר.

נכון הדבר, כי נסיגה ישראלית משטחי 1967 תבלום את תהליכי הנישול והדיכוי הישירים של הפלסטינים שם בידי הכוחות המזוינים של ישראל. היא צפויה לצמצם את החיכוך וההתנגשויות בין תושבי הגדה והרצועה לבין כוחות הצבא והמתנחלים, ואת המתקפות הצבאיות הישראליות, אשר מציתות בלב כל אש של שנאה, ומחזקות גם את הלאומנות – אצל כובשים ונכבשים כאחד. ונסיגה כזו אף עשויה לאפשר חזרה מצומצמת של פליטים לתחומי המדינה הפלסטינית.

מצד שני, הסכם על הקמת מדינה פלסטינית כזו יזכה את מדינת ישראל בלגיטימציה בין לאומית לכיבושי מלחמת 1948 ול'נכבה' – נישולם, עקירתם וגירושם של מאות אלפים (כיום מיליונים). הסכם כזה גם יחזק את ההפרדה הפוליטית והכלכלית בין שני חלקי הארץ, אשר בשניהם יושבים פלסטינים, ואת ההפרדה בין האוכלוסייה העברית והערבית. הדבר יקשה על המאבק למען הכרעה צודקת בעימות המתמשך עם התנועה הציונית – ממנו סובלים בעיקר העמלים הפלסטינים, אך גם העמלים העברים בתחומי מדינת ישראל, באופנים שונים. וכל עוד לא שבו הפליטים, כל עוד לא הוחזרה גזלתם; כל עוד שורד המשטר הישראלי, הלאומי-הציוני, המדיר, המפלה והמדכא את נתיניו ואזרחיו הפלסטינים – לא יגיע 'הקץ לסכסוך'.
חלקים אחרים בציבור העמלים, בעיקר בקרב הפלסטינים, דוגלים בהקמת מדינה דמוקרטית אחת לכל תושבי פלסטין-ישראל.

מדינה דמוקרטית אחת, לו קמה, יכולה הייתה לאפשר שיוויון אזרחי למי שיהיו אזרחיה, וקץ לאפליה הממוסדת הרשמית נגד הפלסטינים. ייתכן מאוד שהייתה מאפשרת שיבה של הפליטים. כמו-כן, כינון מדינה כזו היה מצריך פירוק של מדינת ישראל ושל הרשות הפלסטינית, בניגוד למטרות המעצמות האימפריאליסטיות; כך, מצע כזה מבוסס על מידה של תקווה, ולא ייאוש והשלמה עם הסדר הפוליטי הקיים.

אך מדובר בתקווה תועת-דרך, כי כל עוד לא הובסה העילית הקפיטליסטית-הציונית השלטת של מדינת ישראל, המדינה האחת שעל הפרק היא רק זאת שכבר קיימת למעשה. אפילו יצלח הניסיון להקים מדינה דמוקרטית כזו, אין לשכוח כי מדינות בכלל, ומדינות דמוקרטיות בפרט, הנן צורות פוליטיות המוקמות ומתוחזקות על-ידי מעמדות מיעוט שליטים, לתחזוק מערכות יחסים חברתיים שהנן דכאניות ונצלניות. אופי הדיכוי והניצול משתנה ומשתכלל במדינות מפותחות יותר, אך יסוד זה לא נעלם ולו לרגע. במדינה כזאת
העמלים הפלסטינים והעברים יכולים לצפות לחיות בחברה כדוגמת דרום-אפריקה, בה מיעוט קטן של בעלי-הון לבנים ושותפיהם הזוטרים הלא לבנים מחזיק ברוב אמצעי הייצור והאדמות, ותאגידים רב-לאומיים נהנים מחופש פעולה רחב.

אנו מצטרפים למסקנה אשר קודמים לנו במאבק כבר הסיקו: תבוסת המעמד השליט הקפיטליסטי-הציוני, ומפעל ההתנחלות והנישול שלו, מצריכה מהפכה חברתית עמוקה, שינוי ביחסי הייצור ויתר היחסים היסודיים בחברה, ולא מהפכה פוליטית גרידא. סביר אף להניח, שמהפכה כזו תתאפשר רק בקנה-מידה אזורי, בכמה ארצות סובבות גם-יחד, ולא בפלסטין-ישראל בנפרד וכשלעצמה. רק שינוי שכזה יאפשר בניין חברה בלתי-סמכותנית, חפה מניצול; בה אכן ישררו חופש שיוויון ואחווה; בה תפוג האיבה הלאומנית שהצטברה.

יחד עם האמור לעיל, נאמר גם את המובן מאליו: אנו ניאבק, כארגון וכפרטים, יחד עם הפלסטינים תושבי הגדה ועם פעילים ישראלים ואחרים במאבק היומיומי נגד כל היבטי הכיבוש והדיכוי בשטחי כיבוש 1967; נתמוך ונשתף פעולה כמיטב יכולתנו עם מאבק תושבי עזה מול התוקפנות הישראלית והמצור הישראלי-מצרי; ונפעל בתוך גבולות 1948 נגד ההפליה, הדיכוי והנישול של העמלים הפלסטינים בעלי האזרחות הישראלית.

חברי ארגון "אחדות"
התקבל ב – 25.04.2014

קנביס: היסטוריה חברתית / גיא מור

בreefermadnessשנים האחרונות הקריאה למחשבה מחודשת לגבי המעמד החוקי של צריכה אישית וגידול של צמח הקנביס ותוצריו (מריחואנה, חשיש וכו') זוכה לעדנה ולהתעניינות רבה במדינות המערב. סביב הנושא התגבשה מעין קואוליציה מוזרה של רסיסים מהשמאל ומהימין ה"ליברטרי" הקוראים למחשבה מחודשת על המדיניות הממשלתית בנושא קנביס.

סקר מקיף שנערך בארה"ב ב-2013 מצא כי 52% מהנשאלים תומכים בלגליזציה של השימוש במריחואנה (45% התנגדו), כש-3 שנים לפני כן סקרים דיווחו כי רק 41% תמכו בלגליזציה.[1] סקר שנערך בישראל בשנת 2013 מצא כי 46% מהנשאלים תומכים בלגליזציה של קנביס או במדיניות של אי-הפללה כלפי משתמשים, לעומת מספרים נמוכים בהרבה בסקרים שנערכו בשנים קודמות.[2] כיום, רבים יותר ויותר מביעים ספקות בנוגע למצב בו מדינות המערב מוציאות מיליארדים על המלחמה בצרכני קנביס, בזמן שמוצרי ניקוטין ואלכוהול, המזיקים הרבה יותר למשתמש, חוקיים ומכניסים לבעלי ההון בתעשייה סכומים נאים. אכן, בהשוואה לאלכוהול ולניקוטין, האיסור על שימוש בקנביס נראה לפתע שרירותי להחריד.

אך בפועל חקיקה נגד השימוש בקנביס לא הייתה שרירותית,  אלא נוצרה על רקע נסיבות ואינטרסים מובחנים. היא באה לעולם תחת רקע היסטורי ופוליטי שהינו חשוב להבנתה. במאמר זה, נבחן בקצרה אילו אינטרסים עמדו מאחורי האיסור על השימוש בקנביס בעת המודרנית ושעומדים בימים אלה מאחורי "המלחמה בסמים" שמנהלות מדינות המערב, ובראשן ארה"ב.

חקיקה נגד שימוש בקנביס בעת המודרנית 

בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, חקיקה נגד השימוש במריחואנה צצה לראשונה במדינות בהן מיעוט לבן שלט באוכלוסיה אתנית ממוצא אחר. כך, בדרום אפריקה השימוש במריחואנה נאסר ב-1911, ובג'מייקה, קולוניה בריטית בזמנו, ב-1913.

עוד לפני האיסור הגורף על המריחואנה, עבר ב-1870 חוק בדרום אפריקה שאסר את השימוש במריחואנה על ידי עובדים הודים, כתגובה לתפיסה רווחת לפיה עובדים אלה הזיקו לשלטון הלבן.[3] דרום אפריקה, שנעשתה לאחת מחלוצות החקיקה נגד השימוש במריחואנה, קראה לאחר מכן בשנת 1923 בחבר הלאומים למדיניות בינלאומית כנגד השימוש במריחואנה, אשר פגעה לטענתה בפרודוקטיביות של העובדים (כוונתה הייתה בעיקר לעובדים השחורים במכרות של דרום אפריקה).

תומכת נלהבת נוספת בקידום חקיקה בינלאומית נגד השימוש במריחואנה הייתה מצרים. ההיסטוריה של חקיקה נגד שימוש בקנביס במצרים מתחילה בשנת 1798. עם כיבוש מצרים מידי הממלוקים, נפוליאון נדהם לגלות עד כמה נפוץ היה השימוש בקנביס בקרב המעמד הנמוך במצרים. במצרים, כמו במקומות רבים אחרים בעולם, השימוש בקנביס היה חלק בלתי נפרד מחייהם של קהילות בני המעמד הנמוך וממסורות מקומיות. צו שהוציא נפוליאון אסר על שימוש בקנביס בכל מצרים.[4] שנים רבות לאחר יציאת הכוחות הצרפתיים ממצרים, הוטל מחדש איסור על צריכת קנביס בהשפעת השקפתם של האליטות ומעמד הביניים במצרים, בעיניהם הקנביס היה מקושר לנחשלותם של העובדים והעניים במצרים, ורצונם של האליטות להידמות למערב. בכנס הבינלאומי של חבר הלאומים בז'נבה ב-1925 בנושא הסחר הבינלאומי בסמים, הנציג המצרי ד"ר מוחמד אל גינדי תיאר בפני משתתפי הכנס את החשיש כסם הגורם למחלה חברתית קשה וכאחראי למרבית מקרי השיגעון במצרים. 

גם בפלסטין המנדטורית הוצא השימוש במריחואנה מהחוק עוד לפני שעברה חקיקה דומה בבריטניה. בצו המושל הצבאי הבריטי ב-1919 הוגדר הסחר וההחזקה בחשיש (למעט שימוש אישי) כעבירה. ב-1925, לאחר חתימתה של בריטניה על ההסכם בכנס ז'נבה של חבר הלאומים ובהתבסס על חקיקה בריטית, נחקקה פקודת הסמים המסוכנים שאסרה על השימוש בחשיש. בפלסטין המנדטורית, וכן בעשורים הראשונים לאחר הקמתה של מדינת ישראל, היו אלה בעיקר פלסטינים ויהודים מזרחים שעשו שימוש בקנביס וסבלו מרדיפת השלטונות. על פלסטינים שעשו שימוש בחשיש הוטלו קנסות ועונשי מאסר, ובתי קפה בבעלות פלסטינית שסיפקו חשיש ללקוחותיהם נסגרו בצווים מנהליים, ובעליהם נאסרו.

מריחואנה: עשב השטן

בשנות ה-30, כשהוטל האיסור על צריכת קנביס לראשונה בארה"ב, השם "מריחואנה" לא היה בשימוש נפוץ. למעשה, נראה כי הוא כמעט ולא היה בשימוש אפילו בקרב מעשני מריחואנה, שהעדיפו את השם "קנביס" או שמות מקומיים אחרים. אך השם "מריחואנה" נבחר על ידי הרשויות בארה"ב מבין שמות רבים בהם היה הצמח ידוע על מנת לייצג את הקנביס בפני הציבור. בהקשר האמריקאי השם נתפס כבעל קונוטציות זרות, אקזוטיות ומאיימות. ואכן, הקמפיין מצד נציגי ממשלה וגופי תקשורת לאסור את השימוש בקנביס בארה"ב היה קשור קשר הדוק לגזענות כלפי מהגרים מקסיקנים, שזוהו יותר מכל עם הקנביס. כפי שדווח בלוס אנג'לס טיימס באוקטובר 1911:

"לאור השימוש הגובר במריחואנו או עשב הלוקו ["משוגע" בספרדית – ג.מ.] כחומר משכר בקרב חלק גדול מהעובדים המקסיקנים, פ. ס. בודן, מפקח במועצת הפרמקולוגיה, ניסח אתמול פנייה לרשויות בבקשה להכליל את הסם ברשימת הסמים האסורים."[5]

בשנות ה-30, סיפורי זוועה שהתפרסמו בעיתונות וסרטי תעמולה בקולנוע כגון "ריפר מדנס" ו"מריחואנה" הזהירו את הנערות האמריקניות מפני הסכנות הלא ידועות של "עשב השטן".  אימפריית העיתונים של וויליאם רנדולף הרסט הצטרפה למסע ההפחדה (בהחלט ייתכן שבשל אינטרסים עסקיים מפוקפקים של הרסט) באמצעות סיפורי זוועה שהופיעו ב"עיתונות הצהובה" של הרסט, וקידמה את הפופולריות של המונח "מריחואנה" על פני שמות אחרים לקנביס.

המקסיקנים לא היו היחידים שקושרו בעיני הציבור עם המריחואנה. בניו אורלינס ובתקופת ה"הארלם רנסנס" למריחואנה היה חלק חשוב בתרבות השחורה המתפתחת, ולפופולריות של מוזיקת הג'אז בקרב צעירים לבנים גרמה לחששות כבדים בקרב האלמנטים השמרניים בארה"ב.

1249

"חטא, השפלה, פשע, שיגעון, הוללות"

רשות הסמים הפדרלית

החקיקה בארה"ב בשנות ה-30 נגד השימוש במריחואנה – עברה ללא דיון ציבורי וללא הסתמכות על מחקרים אמפיריים כלשהם, אלא בהסתמך על אווירה כללית של הסתה נגד משתמשי המריחואנה העיקריים – מהגרים מקסיקנים ושחורים – וסיפורים, לעיתים קרובות מוגזמים או מומצאים, על מקרי אלימות המערבים מקסיקנים.

יותר מכל היה אחראי לכך הארי ג'. אנסלינגר, שייסד את רשות הסמים הפדרלית בארה"ב בשנת 1932 ועמד בראשה עד לשנת 1962. אנסלינגר תרם רבות לפחד מ"טירוף המריחואנה" שאחז בארה"ב, על אף שהשימוש בסם בארה"ב בכללותה היה באותה תקופה זניח ואפיין בעיקר קהילות מהגרים ומיעוטים.

בדיונים לפני חקיקתו של חוק המיסוי ב-1937, שאסר על שימוש בקנביס למעט לצרכים תעשייתים או רפואיים, העיד אנסלינגר על הרציונל הגזעני שמאחורי החוק:

"רוב מעשני המריחואנה הם שחורים, היספנים, נגני ג'אז ובדרנים. המוזיקה השטנית שלהם מקורה במריחואנה, ועישון מריחואנה על ידי נשים לבנות גורם להן לחפש יחסים מיניים עם שחורים, בדרנים ואחרים. זהו סם שגורם לאי-שפיות, עבריינות ומוות – הסם מחולל אלימות יותר מכל סם אחר בהיסטוריה האנושית."[6]

אנסלינגר הציג בדיונים מכתב שקיבל מעורך העיתון אלמוסה דיילי קורייר:

"הלוואי שיכולתי להראות לך מה סיגריית מריחואנה קטנה יכולה לעשות לאחד מהתושבים דוברי הספרדית המפגרים שלנו. זוהי הסיבה שבגינה הבעיה שלנו כה גדולה: האחוז הגדול של אוכלוסייתנו מורכב מדוברי ספרדית, רובם חלשים מנטלית בשל תנאים חברתיים וגזעיים."[7]

אינטרסים עסקיים 

מאחורי האיסור על השימוש במריחואנה לא עמד רק רצון המחוקקים להיאבק במה שנתפס על ידם כתרבות שחורה דקדנטית ובמהגרים פרועים וקשים לשליטה. נראה כי להרסט, למשל, שלעיתוניו היה תפקיד מכריע בדמוניזציה של המריחואנה, היו אינטרסים עסקיים חשובים בהוצאת הקנביס מהחוק. שאר הנפשות המעורבות חשודות אף הן במניעים עסקיים מפוקפקים מאחורי האיסור על השימוש בקנביס. באשר למניעיו של הרסט – לפי סברה מרכזית הוא קיווה כי אם תעשיית ייצור הנייר מקנביס (המפ) תחוסל, יעלה ערכן של אחזקותיו הנרחבות של הרסט ביערות והן יעשו למקור העיקרי לאספקת חומר הגלם לתעשיית הנייר בחוף המערבי של ארה"ב.[8]

מאז, אינטרסים עסקיים חשובים נוספים התפתחו אשר הביאו מגוון גורמים להיאבק נגד לגליזציה של השימוש במריחואנה. בין התעשיות הבולטות שעמדו או עדיין עומדות בחזית המאבק נגד הלגליזציה ניתן למנות את תעשיית הטבק, תעשיית האלכוהול ותעשיית בתי הכלא הפרטיים. בעבר עיתונאים חשפו כי "שותפות למען אמריקה נקייה מסמים", מלכ"ר אמריקאי גדול הנאבק בשימוש בסמים ומתנגד ללגליזציה, קיבל תרומות בסך מיליוני דולרים מתעשיות האלכוהול והטבק, ועל פי מספר דיווחים הארגון ממשיך לקבל את מימונו העיקרי מהתעשייה הפרמקולוגית.

תעשיית בתי הכלא הפרטיים, בתורה, מפעילה לוביסטים אשר קידמו חקיקה בנוסח "3 פסילות ואתה בחוץ" המחמירה את הענישה עם משתמשי סמים, ומנסה לקנות לה השפעה בקרב פוליטיקאים על מנת להיאבק בתנועה הקוראת להקלה בענישת צרכני מריחואנה.[9]

סמים ככלי לשליטה חברתית

בחיבורם "הזיות: התנהגות, ניסיון ותיאוריה" מסבירים החוקרים האמריקאים לואי ג'. ווסט ורונלד ק. סיגל את תפקידו של האיסור על שימוש בסמים ככלי לשליטה חברתית:

"תפקידם של סמים ביישום שליטה פוליטית נמצא יותר ויותר תחת דיון. שליטה יכולה להתבצע באמצעות איסורים ובאמצעות אספקה. איסור מוחלט או אפילו חלקי על שימוש בסמים מעניק לממשלה מינוף בעל חשיבות לסוגים אחרים של שליטה. לדוגמה, החלה סלקטיבית של חוקי סמים … כנגד חלקים מסוימים באוכלוסיה, כגון חברים בקבוצות מיעוט מסוימות או בארגונים פוליטיים."

חקיקה נגד שימוש בסמים כוונה תכופות כנגד מי שכונו "המעמדות המסוכנים": בנות ובני מעמד העובדים, העניים, מהגרים ומיעוטים אתניים (קבוצות ביניהן הייתה חפיפה ניכרת). כך, במאה ה-19 באנגליה ג'ין הוצא מהחוק, בזמן שוויסקי נשאר חוקי. ההבדל בין השניים הוא שג'ין היה בשימוש על ידי בנות ובני המעמד הנמוך באנגליה.

בארה"ב, החוקים הראשונים שהגבילו את השימוש בסמים נגעו לעישון אופיום, אשר קושר עם הגירה סינית לארה"ב. כפי ששופט באורגון ב-1886 פירש את החוק: "עישון אופיום אינו חטא שלנו, ולפיכך ייתכן כי מטרתה של חקיקה זו הינה יותר להרגיז ולהציק ל'כופרים הסינים'".[10]

המדיניות כיום ממשיכה לשקף את הקשר שנוצר בתודעה הציבורית בשנות ה-20 המוקדמות בין מריחואנה לבין מקסיקנים ושחורים. על אף שתדירות השימוש במריחואנה בקרב צעירים לבנים גדולה בהרבה מאשר בקרב צעירים שחורים, תדירות המעצרים של צעירים שחורים על ידי הרשויות בגין החזקת מריחואנה לשימוש אישי הייתה באופן קבוע הייתה גדולה פי 3 ואף פי 4 מתדירות המעצרים של צעירים לבנים.[11]

ואמנם, בשנות ה-70 המוקדמות בארה"ב, כאשר השימוש בקנביס נעשה נפוץ יותר ויותר בקרב מעמד הביניים הלבן והאליטה, ראו המחוקקים צורך למתן את העונשים על צריכת קנביס. כך החלה מגמה של התמקדות מצד רשויות האכיפה ביצרנים ובספקים של הסם ופחות בצרכני הקנביס. ד"ר סטנלי יולס, לשעבר מנהל המוסד הלאומי לבריאות הנפש ותומך בהקלת הענישה על שימוש בקנביס, העיד ב-1970:

"לאף אחד לא היה אכפת כשזו הייתה בעיית גטו. מריחואנה – ובכן, היא הייתה בשימוש על ידי מוזיקאי ג'אז או המעמד הנמוך, כך שלא היה לך אכפת אם הם קיבלו 20 שנים בכלא. אך כשנערים ונערות נחמדים ממעמד הביניים נתפסים בקולג', כשהם מבצעים את אותה העבירה [...] לפתע הגישה המענישה והנקמנית [של הרשויות] נגעה לכל המעמדות בחברה."[12]

כשהסמים שבשימוש קבוצות המיעוט האתניות השתנו, המדיניות הממשלתית השתנתה בהתאם. כך, במדיניות שהייתה נהוגה משך עשורים לאחר חקיקתו של חוק הסמים ב-1986 עד שהוקלה מעט לאחרונה, החזקת קוקאין בצורת קראק בכמות 5 גרם נחשבה חמורה באותה המידה כהחזקת 500 גרם של קוקאין בצורת אבקה. בעוד שמחקרים חלוקים באשר להבדלים בסיכון בין שתי צורות הסם, הבדל חשוב הוא שקראק קוקאין היה נמצא בשימוש נרחב יותר בקרב שחורים והיספנים, בעוד שאבקת הקוקאין נפוצה יותר בקרב משתמשים לבנים.

כפי שמציינים ווסט וסיגל, שליטה חברתית באמצעות מדיניות סמים נעשית לא רק באמצעות איסורים ורדיפה סלקטיבית, אלא גם באמצעות אספקה, היכולה לשרת מטרות שונות. בזמן מלחמת העולם שנייה, אמפטמינים ומתאמפטמינים היו בשימוש בצבאות בשני צידי המלחמה בשל תכונותיהם המעוררות. לאחר מכן, שימוש נרחב עוד יותר נעשה בהם על ידי חיילים אמריקאים במלחמת קוריאה ובמלחמת וייטנאם. נעשה שימוש באספקת סמים גם למימון פעולות צבאיות, החל מהעלמת עין מסחר בהרואין על ידי מחתרות שפעלו במימון ותמיכת ארה"ב (בבורמה, ניקרגואה, אפגניסטן ועוד), ועד לאספקת אופיום באינדו-סין על ידי ארגוני הביון הצרפתיים לצורך מימון מבצעים סודיים.

סיכום 

מטרתו של חיבור זה אינה רק להציג אנקדוטות היסטוריות. עלינו להבין כי מדיניות הסמים, כמו שאר תחומי המדיניות של המדינות השונות, היא נגזרת של מערכת אינטרסים מעמדית-שלטונית. הפגיעה בחירותם של פרטים וקבוצות, אפליה ורדיפה של קבוצות מיעוט אתניות – מאפיינים מובהקים של המלחמה בצרכני הקנביס – הן מאפיינים של המדינות הקפיטליסטיות באשר הן.

המאבק נגד ההפללה והרדיפה של המשתמשים במריחואנה מוכרח להיות חלק ממאבק רחב יותר כנגד האליטות שמנהלות מלחמה נגד מעמדות העובדים והעניים, מיעוטים אתניים וקבוצות מדוכאות ברחבי העולם. רדיפת צרכני מריחואנה היא רק תחום אחד  מיני רבים בהם מפעילה המדינה דיכוי בשם מיני אינטרסים, כלכליים, פוליטיים, גאוגרפיים ואחרים, שמשתנים ללא הרף.

עם השינויים בדעת הקהל במדינות המערב, ייתכן בהחלט שנמשיך לראות בשנים הקרובות המשך המגמה של הקלת החקיקה נגד השימוש בקנביס ואף לגליזציה של הסם. סביר כי המדינה ובעלי ההון ימצאו בכך רווח, באמצעות מיסוי חדש על הסם שיזין את מכונות המלחמה ורווחי עתק לבעלי ההון בתעשייה החדשה. אל לנו לעצור שם.


[1] More Americans favor legalizing marijuana: Pew Research Center survey

http://www.nydailynews.com/news/world/americans-favor-legalizing-marijuana-pew-survey-article-1.1308375

[2]סקר "המגזין": מחצית מהישראלים בעד הפיכת עישון קנאביס לחוקי

http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1013683

[3]"Cannabis Control in Europe" in A cannabis reader: global issues and local experiences: Perspectives on cannabis controversies, treatment and regulation in Europe

[4]Gabriel G. Nahas, Hashish and Drug Abuse in Egypt During the 19th and 20th Centuries, p. 1

[5]Quoted in Dale H. Gieringer, The Origins of Cannabis Prohibition in California, p. 20

[6]Rudolph J. Gerber, Legalizing Marijuana: Drug Policy Reform and Prohibition Politics, p. 9

[7]Quoted in Michael Woodiwiss, Organized Crime and American Power: A History, p. 223

[8]Rudolph J. Gerber, Legalizing Marijuana: Drug Policy Reform and Prohibition Politics, p. 7

[9]Gaming the System: How the Political Strategies of Private Prison Companies Promote Ineffective Incarceration Policies, Justice Policy Institute

[10]Quoted in Doris Marie Provine, Unequal Under Law: Race in the War on Drugs, p. 72

[11]Targeting Blacks for Marijuana Possession Arrests of African Americans in California, 2004-08

http://www.drugpolicy.org/docUploads/Targeting_Blacks_for_Marijuana_06_29_10.pdf

[12]Quoted in David Cole, No Equal Justice: Race and Class in the American Criminal Justice System, p. 152

סוציאליזם, אנרכיזם ופמיניזם – קרול ארליך (1977)

מאנגלית: רועי זיסקינד

Image

"

את אישה בחברה קפיטליסטית. את מתעצבנת: על העבודה, על החשבונות, על בעלך (או האקס שלך), על בית הספר של הילדים, עבודות הבית, על כך שאת יפה, על כך שאת לא יפה, על כך שמסתכלים עלייך, או לא מסתכלים עלייך (ובכל מקרה, על כך שלא מקשיבים לך), וכו'. אם את מתחילה לחשוב על כל הדברים הללו, על איך הם משתלבים יחדיו, ומה בדיוק צריך להשתנות, ואז את מסתכלת סביב, אחר מילים שיוכלו להכיל את כל המחשבות הללו יחד בצורה מקוצרת, את כמעט מחויבת להגיע ל'פמיניזם סוציאליסטי'" [1]

על פי כל הסימנים, נשים רבות הגיעו למסקנה כי הפמיניזם הסוציאליסטי הוא הפתרון לבעיית הסקסיזם המתמשך. ה"סוציאליזם" (על המגוון המדהים של צורותיו) פופולרי בקרב אנשים רבים בימים אלה, כיוון שיש לו הרבה מה להציע: דאגה לאנשים העובדים, גוף תיאורטי מהפכני שאנשים יכולים להצביע עליו (בין אם קראו או לא קראו אודותיו), וכמה דוגמאות חיות של מדינות מתועשות שבנויות באופן שונה מארצות הברית וגרורותיה.

עבור פמיניסטיות רבות, סוציאליזם הוא אטרקטיבי מכיוון שהוא מבטיח לשים קץ לאי השוויון הכלכלי שפוגע בנשים העובדות. יתר על כן, עבור אותן נשים המאמינות שניתוח פמיניסטי לבדו  צר מכדי להקיף את כלל מופעי אי השוויון הקיימים בעולם, סוציאליזם מבטיח להרחיב את הניתוח, ובה בעת להגן מפני הדילול של נקודת המבט הרדיקלית של הפמיניזם.

מסיבות טובות, אם כן, נשים שוקלות האם "הפמיניזם הסוציאליסטי", הגיוני או לא כתאוריה פוליטית. פמיניסטיות סוציאלסטיות נראות כמי שהן גם נבונות וגם רדיקליות – לכל הפחות, רובן מרגישות ככל הנראה סלידה עמוקה לכמה מהמלכודות הרפורמיסטיות והסוליפסיסטיות שלתוכן נראה כי מספר הולך וגדל של נשים נופלות.

לנשים הפחות רומנטיות שבינינו, אומת האמזונות, עם צבאותיה המורכבים מאמהות חזקות גפיים הרוכבות אל השקיעה, היא לא מציאותית, אך גם לא מזיקה. עניין רציני יותר, הוא האובססיה הנוכחית של נשים רבות עם האלה הגדולה ומיני אביזרי הפולחן, הכישוף, הקסם, ותופעת המדיומים הנלווים אליה. כפמיניסטית העוסקת בשינוי המבנה החברתי, אני מוצאת את הדבר הזה כהכול פרט ללא מזיק.

הוכחה ראשונה: מעל אלף וארבע מאות נשים נסעו לבוסטון באפריל 1976, כדי להשתתף בכנס רוחניות נשי, שעסק בחלקו הגדול בעניינים שהוזכרו לעיל. האם האנרגיה שהשוקעה במזמורים, בהחלפת הרעיונות הפגאניים האחרונים, ובהשתתפות בסדנאות של ריקודי בטן ובטקסי וסת, לא הייתה יכולה להיות מושקעת במשהו טוב יותר ופמיניסטי יותר?

הוכחה שנייה: על פי דיווחים בעיתון פמיניסטי אחד לפחות, קבוצה של מכשפות ניסתה לגרום לסוזן סאקס לרחף אל מחוץ לכלא. אם הן חשבו בכנות שזה ישחרר את סאקס, אז הן היו מנותקות לחלוטין מן המציאות של הדיכוי הפטריארכלי. אם זה היה אמור להיות בגדר בדיחה קלילה, אז למה אף אחד לא צוחק?

רפורמיזם הוא סכנה הרבה יותר גדולה לאינטרסים של הנשים, מאשר משחקי מדיום מוזרים. אני יודעת ש"רפורמיסטי" הוא שם תואר שניתן להשתמש בו בדרכים שאינן כנות או יעילות – בעיקר בכדי להפגין את הטוהר האידאולוגי של מאן דהיא, או כדי לומר שפעילות פוליטית קונקרטית מכל סוג שהוא אינה ראויה לעשייה כי היא עלולה לשתף פעולה עם המנגנונים הקיימים. בתגובה, כמה פמיניסטיות טענו באופן משכנע כי סוגים נכונים של רפורמות יכולים להיבנות על בסיס תנועה רדיקלית. [2]

בדיוק באותה מידה, ישנן אסטרטגיות רפורמיסטיות שמבזבזות אנרגיה של נשים, אסטרטגיות המעלות את הציפיות של נשים אודות שינוי גדול שעומד להתרחש, ובסופו של דבר מטעות ומנכרות נשים, מכיוון שהאסטרטגיות הללו לא מסוגלות לספק את הטוב המובטח. הדוגמה הטובה ביותר (או הרעה ביותר) היא הפוליטיקה האלקטורלית. סוציאליסטיות מסוימות (שהתפתו לרעיון ההדרגתיות) נופלות בפח הזה. אנרכיסטיות יודעות טוב יותר. אינך יכולה לשחרר את עצמך באמצעים לא משוחררים; אינך יכולה לבחור סדרה חדשה של פוליטיקאיות (ולא משנה עד כמה הן חביבות כלפייך) שתנהלנה את אותם מנגנונים ישנים ומושחתים – שבתורם מנהלים אותך. כששדולת הרוב בארגון הנשים הלאומי (National Organization of Women)  – הסניף הרדיקלי של ארגון זה – מבקשת מנשים ללכת אחריהן "מחוץ לזרם המרכזי, אל המהפכה" באמצעים שכוללים פוליטיקה אלקטורלית, אז ברור כשמש כי כולן תטבענה במעמקי הדברים כפי שהם כיום.

פוליטיקה אלקטורלית היא מלכודת יומיומית וברורה מאליה. אפילו רבות שאינן רדיקליות למדו להימנע ממנה. בעיה סבוכה יותר היא קפיטליזם במסווה של כוח כלכלי פמיניסטי, כמו למשל, "הרשת הכלכלית הפמיניסטית" (Feminist Economic Network). השם עשוי להטעות אתכן. לכאורה הייתה זו רשת של עסקים אלטרנטיביים שהוקמה במטרה לשחוק את הקפיטליזם מבפנים על ידי יצירת עצמאות כלכלית לנשים. זהו בהחלט רעיון נחמד. הפרויקט הגדול הראשון של רשת זו נפתח בדטרויט באפריל 1976. בפרויקט זה, עבור דמי חברה של 100 דולרים לשנה, נשים אמידות יכלו לשחות בבריכה פרטית, לשתות בפאב פרטי, ולקבל הנחות במקבץ של בוטיקים. בה בעת, הרשת עצמה שילמה לנשים העובדות שלה 2.50 דולר לשעת עבודה שם. המנהלת, לאורה בראון, הכריזה כי מיזם זה הוא "תחילתה של המהפכה הכלכלית הפמיניסטית". [3]

כאשר שניים מאותם משחקים ישנים – הפוליטיקה האלקטורלית והקפיטליזם – מסומנים כמבשרי "המהפכה", זה מעיד על כך שהמילה הזו שובשה לחלוטין. אין זה מפתיע שסוג סוציאליסטי כלשהו של פמיניזם נתפס כאי של שפיות מהפכנית לנשים רבות שאינן רוצות להיות מכשפות, לוחמות פרימיטיביות, סנאטוריות, או בעלות הון קטנות, אך מי שרוצה לחסל את הסקסיזם תוך יצירת חברה שונה, צריכה לשים לב לפמיניזם האנרכיסטי, שיכול לספק מסגרת תאורטית משמעותית. פמיניסטיות רבות מדי, או שמעולם לא שמעו על הפמיניזם האנרכיסטי, או שדוחות אותו ומסמנות אותו כאגודת נשים המשמשות כסייעניות למיידי פצצות ממין זכר.

פמיניזם סוציאליסטי מספק מבחר של בתים פוליטיים. מצד אחד, הפלגים המלוכלכים והצפופים של "השמאל הישן" כמו למשל, המפלגה הקומוניסטית המהפכנית של ארה"ב, ליגת אוקטובר, ומפלגת הפועלים הבינלאומית. מעט מאוד נשים מוצאות פלגים אלה כראויים למגורים אידאולוגיים. מצד שני, מספר לא מבוטל של נשים מצאות את עצמן במוסדות האקלטקטיים שנבנו על ידי ארגוני שמאל חדשים יותר כמו למשל, התנועה האמריקאית החדשה, או "איגודי נשים" אוטונומיים שונים.

הפמיניסטיות הסוציאליסטיות החדשות הריצו קמפיין אנרגטי, ויעיל במידה רבה, כדי לגייס נשים בלתי מזוהות פוליטית. מנגד, קבוצות השמאל הותיקות והנוקשות יותר דחו במידה רבה את עצם הרעיון שלסביות, בדלניות, פמיניסטיות מוזנחות ו"לא מתאימות" אחרות יוכלו לעבוד עם היורשים האצילים של מרקס, טרוצקי (למרות שהטרוצקיסטים הם בלתי צפויים), סטלין ומאו. רבים מה דוחים את הרעיון של תנועת נשים אוטונומית, שמתעסקת בסוגיות של נשים. בשבילם, ארגון כזה מלא בנשים "בורגניות" (הכינוי המרקסיסטי הפוגעני ביותר) הנחושות בדעתן לתת את ידן לסוגיה שלהן, מה ש"מפלג את מעמד הפועלים", הנחה מוזרה הרואה בעובדים כטיפשים יותר מכל אחת אחרת. לכמה מהגופים הללו יש סלידה היסטרית ללסביות: הקבוצות הידועות ביותר לשמצה הן ליגת אוקטובר והמפלגה הקומוניסטית המהפכנית של ארה"ב, אך הן לא לבד. במדיניות זו, כמו ברבות אחרות, הקו האנטי-לסבי נובע ממדיניותן של מדינות קומוניסטיות. המפלגה הקומוניסטית המהפכנית של ארה"ב, לדוגמה, פרסמה בשנות ה-70 המוקדמות (בימים שלפני הפיכת ארגון העובדים המהפכני הותיק הזה למפלגה) נייר עמדה לפיו הומוסקסואלים "נכלאו בבוץ וברפש של הניוון הבורגני", וששחרור הומוסקסואלים הוא אידאל "אנטי-פועלי וקונטר-רבולוציונרי".  כל קבוצות "השמאל הישן" חשים שלא בנוח עם הרעיון שאישה שאינה נמנית על "הפרולטריון" מדוכאת באיזושהי צורה. מעמד הפועלים, כמובן, הוא מושג גמיש להפליא: בדיונים העכשוויים בשמאל, מושג זה נע מעובדי נקודות הייצור לקבוצה עצומה שמכילה כל איש או אישה שמוכרת את עבודתה עבור שכר, או שתלויה במישהו אחר שעושה זאת. זה כמעט כולנו. (אז, פאפא קארי (קרל מרקס), אם 90 אחוז מאוכלוסיית ארצות הברית הם אוונגרד, למה המהפכה טרם פרצה?)

הפמיניסטיות הסוציאליסטיות החדשות ניסו בכל מיני דרכים יצירתיות לשמר על ליבת חשיבה מרקסיסטית-לניניסטית, לעדכן אותה, ולהשתיל אותה בפמיניזם הרדיקלי בן זמננו. התוצאות הן לעיתים משונות. ביולי 1975, הנשים של התנועה האמריקאית החדשה ומספר קבוצות אוטונומיות כינסו את הכנס הארצי הראשון על פמיניזם סוציאליסטי. עצם הכינוס לא פורסם יותר מדי מראש, וכולן נראו מופתעות שכל כך הרבה נשים (מעל שש-מאות) רצו לבלות את סוף השבוע של ה-4 ביולי ביילו ספרינגס, אוהיו.

בקריאת הנאומים שנישאו בכנס, כמו גם פרשנויות נרחבות שנכתבו על ידי נשים אחרות ששהו בכנס ,[4] כלל לא ברור מה המארגנות חשבו שהן מציעות בשם "הפמיניזם הסוציאליסטי". מהעקרונות שנוסחו מראש, לפני קיומו של הכנס - בהזמנה אליו, עלו שני עקרונות שתמיד זוהו עם פמיניזם רדיקלי, ושלמעשה נחשבו ונחשבים בדרך כלל כמנוגדים לפרספקטיבה סוציאליסטית. בעקרון הראשון נכתב כי: "אנחנו מכירות בצורך, ותומכות בקיומה, של תנועת נשים אוטונומית לאורך התהליך המהפכני". העקרון השני קרא: "אנחנו מסכימות שכל דיכוי, בין אם הוא מבוסס על גזע, מעמד, מין או לסביות, קשור וכי המאבקים לשחרור מהדיכוי חייבים להתקיים בו זמנית ובשיתוף פעולה". העקרון השלישי רק ציין כי "הפמיניזם הסוציאליסטי הוא אסטרטגיה למהפכה", והעיקרון הרביעי והאחרון קרא לקיים דיונים "ברוח המאבק והאחדות".

אלה, כמובן, מתאבנים טעימים – תפריט שנועד למשוך כל אחת. אך כאשר פמיניסטיות "סוציאליסטיות" מגישות את התנועה העצמאית של הנשים כמנה העיקרית, וכשהן אומרות שדיכוי מעמדי הוא רק סוג אחד מיני דיכויים רבים, לא חשוב יותר מאף דיכוי אחר, אז (כפי שמבקרים מרקסיסטיים אומרים) זהו לא סוציאליזם יותר.

עם זאת, פמיניסטיות סוציאליסטיות לא מבינות את ההשלכות של פמיניזם רדיקלי עד הסוף. אם היו מבינות, הן היו מקבלות עיקרון אחר: עיקרון שרואה במבנים בלתי-היררכיים כחיוניים לפרקטיקה פמיניסטית. זה, כמובן, יותר מדי בשביל סוציאליסטיות. אך מה שזה אומר זה שהפמיניזם הרדיקלי הרבה יותר תואם לסוג אחד של אנרכיזם מאשר הוא תואם לסוציאליזם. הסוג הזה הוא האנרכיזם הסוציאלי (שנודע גם כאנרכו-קומוניזם), לא הסוגים האינדיבידואליסטים או ה"אנרכו"-קפיטליסטים.

זה לא יהווה ידיעה חדשה לפמיניסטיות שמכירות את העקרונות האנרכיסטיים – אך מעט מאוד פמיניסטיות מכירות אותם. זה מובן, שכן אנרכיזם נע בין סיקור תקשורתי מוטה לרעה לחוסר סיקור מוחלט. אם הפמיניסטיות היו מכירות את האנרכיזם, הן לא היו מתאמצות כל כך לראות בסוציאליזם כאמצעי ללחימה בדיכוי הסקסיסטי. פמיניסטיות חייבות להיות ספקניות כלפי כל סוג של תאוריה חברתית שמגיעה עם סט מובנה של מנהיגים ומונהגים, לא משנה עד כמה "דמוקרטי" מבנה ריכוזי זה מתיימר להיות. נשים מכל המעמדות, הגזעים, ונסיבות החיים היו בצד המקבל עליו שליטה זמן רב מדי מכדי לרצות להחליף סט אחד של אדונים באחד אחר. אנחנו יודעות למי יש את הכוח, ולמעט מקרים יוצאים מן הכלל, אלו לא אנחנו.

כמה אנרכה-פמיניסטיות בנות זמננו הצביעו על הקשרים בין האנרכיזם הסוציאלי לבין הפמיניזם הרדיקלי.  לין פארו אמרה כי "הפמיניזם מביא אל הפרקטיקה את מה שהאנרכיזם מטיף לו". פגי קורנגר מאמינה כי "פמיניסטיות היו אנרכיסטיות באופן לא מודע, הן בתאוריה והן בפרקטיקה, במשך שנים". מריאן לייטון הצהירה כי "ההבדל בין הפמיניזם הרדיקלי לאנרכה-פמיניזם הוא בעיקרו בעשיית הצעד לעבר פיתוח תאורטי של המודעות העצמית". [5]

"אנחנו בונות אוטונומיה

התהליך של פיתוח מתמיד של סינתזה

לכל יצור חי.

אנחנו מפיצות

ספונטניות ויצירה

אנחנו לומדות את ההנאות של השוויון

של מערכות יחסים

ללא שליטה

בין אחיות

אנחנו הורסות שליטה

בכל צורותיה"

מזמור זה הופיע בגיליון של העיתון הפמיניסטי הרדיקלי "It Aint Me Babe" [6], שכותרתו קראה "חיסול כל ההיררכיות". זה לא תויג כעיתון אנרכיסטי (או אנרכה-פמיניסטי), אך הדימיון מדהים. זה מדגים הרבה ממה שהתנועה החדשה של שחרור האישה התעסקה בו בשנותיה הראשונות. וזו הרוח הזו שתאבד אם בן התערובת של הפמיניזם הסוציאליסטי יכה שורשים; אם פולחן האלה הגדולה או האומה הלסבית תשכנענה נשים להקים צורות חדשות של שליטה וכניעה.

פמיניזם רדיקלי ואנרכה-פמיניזם

כל הפמיניסטיות הרדיקליות וכל הפמיניסטיות האנרכו-סוציאליסטיות עוסקות בקבוצה של בעיות משותפות: השליטה של האיש/ה על גופה/ו; חלופות למשפחה הגרעינית ולהטרוסקסואליות; שיטות חדשות לטיפול בילדים שתשחררנה את ההורים ואת הילדים; אוטונומיה כלכלית; חיסול הסטראוטיפיים המיניים בחינוך, בתקשורת, ובמקומות העבודה; ביטול חוקים דכאניים; שימת קץ לסמכות הגברית, לבעלותו ולשליטתו בנשים; מתן האמצעים לנשים לפיתוח מיומנויות ויחס חיובי כלפי עצמן; חיסול מערכות יחסים דכאניות; ומה שהסיטואציוניסטים כינו "ההמצאה מחדש של חיי היומיום".

יש, אם כן, נושאים רבים שבהם פמיניסטיות רדיקליות ואנרכה-פמיניסטיות מסכימות. אך אנרכה-פמיניסטיות עוסקות בעוד משהו. מכיוון שהן אנרכיסטיות, הן פועלות למען סיום כל מערכות היחסים הכוחניות, בכל הסיטואציות בהן אנשים יכולות לדכא אחת את השנייה. בניגוד לכמה פמיניסטיות רדיקליות שאינן אנרכיסטיות, הן אינן מאמינות שהפקדת הכוח בידיהן של נשים תוכל להוביל לחברה שאינה דכאנית. ובניגוד לרוב הפמיניסטיות הסוציאליסטיות, הן אינן מאמינות שמשהו טוב יכול לצאת מתנועה המונית עם אליטה בהנהגה. בקיצור, לא "מדינת עובדים" או מטריארכיה תסיימנה את הדיכוי של כולם. המטרה, אם כן, אינה "לתפוס" את הכוח, כפי שהסוציאליסטיות רוצות, אלא לבטל את הכוח.

בניגוד לאמונה הפופולרית, כל האנרכיסטים הסוציאליים הם סוציאליסטים. כלומר, הן רוצות לקחת את העושר מידיהן של המעטות ולהפיץ אותו בין כלל חברות הקהילה. והם מאמינים שאנשים צריכות לשתף פעולה האחת עם השני כקהילה, במקום לחיות כפרטים בודדות. עבור אנרכיסטיות, הנושאים המרכזיים הם תמיד כוח והיררכיה חברתית. אם מדינה – אפילו מדינה המתיימרת לייצג את העובדות – תמשיך להתקיים, היא תבנה מחדש צורות של שליטה, וחלק מהאנשים לא תהיינה חופשיות יותר. אנשים אינן חופשיות משום שהן שורדות, או אפילו חיות ברווחה כלכלית. הן חופשיות רק כאשר יש להן את השליטה על החיים שלהן. לנשים, אפילו יותר מרוב הגברים, יש מעט מאוד שליטה על חייהן. השגת אוטונומיה שכזו, ועמידה על כך שכולם צריכים לקבל אותה, היא המטרה העיקרית של אנרכה-פמיניסטיות.

כוח לאף אחת, ולכל אחת: לכל אחת את הכוח והשליטה על החיים שלה/ו, ולא על אף אחת אחרת. [7]

בפרקטיקה

זוהי התאוריה, מה לגבי הפרקטיקה? שוב, לפמיניסטיות רדיקליות ואנרכה-פמיניסטיות יש הרבה יותר במשותף מאשר למי מהן עם הפמיניזם הסוציאליסטי. [8] שני הקהלים עובדים כדי לבנות מוסדות אלטרנטיביים, ושניהם לוקחים את הפוליטיקה האישית מאוד ברצינות. פמיניסטיות סוציאליסטיותלעומתן, נוטות פחות לחשוב על דברים הנחוצים לפרקטיקה מהפכנית. פיתוח צורות אלטרנטיביות של התארגנות זה אומר פיתוח מרפאות לעזרה עצמית; זה אומר קבוצות וידאו ועיתונות של נשים, במקום הטלויזיה והעיתונות המסחריות; זה אומר חיים בקולקטיבים, במקום חיים במשפחות גרעיניות מבודדות; מרכזי סיוע במקרי אונס; קואופרטיבי מזון; מעונות יום בשליטת ההורים; בתי ספר חופשיים; קואופרטיבי הדפסה; קבוצות רדיו אלרטנטיביות, וכו'.

ובכל זאת, זה טוב מועט מאוד אם ביצירת המוסדות האלטרנטיביים המבנים שלהם מחקים את המודלים הקפיטליסטיים וההיררכיים אותם אנחנו מכירות כה טוב. פמיניסטיות רדיקליות רבות הכירו בכך מוקדם: זו הסיבה שבגינה הן עבדו כדי לארגן מחדש את הצורה בה נשים תופסות את העולם ואת עצמן (דרך קבוצות להגברת המודעות), ולכן הן פעלו לארגון מחדש של הצורות של יחסי העבודה ויחסי הגומלין הבין-אישיים (דרך קבוצות קטנות וחסרות הנהגה שבהן משימות מועברות ברוטציה והמיומנויות והידע משותפים). הן ניסו לעשות זאת בחברה היררכית שלא סיפקה שום מודל פרט למודלים של חוסר שיוויון. אין ספק כי ידע אודות התאוריה האנרכיסטית והמודלים של ההתארגנות האנרכיסטית היה יכול לעזור. אם היו מצוידות בידע כזה, פמיניסטיות רדיקליות היו עשויות להימנע מכמה מהטעויות שהן עשו – ואולי היו מצליחות להתגבר בצורה טובה יותר על חלק מהקשיים בהם נתקלו בניסיונן לשנות את עצמן ואת החברה בו זמנית.

קחו, למשל, את הויכוח שעדיין עכשווי על "נשים חזקות" וסוגיית המנהיגות, הקשורה בקשר הדוק לכך. את העמדה הפמיניסטית הרדיקלית ניתן לסכם כך:

  1. נשים נותרו בתחתית החברתית משום שהן מבודדות האחת מהשנייה, ונמצאות במערכות יחסים של שליטה וכניעה עם גברים.
  2. גברים לא יביאו לשחרורן של הנשים, הנשים חייבות לשחרר את עצמן.  זה לא יוכל לקרות אם כל אישה תנסה לשחרר את עצמה לבד. לכן, נשים חייבות לעבוד יחדיו במודל של עזרה הדדית.
  3. "אחוות נשים היא חזקה", אבל נשים לא יכולות להיות אחיות אם הן משחזרות דפוסים גבריים של שליטה וכניעה.
  4. צורות ארגוניות חדשות צריכות להתפתח. הצורה העיקרית היא הקבוצה הקטנה ונטולת ההנהגה; ההתנהגויות החשובות ביותר הן שיוויוניות, תמיכה הדדית, והשיתוף של מיומנויות וידע.

אם נשים רבות קיבלו על עצמן את העמדה הזו, רבות יותר לא קיבלו. חלקן התנגדו לכך מההתחלה; אחרות ראו ממקור ראשון שהיה קשה להוציא את זה אל הפועל, והסיקו בצער רב כי אידיאליזם יפה שכזה לעולם לא יעבוד.

תמיכה אידאולוגית לאלו שדחו את העקרונות שהוצגו על ידי "האנרכיסטיות הבלתי מודעות" (הפמיניסטיות הרדיקליות שלעיל) סופקה בשני מסמכים שהופצו במהירות בין ארגונים ועיתונים של שחרור האישה. הראשון היה נאומה של אנסלמה דל'אוליו בפני הקונגרס השני לאיחוד נשים, שנערך במאי 1970 בניו יורק סיטי. הנאום, שכותרתו הייתה "פירוד והרס עצמי בתנועת הנשים: מכתב התפטרות", העניק את הסיבות בגינן דל'אוליו החליטה לעזוב את תנועת הנשים. המסמך השני היה "עריצותו של חוסר המבנה" של ג'ורין (ג'ו פרימן), שהופיע לראשונה ב-1972, בתקופת הגל השני של הפמיניזם. שני המסמכים העלו סוגיות של פרקטיקות ארגוניות ואישיות, שהיו, ועודן, חשובות מאוד לתנועת הנשים.

"באתי להודיע על שירת הברבור שלי לתנועת הנשים…נהרסתי…למדתי לפני שלוש וחצי שנים שנשים תמיד תהיינה מחולקות – אחת כנגד השנייה, מלאות בהרס עצמי וזעם חסר אונים. מעולם לא חלמתי שאראה את היום שבו הזעם הזה, המתחזה לרדיקליזם פסאודו-שיוויוני תחת הכותרת "פרו-נשי", יהפוך לפשיזם שמאלי אנטי-אינטלקטואלי ומרושע להחריד, ויהיה בשימוש בתנועה כדי לפסול אחיות נבחרות, על ידי התחכום והצדק של בית דין השדה של הקו קלוקס קלאן. אני מתכוונת, כמובן, להתקפה האישית, הגלויה והנתעבת, לה היו נתונות נשים בתנועה שהגיעו לאיזשהו הישג…אם את…בעלת הישגים – את מיד מתויגת כאופורטוניסטית התרה אחר ריגושים, שכירת חרב חסרת רחמים, שפועלת במטרה להשיג את התהילה והעושר שלה על גבי גופותיהן של אחיות בלתי אנוכיות שקברו את היכולות שלהן והקריבו את השאיפות שלהן לתפארת הפמיניזם…אם איתרע מזלך להיות גלויית לב ורהוטה, את מואשמת בכך שאת שיכורת כוח, אליטיסטית, גזענית, ולבסוף, הכינוי הגרוע מכולם: מזדהה כזכר." [9]

כאשר אנסלמה דל'אוליו נשאה את נאום הפרידה הכעוס הזה מהתנועה, זה עשה שני דברים: עבור חלק מהנשים, זה העלה את השאלה כיצד נשים יכולות לשים קץ ליחסי הכוח הבלתי שיוויונים בינן לבין עצמן מבלי להרוס אחת את השנייה. עבור אחרות, זה עשה בדיוק ההפך – זה סיפק הצדקה קלה לכל אותן נשים שכבר שלטו בנשים אחרות בצורה "בלתי אחיותית" כלל. כל מי שהייתה מעורבת בתנועה לשחרור האישה באותו זמן ידעה שהצהרתה של דל'אוליו עוותה על ידי נשים מסוימות בדיוק באופן הזה:  קראי לעצמך אסרטיבית, או חזקה, או מוכשרת, ותוכלי לקבל תווית של התנהגות מכוערת, חסרת רגישות ומדכאת. נשים שהציגו עצמן כגיבורות טרגיות נהרסו על ידי "אחיותיהן" הקנאיות והמוטעות (וגם, כמובן, ההרבה פחות מוכשרות) שיכלו לסמוך על תגובה אוהדת מכמה נשים אחרות.

נשים שהיו מעורבות בתנועה באותו הזמן יודעות שסוג הדברים שדל'אוליו דיברה עליהם באמת התרחשו, והם לא היו אמורים להתרחש. ידע של התאוריה האנרכיסטית זה לא מספיק, כמובן, כדי למנוע התקפות חסרות הבחנה על נשים. אבל במאבק ללמוד דרכים חדשות של התייחסות אחת לשנייה ועבודה אחת עם השנייה, ידע כזה היה עשוי – רק אולי – למנוע חלק מהטעויות ההרסניות הללו.

באופן אירוני, טעויות אלה הונעו על ידי השנאה של פמיניסטיות רדיקליות לצורות המקובלות של הכוח, והיחסים האישיים הבלתי אנושיים הנובעים מסיטואציה שבה לקבוצה אחת של אנשים יש כוח על פני האחרות. כשפמיניסטיות רדיקליות ואנרכה-פמניסיטיות מדברות על חיסול הכוח, הן מתכוונות להיפטרות מכלל המוסדות, כל צורות החיברות, כל הדרכים שבהן אנשים כופות אחת על השנייה את כוחן – ואחרות נכנעות לכפייה.

בעיה רצינית התעוררה בהגדרת טיבה של הכפייה בתנועת הנשים. העוינות כלפי הנשים ה"חזקות" התעוררה משום שאותה אישה "חזקה" יכולה הייתה, לפחות באופן פוטנציאלי, לכפות את כוחה על נשים שהן פחות רהוטות, פחות בטוחות בעצמן, ופחות אסרטיביות ממנה. כפייה בדרך כלל הרבה יותר מתוחכמת מכוח פיזי או סנקציה כלכלית. אדם אחד יכול לכפות את כוחו על אחר מבלי לקחת את עבודתו, להכות אותו, או לזרוק אותו לכלא.

לנשים חזקות היה יתרון עצום. לעיתים קרובות הן ידעו יותר. אין ספק שהן התגברו מזמן על החיברות המשתק שהדגיש כי על נשים לטפח פסיביות, ביישנות, צייתנות, והתנהגות קונפורמיסטית – חיברות שלימד נשים לחייך כשאינן משועשעות, ללחוש כשהן הרגישו שהן חייבות לצעוק, להשפיל את מבטן כאשר מישהו התבונן בהן באגרסיביות. נשים חזקות לא פחדו לדבר בציבור; הן לא פחדו לקחת על עצמן משימות "גבריות", או לנסות דברים חדשים. או כך לפחות זה נראה.

שימי אישה "חזקה" באותה קבוצה קטנה עם אחת "חלשה", והיא תהפך לבעיה: איך היא לא שולטת? איך היא חולקת את הכישורים שהרוויחה בעמל שלה ואת הביטחון שלה עם אחותה? ומהצד השני – איך האישה "החלשה" תלמד לפעול בעצמה למען האינטרסים שלה? איך בכלל אפשר להעלות על הדעת "עזרה הדדית" בסיטואציה חד-כיוונית שכזו? איך אפשר להעלות על הדעת "אחוות נשים" כאשר החברה "החלשה" לא מרגישה שווה לזו "החזקה"?

אלה שאלות מסובכות, ללא תשובות פשוטות. אולי הכי קרוב שנגיע לכדי מענה זה בסלוגן האנרכיסטי, "אנשים חזקות אינן זקוקות למנהיגות". אלה מאיתנו שלמדו לשרוד על ידי שליטה באחרות, כמו גם אלה מאיתנו שלמדו לשרוד על ידי קבלת השליטה עליהן מצד אחרות, צריכות לחברת את עצמנו מחדש כך שנהיה חזקות מבלי לשחק במשחקי השליטה-כניעה, כך שנשלוט במה שקורה לנו מבלי שנשלוט באחרות. זה לא יכול לצאת אל הפועל על ידי בחירת האנשים "הנכונים" לתפקיד הציבורי, או על ידי הליכה אחר "הקו המפלגתי הנכון"; כפי שאין זה יכול לצאת על הפועל בישיבה ובהרהור בחטאינו. אנחנו בונות את עצמנו ואת עולמנו דרך פעילות, דרך הצלחות חלקיות, וכישלון, ועוד הצלחות חלקיות. וכל הזמן אנחנו מתחזקות והופכות לעצמאיות יותר.

אם אנסלמה דל'אוליו מתחה ביקורת על הפרקטיקה הבין-אישית של פמיניסטיות רדיקליות, ג'ורין (ג'ו פרימן) העלתה כמה שאלות קשות על המבנה הארגוני. במאמרה "עריצותו של חוסר המבנה" [10], טענה כי אין ארגונים נטולי מבנה, ואנשים שטוענות שישנם כאלה – משטות את עצמן. לכל הקבוצות והארגונים יש מבנה; ההבדל הוא בשאלה האם המבנה בא לידי ביטוי באופן מפורש. אם הוא חבוי, אליטות נסתרות יתקיימו בוודאות וישלטו בקבוצה – ובכולן, הן המנהיגות והן המונהגות, יכחישו זאת או לא ישימו לב לשליטה הקיימת. זו ה"עריצות" של חוסר המבנה. כדי להתגבר עליה, על פי דבריה של גו'רין,  הקבוצות צריכות להקים מבנים פתוחים, הבאים לידי ביטוי באופן מפורש, והאחראיים לתת דין וחשבון לכלל החברות.

כל אנרכה-פמיניסטית, אני חושבת, תסכים עם הניתוח שלה – עד לנקודה הזו,  אך לא מעבר לכך. דבר נוסף שג'ורין אמרה הוא שהקבוצות שהן כביכול"נטולות מנהיגות ונטולות מבנה" לא מסוגלות לעשות את המעבר מדיבורים למעשים. לא רק החוסר שלהן במבנים פתוחים, אלא גם גודלן הקטן, והדגש שלהן על העלאת מודעות (בדיבורים) חייבות, לטענתה, להפוך קבוצות אלה לבלתי יעילות.

ג'ורין לא אמרה שקבוצות נשים צריכות להיבנות באופן היררכי. למעשה, היא קראה למנהיגות שתהיה "מפוזרת, גמישה, פתוחה וזמנית"; לבניית ארגונים באחריות, תוך ביזור הכוח בין מספר מרבי של נשים, יצירת רוטציה במשימות השונות, שיתוף מיומנויות והפצת מידע ומשאבים בין החברות. כולם ערכים טובים לכל ארגון אנרכיסטי סוציאלי! אך הזלזול שלה בהעלאת המודעות בקרב נשים, והעדפתה לארגונים אזוריים וארציים גדולים הייתה בהחלט חלק מהדרך הישנה לעשות דברים, דרך, שבמרומז, קיבלה את המשך קיומם של המבנים ההיררכיים.

קבוצות גדולות מאורגנות כך שהכוח וקבלת ההחלטות מואצלים למעטים – אלא אם כן, מדובר ברשת של קולקטיבים קטנים המתואמים בצורה אופקית, דבר שג'ורין לא הזכירה. איך קבוצה כמו ארגון הנשים הלאומי, עם 60,000 החברות שלה בשנת 1975, תקיים רוטציות במשימות השונות, תשתף מיומנויות, ותוודא שכל המידע והמשאבים יהיו זמינים לכולן? היא לא יכולה, כמובן. לקבוצות שכאלה יש נשיאה, ודירקטוריון, ומשרד ארצי, וחברות – שחלקן נמצאות בסניפים מקומיים, ואחרות הן חברות מבודדות. במעט מאוד קבוצות שכאלה יש דמוקרטיה ישירה ממשית, ומעטות הקבוצות שמלמדות את חברותיהן דרכים חדשות לעבודה משותפת ויחסים הדדיים.

האפקט המצער של "עריצותו של חוסר המבנה" היה שזה קשר יחדיו ארגון גדול, מבנה פורמלי, ופעולה ישירה מוצלחת, בצורה שנראתה כהגיונית להרבה אנשים. נשים רבות חשו כי על מנת להילחם בדיכוי החברתי, ארגון גדול הוא חיוני, וככל שהארגון יהא גדול יותר – כך ייטב. המסקנה הייתה שעל מנת להתמודד עם כוח הדיכוי יש לייצר כוח דומה בגודלו: אינך יכולה להרוג פיל עם רובה אוויר, ואינך יכולה להפיל את המדינה הפטריארכלית עם קבוצה קטנה. לנשים שקיבלו את הטיעון שגודלה של הקבוצה קשור לגודל האפקטיביות שלה, האפשרויות הארגוניות נראו כמוגבלות לארגונים ליברלים גדולים כמו "ארגון הנשים הלאומי" או לארגונים סוציאליסטיים המוניים.

אך כמו בכל כך הרבה דברים אחרים שנראים הגיוניים, הלוגיקה פגומה. "הדיכוי החברתי" הוא המחשה, ישות מנופחת, משתקת ומלאכותית, שהיא גדולה, בעיקר במובן זה שאותו דיכוי פוגע ברבות מאיתנו. אך דיכויים, לא משנה כמה הם נפוצים וכמה הם צפויים, הם כמעט תמיד נעשים לנו על ידי מישהו, אינדיבידואל – אפילו אם האדם הזה פועל כסוכן של המדינה, או כחבר של הגזע, המגדר או המעמד השולט. תקיפות השוטרים המסיביות על כוחותינו המתכנסים מוצאים אל הפועל על ידי מספר שוטרים; אפילו השוטר, או הבוס, או הבעל, שמבצע את תפקידו הסקסיסטי או האוטוריטרי, מצטלב עמנו בנקודה מסוימת בחיי היומיום שלנו. דיכוי ממוסד אכן קיים, בקנה מידה גדול, אך הוא רק לעיתים רחוקות צריך להיות מותקף (ואכן, רק לעיתים רחוקות יכולות להיות מותקף) על ידי קבוצה גדולה. טקטיקות גרילה של קבוצה קטנה – לעיתים אפילו של אינדיבידואלית אחת – יעבדו טוב מאוד כתגובה.

עוד השפעה מצערת ממנטליות "עריצותו של חוסר המבנה" (אם לא ישירות מהמאמר) הייתה שהיא האכילה אנשים בסטריאוטיפים אודות אנרכיסטיות. (אנשים בדרך כלל אינם בולעים משהו אלא אם כן הם רעבים). אנרכיסטיות סוציאליות אינן מתנגדות למבנה: הן אפילו אינן נגד מנהיגות, ובלבד שאינה נושאת פרסים או פריבילגיות, ושהיא זמנית וממוקדת במשימה ספציפית. עם זאת, אנרכיסטיות, שרוצות לבטל את המבנים ההיררכיים, כמעט תמיד מתויגות כמי שלא רוצות מבנה כלל. למרבה הצער, התמונה של להקת נשים לא מאורגנות, כאוטיות ואנרכיסטיות, הנסחפות ללא כיוון, תפסה. למשל, ב1976 "קווסט" הדפיס מחדש תמליל ערוך של ראיון שנתנו שרלוט באנץ' ובוורלי פישר לרשת רדיו פמיניסטית ב1972. במובן מסוים, הדבר המעניין ביותר אודות הראיון היה זה שעורכי "קווסט" חשו כי הנושאים שנידונו בראיון היו עדיין רלוונטיים ב1976. [11] ("אנחנו רואות את אותו הטינוף על מנהיגים, והאדרה של חוסר מבניות שהיו קיימים לפני חמש שנים." (עמוד 13) ). אך מה שהיה לבאנץ' לומר בזמנו היה גם כן מעניין מאוד: לדבריה, הדגש על פתרון בעיות המבנה והמנהיגות היה "רצון אנרכיסטי חזק מאוד. היה זה רצון טוב, אך היה זה רצון בלתי מציאותי" (עמוד 14).

אנרכיסטיות, שרגילות להיקרא "לא מציאותיות", יציינו כי "חוסר המציאות" של כל זה נעוץ, ככל הנראה, בבעיות שתנועת הנשים חוותה בפועל בארגון העצמי שלה – בעיות של מנהיגות נסתרת, של "מנהיגות" שנוצרו בתנועה בטיפוחה של התקשורת, של קושי בהגעה לנשים שמתעניינות אך אינן מחויבות, של ייצוג יתר של נשים ממעמד הביניים עם זמן רב בידיהן, של העדר צורה של התנועה, של החוסר בקבוצות משימה ספציפיות אליהן יכלו נשים להצטרף, של עוינות כלפי נשים שניסו להראות מנהיגות או יוזמה. כתב אישום כבד! עם זאת, הבעיות האמיתיות מאוד הללו לא נוצרו על ידי האנרכיזם, והן אינן יכולות להירפא על ידי מינונים של אוונגרדיות או רפורמיזם. ועל ידי תיוג קשיים ארגוניים אלה כ"אנרכיסטיים", פמיניסטיות מתעלמות ממסורת אנרכיסטית עשירה, בזמן שבו זמנית, הן עצמן מציעות פתרונות שהם – למרות שהן כנראה אינן יודעות זאת – אנרכיסטיים. באנץ' ופישר הציגו מודל של מנהיגות שבו כולן משתתפות בקבלת ההחלטות; ומנהיגות היא ספציפית למצב מסוים ומוגבלת בזמן. פישר ביקרה את "ארגון הנשים הלאומי" על "הנהגתו ההיררכית שאינה אחראית לרוב החברות" (עמוד 9), ובאנץ' הצהירה, "מנהיגות היא נטילת יוזמה בידי אנשים, דאגה לביצוען של היוזמות, הבאת הרעיונות והדמיון לכדי יישום, והצגת כישורים מיוחדים בתחומים שונים" (עמוד 8). איך הן מציעות שנמנע את השתקת הנשים הללו על ידי טיעוני שווא על שיוויון? "הדרך היחידה שנשים תפסקנה להפיל נשים חזקות היא אם הן תהיינה חזקות בעצמן" (עמוד 12). או, כפי שאמרתי קודם לכן, אנשים חזקות לא צריכות מנהיגות. ממש כך!

סיטואציוניזם ואנרכה-פמיניזם

"לשנות את העולם ולשנות את מבנה החיים הם אחד שהוא אותו הדבר." [12]

"האישי הוא הפוליטי" [13]

אנרכיסטיות רגילות לשמוע שהן חסרות תאוריה שתסייע לבנות חברה חדשה. במקרה הטוב, מלעיזיהם אומרים בפטרונות, כי אנרכיזם מלמד אותנו מה לא לעשות. לא לאפשר סמכות ביורוקרטית או היררכית; לא לתת למפלגת אוונגרד לקבל את ההחלטות; לא לרמוס אותי. לא לרמוס אף אחד. על פי נקודת מבט זו, האנרכיזם אינה תאוריה כלל. זהו סט של פרקטיקות מזהירות, קולות של מצפון ליברטריאני – תמיד אידיאליסטי, ולפעמים קצת פראי, לעתים אנכרוניסטי, אך מדובר בתזכורת הכרחית.

יש יותר מגרעין של אמת להשגה הזו. אך באותה מידה, יש סוגים שונים של חשיבה אנרכיסטית שיכולים לספק מסגרת תאורטית לניתוח העולם ולפעולה לשנותו. לפמיניסטיות רדיקליות שרוצות לקחת את ה"צעד בפיתוח תאורטי של מודעות עצמית" [14], אולי הפוטנציאל הגדול ביותר עבור משימה זו טמון בסיטואציוניזם.

הערך של הסיטואציוניזם בניתוח אנרכה-פמיניסטי הוא בכך שהוא משלב מודעות סוציאליסטית על עליונותו של הדיכוי הקפיטליסטי עם דגש אנרכיסטי על שינוי כל החיים הציבוריים והפרטיים. הנקודה אודות הדיכוי הקפיטליסטי היא חשובה: לעיתים קרובות מדי נראה כי אנרכיסטיות לא מודעות לכך שהמערכת הכלכלית הזו מנצלת את רוב האנשים. אך לעיתים קרובות מדי, סוציאליסטיות – בעיקר מרקסיסטיות – עיוורות לעובדה שאנשים מדוכאים בכל היבט של החיים: בעבודה, במה שנחשב לחיי הפנאי, בתרבות, במערכות היחסים האישיות – בכל אחד ואחד מההיבטים הללו. ורק אנרכיסטיות מתעקשות שאנשים צריכות לשנות את תנאי חייהן בעצמן – וכי זה לא יכול להיעשות עבורן. לא על ידי המפלגה, ולא על ידי האיגוד, לא על ידי מארגנות, ולא על ידי אף אחת אחרת.

שני מושגים  סיטואציוניסטים בסיסיים הם "סחורה" ו"מחזה ראווה". הקפיטליזם הפך את כל היחסים החברתיים ליחסי סחורה: השוק שולט בכל. אנשים אינם רק יצרנים וצרכנים במובן הכלכלי הצר, אלא מבנה חייהם היומיומי כשלעצמו מבוסס על יחסי סחורה. החברה "נצרכת בכלולתה – ההרכב של היחסים והמבנים החברתיים הוא המוצר המרכזי של כלכלת הסחורות". [15] זה ניכר באופן בלתי נמנע אנשים מחייהם, ולא רק מעבודתם; צריכת יחסים חברתיים הופכת את האיש והאישה לצופים פסיביים בחייהם. מחזה הראווה, אם כן, היא התרבות הנובעת מכלכלת הסחורות – הבמה מוכנה, הפעילות נפרשת לפנינו, אנחנו מוחאות כף כאשר אנחנו חושבות שאנחנו שמחות, אנחנו מפהקות כשאנחנו חושבות שאנחנו משועממות, אך איננו יכולות לעזוב את ההופעה, כי אין עולם מחוץ לתאטרון שאליו אנחנו יכולות ללכת.

עם זאת, בזמן האחרון, השלב החברתי החל להתפורר, ולכן קיימת האפשרות לבנות עולם אחר מחוץ לתיאטרון – הפעם, עולם אמיתי, בו כל אחת ואחד מאיתנו משתתפת בו באופן ישיר כסובייקט, ולא כאובייקט. הביטוי הסיטואציוניסטי לאפשרות זו הוא "ההמצאה מחדש של חיי היומיום".

איך חיי היומיום מומצאים מחדש? על ידי יצירת סיטואציות המשבשות את מה שנראה כסדר הטבעי של הדברים – סיטואציות שמנערות אנשים אל מחוץ לדרכי החשיבה וההתנהגות המקובלות. רק אז הן תוכלנה לפעול, להרוס את מחזה הראווה המלאכותי ואת כלכלת הסחורות – כלומר, את הקפיטליזם על שלל צורותיו. רק אז הן תוכלנה ליצור חיים חופשיים ובלתי מנוכרים.

ההתאמה בין התאוריה האנרכו-סוציאליסטית לבין התאוריה הפמיניסטית רדיקלית מרשימה. המושגים של סחורה ומחזה הראווה רלוונטים במיוחד לחייהן של נשים. למעשה, פמיניסטיות רדיקליות רבות תיארו דברים אלה בפירוט, מבלי למקם אותם במסגרת הסיטואציוניסטית. [16] מיקום התיאורים האלה במסגרת הסיטואציוניסטית מרחיב את הניתוח, על ידי הצגת מצבן של נשים כחלק אורגני מהחברה בכללותה, אבל בו זמנית מבלי לשחק משחקים סוציאליסטיים רדוקציוניסטיים. דיכוי נשים הוא חלק מהדיכוי של כלל האנשים תחת ועל ידי הכלכלה הקפיטליסטית, אך דיכוי זה לא פחות מדיכויים של אחרים. ומנקודת מבט סיטואציוניסטית – אינך צריכה להיות סוג מסוים של אישה כדי להיות מדוכאת; אינך צריכה להיות חלק מהפרולטריון, בין אם פשוטו כמשמעו, עובדת תעשייה, ובין אם באפן מטאפורי, בתור מישהי שאינה עשירה באופן עצמאי. את לא צריכה לחכות בנשימה עצורה למניפסטים פמיניסטים סוציאליסטיים שיגידו לך שאת זכאית – כעקרת בית (המטפחת את הדור הבא של העובדים), כפקידה, כסטודנטית  או כמועסקת מקצועית בדרגי הביניים על ידי המדינה (ולכן כחלק מ"מעמד הפועלים החדש"). אינך צריכה להיות חלק מ"העולם השלישי", או לסבית, או מבוגרת, או נתמכת סעד. כל הנשים הללו הן אובייקטים בכלכלת הסחורות; כולנו צופות פסיביות של חברת הראווה. כמובן שנשים בסיטואציות מסוימות הן במצב הרבה יותר גרוע מאשר נשים אחרות. אך, באותו הזמן, אף אחת מהן אינה חופשיה באף תחום בחייה.

נשים וכלכלת הסחורות

לנשים יש מערכת יחסים כפולה עם כלכלת הסחורות – הן גם צרכניות וגם נצרכות. כעקרות בית, הן צרכניות של מוצרים לבית שנרכשים בכסף שאינו שלהן, מכיוון שלא "הורווח" על ידן. זה עשוי לתת להן כמות מסוימת של כוח קנייה, אך מעט מאוד כוח על כל היבט של חייהן. כהטרוסקסואליות צעירות ורווקות, נשים הן צרכניות של מוצרים שנועדו לגרום להן להביא מחיר גבוה לשוק הנישואין. בכל תצורה אחרת – לסביות, או נשים רווקות מבוגרות, או נשים עצמאיות מבחינה כלכלית עם "קריירות", תפקידן של נשים כצרכניות אינו מוגדר באופן חד וחלק. מצופה מהן לקנות (וככל שהן אמידות יותר, כך מצופה מהן לקנות יותר), אך לכמה קטגוריות של נשים, קנייה אינה מוגדרת בעיקר כדי למלא היבט כלשהו בתפקידה המוגדר של האישה.

מה חדש בכך? האם הרעיון של אישה כצרכנית פסיבית, העוברת מניפולציות מצד אמצעי התקשורת, ומקבלת פטרוניזציה מצד גברים חלקלקים משדרת מדיסון, אינו קלישאה של תנועת הנשים? ובכן, כן – ולא.  ניתוח סיטואציוניסטי קושר צריכת מוצרים כלכליים לצריכת מוצרים אידאולוגיים, ולאחר מכן אומר לנו ליצור סיטואציות (פעולות גרילה במישורים רבים) שתשבורנה דפוס זה של קבלת החיברות אל העולם כפי שהוא. איננו יכולות להטיל אשמה על נשים; אינו יכולות לבקר אותן על כך שהן "קנו" את נקודת המבט הצרכנית. שהן אכן קנו אותה: נקודת מבט זו נמכרה להן כדרך של הישרדות מהרגעים הראשונים של חייהן. תקני את זה: זה יהפוך אותך ליפה וחמודה. תקני את זה: זה ישמור על בריאות משפחתך.  מרגישה מדוכאת? פנקי את עצמך באחר צהריים בסלון יופי, או בשמלה חדשה.

אשמה מובילה לחוסר מעש. רק פעולה, ליצירה המחודשת של חיי היומיום והפיכתם למשהו אחר, תשנה את היחסים החברתיים.

המתנה

"היא חשבה שהיא המתנה

הם החלו לארוז אותה מוקדם.

הם עיצבו את חיוכה

הם השפילו את מבטה

הם הפכו את אוזניה לטלפון

הם סילסלו את שיערה

הם יישרו את שיניה

הם לימדו אותה לקבור את עצם הבריח שלה (עצם המשאלות שלה)

הם שפכו דבש לגרונה

הם גרמו לה להגיד כן כן וכן

הם ישבו על אגודליה

לקופסה הזו יש את שמי עליה,

אמר האיש, היא בשבילי.

והם לא הופתעו.

בזמן שהם הפריחו נשיקות וקרצו

הוא לקח אותה הביתה. הוא שם אותה על השולחן

היכן שחבריו יוכלו לבחון אותה

תרקדי הוא אמר מהר יותר הוא הוסיף.

הוא צלל למנהרתה

הוא צרב את שמו עמוק יותר.

לאחר מכן הוא הניח אותה על פלטפורמה

תחת אורות הזרקורים

תלחצי הוא אמר חזק יותר הוא הוסיף

בדיוק מה שרציתי הוא אמר

הענקת לי בן."

-          קרול אולז [17]

נשים אינן רק צרכניות בכלכלת הסחורות; הן גם נצרכות כסחורות. על זה נסוב שירה של אולז, וזה מה שהמס הגדיר כ"סכיזופרניה נשית". רשויות המס בנו מונולוג פנימי לעקרות בית כמצרך: "אני כלום כשאני עצמי לבדי. בתוכי, אני שום דבר. אני יודעת שאני קיימת רק כשאני נדרשת על ידי מישהו שהוא אמיתי, בעלי, או ילדיי" [18].

כאשר נשים מתארות את החברות לתפקידי המין הנשי, כשהן מציינות את התכונות שהחברה מלמדת ילדות לאמץ (תלות רגשית, ילדותיות, ביישנות, דאגה להיראות יפה, צייתנות, פסיביות, וכו'), הן למעשה מציגות את הייצור הקפדני של סחורה – על אף שזה לא נקרא כך בדרך כלל. כאשר הן מתארות את הדיכוי שבהחפצה מינית, או של החיים במשפחה גרעינית, או של הציפייה החברתית להיות סופר-אימא, או של העבודה בסוג העבודות בשכר וברמה נמוכה שרוב הנשים בכוח העבודה נקלעות אליהן, הן גם מתארות אישה כסחורה. נשים נצרכות על ידי גברים שמתייחסים אליהן כאובייקטים מיניים; הן נצרכות על ידי ילדיהן (אותם הן ייצרו!) כשהן נכנסות לתפקיד ה"סופר-אימא"; הן נצרכות על ידי הבעלים האוטוריטריים שמצפים מהן להיות משרתות כנועות; והן נצרכות על ידי הבוסים שלהן שמכניסים ומוציאים אותן משוק העבודה וסוחטים מהן מקסימום עבודה עבור מינימום תשלום. הן נצרכות על ידי חוקרים רפואיים שמנסים עליהן אמצעי מניעה חדשים ובלתי בטוחים. הן נצרכות על ידי גברים שקונים את גופן ברחוב. הן נצרכות על ידי הכנסייה והמדינה, שמצפות מהן לייצר את הדור הבא לתפארת האל והמדינה; הן נצרכות על ידי ארגונים פוליטיים וחברתיים שמצפים מהן "לנדב" את הזמן והאנרגיות שלהן. יש להן מעט תחושת עצמי, כי העצמיות שלהן נמכרת לאחרים.

נשים וחברת הראווה

קשה לצרוך אנשים שנאבקות, שמתנגדות לקניבליזציה של גופן, של תודעתן, של חיי היומיום שלהן. מספר אנשים מצליחות להתנגד, אך רובן לא מתנגדות באופן יעיל, מכיוון שהן אינן יכולות לעשות כן.  קשה לאתר את המענה שלנו, מכיוון שעינויינו כה נפוץ, כה מוכר. אנחנו מכירות אותו כל חיינו. הוא התרבות שלנו.

הסיטואציוניסטים מאפיינים את התרבות שלנו כמחזה ראווה. מחזה הראווה מתייחס אלינו כאל צופות פסיביות של מה שנאמר לנו שהוא החיים שלנו. והתרבות כמחזה ראווה מכסה הכל: אנחנו נולדות לתוכה, מחוברתות על ידה, הולכות לבית הספר בתוכה, עובדות, נרגעות ומתייחסות לאנשים אחרות בתוכה. אפילו כשאנחנו מורדות נגדה, המרד מוגדר לעיתים קרובות על ידי מחזה הראווה. האם מישהי מוכנה להעריך את מספר הנערים המתבגרים הרגישים והמנוכרים שלפני דור עיצבו את התנהגותם על בסיס דמותו של ג'יימס דין בסרטו "מרד הנעורים"? אני מדברת על סרט, שמפיקיו הקפיטליסטיים וכוכבו ייצרו כמות נכבדת של כסף ממנו.

מעשים מרדניים נוטים להיות מעשים המתנגדים למחזה הראווה, אך לעיתים רחוקות הם כל כך שונים שהם מתעלים מעל למחזה הראווה. לנשים יש סט של התנהגויות שמראות חוסר שביעות רצון, זאת על ידי התנהגותן ההפך ממה שמצופה מהן. אך בה בעת מעשים אלה הם קלישאות של מרד, ולכן הם כמעט שסתומי בטיחות שנקבעו מראש, ולא משנים את תאטרון חיינו. מה אישה מרדנית אמורה לעשות? כולנו יכולות למנות את ההתנהגויות – הן מופיעות בכל עיתון, בפריים טיים בטלוויזיה, ברשימת רבי המכר, במגזינים פופולריים – וגם, כמובן, בחיי היומיום. באווירה שמעריכה עקרות בית פרפקציוניסטיות, היא יכולה להיות מרושלת; בתת-תרבות שמעריכה משפחות גדולות, היא יכולה לסרב להביא ילדים לעולם. התקוממויות צפויות אחרות? היא יכולה לקרוא תיגר על הסטנדרט הכפול כנגד נשים נשואות, על ידי קיום רומן (או כמה); היא יכולה לשתות; או להשתמש במה שמכונה "שפת חדר הלבשה"; או להיות בהתמוטטות עצבים; או – אם היא מתבגרת – היא יכולה לברוח מהבית ולקיים יחסי מין עם גברים רבים.

כל אחד מהדברים האלה עשוי להפוך את חייה של כל אישה לנסבלים יותר (לעיתים קרובות, הם הופכים אותם לנסבלים פחות); וכולם יגרמו לשמרנים לקשקש על כך שהחברה מתפוררת. אבל סוגים אלה של התקוממויות מתוסרטות וצפויות לא גרמו לה להתפורר עדיין, והן אינן צפויות לעשות כן בעצמן. כל דבר שהוא פחות מהתקפה ישירה על כל תנאי חיינו אינו מספיק.

כאשר נשים מדברות על שינוי החברות ההרסני של נקבות לתפקידי המגדר הנשיים, הן בוחרות אחד משלושה פתרונות אפשריים: א. בנות צריכות לעבור חיברות פחות או יותר כמו בנים, שיהפוך אותן לעצמאיות, תחרותיות, אגרסיביות וכו'. או בקיצור, זהו עולם של גברים, אז נשים שרוצות להשתלב צריכות להיות "אחת מהבנים". ב. אנחנו צריכות להאדיר את התפקיד המגדרי הנשי, ולהבין כי מה שכינינו כחולשה הוא למעשה חוזק. אנחנו צריכות להיות גאות שאנחנו אימהיות, מטפחות ותומכות, רגישות, וכן הלאה. ג. האדם הבריא היחידי הוא/היא אנדרוגינוס: עלינו למחוק את ההפרדה המלאכותית בין "גבריות" ל"נשיות", ולעזור לשני המינים להפוך לשילוב בין התכונות הטובות של כל מגדר.

מתוך שלושת המודלים, פתרונות אישיים לבעיות של דיכוי סקסיסטי מכסים מגוון רחב: הישארי רווקה; חיי במשותף (עם גברים ונשים, או עם נשים בלבד). אל תביאי ילדים אל העולם; אל תביאי ילדים זכרים אל העולם; הביאי איזה סוג של ילדים שאת רוצה. השיגי עבודה; השיגי עבודה טובה יותר; דחפי להעדפה מתקנת. תהיי צרכנית מושכלת; הגישי תביעה; למדי קראטה; קחי אימונים באסרטיביות. תפתחי את הלסבית שבתוכך. תפתחי את זהותך הפרולטרית. כל אלה הם פתרונות הגיוניים במצבים מסוימים, לנשים מסוימות.  אבל כולם פתרונות חלקיים לבעיות רחבות הרבה יותר, ואף אחד מהם לא דורש ראייה שונה של העולם מבחינה איכותית.

לכן אנחנו עוברות מהפתרונות הפרטיים לפתרונות כללים יותר. הרסי את הקפיטליזם. סיימי את הפטריארכיה. רסקי את ההטרוסקסיזם. כולן מטרות חיוניות בבניית עולם חדש ואנושי באמת. מרקסיסטיות, סוציאליסטיות אחרות, אנרכיסטיות סוציאליות, פמיניסטיות – כולן תסכמנה. אך מה שהסוציאליסטית, ואפילו מספר פמיניסטיות, משאירות בחוץ זה את הדבר הבא: אנחנו חייבות לרסק את כל צורות השליטה. זו לא רק סיסמה, וזו המשימה הקשה מכל. זה אומר שאנחנו צריכים לראות מעבר למחזה הרראווה, להרוס את התפאורה, לדעת שיש דרכים אחרות לעשות דברים. זה אומר שאנחנו צריכות לעשות יותר מאשר להגיב במרידות מתוכנתות – עלינו לפעול. ופעולותינו יבוצעו באופן קולקטיבי, כשכל אחת ואחד פועלים באופן אוטונומי. האם זה נראה כסתירה? זו לא סתירה – אך  זה יהיה קשה מאוד לביצוע. האינדיבידואלית לא יכולה לשנות שום דבר במידה רבה; לכן, עלינו לעבוד ביחד.  אך עבודה זו צריכה להיעשות ללא מנהיגות כפי שאנו מכירות אותן, ומבלי להאציל כל שליטה לאף אחת על מה שאנחנו עושות ועל מה שאנחנו רוצות לבנות.

האם הסוציאליסטיות יכולות לעשות זאת? או המטריארכליות? או הרוחניקיות? אתן יודעות את התשובה לכך. תעבדו איתן כשזה הגיוני לעשות כן, אך אל תוותרנה על שום דבר. אל תוותרנה על שום דבר להן, או לכל אחד ואחת אחר/ת.

"העבר מוביל אלינו אם אנחנו מאלצות אותו לעשות כן.

אחרת הוא מכיל אותנו

במקלט נטול השערים שלו.

אנחנו עושות היסטוריה, או שהיא עושה אותנו. [19]

ביבליוגרפיה

[1] Barbara Ehrenreich, "What is Socialist Feminism?", Win Magazine, June 3, 1976, p.4.

[2] The best of these arguments I've encountered are "Socialist Feminism; A Strategy for the Women's Movement", by the Hyde Park Chapter, Chicago Women's Liberation Union, 1972; and Charlotte Bunch, "The Reform Tool Kit", Quest, 1:1, Summer 1974, pp.37-51.

[3] Reports by Polly Anna, Kana Trueblood, C. Corday and S. Tufts, The Fifth Estate, May, 1976, pp. 13, 16. The " revolution" failed: FEN and its club shut down.

[4] People who are interested in reading reports of the conference will find them in almost every feminist or socialist newspaper that appeared in the month or so after July 4th. Speeches by Barbara Ehrenreich, Michelle Russell, and the Berkeley-Oakland Women's Union are reprinted in Socialist Revolution, No. 26, October-December 1975; and the speech by Charlotte Bunch, "Not for Lesbians Only", appears in Quest, 2:2, Fall 1975. A thirty-minute audiotape documentary is available from the Great Atlantic Radio Conspiracy, 2743 Maryland Avenue, Baltimore, Maryland 21218.

[5] Farrow, "Feminism as Anarchism", Aurora, 4, 1974, p.9; Kornegger, "Anarchism: The Feminist Connection", Second Wave, 4: 1, Spring 1975, p.31; Leighton, "Anarcho-Feminism and Louise Michel", Black Rose, 1, April 1974, p. 14.

[6] December, 1, 1970, p.11.

[7] Lilith's Manifesto, from the Women's Majority Union of Seattle, 1969. Reprinted in Robin Morgan (ed.), Sisterhood is Powerful. N.Y.: Random House, 1970, p.529.

[8] The best and most detailed description of the parallels between radical feminism and anarchist feminism is found in Kornegger, op cit.

[9] The speech is currently available from KNOW, Inc.

[10] The Second Wave, 2:1, 1972.

[11] "What Future for Leadership?", Quest, 2:4, Spring 1976, pp.2-13.

[12] Strasbourg Situationists, Once the Universities Were Respected, 1968, p.38.

[13] Carol Hanisch, "The Personal is Political", Notes from the Second Year. N.Y.: Radical Feminism, 1970, pp. 76-78.

[14] Leighton, op cit.

[15] Point-Blank!, "The Changing of the Guard", in Point-Blank, October 1972, p.16.

[16] For one of the most illuminating of these early analyses, see Meredith Tax, "Woman and Her Mind: The Story of Everyday Life", Boston: Bread and Roses Publication, 1970.

[17] Carole Oles, "The Gift", in 13th Moon, II: 1, 1974, p. 39.

[18] Tax, op cit., p. 13.

[19] Marge Piercy, excerpt from "Contribution to Our Museum", in Living in the Open. N.Y.: Knopf, 1976, pp.74-75.