המאבק לשחרורן האישי והקולקטיבי של נשים מכבלי הפטריארכיה והדיכוי המגדרי – יסוד חשוב הוא לנו כארגון. זאת, הן כאפיק של פעילות ממשית, הן כחלק מתפיסתנו הפוליטית.
ריבוד מגדרי פטריארכלי – לצד צורות אחרות של יחסי כוח ואדנות – מאפיין חברות אנושיות כבר אלפי שנים. אלא, שהאנתרופולוגיה וחקר ההיסטוריה הקדומה מלמדות, כי הדומיננטיות של גברים על נשים איננה תופעה 'טבעית' או נצחית, וכי לאורך עידנים התקיימו חברות אנושיות בהן אין שליטה של גברים בנשים ולא עדיפות עליהן. בחברות אנושיות ראשוניות רבות היו החלטות שונות ברמת הקבוצה או השבט מתקבלות על ידי נשים וגברים כאחד, או אפילו נשים בלבד; בהן יכולה הייתה אישה לנתק קשר זוגי לפי רצונה, או שקשרי נישואין העבירו את הגבר לבית זוגתו ומשפחתה; ועוד.
הפטריארכיה התפתחה יחד עם ההתפתחויות בכלכלתן של חברות ראשוניות – עם פיתוח החקלאות במקום הציד-והלקט, הרחבת תוצרתה, ובית בעלי-חיים: לאחר שכושר הייצור של קבוצות אנושיות הגיע לכדי עודף, המאפשר להן להתקיים ואפילו לשגשג גם בלי צורך בהסדר חברתי שיתופי. כך חזו החברות האנושיות בהופעתם של הרכוש הפרטי; של גברים בעלי רכוש, אשר להם כוח-שליטה על בני-ביתם ונשות ביתם בייחוד; של עבדים, להם אין כל רכוש והינם בעצמם רכוש אדוניהם – ושל המדינות העתיקות, המרחיבות ומעצימות את המבנה ההירארכי מעבר לרמת השבט והכפר.
מאז ועד עתה – גם עתה – נשים מתמודדות עם כפיה תרבותית וחומרית של נחיתות וסבילות בסדר החברתי: צמצום לתוך המרחב הביתי; הדרה מפעילות ציבורית וקבלת החלטות קבוצתית; פחיתות מעמד, כאילו אינן אדם-של-ממש, ואפילו רכוש בעליהן או משפחתן; והכוונתן של נשים להעריך את עצמן באמת-המידה של ריצוי הגבר.
כתמונה משלימה לדיכוי הנשים, גברים מצופים להפגין כוח ודומיננטיות המתאימים לתפקידי המגדר שלהם ולהצניע היבטים 'נשיים' או חלשים בהתנהגותם. גם אלו אשר זהותם/ן המגדרית או העדפתם המינית אינה מתאימה היטב לדיכוטומיה המקובלת (ובפרט, הומוסקסואלים, לסביות, טרנסג'נדרים ועוד) סובלים מהדרה ודיכוי; חלקם נתונים גם לענישה פיזית על עצם קיומם וזהותם, עד כדי מוות לעתים. לא ניתן לנתק, איפוא, בין המאמצים ללגיטימיציה ושיווי מעמד לאלו האחרונים לבין מאמציהן של נשים להשתחרר מעול הדיכוי הפטריארכלי.
הפטריארכיה השתרגה עמוקות גם בנפש האנושית – דרך חוקים וכפייה, אך בעיקר דרך התרבות, הדת ויתר הגורמים המחברתים. כך, לא זו בלבד שהשתמרה בצורות שונות עד ימינו, אלא שגם תנועות לשינוי חברתי אינן חפות ממנה, ובפרט תנועות מעמד העובדים במאות האחרונות. גם הפרקים המרשימים והחשובים של מאבקי שחרור – אפילו אלו האנרכיסטיים – התאפיינו ומתאפיינים בכתמים של דיכוי-פנימי, 'נקודת עיוורון' של הנהגות גבריות, אשר חסמו מבלי-משים את דרך חברותיהם לשחרור. בעקיפין נמצאו הם מצרים וחוסמים גם את דרכם-שלהם, באמצעות התנהגות המשמרת חלקים מן הסדר הישן אותו ביקשו לבטל.
השתררות יחסי הייצור הקפיטליסטיים הביאה שינויים משמעותיים במקומן של נשים בחברה. הבורגנות, בתמיכת ההמונים ולעתים בדחיפתם, קידמה את עקרונות השיוויון האזרחי; ואלו כללו במידה רבה והולכת גם שיווי של מעמד האישה בחוק. גם המבנים הקהילתיים והמשפחתיים עברו תהליכי שינוי בהשפעת יחסי הייצור הקפיטליסטיים: קהילות כפריות ומשפחות מורחבות התפרקו לטובת משפחות פרולטריות גרעיניות, ובהדרגה מתגברת האטומיזציה, וגם אלה נמצאות בתהליך התפרקות מפני חיים פרטיים יחידניים ממש. לעתים, צרכי המשק הקפיטליסטי חוללו שינויים מרחיקי-לכת אפילו בפרקי זמן קצרים, תוך שבירת מחסומי מסורת ותיקים. כך היה, למשל בכניסת הנשים לכוח-העבודה התעשייתי במדינות המתועשות – על רקע מלחמת העולם הראשונה: עשרות מיליוני גברים הוטלו לשדה המערכה, למות ולהמית בהתגוששות של בעלי ההון על אזורי שליטה, והנשים נקראו לראשונה למלא את החסר בעבודה ה"גברית".
כשם שהשתנו התנאים החברתיים, חלה תמורה גם בדילמות העומדות בפני נשים בחברה. נשים יכולות כיום להיבחר לבתי-מחוקקים – לאחז את עיניי הפרולטריון במצג-שווא של שלטון 'מייצג', למען העם ומטעמו לכאורה. נשים יכולות להחזיק בבעלות על הון ואמצעי ייצור – כשם שגם גברים יכולים להיות חלק מן המיעוט העשיר אשר חי על גבי ההמונים; בפועל, כמובן, נשים הינן עניות יותר ומנוצלות יותר כלכלית מאשר גברים. נשים יכולות להשתבץ לתפקידי לחימה בצבא המדינה – ושם להיהרג ולהרוג לאורך הארץ ולרוחבה, לקידום ענייני המעמד השליט. נשים יכולות לחיות בעצמן שלא תחת השגחת גברים – חיי תהילה של פרט מנוכר ומבודד בחברה הקפיטליסטית המודרנית, שכירה ענייה ואולי גם אם חד-הורית.
אם כן, בחברה הקפיטליסטית המודרנית לא השתמרו רק שרידים ושאריות של דפוסים פטריארכליים. תחת זאת אנו רואות שזירה של היסוד הפטריארכלי במבנה החברתי, לאורך ולרוחב. ומי שתסתפק ברפורמות מקומיות וברצון לשנות דבר-מה מתוך המוסדות הקיימים – נדרשת להתעטף במקלעת הזו מכל העברים. זוהי הדרישה לקבל כדבר המובן-מאליו את כפיית החוקים על-ידי משטרה חמושה, שופטים וסוהרים; להסכים למחזור המכירות והרווחים של חברות מסחריות כמקור לגביית מס; להסכים לגיוסן של נשים לעבודות כפייה בשירות המדינה כדי לאפשר את הויכוח אודות מי תשובץ לטוס ומי להגיש קפה; וכן הלאה.
אנו איננו מסכימות לכך. איננו מזלזלות במאבקיהן של נשים (וגברים) למען זכויות אזרחיות ולביטול הגבלות ואיסורים על נשים במסגרת מדינות קיימות; אף לא בנשים שקיוו לשלב פמיניזם עם לאומנות אנטי-אימפריאליסטית – בפלסטין ובארצות אחרות במזרח הערבי וברחבי העולם. אך לא נסכים להקריב את שאיפתנו לחיים בחברה אל-מעמדית ואל-מדינתית, ללא ניצול ושעבוד מדיני וכלכלי, לטובת שיפור יחסי מסוים במצבן של נשים לעומת גברים. מטרותינו מרחיקות-לכת הרבה יותר.
אנו שואבות השראה מניסיונות היסטוריים ועכשוויים לתרגם תפיסות אלה למעשה: למאבק כפול, נגד הפטריארכיה ונגד הקפיטליזם והמדינה. כאלה, למשל, היו עשרות אלפי 'הנשים החופשיות' (מוחרס ליברס) בשנות ה-1930 בספרד: הן החליטו להתארגן בנפרד ובמקביל לתנועת איגודי-העובדים, ולקדם את הניסיון המהפכני בעצמן – בלי לחכות שהגברים יתרצו ויואילו לוותר על היחס המדיר הפנימי כלפיהן. ובימינו אלה, אנו עוקבות בהערכה אחר ההתארגנות הפמיניסטית שברוג'אבה (כורדיסטן הסורית) – אשר תופסות להן, בעצמן ובכוחן-הן, מקום מרכזי בחיים החברתיים של חבל-הארץ שחמק מעול המדינה הסורית; וזאת, לא באמצעות הנהגה המנסה לתפוס את השלטון ו"לאכוף שיוויוניות" כלפי מטה, אלא באופן מבוזר וישיר יותר.
יוזמות כאלה, ודומות להן, יש לקדם וליצור: במקומות העבודה שלנו ובתוך איגודי העובדים; בבניין ובשכונה בה אנו חיות; בבתי-הספר, המכללות והאוניברסיטאות. בעזרתן, דרכן ובהשראתן, תיסלל דרכנו מחברה פטריארכלית לחברה משוחררת, נשית-וגברית. ב'אחדות', נשתדל לעשות לכך נפשות, ולכוון בכיוונים אלו גם את המאבקים הנקודתיים בהן אנו משתתפות נגד אפליה, פגיעה והדרת נשים. כל זאת – תוך מאמץ תמידי להבטיח כי ארגוננו עצמו יהווה מסגרת מכבדת, בטוחה ומעצימה לנשים לפעול בה.
נתקבל על-ידי הארגון בהליך החלטה בין-קבוצתי אשר נשלם בתאריך 8 ביוני 2016.
Unity • אחדות • الوحدة • Единство 