על "טבע האדם" / גיא מור

"טבעו האומלל של ה2אדם, אילו פשעים נוראיים בוצעו בשמך! כל שוטה, ממלך עד לאיש-משטרה, מהכומר שטוח הראש לחובב המדע חסר המעוף, כולם מרשים לעצמם לדבר בסמכותיות על הטבע האנושי. ככל שהשרלטן גדול יותר, מוחלטת יותר התעקשותו על זדוניותו וחולשותיו של הטבע האנושי. אך כיצד ניתן כלל להזכיר את שמו כיום, כשכל נפש נמצאת כלואה, וכל לב מרוסן, פצוע ובעל מום? […] כשהטבע האנושי כלוא בחלל צר, מולקה יום יום עד להכנעה, כיצד יכולים אנו לדבר על האפשרויות הגלומות בו?" – אמה גולדמן, אנרכיזם וחיבורים אחרים, 1910

"טבע האדם" – או יותר נכון, "הטבע האנושי" – זכה למגוון פירושים במהלך ההיסטוריה. מהפוליטאה של אפלטון והרעיון שהנשמה מחולקת לשלושה חלקים שונים, דרך תפיסת האדם כחיה אלימה ובלתי מרוסנת אצל הובס וה"רוע הרדיקלי" של האדם לפי קאנט, ועד לתומס סוואל והוגים אחרים בימינו, טענו לא פעם שלבני האדם יש תכונות אינהרנטיות, נטיות מולדות או מבנה מנטלי הכרחי מסוים.

למעשה, פעמים רבות תפיסות בדבר טבע האדם שימשו להצדקת שיטה פוליטית-כלכלית מסוימת. כך, למשל, אצל אפלטון, יש הקבלה בין שיטת הממשל הרצויה למבנה הפנימי של נפש האדם. נפש האדם מחולקת לשלושה חלקים שונים: התבונה וההיגיון, אומץ הלב, והתאוות הפיזיות. מבנה זה של נפש האדם, מקביל במשנתו הפוליטית של אפלטון לשלושת המעמדות שצריכים להתקיים בחברה צודקת: מעמד השליטים (הפילוסופים), מעמד השומרים (הצבא, מבצעי המדיניות של השליטים) ומעמד היצרנים (פשוטי העם), כשכל מעמד מבטא את אחד מהחלקים של נפש האדם. כפי שבאדם, החלק הרציונלי הוא שצריך להיות דומיננטי, כך בחברה הצודקת בני האדם הרציונליים – הפילוסופים – צריכים לשלוט ולהנהיג את החברה. באופן זה, ההצדקה לשלטונם של הפילוסופים על החברה נעוצה בטבע האנושי.

כ-2,000 שנים לאחר מכן, פרסם תומס הובס את ספרו לויתן. ספרו של הובס, שנכתב במהלך מלחמת האזרחים האנגלית (1642-1651), מתאר את הטבע האנושי כאלים וברוטלי, ואת האדם כשואף לעוצמה ולכוח. על כן, טוען הובס, יש צורך בסמכות הריכוזית של השלטון האבסולוטי על מנת למנוע את "מלחמת הכל בכל". הובס, המונרכיסט המושבע, תמך בשלטונו של המלך צ'ארלס הראשון, שהיה מאוים על ידי הפרלמנט. גם במקרה זה נקל לראות כיצד משרת תיאור טבע האדם את הקונספציה הפוליטית.

נעבור לימינו אנו. אחת ההצדקות האידיאולוגית המשמעותיות לקפיטליזם ולשוק ה"חופשי" נשענת על תפיסה של הטבע האנושי כאנוכי ורודף בצע. לכן, טוענים מקטרגיו של האדם, סוציאליזם ואנרכיזם לעולם לא "יעבדו", ויש צורך בשיטה כלכלית שתפעל על יסוד אנוכיות זו של בני האדם – הקפיטליזם – ובשיטה פוליטית שתשים את בני האדם במקומם – המדינה.

אכן, סביבנו אנו רואים לא פעם התנהגות אנוכית בקרב בני אדם. אך כל תיאוריה המסיקה מהתנהגות זו מסקנות לגבי אופיו ההכרחי של הטבע האנושי, מתעלמת מהאופן שבו בני האדם מושפעים מהנסיבות החברתיות והכלכליות של חייהם. זוהי, במילותיו של פרויד, "ההשפעה הנחרצת שיש לנסיבות הכלכליות של בני האדם על גישותיהם האינטלקטואליות, האתיות והאומנותיות." חשוב לזכור, למשל, כי תאוות בצע וצריכת יתר אינם אלא תגובות למחסור, לאטומיזציה ולתחרות ההישרדותית שבחברה הקפיטליסטית, ואילו בכלכלת שפע[1], כלכלה שיתופית ודמוקרטית המנוהלת על ידי העובדים ולמענם – צפוי שנטיות מהסוג הזה יפחתו ואף ייעלמו. בחברה שמקדמת נטיות אנוכיות על פני נטיות שוויוניות כמו סולידריות, אהבה ועזרה הדדית, לא ניתן להתפלא על האנוכיות של בני האדם. עם זאת, חשוב לשים לב שאפילו  בחברה כזו נשמרים הסולידריות בין עובדים ובין אוכלוסיות מדוכאות, אהבת הזולת ועזרה הדדית בין אנשים וקהילות.

אחד המאפיינים של החברה האנרכיסטית והקומוניסטית הוא ביטול ההפרדה המוחלטת, הדיכוטומית, בין האנוכי לציבורי. בעוד שתחת הקפיטליזם, לפרט יש אינטרס אישי לצבור ולצרוך כמה שיותר על חשבון האחר, ללא קשר לצרכיו הממשיים, ולו מתוך פחד שמה  שזמין לו עכשיו אולי לא יהיה זמין בעתיד, בחברה אנרכיסטית-קומוניסטית אינטרס זה פוסק להתקיים. הביטחון שהחברה האנרכיסטית-קומוניסטית מספקת לפרט, מפיל את המחיצה המלאכותית בין האינטרס הפרטי לאינטרס הציבורי, ויוצר הרמוניה גדולה יותר בין הפרט לבין הקהילה והחברה.

בנוסף לנסיבות הכלכליות הישירות, קיימים כמובן גורמים נוספים המשפיעים על "הטבע האנושי". הפסיכולוגיה המודרנית מדגישה את השפעת השלבים המוקדמים בהתפתחות האדם על עיצוב אופיו הבוגר ותפקודו החברתי. לא ניתן להתעלם מתפקידו של החינוך בכך. אין לשכוח את מקורם של מוסדות החינוך המודרניים, שנוסדו בימי המהפכה התעשייתית ודימו את עבודת המפעלים התעשייתיים של התקופה, במטרה להצמיח משורותיהם כוח עבודה יעיל, צייתני ופרודוקטיבי שיוכל לאחר מכן לאייש את המפעלים. תפקידם של מוסדות החינוך ככלי של שליטה ושעתוק מבנים חברתיים מעמדיים מתועד היטב במחקרים שנעשו בנושא. אך הרדיקלים לא הסתפקו בלבקר את מוסדות החינוך הללו, וניסו בנוסף לפתח מודלים ומסגרות חינוכיות חלופיים, מסגרות חופשיות שיוכלו להצמיח מקרבם בני אדם חופשיים.

בשנת 1901, ייסד המחנך ואנרכיסט הקטלני פרנסיסקו פרר בברצלונה את בית הספר המודרני (Escuela Moderna). מטרתו, על פי פרר, הייתה "לחנך את [בנות ובני] מעמד העובדים בסביבה רציונלית, חילונית ולא כפייתית", לפתח בקרבם "עוינות נוקשה לדעה קדומה" וליצור "מוחות מוצקים המסוגלים לפתח עמדות רציונליות משלהם בכל נושא". בית הספר המודרני, שנועד לספק אלטרנטיבה לחינוך הריאקציוני המסורתי בספרד בחסות הכנסייה, קידם בספרד, בה בסוף המאה כ-70 אחוזים מהאוכלוסייה אף לא ידעו קרוא וכתוב, חינוך חירותני ומשותף לשני המינים, פלורליזם ומחשבה חופשית על פני הישגיות ומריטוקרטיה.

פרר הוצא להורג בשנת 1909 על ידי הממשלה הספרדית באמצעות כיתת יורים, לאחר שהואשם בהנהגת מרד בו אף לא נטל חלק. פרר, כמובן, הוצא להורג לא בשל מזימות שרקם, אלא כיוון שתכניותיו החינוכיות איימו על האינטרסים של המעמד השליט בספרד. כפי שכתב על כך הסופר הצרפתי אנטול פרנס: "הקמת בתי ספר היה פשעו". אך הרעיון לא מת עם פרר, וגם לאחר מותו הוקמו ברחבי העולם, ובייחוד בארה"ב, בתי ספר מודרניים על פי התיאוריה של פרר, והשפעתו נוכחת בחינוך האלטרנטיבי במקומות אחרים גם כן.

לסיכום, כפי שראינו, טבע האדם אינו קבוע ואחיד – הוא דינמי, משתנה ונתון להשפעה של גורמים רבים ושונים. במידה רבה הוא נגזרת של הנסיבות הכלכליות-חברתיות ומבני הכוח בחברה. רק על ידי חתירה לחברה חופשית ושוויונית באמת, אם כן, נוכל לגלות את האפשרויות הגלומות בו.


[1] מההגדרה הנפוצה של כלכלה כ"חקר השימוש במשאבים המצויים בצמצום שיש בהם שימושים חלופיים" עולה כי לא תיתכן כלכלת "שפע" – ואכן, אין הכוונה ל"שפע" במובן אבסולוטי. ברור כי בכל חברה קיימים משאבים וכוחות ייצור מוגבלים. המונח "כלכלת שפע" נגזר מתפיסה של תפקיד הכלכלה כסיפוק הצרכים האנושיים. כיום, למשל, יש אפשרות כלכלית לספק לכל בני האדם ברחבי העולם בטחון תזונתי. ה"מחסור" שקיים במוצרי מזון (לא רק באפריקה אלא גם בקרב אוכלוסיות מסוימות בעולם ה"מפותח") הוא מחסור מלאכותי שנובע מאופן הארגון הכלכלי-פוליטי-חברתי של החברה האנושית.

מודעות פרסומת

4 מחשבות על “על "טבע האדם" / גיא מור

  1. נפש האדם נישלטת ע"י יצר ההשרדות המתבטא בעיקר במאבק נגד סיכויי ההרעבה והמאבק באיתני הטבע המקבל צורות שונות בהתאם לנסיבות המשתנות. התבונה וההגיון הם מכשירי כיוון במאבקים אלא.

  2. אישית אני מקבלת את האמירה שטבע האדם טוב-טוב לעצמו. האם יש דרך לאבולוציה חברתית כך שקיום הקהילה יהפוך לטוב שאותו כל אדם משמר בשביל טובת עצמו? הלוואי.

  3. "אחת ההצדקות האידיאולוגית המשמעותיות לקפיטליזם ולשוק ה"חופשי" נשענת על תפיסה של הטבע האנושי כאנוכי ורודף בצע".
    האידאולוגיה הקפיטליסטית אומרת שככל שבן אדם חופשי יותר, כך הוא יישמח להירתם יותר, לתרום יותר (כספית) ולהתנדב יותר למען החברה.

    כפי שציינת, טבע האדם אינו קבוע ואחיד, ועל-כן בכל חברה, גם באנארכיסטית, יהיו תאווי בצע, יהיו אלו שינסו לדרוך, יהיו את אלו שינסו להוביל ולהנהיג (לא רק בהיבט השלילי) ויהיו את אלה שיחפשו להיות מונגהים. אז מכיוון שאנו יודעים שיש בני אדם הם נטייה לפורענות, עדיף פשוט להגביל את הפורענות שלהם באמצעות חוקים. הקפיטליסטים מכרכרים על שחיתות שלטונית ופרזיטיות ולכן אין באמת מקום למדינה בחיי הפרט, ופה הטעות שלהם – כי המדינה היא בעצם מצבור של אנשים שלהם יש את הכוח להפיל בסופו של דבר את השלטון המושחת ולהחליף אותו באחד שינהל את העניינים בצורה הולמת.

    • אמם, לוק העניו, האם יש לך סימוכין לטענה הזו? אינני מכיר הוגים קפיטליסטיים חשובים המניחים כי טבע הפרט הוא להירתם לטובת חבריו ולתרום למען החברה.

      על כל פנים, אכן, המניעים וההתנהגויות של אנשים אינן קבועים ואחידים – לא בין אדם אחד לאחר, ולא בין נסיבות חברתיות ופוליטיות שונות, בתקופות שונות; לכן אין 'טבע אדם'. נכון, שבכל סיטואציה חברתית, יש מי שדומיננטי יותר ופחות, יש מי שמנסה לקדם את מה שהוא מעוניין בו על חשבון רצונות של אחרים, וכן הלאה. באותה מידה, או למעשה, במידה רבה יותר, יש המון שיתוף-פעולה ועזרה הדדית, יום יום ושעה שעה.

      גיא מזכיר, כי בחברה בה אנו חיים, ישנו עידוד של היזק הדדי וטיפוח של תועלת אישי על חשבון הזולת, באמצעות מנגנונים שונים. בחברה אנארכיסטית, התנהלות כזו תמותן מאוד, גם על-ידי החינוך והחיברות, וחשוב עוד יותר מכך, על-ידי היעדר המנגנונים החברתיים המאפשרים צבירת כוח קיצונית כמו היום: ההון, המדינה, הצבא וכן הלאה.

      לכל אחד יש "נטיה לפורענות": אך לפעמים היא שלילית, ולפעמים חיובית וחשובה. כפי שאמר באקונין (נדמה לי שזה ציטוט שלו): "גם הדחף להרוס הוא דחף יוצר". ממש לא כדאי להסכים שהנטיה לפורענות תוגבל באמצעות חוקים. זאת גם מן הסיבות שציינתי לעיל, אך גם משום שקיומם של חוקים מותנה ב_קבלה_ של הפורענות. הפורעים הכי גדולים הם – המחוקקים, השופטים, הסוהרים, השוטרים. איך נמנע את הפורענות שלהם? איך נמנע מהם לקבוע חוקים? המדינה איננה "אנחנו", איננה מצבור של אנשים. גם מי שמניתי אינם "המדינה", אלא רק במידת כהונתם בתפקיד. התשובה לשאלה שלי היא, שחשוב יותר למנוע חקיקת חוקים ואכיפתם, מאשר מניעת פורענויות שלילות באמצעות חוקים. הצדק המדינתי הוא נחמה פורתא על תלי-תלים של עושק ודיכוי מדינתיים. לכן נבטל את המדינות.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s