קומוניזם סמכותני ומחנה העונשין מורדוביה

התנהלות מחנה העונשין מורדוביה (לפי תיאורה של נדז'דה טולוקוניקובה) מדגימה בעיני באופן מצוין את ההבדל בין קומוניזם סמכותני לבין אנרכו-קומוניזם.

בקומוניזם סמכותני, יעד הייצור חשוב יותר מרווחתך ובטחונך מכיוון שערכך נמדד על פי תרומתך (החומרית) לכלל בניגוד לגישה האנרכיסטית שלפיה ערכך קיים מכיוון שהינך בן-אדם והוא אינו נמדד כלל, תרומתך היא מתוך רצון לחיות בתנאים טובים במקום מגוריך.

הקהילה יכולה להחליט שאם אינך תורם אך אינך מזיק ואולי הינך תורם בדרכים שאינן חומרניות (ארגון ערבי תרבות ומוזיקה, למשל), אין סיבה שלא לאפשר לך לחיות על מעמלם של אחרים כי עם יחידים שאינם תורמים חומרית הקהילה יכולה להתמודד.

אם אינך תורם אך אתה מזיק לקהילה או מוסיף עול לעבודת אחרים שאינך שותף לה (לדוגמה מלכלך ולא מנקה אחריך, משתכר ושובר דברים בעקבות כך) אין זה אלא צדק שהמשך מגוריך בקהילה יוטל בספק.

כוונתי היא שעל פי הגישה הקומוניסטית הסמכותנית ערכך נמדד על פי תרומתך החומרית ולפי הגישה האנרכו-קומוניסטית ערכך קיים מתוך היותך חבר קהילה ותרומתך לקהילה הינה מתוך רצון להמשיך להתקיים בתנאים טובים ולא להוות מעמסה על אחרים.

מחנה העונשין מנוהל כך שהאסירה שמייצרת את המספר הרב ביותר של החליפות באופן קבוע מקבלת סיכוי טוב יותר להשתחרר מוקדם יותר בעוד שאסירה שמייצרת פחות מהמכסה היומית (ואין כל לקיחה בחשבון של תנאיה הגופניים והנפשיים) נענשת על ידי הנהלת המחנה על אי-עמידה בתנאיהם ועל ידי שאר האסירות על הפלת עבודתה עליהן.

מצב כזה של חוסר סולידריות נוצר באופן טבעי כאשר ערכך נמדד על פי כמות התוצר שהפקת, מכיוון שכל אסירה רוצה להיות בעלת ערך בדיוק כמו שרצונו היחסית טבעי של אדם החי בעולם הקפיטליסטי הוא להיות בעל כסף, גם אם זה רק מספיק כסף בכדי להשכיר דירה צנועה, לשלם את החשבונות ולאכול.

האסירות אינן רוצות "פרזיטים", הן אינן רוצות עוד עבודה מכיוון שעוד עבודה משמעותה עוד צעד יומי בכדי להיות בעלות ערך, כאמור, ערכך נמדד על פי כמות התוצר שהפקת.

מצב זה של חוסר סולידריות, שכמו שהבהרתי, הינו טבעי במסגרת קומוניסטית סמכותנית, גורם לכך שבמקרה של הרעה בתנאים, העובדות יימנעו מלהתנגד יחדיו, התנגדות לשליטה משמעותה פחות זמן בו האסירה המתנגדת עסוקה בעבודתה, משמע שמישהי אחרת שאינה מתנגדת תהיה בעלת יותר ערך ממנה, היא תייצר יותר חליפות ממנה, היא הייתה עסוקה בעבודתה ולא בהתנגדות.

אף אחד לא רוצה להרגיש שהוא בעל פחות ערך מאדם אחר.

האליטה השולטת במדינה קומוניסטית סמכותנית או ההנהלה במחנה העונשין המנוהל בשיטה דומה יכולים להפוך את תנאי המחיה והעבודה לפחות ופחות סבילים ללא התנגדות, ככל שהתנאים גרועים יותר, כך רצונה של כל אסירה או במקרה של מדינה, רצונו של כל אזרח להפוך לבעל ערך, גדל, מכיוון שההבנה שבעיני שליטי המדינות (או הנהלת המחנה) אינך בעל ערך מתבהרת ובעזרת הכסף שנחסך על חשבון תנאי המחיה של האסירות ניתן להשקיע מעט יותר בכל מקרה התנגדות, מעבר לעובדה שכל הרעה בתנאים מדכאת התנגדות ומוזילה עלויות להנהלה גם יחד.

בגלל המצבים שתיארתי כאן, אני מאמין שהדרך היחידה להימנע מניצול עובדים היא עבודה בהנהלה שיתופית, רוב תפקידי ההנהלה הפרקטיים יכולים לעבור הסבה לתפקיד שיתופי של כל עובדי המפעל, לכל מפעל מספר רב של פועלים ועובדים (בתפקידים שונים שאינם מסתכמים בייצור נטו.)

אם כל העובדים יחליטו יחדיו בנוגע לנושאים מנהליים, כאשר לכל אדם יש זכות וטו, ניתן להגיע להסכמה בנוגע לרוב הנושאים ולוודא שאין עובד או פועל שנפגע כתוצאה מהחלטה הנוגעת אליו אך לעולם לא הייתה בשליטתו.

בהנהלה שיתופית שכזו אין לאף אחד אפשרות להרוויח על גב הפועלים מכיוון שההחלטות נעשות על ידי הפועלים עצמם, הרעה בתנאים לעובד אחד משמעותה הרעה בתנאים לעובד אחר, מכיוון שאם המכונות לא פועלות כמו שצריך ויש לתקן אותן, עד שזה לא יקרה כל העובדים ייאלצו לעבוד בעזרת ציוד מיושן, הנהלה שאינה מורכבת על ידי הפועלים עצמם מסוגלת להחליט שלא להחליף את הציוד בכדי שלא להוציא כסף שרובו יגיע כמובן לאותה ההנהלה שמכריעה בנוגע להחלטה הזו, החלטה כזו לא תפגע בה ולכן אין מה שמונע ממנה לעשות זאת.

איני חושב ששינוי כזה יכול לבוא ברגע אחד, אך אני רואה בחברה שבה איננו שולטים ואיננו נשלטים, אנרכו-קומוניזם, כפתרון היחיד לבעיית ניצול הפועלים ובמובן זה, ניהול שיתופי שאינו היררכי כצורת הניהול האפשרית היחידה.

דניאל אלסון