בלי אלוהים, בלי מנהל ובלי בעל: הקבוצה האנרכה-פמיניסטית הראשונה בעולם

תרגמה מאנגלית: יסמין חוסרי

הקבוצה הראשונה בעולם שהייתה אנרכה-פמיניסטית באופן מוצהר נוסדה כחלק מהתנועה האנרכיסטית הפורחת במאה ה-19 בארגנטינה. היא הוציאה לאור את העיתון האנרכה-פמיניסטי הראשון, "La Voz de la Mujer" ("קול האישה"). למרבה הצער, ההיסטוריה של האנרכה-פמיניזם בארגנטינה אינה מוכרת לרבים, ובמקרה הטוב ביותר היא מאוזכרת בקצרה. במקרים אחרים היא נשכחת לחלוטין.

sin mujeres

רק תשעה גיליונות של La Voz de la Mujer יצאו לאור בבואנוס איירס, החל מה- 8 בינואר 1896 עד לכמעט שנה לאחר מכן, בליל השנה החדשה (1897). בין הכותבות נמנוו "קבוצת הנשים הנוקמות", "אחת שרוצה למלא תותח עם ראשים של בורגנים", "תחי הדינמיט", "תחי אהבת חינם", "פמיניסטית", "נחשית אוכלת בורגנים", "מלאה בבירה", "גבר עם סימפתיה לנשים". הרוב נכתב בספרדית, עם כתבה באיטלקית מדי פעם. אין זה מפתיע, בהתחשב בעובדה שהרעיון האנרכה-פמיניסטי הגיע לארגנטינה דרך ספרד בעיקר. אפילו החומר הפמיניסטי בעיתונות האיטלקית נכתב בעיקרו על ידי כותבות דוברות ספרדית. גרסה נוספת לעיתון, תחת אותו שם, התפרסמה בעיירה רוסאריו (העורכת שלו, וירג'יניה בולטן, הייתה האישה היחידה שידוע כי גורשה תחת 'חוק התושבות' מ-1902 שאפשר למשטר לגרש מהגרים שהיו פעילים בקבוצות פוליטיות). עיתון נוסף בשם La Voz de la Mujer התפרסם גם במונטווידאו, אורוגוואי, העיר שאליה גורשה בולטן.

La Voz de la Mujer תיאר את עצמו כ"מוקדש לקידום האנרכו-קומוניזם". הנושא המרכזי שלו היה הפנים המרובות של דיכוי הנשים. כתבת מערכת ציינה "אנחנו מאמינות שבחברה שלנו כיום אין דבר ואין אף אחד שנמצא במצב מצער ואומלל יותר מהנשים". נשים, הן אמרו, היו מדוכאות כפליים – הן על ידי החברה הבורגנית והן על ידי הגברים שחברים בה. אפשר להבחין בפמיניזם של העיתון דרך הקו התקיף שלו נגד מוסד הנישואין ונגד השליטה הגברית על הנשים. הכותבות לעיתון, כמו אנרכה-פמינסטיות במקומות אחרים, פיתחו גישה לדיכוי שהתמקדה בדיכוי מגדרי. הנישואין היו מוסד בורגני שהגביל את חירותן של הנשים, כולל החופש המיני שלהן. נישואין ללא אהבה, הנאמנות דרך הפחדה ולא רצון, דיכוי נשים על ידי גברים שהן שנאו – נתפסו כסימפטומים של הכפייה הכלולה בחוזה הנישואין. ניכור זה של הרצון האישי הוא שהאנרכה-פמיניסטיות גינו וביקשו לתקן, תחילה באמצעות אהבה חופשית ולאחר מכן, באופן יסודי יותר, באמצעות מהפכה חברתית.

La Voz de la Mujer היה עיתון שנכתב לנשים על ידי נשים. הוא היה ביטוי עצמאי של זרם פמיניסטי בתוך תנועת העובדים הדרום אמריקאית, והיה אחד המקרים המתועדים הראשונים של היתוך הרעיונות הפמיניסטיים עם גישה פועלית מהפכנית. כמו עם אמה גולדמן, לואיז מישל ווולטרין דה קלייר, זרם זה היה שונה מהזרם המרכזי של הפמיניזם, כיוון שעלה ממעמד הפועלים והעמיד את המאבק בפטריארכיה כחלק ממאבק רחב יותר נגד מעמדות והיררכיות כלכליים וחברתיים באופן כללי. זרם זה לא התמקד בנשים משכילות ממעמד הביניים, שהפמיניזם שלהן נדחה כ"בורגני" או "רפורמיסטי".

האנרכיזם הפמיניסטי צמח בבואנוס איירס בשנת 1890, בתקופה בה הצמיחה במשק הגדילה את הביקוש לעובדים מהגרים בקנה מידה עצום. הקבוצה האתנית הגדולה ביותר שהיגרה הייתה האיטלקים, אחריהם הספרדים ואחריהם הצרפתים. בקרב קהילות מהגרים אלה קמה הקבוצה שייסדה והפעילה את ה- Voz de la Mujer. כמו במקומות אחרים באמריקה, הרעיון האנרכיסטי הגיע במקור ממהגרים מאירופה, שם הייתה התנועה האנרכיסטית חזקה – איטליה, ספרד, צרפת. הקבוצות האנרכיסטיות ופרסומיהן הראשונים החלו להופיע בדרום אמריקה בשנים 1860-70, ומצאו קרקע פורייה בשל התנאים החברתיים בארגנטינה. בדומה לקהילות המהגרים מהם הגיעו, האנרכיסטים היו חלק בלתי נפרד ממעמד הפועלים בארגנטינה, בעיצוב רעיונותיו ומאבקיו. האנרכיסטים היו שותפים ליצירת ארגוני העובדים הראשונים, וכן ארגון הפגנות ושביתות. בשנות ה-80 וה-90 של המאה ה-19 פורסמו כ-20 עיתונים אנרכיסטיים בכל רגע נתון, בצרפתית, איטלקית וספרדית.

La Voz de la Mujer יצא לאור לראשונה לאחר חצי מאה של פעילות אנרכיסטית רצופה. הוא היה חלק מהמסורת האנרכו-קומוניסטית והוקדש להפלתה של החברה הקיימת ויצירת סדר חברתי חדש, צודק, שוויוני ומאורגן לפי העיקרון "מכל אחת לפי יכולתה, לכל אחת לפי צרכיה". כפי שקרה במקומות אחרים, הזרם פמיניסטי הייחודי התפתח כאשר הדחיפה הרעיונית העיקרית לאנרכה-פמיניזם הגיעה מפעילים ספרדים (עם זאת, גולים איטלקים כמו אריקו מלטסטה ופייטרו גורי תמכו ברעיונות הפמיניסטים בה בעיתוניהם ובמאמרים פרי עטם). בשנת 1901, הדרישה לשכר שוויוני לנשים הועלה ונתמכה על ידי מספר משמעותי של איגודי עובדים בפדרציית הפועלים של ארגנטינה.

העמדה המיליטנטית והאנטי-רפורמיסטית של ה- Voz de la Mujer עוררה תגובה בקרב נשים עובדות בערים בואנוס איירס, לה פלטה ורוסאריו, בין השאר משום שיצא לאור במשך שנה והודפסו בין 1,000-2,000 עותקים לכל גיליון, מספר מכובד לעיתון אנרכיסטי בזמנו. העורכות השתייכו להקהילות הספרדיות והאיטלקיות הגדולות וזיהו עצמן עם נשות מעמד הפועלים. ייחודו ככתב-עת אנרכיסטי היה במודעותו לייחודיות של דיכוי הנשים. העיתון קרא לנשים להתגייס ולפעול כנגד הכפפתן, הן כנשים והן כפועלות. מאמר המערכת הראשון שלו היה קריאת "די!" להוטה של נשים רבות: "נמאס לנו מכל כך הרבה דמעות וכל כך הרבה אומללות; נמאסו עלינו עבודות הפרך האינסופיות של הטיפול בילדים (אף שהם יקרים לנו); נמאס לנו להתחנן ולבקש; נמאס לנו להיות עושות דברם של מעבידים ידועים לשמצה או אישים נתעבים. החלטנו להרים קול גדול ולדרוש, כן, לדרוש קצת הנאה במשתאות החיים".

בעת התפרסם המאמר, הוא קיבל תגובות מעורבות מיתר התנועה האנרכיסטית, מהתעלמות ועוינות ועד תשבחות. עיתון אחד נתן לו קבלת פנים חמה במיוחד וקבע כי "קבוצת נשים מיליטנטיות פרשו את הדגל האדום של האנרכיה ומתכוונות להפיץ עיתון תעמולה בין חבריהן לעבודה ולסבל. אנו מברכים את יוזמותיו של פרויקט זה, ובו בזמן אנו קוראים לכל חברינו לתמוך בהן". הדבר לא היה מפתיע, מאחר שחלק נרחב מהעיתונות האנרכיסטית נטה אהדה לסוגיות פמיניסטיות באותו זמן. באמצע שנות התשעים של המאה ה- 19, ראו בארגנטינה כיסוי הולך ונרחב לנושאים הקשורים לשוויון של נשים, בפרט נישואין, משפחה, זנות ושליטה של גברים על נשים. עיתונים מסוימים אפילו פרסמו סדרה של חוברות שהוקדשו ל"שאלת האישה". "La Questione Sociale" ("השאלה החברתית"), העיתון בשפה האיטלקית שנוסד על ידי מלטסטה בבואו לארגנטינה בשנת 1883, פרסם סדרה של חוברות ש"הוקדשו במיוחד לניתוח של נושאים בענייני נשים". כתב העת "ג'רמינל", שיצא לאור לראשונה בשנת 1897, הראה דאגה מיוחדת ל"שאלת האישה", פרסם מספר מאמרים תחת הכותרת הכללית "פמיניזם", והגן על "אופי מהפכני וצודק מאוד של פמיניזם" כנגד האישום של חלק שטענו כי הפמיניזם היה פרי יצירתן של "נשים קטנות ואלגנטיות". רוב, אם לא כל החומר הפמיניסטי בעיתונות האנרכיסטית, נכתב על ידי נשים.

עם זאת, האהדה העקרונית לפמיניזם שנראתה בקרב אנרכיסטים, לכאורה, עוררה גם אופוזיציה משמעותית בפועל. נראה כי הגיליון הראשון של ה- Voz de la Mujer עורר עוינות ניכרת, מאחר שבגיליון העוקב העורכים תקפו נחרצות את העמדות האנטי-פמיניסטיות הנפוצות בקרב גברים בתנועה. כלשונן:
"כשאנו הנשים, בלתי ראויות ובורות כפי שאנחנו, נטלנו יוזמה והוצאנו לאור את Voz de la Mujer, היינו צריכות לדעת, הו נוכלים מודרנים, כיצד תגיבו עם הפילוסופיה המכניסטית הישנה שלכם ליוזמה שלנו. אתם צריכים להבין שלנו, הנשים הטיפשות, יש יוזמה ושהיא תוצאתה של חשיבה. אתם יודעים, אתם גם חושבים . . . העותקים של הגיליונות הראשונים של ה- Voz de la Mujer הופצו וכמובן פרצה מהומת אלוהים: "שחרור הנשים? בשביל מה?" " שחרור הנשים? בשום פנים ואופן!" . . . "תנו לשחרורנו לבוא קודם, ולאחר מכן, כאשר אנו הגברים נהיה משוחררים וחופשיים, נחשוב גם עליכן".

למראה היחס העוין הזה הגיעו העורכות למסקנה שנשים אינן יכולות לסמוך על גברים שייטלו יוזמה בדרישת שוויון לנשים. אותו גיליון הכיל מאמר שכותרתו "לכבוד משחיתי הרעיון" שבו הזהירו גברים: "כדאי שתבינו אחת ולתמיד שהמשימה שלנו אינה מצטמצמת לגידול ילדיכם וכיבוס הבגדים שלכם, ושיש גם לנו זכות לשחרר את עצמנו ולהיות חופשיות מכל מיני חסויות, בין אם כלכליות או משפחתיות". מאמר המערכת בגיליון השלישי הדגיש כי הם אינן תוקפות את האנרכיסטים הגברים ככלל אלא את אותם "אנרכיסטים לריק", מעמידי פנים שלא רצו להגן על "אחד האידיאלים היפים ביותר באנרכיזם – שחרור הנשים".

זעמן של העורכות היה מוצדק בהתחשב בכך שאנרכיסטים דגלו בחופש ושוויון לכל בני האדם, לא רק גברים, כאשר נשים שדוכאו על ידי הפטריארכיה יכלו בצדק, כקבוצה מדוכאת, לדרוש תמיכה מעמיתיהם האנרכיסטים במאבק השחרור. עם זאת, מבחינת גברים אנרכיסטים רבים ניתן היה להתעלם מבעיות אלה עד "לאחר המהפכה", גישה שעורכות ה-Voz de la Mujer דחו בצדק כצרה ואנוכית. אין זה מפתיע שהאנרכיזם היה מסוגל לאמץ את המאבק בפטריארכיה יותר מאסכולות אחרות של סוציאליזם שנטו להתמקד בעיקר בענייני ניצול כלכלי. עם זאת, תמיכה תיאורטית זו בפמיניזם לוותה לעיתים קרובות בסקסיזם בפועל.

קל לראות מדוע פמיניסטיות נמשכו לאנרכיזם ומדוע הן התנגדו בצדק לצביעות האנרכיסטית הגברית. הרעיון המרכזי של האנרכיזם הוא הצורך במאבק בסמכות ובשעבוד מכל סוג, כולל הכפייה ושלילת החירות מנשים בענייני נישואין ומשפחה. על כל האנרכיסטים לשאוף לחירות בתוך מערכות יחסים. הדגש האנרכיסטי על דיכוי ויחסי כוחות יצר מרחב שבתוכו ניתן היה לראות נשים בו-זמנית הן כקורבנות של החברה המעמדית והן כקורבנות של סמכות גברית. La Voz de la Mujer ביטא זאת בגיליונו הרביעי: "אנו שונאות את הסמכות כי אנחנו שואפות להיות בנות אדם ולא .מכונות לביטוי רצונות ה'אחר', בין אם תהיה זו סמכות, דת או כל דבר אחר". ניתן לסכם את מטרת העיתון בצורה בטובה ביותר באמצעות חתימתה של אחת הכותבות: "בלי אלוהים, בלי מנהל ובלי בעל."

voz de la mujer

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s