מהפכה חברתית וארגון מהפכני: האלטרנטיבה הפוראיסטית (FORAist).

logo 110.cdrמאת ואדים גרייבסקי מKRAS-IWA – על השיטה הפוראיסטית של התארגנות מהפכנית.
תרגמה מאנגלית: א. גלבר
————-

הארגון אינו מטרה בפני עצמו, אלא רק אמצעי  להשגה מוצלחת של מטרות שנקבעו מראש –  אמיתה אנרכיסטית ישנה.

אנחנו קומוניסטים. אבל לא בצורה הוולגרית והמעוותת שצצה לנגד עינינו תמיד מדפי העיתונות, ערוצי הטלוויזיה והרדיו  ("המשטר הקומוניסטי", "המדינה הקומוניסטית", "המפלגה הקומוניסטית" ועוד). הקומוניזם האמיתי הוא אנרכיסטי, חסר מדינה, נטול סמכות, חופשי וחירותני. רק לפני כמאה שנה בסך הכול, כשהתייחסו לקומוניסטים, היית יכול להיות בטוח בסבירות של כמעט 100% שהכוונה הייתה לאנרכיסטים. רק בשנת 1917 הבולשביקים חטפו את המושג, עיוותו את משמעותו והפכו אותו לבדיחה הגדולה של העולם כולו. אנחנו קומוניסטים במובן הישן הזה, שעדיין לא נגנב: במובן של הקומונה וההתאגדות החופשית. כשאנשים בעלי עניין מחליטים יחדיו ובצורה משותפת (במסגרת של אסיפות כלליות) בכל הנוגע לדרך בה הם חיים ולפעילות שיש לבצע כדי לקיים את הסיוע ההדדי. וזאת בשעה שהם משתמשים בטובין של כדור הארץ במשותף – כפי שהאנשים נהנים מזיו השמש המאירה לכול, כפי שהציג זאת סילבן מרשל, משורר אנרכיסטי בן המאה ה-18.

אסיפות כללית

אנחנו קומוניסטים לא רק בראיית חזוננו, שלמען קיומו העתידי אנו נאבקים. אנחנו קומוניסטים גם בדרך המאבק שלנו.

אנחנו משוכנעים שרק אסיפות כלליות של האנשים העובדים בתעשיות ובשירותים, רק האסיפות הכלליות של תושבי השכונות, אזורים ומקומות שונים, יכולות להחליט איך ומתי לפתוח בשביתה או מרד, כיצד לארגן הפגנות ופגישות המוניות, כיצד להתנגד לדיכוי ולכוחות ה(אי-)סדר הקיימים. להחליט בעצמן, ללא העמדת פנים של הנציגים ה"נבחרים" או "מיופי הכוח", בדמות מפלגות, ביורוקרטים של איגודים מקצועיים, חברי פרלמנט או מועצות, שופטים ודומיהם… אסיפות כלליות ריבוניות שכאלה אינן הכרחיות רק לשם הצלחה במאבקינו היום, אלא הן גם משמשות כאב-טיפוס, בסיס ואבן פינה לעולם המשוחרר של מחר.

"אבל אם אתם כאנרכיסטים נלחמים למען אסיפות כלליות, ורואים בהן את הבסיס לחברה חופשית, מדוע אתם רואים צורך להקים ארגון עובדים אנרכיסטי?" – עלול לשאול אותנו כל קורא. למה זה נחוץ כאשר קיימות אסיפות כלליות?

 הבה נתחיל בעובדה שאסיפות כלליות שכאלה הן נדירות מאוד ברוסיה המודרנית. המאבק כאן מונהג ומובל כמעט רק על ידי המפלגות, הפוליטיקאים והביורוקרטים של האיגודים המקצועיים. ועדת האיגוד המקצועי מחליטה מתי ולמה יש לשבות, והאסיפה נפגשת רק כדי לאשר את ההחלטות שכבר נפלו. המחשבה הרווחת היא שההמונים "הנבערים" אינם מסוגלים לשום דבר מעבר לזה. ה"מסורת" הרעה הזו חייבת להישבר בכל מחיר! לכן זה חיוני לאחד אנשים במטרה להגן על עיקרון הריבונות של האסיפות הכלליות.

אבל גם האסיפות הכלליות אינן מספיקות היום. בצרפת, שלא כמו ברוסיה, המסורת של האסיפות הכלליות קיימת. הן מתכנסות כמעט תמיד ברגע ששביתה רצינית פורצת. אבל מהר מאוד הן נופלות מול כוחם של הנציגים של כל סקציה או איגוד עובדים אופוזיציוני. אחרי זה, כל ההחלטות האמיתיות לגבי התהליך והארגון של המאבק נלקחות על ידי "המנהיג", ולא על ידי אסיפות העובדים. הם, "המנהיגים", נואמים, מקיימים התייעצויות, מנהלים משאים ומתנים עם הבוסים והרשויות, מקימים איגודים ומתמקחים מאחורי גבו של העובד… והאנשים ה"רגילים" נרמסים שוב תחת הקפיטליזם. והפעם, הם מוותרים על הריבונות שלהם ונותנים ל"מנהיגים" לחשוב ולהחליט בשבילם.

מדוע דברים כאלו מתרחשים?

האמת היא שהאסיפות הכלליות הן רק כלי לקבלת החלטות.

הכלי הטוב מכולם, כמובן, אך למרות זאת הוא איננו מטרה בפני עצמו.

זה נכון שאפשרי לקבל החלטות שונות לחלוטין באסיפה, כולל החלטות מיזנתרופיות, כולל החלטות על סירובם של המשתתפים ליטול אחריות, ובמקום זאת למסור אותה למספר "נציגים", מנהיגים או דיקטאטורים. לא רק הצורה, אלא גם התוכן וההרמוניה ביניהם (העובדים) הם חשובים.

ותוכנן של ההחלטות באסיפות נקבע על ידי האנשים המשתתפים בהן – על ידי הרצונות שלהם, הצרכים שלהם, אמונותיהם ותפיסותיהם. הכול תלוי בהם.

כמובן, אדם הוא יצור חברתי (ואם תרצו, זהו הייחוד הביולוגי שלו).

כמובן, התנהגותו נקבעת במובנים רבים על ידי שבטיות עמוקה וקדמונית של עזרה הדדית וסולידאריות.
אך הבה לא נתעלם מהמציאות של החברה בה אנו חיים. אלפי שנים של סמכות, שליטה ורכוש השחיתו את אישיותו של האדם באופן ניכר. הקפיטליזם והתחרותיות שלו, האגואיזם הברוטאלי, המרדפים אחרי רווח פרטי, קונפורמיות וצרכנות משחיתה הצליחו בכך במיוחד.

אנשים רבים מוכנים כעת להחליף חופש בנוחות ולהסתפק בפירורים שהורווחו במאמצים מינימאליים ובמיעוט מאבקים ככל הניתן.

אנחנו חיים בחברה חולה ובעולם אבסורדי.

אבל אנשים חולים תמיד נגועים בצורה שונה.

האִישִׁיּוּיוֹת המודרניות מושחתות ומנוונות במידה שונה. אנחנו לא מדברים עדיין על שליטים, עשירים, מנהלים ובנקאים: זה ברור שהארנק שנמצא בכיס ימינם מחליף לעתים קרובות את הלב שנמצא בשמאלם. אך גם בקרב הפועלים ישנם אנשים ונשים שאינם חושבים על שום קרע עם הקפיטליזם והסמכות, ושאינם מעוניינים להשתלט על נטל ניהול החיים שלהם עצמם.

אז אם אנחנו רוצים שהאסיפות יישארו גופי קבלת ההחלטות העצמאיים, ושאנשים מהשורה יהיו האדונים של מאבקם וגורלם – חובה על התומכים בכך להתאחד ולהגן היטב על זכות זו.

לשם כך הארגון המהפכני הוא הכרחי: הוא חייב לאחד בתוכו אנשים שרוצים ויכולים במודע להיאבק למען ניצחון החופש, הסולידאריות והחלשת הסמכות; כדי שאנשים יוכלו להסכים במשותף על איך הם יחיו; למען חברה המבוססת על ההגשמה העצמית של האישיות ועל תיאום המאמצים האנושיים במסגרת האסיפות הכלליות; למען היכולת השווה של כולם להשתמש בטובין של העולם – עבור הקומוניזם האנרכיסטי. אף אם רק מעטים יצטרפו היום לארגון הזה, אנו סמוכים ובטוחים שבמוקדם או במאוחר רעיונותינו הברורים כשמש ישכנעו את הרוב המכריע של המין האנושי וישנו את העולם כולו.

לא מפלגה פוליטית ולא קבוצה אידיאולוגית…

האם זה אומר שאנחנו, חסידי הקומוניזם החופשי, צריכים לבנות מפלגה פוליטית ולהיאבק למען כוח פוליטי?

המילה "מפלגה" באה משורש שאיננו תומכים בו: מהמילה "פֶּלֶג", פלג של אנשים הפועל בשם ובשביל שאר האנשים.

המפלגה נוצרה על ידי אנשים ונשים שמתיימרים/ות לקחת את תפקיד המנהיגים ו"הנציגים", ורוצים כי אנשים מהשורה יפקידו בידם את מילוי התפקיד של ניהול מאבקיהם וחייהם.

חברי המפלגות פועלים תמיד "מלמעלה", אפילו כאשר הם עובדים "למטה", בסביבת העם.

הם מבטיחים לאנשים והנשים "הקטנים": "הפקידו בידינו את הסמכות לייצג את האינטרסים שלכם ואז אנחנו…"

והאדם העני (כמו דנאה המהופנטת בתעתוע גשם הזהב של זאוס) הולך בהכנעה או אף באקסטזה לתת את קולו, זמנו, כוחו, ידיו, מוחו… כלומר, לוותר על עצמו, ו"להצטרף למועדון".

אין זה משנה באיזו מפלגה מדובר: מפלגה פרלמנטארית או מפלגת "אוואנגרד".

במקרה הראשון, מנהיגיה מתיימרים לייצג  את האינטרסים של קבוצות שונות בחברה הקיימת, מבטיחים הכול לכל האנשים, אך בסופו של דבר מספקים את בעלי הממון והשררה.

במקרה השני, המנהיגים מכריזים על עצמם כפלג "המתקדם" של העם, סוג של אליטה טבעית שפשוט לא מובנת ולא מוערכת על ידי השליטים הנוכחיים.

אך משימותיהן של המפלגות הן זהות תמיד ובכל מקום: לצבור כוח, לכונן ממשלה ולאנוס את החברה מלמעלה.

לא, איננו מעוניינים לבנות מפלגה!

אך גם איננו רוצים להישאר קבוצה אידיאולוגית ותעמולתית, הגם שאנו נאלצים לפעמים לנקוט בכך תחילה.

התיאוריה מתה בלא הפרקטיקה; מאמצי המוח במגדל השן הם חסרי שיניים ללא חיים אמיתיים מחוצה לו. הרעיונות מניעים את העולם רק כשהם הופכים לכוח חברתי.

איננו מעוניינים להגביל את עצמנו להפצה פשוטה של רעיונותינו. זה מעט מאוד בשבילנו להיות "בתוך ההמון" ולדבר עם אנשים ונשים כמונו. אין זה מספיק עבורנו לבקר בפגישות ההמונים, באסיפות השובתים וביוזמות דיירים, ולעשות תעמולה למען ריבונות האסיפות הכלליות ולמען פעולה ישירה.

אנחנו מוצאים שהכרח כי תנועה חברתית חזקה תעמוד באופן מודע על הקרקע הרעיונית שלנו ותיאבק למען החופש.

לא, איננו רוצים להיות קבוצה אידיאולוגית שמנתחת ומסנתזת את האירועים ושמגבהיה ה"מדעיים" וה"תרבותיים" מדריכה את "אחיהם ואחיותיהם המובילים והמבינות ממעמד הפועלים" (עם יהירות מוסווית פחות או יותר).

אנו שואפים להיות תנועה חברתית שתהרוס את הסדר החברתי הקיים ותיצור במקומו אחד חדש.

המאבק נגד העולם הקיים, הכולל ניצול, שליטה, סמכות וחוסר צדק, מתחיל בהתנגדות נגד כל פלישה לחיינו ולחירותנו.

עם השביתות בדרישה להעלאת שכר והפחתה של זמן העבודה (דהיינו הגבלת זמן הניצול שלנו והרחבת הזמן החופשי שלנו להתפתחות אישית). עם המחאות כנגד בניית בתי עשירים עבור אנשים בעלי ממון וכנגד התכנון מחדש של העיר המסחרית בגושי המגורים שלנו. בעמידה כנגד בנייה או מיקום של מבנים תעשייתיים ומבנים לייצור אנרגיה שפוגעים בבריאות האנושית ובטבע.

במילים אחרות, בפעולות הצנועות נגד הניצול שאנו עוברים, כדי להגן על הזכויות והאינטרסים שלנו במערכת החברתית הקיימת, כאשר לעת עתה אין אנו יכולים לבטל אותה.

זה נוגע קודם כל לעולם העבודה. אנחנו נתונים לניצול ודיכוי בכל מקום:

בעבודה ובמשפחה, היכן שאנחנו חיים והיכן שאנחנו לומדים… אבל הסְּפֵרָה העיקרית שבה זכויותינו מושמטות מאיתנו נמצאת היכן שמונח בסיס העבדות היומית: מקום העבודה.

הוא הונח על ידי הקפיטליזם במרכזו של המכניזם המפלצתי וחובק-כול של השפלתנו ושיעבודנו.

במכירת עבודתנו, ידינו ומוחותינו, אנו מבזבזים את רוב חיינו במקום העבודה, ומבזבזים את שאר הזמן כדי להתאושש מעט, להירגע, לישון מספיק וכדי להביא את עצמנו לסדר יחסי.

בדיוק שם, אנחנו מצומצמים לתפקיד של מכונה חיה בסביבה של מכונות אחרות, פלסטיות או מתכתיות, בדיוק שם אנו יוצרים את רוב העושר הנחוץ לחיים – ואנחנו תלויים שם לחלוטין בכל גחמה של האדונים שלנו (בוסים או ראשים) המנכסים לעצמם את התוצרת המופקת על ידינו…

זו הסיבה, אפוא, מדוע אנו שואפים לשים את תחום העבודה שלנו (התאגיד או השירות שבו אנחנו עובדים, בית הספר או האוניברסיטה שבהם אנחנו לומדים) במרכז ההתקוממות שלנו נגד המדכאים אותנו: ההון והמדינה.

… לא איגוד מקצועי רגיל…

אך במקרה כזה, עליך להצטרף לאיגוד עובדים או (אם הם לא אוהבים אותך מסיבה כלשהי!) ליצור איגודים חדשים, יאמר הקורא. אבל אנחנו חייבים לומר פעם נוספת: לא!

האיגודים המקצועיים צמחו במאה התשע-עשרה (ברוסיה, במאה העשרים), כשהם מחליפים לרוב את ארגוני היצרנים שמוססו והוכשלו על ידי הקפיטליזם: הגילדות. הגילדות נוצרו על ידי עובדים יצרנים שאיחדו את עצמם בארגונים מקצועיים, העובדים לסייע הדדית האחד לשני בחיים ובעבודה, לארגן את תרבות העבודה ולסעוד את אנשי הארגון, בהווה או בעבר, החולים והמבוגרים.

איגודים רבים פעלו כאשר קבוצות התקוממו ונאבקו למען העלאת שכר וקיצור משך יום העבודה. הם פעלו תכופות על-פי שיטות מהפכניות, ארגנו שביתות כלליות ומיליטנטיות. הם הפכו לליבה של תרבות עובדים שנאבקה בציביליזציה הקפיטליסטית. הם הכריזו על מטרותיה של המהפכה החברתית בגלוי.

אבל לאיגודים מקצועיים אלה (אפילו המהפכניים ביותר שבהם) הייתה נקודת תורפה:

האיגודים המקצועיים נבנו בהתאם לצרכי האוכלוסייה העובדת בחברה הקיימת. ראשית-כול, לפי צרכים חומריים וכלכליים.

לאור עוניים של האנשים במאה התשע-עשרה ובתחילת המאה העשרים, היה נראה כי הקפיטליזם אינו יכול לספק את הצרכים הבסיסיים שלהם, וכי אפשרי לסחוט ממנו ויתורים צעד אחר צעד, לדחוק אותו בסופו של דבר לפינה, ולחסלו. אבל העובדים הפסידו בקרב.

נהיה ברור שהמערכת הקפיטליסטית התעשייתית יכולה לארגן את ייצורו של ההמון חסר הפנים עבור המוני צרכנים חסרי פנים. כמובן, הסחורה התעשייתית הייתה באיכות ירודה לעומת יצירות המופת שנוצרו בידי האמנים בימי הביניים, אבל זה היה זמין בשביל כל עני "ממוצע".

יתר-על-כן, התברר שהבורגנות והמדינה יכולות די בקלות לקבל דרישות שכר רבות של עובדים ולרצות אותם… על חשבון עובדים אחרים. הן יכולות להעלות את שכר העובדים של כל תאגיד שובת, אך בד בבד הן יכולות להעלות את מחירי הייצור והסחורות.
או שהן יכולות להפחית את זמן העבודה, אבל בו-זמנית לעשות אותה יותר אינטנסיבית ולגרום לעובדים להשקיע יותר אנרגיה וכוח בזמן קצר יותר.

הדבר נהיה ברור:

ההרס של המערכת הקיימת והבלתי-צודקת אינו נובע בהכרח רק מצרכים חומריים וכלכליים. גם העבד יכול להעדיף לחיות בביטחון תזונתי ובנוחות עם אדון "טוב" ובלא כל אחריות, מאשר להוביל אורח חיים של אדם חופשי הנתון לסיכונים רבים.

כאשר הם מעדיפים להישאר בשולי מסגרת הסדר הקיים ולא להיאבק באופן ישיר למען חברה חדשה, איגודי העובדים היו פתוחים עבור אנשים בעלי כוונות ומטרות שונות מאוד.

בכללם גם אלו שלא היו נחושים להיפרד מהקפיטליזם ומהמדינה, ושרק חיפשו אחר מנהלים "הוגנים" יותר בשביל עצמם – בדמותם של מנהיגי מפלגות סוציאליסטיות, ולאחר מכן "קומוניסטיות".

בהפקדת המאבק למען האינטרסים שלהם בידי החמדנים מחפשי הכוח הללו, חברי איגודי העובדים הגבילו את עצמם, בצורה וולונטרית, להגנה על דרישותיהם החומריות והמיידיות ועל תנאים טובים לעבדות שלהם עצמם.

ואז נוצרה דואליות: המפלגות הפוליטיות מנהלות מאבק פוליטי, ואילו איגודי העובדים מנהלים מאבק כלכלי.

נוסף-על-כך, איגודי העובדים בנו את עצמם מחדש בהדרגתיות לפי אותה תכנית של "ייצוג" אינטרסים. בתוך הארגונים הללו, הביורוקרטיה צמחה, פרחה והתחזקה וחברים מהשורה נהפכו יותר ויותר לנִצָּבִים פשוטים – שמשלמים ומוציאים לפועל את ההחלטות שהתקבלו.

לבסוף, האיגודים המקצועיים הפכו למפלצות הביורוקרטיות הגדולות האלה, שעם קיומן כל אחד מסתדר וסומך רק על עצמו, ושקיומן פירושו רק דבר אחד: הריסה, חורבן.

איננו מעוניינים לארגן איגוד עובדים רגיל ונטול-אידיאולוגיה ש"פתוח עבור כל העובדים" מפני שאיננו מעוניינים להסתפק בשיפור קט של העבדות שלנו, איננו מעוניינים לקרוע את השרשרת החיה של מאבקינו עם מערכת רבת-עוצמה שתפריד ותחלק אותה לנושאים כלכליים, פוליטיים, מוסריים, אידיאולוגיים, תרבותיים… לא, אנו שואפים לא רק לחיים טובים יותר, אלא גם לדרך אחרת. אנו רוצים להיות חופשיים!

…אבל איגוד עובדים אנרכיסטי…

הארגון המהפכני שייווצר על ידינו לא יהיה מפלגה ולא איגוד מקצועי רגיל.

בבסיסו, זהו איגוד עובדים (סינדיקאט) מפני שהוא מאחד אנשים עובדים שמתנגדים לניצול ולדיכוי היומיומיים, ולכן נאבק למען קיצור זמן העבודה ולמען שיפור התנאים החומריים והמוראליים שלהם.

אבל השיפור הזה אינו מטרה בפני עצמו, אלא רק אמצעי לגרום להתעוררות הסולידאריות והעזרה ההדדית הרדומות אצל כולנו, על מנת לעורר השראה להתקוממות מהפכנית נגד הסמכות והרכוש, נגד חוסר השוויון והדיכוי. רק אם נגן על זכויותינו ועל האינטרסים שלנו זה לצד זה, נוכל אנו העובדים להתגבר על האגואיזם, לשקם את כבוד האדם, ולהתעורר משינה עמוקה בת מאה שנים.

 להיעשות מודע לכך שבשביל השחרור העצמי שלנו עלינו לחסל את כל מערכות הייצור וניהול החיים הקיימות, ולהחליף אותן בחדשות: קומוניזם חופשי, נטול-מדינה, אנרכיסטי.

ולכן, ארגוני העובדים המתקוממים שלנו (מקצועיים ובין-מקצועיים) הם בו-זמנית גם ארגונים אידיאולוגיים. הם אינם נוצרים על קרקע האינטרסים הכלכליים המיידיים, אף-על-פי שהם נאבקים גם כן למענם, וגם על חזון של עולם חדש. אנחנו בעד ארגון עובדים אנרכיסטי מודע. שיהיה חופשי מביורוקרטיה, פוליטיקאים וקרייריזם; שכל ההחלטות בו יתקבלו על ידי האסיפות הכלליות או (ברמה גבוהה מהרמה המקומית) על ידי נציגים של מספר אסיפות כאלה. יתר-על-כן, הנציגים הללו אינם "נציגים", אלא רק "קולות" של אנשים שנתנו להם מנדט מוגבל עם הוראות מדויקות.

מה פדרציה כזו של אנשים עובדים צריכה לעשות?

האיגודים שיצרו אותה צריכים לעשות עבודה תעמולתית ותרבותית באופן אידיאלי, להפיץ ברבים את השאיפות והעקרונות של האנרכיזם הקומוניסטי במילה ובמעשה. הם חייבים להכין, לארגן ולהוביל שביתות ופעולות התקוממות אחרות נגד העוולות של המדינה וההון. ובאותו זמן, חברי האיגודים צריכים לפעול בצורה אנרכיסטית באסיפות הכלליות הגדולות של אחת או מספר תעשיות או שירותים, באסיפות וביוזמות של דיירים ועוד, בציפייה שהאסיפות האלה הן שיחליטו בשאלות עקרוניות של מאבק וחיים,  ובעמידה שלהן כנגד ההשפעה והכוח של המפלגות הפוליטיות, איגודי העובדים והמנהיגים.

במילים אחרות, האנשים חייבים לקיים ולהגן על הפעולות הישירות והקומוניזם החירותני.

המטרה שלנו היא שהמוני האנשים העובדים ימירו עצמם לעמדות אנרכו-קומוניסטיות מודעות, שיתחילו לחשוב ולפעול כאנרכו-קומוניסטים, ללא קשר לשאלת חברותם או אי חברותם באיגודינו. ואז, הניצנים הכה נדירים ולא יציבים של ההתנגדות שתיווצר על ידם (על ידי האסיפות הכלליות ונציגיהן) יוכלו להפוך בעתיד למבנים יציבים ורגילים של הארגון העצמי והניהול העצמי בבסיס הקומוניזם החירותני.

ואז, בערב אחד גדול, אנו כולנו, מנוצלים ומדוכאים, אבל מעוררי השראה מהכוחות הרעיוניים של האנרכיזם הקומוניסטי, נמשיך בדרכנו הנחושה והאחרונה, אל המבצר האחרון והסופי של העולם הישן.

מקור: http://libcom.org/library/social-revolution-revolutionary-organization-foraist-alternative

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s