ראיון עם ח'סן עלי, קומוניסט-חירותני מ"החזית העממית לשחרור פלסטין".

460_0___30_0_0_0_0_0_palestine_cuba_web[תרגום של ריאיון בין ח'סן עלי לניקולס פסדינה מאנרקיסמו.נט משנת 2009]

ח'סן עלי הוא דור שלישי למשפחת פליטים פלסטינית. סביו וסבתותיו גורשו מהכפר שבו גרו, הנמצא כיום בשטחי מדינת ישראל. הוא והוריו נולדו במחנות פליטים ברצועת עזה. כילד, זרק אבנים בתקופת האינתיפאדה הראשונה (87'-93'). הוא משחזר את דרכו לאלטרנטיבה חירותנית,  מסביר את עמדתו בתור קומוניסט-חירותני החבר בחזית העממית (PFLP), ואת נקודת מבטו על ההתנגדות לכיבוש.

מה המצב בעזה מאז המלחמה בינואר (עופרת יצוקה) ?

 עזה נשארה במצב של קיפאון. מצד אחד, המצב ההומניטרי ממשיך להידרדר. המצור שהטילו ישראל והקהילה הבינלאומית סגר אותנו בתוך הגטו הזה, בתוך מקום בו א/נשים מתמודדות עם הרס, רעב ואסון סניטרי. יותר מארבעים אלף בתים ובנייני-מגורים נהרסו, ודריהם גרים במחנות אוהלים, ומתמודדים עם החורף הראשון שלהם באוהלים.

המצב הפוליטי גם הוא אנוש: ישראל ממשיכה את הפרויקט הקולוניאלי שלה, לאחר שכפתה את תנאיה על הממשל האמריקאי, כשאירופה הזדנבה מאחור, ויישרה עמן קו. המצביאים/אדוני-המלחמה הישראלים מאיימים על עזה במלחמות עתידיות, כשהמערב מגיב לכך בהשהיית פרסום הגינוי של ישראל בידי ועדת החקירה של האו"ם.

נוסף על כך, ישנו המצב הפנימי, שמשפיע עלינו יותר מכל סוגיה אחרת. ישנו מאבק פנימי שמונע ע"י חמאס ופת"ח, שממוקדים באינטרסים שלהם, ובבריתות האזוריות והגלובליות שלהם. הציבור הפלסטיני הוא זה שבסופו של דבר ישלם על הקונפליקטים הללו. המצב קשה מאוד וישנם סיכונים רבים. מעולם לא היה המאבק הפלסטיני בכזו סכנה כמו היום.

איך הצטרפת לחזית העממית לשחרור פלסטין?

 בתור נער, הייתי תומך פת"ח. אבל בתקופת "הסכמי אוסלו", פגשתי את חיידר עבד אל-שאפי, דמות משפיעה במאבק, שעמד בראש המשלחת הפלסטינית לועידת מדריד בשנת 91'. הוא נתן לי העתק של פרוטוקול "הסכמי אוסלו", והסביר לי את הסכנה שהם מציבים למאבקנו.  המודעות הפוליטית שלי נבנתה מתוך אותה פגישה, ומתוך ההתבוננות שלי על השחיתות, אי הצדק החברתי, המאסרים הפוליטיים והדיכוי של כל הקולות שהיו ביקורתיים כלפי סמכות ושלטון בתוך החברה הפלסטינית. בתקופה הזו, שנקראת "ימי הזהב של הסכמי אוסלו", נכנסתי לאיגוד הסטודנטים של "החזית העממית", ולאחר מכן, הצטרפתי גם לארגון עצמו.

איך היית מתאר את החזית העממית בשנת 2009? האם ישנם פערים בין חזון הארגון לבין הפוליטיקה בשטח?

 בשנת 2006, זכתה החזית העממית בשלושה מושבים בלבד בבחירות הכלליות. אולם, מתוך אכזבה ממדיניות פת"ח וחמאס, שגרמה לחלוקה פנימית ולמלחמת אזרחים, שמשרתות הרבה יותר את הכיבוש מאשר את הציבור הפלסטיני, יותר א/נשים מחפשים/ות אלטרנטיבה, ומצבו של הארגון טוב יותר. אבל החזית העממית ושאר ארגוני השמאל מצטמקים כבר במשך שנים, ולא יכולים להיתפס כאלטרנטיבות חזקות ויציבות. בכדי שיוכלו להיתפס ככאלה, עליהם לערוך שינויים משמעותיים באסטרטגיה.

בתור קומוניסט-חירותני וחבר בחזית העממית, מה הוא מעמדך בתוך הארגון?

 ל"חזית העממית לשחרור פלסטין" יש שורשים מגוונים ורחבים. הארגון היה בעיקר לאומני-ערבי כשהוקם ב1967, אך מאוחר יותר, ב1972, הוגדר כמרקסיסטי. הארגון מתמקד במאבקים לשחרור ולצדק חברתי. הרבה חברים בארגון מזדהים כמאואיסטים או סטליניסטים, אך ישנם גם ליברטריאניים מיליטנטיים כמוני. כולם מנסים להשמיע את קולם. בתור קומוניסט-חירותני, אני חושב שמאבקים משותפים יותר חשובים מאיחוד כל כוחות השמאל בפלסטין. לאחד כוחות חלשים לא בהכרח יוביל לכוח ולאפקטיביות גדולים יותר. על מנת להתרחב בעתיד, החזית העממית צריכה להתבונן ולהסיק מסקנות ממקרי העבר. לדוגמה, ההתנסות בוועדות העממיות בתקופת "האינתיפאדה הראשונה", שיצרו מבנים חינוכיים, חברתיים, תרבותיים וכלכליים אלטרנטיביים. בתי הספר העממיים החליפו את אלו שנסגרו ע"י כוחות הכיבוש, וקואופרטיבים ביתיים ומקומיים היוו תחליף למקומות העבודה שאבדו בישראל, בשל מניעת הגישה. זה היה מאבק מאוד אפקטיבי, הניסיון הזה סחף רבים מהציבור – נשים, גברים, ילדים בכל כפר, עיר או מחנה פליטים. בסיטואציה כזו, אפשר אולי לדבר על שמאל מאוחד.

מהם יחסי הכוחות כיום בין חמאס, פת"ח והחזית העממית?

 ל"חזית העממית לשחרור פלסטין" תמיד היה עיקרון: "חזית משותפת ומאוחדת נגד הכיבוש ולמען התדיינות דמוקרטית בכל הנוגע ליחסים הפנימיים ולמאבקים חברתיים". החזית העממית, הפת"ח והחמאס, מנסים לשנות את המצב הפנימי, ולסיים את הסכסוך והחלוקה הפנימיים. לצערי, שני ארגוני הימין – חמאס ופת"ח, מאוד מסוגרים בעצמם, באופן של "אם את/ה לא איתנו, את/ה נגדנו". שניהם רוצים במונופול על הלגיטימיות הפוליטית, ושאחרים ינהרו אחר עמדותיהם. אחרי הבחירות בשנת 2006, החזית העממית יצאה בהצהרה ברורה: "אנו למען מאבק מאוחד, למען דמוקרטיה וצדק לציבור הפלסטיני". וזה מנחה אותנו מאז, אנו מתנגדים/ות למאסרים פוליטיים, ולכל הפרה של חירויות פרטיות וקולקטיביות. בעיני החזית העממית אין דבר שיצדיק כי פלסטינים יהרגו אחד את השנייה בזמן המאבק בכיבוש. אך עמדות אלו גרמו לנו לבעיות עם מנגנוני ה"ביטחון" בגדה המערבית ובעזה. כלומר, עם שתי ה"רשויות הפלסטיניות" (זו החמאסית וזו הפת"חית).

מהו מצבן של התנועות החברתיות כיום במאבק כנגד הכיבוש?

 באינתיפאדה השנייה שהחלה בשנת 2000, ההתנגדות החמושה והמאורגנת לא החלה עד החודש השלישי של ההתקוממות, לאחר הטבח במפגינים ע"י כוחות ישראלים. הפער במאזן הכוחות בין המפגינים הפלסטינים לבין מטוסי הקרב הישראלים הטובחים בהם, הציתה התקוממות עממית חמושה. אך הבעיה שנותרת היא החוסר בתכנון ובדרישות פוליטיות. השלטון (הלאומני) הפלסטיני נדרש לדון עם השלטון בישראל – מה שמאז ומתמיד לא קידם שום דבר – ולציית לארה"ב. בנוגע לחמאס, הם ממשיכים להפיץ דמגוגיה שמוזנת על ידי הברוטליות הישראלית.

אולם ישנן מספר דוגמאות למאבקים עממיים נגד הכיבוש: החרם (BDS), ההפגנות השבועיות בגדה כנגד הגדר, הקמפיינים למסיקת זיתים משותפת עם הפלאחים הפלסטינים, וכן הלאה. אם הפלסטינים/ות ותנועת הסולידריות הבינלאומית יוכלו להרחיב את הפעילויות שלהם, נוכל לצבור השפעה במאבק כנגד הכיבוש.

לדעתך, האם אנחנו בדרך ל"אינתיפאדה שלישית"?

 במצב הנוכחי, קשה לומר אם דבר שכזה אפשרי. המו"מ נמצא במצב של מוות קליני, והשלטון הישראלי אינו מעוניין למסור שום דבר למחמוד עבאס, שהוא האחרון שעוד מאמין במו"מ. הכל אפשרי, אך היעדרותה של אחדות עממית, וקיומם של חיכוכים פוליטיים בין שתי החזיתות הפלסטיניות לא מייצרות תנאים ארגוניים אופטימליים לפרוץ "אינתיפאדה שלישית". אבל עלינו לזכור שהאינתיפאדות הקודמות צצו בספונטניות יחסית, ואיש לא ניבא את פריצתן.

לסיכום, השאלה המציקה: מדינה אחת, או שתי מדינות?

 הרשה לי להזכיר כי עד 1974 הייתה דרישה פלסטינית מובהקת למדינה אחת, חילונית ודמוקרטית. הדרישה הזו נגנזה לאחר לחץ מהקהילה הבין-לאומית. מאז, אש"ף החל להיאבק למען שתי מדינות, תוך ייסודה של מדינה פלסטינית בשטחים שנכבשו ב67', שתואמים ל27% מפלסטין המנדטורית. מאז תחילת המשא ומתן, שמטרתו הייתה ליישם את החלטות האו"ם בנוגע לסכסוך, לא היה אפילו לא סימן אחד להכרה ישראלית בהחלטות הללו, וזה כך עד היום. אדרבא, השטחים של המדינה הפלסטינית העתידית נקרעו לגזרים; נושא שיבת הפליטים נגנז; סיום הכיבוש נדחה ללא הגבלת זמן. ונוסף לכך, פלסטינים עם אזרחות ישראלית – 20% מהציבור במדינת ישראל – נמצאים בסכנה שמא יגורשו, מתוך מטרה להסיר את האיום שהם מהווים על ה"טוהר הדמוגרפי של המדינה היהודית".

הדבר החשוב לדעתי, לכל דרי פלסטין, הוא לסיים את הכיבוש הקולוניאליסטי הישראלי, ולקדם הסתכלות שוויונית על האזרחים/ות, ללא הבדלי דת או מוצא אתני. מדינה אחת דמוקרטית יכולה לגרום לחזון הזה להתממש. אך היום, אינני חושב שהמצב ויחסי הכוחות בין הצדדים יכולים אפילו להעניק צ'אנס לפתרון שכזה. בכל מקרה, מה שלא תהיה העמדה של פלוני/ת בנוגע לסוגיה הזו, הדבר המיידי שיש לעשות הוא לסיים את הכיבוש הקולוניאליסטי ולהיאבק למען חיים בכבוד, שיוכלו להעניק תקווה גם לדורות הבאים.

רואיין ע"י ניקולס פסדינה

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “ראיון עם ח'סן עלי, קומוניסט-חירותני מ"החזית העממית לשחרור פלסטין".

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s