עונשין בחברה החופשית / יגאל לוין

anarchist_black_cross_3_poster-r83a3e26b90c240c3a0add32571cae791_i5h_8byvr_324אלטרנטיבות לכליאה בתקופה מהפכנית

נושא העונשין באמצעות כליאה בחיי חברה חופשית ושוויונית הוא נושא ברור למדי. קומוניזם חירותני לא יכול להזדהות או לתמוך בכל סוג של שלילת חירות. אנרכיסטים מאמינים כי חירות היא אחת מזכויות היסוד, ולאף אדם אין זכות לשלול את חירותו של האחר, ואין זה משנה מהן הסיבות לכך. איסאק פּוּאֶנְטֶה (אנרכו-סינדיקליסט, ממובילי התנועה האנרכיסטית הספרדית בשנות ה30 – של המאה ה- 20) כתב: "הקולקטיב יסרב לשפוט את הפושעים, כי אין זה אפשרי לאדם השופט לראות את זוית הראיה של הנשפט, והוא לעולם לא יהיה חסין מפני האשמה של חף מפשע או מזיכויו של אשם, כפי שקורה לרוב כאשר הביורוקרטיה מתחילה לעסוק בצדק. הקולקטיב יסרב גם להעניש את הנאשם מאחר שעונש הוא אקט שלא "מתקן" את הנזק שנגרם בעקבות הפשע ולא מלמד אותנו שום דבר חיוני. העונש רק מדרבן למרד ולשנאה, ולא לחמלה או שיפור. בתי מאסר ובתי משפט הם מוסדות אשר שולטים בהם אי-המוסר, האנטגוניזם ואי-הצדק. על בני האדם להתייחס לפשעים בדומה לאסונות טבע. אף אחד לא הולך להעניש סלעים שנפלו מהר,  ריסקו בתים וקיפחו חיי אדם." אנו רואים כאן יחס מוסרי ואחראי לזכות האדם להיות חופשי בכל מעשיו. רק אינדיבידואל בחברה חופשית יכול להיות היחיד שנותן דין וחשבון למעשיו. כהערת אגב, פואנטה עצמו נכלא ונרצח בידי פאשיסטים פרנקיסטים בשנת 1936. אנרכיסטים סבורים שבחברה קומוניסטית חירותנית, 95% מן הפשעים המתבצעים בימינו כלל לא יתקיימו, מפני שלא יהיה כל בסיס חברתי – כלכלי לקיומם. מרבית העבירות הן עבירות רכוש בחברה שמבוססת על עקרון הרכוש הפרטי (שהוא עקרון נפשע כשלעצמו) ועם ביטולו לא תהיינה סיבות לגנוב או לפגוע באחרים על רקע זה. ואם מדובר בשאר פשעים המתבצעים על רקע של קנאה, שנאה או מחלות נפשיות, יהוו אלו מיעוט זניח ולא-משמעותי של נזק ביחס למצב של מלחמות ורצח המונים הנגרמים כיום עקב שלטון המדינה והקפיטליזם.

אם מצב העונשין בחברה חופשית די מובן, עולה השאלה הבעייתית – מה יש לעשות בתקופה מהפכנית (מהפכה חברתית)? מהפכה היא מאבק ומלחמה (מלחמת מעמדות – מלחמה נגד הריאקציה), ובכל מלחמה ישנם פושעי מלחמה. בתקופה מהפכנית, כל עוד השלטון לא הובס לחלוטין, יש מקום להתייחס לכיצד מהפכנים יכולים להגביל את חירותם של הפושעים המסוכנים (כרוצחים, אנסים וכד') בלי לשלול את חירותם בצורה מוחלטת, ובלי להתרחק יותר מדי מהאידיאל האנרכיסטי (שהרי תיאוריה ופרקטיקה לא תמיד צועדות יחדיו). אלטרנטיבה למערכת של כליאה ובתי סוהר יכולה להיות דוגמה של בתי-מעצר פתוחים בדומה לחלק הנמצאים בהודו (בהודו קיימים כ- 27 בתי מעצר מסוג זה). בית מעצר פתוח הוא מכלאה שבה אסירים מעבירים שם רק את הלילה, ומגיעים לבדיקת נוכחות בשעות הבוקר ובשעות הערב. ביתר הזמן הם רשאים לעשות ככל העולה על רוחם, להסתובב בחופשיות בעיר, להיות בחברת משפחה או חברים, ואף לעבוד ולהתפרנס. חשוב לציין שזוהי עדיין שלילת חירות. חופש התנועה שלהם מוגבל, הם אינם רשאים לעזוב את שטח העיר. אך בכל זאת, פרקטיקה כזו יכולה לשמש את כוחות המהפכה. הרעיון המרכזי כאן הוא השליטה והמעקב על אותם האנשים שיכולים לסכן את התהליך המהפכני ולפגוע באחרים, ויותר מכך, במקרה שיהיה אדם שיבקש להיכנס לקולקטיב כשווה בין שווים. המהפכנים יהיו חייבים כל העת להיות עם יד על הדופק על מנת שלא לסטות מהקו הדק שמפריד בין שלילת החירות המוחלטת לבין מעקב אחרי האנשים המחפשים חד-משמעית לפגוע באחרים. ומה יש לעשות עם האנשים שכן ממשיכים לפגוע, לבזוז, לחמוס ולאנוס, או שמא שואפים להצטרף לכוחות הריאקציה? כאן רק תשובה אחת תתקבל – יש להדיח אותם מן הקהילה המהפכנית ומהחברה שבה מתרחשים השינויים החברתיים – עולם חדש יִבָּנֶה. אנשים אלו, אם מצפונם שואף לכך, יצטרפו לכוחות הריאקציה וסופם יהיה דומה לסופם של שאר הריאקציונרים.

לסיכום הנאמר – ניתן לחלק את רעיון העונשין לשני שלבים – או תקופות. בשלב הסופי (בניית החברה החירותנית, ללא דיכוי ושעבוד אדם בידי אדם אחר) אנו מוצאים כי אין מקום לשום עונש המגביל את חופש התנועה, הביטוי, או את מעשיו של האדם. בו-בזמן יש להבדיל את השלב הזה מן השלב הקודם לו (השלב המהפכני, שבו מתרחשת מלחמת מעמדות והבְּנִיָּה החברתית של העולם החדש, ובו גם נכלל המאבק נגד הריאקציה השואפת לשמר או להשיב חזרה את העולם הישן – מדינה וקפיטליזם), שלב שבו ישנה הזכות למהפכנים להגביל את חופש התנועה של בודדים המעוניינים לפגוע בייסוד החברה החדשה. להגביל את תנועתם ולהיות במעקב אחר מעשיהם. ברור לנו, לאנרכיסטים, שמהפכה לא תתרחש לפי מתכונת אחידה. עם זאת, אנו חייבים להיות מודעים לכל מצב שאליו נגיע בתקופה המהפכנית, על מנת שבכל מקרה שבו ניאלץ לשלול ולו במקצת את חירותו של האחר, לא יקרה הדבר עקב טעות-אנוש או בלא סיבה מוצדקת. כי כפי שבאקונין נהג לומר – «אי אפשר לשלול רק חלק מהחירות, אפשר רק לשלול את כולה. החירות – או שהיא מתקיימת או שאינה מתקיימת כלל".

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “עונשין בחברה החופשית / יגאל לוין

  1. "יצטרפו לכוחות הריאקציה וסופם יהיה דומה לסופם של שאר הריאקציונרים." – ומה יהיה סופם של הריאקציונרים? כיתת יורים? האין זה עונש (מוות)?

    • מלחמה נגד כוחות הריאקציה היא לא בגדר הסקאלה – עונשין/לא עונשין
      זאת הגנה עצמית

  2. עדיין לא ברור לי כיצד החברה (לאחר המהפכה) תטפל בפשיעה. כיצד יוכלו להבטיח לעצמם בטחון מפני רוצחים או אנסים אשר חוזרים על מעשיהם שוה ושוב? פשוט יתעלמו? אונס ורצח – לא משנה מה הסיבות – יהפכו ללגיטימיים?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s