מדוע חשוב לדרוש מֵעֵבֶר? / יגאל לוין

ראשית אני חייב לציין שזהו אחד הנושאים הכאובים אצלי. אני יכול להתמודד עם בגידה של חברים או עם חוסר מוטיבציה אצל השותפים שלי למאבק, עם מה לא? אבל קונפורמיזם פוליטי מטריף את דעתי. חוסר היכולת לחלום מעצבן אותי. ומה הדבר הכי גרוע? איהחתירה למשהו גדול יותר ומרשים יותר ממה שהריאלפוליטיק מציע לך. כה עצוב שמבין הדברים היחידים שעוד נותרו לנו תחת השלטון הטוטאלי (לפי הגדרתו של מישל פוקו), היכולת לחלום ולקוות למשהו טוב יותר ממה שמציעים לך, במסגרת אותו שלטון, נפסלת גם אצל הפעילים הרדיקליים. אנחנו, האנרכיסטים, כבר התרגלנו לשמוע אמירות בסגנון: "מה, כיצד אתם מתנגדים ללאומיות הפלסטינית? מי אתם בכלל? זה פריביליגיוני מדי להראות להם מהי הדרך! יש להם זכות להגדרה עצמית! אם הם רוצים מדינה, אז שתהיה להם מדינה! מגוחך לדבר על אוטופיה אנרכיסטית שאולי לא תתממש בכלל!". או לחילופין: "האוטופיה שלכם היא רעיון נחמד אך היא לא תתקיים בזמן הקרוב, ואולי אף לא תתקיים כלל, ולכן עליכם להצביע בבחירות/לתמוך בממסד/לשלם מסים/לשרת בצבא/ללכת לעזה (סמנו את הרלוונטי לגביכם) וכו'". אך מה באמת מסוכן בשיח הזה? הסכנה הגדולה היא שאם דורשים מהשלטון דברים מסוימים שהוא עשוי להציע לך, תמיד נתקעים בתוך המבוי הסתום של הרפורמיזם. מהפכה יכולה לבוא רק מתוך זיקה למשהו כביר, זיקה לעולם חדש, אחר – לא מתוך הסכמה עם המצב הנוכחי. האם חשבתם על כך שרוב הנורמות שנראות בימינו כה שגרתיות בעולם המערבי (כמו יום עבודה של 8 שעות, חופשות מחלה, איסור על עבדות ילדים וכד') הן תוצאה של הקרבה במסגרת מאבק עצום ומרשים בעל דרישות "לא ריאליסטיות" ו"מנותקות מהמציעות"? האם האנרכיסטים שדרשו בסוף המאה ה 19 יום עבודה של 8 שעות דרשו רק את זה ותולא? ברור שלא. האם התנועה הנשית בספרד של שנות ה30 דרשה רק את הזכות של נשים לעבוד בשווה לגברים? גם לא. מאחורי כל הישג, זכות או חוק ליברלי קטנטן מסתתר מאבק עצום עם דרישה ל"בלתי אפשרי", לעולם חופשי.

חשוב לדרוש מֵעֵבֶר! זוהי זכותו הטבעית של כל אדם חופשי. האם אני תומך ברצון הפלסטינים למדינה פלסטינית? ממש לא, כי אני יודע באיזה עוול לעמלים ולמעמדות הנמוכים בפלסטין זה כרוך. מדוע עלי לתמוך במאבק מנשל, מדכא והורג? אני רוצה ודורש חירות ורווחה לעמלים הפלסטינים! לא פחות מזה. אני כן אתמוך במאבקם של הפלסטינים נגד הכיבוש והציונות, גם אם אני חש שהם טועים בבחירתם וחותרים למדינה פלסטינית, אך אני כן אדרוש בובעת רק את המקסימום, ואני אעזור לאותם כוחות מהפכניים שגם כן חותרים למקסימום הזה. האם אני תומך בחוק המדיני לשכר מינימום של 30 ש"ח לשעה? ברור שלא, כי אין חוק "טוב" (במיוחד במסגרת חוקיה של היישות הקולוניאלית "ישראל"). חוק משמש תמיד לצורכי משטור (גם אם יש לו השלכה "חיובית" בטווח הקצר), ותמיד היה זה כך. אך במאבק העובדים אני אדרוש את ביטול הכסף, אדרוש רווחה לכולם, אדרוש לשלם את המינימום ישירות מכיסם של הטייקונים, אך לא כתוצאה מחוק "טוב"! הדרישה היא תמיד מקסימלית, ולא אחרת. ואם כבר חוק, אזי רק במסגרת המאבק הממשל ייתן לנו את המינימום, אבל רק בעקבות הפחד הגדול שלו מהמקסימום!

פוליטיקאים מכל הנישות מאכילים אותנו ב"ריאלפוליטיק" או בחוקים "טובים". הם רוצים שאנו נפסיק לחלום, שנפסיק לדרוש עולם חדש! הם רוצים רק סטטוסקוו. הם רוצים אותנו עדר שותק וצייתן שפוחד מכל פעולה, "חוקית" או "לא חוקית", במסגרת המדינית. אבל לא, אנו האנרכיסטים נמשיך בדרכנו, כי כפי שאמר האנרכיסט הספרדי הידוע בּוּאֵנָוֶנְטוּרָה דּוּרוּטִי: "אנו נושאים עולם חדש בליבנו".
3074534

מודעות פרסומת

5 מחשבות על “מדוע חשוב לדרוש מֵעֵבֶר? / יגאל לוין

  1. המאבק ליום עבודה של 8 שעות איננו פרי עבודתם של אנרכיסטים כלל וכלל, ומגיע בכלל מהתארגנות סוציאיליסטית של איגודי עובדים ברחברי העולם. יוצר הסיסמא "שמונה שעות עבודה, שמונה שעות פנאי, שמונה שעות שינה" הינו רוברט אוון בשנת 1810, הוא צלח במאבקו ה"ריאל-פוליטיקיסטי" אם תרצה, והעניק סכום ריאליסטי לאותה תקופה של 10 שעות עבודה ביום בשנת 1847. זכות הנשים לעבודה הוא נושא שונה לגמרי, אך גם זכות זו הושגה בקצב שונה ובדרכים שונות ברחבי העולם כמעט וללא עזרתם של אנרכיסטים בכלל.

    איני מפחית בחשיבותו של מאבק כוללני ועצום ככלי אידאולוגי לקידום מאבקים קטנים יותר, להיפך, אני תומך ובו. אבל ללא הצעדים הקטנים אנשים בכלל לא היו מעזים לחלום על אוטופיה אנרכיסטית כפי שאתה מציע. עם האוכל מגיע התיאבון ולכן חוסר ההסכמה שלך לתמוך בחוק מינימום 30 לא לוקח אותנו קדימה אל עבר החלום, אלא, רק מרחיק אותנו ממנו אל עבר סטטוס של מדינות עם עבודה מאורגנת עוד פחות חזקה ומעמד פועלים אשר נמצא עוד יותר במצוקה. זה לא ריאל פוליטיק, זה ריאל לייף.

    • "המאבק ליום עבודה של 8 שעות איננו פרי עבודתם של אנרכיסטים כלל וכלל"
      – הוא בהחלט כן ידידי

      "ומגיע בכלל מהתארגנות סוציאיליסטית של איגודי עובדים ברחברי העולם."
      – נכון, אך מאיזה איגודים בדיוק? אנרכו – סינדיקליסטים. אם מסתכלים על תחילת המאה ה20 (זמנו של המאבק ל 8 שעות) אנו רואים איגודים מובילים כמו: CNT (ספרד) עם 2.000.000 חברים, CGT (צרפת) עם כ 800.000 חברים, FORA (ארגנטינה) עם כ 200.000 חברים, FAUD (גרמניה) עם כ 60.000 חברים וכו. גם בארה"ב האיגוד של הוובליס – הIWW היה עם השפעה של אנרכו סינדיקליזם וסינדיקליזם מהפכני.

      "זכות הנשים לעבודה הוא נושא שונה לגמרי, אך גם זכות זו הושגה בקצב שונה ובדרכים שונות ברחבי העולם כמעט וללא עזרתם של אנרכיסטים בכלל."
      – גם לא נכון. התנועות הרדיקאליות שהשיגו את השינוי הכי עמוק היו כן אנרכיסטיות. למשל "קול האישה" באמריקה הלאטינית. אתה יכו לראות את זה כאן (אך יש עוד המון דוגמאות נוספות) : https://unityispa.wordpress.com/2013/12/17/%D7%91%D7%9C%D7%99-%D7%90%D7%9C%D7%95%D7%94%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%9C%D7%99-%D7%9E%D7%A0%D7%94%D7%9C-%D7%95%D7%91%D7%9C%D7%99-%D7%91%D7%A2%D7%9C-%D7%94%D7%A7%D7%91%D7%95%D7%A6%D7%94-%D7%94%D7%90/

  2. על אף שמאבקי עובדים מתועדים שמטרתם צמצום שעות יום העבודה החלו כבר ב1791 בקליפורניה שבארה"ב על ידי איגוד הנגרים (מאבק שנוצר ללא כל השראה או השפעה אידאולוגית סינדיקליסטית), המאבק ליום עבודה קצר התחיל, כאמור, בסיסמאות של רוברט אוון, סוציאל-אוטופיסט, בשיאה של המהפיכה התעשייתית בבריטניה.

    לאחר מספר ניסיונות כושלים במחצית הראשונה של המאה ה-19, האדם שהרים בחזרה את המאבק ליום עבודה קצר היה טום מאן, קומוניסט מוצהר שהנהיג איגודי עובדים בשנים האלה. מאן, הקים קבוצה שנקראה הליגה לשמונה שעות בעלת מטרה מצומצמת, ולא כוללנית, כמו רעיון האנרכיזם – להשיג יום עבודה של שמונה שעות באמצעות מאבק בירוקרטי-פוליטי. אם תרצה – ריאל פוליטיק.

    המאבק התרחב כאשר ליגות ה-8 שעות הגיעו גם לארה"ב והחלו להתפשט. ובשנת 1884 הפדרציה לאיגוד עבודת התעשייה והמלאכה הכריזה שב-1 במאי יהיה היום הראשון שבו יחל חוק ה-8 שעות עבודה על כלל העובדים במדינה. בראשון במאי יצאו להפגין 350 אלף עובדים תחת הסיסמא הפשוטה אך חזקה "8 שעות עבודה".

    החוקים הראשונים להחלת 8 שעות העבודה החלו להופיע רק בתחילת המאה ה-20, אבל אני חושב שאפשר להגיד שלמעט עזרה קלה מהצד, ואני מקווה מאוד שסולידריות מחשבתית בסיסית, לאנרכיסטים לא הייתה יד משמעותית באחד המהפכים המשמעותיים ביותר כנגד תפיסת הקומודיפיקציה האכזרית של הקפיטליזם של המהפיכה התעשייתית.

    • לא הבנתי מה הקשר בין הסקירה ההיסטורית הזאת למה שכתבתי… אתה מדבר על טרייד יוניונס הרגילים, אני על הסינדיקטים המהפכניים. בארצות כמו צרפת, ספרד, רוסיה או ארגנטינה האיגודים האנרכו סינדיקליסטים הם אלה שהובילו את המאבק והם אלה שגרמו לשינוי (טוב, יותר נכון העמלים עצמם, אך במסגרת איגודים אלו).

      "החוקים הראשונים להחלת 8 שעות העבודה החלו להופיע רק בתחילת המאה ה-20"
      – יאפ. אך זה קרה בעקבות מאבק גדול ועמוק שחלק משמעותי תפסו בו סוציאליסטים מכל מיני זרמים, גם אנרכיסטים. למשל בספרד האיגוד עובדים הרדיקלי הראשון היה Solidaridad Obrera שחרט על דגלו לא רק דרישות רפורמיסטיות כמו 8 שעות העבודה אלה גם עולם חדש, חופשי משעבוד וחלוקה מעמדית. השולטים פחדו מהמאבק העצום של העמלים וחוקקו את החוקים האלה. או כמו שרודולף רוקר היה נוהג להגיד: "זכויות פוליטיות לא נוצרות בפרלמנטים; הן נכפות על הפרלמנטים מבחוץ וגם המיסוד שלהן בחוק, כבר זמן רב אינו מהווה ערובה ליישומן. הן אינן קיימות מכיוון שהם נכתבו באופן חוקי על פיסת נייר. רק כאשר הן יהיו טבועות באנשים, וכאשר כל ניסיון להחלישן יתקל בהתנגדות אלימה של האוכלוסייה – רק אז הן יהיו קיימות"

    • איתי,

      בספרד, שהייתה המדינה הראשונה לקבוע בחוק לאומי את הגבלת יום העבודה ל-8 שעות, זה נעשה בעקבות אגיטציה ומאבק אנרכיסטי. וכמובן ישנה ההשתתפות האנרכיסטית במהומות היימארקט ובמאבק שקדם להם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s