אל-ח'ליל – מתח מעמדי ולא מתח לאומני / ברק יעלון

ילד כבן חמש צועד ברחוב ריק מאדם וגורר אחריו עגלה מלאה בקמח, עדשים ומוצרי יסוד אחרים. הוא אומר לנו לבוא אחריו, ואני שהסיטואציה הזאת רחוקה ממני ומכל מה שאני מכיר מהסס ואז מסכים. אני מציע לילד בצל, נגד השריפה בעיניים מהעשן של רימוני הגז; אבל הוא לא צריך, הוא כבר רגיל, יש לו מטפחת קבועה למצבים כאלו. דקות ספורות לפני כן עוד התקהלו בערך באיזור זה עשרות צעירים וצפו בחיילים הציונים זורקים רימוני גז והלם מחרישי אוזניים.

הילד הוביל אותנו לביתו, הכין לנו קפה ומכר לנו דברים מתוצרת משפחתו. חשוב להבין שילדים עובדים זו תופעה היסטורית ועדכנית שקורת באופן קבוע אצל המעמדות הנמוכים באוכלוסיה, זה לא דבר שאפשר לתקן עם חוק שאוסר על עבודת ילדים.

צעדנו בשוק הריק מאדם בצהרי היום, בהחלט מחזה לא טבעי לעיר בגודל הזה; מחזה שיכול לקרות רק תחת שלטון טרור קבוע.  מעל אותו שוק פרוסה רשת סורגי מתכת, שמפרידה בין שתי ה"קומות". בקומה התחתונה, מתחת לסורגים, מצויים הפלסטינים, ובקומה שמעליה מצויים המתנחלים הציונים. למסתכל מהצד עם עיניים ניטרליות ברור החל מהמבט הראשון: יש כאן לא רק שני עמים שונים אלא נוכחים כאן גם שני מעמדות שונים. המציאות, שאלו שני מעמדות שונים, והמתח בין שתי הקבוצות הוא מתח מעמדי ולא מתח לאומני, נהיית בהירה יותר ויותר ככל שנחשפים לחלקים נרחבים יותר מהמציאות ביום-יומית של תושבי אל-חליל ומדברים איתם יותר.  מתוך עשרות האנשים שדיברתי איתם ברחובות אל-חליל, לא מצאתי אף אדם אחד שהגיב בשלילה לכך שאני ישראלי. עניין אותם רק האם אני רוצה שהצבא הציוני יגורש מאל-חליל או ישאר בה. וזה מה שמעסיק את התושבים של אל-חליל: האם הם תחת שלטון צבאי, או שלא. האם נזרק עליהם זבל ואבנים בידי מתנחלים ציונים, האם יש להם חופש תנועה בעיר של עצמם .

במבט מפוקח המציאות ברורה, המתח בין הפלסטינים ליהודים הוא מתח מעמדי גרידא.
No war but a class war

ברק יעלון – חבר "אחדות"