האל והמדינה, חלק ראשון / מיכאיל באקונין

5397_542431422490298_39899212_nמי צודק? האידיאליסטים או המטריאליסטים? משהוצגה השאלה בצורה זו – תשובתה ברורה. אכן, עובדות קודמות לאידיאלים; אכן, האידיאל, כפי שציין פרודון, הוא כמו פרח, ששורשיו מצויים בתנאים החומריים של הקיום. אכן, כל ההיסטוריה האנושית, האינטלקטואלית והמוסרית, הפוליטית והחברתית היא לא יותר משיקוף של ההיסטוריה הכלכלית.

כל הענפים של המדע המודרני, האמיתי וחסר הפניות, מנצחים ע"י הכרזת אמת גדולה, בסיסית והחלטית זו: העולם החברתי, ז"א, העולם האנושי – או בקצרה, האנושיות – אינה אלא ההתפתחות הנעלה האחרונה, לפחות על הכוכב הזה וככל הידוע לנו, היא (האנושיות) הביטוי הגבוה ביותר של עולם החי. כמו שלכל התפתחות בהכרח יש תגובת נגד, כך בו זמנית ובאופן בלתי נמנע האנושות היא מיסודה הכוח המכוּון וההדרגתי שסותר את האלמנט החייתי באנושות; וזה בדיוק בעקבות תגובת נגד זו, שהגיונית כמו שהיא טבעית, והגיונית רק בגלל שהיא טבעית – לוגית והיסטורית כאחת, בלתי ניתנת למניעה כמו ההתפתחות וההבנה של כל חוקי הטבע – שמכוננת ויוצרת את האידיאל, העולם של האמונות האינטלקטואליות והמוסריות, רעיונות.
אכן, ההורים הקדמונים הראשונים שלנו, האדמים והחוות שלנו, היו, אם לא גורילות, מאוד קרובים לגורילות, אומניבורים1, חיות אינטלגנטיות ופראיות, ניחנו ברמה גבוהה יותר (משאר המינים) של שתי יכולות בעלות ערך – הכוח לחשוב והרצון למרוד.

כישורים אלו בשילוב ההשפעה הפרוגרסיבית שלהם בהיסטוריה, מייצגים את הגורם החיוני, את הכוח השלילי בהתפחות החיובית של החיתיות האנושית, ואיפוא יוצרים את כל שמרכיב את האנושיות באדם.
התנ"ך, שהוא ספר מאוד מעניין ופה ושם מאוד עמוק בהתחשב בכך שהוא אחד מהביטויים העתיקים ביותר ששרדו לחוכמת האנושות ומאווייה, מבטא את האמת הזו בצורה מאוד תמימה במיתוס החטא הראשון. יהוה, שמכל האלים הטובים שהוערצו ע"י האדם היה ללא ספק הקנאי ביותר, ההבל ביותר, האכזר ביותר, הכי לא צודק, זה שצמא להכי הרבה דם, הרודן הגדול ביותר, והעוין ביותר לחירות ולכבוד האנושי – יהוה יצר את אדם וחווה לסיפוק איזו קפריזה שאיננו יודעים מה היא; אולי כדי להעביר את הזמן שלו, שלבטח מאוד כבד עליו בבידוד האגואיסטי וחסר הסוף שבו הוא מצוי, או שמא כדי שיהיו לו עבדים חדשים. בנדיבותו הוא נתן לשימושם את כל הארץ, על כל הפירות והחיות שבה, והציב רק תנאי אחד להנאה מוחלטת זו. הוא אסר עליהם בחומרה לאכול מפרי עץ הדעת. אם כך הוא רצה שהאנושות, חסרה מכל הבנה עצמית, תישאר בהמה ניצחית, עומדת על ארבע בפני האל הנצחי, יוצרה ואדונה. אך הנה מגיח השטן, המורד הנצחי, החושב החופשי הראשון ומשחרר העולמות. הוא מביך את האדם בבורותו ובצייתנותו החייתית; בעידודו את האדם להמרות את פי יהוה ולאכול מעץ הדעת, הוא משחרר אותו, מטביע על מצחו את חותם החופש והאנושיות.

אנו יודעים מה קרה בהמשך. האל הטוב, שיכולתו לדעת את העתיד היא חלק מהכישורים האלוהיים והיתה אמורה להזהיר אותו ממה שיקרה, נכנס לזעם מגוחך ונוראי; הוא קילל את השטן, האדם ואת העולם שיצר הוא עצמו, כמו משלח את עצמו בעולם שיצר, כפי שעושים ילדים כשהם מתעצבנים; ולא מסופק מהכאת הורינו הקדמונים בעצמם, הוא קילל את כל הדורות שיבואו אחריהם, אשר חפים מפשע שבוצע ע"י הוריהם הקדמונים. התאולוגים הקתולים והפרוטסטנטים מסתכלים על זה כעל דבר עמוק והגון, בדיוק מכיוון שזה אבסורדי ומרושע באופן מפלצתי. אך אז, לאחר שנזכר שאיננו רק אל נקמות אלא גם אל חנון ורחום, לאחר שעינה את קיומם של מספר מיליארדי בניאדם וגזר אותם לגיהנום ניצחי, הוא ריחם על השאר, וכדי להצילם וליישב את האהבה הנצחית והקדושה שלו עם הכעס הנצחי והקדוש שלו, תמיד צמא דם וקורבנות, בתור כפרה הוא שלח לעולם את בנו היחיד כדי שיהווה קורבן ויהרג על ידי האדם. זה מה שנקרא "תעלומת הגאולה", הבסיס של כל הדת הנוצרית. ועדיין, אם המשיח הקדוש היה מציל את העולם האנושי! אבל לא כך הדבר, בגןהעדן שהובטח על ידי ישו, כפי שאנו יודעים, יהיו רק נבחרים מעטי מעטים. השאר, שמהווה את הרוב המוחלט מהדורות שהיו ושיבואו, ישרפו לנצח באש הגהנום. בינתיים, כדי לנחם אותנו, האלוהים הרחום והחנון מגיש את האדמה לממשלתם של כל מיני נפוליונים, וויליאמים, פרדיננדים ואלכסנדרים2.

אלו הם הסיפורים האבסורדיים שמסופרים והדוקטורינות המפלצתיות שמלומדות תחת אורה המלא של המאה ה-19, בבתי הספר הציבוריים באירופה, בציוויה הישיר של הממשלה. הם קוראים לזה לתרבת את האנשים! האין זה ברור שכל הממשלות האלו הן סוהרות מערכתיות המעוניינות בטימטום ההמונים?
סטיתי מהנושא שלי מאחר ואני אחוז כעס בכל פעם שאני חושב על התשתית והאמצעים הנפשעים בהם הם משתמשים כדי להחזיק את האומות בעבדות מתמשכת, בלי ספק למען יוכלו לעשוק אותם בקלות יתרה. תחת אילו נסיבות הפשעים של כל הטרופמנים3 בעולם משתווים לפשע יומיומי זה של בגידה באנושות, באור יום, בכל ארצות העולם המתורבת, ע"י אלו שמעזים לקרוא לעצמם אבות העם ומגיניו? אני חוזר למיתוס החטא הקדמון.

אלוהים הודה שהשטן צדק; הוא הכיר בכך שהשטן לא הונה את אדם וחווה בהבטחות של ידע וחירות בתמורה לחוסר הצייתנות אליה עודד אותם; לפיכך, ברגע שאכלו מפרי עץ הדעת, ויאמר אלוהים (ראו בראשית, ג', כ"ב): " וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים, הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ, לָדַעַת, טוֹב וָרָע; וְעַתָּה פֶּןיִשְׁלַח יָדוֹ, וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים, וְאָכַל, וָחַי לְעֹלָם".

הבה נתעלם לרגע מהחשיבות הגדולה שמיתוס זה תופס בחיים שלנו ונשקול את משמעותו האמיתית, אשר ברורה מאוד. האנושות שיחררה את עצמה; היא הפרידה את עצמה מהחייתיות וביססה את עצמה כאנושית; היא החלה את ההיסטוריה וההתפתחות האנושית המובהקת ע"י פעולה של איצייתנות ומדע – הווה אומר, באמצעות מרד ומחשבה.
שלושה אלמנטים או,אם תרצו, שלושה עקרונות שורשיים מרכיבים את התנאים ההכרחיים לכל התפתחות אנושית, קולקטיבית או אינדיבידואלית בהיסטוריה:

  1. החייתיות האנושית;

  2. מחשבה;

  3. ומרד.

הראשון מתכתב עם הכלכלה החברתית והפרטית; השני מתכתב עם מדע; והשלישי עם חירות.
אידיאליסטים מכל האסכולות: אריסטוקרטים ובורגנים, תאולוגים ומטאפיסיקאים, פוליטיקאים ומוסרניים, דתיים, פילוסופים ומשוררים, וכמובן בל נשכח את הדוגלים בקפיטליזם – (הם) אידיאליסטים מושבעים, כפי שידוע לנו – מאוד נעלבים כשנאמר להם שהאנושות, עם כל האינטלגנציה המדהימה שלה, רעיונותיה הנשגבים, ושאיפותיה חסרות המעצורים, היא כמו כל דבר אחר שקיים בעולם, דבר מלבד חומר, רק תוצר של "החומר השפל".

אנו יכולים לענות (לאידיאליסטים) שהחומר עליו מטריאליסטים מדברים, חומר ספונטני וכזה שתמיד מצוי בתנועה, אקטיבי, יצרני, חומר שנקבע באופן כימי או ביולוגי ובא לידי ביטוי באמצעות תכונות או כוחות מכניים, פיסיקאלים, חייתיים ואינטיליגנטים שבהכרח שייכים לו – חומר זה אין לו דבר במשותף עם החומר השפל עליו אידיאליסטים מדברים. האחרון, תוצר של פישוטו השיקרי עלידם, הוא אכן דבר מטופש, חסר חיות, חסר תנועה, חסר יכולת להוליד אף את הדבר הזערורי ביותר, caput mortuur4, הזייה מכוערת – כניגוד להזיה היפיפיה לה הם קוראים אלוהים; כניגוד לישות נעלה זו, חומר, החומר שלהם (האידיאיסטים), מנושל מכל שמרכיב את טבעו האמיתי, בהכרח מייצג כלום נעלה ושוםדבר. הם נשלוהו מחוכמה, חיים, כל תכונותיו אשר מגדירות אותו, יחסים אקטיביים וכוחות, מהתנועה עצמה, אשר בלעדיה לחומר אין אפילו משקל, משאירים אותו ללא דבר מלבד היותו בלתיחדיר ובלתי ניתן להזזה; הם העניקו את כל הכוחות הטבעיים, התכונות ודרכי הביטוי לישות הדמיונית שיצר דמיונם הקודח; לאחר מכן, בחילוף תפקידים, הם קראו לתוצר זה של דמיונם, לפאנטום זה, לאל זה אשר אינו דבר, "ישות נשגבת", וכתוצאה הכרחית מכך, קראו לישות האמיתית, חומר, העולם, כלום. ובעקבותכך הם מספרים לנו שחומר זה חסר את היכולת לברוא דבר, אפילו לא להניע עצמו, ולכן מחויב הוא שנברא עלידי האל שלהם.

בסופו של ספר זה חשפתי את הכשלים והאבסורדים המקוממים שכל אחד שמאמין בדמיון של האלוהים מובל אליהם, בין אם הוא נחשב כאל אישי, היוצר והמארגן של העולם; ובין אם הוא נחשב לאל שאינו אישי, מעין נפש קדושה הפרושה על פני כל היקום ולכן מרכיבה את העיקרון הנצחי בו; ובין אם הוא רעיון, אין סופי וקדוש, תמיד נוכח ופעיל בעולם, ותמיד מיוצג על ידי סךכל הדברים החומריים. כאן אתעסק רק בנקודה אחת בלבד.

ההתפתחות ההדרגתית של העולם החומרי, כמו ההתפתחות של החיים האורגנים וכן התפתחות האינטיליגנציה האנושית במהלך ההיסטוריה, האינדיוידואלית או הקולקטיבית, לחלוטין מתקבלת על הדעת. זו תנועה טבעית לגמרי מהפשוט אל המורכב, מהנמוך אל הגבוה, מהנחות אל העליון; תנועה שמסתדרת היטב עם כל החוויות היוםיומיות שלנו, וכתוצאה מכך גם מסתדרת היטב עם ההיגיון הטבעי שלנו, עם החוקים האופיינים של התודעות שלנו, שמעוצבים ומפותחים רק בעזרת אותן חוויות אלו; הם (החוקים), לצורך העניין, רק השיעתוק המוחי והמנטלי, או שיקוף הסיכום של החוויות.

השיטה של האידיאליסטים היא פחות או יותר ההפך המוחלט של זה. היא ההפך של כל החוויות האנושיות ושל ההיגיון הבריא והנפוץ שמהווה את הבסיס לכל ההבנה האנושית, היא ההפך להבנה הפשוטה וזו שמקובלת על כולם ששתיים כפול שתיים הם ארבע עד להתפלפלויות המדעיות המורכבות והנשגבות ביותר – הבנה זו היא שדבר שעמד במבחן הניסיון או התצפית החמור ביותר והושם מול עובדות – יהווה את הבסיס הרציני היחיד לידע האנושי.

במרחק רב מממעקב אחרי הסדר הטבעי שהוא מהנמוך לגבוה, מהנחות לנעלה, ומהפשוט יחסית לזה שמורב יותר; במקום לנהוג בחוכמה וראציונלית וללוות את ההתפתחות והתנועה האמיתית מהעולם האןאורגני לעולם האורגני, צמחייה, בעליחיים ולאחר מכן האנושות ביחודה – מחומר כימי או ישות כימית, לחומר חי או ישות חיה, ומישות חיה לישות חושבת – האידיאליסטים, אובססיבים, מסונוורים ונדחפים כל העת על ידי הפאנטום הקדוש שירשו מהתאולוגיה, בוחרים בדיוק במסלול ההופכי. הם הולכים מהגבוה לנמוך, מהנעלה לנחות, מהמורכב לפשוט. הם מתחילים מאלוהים, בין אם הוא אדם או שמא רעיון או מהות קדושה, והצעד הראשון שהם לוקחים הוא נפילה נוראה מהגבהים הנשגבים של האידיאל הנצחי לתוך הרפש והזוהמה של העולם החומרי; משלמות אבסולוטית לאישלמות אבסולוטית; ממחשבה לקיום, או יותר נכון, מישות נשגבת לשוםדבר. מתי, איך ולמה הישות הקדושה, הנצחית, חסרתהסוף, המושלמת לגמרי, ככל הנראה יגעה מעצמה, החליטה לקפוץ לאבדון בייאוש מוחלט, הן שאלות עליהן אף אידיאליסט, אף תיאולוג, אף מטהפיסיקאי, אף משורר, לא הצליח להבין בעצמו או להסביר לחילונים. כל דתות העבר והווה, וכל מערכות האמונה הטרנסנדנטליות נשענות על תעלומה יחודית ומרושעת זו5 אנשיקודש, מחוקקים, נביאים, משיחים, כל אלו ואחרים חקרו תעלומה זו במשך כל חייהם ולא מצאו דבר מלבד עינויים ומוות. כמו הספיניקס העתיק6, הם נבלעו בשלמותם על ידי תעלומה זו, מאחר ולא הצליחו להסבירה. פילוסופים אדירים, החל מהרקליטוס ואפלטון עד לדקארט, שפינוזה; לייבניץ, קאנט, פיכטה, שלינג והגל, וכל אלו בלי לציין את הפילוסופים ההודים, כתבו תלי תלים של כרכיספרים ובנו מערכת מחוכמות כמו שנשגבות, בהן אמרו על דרךהאגב מספר רב של אמיתות יפיפיות ונצחיות, אבל הם השאירו את התעלומה הזו, את מושא המחקר היחיד של הפילוסופיה הטרנסנדנטלית שלהם, בלתי חקור כמו שהיה לפנים. המלאכה הענקית של הגאונים הנפלאים ביותר שראה העולם מימיו, אשר לקחו על עצמם, במשך לפחות 30 מאות את עבודת סיזיפוס7 הזו, סיומו בלא יותר מאשר השארת תעלומה זו חסרת כל פשר כמו שהייתה בעבר. האם עלינו לקוות שמיסתורין זה יחשף בפנינו באמצעות הספקולציות של איזה תלמיד פדנטי ש אסכולה מטהפיסיקאלית בזמן בו כל החיים והרוחות הרציניות נטשו את המדע חסר הפשר ההוא שנולד מפשרה – דבר שניתן להסביר היסטורית, ללא ספק – בין חוסר ההיגיון של האמונה ובין ההיגיון הממשי והמדעי?

ישנן עדויות לכך שתעלומה נוראה זו בלתי ניתנת להסברה – זה הוא אבסורד, מאחר ורק האבסורד מודה בכך שאין לו הסבר. זה הכרחי שכל מי שמוצא תעלומה זו הכרחית לאושרו וחייו ינטוש את הגיוני, ויחזור אם יוכל לאמונה נאיבית, עיוורת ומפגרת, ויחזור עם טרטוליאנוס8 וכל שאר המאמינים ההדוקים על מילים אלו, אשר מסכמות את כל עיקרי התאולוגיה: 9credo quia absurdum. לאחר מכן פוסק הדיון ולא נותר דבר מלבד הניצחון המטופש של האמונה. אך מיד עולה שאלה חדשה: הכיצד אדם חכם ומיודע יחוש איפעם את הצורך להאמין בתעלומה זו?

אין דבר יותר טבעי מאשר שאמונה באלוהים, הבורא, המנהל, השופט, האדון, המקלל, המושיע, והמטיב לעולם, אמורה עדיין לרבוץ בקרב העם, במיוחד באיזורי הספר והפריפרייה, שם אמונה זו נפוצה יותר מאשר בפרולטריון העירוני10. העם, לרוע המזל, עדיין מאוד בור, ונותר בבורותו על ידי המאמץ המערכתי של כל הממשלות, אשר מחשיבות את בורות זו, עם סיבה מוצלחת בהחלט, כתנאי ההכרחי לכוחן הן. כאשר כנגדם נמצא כל עמלם היומי, משוללים מפנאי, משיח אינטלקטואלי, מקריאה, ובקצרה מכל האמצעים ומרביתם של הגירויים הטובים אשר מפתחים מחשבה באנושות, העם לרוב מקבל לקרבו את המסורות הדתיות בכללותן ללא ביקורת. מסורות אלו מקיפות אותו מינקותו בכל הסיטואציות בחיים, ומוחזקות בתודעתו באופן מלאכותי על ידי סוהרים רשמיים מכל מיני סוגים, רבנים והדיוטות, נהפכים עלידיכך למעין בובות מבחינה מחשבתית ומוסרית, לעיתים קרובות בובתיות זו נהפכת לחזקה אףיותר מהגיונם הטבעי עצמו.

ישנה עוד סיבה שמסבירה ובאיזו שהיא צורה אף מצדיקה את האמונות המגוחכות של העםוהיא המצב העלוב בו הם כלואים פטאלית על –ידי הסדר הכלכלי של החברה במדינות המתורבתות ביותר באירופה. העם מופחת, אינטלקטואלית, מוסרית וכן חומרית, למינימום שבקיום האנושי, מוחזקים בחייהם כמו אסיר בתאכלא, ללא אופק, ללא מוצא, אףללא עתיד, אם נאמין לכלכלנים, לעם היה את הנפשות צרות האופקים והאינסטינקטים הקהים של הבורגנים , לולא היה להם את הצורך לברוח; בנוגע לבריחה, ישנן שלוש דרכים לה – שתי ראשיכימרה11 והשלישית אמיתית. השתיים הראשונות הן הבר והכנסייה, ניאוף הגוף או ניאוף הנפש; השלישית היא מהפכה חברתית. לפיכך אני מסכם כי האחרונה תהיה עוצמית בהרבה מכל הפרופגנדה התיאולוגית של ה"חושבים החופשיים" אשר נועדה להשמיד עד לשרידיהם האחרונים את אמונות העם הדתיות והרגליו הנלוזים, אמונות והרגלים אשר מחוברים בקשר הדוק ביותר, הרבה מעבר למה שלרוב חושבים. בהחלפת מה שהיה פעם ההנאות האכזריות המדומינות של הגוף והרוח הפרוצים, ההנאות, שאנינות כמו שאמיתיות, ומתפתחות בכל אחד ובכלל, רק למהפכה החברתית יהיה הכוח לסגור באותו הזמן הן את כל הברים והן את כל הכנסיות.
עד אז, העם, אם נתייחס אליו כמכלול, ימשיך להאמין; ואם אין לו שום סיבה להאמין, לפחות יש לו את הזכות.

ישנו מעמד של אנשים, שאם אינם מאמינים חייבים הציג מראית עין כאילו הם כן. מעמד זה מכיל את כל המענים, כל המדכאים וכל הנצלים של האנושות; כמרים, רבנים, מונרכים, אנשימדינה, חיילים, כלכלנים פרטיים וממשלתיים, אנשיציבור מכל סוג, שוטרים, סוהרים ומוציאים להורג, בעלי מונופולים, קפיטליסטים, מנצלי מיסים, סוחרי חוזים ובעליקרקעות, עורכידין, פוליטיקאים לכל גווניהם, עד סוחר הקטן ביותר של בשר, כל אלו יחזרו באחדות אחר מילים אלו של וולטר: "אם אלוהים לא היה קיים, היה הכרחי להמציאו", מאחר ו"לאנשים חייבת להיות דת". זה הוא שסתום הבטיחות.

ולבסוף קיים גם מעמד גדול במידה מה\ של נשמות הגונות אף מאופקות, אשר אינטיליגנטית מדי מכדי לקחת את הדוגמות הנוצריות ברצינות ודוחות את פרטיהן, אך אין להן לא את האומץ או את היוזמה או העוצמה המספקת כדי לדחות דוגמות אלו לגמרי. הן מפקירות לביקורתך את כל האבסורדים המובהקים של הדת, הם מפנים את מבטם מכל הניסים, אך הם נצמדים בנואשות לאבסורד היסודי; למקורם של שאר הניסים, לנס אשר מצדיק ומסביר את כל שאר הניסים, קיומו של אלוהים. אלוהיהם איננו האל מלא החיות והעוצמתי, האל החיובי והאכזר של התאולוגים. זו היא ישות דמיונית אשר נעלמת אל הכלום ברגע שנעשה נסיון לתפושה; זוהיא אשליית דמה, ignis fatugs12, אשר אפילו אינה מחממת או מאירה. ועודנם נצמדים אליה בחוזקה ומאמינים שאם תיעלם, הכל יעלם איתה. אלו הן נשמות חולות וחסרות וודאות, אשר איבדו את הכרתן בציויליזציה הנוכחית,שייכות לא לעבר וכן לא לעתיד, צללים חוורים אשר תקועים בין רקיע לארץ, ותופשים בדיוק את אותו המקום בפוליטיקה של הבורגנים והסוציאליזם של הפרולטריון. אין בעמתלתם לא את העוצה, ההחלטיות או הרצון לעקוב אחר מחשבתם, והם מבזבזים את זמנם בכאב וסבל, בניסיון נואש להבין את שאינו ניתן להבנה. בעולם הפוליטי הם נקראים: סוציאליסטים בורגנים. דיון איתם כלל אינו אפשרי, הם חסריעמודשדרה יותר מדי. אך ישנם מספר אנשים יצירתיים שעיהם איש א יעז דבר בחוסר כבוד ואיש גם לא יעז לפקפק בבריאות מחשבתם, כוח מחשבתם וכוונתם הטובה והמתפרצת. עליי להזכיר רק את שמותיהם של ג'וזפה מציני, אדגאר קווינט, וג'ון סיוארט מיל13. נשמות נדיבות וחזקות, לבבות גדולים, מוחות גדולים, כותבים גדולים, והראשון שהזכרתי, המייסד המהפכני והגיבור של אומה גדולה, הם כולם שליחים של אידיאליזם ואויבים מרים של מטריאליזם, וכתוצאה מכך גם של סוציאליזם, הן בפילוסופיה והן בפוליטיקה.

אם כך, כנגדם, עלינו לדון בשאלה זו.

ראשית, אציין שאף לא אחד מאותם אנשים יצירתיים או כל אידיאליסט אחר שראוי לשמו עד ימינו לא העניק תשומת לב ומחשבה לוגית מכל סוג שהוא לשאלה זו. אףלאאחד מהם לא שקל ליישב פילוסופית את האפשרות שהקדוש (האל) ביצע salto mortale14; מהמחוזות הטוהרים והנצחיים של הרוח לתוך עומקי הביצה והרפש של העולם החומרי. האם הם פחדו מלגשת לסטירה חסרת הפשרה הזאת והתיאשו מלפתור אותה לאחר כל הכשלונות של גאוני ההיסטוריה, או שמא חשבו שהסוגיה כבר פתורה? זה הוא סודם. העובדה היא שהם הזניחו את הפן התיאורתי של קיומו של אלוהים, ופתחו רק את הפנים הפרקטיים של קיומו. הם התייחסו לכך כעובדה אשר מקובלת אוניברסאלית, וככזו לא חשופה לשום סוג של ספק, לכן הגיבלו עצמם רק לכינונו של אלוהים בעת העתיקה ועצם האוניברסאליות של האמונה באלוהים.

תמימות דעים מרשימה זאת, בעינהם של מספר רב של הוגים יצירתיים וכותבים, ואצטט רק את המפורסמים שבינהם אשר בטאו זאת ברהיטות: ג'וזף דה מאיסטר והפטריוט האיטלקי הדגול, מציני – היא (תמימות דעים זו) בעלת חשיבות גדולה בהרבה מכל התגליות המדעיות באשר הן; ואם המהלכים הלוגים של קבוצה קטנה ומאוד עוצמתית אך מבודדת של הוגים הולכת כנגד הסכמה זו, זה הולך כנגדם, הם אומרים, מאחר והוגים אלו והגיונם, בעקבות הסכמה אוניברסאלית, האימוץ הפרימיטיבי והעולמי של רעיון, תמיד נחשב לעדות המנצחת לנכונותו. אותה אמונה באלוהים של כל העולם, רעיון שנמצא ונתמך בכל מקום ובכל זמן, מזוהה בבהירות; שורשיו חייבים להיות בצורך בסיסי בטבעו של המין האנושי. ומאחר והם הסכימו שכל האנשים, הן בעבר והן בהווה, האמינו עודיין מאמינים בקיומו של אלוהים, זה ברור שאלו חסרי המזל שמפקפקים בו, ולא משנה מה ההיגיון שהובילם לפקפוק זה, הם יוצאידופן שאינם נורמלים, מפלצות ממש.

ולכן, עתיקותה והפופולריות של אמונה צריכות להילקח בחשבון, בניגוד לכל המדע וההיגיון, ולהיחשב כהוחכה מספקת וחסרת דופי לאמת. למה?

עד לימיהם של קופרניקוס וגלילאו כולם האמינו שהשמש סובבת סביב הארץ. האין כולם טעו? מה עתיק יותר ונפוץ יותר מהעבדות? אולי קניבליזם? מהמוצא של החברה ההיסטורית עד לימינו אנו היה נוכח תמיד ובכל מקום הניצול של העבודה הכפויה של ההמונים – עבדים, צמיתים ועובדים בשכר – עלידי איזה שהוא מיעוט שבשליטה; דיכוי האנשים עלידי הדת ועלידי המדינה. האם יש להסיק מכך שדיכוי וניצול הכרחיים לעצם קיום החברה האנושית? אלו הן דוגמאות אשר מראות שטיעוניהם של שליחי האלוהים לא מוכיחים דבר.

הכלום, למעשה, הוא נפוץ ועתיק כמו הרשע והאבסורד; מצד שני, האמת והצדק, הם הפחות נפוצים, המאפיינים הצעירים ביותר בהתפתחות החברה האנושית.בעובדה זו גם מונח ההסבר לתופעה ההיסטורית הקבועה והיא הרדיפה הקבועה אחר אלו שטוענים ראשונים שהאמת נמצאת כחפץ בידיהם של בעליהסמכות, בעליהפרוילגיות והמייצגים של אמיתות אוניברסליות ועתיקות, ולעיתים קרובות גם בידיהם של אותם המונים, שלאחר שעינו אותם, תמיד לבסוף מאמצים את הרעיונות של אותם מענים והופכים אותם למנצחים.

לנו המטריאליסטים והסוציאליסטים המהפכנים אין שום דבר מבעית או מדהים בתופעה היסטורית זו. אנו חזקים במודעות שלנו ובשאיפה שלנו לאמת למרות כל הסכנות, בתשוקה להיגיון אשר בעצמה יוצרת עוצמה גדולה ובלעדיה אין שום מחשבה; אנו חזקים בתשוקתינו לצדק ובאמונתנו חסרת הערעור באנושיות ובנצחונה על פני כל הנטיות הפראיות והאכזריות, התיאורתיות או הפרקטיות; וחזקים, סופו של דבר, בעזרה ההדתית שאנו מפגינים אלו כלפי אלו, אנו נכנעים בפני תופעה היסטורית זו ולכל השלכותיה, בה אנו רואים את הביטוי של חוק חברתי טבעי והכרחי, בלתי ניתן למניעה בדיוק כשאר החוקים הטבעיים.

חוק זה הוא תוצאה לוגית ובלתינמנעת מהמוצא החייתי של החברה האנושית; מאחר ובעקבו כל ההוכחות המדעיות, הפיסיולוגיות, הפסיכולוגיות וכל ההוכחות ההיסטוריות שהצטברו עד ליום זה, וכן בעקבות ניצולם של הגרמנים את הצרפתים בכובשם את צרפת, מה שמספק הוכחה חזקה לכך, זה כבר לא אפשרי לפקפק ברצינות במוצאנו החייתי. אך מרגע קבלת מוצא חייתי זה של האנושות, הכל מובן מאליו. ההיסטוריה מופיע בפיננו בניגוד המהפכני של העבר, לעיתים איטי , מסורבל ואפטי, לעיתים מלא תשוקה ועוצמה. ניגוד זה מורכב בדיוק מהניגוד החיובי של מוצאו הפרימיטיבי והחייתי של האדם על ידי התפתחות אנושיותו. האנושות, פרא חייתי, דודנותה של הגורילה, הגיחה מהחשכה התהומית של האינסטינקט החייתי אל תוך האור של התודעה, מה שמסביר את כל טעויות העבר שלה, ובצורה מסויימת מנחמנו בנוגע שגיאות ההווה שלה. היא יצאה מהעבדות החייתית, עברה בעבדות הקדושה, מצב ביניים בין חיותיותה לחירותה, היא כעט צועדת הלאה אל ההבנה של החירות האנושית. לפיכך ניתן להניח שעתיקותה של אמונה, של רעיון, הרחק מלהוכיח מה שהוא לטובתו, חייבת, על דרך השלילה, לגרום לנו לחשוד בו. מאחר ומאחורינו חיתיותינו ולפנינו אנושיותנו; האור האנושי, הדבר היחיד שיכול לחמם ולהאיר לנו את הדרך, הדבר היחיד שיכול לשחררנו, לתת לנו כבוד, חופש ואושר, ולשחר בקרבנו אחווה, לעולם לא בהתחלה, וביחס לתקופה בה אנו חיים, תמיד נמצא לקראת סוף ההיסטוריה. הבא אם כך לעולם לא נסתכל לאחור, הבא נסתכל תמיד קדימה; מאחר ומקדימה אור השמש, מלפנינו הגאולה. אם זה מוצק, ואף הכרחי ומועיל, לחזור לאחור כדי ללמוד את עברינו, יהיה זה רק כדי להבין מה היינו ומה לעולם לא נהיה שוב, במה חשבנו או האמנו ובמה לא נאמין או נחשוב בעתיד, מה עשינו – ומה שומה עלינו שלעולם לא לעשות.

מספיק לדון על טיעון העתיקות. וכעת בנוגע לטיעון הפופולריות; כשמדובר על טעות, זה מוכיח רק דבר אחד, הדמיון, אם לא הזהות, של הטבע האנושי בכל התקופות ובכל הארצות. ומאחר וכבר הוסכם שהאנשים, בכל התרבויות ולפחות בחלק מחייהם אם לא למשך כולם, האמינו בקיומו של אלוהים, עלינו רק לסכם שהרעיון המקודש, תוצאה של חשיבתנו אנו, הוא טעות הכרחית היסטורית לפיתוחה של האנושות, ולשאול איך ולמה היא התפתחה היסטורית ולמה עדיין מרבית האנשים מאמינים בה.

עד שלא נבין את הדרך בה הרעיון של ישות עלטבעית או או עולם קדוש התפתח והיה חייב להתפתח בהתפתחות ההיסטורית של התודעה האנושית, כל ההבנה המדעית שלנו את היותו מופרך תהיה לשווא; עד לנקודה זו לא נצליח במאמצינו להשמידו בקרב ההמונים, מאחרו לעולם לא נציח תקופו היכן שנוצר. נידנו מאבק חסר פירות, ללא הצלחות וללא סוף, יהיה עלינו הסתפק לנצח בלוחמה רק בהופעותיו הקרקעיות, בביטויו שאינם ניתנים לספירה, שחוסרהיגיוני בקושי יהיה ניתן לסיום על ידי ההיגיון הפשוט לפני שיופיע בצורה חדשה שאינה פחות מחוסרת היגיון. כאשר הבסיס לכך האבסורדים בעולם, האמונה באלוהים, נשאר שלם, הוא לעולם לא יכשל בהבאת צאצאים חדשים לעולם. כך, בזמן המודרני, בחלקים מסויימים של החברה הגבוהה, רוחניות נוטה לבסס עצמה על חורבות הנצרות.

זה שנשאף להבין את המקור ההיסטורי, את רצף האירועים שפיתח ויצר את רעיון האלוהים בתודעות האדם, לא רק יועיל להמונים, אלא גם יועיל לבריאותנו הנפשית. לשווא נקרא לעצמנו ונאמין שאנו אתאיסטים, עד שנבין את הסיבות הללו, מאחר ועד אז, תמיד נסבול מהתביעות הקולניות ונישלט עלידי תודעה עולמית זו שאת סודה עוד לא חשפנו; ובהחשב בחולשה הטבעית אף של האינדיוידואל החזק ביותר כנגד ההגבלות חסרות המעצורים של הסובב אותו, אנו תמדי בסכנת חזרה מידית, בדרך זו או אחרת, לתהומות הנשיה של האבסורדים הדתיים. דוגמאות למצבים חברתיים נוראים אלו נמצאים לעיתים קרובות בחברה כיום.

1 הערת המתרגמים: בניגוד שלהיה נהוג לחשוב בזמנו של באקונין, מאז התפתח המדע וכעת, ככל שעובר הזמן, נהוג לחשוב יותר ויותר שבני אדם הם פרוגיבורים.

2 הערת המתרגמים: שמות של שליטים מתקופת חייו של באקונין. הכוונה לנפוליאון השלישי, ויליאם הראשון, פרדיננד מאוסטריה ואלכסנדר מרוסיה.

3 הערת המתרגמים: רוצח סדרתי מצרפת, אשר נולד ב1848 והוצא להורג ב19 לינואר 1870.

4 הערת המתרגמים: מונח לטיני מתחום האלכימיה אשר המשמעות המילולית שלו היא "ראש מת" או שמא "שאריות חסרות ערך". סמלו הוא מעגל אשר במרכזו שלושה עיגולים שחורים.

5 אני קורא לתעלומה זאת מרושעת מאחר ואני מאמין, כמו שהוכחתי באפנדיקס, שתעלומה זאת היא הגורם לכל הזוועות והאימה אשר מבוצעים בעולם; אני קורא לתעלומה זאת יחודית מאחר וכל שאר האבסורדים התיאולוגים והמטאפיסיקאלים הם אך רק תוצאה הכרחית שלה.

6 הערת המתרגמים: במיתולוגיה המצרית הספיניקס הוא יצור המשלב בין ראשו של פרעה לגוף של אריה. ממנה הוא נשאל אל המיתולוגיה היוונית, שם קיימת האמונה כי הוא הושם מלפני האל תבס לשאול את העוברים והשבים קושיות. אלו שלא ענו נכונה, נחנקו למוות על ידיו.

7 הערת המתרגמים: סיזיפוס, מהמיתולוגיה היוונית, נידן כל יום לגלגל במלא הר אבן ענקית; בסיומו של היום, ממש לפני שהגיע לפסגה, כשל ואבנו ברחה ממנו במורד הגבעה, וכך שוב ביום למחרת.

8 הערת המתרגמים: קווינטוס ספטימיוס פלורנס טרטוליאנוס היה תאולוג נוצרי חשוב ואחד מאבות הכנסייה. נולד ב160, מת ב220.

9 הערת המתרגמים: זה הוא מונח מהתאולוגיה הנורצית אשר נטבע עלידי טרטוליאנוס ומשמעותו "אני מאמין מאחר וזההוא אבסורד".

10 הערת המתרגמים: ראוי לשים לב כי הכתוב נכתב במאה ה-19. ניכר כי בימנו האמונה נפוצה יותר בקרב הפרולטריון מאשר בקרב הבורגנות.

11 הערת המתרגמים: כימרה, אף היא יצור מהמיתולוגיה היוונית. ידוע בכך שכאשר נכרת ראשה, צומחים מגדמו שני ראשים חדשים.

12 הערת המתרגמים: מונח לטיני שמשמעותו המילולית "אש מטופשת". משמש כדרך פיגורטיבית לדבר על אשליות.

13 אדון מיל הוא אולי היחיד שהאידיאליזם שלו ראוי לספק רציני, וזה בעקבות שתי סיבות: הראשונה היא שגם אם לא תלמיד מובהק של הפילוסוף הפוסיטיביסטי אוגוסט קונט, הוא היה מעריץ מושבע שלו, פילוסוף שלמרות כל שאינו מוצלח בו, היה בהחלט אתאיסט; השנייה היא שאדון מיל היה אנגלי, ובאנגליה להכריז על עצמך כאתאיסט הוא "גזר דין מוות", אפילו בזמן מודרני זה.
(
הערת המתרגם: יש לזכור כי הכתוב נכתב ב1882)

14
הערת המתרגמים: מאיטלקית: "קפיצה קטלנית"

מודעות פרסומת

4 מחשבות על “האל והמדינה, חלק ראשון / מיכאיל באקונין

    • יד הגורל? או מחשבה מפוקחת שמתעוררת בכול? או אולי זה בכלל אשליה אופטית מה שאני רואה כאן…
      אם אפשר לדבר בשם מורינו
      אבסורד בדבר שכזה איננו צריך להישאר ככה אסור להשאיר אותו ככה!
      אני אוכל מייל של אחד המתרגמים?
      אני רוצה לשוחח איתו ולשלוח לו דבר כלשהו
      אני רוצה לצעוק לשמיים ורגשות סוערים שמילים בלבד לא יכלו לתאר את כל מה שאני חווה עכשיו
      אני סיימתי היום גם!!!

  1. פינגבק: האל והמדינה, חלק ראשון / מיכאיל באקונין | sergiofalcone

  2. תודה על התרגום, האם בכוונתכם לתרגם את הספר כולו?
    (התרגום הוא מצרפתית או מאנגלית?

    שוב, תודה!

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s