האל והמדינה, חלק שני / מיכאיל באקונין

bakunin_michail_1843ציינתי את הסיבה העיקרית לריבונות שהמוסדות הדתיים ורעיונותיהם מפגינים אףכיום כלפי ההמונים. נטיות מיסטיות אלו לא מציינות באדם איזו סטייה של המחשבה כמו שהן מציינות חוסר סיפוק תהומי. הן המחאה האינסנקטיבית ומלאת התשוקה של האדם כנגד הנדושות, האומללות והצרות של החיים האומללים. לחולי הזה, וכבר אמרתי את זה, יש רק תרופה אחת מהפכה חברתית.

בינתיים, התאמצתי להראות את הסיבות האחראיות לתולדה והתפחות ההיסטורית של ההזיות הדתיות בתודעה האנושית. כאן מטרתי לטפל בשאלה של קיום האל, או של המקור האלוהי של העולם ושל האדם, רק מהגישה של התפקיד המוסרי והחברתי שלה, ואומר רק מספר מילים כדי להסביר טוב יותר את דרך החשיבה שלי, בנוגע לבסיס התאורטי של האמונה הזו.

כל הדתות, והאלוהויות שלהן, חצאי האלים, הנביאים, המשיחים והקדושים שלהן, נוצרו על ידי הדמיון התמים של האנושות, שלא השיגו את ההתפתחות והבעלות המלאות על כישוריהם. כתוצאה מכך, גן העדן הדתי אינו אלא אשליה בה האדם, מרומם בידי הבורות והאמונה, מגלה את בבואתו, אך מוגדלת והפוכה כלומר, מקודשת. ההיסטוריה של הדת, של הלידה וההיחלשות של אלים שבאו אלו אחר אלו באמונה האנושית, היא שום דבר מלבד ההתפתחות של התודעה והאינטיליגנציה הקולקטיבית של המין האנושי.

באותה המהירות בה הכוחות, התכונות ואף הפגמים מתגלים, במהלך ההתקדמות המתמשכת שלהם לאורף ההיסטוריה, האנשים מייחסים אותם לאלים שלהם, לאחר שהוציאו אותם מעבר לכל קנה מידה, כמו שילדים עושים, באמצעות הדמיון הדתי, תודות לענווה ונדיבות יראת שמיים זו של אנשים מאמינים ותמימים, גןהעדן הועשר בפינוקי העולם, וכתוצאה ישירה מזה, ככל שהתעשר גןעדן, כך נעשו האנושות והארץ עלובים יותר. מהרגע בו הוכרז על אלוהים, הוא נהפך באופן טבעי לסיבה, הגורם, היוצר וזה שיכול להיפתר לחלוטין מכל הדברים שהם: העולם אםכך נהיה לשום דבר והאל נהיה להכל; האדם, יוצרו האמיתי, משה אותו מהריק, השתחווה לפניו, סגד לו ונשבע להפוך ליצורו ועבדו.

הנצרות היא "הדת" פר אקסלנס, מאחר והיא מציגה ומייצגת בצורה הברורה ביותר, את הטבע הבסיסי של כל מערכת דתית, שהוא השיעבוד, הפיכתו לכלום ושום דבר וההשמדה של האנושי לטובת האלוהי.

האל הוא הכל, האנושות והעולם שום דבר. האל הוא האמת, הצדק, טובות הלב, יופי, עוצמה וחיים, האנושות היא שקר, איצדק, רשעות, כיעור, איןאונות ומוות. האל האדון האנושות שפחתו. מחוסרת יכולת להשיג אמת, צדק וחיינצח בכוחות עצמה, היא מחוייבת לפנות להתגלות האלוהית. אך כל מי שאומר התגלות אומר גם משיחים, נביאים, כוהנים, כמרים, רבנים, שמאנים ומחוקקי חוקים שמצאו השראה מהאל עצמו; ואלו, מהרגע בו זוהו כמייצגיו של האל עלי אדמות, כמוריה היחדים של האנושות, כנבחרים של האל עצמו להוראתה של האנושות בדרך הגאולה, בהכרח מחזיקים בכוח חסר סוף. כל האנשים חייבים להם צייתנות חסרת סוף; מאחר וכנגד ההיגיון האלוהי להיגיון האנושי אין משמעות, וכנגד הצדק האלוהי אין שום צדק ארצי בנמצא שמחזיק משמעות. עבדים לאלוהים, האנשים חייבים גם כן היות עבדים לכנסייה (הדת) והמדינה, עד למצב בו המדינה מוכרזת כקדושה עלידי הדת. את אמת זאת, הנצרות הבינה, יותר משאר הדתות שקימות או שהתקימו, אף אם כוללים את כל הדתות הילידיות, אשר נכללות רק באומות יוצאות דופן בימנו, ולעומתן הנצרות שואפת להכיל את כל העולם כולו; ואת האמת הזאת הנצרות הקתולית, מבין כל הזרמים השונים של הנצרות, הכריזה והבינה בלוגיקה נמרצת. זוהיא הסיבה למה הנצרות היא הדת חסרת הגבולות, הדת הסופית; זוהיא הסיבה למה הכנסייה הרומאית היא הכנסייה היחידה שהגיונית, עקבית ולגיטימית.

אם כך, עם כל הכבוד, אומר זאת לכל המטהפיסיקאים, הדתיים, הפילוסופים, הפוליטיקאים או המשוררים: רעיון האל משמעו היפטרות מההיגיון והצדק האנושיים; זו הסתירה ההחלטית ביותר של החירות האנושית, ובהכרח סיומו בשעבודו של המין האנושי, הן תיאורטית והן פרקטית.

אלא אם אנחנו רוצים את שיעבודו והריסתו של המין האנושי, כמו שרוצים הישועים והאדוקים, עלינו בשום פנים ואופן להקריב או לוותר על שום דבר לאל של התאולוגים או לאל של המטהפיסיקאים. זה אשר צועד בדרך של האלףבית המיסטי הזה ומתחיל בא', לבסוף יגיע לת'; זה אשר רוצה לסגוד לאלוהים מחוייב שלא להתעסק בהכחשות ילדותיות ולהכריז כי הוא מוותר על חירותו ואנושיותו.

אם אלוהים קיים, האנושות שפחתו; האנושות יכולה וחייבת להיות חופשיה, לכן אלוהים לא יכול להתקיים.
אני מתריס בכל שנמנע משרשור לוגי זה, הבה ניתן לכולם לבחור.

האם זה הכרחי להצביע ולהבהיר עד לאיזו רמה ובאיזו צורה הדתות הורסות ומשחיתות את האנושות? הן הורסות את ההיגיון שלה, המכשיר הבסיסי לשחרור אנושי, ומורידות אותה לטמטום, התנאי ההכרחי לשעבודה. הן מפחיתות מכבוד העבודה והופכות אותה לסימן של עבדות. הן הורגות את הרעיון והתחושה של צדק אנושי, תמיד מוסיפות לחוסר האיזון לצידם של הנוכלים, המטרות הפרוילגיות של המתירנות הקדושה. הן הורגות את הגאווה והכבוד האנושיים, ומגנות רק על הצנועים ואלו שזוחלים על ארבע. הן חונקות כל תחושה של אחווה בקרב לבבות האנשים וממלאות אותם במקום בתחושות של אכזריות קדושה ואלוהית במקום.

כל הדתות אכזריות, כולן נוסדו על דם; מאחר וכולן נשענות ביסודן על רעיון ההקרבה זאת אומרת, ההקרבה הנצחית של האנושות לטובת נקמנותה חסרת השובע של האלוהות. בתעלומה מדממת זאת האנושות הקורבן הנצחי, והכומר (או הרב) – גם כן אדם, אך אדם בעל פרויגליות מהאל הוא המוציא להורג הקדוש. זה מסביר למה אנשי הדת של כל הדתות, אף הטובים מבינהם, האנושיים, העדינים, כמעט תמיד, בנבכי ליבם, ואם לא בליבבותיהם אז במוחותיהם (ואנחנו מכירים את השפעת המוחות על הלבבות), שוכנים דברים אכזריים ועקובים מדם.

אלו שיודעים עובדות אלו הכי טוב הם האידיאליסטים היצירתיים מימנו אנו. אלו הם אנשים מלומדים שמכירים את ההיסטוריה על בוריה; ומאחר והם באותו הזמן אנשים חיים, נשמות גדולות אשר חדורות בדאגה מתמדת לרווחת המין האנושי, הם קיללו את כל המעשים הנפשעים של הדתות בצחות לשון שאין לה תחרות. הם דוחים בחרוןאף כל תחושה של רעות עם האל הפוסיטיבי של הדתות ועם נציגיו, מהעבר, ההווה ואלו שעל הארץ.

האל אותו הם מעריצים , או חושבים שהם מעריצים, מובדל מהאלים האמיתיים של ההיסטוריה בדיוק בכך שהוא כלל לא אל מוגדר עם תכונות מסויימות שהן, תהיינה תאולוגיות או מטהפיסיות. הוא אינו הישות העליונה של רובספייר או ז'אןז'אק רוסו ואף לא האל הפנתאיסטי של שפינוזה ואף לא האל ההכרחי, הטנסנדנטלי והדומשמעי של הגל. הם דואגים בקפידה יתרה לא לתת לו אף הגדרה שהיא מאחר והם מרגישים בחוזקה שכל הגדרה שיתנו לו תחשופו להשפעה המבטלת של ביקורת. הם לא יאמרו שמא הוא אל אישי או שלא, שמא ברא או שלא את העולם; הם אפילו לא יאמרו אם הוא מבצע השגחה עליונה. כל זה עלול לסכנו. הם מסתפקים בלומר "אלוהים" ושום דבר מעבר לכך. ואם כך, מה הוא האלוהים שלהם? אפילו לא רעיון; זו היא שאיפה.

זה הוא השם הגנרי של כל מה שנראה להם טוב, יפה, גדול, אצילי, ואנושי. ואם כך, למה הם לא אומרים "אנושות"? אה! מאחר ווויליאם מלך פרוסיה ונפוליאון השלישי וכל עמיתיהם, גם הם אנושיים. רעיון זה מציק להם ללא הפסק. אנושיות אמיתית היא ערבוב של כל מה שאמרתי, כל הדברים הנשגבים והטובים ביותר ושל כל הדבר המדכאים והנוראיים שיש בעולם. איך הם מתמודדים עם עובדה זו? הם ממציאים סקאלה, לקצה אחד בה הם קוראים אלוהיות ולשני הם קוראים חיתיות, ובאמצעה ממקמים את האנושות. הם או שלא רוצים או שלא יכולים להבין ששלושת המושגים האלו הם למעשה אחד, ושלהפרידם שווה להורסם.

הם לא חזקים בלוגיקה, וניתן אף לומר שהם מתעבים אותה. זה מה שמפריד בינם לבין המטהפיסיקאים הפנתאיסטים והדאיסטים, ונותן לרעיונותיהם האידיאליסטים חזות פרקטית. רעיונותיהם כלל לא שואפים השראה מאיזה פיתוח מחשבתי אלא מהתנסויות היוםיום, מהרגשות והתחושות של החיים. זה מה שמעניק לתעמולה שלהם חזות של עושר וחיונות, אך זו היא חזות שווא; מאחר והחיים עצמם נהיים סטריליים כאשר מובנת בהם סתירה לוגית.

הרי הסתירה: הם רוצים אלוהים והם רוצים אנושיות. הם מתעקשים לחבר בין שני מונחים, שמהרגע שהופרדו יכולים להתחבר מחדש רק על ידי הרס זה של זה. הם אומרים בנשימה אחת "אלוהים והחירות האנושית", "אלוהים והכבוד, הצדק, השוויון, אחווה, והשגשוג האנושי" – בלי שום דין וחשבון להיגיון הפשוט שמוכיח שאם אלוהים קיים כל הדברים האלו לא יכולים להתקיים. מאחר ואם אלוהים קיים הוא בהכרח האדון הנצחי והאבסולוטי, ואם אדון כזה קיים, האנושות שפחתו; ואם היא שפחתו, אין לה לא צדק, לא כבוד, לא שגשוג ולא אחווה. לשווא, כנגד כל היגיון נפוץ וכל מה שלימדה אותנו ההיסטוריה הם מציגים את האל שלהם כמונפש על ידי האהבה העדינה של האנושות את החירות; אדון, לא משנה כמה נחמד הוא מציג את עצמו וכמה ליברלי הוא נראה, הוא עדיין אדון. קיומו בהכרח מראה על שעבודו של כל מי שנמצא תחתיו. וכך, אם אלוהים קיים, הדרך היחידה בה הוא יכול לעזור לחירות האנושית היא להפסיק להתקיים.
וולטיר, מעריץ מושבע של החירות האנושית, וכזה שהאמין שכל דבר שמעריצים באנושיות מחוייב להיות תלוי בכך שיאפשר חירות אנושית אמר, ואצטטו:" אם אלוהים באמת התקיים, היה הכרחי להיפתר ממנו".

ההיגיון הברור שמוביל לאמרה זו כה מובן מאליו שאין שום צורך להרחיב עליו כעת. ונראה לי חסר כל סיכוי שהכותבים המדהימים שכבר ציינתי את שמותיהם, לא נתקלו בסתירה מובהקת זאת כאשר הם דברו בנשימה אחת הן על החירות האנושית והן על אלוהים. מאחר והם התעלמו מסתירה זאת, הם לבטח חשבו שסתירה זאת הכרחית לרווחת המין האנושי.

ואולי כשהם מדברים על חירות, רעיון שמאוד יקר לליבם, הם מגדירים אותה אחרת מאיך שאנחנו, מטריאליסטים וסוציאליסטים מהפכניים, מגדירים אותה. ואכן, הם לעולם לא מדברים על החירות בלי מיד להוסיף עוד מילה, סמכות מילה, ודבר, שאנחנו מתעבים בכל ליבנו.

מה היא סמכות? האם סמכות היא הכוח הבלתינמנע של הכוחות הטבעיים אשר בא לידי ביטוי בהשתלשלות האירועים ההכרחית של המאורעות הפיסיים והחברתיים? אכן, כנגד חוקים אלו מרד הוא אסור, ואף בלתי אפשרי. אולי אנחנו לאמבינים אותם, ואולי אפילו לא מכירים אותם, ועדיין אי אפשר לעבור עליהם; מאחר והם מרכיבים את היסוד והבסיס לעצם קיומנו; הם מקיפים אותנו, חודרים אלינו, מווסתים כל מחשבה, תזוזה ומעשה שלנו; גם כשאנחנו חושבים שאנחנו מפירים אותם, אנחנו למעשה רק מראים שהם מקיפים הכל.

אכן, אנחנו העבדים הנרצעים של חוקים אלו. אך בעבדות מסוג זה אין שום בושה, ואף יותר, זו אינה עבדות כלל. מאחר ועבדות מניחה את קיומו של אדון, אדון חיצוני אשר מפקד על כוחות חיצוניים לו, וכחות אלו לא חיצוניים לנו; הם חלק הכרחי מאיתנו; הם מרכיבים את קיומנו, את כל קיומנו, הנפשי, הפיסי, המחשבתי, המוסרי; אנחנו חיים, אחנו נושמים, אנחנו פועלים, אנחנו חושבים, אנחנו מייחלים רק באמצעות חוקים אלו. בלעדיהם אנחנו שום דבר, בלעדיהם איננו, מאיפה אם כן אנחנו יכולים לשאוב את הכוח והעוצמה למרוד בהם?

בהקשר לחוקי הטבע ישנה רק חירות אחת שאפשרית לאנושות להבינם וליישמם בקנה מידה הולך וגדל ובהתאם למטרה אותה היא דורשת שחרור של האינדיוידואל ושל הקולקטיב. חוקים אלו, מהרגע בו הובנו, סמכותם לעולם לא תעורער על ידי המוני האדם. אדם חייב, בבסיסו להיות או מפגר, או תיאולוג, או קפיטליסט או לכל הפחות מטהפיסיקאי או שופט כדי למרוד באמיתות החוק אשר קובע כי שניים ועוד שניים הוא ארבעה. לאדם חייבת להיות אמונה כדי לדמיין שהאש לא תשרוף או שהמים לא יטביעו, מלבד המקרים בהם נמצאה איזו תחבולה, אשר בתורה גם היא מבוססת על חוק טבע אחר, אשר מאפשרת את זה. אך מרידות אלו, או יותר נכון, הנסיות להן, או הדמיונות של מרידות בלתי אפשריות אלו, הן באופן מוחלט יוצאות דופן; מאחר וניתן לומר שהמוני האנשים, בחיי היום יום לפחות, מקבלים את ריבונותו של ההיגיון הפשוט זאת אומרת, חוקי הטבע אשר מוכרים באופן מוחלט.

חוסר המזל הוא שחלקם הארי של חוקי הטבע, אשר כבר גולו והוכחו עלידי המדע, עודנם לא מוכרים להמוני האנשים, תודות להשגחתן הצמודה של הממשלות הטוטליטריות אשר קיימות, כפי שלבטח אנו יודעים, לטובת האנשים. ישנו עוד קושי והוא שמרבית החוקים אשר קשורים להתפתחות החברה אנושית, שכמו החוקים הטבעיים הם בלתי ניתנים למניעה, הכרחיים, עוד לא מצאו הכרה בקרב קהילת המדענים.

מהרגע בו יוכרו על ידי המדע, ולאחר מכן, באצמעות מערכות כבירות של הדרכה והוראה יועברו לתודעתם של כלל האנשים, שאלת החירות תיפטר מעצמה. אפילו הראשויות העקשניות ביותר תהיינה מחויבות להודות, שבמצב כזה לא יהיה צורך לא בהתארגנות פולטית, לא בחקיקה או אף ברגולציה; שלושה דברים אשר, בין אם נובעים מרצונו של הדיקטטור, מהצבעתו של הפרלמנט או אפילו מרצונו המלא של האוכלוסיה (דבר אשר לעולם לא קרה וגם לעולם לא יקרה) הם הרסניים ונוראים ועויינים לחירות האנושית מעצם העובדה שהם שמים עליה חוקים אשר חיצונים לה ולכן רודניים.

החירות של האינדיוידואל בנויה על עיקרון זה: שיציית לחוקי הטבע, מאחר והוא עצמו הכיר בהם ולא בעקבות כפייה חיצונית עליו מכל סוג שהוא, אלוהית או אנושית, קולקטיבית או אינדיוידואלית.

הניחו את קיומה של אקדמיה מלומדת, מורכבת מהחכמים שבהוגים המדעיים של ימנו; הניחו שאקדמיה זאת אחראית על חוקי והנהלת החברה, וזו, מושרת רק מהאהבה הכנה ביותר לאמת, מעבירה אךורק חוקים אשר שורים בהרמוניה מוחלטת עם התגליות העדכניות ביותר של המדע. ואני עדיין מחזיק בדעה שחקיקה שכזאת ומוסד שכזה יהוו תפלץ, וזאת בעקבות שתי סיבות: הראשונה היא שהמדע האנושי תמיד יהיה בלתימושלם, זה וההשוואה בין שגילינו לשנותר לגלות, ניתן להסיק שהוא עדיין בחיתוליו. וכך, אם ננסה לכפות על החיים הפרקטיים של האנשים, הקולקטיבים וכן האינדיוידואלים, לאחדות וצייתנות לתגליות העדכניות ביותר של המדע, נגזור על החברה וכן על האינדיוידואלים שחיים בה, מוות קדושים על סדום, דבר אשר במהרה ינקע ויחנוק אותם, מאחר והחיים הם דבר גדול ללא שיאור מהמדע.

הסיבה השנייה היא זו: חברה אשר תציית לחוקים שהאקדמיה המדעית, לא כי היא הבינה בעצמה את ההיגיון של חוקים אלו (במקרה כזה החברה לא תצטרך את האקדמיה שתכתיב לה חוקים), אלא כי האקדמיה מכתיבה לה את החוקים של המדע שהיא עצמה לא מבינה חברה כזאת לא תהיה מורכבת מאנשים, אלא מפראיאדם. זו תהיה מהדורה שנייה למשימות בפרגואווי שבמשך זמן רב הקשיבו לממשלת הישועים. היא לבטח ובמהירות תרד לטמטום מוחלט.

עדיין יש סיבה שלישית שתהפוך ממשלה כזאת לבלתי אפשריתאקדמיה מדעית שתהיה בבעלותה ריבונות אבסולוטית, אפילו אם תורכב מהאנשים הידענים ביותר, תהפוך בסופה וללא שום יוצאי דופן למושחתת מוסרית ואינטלקטואלית. אפילו היום, עם מעט הפרוילגיות שיש להם, זה הסיפור של מרבית האקדמיות. הגאון המדעי הגדול מכולם, מהרגע בו הוא נהיה אקדמאי, מהרגע שבו הוא נהיה מלומד רשום, בהכרח יחזור לעצלנות. הוא מאבד את הספונטניות, את החדות המהפכנית שלו, ואת האנרגיה המדאיגה והפראית שמאפיינת את הגאונים, אפילו כשנקראים להשמיד עולמות רעועים ישנים ועל חורבותיהם לבנות חדשים. האקדמאי זוכה, ללא ספק, בנימוסים וחוכמה פרקטית, את מה שהוא מפסיד מחדות מחשבתו. במילה, הוא נהיה מושחט.

זה הוא מאפיין של פרוילגיות ושל משרות סמכותניות אשר התודעה והלב של האדם. האדם הפרוילגי, בין אם חברתית או פוליטית, הוא אדם שחסר בתודעתו ובלבבו. זה הוא חוק חברתי אשר אין לו שום יוצאי דופן, וניתן ליישמו הן על אומות שלמות והן על מעמדות, תאגידים ואינדיוידואלים. זה הוא החוק של השוויון, הבסיס הנעלה לחירות ואנושיות. המטרה העיקרית של מאמר זה היא להדגים את האמת הזה בכל ביטוייה בחיים האנושיים.

גוף מדעי אשר הופקדה בידו סמכותה של הממשלה בהכרח, במהרה או במאוחר, יפסיק להקדיש את עצמו למדע, ויתחיל להקדיש עצמו לעניינים אחרים גמרי; ועניין זה, כמו שאר הכוחות המבוססים, יהיה הנצחתו העצמית חסרת הקץ עלידי הפיכת החברה לתלויה בטיפולו וטמטומה.

אך מה שנכון לאקדמיות מדעיות נכון גם לכל האסיפות המחוקקות, אפילו אלו שנבחרו עלידי העם. במקרה שהזכרתי הן אולי תחלפנה את נבחריהן, החלק הזה נכון, אך זה לא מונע את היווצרותו, תוך כמה שנים של גוף של פוליטיקאים, בעלי פרוילגיות, בין אם חוקיות או רק מעשיות, אשר מקדישים עצמם להנחיה החברתית ולחקיקה של מדינה שלמה, בסופו של דבר ייצרו מעין אריסטוקרטיה פוליטית או אוליגרכיה. צפו בארצות הברית של אמריקה ובשוויץ.

כך, אין אך סמכות חיצונית או מחוקקים חיצוניםשניהם לא ניתנים להפרדה אלו מאלו, ושניהם נוטים לשירותה של החברה ולהשחתה האיטית של המחוקקים עצמם.

האם נובע מכך שאני דוחה כל סוג של סמכות? זו היא לא אמונתי כלל. בנוגע למגפים, אני פונה לסנדלר; בנוגע לבתים, תעלות או מסילות ברזל אני אפנה לעזרתו של הארכיטקט או המהנדס. לידע מיוחד זה או זה אני אפנה לסמכותו של מלומד זה או זה. אך לא ארשה לא לסנלדר, לארכיטקט או למלומד להטיל עלי את מרותו. אני אקשיב להם בחופשיות ועם כל הכבוד אשר חוכמתם מטילה עליי, אופיים, ידעם, ותמיד אשמור על זכותי לפקפק בהם. אני לא מסתפק בלהתייעץ עם סמכות אחת בכל תחום שהוא; אני מתייעץ עם כמה; אני משווה את דעותיהם, ובוחר את זו שנשמעת לי הבטוחה ביותר. אך איני מכיר בשום סמכות שבטוחה משגיאות, אף לא בעניינים מיוחדים; כתוצאה מכך, לא משנה כמה כבוד אני רוכש לאינדיוידואל כזה או אחר, איני מאמין לחלוטין באף אינדיוידואל שהוא. אמונה שכזו תהיה הרסנית להגיוני, לחירותי, ואף להצלחת מעללי; אמונה שכזאת באופן מידי תהופכי לעבד נרצע, כלי לרצון והאינטרסים של אחרים.

אם אני קד בפני סמכותם של מלומדים ונשבע על מוכנותי לעקוב, במידה מה וכל עוד הדבר יראה הכרחי בעיני, אחר הוראותיהם, זה מאחר והסמכות שלהם מוכתבת לי על ידי אףאחד, לא אדם או אלוהים. אחרת אני אדחה אותם מזוועה, ואקרא לשטן לקחת בעצותיהם, מאחר ואהיה בטוח שיגרמו לי לשלם, על ידי איבוד חירותי וכבודי העצמי, ויתנו לי בתמורה שאריות של אמת, עטופות באוסף של שקרים, זה מה שאולי יתנו לי.

אני משתחווה בפני סמכותם של המלומדים מפני שהיא מוכתבת לי על ידי ההיגיון שלי. אני מודע לחוסר יכולתי לתפוש את מרבית הידע האנושי, האינטיליגנט הגדול ביותר לא יוכל להבין הכל. מכן נובע הצורך, במדע וכן בתעשיה, בחלקות העבודה ובארגונה. אני מקבל ואני נותן, אלו הם החיים האנושיים. כל אחד מכוון בתורו ומכווין בתור. לכן אין שום סמכות קבועה והחלטות אלא חילוף הדדי, זמני ומעל הכל רצוני של סמכות וצייתנות.

אותה סיבה מונעת ממני מלהכיר בסמכות קבועה, המשכית ואוניברסאלית, מאחר ואין אף אדם אוניברסאלי. אף אדם שיכול לתפוש את עושר הפרטים של כל המדעים וכל האספקטים של חיים חברתיים. ואם יקרה מצב ואוניברסאליות שכזו תוכל להממש באדם אחד, ואם ירצה אותו אדם להמיט עלינו את סמכותו, פה יהיה הכרחי לגרש אדם זה מעל חברתנו, מאחר וסמכותו תוביל את כל האחרים לטמטום ועבדות. אני לא חושב שעל החברה להתעלל בגאונים, כמו שעשתה עד כה; גם איני חושב שעליה לפנקם מעבר למידה, ומעבר לכך כמובן שלא להעניק להם פריוילגיות או זכויות יחודיות בשום מצב שהוא; וזה משלוש סיבות שונות: הראשונה, קל לטעות ולחשוב שרטן לגאון; שנייה היאשיטה כזאת של פריוילגיות עלולה להפוך גאונים אמיתיים לשרטנים, להפיל את רוחם ולשחוק אותם; אחרונההיא תייצר אדון על עצמה.
לסיכום: אנו מכירים בסמכות הלא מפוקפקת של המדע, מאחר והמטרה היחידה של המדע היא לנסח את חוקי הטבע באופן המוצלח והשיטתי ביותר, חוקים אשר מוכלים בעולמות החומריים, האינטלקטואלים והמוסריים וכן בעולם הפיסי והחברתי, עולמות אלו למעשה מרכיבים עולם אחדהעולם הטבעי. מלבד לסמכות לגיטימית ויחידה זו, לגיטימית מאחר והגיונית, הרמונית עם החירות האנושית, אני מכריזים על שאר הסמכויות שקריות, אקראיות והרסניות.

אנחנו מכירים בסמכות המוחלטת של המדע, אך דוחים את הרעיון שמלומדים לא יכולים לטעות. הכנסייה שלנואם יורשה לי לרגע להשתמש במילה שאני כה מתעב: הכנסייה והמדינה הן שני הדברים שאני מתעבהכנסייה שלנו, כמו הכנסייה הפרוטסטנסטית, יש לנו "ישו" ראשי, המדע; וכמו הפרוטסטנטים, אף יותר הגיוניים מהפרוטסטנטים, לא נסבול לא אפיפיור, שום מועצה או אסיפות של קרדינלים שלא יכולים לטעות, לא בישופים או אפילו כמרים. ה"ישו" שלנו שונה מזה של הנוצרים בכך ששלהם אישי ושלנו לא אישי; הישו הנוצרי כבר הפך למושלם בעבר ואילו הקדוש שלנו, המדע, תמיד יהפך למושלם רק בעתיד: מה ששווה ללומר שהוא לעולם לא יהיה מושלם. כן בכך שאנו אומרים שהמדע המושלם הוא הסמכות היחידה, איננו מסכנים את חירותנו.

במושג "מדע מושלם" אני מתכוון לכזה שיבין לגמרי ובמובנם הרחב ביותר ובכל פרטיהם האין סופיים את היקום ואת המערכת שמסדרת את כל החוקיים הטבעיים אשר באים לידי ביטוי בהתפתחות של העולם. ניכר מכך שמדע כזה, המטרה הנשגבת של כל מאמצי התודעה האנושית, לעולם לא יושג או יובן. הקדוש שלנו אם כך לעולם לא היה מושלם, מה שלבטח יוריד את הגאווה של נציגיו בקרבנו. כנגד הבן שבשמו הם מנסים להטיל עלינו את סמכותם אנו פונים לאב, שהוא העולם האמיתי, שהבן הוא רק ביטוי לא מושלם לו, בזמן שאנו, ישויות אמיתיות, חיות, עובדות, נאבקות, אוהבות, שואפות, נהנות וסובלות, הנציגים האמיתיים שלו.

אבל, בזמן שאנו דוחים את הסמכות חסרות הטעויות, האוניברסלית והמוחלטת של אנשי המדע, אנחנו מרצוננו קדים בפני הסמכות הזמנית, היחסית והמוגבלת של מיצגי המדעי המיוחדים, ואיננו מבקשים דבר מעבר להתייעצות בתורות, ומאוד אסירי תודה על המידע שבטובם יחלקו איתנו. בתנאי שיסכימו לקבל גם מאיתנו בנושאים שאנו מבינים בהם יותר. בכלליות כל שאנו מבקשים הוא לראות אנשים בעלי ידע גדול, הרבה ניסיון, תודעות אדירות ומעל הכל, לב של זהב, משפיעים עלינו באופן טבעי ולגיטימי, לאחר שקיבלנו את זה בחופשיות ולעולם לא תחת הכפייה של סמכות רשמית כזו או אחרת, שמימית או ארצית. אנו מקבלים את כל הסמכויות הטבעיות וכל ההשפעות של עובדות אך לא של זכויות; מאחר וכל סמכות אשר מוכרזת ככזאת באופן רשמי נהפכת ישירות לדיכוי ושקר ובסופו של דבר תטיל עלינו, כמו שאני מאמין שכבר הראתי, עבדות ואבסורד.

על רגל אחת, למרות הגעתם מזכות הבחירה לכל, אנחנו משוכנעים שכל חקיקה, כל סמכות וכל הפרוילגיות שנרשמו כרשמיות והשפעה חוקית יכולות לתרום רק למיעוט מצומצם של נצלנים כנגד האינטרס של הרוב מוחלט ויגרמו לשעבוד האנשים.

זה הוא המובן בו אנחנו באמת אנרכיסטים.

האידיאליסטים המודרנים מבינים סמכות בדרך מעט אחרת. למרות שהם חופשיים מההשפעה המסורתית של אמונות טפלות שמאפיינות את כל הדתות הקיימות, למרות זאת הם מייחסים לרעיון הסמכות מובן אלוהי ואבסולוטי. סמכות זאת היא לא מאלו של אמת ששהתגלתה באופן פלאי, וגם לא של אמת שגולתה במאמצים והודגמא באופן מדעי. במידה מסויימת הם מבססים אותה על היגיון מעין פילוסופי ובמידה גדולה הם מבססים את האמת שלהם על רגשנות אידיאלית ופואטיות מופשטת. הדת שלהם היא ניסיון אחרון לקדש את כל מה שמרכיב את האנושיות באדם.

זה הוא ההפך המוחלט של העבודה שאנחנו עושים. בשם החירות האנושית, הכבוד האנושי והשגשוג האנושי, אנחנו מאמינים שזו אחריותנו להחזיר מגןהעדן את הטובין שהוא גנב ולהחזירם לארץ. מהצד השני, הם מנסים לבצע שוד דתי מהולל אחרון בו הם יחזירו לגןהעדן, הגנב הנעלה, שנחשף לבסוף, את הרכוש האנושי האדיר, האציל והטוב ביותר. כעת זה הוא תורם של החושבים החופשיים לבזוז את גןהעדן על ידי אדיקותם הנועזת וניתוחיהם המדעיים.

האידיאליסטים מאמינים ללא כל צל של ספק שהרעיונות והמעשים האנושיים חייבים היתר אלוהי כדי שתהיה להם סמכות גדולה יותר בקרב האנושות. הכיצד היתר זה בא לידי ביטוי? לא באמצעות נס, כבדתיות הפוסיטביסטיות, אלא עלידי הקדושה המפוארת של רעיונות ומעשים: כל מה שגדול, יפה, נאצל, צודק, נחשב קדוש. בכת הדתית החדשה הזאת, כל אדם שמושרה על ידי רעיונות ומעשים אלו, הופך לכהן, מוכתר ישירות על ידי האלוהים, בכבודו ובעצמו. וההוכחה? הוא לא צריך דבר מעבר לפאר של הרעיונות שהוא מבטא ושל המעשים שהוא מבצע. מעשים ורעיונות אלו כה קדושים עד שהיו יכולים להיווצר רק בהשראה אלוהית.

והרי, במילים כה מעטות, כל הפילוסופיה שלהם: פילוסופיה של רגשנות, לא של מחשבות אמיתיות, סוג של דתיות מטהפיסיקאלית. זה נראה לא מזיק, אך זה הוא כלל לא המצב, והדוקטוריה המאוד מדויקת, צרה וצחיחה שאשר מוסתרת תחת הערפול הבלתי מוחשי של צלם פואטי זה מובילה לאותן תוצאות הרסניות שכל הדתות הפוסיטיביסטיות מובילות אליהן והן הסתירות המובהקות ביותר לחירות והכבוד האנושיים.

להכריז כקדוש את כל מה שגדול, צודק, נאצל ויפה באנושיות זה להכריז בשתיקה שהאנושיות בעצמה לא יכלה לייצר את אותן תכונות לפיכך, גם כשרעיון זה עומד בפני עצמו, טבעו אומלל, מרושע, מכוער ושפל. וכך אנו חוזרים בחזרה לבסיס כל הדתות ובמילים אחרות, לזלזול באנושיות לטובת תהילת האלוהות. ומהרגע בו מכירים בנחיתות האנושית ובחוסר יכולתה לצמוח בכוחות עצמה, בלי עזרה משום מוזה אלוהית, זה נהיה הכרחי להכיר בכל המסקנות התאולוגיות, הפוליטיות והחברתיות של הדתות הפוסיטיביסטיות. מהרגע בו האלוהים המושלם והנשגב מוצב בפני האנושות, מתווחים קדושים, הנבחרים המושרים של אלוהים צצים מהארץ להאיר, להנחות ולמשול בשמו על הגזע האנושי.
האם לא כדאי שנניח שכל האנשים מולאו בהשראה באופן שווה על ידי אלוהים? במצב כזה אין שום שימוש נוסף למתווחים. אך עמדה זאת אינה אפשרית, מאחר והיא, באופן מובהק, סותרת את העובדות. היא תדחק בנו לייחס להשראה האלוהית את כל האבסורדים והטעויות שמופיעים, ואת כל הזוועות, ההבלים, המעשים השפלים והפעולות הפחדניות שמבוצעות בעולם. אז אולי אם כך רק אנשים מעטים הושרו על ידי אלוהים, האנשים הגדולים של ההיסטוריה, "הגאונים הוירטואוזים", כמו שהאזרח והנביא ההאיטלקי המהולל צ'וזפה מציני קרא להם. הושרו באופן מידי על ידי אלוהים עצמו ונתמכו בעזרת הסכמה אניברסאלית אשר מבטאה עצמה על ידי הצבעה פופולרית והרי, הנה צצה סתירה חדשה לפנינ e popolo; אלו האנשים שצריכים להיות בממשלות של החברות האנושיות.

אך הינה אנו שוב נופלים תחת עול המדינה והכנסייה. זו היא אמת שארגון פוליטי חדש זה, בדיוק כמו שאר הארגונים הפוליטיים הישנים אסיר תודה על קיומו לחסד האל, אך נתמך הפעם, לפחות עד כמה שזה משנה, כהמשך הכרחי של רוח הזמנים המודרנים ובדיוק כמו בהכרזות האימפריאליות של נפוליאון השלישי מכוח רצונם (התיאורטי) של האנשים, הכנסייה תפסק לקרוא לעצמה כנסייה ותקרא לעצמה בית ספר. מה זה משנה? על כסאות בית ספר זה לא ישבו רק ילדים. שם ימצא הלומד הנצחי, התלמיד יתוודא לנצח לאי יכולתו לעבור את מבחניו, להגיע לגדולת מוריו ולחלוק איתם את סמכותם על העם.

המדינה לא תקרא לעצמה מונרכיה; היא תקרא לעצמה רפובליקה: אך היא עדיין תישאר באותה המידה מדינה, זאת אומרת, אפוטרופסות אשר מורכבת ונבחרה על ידי מספר קטן של אנשים נבחרים ומתאימים, אנשים וירטואוזים וגאונים, שישגיחו וידריכו את המעשים של העם הגדול, חסר התקנה והנוראי בילדותו. המורים של בית הספר והפונקציונרים של המדינה יקראו לעצמם רפובליקנים; אך הם עדיין יהיו מורים, רועי צאן, והעם ישאר מה שהיה במהלך כל ההיסטוריה, עדר. הזהרו מגוזזים, מאחר והיכן שיש עדר בהכרח יש רועי צאן שיגזמו וילעטו עליו.

העם, במערכת הזו, יהיה לנצח התלמיד. למרות ריבונות העם (אשר מומצאת לגמרי), הוא ימשיך לשרת ככלי למחשבותיהם, רצונותיהם ובהכרח גם האינטרסים של אחרים ממנו. בין סיטואציה זו לבין חירות, החירות היחידה שיש, ישנה תיהום. זה יהיה דיכוי ישן ועבדות ישנה תחת שמות חדשים; והיכן שישנה עבדות ישנו סבל, פראות, מטריאליזם חברתי ברוטאלי, בקרב המעמדות הפרוילגים ובקרב ההמונים.

בהכחשתם דברים אנושיים האידיאליסטים תמיד מסיימים הניצחון המטריאליזם הברוטאלי. וזה בעקבות סיבה פשוטה מאוד: האלוהי מתאדה ומגיח למדינה משלו, גןעדן, בזמן שרק האכזרי נשאר על הארץ.

אכן, התוצאה ההכרחית של אינדיבידואליזם תאורטי היא המטריאליזם הברוטלי ביותר; ללא ספק, בקרב אלו אשר מטיפים לאותו אינדיבידואליזם התוצאה הרגילה, למרות כל המאמצים, היא שהם נאלצים לראות את כל עבודתם מתעקרת אך בקרב אלו שמנסים להבין את מצוות החיים ובכל החברה אשר נשלטת ע"י דוקטורינות אידיאליסטיות.
על מנת להדגים עובדה זאת, אשר בתחילה עלולה להיראות מוזרה אך למרות זאת מבהירה עצמה באופן טבעי כאשר נוכחת מחשבה נוספת, הוכחות היסטוריות נפוצות לרוב.

השוו בין שתי הציוויליזציות האחרונות של העת העתיקה היוונית והרומאית. מי מהשתיים המטריאליסטית ביניהם, הטבעית בנקודת מוצאה והכי הומנית ואידיאלית בתוצאותיה? ללא ספק הציוויליזציה היוונית. ועל דרך הניגוד? מי מהן אידיאליסטית באופן אבסטקרטי בנקודת מוצאה ובכך מקריבה את החירות המטריאליסטית של האדם למען החופש האידיאליסטי של האזרח, אשר מיוצג על ידי הגוף האבסטרקטי של המחוקק, וההתפתחות הטבעית של החברה האנושית לגוף האבסטרקטי שנקרא מדינה ולמרות כל זאת היא היתה ללא ספק האכזרית ביותר בתוצאותיה? ללא ספק, הציוויליזציה הרומאית. זוהיא אמת חקוקה בסלע שהציוויליזציה היוונית, כמו כל הציוויליזציות העתיקות, כולל זו הרומאית, היתה ללא יוצאי דופן לאומנית ומבוססת על עבדות. אך מלבד שני פגמים אלו זו האחרונה הבינה את רעיון האנושיות; היא הפכה את חייו של האדם לאציליים והיללה אותם. היא הפכה עדרים אנושיים להתארגנויות חופשיות של אנשים חופשיים: היא יצרה, דרך החירות, את המדעים, האומנות, שירה, פילוסופיה בת אלמוות ואת העקרונות הבסיסיים של הכבוד האנושי. עם חירות פוליטית וחברתית היא יצרה מחשבה חופשית. בסיומם של ימי הביניים, בתקופת הרנסנס, עובדת הגירתם של מספר יוונים והבאת מספר מספרים נצחיים אלו לאיטליה הספיקה על מנת להחיות את החיים, החירות, המחשבה והחירות אשר היו קבורים במרתפים החשוכים של הקתוליות, שחרור אנושי, זהו שמה של הציוויליזציה היוונית. ושם הציוויליזציה הרומאית? כיבוש עם כל תוצאותיו ההרסניות. ומילתה האחרונה? הקיסרים הכל יכולים. מה ששוה לריגרסיה ושיעבוד המין האנושי.

אפילו היום, העיקרון הקיסרי הוא זה אשר מוחה באכזריות ובמידה מטריאליסטית את החירות והאנושיות מכל המדינות האירופאיות.

וכעת השוו שתי ציוויליזציות מודרניות האיטלקית והגרמנית. הראשונה ללא ספק מייצגת בהוויה הכללית שלה מטריאליזם. והשניה, על דרך השלילה, מייצגת אידיאליזם בצורתו האבסטרקטית, הטהורה והטרנסנדנטלית. הבה נראה מה הם פירות האחת ומה הם פירות השניה.

כבר בזמן זה, איטליה היוותה שימוש ניכר לשחרור האנושות. היא היתה ראשונה שהחייתה ונשמה לרווחה את עיקרון החירות באירופה וששחזרה לאנושות את תארי האצולה שלה: התעשיה, סחר, שירה, אומנות, המדעים והמחשבה החופשית. נמחצת תחת עול הרודנות של שלוש מאות שנים אפיפיוריות ואימפריאליסטיות, איטליה נגררת בבוץ ההנהגה הבורגנית. כיום ניתן לראותה במצב איום ונורא ביחס למה שפעם היתה. ועדיין! עד כמה היא שונה מגרמניה! באיטליה, למרות נסיגה זו הבה נקווה שזמנית יכולים האנשים לחיות ולנשום ברווחה, כאשר הם מוקפים באנשים שנראה כי נולדו לחופשיות. 1

איטליה, אפילו איטליה הבורגנית, יכולה להתגאות באנשים כדוגמת מציני וגריבלדי. בגרמניה האנשים נושמים את צחנת העבדות הפוליטית והחברתית, אשר מקובלת ומוסברת פילוסופית ע"י אנשים דגולים אשר עושים כן מכוח רצונם החופשי. גיבוריה, ואני תמיד מדבר על גרמניה שבהווה ולא על זו שבעתיד; על גרמניה האריסטוקרטית והבירוקרטית, הפוליטית וזו הבורגנית, וחס ושלום לא על זו של הפרולטריון גיבוריה הם ההפך המוחלט ממציני וגריבלדי: גיבוריה הם וויליאם הראשון, הנציג האכזר והגאון של האל הפרוטסטנטי, מסר, ביסמרק ומולטקע, הגנרל מנטויפל וורדר. בכל קשריה הבינלאומיים, גרמניה תמיד, עוד מעריסתה, פלשה וכבשה באיטיות ובשיטתיות, תמיד מוכנה "להעניק" לאלו שכבשה את העבדות שמאפיינת אותה; ומאז שהתאחדה לכדי כוח אחד הנה היתה לטורדנות שאינה עוזבת, סכנה לחירותה של כלל אירופה. היום גרמניה, ברוטלית ומנצחת.

על מנת להראות הכיצד אידיאליזם תאורטי נהפך לכדי מטריאליזם פרקטי בצורה בלתי ניתנת למניעה עלי רק לצטט ולהראות את דוגמאת הכנסיה הנוצרית ובטבעיות אביא קודם כל את דוגמאת הכנסיה הרומאית. מה יותר נשגב, יותר מעניין, ובמובן האידיאליסטי יותר נפרד מכל האינטרסים הארציים, מאשר דוקטרינת ישו אשר מוטפת ע"י הכנסיה. ומה יותר מטריאליסטי באכזריותו מאשר נוהג אותה הכנסיה, החל מהמאה השמינית, אשר ממנה קיימת הכנסיה ככוח משמעותי? מה היא והיתה משרתת במאבקיה עם השליטים של אירופה? אוצרותיה הזמניים, לפני הכל הכנסותיה, לאחר מכן כוחה הזמני, הפריבילגיות הפוליטיות שלה. עלינו לעשות חסד לכנסיה ולהכיר בכך שהיתה הראשונה לגלות בעידן המודרני את האמת הבלתי מתפשרת אך הלא ממש נוצרית שאושר וכוח, הניצול הכלכלי והשיעבוד הפוליטי של ההמונים הם שני התנאים ההכרחיים לשליטה האלוהית על הארץ: העושר הורס ומעוות את הכוח, הכוח לנצח מגלה וחושף מקורות חדשים לאושר, ושניהם מבטיחים יותר מהשליחים והחסד האלוהי את הצלחת הפרדיגמה נוצרית. זוהי אמת היסטורית והכנסיות הפרוטסטנטיות מצליחות לזהותה: ללא ספק, אני מדבר על הכנסיות העצמאיות של אנגליה, אמריקה ושוויץ, ולא על הכנסיות הכפופות של גרמניה. לאחרונות אין שום יוזמה משל עצמן, הן עושות מה שאדוניהן, אשר באותו הזמן מהווים גם את הצ'יפים הרוחניים שלהם, מורים להן לעשות. זוהי עובדה ידועה לחלוטין שהפרופגנדה הפרוטסטנטית, במיוחד באנגליה ובאמריקה, מחוברת באינטימיות גדולה לפרופגנדה של האינטרסים החומריים והמסחריים של שתי אומות אלו; וזה ידוע באותה מידה שהמטרה של פרופגנדה זו היא לא העשרת האומות ושגשוגן החומרי כשהיא פועלת עם מילתו של אלוהים, אלא ניצולן של מדינות אלו עם מטרה להעשרה של מעמדות מסוימים אשר במדינות אלו מאוד צריעין ואדוקים.
בקצרה, כלל לא מסובך להוכיח היסטורית שהכנסיה, והכוונה בכך היא לכלל הדתות, לצד התעמולה הרוחנית שלהן וככל הנראה במטרה לגבש ולהעצים את ההצלחה שלה, מעולם לא זנחה את ארגונה לכדי תאגידי ענק שמטרתם ניצול ההמונים תחת הגנתו והברכה הישירה של כוח אלוהי כזה או אחר; כל המדינות, שכפי שאנחנו יודעים, עם כל המוסדות הפוליטיים והמשפטיים שלהן, והמעמדות הפריווילגיים שהם יצרו, הן רק ענפים זמניים של הדתות השונות והן מחזיקות בתפיסה עקרונית אשר גורמת לניצול למען רווחם של מיעוטים עצלניים, אשר נוצרו באופן בלתי ישיר ע"י הכנסיה; לבסוף ובאופן כללי, פעולתם של האל הטוב וכל האידיאליסטים הקדושים על כדורהארץ הגיע לידי סיום בכך שתמיד ובכל מקום פורח המטריאליזם בשביל המיעוט הפריווילגי על חשבון האידיאליזם הפנאטי של ההמונים.

הוכחה חדשה לכך נמצאת במה שאפשר לחזות בו היום. מלבד לבבות הזהב והמוחות הגדולים, שכבר התייחסתי אליהם קודם ככאלה שהולכו שולל, מי הם המגנים העקשנים העכשוויים של האידיאליזם? במקום הראשון, השליטים בצרפת. עד לאחרונה, נפוליאון השלישי ואשתו מדאם יוג'ין; כל השרים לשעבר שהיו בממשלתם, השופטים והגנרלים לשעבר, מרוהר ובזין עד ל פלורי ו פיטרי; הגברים והנשים מהעולם האימפריאלי שעשו אידיאליזציה מושלמת והצילו את צרפת; העיתונאים והמלומדים שלהם. . . . . . . ; הפלנקס השחור של הישועיים והישועיות בכל מלבושיהם; הבורגנות הגבוהה והבינונית של צרפת; הליברים עם הדוקטורינות, והליברלים שבלעדיהן. . . . . . . . , כל המגנים העקשנים של הניצול הבורגני. בפרוסיה, בגרמניה, וויליאם הראשון, הנציג האציל הנוכחי של האל הטוב על הארץ; כל הגנרלים וכל המפקדים שלו, פומרנים ואלו שאינם; כל צבאו אשר חזק באמונתו הדתית, אך עתה כבש את צרפת בדרך האידיאלית שאנחנו מכירים כה טוב. ברוסיה, הצאר ופמלייתו; המורבייפים והברגים, כל הקצבים והמומרים האדוקים של פולין. בכל מקום, בקצרה, אידיאליזם דתי או פילוסופי, אחד מהם הוא פחות או יותר התרגום החופשי של האחר, משרת היום כדגל החומרי, המדמם ובעל הכוח הברוטלי של ניצול חומרי חסר בושה; בינתיים, כניגוד לכך דגל המטריאליזם התאורטי, הדגל האדום של שוויון כלכלי וצדק חברתי מורם לידי נס ע"י האידיאליזם הפרקטי של ההמונים המדוכאים והמורעבים, אלו אשר נוטים להבין את החירות האנושית הדגולה ואת הזכות האנושית אשר באה לידי ביטוי באחוות כל האנושות על פני הארץ.

מי האידיאליסטים האמיתיים, האידיאליסטים שאינם מתעסקים באבסטרקט אלא בחיים, לא בגןהעדן אלא בארץ, ומי הם המטריאליסטים?

ניכר מכך שהתנאי ההכרחי לאידיאליזם תאורטי או אלוהי הוא הקרבת ההיגיון והלוגיקה האנושיים, והכחשת המדע. אנו רואים גם שבהגנה על הדוקטורינות של האידיאליזם מוצא עצמו מי שעושה זאת בשורות מדכאי ומנצלי ההמונים. אלו שתי סיבות מעולות שמספיקות ככל הנראה לגרום לכל אדם חכם כדי לנטוש את האידיאליזם. אז איך קורה אם כן שההוגים האידיאליסטים המוכשרים והגדולים של זמננו, אשר בהחלט לא חסר להם לא כישרון, לא רצון טוב ולא חדות מחשבה, אשר הקדישו את כל חייהם לשירות האנושות איך קורה המצב שהם מתעקשים להמשיך לייצג דוקטורינה חסרת כבוד ומגונה?
ללא ספק הם מושפעים ממניע חזק במיוחד. זה לא יכול להיות המדע או הלוגיקה, מאחר ושני אלו הטילו את דינם כנגד הדוקטורינה האידיאליסטית. זה גם לא יכול להיות אינטרס אישי, מאחר ואנשים אלו הם הרבה מעבר לאינטרסים שכאלו. אם כך, זה חייב להיות איזה אינטרס מוסרי עוצמתי במיוחד. איזה? יכול להיות רק אחד. האנשים המוכשרים האלו ככל הנראה באמת ובתמים מאמינים שהתיאוריות האידיאליסטיות הכרחיות למען שלמותו המוסרית והכבוד האנושי, ושהתיאוריות המטריאליסטיות מורידות את האדם לרמתן של החיות. ואם האמת הייתה ההפך הגמור!

כמו שכבר ציינתי, כל התפתחות בהכרח סותרת את תנאי המוצא שלה. על פי המטריאליסטים, נקודת המוצא היא חומרי, ולכן שלילתה חייבת להיות אידיאלית. כאשר מתחילים מנקודת מוצא חומרית ומהעולם האמיתי, מכן נובע באופן לוגי לחלוטין שהאידיאליזם האמיתי זאת אומרת, ההאנשה האמיתית, בה בשחרור והחירות המוחלטת של כל החברה כולה. מהצד השני; ומאותה הסיבה, נקודת המוצא של האסכולה האידיאליסטית היא האידיאל, מכן נובע שהיא מביאה בהכרח להפיכת החברה לחומרית ולארגון רודנות אכזרית ולניצול האכזרי והטמא , תחת שלטון המדינה והכנסייה. ההתפתחות ההיסטורית של האנושית על פי האסכולה המטריאליסטית היא צמיחה הדרגתית; לשיטת האידיאליסטים, היא לא יכולה להיות דבר מלבד נפילה מתמשכת.

לא משנה איזו שאלה וקושיה אנושית ננסה לפתור, תמיד נמצא את הסתירה המהותית הזו בין שתי אסכולות אלו. כך,כמו שכבר צפיתי, המטריאליזם מתחיל מהחיתיות ומבסס את האנושיות; האידיאליזם מתחיל מהקדוש והאלוהי ומבסס בכך את שיעבוד ההמונים וגוזר עליהם חיתיות נצחית. המטריאליזם כופר ברעיון הבחירה החופשיתומגיע בכך לחירות; האידיאליזם, בשם הכבוד האנושי, מכריז על הבחירה החופשית, ועל חורבות החירות מבסס את הסמכות. מטריאליזם כופר ברעיון הסמכות, מאחר ובצדק, הוא מחשיבה כתוצאה של החיתיות, ומאחר ומטרת ההיסטוריה היא האנושיות ,היא יכולה להיות מושגת רק דרך חירות. לכן, בקצרה, תמיד ניתן למצוא את האידיאליסטים באמצע אקט המטריאליזם הפרקטי, ובאותו הזמן ניתן למצוא את המטריאליסטים בהבאת האידיאל לעולם דרך המחשבות והרעיונות הדגולים ביותר.

ההיסטוריה, לפי שיטת האידיאליסטים וכשפי שכבר ציינתי, אינה דבר מלבד נפילה ממושכת. הם מתחילים בנפילה נוראית, ממנה הם לעולם לא מתאוששים ה – salto mortale; מהמחוזות הנשגבים של הרעיון המוחלט והטהור אל תוך החומר. ולתוך איזה חומר! לא לתוך החומר אשר תמיד נע ויוצר, אשר מלא בתכונות וכוחות, בחיים וחוכמה, כפי שאנו רואים בעולם האמיתי; אלא לתוך חומר חסר צורה, עני ועומלל לצמיתות ומופשט מכל מה שנותן לו את תכונותיו כחומר לטובת קיסרו, האלוהים שלהם; לתוך החומר אשר נגנבה ממנו כל התנועה והפעולה, מייצג כניגוד לרעיון האלוהי, דבר מלבד טמטום גמור, חוסר יכולת לחדור אליו, אינרציה וחוסר תזוזה.

הנפילה הזו כה ארוכה ונוראית, שהרעיון האלוהי משוטח ללוטין, מאבד הכרה ולעולה לא חזור למלוא כוחו. ובמצב אומלל זה עליו עדיין לבצע ניסים! מאחר וברגע בו החומר נהיה מובנה, כל תנועה, אף החומרית ביותר, היא נס שיכול לנבוע רק מהשגחה אלוהית, מהתערבות אלוהית בחומר. והרי האלוהות המסכנה הזו, מושחטת וחצי מחוסלת על ידי נפילתה, שרועה במשך כמה אלפי שנים בעילפון זה, ואז מתעוררת באיטיות, לשווא מנסה להיזכר במידע על עצמה, וכל תזוזה שהיא עושה בכיוון זה על החומר נהפכה לבריאה, צורה חדשה, נס חדש. ובצורה זאת היא עוברת על כל השלבים של החומר והחיתיות קודם גז, תרכובות כימיות פשוטות או מורכבות, מינרלים, לאחר מכן היא מתפשטת על פני הארץ כצמחיה וחיות עד שהיא מתרכזת באדם. וכאן נראה כי היא תהפוך בהכרח לעצמה שוב, מאחר והיא מדליקה בכל יצור אנושי ניצוץ מלאכי, חלקיק מקיומה האלוהי, הנשמה בת האלמוות.

איך אותה אלוהות הצליחה להאחסן דבר בלתיגשמי כזה על בסיס הדבר הגשמי לחלוטין; הכיצד יכול הגוף להכיל, להגביל ולמסגר רוח טהורה? שוב, זו היא אחת מאותן שאלות אשר רק אמונה,האישור המפגר והתשוקתי של האבסורד, יכולה לפתור. זה הוא הנס הגדול מכולם. כאן אבל, עלינו רק לבסס את העובדות, את התוצאות הפרקטיות של נס זה.

לאחר אלפי מאות שבוזבזו לשווא בנסיון להתאושש, האלוהות, אשר אבדה והתפזרה בין החומר אותו היא מנפישה ומזיזה, מוצאת נקודת תמיכה, מאין ריכוז להתרכזות עצמית. נקודה זו היא האנושות, הנשמה בת האל—מוות של האנושות אשר כלוא לבדה בגופה בן התמותה. אך כל אדם בנפרד הוא קטן לאין שיעור מהנדרש, מוגבל מדי, כדי להחיל את האלוהות; הגוף האנושי יכול להכיל רק חלקיק קטן, בןאלמוות כמו השלם, אך קטן ללא מידה מהשלם. ניכר מכך שהישות האלוהית, הישות הלחלוטין לא גשמית, תודעה, גם כן ניתנת לחלוקה כמו החומר. עוד תעלומה שפתרונה נותר לאמונה.

אם אלוהים כולו יכול להיות בתוך אדם אחד, אז כל אדם היה אלוהים. היה לנו מאגר עצום של אלים; כל אחד מוגבל על ידי השאר, אבל עדיין אין סופי – סתירה אשר משמעותה תהיה הריסתה ההדית של המין האנושי, מאחר ולא תהיה אפשרית התקיימותו של יותר מאחד. בנוגע לרסיסי האלוהות, ישנו עניין אחר; אין דבר יותר הגיוני משכל חלקיק יהיה מוגבל על ידי האחרים וקטן יותר מהשלם. אך הרי צצה לפנינו סתירה חדשה. להיות מוגבל, קטן יותר או גדול יותר, הן תכונות של חומר, לא של תודעה. לפי המטריאליסטים זה נכון, התודעה היא רק תוצר של הגוף המטריאליסטי לגמרי שלנו, והדגולה או הקטונה של התודעה תלויה לגמרי בבשלמותו או היעדר שלמותו של האורגניזם האנושי. אך תכונות אלו של פאר ומוגבלות חלקית לא יכולות להיות של התודעה כמו שהאידיאליסטים תופשים אותה, תודעה בלתי חומרית לגמרי, תודעה שקיימת לגמרי במנותק מהחומר. לא יכולה להיות תודעה גדולה יותר, קטנה יותר או איזו שהיא מגבלה אחרת בקרב תודעות, מאחר ויש רק תודעה אחת – אלוהים. להוסיף שאותם חלקיקים אלוהיים אשר מרכיבים את נשמות האנשים הם בניאלמוות היא רק הבאה של סתירה זאת לשיאה. אך זו היא שאלה של אמונה, הבה נתקדם הלאה.

הרי ישנה האלוהות קרועה לכזרים ומאוכסנת בחלקיקים קטנים לאין שיעור, במספר עצום של ישויות זו היא הלאוהות עצמה מכל המינים, הגילאים, הגזעים והצבעים. זה הוא מצב מאוד לא נעים או נח, מאחר וחלקיקי האלוהות כה לא מכירים אלו את אלו במראם האנושי שהם מתחילים לבלוע האחד את השני. מעבר לכך, באמצע מצב ברברי וחייתי זה החלקים האלוהים האו, הנשמות האנושיות, נזכרים באלוהות הקדומה שלהם, ונמשכים האחד לשני והאחת לשנייה ליצור השלם; הם מחפשים האחד את השני, הם מחפשים את השלם. מפוזרת ואבודה בעולם הטבעי, אשר מחפשת עצמה באדם, והיא כל כך הרוסה על ידיכמות בלתי הכלא האנושיים שהיא נמצאת בהם עד שבחפשה אחר עצמה היא מבצעת מעשי שטות אחר שטות.

החל מפטישיזם, האלוהות מחפשת אחר עצמה, בהתחלה באבן, לאחר מכן בעץ, לאחר מכן בפיסת בד. ככל הנראה היא לעולם לא תצליח לצאת מהבד, אלא אם האלוהות האחרת; האלוהות שלא הורשתה ליפול אל תוך החומר, אשר נשארת במצב של רוח טהורה בגבהים הנשגבים של האידיאל המושלם וגןהעדן, לא תרחם עליה.

והרי תעלומה חדשה –זו בה האלוהות מחלקת עצמה לשני חצאים, שנייהם באמת יפים לגמרי. אחד, אלוהים האב – נשאר טהור במחוזות הנשגבים, והשני – אלוהים הבן – נופל אל תוך החומר. ניתן לראות בבהירות שבין שתי אלוהויות אלו נוצרת מערכת יחסים, מלמטה למעלה ומלמעלה למטה; ויחסים אלו , אשר נחשבים לקבועים – יוצרים את רוח הקודש. וכך בתאלוגיה הממשית ובמטפיסיקה, נוצרת התעלומה הנוראית הגדולה של השילוש הקדוש בנצרות.

אך הבה לא נבזבז זמן בחקירת גבהים אלו, ונבן מה קורה על פני הארץ.

אלוהים האב, רואה מהגבהים המפוארים בהם הוא מצוי שאלוהים הבן המסכן כל כך מסכן ואבוד בחומר, שוטח לגמרי מנפילתו אליו, מחליט לעזור לו, מאחר ועוד לא חזר לעצמו לאחר שהפך לאנושי. מתוך מספר עצום של נשמות בנות אלמוות אלו, זעירות ללא סוף, אשר בינהן אלוהים הבן חילק עצמו כך עד שלא הכיר עצמו יותר, אלוהים האב בחר את אלו אשר הכי מוצאים חן בעיניו, בוחר את אלו שמתאימים לו, את נביאיו, את אנשיו המחוננים, הנדבנים והמחקקים הגדולים של האנושות: זרתסטרא, בודהה, משה, קונגפודזה (הידוע בשמו היווני, קונפוציוס),ליקורגוס, סולון, סוקרטס, אפלטון הקדוש, ומעל כולם – ישו, הישום המושלם של אלוהים הבן, סוףסף בא לידי ביטוי באדם אחד שלם; כל השליחים, הקדושים והנביאים, בינהם נמנים פאולוס הקדוש, יוחנן ועוד רבים אחרים.
וכך לבסוף הגענו להגשמתו של אלוהים עלפני הארץ. אך בבתאחת אלוהים מופיע – והאדם מורד לאפס, מאחר והוא עצמו חלקיק מאלוהים. סלחו לי! אני מודה שחלקיק של שלם מוגבל ומוגדר, לא משנה עד כמה קטן, הוא כמות, גודל פוסיטיבי. אך חלקיק של הגודל האיןסופי, בהשוואה לכך, הוא בהכרח קטן לאין קץ, מילארדי מליארדים כפול מיליארדי מיליארדים, התוצאה שלהם בהשוואה לאיןסוף, הם קטנים לאיןשיאור ומתאפסים. אלוהים הוא הכל; לכן האנושות, ושאר העולם האמיתי איתה, היקום, החלד, הם כלום. איאפשר להתחמק ממסקנה זאת.

אלוהים מופיע, האנושות מורדת לאפר ועפר; וככל שהאלוהות מעוצמת, כך מסכנה האנושות יותר. זו היא ההיסטוריה של כל הדתות; זאת היא ההשפעה של כל ההשארות האלוהיות וחקיקותיהן. אלוהים הוא שם המועדון שבו שוכנים כל האנשים ה"מחוננים" אשר הכו את החירות, הכבוד, ההיגיון והשגשוג האנושיים.

בתחילה חזינו בנפילתו של אלוהים. כעת ישנה נפילה אשר הרבה יותר נוגעת לנו – זו של האנושות, אשר נגרמת רק בגלל הופעתו של אלוהים בארץ.

ראו באיזו טעות יסודית האידיאליסטים מוצאים את עצמם. בדיבורם איתנו על אלוהים מטרתם ורצונם להעצים אותנו, לשחרר אותנו, להאציל אותנו, אך ההפך הוא הנכון, הוא דורכים ומשפילים אותנו. בשמו של אלוהים הם חושבים שהם יכולים לבסס אחווה בקרב האנושות, אך להפך, הם יוצרים גאווה, בוז; הם זורעים מחלוקת, שנאה, מלחמה; הם מבססים עבדות. מאחר ועם הופעתו של אלוהים מופיעות הרמות השונות של ההשראה האלוהית; האנושות מחולקת לאנשים בעלי השראה רבה, עם פחות השראה וחסרי השארה. כל אלו חסרי משמעות לחלוטין בפני האלוהים, זו היא אמת; אך בהשוואה האחד לשנייה, חלקם גדולים יותר מאחרים; לא רק בתור אנקדוטה חסרת מסקנות, מאחר ואנקדוטה של חוסר שיוויון לא אומרת דבר אם אין לה איזו המצאה חוקית או מוסדית, אך חוסר השיוויון אשר נוסד על ברכי ההשראה האלוהית, מיד נהפך לקבוע. הבלתי מושרים חייבים לציית למושרים, ואלו למושרים במיוחד. וכך מבוסס העיקרון של סמכות, והרי גם שני המוסדות הבסיסיים של עבדות: כנסייה ומדינה.
מכל הרודנים, הדתיים הגרועים ביותר. הם כה קנאים, כה חרדים לתהילת האל שלהם וניצחון הרעיון, שלא נשאר בלבבותיהם מקום לחירות, הכבוד או אף למניעת הסבל של אנשים חיים, אנשים אמיתיים. קנאות אלוהית, התעסקות באידיאל, לבסוף מייבשים אף את הנשמות הרכות ביותר, את הלבבות הרחומים ביותר, מקורות האהבה האנושית. כאשר הם שוקלים את המציאות מנקודת המוצא של האיןסוף והנצח או של הרעיון המופשט הם מתייחסים בזלזול לאירועים במציאות; אך כל חייו של האדם, האדם האמיתי העשוי בשר ועצם,מורכבים אך ורק מאירועים חולפים במציאות; אף הדתיים ההם הם רק אירועים חולפים במציאות, ולאחר שחלפו יוחלפו באחרים שיוחלפו גם הם ולעולם לא יחזרו. הדבר היחיד שיחסית נצחי באנושות היא האנושיות, אשר בעקביות מתפתחת והופכת לעשירה יותר מדור לדור. אני מציין שזה יחסית, מאחר ומרגע שכוכבנו יהרס – הוא אינו יכול שלא, במוקדם או במאוחר, מאחר וכל דבר שיש לו התחלה גם יש לו סוף, כוכבנו, מרגע שיתפרק באקט שלבטח ישרת יצירה של דבר חדש ביקום, שהוא הדבר היחיד שבאמת חסר קץ, מי יודע מה יקרה לכל האנושיות שלנו? למרות זאת, נקודת הריסתו של כדורהארץ מצויה ההרחק בעתיד, ואם שוקלים את האנושיות ביחס לכך, היא אכן איןסופית. אך עובדה זאת של אנושיות מתקדמת קיימת ואמיתית, אך באה לידי ביטוי רק דרך זמנים מוגבלים, מקומות מוגדרים, באנשים אמיתיים וחיים, ולא דרך הרעיון הכללי והמופשט.
הרעיון הכללי הוא תמיד פשוט, ומהסיבה הזאת הוא מעין שלילה של החיים האמתיים. ציינתי באפנדיקס שהמחשבה האנושית, וכתוצאה מכך, המדע, יכולה לתפוש ולשיים רק את החשיבות הכללית של העובדות האמיתיות, היחסים בינהם, החוקים שלהם – בקצרה, מה שקבוע בשינויים המתמשכים – אך לעולם לא את צידם החומרי והאינדיוידואלי, מפרפר מרוב מציאותיות וחיים, וכתוצאה מכך בלתי מוחשי ובורח כל העת. המדע מבין את החשיבה על המציאות, לא את המציאות עצמה; המחשבה על החיים ולא את החיים עצמם. זה הוא גבולו, הגבול האמיתי היחיד שלנו, מאחר והוא מבוסס על המחשבה מטבעו, והיא האיבר היחיד של המדע.

על בסיס טבע זה נמצאות המשימה והזכויות הבלתימעורערות של המדע, אך גם חוסר יכולתו המשווא, אך גם פועלו השובב אשר בא לידי ביטוי כל פעם שאחד מנציגיו מנסה לשלוט על החיים. משימתו של המדע היא, דרך התבוננות באירועים אמיתיים וחולפים לנסח את הכללים אשר עלפיהם מתנהל העולם החומרי והעולם החברתי; כמטבע לשון, הוא מקבע את אבניהדרך הבלתי משתנות של ההתפתחות האנושית עלידי הבלטת התנאים בכלליים שהתעלמות מהם תהייה פטאלית ומסוכנת. בקצרה, המדע הוא מצפן החיים; אך הוא לא החיים עצמם. המדע בלתיניתן לשינוי, חסר אישיות, כללי, אבסטרקטי, לאמוחשי, כמו החוקים שהוא אך חיקוי שלהם, שיקוף מוחי (מילה אשר באה להזכירנו שהמדע הוא רק תוצר חומרי של איבר חומרי, המוח). החיים הם לגמרי גשמיים וחולפים, אך באותה המידה מפרפרים במציאותיות ואינדיוידואליות, חושניות, סבל, הנאה, השראה, צרכים ותשוקות. הם עצמם היוצרים היחידים של דברים חדשים וישויות חדשות. הדע לא יוצר דבר; הוא אך ורק מציג ומזהה את היצירות של החיים. וכל פעם שאנשימדע מגיחים ממשוררותיהם ומנסים להתערכת ביצירה בחיה בעולם האמיתי, כל מה שהם מציעים או יוצרים הוא עובר עני, מגוכך בפשטותו, חסר חיים וחסר דם, כמו ההומונקולוס שנוצר על ידי וואגנר, התלמיד הפדנטי של הדוקטור בןהאלמוות פאוסט. ניכר מכך שהמטרה היחידה של המדע היא להאיר על החיים, ולא לשלוט בהם.

ממשלת המדע ואנשיהמדע, אפילו אם יהיו פוסיטיביסטים, תלמידיו של אוגוסט קומט, או של הדוקטורינה של קומוניזם גרמני, לא יכולים שלא להיות חסריעוצמה, מגוכחים, אכזריים, נצלנים, מדכאים ועושירע. ניתן לומר על אנשיהמדע בדיוק את מה שאמרתי על אנשיהתאולוגיה, אין להם לא לב ולא מוח לשקול ולשלוט באנשים אינדיבידואלים וחיים. אנו אפילו לא יכולים להאשימם כך, מאחר וזו היא תוצאה טבעית של עיסוקם. מאחר והם אנשימדע הם אינם יכולים להתעסק בדבר ולחשוב על דבר שאינו הכללה; הם מייצרים חוקים. . . [חסרים שלושה עמודים מהכתב המקורי של באקונין]. . . הם לא רק אנשימדע, אלא גם אנשיחיים פחות או יותר. [ייתכן והחלק החסר במשפט היה: "אם אנשי המדע לא מתייחסים לאנשים אחרים כמו שהם מתייחסים לחיים יתכן והם" לא רק אנשי מדע, אלא גם אנשיחיים פחות או יותר].

1 באקונין היה הוגה דגול, אך כן אנו נתקלים בשטות גמורה. כל האנשים כולם נולדו לחופשיות, יהיו ממוצא איטלקי, גרמני, סלבי או מזרחתיכוני. חירות, שיוויון ואחווה ראויים לכל, ולא רק לאיטלקים.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “האל והמדינה, חלק שני / מיכאיל באקונין

  1. פינגבק: האל והמדינה, חלק שני / מיכאיל באקונין | sergiofalcone

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s