כוח נגד תרבות – מתוך לאומנות ותרבות / רודולף רוקר

rudolf-rocker-by-fermin-rockerכל שלטון הוא מעין סוג של עבדות אנושית, מאחר שחלוקת החברה למעמדות גבוהים ונמוכים היא אחד התנאים הבסיסיים לקיומה (של העבדות האנושית). חלוקת האנשים לקאסטות ולמעמדות, אשר מתרחשת בכל מבנהכוח, נובעת מצורך קמאי להפרדה של בעליהפריבילגיות מהעם. האגדות והמסורות מספקות את האמצעים להעמקת ולחיזוק הרעיון אצל האדם כי הפרדה זו היא אינה מן הנמנע. כוח עולה חדש עשוי לשים קץ לשלטון המעמדות הישנים, אך הוא יוכל לעשות זאת רק אם באופן מיידי הוא יקים מעמד פריבילגי חדש שיותאם לביצוע תוכניותיו. לפיכך, על מייסדי "הדיקטטורה של הפרולטריון" לכאורה, ברוסיה, היה ליצור את האריסטוקרטיה של מנהלי העבודה, אשר נבדלה מהמוני הפועלים בדומה למעמדות הפריבילגיים במדינות האחרות.

אפלטון ייחל להתאים את התחושות המוסריות של היחיד למען טובת המדינה למושג רשמי ומוסכם מראש של חסד. הוא העלה מן התהליך השגות על המוסר בפוליטיקה ובכך היה הראשון להניח את הבסיס האינטלקטואלי למה שנקרא בימינו מדעי המדינה; כבר בזמנו הוא ראה כי החלוקה המעמדית היא צורך מפורש לשימור המדינה. לפיכך הוא נעשה חבר באחד משלושת הארגונים אשר בחזונו הרכיבו את המדינה בלא השפעת היחיד עליהם. מכל מקום, על מנת לשכנע את האנשים "בגורלם הטבעי", המדינאי מפברק הונאה ולפיה: "האל היוצר ערבב זהב בחומר, שממנו יצר את אלו מכם המיועדים לשלטון; לפיכך אתם מאוד חשובים ויקרים. בחומר עוזריכם ערבב כסף, ובחומרהאיכרים ושאר העמלים ערבב ברזל וארד". במענה לשאלה כיצד נראה לו שהאזרחים יוכלו להאמין להונאה זו תשובתו הייתה: "אני חושב שיהיה זה בלתיאפשרי לשכנע את האזרחים עצמם, אך אני משוכנע שסביר יהיה להאמין לאמיתותה".

ברעיון זה אנחנו מוצאים כי גורלו של האדם נקבע באמצעות ערבוב תכונות וכישורים אשר קיבל מאלוהים, ורק הם יקבעו אם במהלך חייו יהיה עבד או אדון. וזאת כדי לטעת עמוק אף יותר בדמיון האנשים את האמונה בגורל מוכרע מבחוץ וכדי לתת לאמונה זו את ההילה המיסטית הדתית זו אפוא הייתה עד כה המטרה של כל מבנה כוח.

בדיוק כפי שהמדינה מנסה תמיד בתוך גבולותיה לערער את השוויון החברתי בקרב נתיניה ולהנציח את ההפרדה בהבדלים של מעמד וקאסטה, כך מדיניותהחוץ שלה חייבת לעטות לבוש שנבדל משאר המוסדות הממשלתיים, ובכך לבסס בקרב אזרחיה את האמונה בעליונותם הלאומית עלפני שאר העמים. אפלטון, אשר היה הפילוסוף היווני היחיד שרעיון האחדות לאומית בקרב כלל המרחב היווני ניכר מכתביו, ראה עצמו יווני לחלוטין והביט מטה בשנאה לא מוסתרת באותם ה"ברברים". הרעיון ש"ברברים" אלו עשויים להיחשב כשווים להלנים או אף להתקרב אליהם בשוויים נדמה לו יומרני במידה שנראה לו בלתיניתן להבנה. זוהי הסיבה אפוא שבמדינה האידיאלית אשר חזה, כל העבודה הקשה והמשפילה חייבת להיעשות בידי זרים ועבדים. הוא ראה בעובדה זו יתרון לארק למעמד האדונים ההלנים, אלא גם לעבדים עצמם. לפי רעיון זה, מאחר שבכל אופן נגזר עליהם גורלם לבצע משימות עלובות מעצם היותם עבדים, עליהם להודות על החמלה הגדולה בהיותם עבדים של ההלנים.

אריסטו תפש את רעיון הגורל הטבעי של האדם בבהירות רבה אף יותר. בדומה לאפלטון, גם אריסטו האמין בעמים ובמעמדות שגורלם אשר נקבע באופן טבעי היה לבצע משימות עלובות. לקטגוריה זו השתייכו בראש ובראשונה הלאהלנים והברברים. אמת אמנם שאפלטון הבדיל בין "עבדים לפי הטבע" לבין "עבדים לפי החוק". בקטגוריה הראשונה הוא שם את אלו שבעקבות התלותיות שלהם באחרים גזר הטבע את גורלם לציית להם (לאחרים). בקבוצה השנייה מיקם את אלו שאיבדו את חירותם כאשר נלקחו כשבויימלחמה. בשני המקרים העבד נחשב "מכונה נושמת", ולפיכך "חלק מהאדון". בהתאם לעקרונות שביאר אריסטו, עבדות מועילה הן לשליט והן לנשלט. הטבע חנן את האחד בכישורים גבוהים ולאחר נתן רק את הכוח החייתי של הבהמה. מכאן נובעים מאליהם בבירור תפקידי האדון והעבד.

לפי אריסטו, האדם הוא "ישות יוצרת מדינות", כל טבעו מייעדו להיות אזרח הכפוף לממשלה. על בסיס זה הוא התנגד להתאבדות, כי הוא שלל את זכות היחיד לפטור את עצמו מהמדינה. אף שאריסטו לא אהב כלל את רעיון המדינה האידיאלית של אפלטון, המדינה עצמה וכל אשר הרכיבה נראו לאריסטו כמרכז שכל הארץ סבבה סביבו. בדומה לאפלטון הוא האמין כי ניהול עסקי המדינה צריך להיות תמיד בידי מיעוט קטן של אנשים שנבחרו בידי הטבע עצמו למשימה זו. לפיכך, מבחינה לוגית היה עליו להצדיק את עליונות הנבחרים לעומת נחיתות ההמונים ולבסס את נחיתותם זו עלפי חוקי הטבע. במושג זה מצויות ההצדקות המוסריות של כל רודנות באשר היא. מהרגע שבו הסכמנו להפריד את אנשי מדינתנו להמון נחות שכלית ולמיעוט אשר הטבע ייעד לפעילות יצירתית, האמונה בקיום לאומים "נחותים" ו"נבחרים" היא פועל יוצא ומובן מאליו; בייחוד כאשר המיעוט הנבחר מרוויח מעבדותהשכר של הנחותים שדואגים לכל צורכיהם.

אך האמונה בכוח היצירתי לכאורה של השלטון מושתתת על הונאה עצמית. השלטון הוא מחוסר לגמרי מן היכולת ליצור דברים חדשים, מאחר שהוא תלוי לחלוטין בכוח היוצר של נתיניו אם ברצונו לשרוד. דבר אינו נבזי יותר מן האמונה שרואה במדינה את היוצרת האמיתית של קדמה תרבותית. להפך. למן ההתחלה הייתה המדינה הכוח המעכב של כל התקדמות אל עבר תרבות גבוהה. מדינות אינן יוצרות שום תרבות שהיא; תרבות גבוהה לעיתים קרובות הורסת אותן. שלטון ותרבות במובנם העמוק ביותר הם הפכים אשר בלתיניתנים לגישור. חוזקו של אחד תמיד ילך עם חולשתו של האחר. מבנה שלטוני חזק הוא אפוא תמיד המכשול הגדול ביותר להתפתחות תרבותית. במקום שבו המדינה גוועת או שהשלטון מוגבל בכוחו למינימום התרבות משגשגת.

רעיון זה ייראה לרובנו מוזר תחילה, מאחר שמבטנו המפוכח על המציאות נהרס לגמרי עקב חינוך שקרי. לצורך שימור המדינה הואבס מוחנו בפריטימידע שקריים וברעיונות מגוחכים, כך שמן הנמנע כי נוכל לגשת לבחון אירועים היסטוריים בלא כל דעות קדומות. אנחנו מלגלגלים על פשטנות הכרוניקות הסיניות שתיעדו את השליט האגדי פוהי ואשר טוענות כי העניק לנתיניו את אומנות המעקב, הדייג, גידוליהבקר, וכי הוא המציא את כלי הנגיגה הראשון ולימד אותם את אמנות הכתיבה. אך אנו מאמינים בלא שום סייג במה שהוכנס לראשנו בנוגע לתרבותם הגבוהה של הפרעונים, הכוח היוצר של המלכים הבבליים, או כיבושיהם התרבותייםלכאורה של אלכסנדר מוקדון או פרידריך הגדול. איננו חושדים כלל שזהו אך מעשהכישוף, שק של שקרים בלא קמצוץ של אמת ואשר אמונתנו בו נובעת אך ורק מפני שחזרו עליו באוזנינו פעמים כה רבות.

לא ניתן לפקוד על תרבות להיווצר. היא נוצרת מעצמה, צומחת בספונטניות מתוך צורכי האנשים וכתוצאה משיתוף הפעולה ביניהם. אף שליט לא יכול היה לפקוד על האנשים ליצור את הכלים הראשונים, להשתמש באש, להמציא את הטלסקופ ואת מנוע הקיטור, או לחבר את האיליאדה. ערכיתרבות אינם צומחים עקב פקודות של השלטון. הם אינם יכולים להיכפות באמצעות הוראות וגם אינם יכולים להיווצר באמצעות הסקת מסקנות של מועצות שלטוניות.

לא במצרים וגם לא בבל או בכל מקום אחר עלפני הארץ, לא נוצרה התרבות בידי ראשי מבניהכוח הפוליטיים. הלזו רק הפקיעו את ההישגים התרבותיים אשר כבר התקיימו והכפיפו אותם לטובת צורכיהם הפוליטיים. אך בכך הם כרתו בגרזן את שורשי הצמיחה התרבותית, מפני שלמן הרגע שבו הצמיחה התרבותית הוכפפה לשלטון, נוצרה סתירה פנימית בתרבות גופא. וכך היה גם בתחומים הישנים שבהם חלה צמיחה תרבותית כל ההתקדמות נפסקה.

שלטון פוליטי שואף תמיד לזהות הומוגנית. בשאיפתו המטומטמת לשליטה ולסדר כלל המאורעות החברתיים מדוללים לכמה עקרונות פשוטים. השלטון להוט תמיד לרדד את כל הפעילות האנושית לכדי תבנית אחידה. וכן נוצרת גם הסתירה בין השלטון לבין הכוחות היוצרים של התרבות הגבוהה אשר תמיד מחכים וכמהים לצורות חדשות של ארגון, ואשר תמיד תלויים באוניברסליות הפעולות האנושיות, בניגוד לכוח השלטוני שתלוי בצורות ובתבניות מקובעות. בין מאבקיהכוח הפוליטיים והמאבקים על כוח כלכלי בקרב המיעוטים הפריבילגיים בחברה, לבין הפעילות התרבותית של העם, מתרחשת כל העת סתירה פנימית. כל אחת מאלה היא משיכה לכיוונים מנוגדים שלעולם לא יתאחדו מרצון, וכל שניתן לעשות הוא להעניק להן מראה מתעתע של הרמוניה באמצעות כפייה מבחוץ ודיכוי רוחני. הפילוסוף הסיני, לאוטזה, ראה במוחו את האמת הזו כשאמר (התנצלות על התרגום מופיע בסוף המאמר):

נִסָּיוֹן מְלַמֵּד כִּי אִישׁ אֵינוֹ יָכוֹל לְהַנְחוֹת אֶת הַקְּהִלָּה;

קְהִלָּה הִיא שִׁתּוּף שֶׁל כּוֹחוֹת;

כְּכָזוֹ, מַרְאָה הַמַּחְשָׁבָה

שֶׁזּוֹ אֵינָהּ יְכוֹלָה לִהְיוֹת מוּבֶלֶת בִּידֵי אִישׁ אֶחָד.

לְסַדְּרָהּ פֵּרוּשׁוֹ לְהַכְנִיסָהּ לְתֹהוּ;

לְתַקְּנָהּ פֵּרוּשׁוֹ לְהָרְסָהּ.

הוֹאִיל וּמַעֲשֵׂי הָאָדָם מִשְׁתַּנִּים:

זֶה זָז קָדִימָה, זֶה אָחוֹרָה;

זֶה נֶחְשָׂף לְחֹם, זֶה נֶחְשָׂף לְקֹר;

כָּאן הָאֶחָד מַרְאֶה חָזְקָה, שָׁם הַשֵּׁנִי מַרְאֶה חֻלְשָׁה;

פֹּה אֶחָד מְעוֹרֵר תְּשׁוּקָה, שָׁם הָאַחֵר מֵבִיא שַׁלְוָה.

וְכָךְ:

אִישׁ הַמַּעֲלָה נִמְנָע מֵהַשִּׁלְטוֹן,

נִמְנָע מֵהַסַּמְכוּת,

נִמְנָע מִפְּאֵר הַכָּבוֹד.

גם לניטשה הייתה הבנה מסויימת של האמת הזו, אףעלפי שחוסרההרמוניה הפנימי שלו ותנודתו הקבועה בין רעיונות חירותניים לרעיונות סמכותניים במהלך כל חייו מנעו ממנו לנסח את הרעיון בקווים ברורים. למרות זאת, המאמרים שכתב בנוגע להתדרדרות התרבות בגרמניה הם מן הכתבים החשובים שישנם וניתן למצוא אישור לכך במצב העניינים העדכני בגרמניה (נכתב ב: …).

בסופו של דבר, אף אחד אינו יכול לבזבז יותר ממה שיש לו; נכון הדבר לגבי אינדיבידואלים, ונכון לגבי עמים שלמים. יכול אדם לבזבז עצמו בשלטון, במשחקי פוליטיקה, בניהול משק איכרי, במסחר, בדמוקרטיה פרלמנטרית, באינטרסים צבאייםאם אדם מבזבז את הגיונו באמצעות הצדקת דברים אלו, את כוח רצונו, את שליטתו העצמית, את מורשתו (ודברים אלו הם מה שמרכיב את האדם האמיתי) על דבר אחד, כל אלו לא נשארים לו לשום דבר אחר. התרבות והמדינה, ואל לאף אחד לטעות בנוגע לכך, הם הפכים מוחלטים: "המדינה המתורבתת" היא המצאה מודרנית לחלוטין. האחד חי על חשבון השני, האחד צומח כאשר השני דועך. כל תקופות הזוהר של התרבות הן תקופות של דעיכה פוליטית. כל מה שמוצלח במובן התרבותי הוא אפוליטי, ואף אנטיפוליטי.

אם המדינה לא תצליח לכוון את הכוחות התרבותיים לכיוונים שיועילו למטרותיה ולהתפתחותה, אותם כוחות של תרבות גבוהה יהרסו במוקדם או במאוחר את המסגרת הפוליטית שהם כה בצדק מחשיבים כמכשול. אך אם המכונה הפוליטית תצליח למשך די זמן לכופף את הפעילות התרבותית לטובת פעילויות רשמיות, זו האחרונה תחפש להתקיים באמצעות ערוצים נוספים שאינם מוגבלים מבחינה פוליטית. כל סוג של תרבות גבוהה, אם אינה נחסמת על ידי מכשולים פוליטיים, שואפת תמיד לחדש את כוחה היצירתי לבנייה. כל יצירה מוצלחת מעוררת את הרצון לשלמות גבוהה עוד יותר ולרוחניות עמוקה עוד יותר. התרבות היא יצירתית בכל עת, תמיד מחפשת צורות חדשות לפעילותה. משל הייתה כעצי הג'ונגל, שכאשר שורשיהם נוגעים באדמה, מיד מכים הם שורשים חדשים.

שלטון לעולם אינו יצירתי. משתמש הוא בכוח היצירתי של תרבות מסוימת על מנת להסתיר את מערומיו ולהעצים את כבודו. שלטון הוא לעד יסוד שלילי בהיסטוריה. הוא מקשט עצמו בנוצות שקריות בשביל להעניק לחוסרהיצירתיות שלו מראה של כוח תרבותי. הרי המילים של ניטשה:
"
במקום שהעם עוד קיים, הוא אינו מבין כלל את המדינה, אלא מתעבה ומחשיבה לעין הרע וכהולכת נגד החוקים והמנהגים. הרי הסימן שאתן לכם: כל עם מדבר שפה אחרת של טוב ורע, שפה אשר שכנו אינו מבין. הוא המציא את שפתו שלו של חוקים ומנהגים. אך המדינה משקרת בכל שפות הטוב והרע; וכל שתאמר, הוא שקר. וכל שיש לה, גנוב הוא. כל דבר בה שקרי. היא נושכת עם שיניים שקריות, בקנאות. אפילו חוצפתה שקרית."

השלטון תמיד הרסני, מאחר שבעליו מנסים בכל עת לשזור את כל תופעות החיים החברתיים אל תוך מחוךחוקיהם בשביל לתקן להם צורה קבועה. הבעת פניו של השלטון – דּוֹגְמָה1 מתה; הפגנת חייו הפיזיים – כוח פראי. מחסור זה של אינטליגנציה במסגרת מאמציו משאיר את חותמו גם על נציגיו אשר בהדרגה נהיים לכמותו, נחותים ופראיים, אף כי תחילה ניחנו הם בכישורים מן המעלה הראשונה. דבר אינו מקהה יותר את מוח האדם מאשר השגרה, והשלטון בהכרח שגרתי הוא. מאז שהוֹבְּס הביא לעולם את עבודתו על האזרח, "De cive", הרעיונות אשר ביטא שם לא יצאו מן האופנה. במשך מעל לשלוש מאות הם העסיקו את מוחותיהם ואת דמיונותיהם של האנשים, בצורה זו או אחרת, וכעת שולטים במחשבותיהם יותר מתמיד. ואףעלפי שהובס, המטריאליסט, לא ביסס את רעיונותיו על דוֹגמות הכנסייה, הדבר לא מנע ממנו להפקיע את המימרה "האדם רע מטבעו" ולייחסה לעצמו. כל הרהוריו הפילוסופיים מבוססים על הנחה זו. לדעתו, האדם היה קודםלכן אך ורק בהמה מרושעת, מונחית בידי אינטרסים אנוכיים, ללא כל עניין בחבריו. המדינה לבדה שמה סוף למצב "מלחמת הכול בכול" ונהייתה להשגחה עליונה ארצית אשר כוחה המורה והמעניש מונע ממנו לשוב אל ביצת החייתיות. כך, לפי הובס, המדינה היא היוצרת האמיתית של התרבות, זו שמכריחה את האדם בכבליברזל לעלות לרמה גבוהה יותר של קיום, בלא קשר לעד כמה רעיון זה נראה דוחה לטבעו הפנימי. מאז, אותה האגדה על כוחה היצירתי של המדינה נשמעה בלא הפסק, ואומְתה, כביכול, בעובדות חדשות.

ועדיין, עמדה בלתיניתנת להגנה זו סותרת את כל העדויות ההיסטוריות. זוהי בדיוק המדינה אשר שימרה בקפידה את השאריות של החייתיות האנושית, ירושת האדם מזמנים עברו, במהלך הדורות ודאגה להרבותה בחוכמה. מלחמות העולם על שלל דרכיהן המתועבות לרצח המוני, התנאים באיטליה של מוסוליני, ברייך השלישי של היטלר, הללו אמורים לשכנע אף את העיוור ביותר ולחשוף את טבעה האמיתי של "המדינה התרבותית" לכאורה.

כל תובנה חדשה, כל שלב חדש בהתפתחות האינטלקטואלית, כל מחשבה מרנינה אשר העניקה לאנושות חלונות חדשים לפעילויותיה החברתיות, הצליחו לנצח רק בתום מאבק מתמיד עם סמכויות המדינה, הדת וההון, לאחר שהנאבקים הקריבו במשך זמן רב את גופם, רוחם ורכושם. כאשר התחדשויות רוחניות אלו נתקבלו בסוף בידי הדת והמדינה, קרה הדבר אך ורק מאחר שבאותו הזמן כבר לא ניתן היה עוד להכחישן או להתנגד להן, ואלו שבשלטון לא יכלו למנוע מהן להתרחש. ואפילו הכרה זאת, שהתקבלה רק בתום מאבקים אלימים, הובילה במרבית המקרים (אם לא כולם) לדוגמטיזציה מתוכננת של הרעיונות החדשים, אשר תחת השליטה הורגתהרוח של השלטון נהפכו למעוקרים בדיוק כמו הנסיונות הקודמים לבנות השקפה אינטלקטואלית חדשה.

עצם העובדה שכל מערכת שלטון מבוססת על רצונו של מיעוט פריבילגי ששיעבד את העם הפשוט באמצעות תחכום או כוח פראי, בשעה שכל התפתחות תרבותית מבטאת את הרצון הכולל של הקהילה, מלמד על האנטגוניזם ביניהם. שלטון עובר תמיד לידי אינדיבידואלים או לידי קבוצות קטנות של אינדיבידואלים; שורשי התרבות נמצאים בקהילה. שלטון הוא תמיד הכוח המעקר של החברה, נטול כל כוח יצירתי. התרבות מבטאת את הרצון היוצר, את הצורך ליצור, את האינסטינקט לבנות, את כל הצרכים לביטוי. שלטון דומה לאדם רעב, אשר סיפוקו משאיר את האינדיבידואל חי עד לגיל מסוים. תרבות היא כמו הכוח ההיוצר, אשר משאיר את המין בכללו חי. האינדיבידואל מת, אך לעולם לא התרבות. מדינות נעלמות, תרבויות רק משנות עצמן.

המדינה מקבלת לתוכה רק את מסגרותהפעולה שעוזרות לה לשמר את כוחה. היא מערערת בשנאה יוקדת על קיום כל פעילות החוֹצה את הגבולות שהציבה. והרי, הבל ושטות הם לדבֵּר על "מדינת התרבות"; הרי זו המדינה אשר נמצאת תמיד במלחמת חורמה על התרבות ועל הכוח היצירתי שבאדם.

ואף כי שלטון ותרבות הם הפכים מנוגדים בהיסטוריה, ניתן לראות כי הם פועלים באותו התחום – בשיתוףהפעולה של האנשים אלו עם אלו. ככל שכוחו היוצר של האדם נשלט יותר בידי המדינה, כך ניתן לראות יותר את הקיבעון שלה, את היותה מחרבת היצירתיות והעוז, הדמיון. מן הצד השני, ככל שהתרבות החברתית פורצת בעוז את המגבלות שמציב הכוח הפוליטי, כך התפתחותה הטבעית של התרבות פחות מעוכבת בידי הדת והמדינה. במצב שכזה, היא נהפכת מיד לסכנה קמאית לכל שלטון באשר הוא.

הכוחות התרבותיים של החברה מורדים כנגד הכפייה של המוסדות הפוליטית והשלטוניים אף באופן שאינו רצוני. באופן מודע או שלא, הכוחות התרבותיים מנסים בכל עת לפרוץ את הגבולות אשר פוגעים בהתפתחותם הטבעית, ושתמיד מציבים גדרות חדשים לפי התפתחותם. בעליהשלטון חייבים תמיד לעמוד על המשמר, שמא התרבות האינטלקטואלית תסטה מן הדרך אל עבר דרכים אסורות וכך תפריע, או אולי אף תהרוס לגמרי, את הפעילות הפוליטית. מן המאבק המתמשך של שני קצוות סותרים אלו האחד מייצג תמיד את האינטרסים של הקאסטה שבשלטון, של המיעוט הפריבילגי, והשני את האינטרסים של הקהילה נוצרת מערכתיחסים אשר מקבעת בחוק את היחסים בין השלטון לבין החברה, המדינה, הכלכלה, הכוח והתרבות.

מה שאנחנו מכנים כיום "חוק" או "חוקה" הם רק הזרז האינטלקטואלי של מאבק אינסופי, והוא מכיל בתוכו השפעות פרקטיות שנוטות לצד אחד או לצד שני, בהתאם לעמדות הזמניות שתפסו השלטון או התרבות בחיי הקהילה. וזאת מכיוון שמדינה אינה יכולה להתקיים בלא חֶברה, פוליטיקה אינה יכולה להתקיים ללא כלכלה, שלטון אינו יכול להתקיים בלא תרבות אף לא לרגע אחד, ומן העבר השני התרבות לא הצליחה עד כה לחסל את עקרון השלטון מחייהקהילה של האנשים. החוק נעשה חוצץ בין השניים, מחליש את ההלם ושומר על הקהילה מפני מצב קבוע של קטסטרופה.

בנוגע לחוקים, חשוב לנו להבדיל בין שני סוגים שלהם: חוק טבעי, ומה שמכונֶה חוק פוזיטיבי. החוק הטבעי מתקיים בכל מקום שהחברה עוד לא אורגנה בו פוליטית כמדינה, ומודלים של קאסטה ומעמד עוד לא הופיעו. במצב זה החוק הוא תוצאה של הסכמים הדדיים בין בני האדם אשר מסכימים להם בתור בניאדם חופשיים ושווים, המונָעים מאותם האינטרסים ואשר נהנים מכבוד שווה כבניאנוש. החוק הפוזיטיבי התפתח לראשונה במסגרת הפוליטית של המדינה ועיסוקו באנשים אשר מופרדים אלו מאלו עקב אינטרסים כלכליים מנוגדים, או מעמדות.

החוק הפוזיטיבי מעניק למדינה (אשר שורשיה נעוצים משחר ההיסטוריה בכוח פראי, כיבוש ושעבוד של אלו הכבושים תחתה) מחד אצטלה חוקית; מאידך, הוא אפקטיבי מפני שהוא מנסה להשיג מעין תיאום בין הזכויות, החובות והפריבילגיות של המעמדות השונים בחברה. למרות זאת, יש לתיאום הזה משמעות רק כל עוד המוני הנכבשים נכנעים לתנאים הקיימים בחוק או שהם אינם חזקים מספיק על מנת למרוד בו. החוק משתנה כאשר העם משמיע דרישה דחופה לשינוי החוקים, ובאופן תכוף עד מאוד, עד כי הכוח השולט חייב לציית לה אם אין הוא חפץ לאבד את השלטון במהפכה אלימה. כאשר מתרחש הדבר, הממשל יוצר חוקים חדשים, אשר נעשים חירותניים יותר ככל שהמהפכה חיה במשך יותר זמן ומוצאת ביטוי בקרב האנשים.

בממלכות הרודניות של אסיה העתיקה, שם השלטון כולו בא לידי ביטוי בשליט שהחלטותיו היו בלתימושפעות מדרישות הקהילה, משמעותו הייתה החוק במלוא מובן המילה. זאת מאחר שהשליט נחשב לצאצא הישיר של האל, ורצונו נחשב לחוק הגבוה ביותר של הארץ. לדוגמה, חוקי חמורבי המפורסמים התבססו לגמרי על "החוק האלוהי" שנגלה לאדם בצורת פקודה קדושה, וכתוצאה מכך לא היו נתונים לשיפוט אנושי.

ולמרות זאת, הרעיונות החוקיים שבאים לידי ביטוי בחוקות השליט אינם רק רצונו של רודן פלוני. הללו מבוססים תמיד על המוסר העתיק ועל המסורות שהתפתחו במשך מאות שנים, ואשר נוצרו כתוצאה מחייו הקהילתיים של האדם. חוקי חמורבי אינם יוצאים מכלל זה, מאחר שכל הרעיונות הפרקטיים של החוק הבבלי שנוצרו מצורכי חיי החברה כבר מצאו לעצמם ביסוס בקרב האנשים זמן רב בטרם סיים זה את שלטון העלמים, ובכיבושו את לארסה ואת ימוטבל ייסד את הבסיס למונרכיה מאוחדת.

כאן מופיע טבעו הדואלי של החוק אשר לא ניתן להכחישו אף בנסיבות הטובות ביותר. מחד, החוק מעניק למנהג העתיק שהתבסס בקרב האנשים תוכן מוגדר. מאידך הוא מעניק למעמדות הפריבילגיה מעמד חוקי אשר מסווה את מקורם הלאמקודש. רק באמצעות בדיקה קפדנית של ההטעיה הזו אנו עשויים להבין את אמונתם העמוקה של האנשים בקדושת החוק: הוא מחמיא לחוש הצדק שלהם אך בובעת גם מבסס את תלותם בשלטון הגבוה.

איההתאמה נראית ברורה ביותר לעין כאשר חולף שלב הרודנות המוחלטת והקהילה מתחילה להשתתף פחות או יותר ביצירת החוק. כל המאבקים הגדולים בגוף הפוליטי היו מאבקים בנוגע לחוק, מאחר שאנשים תמיד ניסו לקבע את זכויותיהם החדשות בחוקי המדינה, דבר שבאופן טבעי הוביל לקשיים חדשים ולאכזבות. זוהי הסיבה מדוע כל מאבק עבור זכויות הפך למאבק על השלטון וזוהי אפוא הסיבה מדוע המהפכן של אתמול הפך לריאקציונר של היום; מפני שזהו איננו סוג השלטון, אלא השלטון גופא שמהווה שורש כל רע. כל שלטון, מכל סוג שהוא, חייב להפחית את זכויות הקהילה למינימום על מנת להבטיח את עצם קיומו. החברה, לעומת זאת, שואפת להרחבה מתמדת של זכויותיה וחירויותיה, והיא מחפשת להשיג זאת באמצעות הגבלת תפקידי המדינה. ניתן לראות זאת בבירור בזמן תקופות מהפכניות אצל האנשים השואפים ביתרשאת ליצירת מודלים חדשים של תרבות.

לפיכך, המאבק בין מדינה לחברה, שלטון ותרבות, דומה לתזוזת המטוטלת, אשר תמיד זזה מקצה אחד לקצה שני. מהצד של הסמכות זזה באיטיות עיקשת אל הצד השני – חירות. בדיוק כפי שפעם כוח וצדק היו אותו צד של המטבע, כך אנו זזים כרגע אל עבר זמן שבו כל צורה של שלטון תיעלם, חוק יפנה מקומו לצדק, וזכויות לחירות. כל שינוי של החוק והוספה של זכויות וחירויות חדשות, או הרחבת אלו שכבר קיימות, בא מהעם ולעולם לא מן המדינה. כל החירויות שאנו נהנים מהן כיום ברמה זו או אחרת, העם אינו חב אותן לרצונה הטוב של הממשלה. ההפך הוא הנכון. בעליהשלטון הציבורי ניסו באמצעות כל כלי שברשותם למנוע את כינונן של זכויות חדשות או להופכן לחסרותמשמעות. נדרשו תנועותהמונים, מהפכות אמיתיות של ממש למעשה, על מנת לגרום לבעליהכוח לוותר על הקלים ביותר שבוויתורים; הם לעולם לא היו נכנעים לכך מרצון.

מכך נובע שחלה שגיאה מוחלטת בתפישה ההיסטורית שגורמת לרדיקלים להכריז כי הזכויות והחירויות הפוליטיות כפי שמוצגות בחוקות המדינות השונות הן חסרות חשיבות, משום שנוצרו בידי הממשל. בעליהכוח לא יצרו זכויות אלה בשל תחושת סימפתיה, אלא בשל לחץ חיצוני אשר אילץ אותם לעשות כן. במקרים כאלו התרבות הרוחנית פורצת את המסגרת הפוליטית, והכוחות השולטים נאלצים לוותר מחוסרברירה.

זכויות וחירויות פוליטיות לעולם לא הושגו באמצעות גופיהחקיקה, אלא נסחטו מהם בכוח באמצעות לחץ חיצוני. מעבר לכך, בשום פנים ואופן אין הבטחה חוקית מעניקה את הביטחון שזכויות אלו תהיינה קבועות. ממשלות ששות תמיד להיפטר מזכויות קיימות או לבטלן לגמרי, אם הן מאמינות שהעם לא יצליח להתנגד לביטולן. נכון שנסיונות לביטול זכויות התגלו לעתים קרובות כניסיון הרסני עבור מחזיקיהכוח שלא העריכו נכונה את כוחו של העם, ולא בחרו את הזמן המתאים לכך. צ'ארלס הראשון היה צריך לשלם על נסיונו בחייו; אחרים פשוט איבדו את כוחם. אך דבר זה לא מנע מנסיונות קבועים וחדשים להתחולל. אף במדינות שבהן זכויות מסוימות כמו חופש העיתונות, חופש ההתארגנות, חופש ההפגנה וכדומה החזיקו מעמד במשך מאות שנים בקרב ההמון, מנסות הממשלות לתפוס כל הזדמנות מבטיחה על מנת לבטל זכויות אלה, או שמא לתת להן משמעות מצומצמת יותר באמצעות תעלולים משפטיים. אמריקה ואנגליה מעניקות לנו, בהקשר זה, דוגמאות רבות שיכולות להוות חומר למחשבה. על חוקת ויימר של גרמניה אף אין צורך לדבר. זכויות וחירויות אינן קיימות מפני שהן רשומות על פיסתנייר, אלא הן מתקבעות כאשר הן נעשות הכרח לאנשים. כאשר הן, כביכול, נהפכו לחלק מבשרם ומדמם. הן תהיינה רלבנטיות רק כל עוד הכרח זה ישרוד בקרב העם. כאשר לא יהיה זה המצב, לא האופוזיציה בפרלמנט ולא שום דרישה לכיבוד החוקה, לא משנה כמה תשוקה תהיה לה, לא תצלחנה לשמר אותן. ההיסטוריה המאוחרת של אירופה מוכיחה זאת.

התנצלות על התרגום:

אינני מתיימר לדעת מה עבר במוחו של לאוטזה כאשר כתב את ספר הטאו, ואיני חושב כלל ועיקר שהתוכן שניסיתי לתרגם מתקרב למסר אשר הלה ניסה להעביר. אך בלא כל חלופה אחרת באמתחתי, תרגומי עדיף עלפני שורה ריקה, אני מקווה.

ברק יעלון

1 הערת המתרגם: בעברית המודרנית חל בלבול בין דוּגמה לדוֹגמה. דוּגמה מיתרגמת לאנגלית כExample ושאולה מארמית (במקור דֻּגְמָא, עם אל"ף). לעומתה, המילה דוֺגמה היא המילה היוונית δόγμα, אשר משמעה חוקידת קבועים. דווקא בלבול זה מעניין, מאחר שהוא נוצר מתוך הכוח ההרסני של מוסדות השלטון (האקדמיה ללשון עברית, במקרה זה), כפי שמבהיר רוקר בצורה מאלפת בספרו. הכוח השלטוני לעולם לא יכול לכוון את ההתפתחות הטבעית והספונטנית של השפה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s