אחד המלכודים של ״תנועת השמאל הלא-סמכותני״ הוא בכך שכמעט כל אדם שמגיע/ה לתוכה סובל/ת מאשליה של השתייכות למשהו מאוד חשוב ונחוץ. היא מתחילה לדמיין את עצמה כסובייקט היסטורי, כזה שיש משמעות לדעות ורצונות שלו. למעשה ״המשמעות״ הזאת קיימת רק בסביבה די קטנה של שמאלנים, שכל כך קטנה עד שבאמת שמחים בה לכל הצטרפות. עקרון דומה מתקיים גם בתת-תרבויות נוער, את/ה מקבל/ת בהם את המנה שלך של אהבה, הכרה וחברות רק בזכות ההתשייכות. אין בכך שום דבר רע. תת-תרבויות עוזרות לרבים לרכוש בטחון עצמי ומיומנויות חברתיות. אם לא לתקן אז לפחות אפשר לסכך בעזרתן טראומות פסיכולוגיות מהילדות. בסופו של דבר תת-תרבות עדיפה על דת.
הבעיה היא שפוליטיקה מתפקדת על פי כללים אחרים. היא אינה מכוונת פנימה אלא החוצה. פוליטיקה היא תמיד התנגשות, לא רק של רעיונות (שעליהם אפשר להתווכח על כוס בירה), אלא של אינטרסים, כולל אינטרסים לגמרי חומריים. פוליטיקה היא מאבק. היא מלחמה שבה החזק אוכל את החלש והחלשים מתאגדים על מנת לאכול את החזק ולהמשיך לאכול אחד את השני. בשום אופן זהו איננו ״מרחב בטוח״. תת-תרבות אנטי-סמכותנית, לעומת זאת, מלמדת את האקטיביסטים שפוליטיקה זה סוג של משחק מעניין ומשמח ושהעיקר בו זה להנות מהתהליך. אמנם המשחק יכול להיות מסוכן לעיתים, אבל בדומה יותר לספורט אתגרי מאשר לסמטה חשוכה. השחקנים אינם יריבים אלא שותפים אשר צריכים לכבד אחד את השני, להעריך אחת את השניה ולעזור.
רק שמחוץ לתת-תרבות שמאלית (ונצטרך לצאת החוצה אם הכוונה שלנו היא שינוי חברתי ולא טקסים עבור מי ש״איתנו״) אף אחד לא יודע שצריך לכבד אותך, להעריך ולעזור רק בגלל שאתם קיים. לא. יאכלו אותך, ינצלו אותך, ירמו אותך וישפילו אותך. לא מרוע אלא כי פשוט אפשר. כל ברית של שמאל חירותני עם סמכותנים, ליברלים או ״אנשי המרכז״ (שלא לדבר על נסיונות אינטרקציה עם הימנים) נגמרת בכך שהכוחות הלא-סמכותניים תחילה מנוצלים ואחר כך נזרקים כשאין בהם יותר צורך.
זה לא עניין של חוסר הגינותם של בעלי-הברית/יריבים. פשוט כך נהוג כאן ולא קורה אחרת. רק בין בעלי דעות דומות אשר חולקים עקרונות וערכים אתיים משותפים ניתן ליישם את הדיון כאמצעי אפקטיבי לפתרון מחלוקות. בויכוח עם בעלי עמדות אחרות יתנגשו כוחות ולא דעות. זה לא מעניין את אף אחד מה אתם חושבים, כולם מתעניינם לדעת מה אתם יכולים לעשות. קונצנזוס הוא מאוד נדיר בקבוצות גדולות (אפילו אם הן הומוגניות לכאורה), מאחר והמטרות והעקרונות מתלכדים לעיתים רחוקות יותר מאשר רבים היו רוצים לחשוב. יותר סביר למצוא פשרות אשר נולדות מתוך עימות וקונפליקט בין כוחות ועמדות שונות. אם מעמידים פנים לאורך זמן ומציגים את הפשרה כהסכמה (קונצנזוס) זה לא יפתור את הבעיות הפנימיות אלא רק יעמיק אותן ויחסל כל אפשרות לעימות פתוח והוגן, באותו זמן תווצר סביבה נוחה לתככים זולים ברמה של כיתה ו׳.
על מנת להפוך מתת–תרבות לסובייקט פוליטי אפקטיבי יש צורך לנטוש את הטקטיקה של יצירת ״מרחבים בטוחים״ שבהם כל אחד מוגן מויכוח וביקורת. כלומר, ״מרחבים בטוחים״ צריכים להתקיים (כל מיני קבוצות תמיכה פסיכולוגית), אבל לא צריך לבלבל אותם עם ארגונים פוליטיים שפעילותם צריכה להיות מכוונת להשגת מטרות ברורות. פוליטיקה - זוהו קודם כל עימות מכאיב שבו, לעיתים קרובות, ״אנשים שלנו״ מתבררים כ״זרים״. זוהי לא העברת זמן עם חברים שמטרתם היחידה היא לדאוג אחד לשני.
