בשבועות האחרונות ניסחנו לעצמנו בקוים כלליים את הפרספקטיבה שלנו, כאנרכיסטיות וכארגון, על פמיניזם והמאבק לשחרור הנשים (כפרטים וכקבוצה!).
לפני שנתיים, כשעבדנו על נייר דומה בשאלה הפלסטינית, עברנו הרבה סבבים של שכתובים ודיונים, ויכוחים על איך להתייחס לגישות הלאומ(נ)יות השונות, ושאר חיכוכים. רק אחרי מספר חודשים הצלחנו להגיע לקונצנזוס. וזאת בתקופה בה הייתה לנו רק קבוצה ארצית אחת, ובלי הליך מסודר של אימוץ החלטות בין-קבוצתיות. הפעם הייתה לנו טיוטה אחת, ואחריה שכתוב אחד, בלי אף ויכוח בשאלה עקרונית
לצד החיוב שבהסכמה המיידית מקיר-לקיר, העמדה שלנו עדיין לא נתקלה בנקודות החיכוך עם המציאות. אמנם התמודדנו כארגון עם פעולות מסוימות של חברים, אשר פגעו בנשים – אבל לא היה בהן אתגר תודעתי משמעותי: כשמישהו ביצע פעולה כזו, הוא לא הציג טיעון משכנע להצדקת מעשיו; ולא הייתה המשכיות וחיבור אורגני בין הפעילות שלנו בכלל לבין המעשה הפוגעני או התוקפני.
יש לקוות שהמחויבות הערכית שלנו כארגון וכפרטים תעמוד לנו כאשר המילים היפות בנייר העמדה יגיעו לעמוד במבחן המציאות.
