מרקסיזם, חירות והמדינה / מיכאיל באקונין

פרק ראשון הקדמה13941009_335265313528926_1297795946_n.png

אני דורש נחוש של האמת, ואף יותר מכך, אויב מר של הפנטזיות שמקדמת "מפלגת הסדר"1, נציגה הראשית של השחיתויות, הדתיות, המטהפיסיות, הפוליטיות, המשפטיות, הכלכליות והחברתיות, מעבר עד להווה, במטרה לשעבד ולהתאכזר בעולם; אני מעריץ מושבע של חירות; אני מחשיב את החירות כמצב היחיד בו חוכמה, כבוד ואושר אנושי יכולים להתפתח; ואין בכוונתי ל"חירות" רשמית, כזו שנמדדת, מורשת ברישיונות, נמדדת ומנוהלת עלידי המדינה, שקר וכזב שמייצגים את הפריווילגיות של המעטים שנחות על חשבון עבדות כל השאר; גם אין בכוונתי לחירות האינדיוידואלית, האנוכית והאכזרית, זו שמקודמת במרמה עלידי חסידי רוסו2 וכל שאר הזרמים של הליברליזם הבורגני אשר מחשיבים את הזכויות של הפרט כמוגבלות עלידי זכויות המדינה, ולכן הכרחי להסיק מכך שהתוצאה תהיה ביטול מוחלט של זכויות הפרט.
לא, אני מתכוון לחירות היחידה שראויה לשם חירות, החירות שמורכבת מהפיתוח המלא של כל הכישורים החומריים, השכליים והמוסריים שחבויים בכולם, החירות שלא מכירה באףמגבלה מלבד אלו שהצבנו למעננו עלידי חוקי טבענו עצמו; כך, אם מסתכלים על סוגיה זו כמו שצריך, אין עלינו מגבלות מכל סוג שהוא, מאחר וחוקים אלו לא מוצבים עלינו מטעם כוח חיצוני שמעלינו3; הם טבועים ונעוצים בנו, בונים את בסיס קיומנו החומרי, השכלי והמוסרי; במקום לראות בהם מגבלות, עלינו לראות בהם כתנאים האמיתיים והמעשיים לחירותנו.

אני מתכוון לחירות הפרט שאינה מוגבלת בחירויות הפרטים האחרים, אלא בחירותם מוצאת את עצמה נהיית לחסרתסוף; החירות חסרת הגבולות של הפרט דרך חירותם של הכלל, חירות דרך סולידריות, חירות דרך שיוויון; חירות שמנצחת את הכוח הברוטאלי ואת עיקרון הסמכות, שמעולם לא היה דבר אחר מלבד הביטוי האידיאליסטי של כוח אכזר זה. אני מתכוון לחירות שאחרי שתמצא ותיפטר מכל הצלמים הארציים והרוחניים, תייסד ותסדר עולם חדש, כזה של אחווה אנושית, על חורבות כל הדתות והמדינות.

אני משוכנע לגמרי בצדקת עקרון השוויון הפוליטי והחברתי, מאחר ואני יודע שבלי אותו שוויון, החירות, הצדק, הכבוד האנושי, המוסריות ורווחת האנשים וכן שגשוג האומות לא יהיו דבר מלבד שקרים גסים. אך מאחר ואני משוכנע לגמרי גם בצדקת עקרון החירות, התנאי המקדים לאנושיות, אני משוכנע שחירות, עליה לבסס עצמה עלגבי ההתארגנות הספונטנית של העבודה ושל הבעלות המשותפת, עלידי התאגדויות יצרניות וחופשיות שמסודרות בצורה פדרטיבית ומחולקות למחוזות, ובהתארגנות השוויונית של אותם מחוזות, אך לא עלידי הארגון העליון והתמשגיח של המדינה.

זה העיקרון שמבדיל בין הסוציאליסטים המהפכניים4 והקולקטיביסטים לבין הקומוניסטים הסמכותניים שמחזיקים בעקרון היוזמה המדינאית מעל הכל. כל אלו רוצים באותו הדבר; כל זרם שכזה מעוניין באופן שווה ביצירת סדר חברתי חדש שמבוסס על ההתארגנות הקולקטיבית של העבודה, שתובא לידי כך על ידי התנאים החברתיים. כל אותם זרמים מעוניינים בתנאים חברתיים שווים לכל וההפקעה הקולקטיבית של אמצעיהייצור. רק שהקומוניסטים הסמכותניים מדמיינים שהם יוכלו להגיע לשם באמצעות פיתוח הכוח הפוליטי של המעמדות הפועלים, ובמיוחד מעמד הפועלים העירוני, עלידי העזרה של הרדיקאליזם הבורגני, בעוד הסוציאליסטים המהפכניים, האוייבים המושבעים של כל הבריתות והחבירות המפוקפקות, מאמינים שהם אינם יכולים להגיע למטרה באמצעות הארגון הפוליטי של מעמד הפועלים, אלא עלידי הארגון החברתי (ולכן האנטיפוליטי) של הכוח של מעמד הפועלים, הן העירוני והן הכפרי, וכן של כל האנשים מהמעמדות הגבוהים שויתרו על מעמדם ועל עברם ומקבלים על עצמם לגמרי את התוכניות של מעמד הפועלים.

הרי, שתי שיטות. הקומוניסטים המדינאיים מאמינים שהם חייבים לארגן את כוחות הפועלים עלמנת לכבוש את הכוח הפוליטי של המדינה. הסוציאליסטים המהפכניים מתארגנים במטרה להשמיד, ואם אתם רוצים מילה מנומסת יותר, למוסס, את המדינה. הקומוניסטים המדינאיים דוגלים בעיקרון הסמכות, בעוד הסוציאליסטים המהפכניים דוגלים בעיקרון החירות. שני הזרמים תומכים באותה מידה במדע שחייב להרוג את האמונותהטפלות ולהחליף את האמונה. הקומוניסטים המדיניים מעוניינים לכפות זאת; הסוציאליסטים המהפכניים מעוניינים לפעול עלמנת להפיץ את המדע כך שקבוצות משוכנעות של אנשים תתארגנה בחופשיות ובספונטניות לפדרציות, מלמטה למעלה, בתנועות שלהן ולמטרות שלהן, אך לעולם לא בעקבות תוכנית ששורטטה מראש ונכפתה על "ההמונים הבורים" עלידי אינטלקטואלים עליונים.

הסוציאליסטים המהפכניים מאמינים שיש הרבה יותר היגיון ותוחלת בשאיפות האינסטינקטיביות ובצרכים האמיתיים של המוני האנשים מאשר באינטלקט העמוק של האנשים המשכילים ומורים של האנושיות, שלאחר כלכך הרבה ניסיונות להפוך את האנושות למאושרת, עדיין ממשיכים לנסות. מאידך גיסא, הסוציאליסטים המהפכניים חושבים שהמין האנושי הניח לעצמו להישלט למשך זמן רב, רב מדי, ושהמקור לצרותיו אינו במשטר מסוג כזה או אחר, אלא בעצם העיקרון של שלטון, מכל סוג שלא יהיה. הסתירה הזאת כבר נכנסה להיסטוריה, בין הקומוניזם שפותח מדעית עלידי האסכולה הגרמנית וקובל באמריקה ואנגליה מצד אחד, ובין הפרודוניסטים שהתפתחו למימדי ענק ומצאו בית בעיקר בארצות הלטיניות, מהצד השני.

זה עדיין מקובל וימשיך להיות מקובל באופן נרחב עלידי האנשים הסלאבים, שהינם אנטיפוליטים באופיים.

פרק שני – האידיאולוגיה המרקסיסטית

האידיאולוגיה הדוגמאטית של הסוציאליסטים, או יותר נכון, של הקומוניסטים הסמכותניים בגרמניה, נוצרה בסביבות 1848, וחייבים להכיר בכך שהיא סיפקה שירותים דגולים למעמד הפועלים העירוני, לא רק בגרמניה, אלא בכל אירופה. להם מגיע הקרדיט על הרעיון האדיר של "האינטרנציונאל הראשון" וכן היוזמה להקימו. היום ניתן למצוא אותם בראשון מפלגת העבודה הסוציאל דמוקרטית של גרמניה, אשר משתמשת כמכשיר ב"Volkstaat" (המדינה העממית).

אם כך, זו היא דיסציפלינה מכובדת בהחלט, מה שלא מונע ממנה להציג נטיות בעייתיות במיוחד לעיתים, ומעל הכל, היא מניחה בבסיס התיאוריות שלה עיקרון שבמהותו נכון אם מחשיבים אותו באור הרעיונות היחסיים של מי שמסתכל עליו, אבל אם מציבים אותו במציאות כבסיס לכל שאר הרעיונות, הוא נהיה שקרי לחלוטין.

רעיון זה, שמרכיב את הבסיס לסוציאליזם המדעי, הוצג בפעם הראשונה על ידי קארל מארקס, המנהיג העיקר של האסכולה הקומוניסטית הגרמנית. רעיון זה מבסס את קו המחשבה העיקרי של "המניפסט הקומוניסטי", שהמועצה הביןלאומית של קומוניסטים צרפתים, אנגלים, בלגים וגרמנים הוציאו בלונדון בשנת 1848 תחת השם "פועלי כל העולם, התאחדו". מניפסט זה נרשם עלידי מסרס כמו שכולם יודעים. מרקס ואנגלס נהפכו לבסיס של כל העבודות המדעיות של האסכולה הקומוניסטית הגרמנית ושל התעמולה המאוחרת יותר שהתחיל פרדיננד לסל בגרמניה.

העיקרון הזה הוא ההפך המוחלט מהעיקרון של האידיאליסטים מכל הזרמים. בעוד אלו האחרונים מבינים את ההתפתחות של העובדות ההיסטוריות, של השלבים השונים בהתארגנות הכלכלית של החברה עלידי התפתחות הרעיונות, הקומוניסטים הגרמנים רואים בכל ההתפתחויות ההיסטוריות, מהביטויים האידיאליסטים ביותר של הרצון הקולקטיבי או הפרטי, בכל ההתפתחויות המחשבתיות, מוסריות, דתיות, מטהפיסיות, מדעיות, אומנותיות, פוליטיות, שיפוטיות וחבריות שהתפתחו בעבר וממשיכות להתפתח, לא יותר מהשיקוף או התוצאות ההכרחיות של ההתפתחות הכלכלית. בעוד האידיאליסטים מאמינים שהרעיונות שולטים ומייצרים עובדות, הקומוניסטים, מהעבר השני אומרים שעובדות מייצרות רעיונות ושאלו האחרונים הם לעולם אינם דבר מלבד הביטוי האידיאליסטי של עובדות מוגמרות, ושבין העובדות, הכלכליות והחברתיות, העובדות העליונות, מרכיבות את הבסיס ההכרחי, את העיקרון הבסיסי שכל שאר העובדות, המחשבתיות והמוסריות, הפוליטיות והחברתיות, הן לא יותר מאשר תוצאות שלו.

אנחנו, אנחנו שמטריאליסטים ודטרמיניסטים בדיוק כמו מרקס עצמו, גם אנחנו מכירים בקשר ההכרחי בין עובדות כלכליות לפוליטיות בהיסטוריה. אכן, אנחנו מכירים בהכרחיות, בטבע הבלתינמנע של כל האירועים שמתרחשים, אבל אנחנו לא משתחווים להם באדישות, ומעל הכל, אנו נזהרים מאוד לא להלל אותם כאשר, מעצם טבעם, הם מתגלים כסתירה מחפירה של המטרה הסופית של ההיסטוריה, כסתירה מחפירה לאידיאל האנושי המוחלט שניתן למצוא בצורות שונות באינסטינקטים, שאיפות של אנשים מכל הדתות שהן, מאחר והוא טבוע במין האנושי, המין החברתי מכל המינים שקיימים. והרי האידיאל, שהיום מובן יותר טוב מתמיד, ניתן לסיכום במילים אלו: הוא הניצוח של ההומניזם, הוא הכיבוש והמימוש של החירות המלאה והפיתוח המלא, החומרי, המחשבתי והמוסרי, של כל אינדיבידואל, באמצעות ההתארגנות החופשית והספונטנית לגמרי של הסולידריות החברתית והכלכלית, באופן המוחלט ביותר שאפשרי בין כל בניהאדם שחיים על כדור הארץ.

כל מה שמתגלה כמקדם את המטרה הזו, מנקודת המבט האנושית, ולא יכולה להיות לנו אחת אחרת, הוא טוב; כל מה שסותר אותה הוא רע. בכל מקרה, אנחנו יודעים טוב מאוד שמה שאנחנו קוראים לו טוב ורע הם תמיד, האחד כמו האחר, התוצאות הטבעיות של סיבות טבעיות ולכן האחד בלתי נמנע בדיוק כמו השני. אבל במה שאנחנו קוראים טבע ישנן חובות שאיננו רוצים לברך על קיומן, לדוגמא, החובה למות מנשיכה של כלב חולה. באותו האופן, ברצף של החיים הטבעיים שנקרא "היסטוריה", אנחנו מוצאים הרבה חובות שראויות הרבה יותר לגינוי מאשר להילולה ושאנחנו מאמינים שעלינו לנקוט בכל כוחותינו במאבק נגדן, תחת האינטרס של המוסר החברתי והאישי, למרות שאנחנו מכירים בעובדה שמהרגע שהעובדות ההיסטוריות הושגו, אפילו העובדות הנוראיות ביותר נושאות כסות בלתינמנעת שנמצאת בכל תופעות הטבע וכן בכל התופעות ההיסטוריות.

כדי להבהיר את הרעיון הזה, אני אציג אותו באמצעות דוגמאות. כשאני לומד את התנאים החברתיים והפוליטים שתחתם הרומאים והיוונים באו במגע לקראת סיום העת העתיקה, אני מגיע למסקנה שהכיבוש וההרס של התרבות היחסית גבוהה וחירותנים של יוון על ידי הצבא והברבריזם האזרחי של רומא, הייתה עובדה הגיונית, טבעית ולגמרי בלתיניתנת למניעה. אבל זה לא מונע ממני כלל לבחור בצד היוונים כנגד הרומאים באופן מובהק וחזק, ואני מגיע למסקנה שהאנושות לא הרוויחה דבר מניצחון הרומאים.

באותו האופן, אני מחשיב את העובדה שהנוצרים השמידו את כל הספריות של הפאגנים וכל אוצרות האומנות שלהם, כטבעית, לוגית ובלתי נמנעת. אבל זה בלתינתפש בעיני אילו הישגים פוליטיים או חברתיים האנושות השיגה מכך. אני גם מאוד נוטה להאמין שמלבד התהליך שתיאר מרקס, אם רוצים להאמין לו, בו רק העובדות הכלכליות קובעות את ההתפתחות האינטלקטואלית והמוסרית בהיסטוריה – אני אומר שאני מאוד נוטה להאמין שהמעשה הזה של ברבריות קדושה, או יותר נכון, רצף המעשים והפשעים האלו של הנוצרים הראשונים, שבוצעו בהשראה אלוהית ונגד הרוח האנושית, היו אחת הסיבות המרכזיות לריגרסיה המחשבתית והמוסרית וכך גם השעבוד הפוליטי והחברתי שמילא את המאות הנוראיות שנקראות בפינו ימיהביניים. היו בטוחים בכך, אם הנוצרים הראשונים לא היו משמידים את הספריות, המוסיאונים והמקדשים של העת העתיקה, לא הינו צריכים להתמודד היום עם כל האבסורדים הנוראיים והמבישים שמעוותים את המוח האנושי עד לרמה כזאת שלפעמים קשה לחשוב על עתיד מוסרי יותר.

בהמשך הצגת המחאות שלי על העובדות ההיסטוריות שקרו, וכך אני מזהה אותן כבלתי ניתנות למניעה, אני נפעם מלפני ההוד של הרפובליקות האיטלקיות ומלפני ההתעוררות המדהימה של הגאונות האנושית בתקופת הרנסאנס. ואז אני רואה את שני הגאונים הרשעים שעתיקים כמו ההיסטוריה עצמה, את שני נחשי החנק הענקיים שעד עתה בלעו ועכלו את כל מה שאנושי ויפה בעולם. הם נקראים המדינה והדת, הכנסייה והאימפריה. רשעים נצחיים ובעליברית בלתי ניתנים להפרדה, אני רואה אותם חוזרים זה לחיק זה וביחד בולעים ודורכים ומרסקים את איטליה היפה וחסרת המזל, גוזרים את דינה לשלוש מאות של מוות. והנה שוב, אני חושב שזה מאוד טבעי, הגיוני, בלתינמנע, אבל בכל זאת מפלצתי, ואני מקלל הן את האפיפיור והן את הקיסר באותו הזמן.

הבה נעבור לצרפת. לאחר מאבק שנמשך מאה, הנצרות הקתולית, שנתמכה בידי המדינה, נצחה שם את הנצרות הפרוטסטנטית. ועדיין, האין אני יכול למצוא שם פוליטיקאים והיסטוריונים פטליסטים, כאלו שקוראים לעצמם מהפכנים, אשר מחשיבים את אותו הניצחון של הקתוליות, ניצחון מדמם ולא מוסרי, ואם יש כזו, ניצחון ממשי למהפכה? לפי טענתם, הקתוליות באותו הזמן ייצגה את המדינה והדמוקרטיה, בעוד הפרוטסטנטיות את המרידה של האריסטוקרטיה כנגד המדינה וכך גם כנגד הדמוקרטיה. רק באמצעות דמגוגיות כאלו, שתמיד זהות אחת לשנייה, כולל הדמגוגיה המרקסיסטית, משכנעים את התודעה הציבורית ואת המוסר הציבור להפוך לסוטים, גורמים להם להאמין שמנצליהם צמאיהדם, האויבים המוחלטים שלהם, הדיקטאטורים, האדונים שלהם ועבדי המדינה הם האבירים, המייצגים, הגיבורים והעבדים המושבעים של שחרורם. זו היא צורת החשיבה שמחשיבה את המדינה כמייצגת הדמוקרטיה.

זה מדויק לגמרי לטעון שהפרוטסטנטיות של אז, לא האידיאולוגיה הקלוויניסטית אלא תנועת המחאה התזזיתית והחמושה, ייצגה מרד, חירות, הומניות, את הרס המדינה; בעוד הקתוליות הייתה סדר ציבורי, סמכות, חוק קדוש, הצלת המדינה את הכנסייה והצלת הכנסייה את המדינה, את הרשעת החברה האנושית לעבדות חסרת סוף ומעצורים.

בעוד אני מכיר את העובדה הבלתי נמנעת של ניצחון הקתוליות בצרפת, אני לא מהסס לומר שהניצחון של הקתוליות בצרפת במאה ה-16 וה-17 היה חוסר מזל רציני לכלל המין האנושי, ושהטבח של הקדוש ברתולומיאו, כמו כן ביטול הצו של נאנט הן עובדות שהיו הרסניות לצרפת גופה בדיוק כמו הטבח האקטואלי של אנשי הקומונה הפריסאית (1871). למעשה, שמעתי אנשים צרפתיים מאוד משכילים מסבירים את ההפסד של הפרוטסטנטיות באמצעות הטבע המהפכני של אנשי צרפת. הם אומרים "הפרוטסטנטיות הייתה רק סמימהפכה; הייתה דרושה לנו מהפכה אמיתית; זו הסיבה שהאומה הצרפתית לא רצתה, ולא הצליחה, לעצור את הרפורמציה. היא העדיפה להישאר קתולית, עד שתבוא התנועה שתהופכה לאתיאיסטית; ובגלל סיבה זו האומה הצרפתית סבלה את ההתפטרות הנוצרית המושלמת של הזוועות שחווה הקדוש ברתולומיאו וכן את ההוצאה להורג של הצו של נאנט".

נראה כי אותם פטריוטים מוערכים לא מוכנים לשקול דבר אחד. דבר זה הוא שאנשים שחיים תחת רודנות, לא משנה תחת איזה הקשר, בסופו של דבר בהכרח מאבדים את ההרגל הנהדר של מרד ואפילו את האינסטינקט של המרידה. הם מאבדים את התחושה של החירות, ולאחר שהאנשים אבדו את כל זה, הם נהיים, לא רק מבחינת המראה החיצוני אלא גם מבחינה מהותית, עם של עבדים. בגלל שהפרוטסטנטיות הפסידה בצרפת, האנשים הצרפתיים לעולם לא זכו בהרגל החירות. מאחר והרגל ומסורת החירות חסרים בצרפת, עד היום צרפת לא פיתחה מודעות פוליטית, ומאחר ולא פיתחה מודעות פוליטית, כל המהפכות שהיו בה עד היום לא הצליחו להעניק לה ביטחון בחירות הפוליטית. מלבד הימים המהפכנים הגדולים, שהם ימי הפסטיבלים, האנשים הצרפתיים נשארים היום כמו שהיו אתמול, עם של עבדים.

פרק שלישי – המדינה ומרקסיזם

הרעיון המרכזי של קומוניזם סמכותני ושל סוציאליזם מדינאי הוא כי על כל העבודה להתבצע תחת העסקת המדינה ובתשלומה. לאחר תקופת מעבר בין הסחר הבורגני לשיוויון הרשמי בין כולם שתהייה הכרחית (לדעת אותם קומוניסטים מדינאיים) כדי למנוע יותר מדי הלם כלכלי ופוליטי, המדינה תהפך לבעלתההון היחידה, הקפיטליסטית היחידה, הבנקאית, הנושכת בנשך, המארגנת, המנהלת של כל העמל הלאומי והמחלקת של המוצרים. זה הוא האידיאל, העיקרון הבסיסי של הקומוניזם הסמכותני המודרני.

זה בוטא בפעם הראשונה בידי באביוף5 לקראת סוף המהפכה הצרפתית הגדולה, עם כל האזרחות הטובה והאלימות המהפכנית העתיקות שאפיינו את התקופה, זה יוצר מחדש שוב בזעיראנפין ארבעים וחמש שנים מאוחר יותר בידי לואי בליין בעלון הקטן שלו "על ארגון עבודה", שבו, אותו אזרח למופת, הרבה פחות מהפכני, הרבה יותר חוטא לכיוון החולשה הבורגני מאשר באביוף; הוא ניסה להחליק ולמתק את הכדור למען הבורגנים יבלעוהו לבלי משים להיותו רעל שיהרגם. אך הבורגנים לא רומו, ובהחזירם אכזריות לנימוסים, הם גירשו אותו מצרפת. ולמרות זאת, בעקביות שחייבים להעריך, הוא נשאר נאמן למערכת הכלכלית שהגה והמשיך להאמין שכל העתיד מצוי בעלון הקטן על ארגון העבודה.

לאחר מכן, הרעיון הקומוניסטי עבר לידיים רציניות יותר. קרל מרקס, הראש הבלתי מעורער של המפלגה הסוציאליסטית הגרמנית, אינטלקטואל דגול מחומש בידע מעמיק, שכל חייו הקדיש למטרה הנעלה ביותר שיש בזמננו, שחרור העמלים והעמל – קרל מרקס, הוא גם אחד ממקימי האינטרנציונאל הראשון, אם לא היחיד שהקימו, הפך את פיתוח ההגות הקומוניסטית למלאכה רצינית. העבודה הגדולה שלו, הקפיטאל, היא לא פנטזיה כלל, לא רעיון שהונח מראש, שבקע ביום בהיר אחד ממוחו של אדם צעיר שבור בענייני כלכלה ודרכי הייצור. הקפיטאל מבוסס על ידע מעמיק ומבוסס היטב וניתוח מעמיק מאוד של המערכת ותנאיה. קרל מרקס הוא אדם בעל ידע סטטיסטי וכלכלי רב. עבודתו על הקפיטאל, למרות שלרוע מזל היא מוקפת בנוסחאות ודקויות מטהפיסיות שמפריעות למרבית הקוראים לקרוא את העבודה, היא עבודה מדעית או ריאליסטית במלוא מובן המילה: בהקשר שהיא לא כוללת שום היגיון מלבד ההיגיון של העובדות.

מרקס חי כמעט שלושים שנים כמעט אך ורק בקרב פועלים גרמנים, פליטים שכמותו והקיף עצמו פחות או יותר בחברים אינטליגנטים ותלמידים שהיו שייכים לבורגנות בלידה או בקשרים, מרקס בטבעיות הצליח ליצר אסכולה קומוניסטית, או מה שהוא שמדמה כנסייה קומוניסטית, שהייתה מורכבת ממומחים נלהבים והיא התפשטה בכל רחבי גרמניה. הכנסייה הזאת, למרות שאינה גדולה במספרים, מאורגנת היטב, ובזכות הקשרים הרבים שלה למעמד הפועלים ולארגוניו במקומות מפתח בגרמניה, כבר הפכה לכוח. באופן טבעי, קרל מרקס זוכה לסמכות כמעט מוחלטת בכנסייה זו, ואם אעשה עימו צדק אני אודה כי הוא יודע כיצד לשלוט בצבא המאמינים הקנאים הקטן שלו בדרך כזו שתמיד תעצים את יוקרתו ואת כוחו על דמיונות הפועלים בגרמניה.

מרקס אינו רק סוציאליסט מלומד, הוא גם פוליטיקאי מתוחכם ופטריוט נלהב. כמו ביסמארק, אומנם בדרך אחרת, וכמו גרמנים רבים אחרים, סוציאליסטים או שלא, הוא רוצה לכנן אומה גרמנית אחת מאוחדת למען תהילת העם הגרמני ולמען השמחה והפצת הציוויליזציה ,באופן חופשי או שלא.

המדיניות של ביסמארק היא זו של ההווה; המדיניות של מרקס, שמחשיב את עצמו כממשיכו, זו של העתיד. וכשאני אומר שמרקס מחשיב את עצמו הממשיך של ביסמארק, אני מאוד רחוק מלהוציא עליו דיבה. אם מרקס לא היה מחשיב עצמו ככזה, הוא לא היה מרשה לאנגלס, איש סוד כל מחשבותיו, לכתוב שביסמארק משרת את המהפכה החברתית. הוא משרת אותה עכשיו בדרך אחת; מרקס ישרת אותה לאחר מכן בדרך אחרת. זו הבחינה לפיה הוא ממשיכו, כיום הוא רק מעריץ של המדיניות שלו.

וכעת, הבה נאמת את המאפיינים הספציפיים של המדיניות של מרקס, בואו נבחון את הנקודות המהותיות בהן היא שונה משל ביסמארק. הנקודה העיקרית, וניתן אף לטעון שהיחידה, היא זו: מרקס הוא דמוקרט, סוציאליסט סמכותני, רפובליקאי; ביסמארק הוא אריסטוקרטי, מונרכיסט ממשפחת האצולה. ההבדל אם כן הוא מאוד גדול, מאוד משמעותי, ושני הצדדים כנים בהקשר לכך. בנקודה זו, אין שום פשרה אפשרית בין ביסמארק למרקס. אפילו אם לא מחשיבים את ההבטחות חסרות הקץ של מרקס לתמיכתו בסוציאלדמוקרטיה, עמדותיו ושאיפותיו מעניקות לו אור חיובי בהקשר הזה. במונרכיה, לא משנה כמו ליבראלית היא תהיה, לא יכול להיות שום תפקיד למרקס, ואפילו מעבר לכך, האימפריה הפרוסית שייסד ביסמארק, עם קיסר גזען ומלטריסטי, עם כל הבירוקרטים והברונים של גרמניה כמגניו. לפני שהוא יוכל להגיע לשלטון, מרקס יצטרך להשמיד את כל זה.

על כן עליו להיות מהפכני. זה מה שמפריד את מרקס מביסמארק—צורת ותנאי הממשלה. האחד אריסטוקראט ומונרכיסט מוצהר; והשני דמוקרט ורפובליקאי, ועוד בעסקה, גם סוציאלדמוקרט וסוציאלרפובליקאי.

הבה נבחן עכשיו מה משותף ביניהם. זו היא כת המדינה. אין שום צורך שאוכיח את זה במקרה של ביסמארק, ההוכחות גלויות לאור. מרגל עד ראש הוא מדינאי, ושום דבר מלבד מדינאי. אבל אני גם לא חושב שאני צריך להתאמץ יתר על המדינה כדי להוכיח את אותו הדבר בהקשרו של מרקס. הוא כלכך אוהב ממשלה עד שהוא ניסה ליצור אחת שתשלוט באינטרנציונל הראשון; והוא כלכך אוהב שלטון שהוא רצה, ועדיין רוצה, להציב עלינו את הדיקטטורה שלו. נראה לי שזה מספיק כדי לאפיין את מאפייניו האישיים. ואומנם, תוכניתו הפוליטית והסוציאליסטית מייצגות נאמנה את מאפייניו. המטרה הנעלה של כל מאמציו, כמו שמוכרז לפנינו בכל הכרזות מפלגתו בגרמניה, היא ביסוסה של הVolkstaat.

אך כל מי שאומר מדינה, בהכרח מתכוון למדינה מוגדרות וספציפית, שבהחלט, אם היא מאוד גדולה, מורכת ממספר רב של מחוזות ועמים, אבל גם בהכרח מדירה אף יותר. מאחר ואלא אם הוא חולם על המדינה העולמית כפי שחלם נפוליאון והקיסר צ'ארלס החמישי, או כמו שהאפיפיורות חולמת על הכנסייה העולמית, מרקס, למרות כל השאיפות הביןלאומיות שמעכלות אותו כיום, יצטרך, בבוא יום הבינותו את חלומותיו –אם אי פעם זה יקרה – הוא יצטרך להסתפק בשליטה על מדינה אחת ולא על מספר מדינות. כתוצאה מכך יוצא שכל מי שאומר מדינה, אומר מדינה ספציפית, כול מי שאומר מדינה ספציפית מאשר את קיומן של מספר מדינות, וכל מי שאומר מספר מדינות אומר באותו הרגע: תחרות, קנאה, מלחמה ללא סוף וללא הפסקותאש. זה הוא ההיגיון הפשוט ביותר שכל ההיסטוריה עדה לו.

כל מדינה, תחת הפחד מהיעלמות חייבת לבלוע את מדינותיה השכנות ולנטות לכיוון כוח מוחלט, וברגע שתהפוך לכוחנית מספיק, היא חייבת להתחיל מסע כיבושים, למען לא תיכבש היא עצמה; מאחר ושני כוחות שדומים אלו לאלו אך זרים אלו לאלו לא יכולים להתקיים במקביל בלי לנסות להשמיד האחד את השני. וכל מי שאומר כיבוש, אומר אנשים כבושים, משועבדים וקשורים, תחת איזה שם שלא יהיה.

זה טבעה של המדינה לשבור את הסולידריות של המין האנושי ולהכחיש את האנושיות. המדינה לא יכולה לשמור על עצמה בשלמותה ובכוליותה אלא אם היא מציבה את עצמה כחסרת גבולות, יכולה כל, הסוף של כל דבר וקיומם של כל הדברים, לפחות לאזרחיה שלה, ואם אדבר בכנות, לנתיניה שלה, מאחר ואינה יכולה לכפות עצמה על אזרחים של ארצות אחרות שעוד לא נכבשו עלידיה. פועל יוצא מכך בהכרח היא שבירה של האנושיות, של המוסר האנושי שנחשב לעולמי, שבירה של ההיגיון, והחלה של ההיגיון והמוסר המדינאי. העיקרון של המוסר הפוליטי או המדיני הוא מאוד פשוט. המדינה, שהיא המטרה הנעלה, כל דבר שמשרת את התפתחותה הוא טוב; כל מה שסותר את זה, אפילו היה זה הדבר המוסרי שבעולם, הוא רע. למוסריות זאת קוראים פטריוטיות. האינטרנציונאל הוא ההפך מפטריוטיות ומכך, של המדינה. והרי, אם מרקס וחבריו במפלגה הסוציאלדמוקרטית הגרמנית יצליחו להחיל את עיקרון המדינה, הם יהרגו את האינטרנציונאל.

המדינה, למען שימורה עצמה, חייבת להיות עוצמתית בכל שנוגע ליחסיחוץ; ואם היא כזו בנוגע ליחסיחוץ, היא בהכרח גם תהיה כזו ביחסיפנים. כל מדינה, מאחר והיא חייבת להרשות לעצמה להיות תחת ההשראה של מוסר מסוים, מוסר שתואם לתנאי קיומה, מוסר שמהווה הגבלה למוסר האנושי והגלובאלי, חייבת לשמור שכל אזרחיה, במחשבותיהם ובמיוחד בפועליהם, גם כן תחת ההשראה של אותו מוסר ספציפי ופטריוטי, יישארו חירשים למוסר האנושי והעולמי. מכן נובע ההכרח לצנזורה מדינית; חירות מחשבתית גדולה מדי, כמו שמרקס מבין, באופן סביר בהחלט שתסתור את הציות הדרוש למען ביטחון המדינה. במציאות ניתן לראות את דעתו של מרקס עם הוכחות מספיקות לחלוטין, לאחר שניסע להכניס צנזורה לאינטרנציונל, תחת הקשרים מסוימים ותחת כיסוי מסכה.

ואפילו תהיה זו צנזורה דרוכה למדי, ואפילו המדינה תיקח ותגביל רק לידיה את תפקיד החינוך וההוראה (כפי שרצה מציני וכמו שרוצה כיום מרקס), המדינה לעולם לא תוכל להיות בטוחה שמחשבות לא מורשות ולא חוקיות לא תתגנבה למוחות האנשים עליהם היא שולטת. מים גנובים ימתקו, ושד המרד, האויב הנצחי של המדינה, מתעורר כה בקלות בלבבות האנשים שאינם מפגרים לגמרי, כך ששום חינוך או הוראה, ואפילו לא צנזורה, מספיקות כדי להבטיח את שלוות המדינה. עדיין חייבת להיות לה משטרה, סוכנים מסורים שמשגיחים בחשאיות ובסתר ומכוונים כך את דעת ותשוקת האנשים. ראינו שמרקס עצמו כל כך משוכנע באמיתות חובה זאת, שהוא האמין שעליו למלא את האינטרנציונאל בסוכניו החשאיים, ובמיוחד באיטליה, צרפת וספרד. ואחרי כל זה, המדינה לא יכולה להיות בטוחה בקיומה, למרות כל הצנזורה, החינוך וההוראה, הכוח השיטורי, כל עוד אין לה כוח צבאי להגנה מפני איומים. המדינה היא שלטון מלמעלה למטה על מספר עצום של אנשים, ששונים מאוד אלו מאלו מההיבט התרבותי, טבע ארצותיהם, מקצועותיהם, תחומי העניין שלהם ושאיפותיהם – המדינה היא השלטון בכל אלו, עלידי מיעוט כזה או אחר; מיעוט זה, אפילו היה נבחר אלף פעמים בבחירות אוניברסאליות ונשלט עלידי מוסדות ציבוריים, אלא אם היה ניחן בחסד אלוהי שיאפשר לו להיות נוכח בכל מקום ולדעת הכל, זה לא אפשרי שהיה יכול לחזות ולדעת את הצרכים, או שיוכל לספק באופן צודק את הדברים הדחופים ביותר. תמיד יהיו אנשים לא מרוצים, מאחר ותמיד יהיו אלו שמוקרבים.

מלבד זאת, המדינה, כמו הכנסייה, מעלה קורבנות רבים על נסה. זו ישות אקראית, שבתוך לבבה כל האינטרסים החיוביים, החיים, האישיים והמקומיים של האוכלוסייה נפגשים, מתנגשים, הורסים אלו את אלו, נספגים באבסטרקט שנקרא טובת הכלל, ביטחון הציבור, היכן שכל הרצונות האמיתיים מבטלים האחד את השני במקום המפגש של רצון העם לכאורה. נובע מכך שאותו רצון של העם, אינו שום דבר מלבד הסתירה של כלל הרצונות האמיתיים של האנשים; כמו שאותה "טובת הציבור" היא אך הקרבה של האינטרסים שלהם. אך בשביל שאותו יצור אוכל כל ישליט עצמו על מיליוני אנשים, עליו בהכרח להיתמך עלידי ישות אמיתית, כוח כזה או אחר. טוב, אותו כוח, אותה ישות, תמיד התקיימה. בכנסייה היא נקראת הכמורה, ובמדינה, המעמד השליט או הניהולי.

ובמציאות, מה אנחנו רואים בהיסטוריה? המדינה תמיד הייתה המגנה של מעמד פריוולגי כזה או אחר ; מעמד כהונה, מעמד אריסטוקראטי, מעמד בורגני, ולבסוף, מעמד בירוקראטי, כאשר כל שאר המעמדות נעלמו, והמדינה עולה או יורדת, למצב של מכונה; זה הכרחי לגמרי למען קיום המדינה שיהיה מעמד פריווילגיה כזה או אחר שיהיה מעוניין בקיומה. וזה בדיוק האינטרס המשותף של מעמד זה שנקרא פטריוטיות.

המדינה מתכחשת לאנושיות וכופה על כל נתיניה אכזריות ואיצדק כחובה עליונה, בפטריוטיות, בכך שהיא מדירה את מרבית המין האנושי מחיקה, בכך שהיא דוחקת בו מעבר לגבולות עיסוקיה וחובותיה המוסריים. היא מרסנת אותם (נתיניה), מטילה בהם מום, היא הורגת את כל האנושיות שבהם, כך שלא יהיו דבר מלבד אזרחים – או אם בוחנים את זה יותר מהימנה להתפתחות ההיסטורית של העובדות – כך שלעולם לא יתרוממו מרמת האזרח לרמת האדם.

אם אנחנו מקבלים את הפנטזיה של מדינה חופשית שנובעת מההסכם החברתי, אנשים חכמים, הוגנים ופקחים לא יצטרכו יותר את הממשלה או המדינה. אנשים כאלו יצטרכו רק לחיות, ויישאירו לאינסטינקטים שלם מרחב חופשי: צדק וסדר חברתי וייווצרו מעצמם ובאופן טבעי ויצמחו מחיי האנשים, והמדינה, שתחדל מלהיות מדריכת, מגינת, מחנכת ומנהלת החברה, תוותר על כל הכוח המדכא שלה, לא תמלא את התפקיד שפרודהון ראה שהיא ממלאה, תהיה אךורק משרד ניהולי, מעין בית הבהרות לשירות החברה.

ללא ספק, ארגון פוליטי שכזה, או יותר נכון, היעדר פעולה פוליטית שכזו לטובת החירות בחיים החברתיים, תהווה תועלת עצומה לחברה, אך היא לא תרצה כלל את המדינאים. הם חייבים מדינה שמשגיחה מלמעלה, מדינה שמנחה את החיים החברתיים, שתצווה צדק ותנהל את הסדר הציבורי. זאת אומרת, ולא משנה אם הם יודו בזה או לא, לא משנה אם הם קוראים לעצמם רפובליקאים, דמוקרטים או אפילו סוציאליסטים, הם תמיד יצטרכו עם שהוא פחות או יותר בור, חסראונים, צייתן, או אם נקרא לדברים בשמם, ערב רב ואספסוף, שבו ניתן יהיה לשלוט; כמובן, למען שיוכלו, בצניעותם וחוסרמעורבותם, לשמור את התפקידים הטובים ביותר לעצמם, כדי שתמיד תהיה להם ההזדמנות להקדיש עצמם לטובת ההמונים, וכך, בזמן שאותם מנהיגים נשגבים בנחישותם ובאינטלקט האקסקלוסיבי שלהם, השומרים הפרווילגים של העדר האנושי יובילו אותו למקום מבטחים, יוכלו גם לגזול ממנו קצת.

בהכרח, כל תיאוריה רצינית וכנה על המדינה חייבת להתבסס על עיקרון הסמכות זאת אומרת, על העיקרון התיאולוגי, הפוליטי או המטהפיסי רב המעלה שההמונים, תמיד לא יכולים לנהל את עצמם, חייבים להכפיף עצמם תמיד לעול הרחום של החוכמה והצדק, שבדרך כזו או אחרת, נכפה עליהם ממרומים. אך נכפה בשם מה ועלידי מי? סמכות שמוכרת ומכובדת עלידי ההמונים, יכולה לנבוע רק משלושה מקורות: כוח, דת, או הפעולה של אינטליגנציה נעלה; והאינטליגנציה הזאת תמיד מיוצגת עלידי מיעוטים.

עבדות יכולה לשנות צורה ושם – אך בסיסה נשאר זהה. והבסיס הוא זה: להיות עבד זה להיות מוכרח לעבוד למען אחרים, כמו שלהיות אדון זה לחיות מפריעמלם של אחרים. בזמנים עברו, כמו היום באסיה ואפריקה, פשוט קראו לעבדים עבדים. בימיהביניים קראו להם צמיתים, היום, "שכירים". מעמד האחרונים הרבה יותר מכובד ופחות קשה משל העבדים, אך עדיין הם מוכרחים עלידי הרעב וכן עלידי מוסדות פוליטיים וחברתיים, לתחזק, בעבודה קשה מנשוא, את בטלנותם המוחלטת או היחסית, של אחרים. אפוא, הם עבדים. ובאופן כללי, אף מדינה, עתיקה או מודרנית, לעולם לא הצליחה ולעולם לא תצליח להסתדר בלי העבודה הכפויה של ההמונים, בין אם יהיו שכירים או עבדים, כעיקרון והכרח מוחלט ובסיסי של החירות והתרבות של המעמד הפוליטי: האזרחים.

אפילו ארצותהברית היא לא יוצא לכלל זה. שגשוגה המופלא והתקדמותה מעוררת הקנאה הם מעל הכל כתוצאה של יתרון אחד גדול – העושר השטחי העצום של צפון אמריקה. השטח העצום של אדמה פראית ופוריה, ביחד עם החירות הפוליטית שלא קיימת בשום מקום אחר מושכת שנה בשנה מאות של אלפים של קולוניאליסטים חרוצים ואנרגטים. באותה העת, עושר זה דוחה את העוני ואת הרגע בו יהיה צורך לשקול סוגיות חברתיות. עובד שלא יכול למצוא עבודה או שלא מרוצה מהמשכורות שמשלמים הקפיטליסטים תמיד יכול, אם יהיה צריך, להגר למערב הרחוק כדי להשתתף בביאור אדמת פרא לא מיושבת.

האפשרות הזאת שתמיד פתוחה כמוצא אחרון לעובד האמריקאי, באופן טבעי שומרת על המשכורות מאוזנות, ונותנת לכל פרט עצמאות שלא ידועה באירופה. זה היתרון, והרי החיסרון. מאחר וזולות המוצרים מושגת בעיקר על ידי זולות העבודה, היצרנים האמריקאים, מרבית הזמן, לא יכולים להתמודד מול היצרנים האירופאים – וכך למדינות הצפון נוצר הכרח בתעריף מגן. אך יש לכך השלכות, זה יוצר כר פורה לשלל תעשיות חברות שימוש ומעל הכל, לדכא ולהרוס את המדינות הדרומיות הלא יצרניות ולגרום להן לבדלנות; ובסופו של דבר, לצופף בערים כמו ניויורק, פילדלפיה, בוסטון ורבות אחרות המוני פרולטריון עובד, שלאט לאט מוצאים את עצמם במצב שזהה למצב הפועלים במדינות היצרניות של אירופה. וכך אנחנו רואים במהרה את השאלה החברתית מוצגת במדינות הצפוניות, כפי שהוצגה במדינותינו בעבר.

וכך, הניהול העצמי של ההמונים, למרות כל יכולתו של העם, נשאר במרבית הזמן רק הזיה. במציאות. אלו מיעוטים ששולטים. המפלגה הדמוקרטית לכאורה, עד לזמן מלחמת האזרחים ששחררה את העבדים, תמכה באופן גלוי בעבדות ובאוליגרכיה של בעליהשדות, היו דמגוגים בלי אמונה או מצפון, היו יכולים להקריב הכל בשביל תעוותם ושאיפותיהם המרושעות, במשך כמעט חמישים שנים, ביצעו כמעט ללא ריסון, מעשים שבאופן נוראי שחקו את המוסר הצפון אמריקאי.

המפלגה הרפובליקאית, למרות חוכמתה ונדיבותה, היא עדיין מיעוט, ולא משנה כמה היא כנה בכוונותיה, לא משנה כמה טובים האידיאלים שהיא מחזיקה בהם, הבה לא נשלה את עצמנו ונאמין שכשתגיע לשלטון תוותר על הפריווילגיות שבשלטון ותתמזג עם ההמונים כך שהשלטון העצמי של ההמונים יתממש. לכך יהיה צורך המהפכה הרבה יותר עמוקה מכל אלו שזיעזעו את העולם הישן והחדש.

בשוויצריה, למרות כל המהפכות הדמוקרטיות שהיו בה, עדיין הבורגנים, זאת אומרת, אלו שיש להם פריווילגיות של עושר, יוקרה וחינוך, שבשלטון. שלטון העם, מילה שאנחנו לא אוהבים בכל אופן, כי בעיננו כל שלטון הוא נוראי, הניהול העממי, של העם עלידי עצמו, גם כן לא קיים. האנשים ריבונים עלפי חוק, לא במציאות, מאחר ובהכרח הם נטמעים בעבודתם היומית, שלא משאירה להם מקום לפנאי, וגם אם אינם בורים לגמרי, הם נחותים אינטלקטואלית משמעותית ביחס לבורגנים, כך שהם מוכרחים לתת לידי הבורגנים את ריבונותם המשוערת. היתרון היחידי שהם מקבלים מכך בשוויצריה, כמו בארצות הברית, זה שהמיעוטים השאפתניים, המעמדות הפוליטים, לא יכולים להגיע לשלטון בלי להחמיא להמונים, בלי להתחנף לתשוקותיהם, מה שלרוב אומר, להונות אותם.

זה נכון שהרפובליקה הכי גרועה שיש, עדיפה אלפי מונים מהמונרכיה המוארת ביותר, מאחר וברפובליקה ישנם רגעים בהם האנשים אינם מדוכאים (למרות שהם תמיד ישארו מנוצלים ברפובליקה), עוד במונרכיה הם לעולם לא יהיו דבר מלבד מדוכאים. ועוד מעבר לכך, הדמוקרטיה הפרלמנטארית מאמנת מעט מעט את העם בחיים הציבוריים, דבר שהמונרכיה לעולם לא עושה. ועוד אנחנו מעדיפים אותה, אנחנו מוכרחים להודות ולהכריז שלא משנה מה תהיה צורת הממשלה, כל עוד החברה האנושית תהיה מחולקת למעמדות שונים, (בגלל סיבות שונות, כמו הורשת המקצועות, זכויות הירושה, עושר, חינוך ופריווילגיות), תמיד תהיה ממשלת המעטים וניצול הרוב עלידי המיעוט.

המדינה אינה דבר מלבד אותו שלטון וניצול שעבר רגולציה והסדרה. אנחנו ננסה לבחון את זה עלידי בחינת ההשלכות של ממשלת ההמונים עלידי המיעוט, בתחילה חכם ומסור ככל שתרצו, במדינה אידיאלית, שמבוססת על חוזה חופשי.

הניחו שהממשלה תהיה מוגבלת רק לאזרחים הטובים ביותר. תחילה האזרחים האלו לא יהיו פרווילגים עלפי זכות, אלא עלפי עובדה. הם נבחרו עלידי ההמונים מאחר והם הכי חכמים, נבונים, משכילים, אמיצים ומסורים. הם נבחרו מהמוני האנשים שנחשבים שווים, הם עדיין לא מהווים מעמד נבדל, אלא אנשים עם פריווילגיות מטעם הטבע, שמסיבה זאת נבחרו עלידי האנשים. מספרם בהכרח מאוד מוגבל, מאחר ובכל הזמנים והארצות, מספר האנשים שניחנו בתכונות כה מופלאות שהן אוטומטית מעוררות את הכבוד הכולל של העם, כמו שאנו רואים מניסיוננו, מאוד קטן. וכך, תחת הפחד מלבחור לא נכון, האנשים יהיו חייבים לבחור את שליטיהם מבינהם.

והרי, החברה מחולקת לשתי קטגוריות, גם אם עדיין לא לשני מעמדות, האחד מורכבת מהרוב המוחלט של האזרחים, שבאופן חופשי מכפיף עצמו למנהיגיו הנבחרים, השני מורכב ממספר קטן של פרווילגים מכורח הטבע, שהוכרו ככאלו עלידי העם, וניתנה להם הסמכות לשלוט בו. מאחר והם תלויים בבחירות, הם תחילה מובדלים מכלל האוכלוסיה רק עלסמך התכונות שהובילו אותם למשרתם, ולכן הם באופן טבעי הכי מסורים ושימושיים מכולם. הם עדיין לא לוקחים לעצמם פריווילגיות או זכויות, מלבד זאת של מימוש הפונקציות המיוחדות שהוטלו עליהם, כפי שרוצים האנשים. בנוגע לשאר, בקשר לסגנון חייהם, התנאים והצורות של קיומם, הם לא מפרידים עצמם בשום צורה מהאחרים, כך ששויון מוחלט ממשיך לשרור. האם שוויון זה יכול להישמר למשך זמן? אנחנו טוענים שהוא לא יכול, ואין דבר קל מלהוכיח זאת.

אין דבר מסוכן יותר למוסר האישי של אדם מההרגל שבפיקוד. האדם החכם ביותר, הטהור, הנדיב ביותר, ללא ספק, תמיד יושחת מעיסוק זה. שני רגשות שטבועים בסמכות מובילים ללא כשל להתדרדרות מוסרית זאת: בוז להמונים והערכה היתרה של האדם למעלותיו עצמו.

"ההמונים", אומר האדם לעצמו, "מאחר והם מכירים בכך שאינם יכולים לנהל עצמם, בחרו בי כצ'יף שלהם. במעשה זה הם הכריזו בפומביות על נחיתותם ועליונותי. מקהל זה של אנשים, שאני בקושי מזהה בו שווה לי, אני היד שיכולה להנחות את העניינים הציבוריים. האנשים זקוקים לי; הם לא יכולים ללא שירותי, ואני מהצד השני, יכול להסתדר נהדר בכוחות עצמי; הם, אם כך, חייבים לציית לי למען ביטחונם עצמם, ואני, שמתנשא לפקוד עליהם, עושה להם טובה בכך".

האין בכך דבר שיגרום לאדם לאבד את ראשו, וכמו כן את ליבו, ולהפוך למטורף מגאווה? אם כך, סמכות וההרגל שבפיקוד הופכים, אפילו בשביל האנשים החכמים והנשגבים ביותר, למקור של סטייה, הן מוסרית והן מחשבתית.

אך נאמר לנו, שבמדינה העממית של מרקס, לא יהיה שום מעמד פרווילגי בכלל. כולם יהיו שווים, לא רק מהבחינה הפוליטית והמשפטית, אלא גם מהבחינה הכלכלית. לפחות זה מה שמובטח, למרות שאני מטיל ספק בכך מאוד, בהתחשב בצורה שבה מתייחסים לזה ובדרך שבה ינסו להשיג את זה, האם הבטחה זו תוכל להתממש בכלל (בצורה בה מציג אותה מרקס). אם כך, לא יהיה יותר שום מעמד פרווילגי, אבל תהיה ממשלה, ושימו לב לכך היטב, ממשלה מורכבת במיוחד, שלא תסתפק בניהול הפוליטי ובהנחיית האנשים פוליטית, כמו שכל הממשלות עושות כיום, אלא גם תנהל אותם כלכלית, תרכז בידיה את הייצור ואת החלוקה ההוגנת של העושר, עיבוד האדמה, ביסוס ופיתוח המפעלים, ארגון וניהול המסחר, ולבסס את השימוש בהון לצורך יצור עלידי הבנקאי היחיד, המדינה. לשם כל זה יהיה צורך בידע רב ובמלא "ראשים שזורמים עם מוחות" בממשלה. זה יהיה השלטון של האינטלקט המדעי, השלטון הכי אריסטוקראטי, רודני ויהיר מכל השלטונות שיש6. יהיה מעמד חדש, היררכיה חדשה של מדעים ומשכילים אמיתיים ומתחזים, ועולם שמחולק למיעוט ששולט בשם הידע ורוב עצום ובור. ואז הצרה תבוא על ההמונים הבורים.

שלטון שכזה לא יצליח שלא לעורר חוסר סיפוק תהומי בקרב ההמונים וכדי לשמור על השלטון הממשלה המוארת והמשחררת של מרקס תצטרך להשתמש כוח מזויין נרחב למדי. מאחר, כמו שאומר אנגלס, הממשלה חייבת להיות חזקה, כדי לשמור על הסדר בקרב אותם מיליוני אנלפבתים שההתקוממויות האכזריות שלהם תוכלנה להרוס ולהפוך הכל, אפילו ממשלה שתנהול עלידי אותם ראשים שזורמים עם מוחות.

ניתן לראות היטב שמאחורי כל הסיסמאות הסוציאליסטיות והדמוקראטיות, ומאחורי כל ההבטחות של התוכנית של מארקס, מסתתר במדינה שלו את שמרכיב את הטבע הרודני והאכזרי של כל המדינות, לא משנה מה תהיה צורת השלטון; ניתן לראות במבט אחרון, שהמדינה העממית שמארקס כה מעריץ, וכך גם המדינה האריסטוקראטיתמונארכית, שביסמארק מקדם בכזו נבונות, זהות לחלוטין במטרות הבית וכן במטרות החוץ שלהן. ביחסי החוץ, זה אותו שימוש בכוח צבאי, זאת אומרת, כיבוש; וביחסי הפנים, זה שימוש באותו כוח צבאי, ה"טיעון" האחרון של הכוחות הפוליטים המאויימים כנגד ההמונים, שכמו תמיד, כשהם עייפו מאמונה, תקווה, כניעה וציות, מורדים.

הרעיון הקומוניסטי של מרקס יוצא לאור בכל כתביו; הם גם מתממשים בתנועות שמקדמת המועצה הכללית של ה7IWA שממוקמת בלונדון, בקונגרס שבבזל ב1869, וכן בהצעות שהוא תכנן להציע בקונגרס של 1870, אך היו צריכים להידחות בעקבות מלחמת גרמניהצרפת8. כחבר במועצה הכללית בלונדון וכמזכיר הענף הגרמני, מרקס נהנה מהשפעה גדולה על המועצה, השפעה שחייבים לומר שהיא לגיטימית לגמרי, כך שהרבה מהפעולות של הקונגרס שהמועצה המציעה, מושפעות עמוקות מהרעיונות של מרקס. כך קרה שהאזרח האנגלי לוקראפט9, חבר במועצה הכללית, העלה בקונגרס שבבזל את הרעיון שכל אדמות הארץ צריכות להיות שייכות למדינה, ושעיבוד הקרקעות הללו צריך להיות מפוקח ומנוהל עלידי המדינה, לאחר מכן הוא הוסיף: "דבר כזה יהיה אפשרי רק תחת מדינה דמוקרטית וסוציאליסטית, בה האנשים יצטרכו להשאיר עין פקוחה על הניהול הטוב של האדמה הלאומית בידי המדינה".

באופן כללי, הכת הזו של המדינה, היא המאפיין המרכזי של הסוציאליזם הגרמני. לסל10, התעמולן הסוציאליסטי הגדול מכולם והמייסד האמיתי של התנועה הסוציאליסטית הפרקטית בגרמניה הושפעה מכך עמוקות. הוא לא ראה שום אפשרות לישועה לפועלים מלבד בכוחה של המדינה; הוא האמין שהפועלים ישלטו עליה בעצמם, עלידי נתינת זכות בחירה לכל.

פרק רביעי – אינטרנאציונליזם והמדינה

הבה נשקול את המדיניות הלאומית האמיתית של מרקס עצמו. כמו ביסמרק, הוא פטריוט גרמני. הוא מעוניין בגדולה ובכוח של גרמניה כמדינה. בכל אופן, אף אחד לא יחשיב את אהבת המולדת שלו כלפי ארצו ואנשיו כחטא; ומאחר שהוא כה עמוקות משוכנע בכך שהמדינה היא sine qua non11 לשחרור ולשגשוג של האנשים, זה אך טבעי שהוא ישאף לראות את גרמניה כמדינה חזקה וגדולה, מאחר ומדינות חלשות וקטנות תמיד בסיכון של להיבלע. איפוא, מרקס, כפטריוט נלהב והגיוני, חייב לשאוב לגדולה ולעוצמה של גרמניה כמדינה.

אך, מהצד השני, מרקס הוא סוציאליסט מפורסם, ואף יותר ,מבין היוזמים המרכזיים של האינטרנאציונאל. הוא לא מסתפק בלעבוד על שחרור הפרולטריון הגרמני בלבד; הוא מחשיב את שחרור הפרולטריון העולמי תנאי מקדים לכבודו ומחשיב את עצמו מחוייב לכך; התוצאה היא שהוא מוצא את עצמו בקונפליקט כללי. כפטריוט גרמני, הוא רוצה את הגדולה והכוח של גרמניה, זאת אומרת, השליטה שלה; אך כסוציאליסט באינטרנאציונאל, עליו לשאוף לשחרור כל עמי העולם. איך סתירה זאת יכולה להיפתר?

ישנה רק דרך אחת, והיא להכריז, כמובן, אחרי שהוא שכנע את עצמו בכך, שהגדולה והכוח של גרמניה כמדינה, היא התנאי העליון לשחרור העולם כולו, שהניצחון הלאומי והפוליטי של גרמניה, הוא ניצחון האנושות ושכל מה שמנוגד להתגלות הכוח אוכלהכל הגדול הזה, הוא אויב האנושות. ברגע שהרשאה זאת התבססה, לא רק מרשה, אלא גם מפקדת על המטרה הנעלה מכולן, והיא להפוך את האינטרנאציונאל, וכן את כל שאר הפדרציות של המדינות האחרות, כדרך מאוד עוצמתית, נוחה ופופולארית לביסוס המדינה הפאןגרמנית. וזה בדיוק מה שמרקס ניסה לעשות, הן בועידה שהוא כינס בלונדון ב1871 וכן בהחלטות שהצביעו עליהן חבריו הגרמנים והצרפתים בקונגרס שבהג. אם הם לא הצליח זה לא כי הוא לא ניסה או כי הוא אדם לא מוכשר, אלא כנראה כי כל הרעיון שלו שקרי ולא אפשרי.

איאפשר לבצע טעות גדולה יותר מאשר לבקש מאדם, מוסד או מדבר יותר משהם יכולים לתת. עלידי לבקש יותר, העושה זאת מערער את הביטחון שלהם, מעכב אותם, משחית אותם, הורג אותם. האינטרנאציונאל הגיע להישגים אדירים בזמן קצר. הוא ארגן והוא מארגן וימשיך לארגן את העובדים בנוקשות הולכת וגדלה, למען מאבקם הכלכלי. האם זו סיבה לקוות שאפשר להשתמש בו ככלי מדיני? מרקס, מאחר והוא חשב כך, כמעט והרג את האינטרנאציונאל, בניסיונו הנפשע בהג. זה הסיפור של האווזה עם ביצי הזהב. בצו ההגעה למאבק הכלכלי של ההמונים של העובדים מהארצות השונות, הם מיהרו להתקבץ תחת דגל האינטרנאציונאל, ומרקס דמיין לעצמו שההמונים ישארו שם מה אומר? —שהם ישארו שם אפילו במספרים נוקשים יותר, כשהוא, משה חדש, יחרוט את הפתגמים שלו שיהיו עשר הדברות הפוליטים שלו על הדגל שלנו בתוכנית הרשמית והמחייבת של האינטרנאציונאל.

כאן קבורה טעותו. ההמונים, בלי קשר לרמת תרבותם, אמונותיהם הדתיות, ארץ מוצאם ושפתם, הבינו את השפה של האינטרנאציונאל כאשר הוא דיבר על דלותם, סבלם ועבדותם תחת עול הקפיטליזם והניצול של הרכוש הפרטי; הם הבינו את זה כאשר זה הבהיר להם את הצורך לאחד את מאבקם לכדי מאבק אחד ומאוחד. אך כאן דברו איתם על תוכנית פוליטית מאוד מלומדת ומעל הכל מאוד סמכותנית, שבשם שחרורם, ניסתה, באותו האינטרנאציונאל שמטרתו הייתה לארגן את שחרורם בכוחות עצמם, לכפות עליהם ממשלה רודנית, אומנם זמנית, ללא ספק, אך בו בעת, אקראית לגמרי ומנוהלת על ידי ראש יוצא דופן שמלא במוחות.

התוכנית של מרקס היא מארג של מוסדות פוליטיים וכלכליים, מאוד ריכוזיים וסמכותניים, שמקורם, כמו כל המוסדות הרודניים של היום, בחברה המודרנית, באמצעות זכות הבחירה הכללית, אך הם כפופים, למרות זאת, לממשלה חזקה מאוד; אם אשתמש במילותיו של אנגלס, האלטר אגו של מרקס, איש הסוד של המחוקק.

לאיזו מידה של שיגעון צריך מי שהוא להגיע, כאשר הוא מובל על ידי שאפתנות, או התרברבות, או שניהם ביחד, כדי שהוא יגיע לרעיון שיהיה אפשר לאחד את כל ההמונים העובדים של הארצות השונות באירופה ואמריקה תחת דגל האינטרנאציונאל בתנאים האלו!

מדינת עולם, ממשלה, דיקטטורה! החלומות של האפיפיור גרגוריוס השביעי ובוניפקיוס השמיני, של קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה ושל נפוליאון, החלומות הללו משכפלים עצמם בצורות חדשות, אך תמיד עם אותן יומרות, במחנה של הדמוקרטיה הסוציאליסטית! האם מי שהוא יכול לדמיין מה שהוא יותר בורלסקה12, אך גם ממריד?

לטעון שקבוצה אחת של אנשים, אפילו החכמים ביותר ואלו בעלי הכוונות הטובות ביותר, יכולים להיות המחשבה, הנפש, ההכוונה והכוח המאחד של התנועה המהפכנית והארגון הכלכלי של הפרולטריון בכל הארצות זו כזו כפירה כנגד ההיגיון הנפוץ, וכנגד הניסיון של ההיסטוריה, שעלינו לשאול את עצמנו בפליאה איך אדם חכם כמו מרקס חשב על זה.

האפיפיור לפחות יכל לתרץ את זה בכך שהוא טען שיש להם את האמת המוחלטת שנחה על החסד האלוהי של רוח הקודש שהם טענו להאמין בה. למרקס אין את התירוץ הזה, ואני לא אעליב אותו בלטעון שהוא חושב שהוא גילה מדעית מה שהוא שמתקרב לאמת מוחלטת. אך מהרגע שהמוחלט לא מתקיים, לא יכולה להיות שום דוֹגמה ודאית של האינטרנאציונאל, וכתוצאה מכך, שום תיאוריה פוליטית או כלכלית רשמית, ועל הקונגרס שלנו לעולם לא לדרוש את התואר של מועצת הכנסייה הכללית ולהכריז על עקרונות מחייבים לכל העוקבים והמאמינים. ישנו רק חוק אחד שבאמת מחייב את כל החברים, הענפים והפדרציות העצמאיות של האינטרנאציונאל, והחוק הזה מרכיב את הבסיס האמיתי והמלא שלו. והחוק הזה הוא הסולידריות האינטרנאציונאלית של כל העמלים בכל המקצועות וענפיהתעסוקה בכל הארצות במאבק הכלכלי שלהם כנגד הניצול, על כל הנגזרות וההשלכות של החוק הזה. האחדות האמיתית והחיה של האינטרנאציונאל נחה עם הארגון האמיתי של הסולידריות הזאת, על ידי ההתארגנות הספונטנית של המוני העובדים על ידי פדרציות חופשיות לגמרי, עוצמתיות בדיוק כמו שהן חופשיות, של המוני העובדים מכל האומות והשפות, ולא באיחודם על ידי צווים ותחת רודנותה של איזושהיא ממשלה מכל סוג שהוא. שמארגון כללי זה של מיליטנטיות פרולטרית כנגד הניצול הבורגני חייב לצאת ובהכרח גם יוצא במציאות, מאבק פוליטי של הפרולטריון כנגד הבורגנות; מי יכחיש זאת? המרקסיאנים13 ואנחנו תמימי דעים בנוגע לנקודה זאת. אך מיד לאחר מכן מציגה עצמה השאלה שמפרידה אותנו כה עמוקות מהמרקסיאנים.

אנחנו חושבים שהמדיניות המהפכנית של הפרולטריון חייבת לבחור למטרתה המידית והיחידה את ההרס של המדינות. אנחנו לא מבינים איך מי שהוא יכול לדבר על סולידריות ביןלאומית כשהוא רוצה להשאיר את המדינות—אלא אם הם חולמים על המדינה הגלובלית, זאת אומרת, עבדות גלובלית, כמו שרוצים הקיסרים והאפיפיור—המדינה מעצם טבעה היא קרע של הסולידריות הזאת, ולכן גם סיבה תמידית למלחמה. אנחנו גם לא מבינים איך אפשר לדבר על החופש של הפורלטריון או על הישועה האמיתית של ההמונים עלידי המדינה. מדינה משמעה הגמוניה, וכל שלטון והגמוניה מניח מראש את השעבוד של ההמונים ובכך גם את ניצולם למען הרווח של מיעוט כזה או אחר.

אנחנו לא מסכימים, אפילו לא כשלב מעבר, לועידות לאומיות וגם לא אסיפות הנבחרים, או לדיקטטורות המהפכניות לכאורה; זה מאחר ואנחנו משוכנעים שהמהפכה היא כנה ואמיתית רק כשהיא בקרב ההמונים, וכשהיא מרוכזת בידי אינדיוידואלים מושלים, היא בהכרח ובאופן טבעי הופכת לריאקציה.

המרקסיאנים דוגלים בעקרונות די סותרים. כפי שמתאים לגרמנים טובים, הם סוגדים לכוח המדיני, ובהכרח גם לנביאי הדיסיפלינה החברתית והפוליטית, וכן גם לאלופי הסדר שמבוסס מלמעלה למטה, תמיד בשם זכות הבחירה לכל וריבונות ההמונים, שלהם יש את השמחה והכבוד של לציית לצ'יפים, אדונים שנבחרו. המרקסיאנים לא מרשים לשום שחרור אחר להתקיים, מלבד זה שהם מצפים שיקרה על ידי "המדינה העממית" לכאורה. הם כלכך לא אויבים של הפטריוטיות שאפילו האינטרנאציונאל שלהם לעתים כה קרובות לובש את הצבעים של הפאןגרמניות. בין המדיניות המרקסיאנית והמדיניות שמקדם ביסמרק יש ללא ספק הבדל ניכר, אך בין המרקסיאנים לביננו, ישנה תהום. הם ממשלתניים, אנחנו ללא ספק באופן מוצהר אנרכיסטים.

אכן, אין שום פשרה אפשרית בין שתי הנטיות הללו נכון להיום. רק הניסיון הפרטי של מהפכה חברתית, של ניסיות היסטוריים גרנדיוזים, הלוגיקה של המאורעות, יכולים להביא אותם במוקדם או במאוחר לפיתרון משותף; ומאחר ואנחנו משוכנעים בחוזקה בצדקת עקרונותינו, אנחנו מקווים שהגרמנים עצמם ובכך הכוונה לפועלי גרמניה, ולא מנהיגיה – יצטרפו אלינו לבסוף במטרה להשמיד את בתיהכלא הללו שמאכלסים בני אדם שנקראים מדינות ולגנות את הפוליטיקה, שאינה דבר מלבד האומנות של השליטה והגז של ההמונים.

בקלות אני יכול לשכנע שהעריצים, מוכתרים או שאינם מוכתרים, יכולים לחלום על שליטה עולמית; אך מה יכול להיאמר על ידיד מעמד הפועלים, על מהפען שברצינות טוען שהוא מעוניין בשחרור של ההמונים ובהיותו המכוון והפוסק העליון של כל התנועות המהפכניות שיכולות להתפרץ בארצות השונות, מעז לחלום על השעבוד של הפרולטריון של אותן ארצות לרעיון אחד, שצמח במוחו.

אני מחשיב את מרקס למהפכן מאוד רציני, גם אם לא תמיד כנה, ושהוא באמת רוצה לרומם את ההמונים ואני שואל את עצמי – איך זה שהוא לא מבין שהכינון של דיקטטורה עולמית, בין קולקטיבית או אינדיבידואלית, הכינון של דיקטטורה שתבצע במידה מסוימת את התפקיד של תכנון המהפכה העולמית – תנהל ותשלוט על תנועת המרד של ההמונים בכל הארצות כמו שמפקדים על מכונה – שהכינון של דיקטטורה כזאת תספיק בעצמה כדי להרוג את המהפכה, או לשתק ולהסיט מדרכן את כל התנועות העממיות? איזההוא האדם, איזוהיא קבוצת האנשים, לא משנה כמה חכמים הם, שיעזור להחמיא לעצמם בכך שיטענו שהם יכולים להבין ולחבוק את איןסוף שפע האינטרסים, הנטיות והפעולות, כל כך מגוונות בכל ארץ, מחוז, איזור, מקצוע, וכל אלו יוצרים את השלמות המאוחדת, אך לא אחידה, איזה אדם יוכל לטעון שזה ירכיב את המהפכה החברתית?

ומה נותר לחשוב על קונגרס ביןלאומי שבו בשם האינטרסים של המהפכה כביכול, מציב על הפרולטריון של כל העולם המתורבת ממשלה שיש לה כוח דיקטטוריאלי, עם הזכויות של דיקטטורה ואינקוויזיציה שמעניקות את היכולת להשעות פדרציות מקומיות, של הכרזת חרם על אומות שלמות בשם העיקרון הרשמי כביכול, שאינו דבר מעבר לדעות האישיות של מרקס, שהפכו על ידי רוב מזוייף לאמת מוחלטת? ומה יש לחשוב על קונגרס, שהנה שוב מוכיח את טיפשותו עוד יותר, מעביר לאמריקה את הגוף המושל הדיקטטורי הזה, אחרי שהרכיב אותו מאנשים שהם כנראה מאוד כנים, אך מאוד סתומים, בורים מספיק וחסרי כל ידע על כך.
האויבים שלנו, הבורגנים, יצדקו אז כשהם יצחקו על הקונגרס שלנו וכשהם יאמרו שהאינטרנאציונאל נלחם ברודנים ישנים רק כדי למסד חדשים, ושהוא נלחם באבסורדים של היום כדי ליצור חדשים!

פרק חמישי – מהפכה חברתית והמדינה

מה שביסמארק עשה לעולם הפוליטי והבורגני, מרקס טוען היום שהוא עושה לעולם הסוציאליסטי, בקרב הפרולטריון האירופאי; להחליף יוזמה צרפתית ביוזמה ושליטה גרמנית; וכמו שהוא וחסידיו טוענים, אין מחשבה גרמנית מפותחת יותר משלו, הוא מאמין שהגיע הרגע שהיא תנצח תיאורטית ופרקטית באינטרנאציונאל. זו הייתה הסיבה היחידה לוועידה שהוא זימן בספטמבר 1871 בלונדון. המחשבה המרקסיאנית פותחה במיוחד במניפסט של הפליטים הגרמנים הקומוניסטים שפורסם ב1848 עלידי מרקס ואנגלס. זו התיאוריה של שחרור הפרולטריון על ידי ארגון העבודה בידי המדינה.

הנקודה העיקרית שלה היא כיבוש הכוח הפוליטי על ידי מעמד עובדים. ניתן לחשוב שאנשים חיוניים כמו מרקס ואנגלס היו אמורים להבין שהתוכנית שמרכזת ותומכת בכוח הפוליטי, פותחת את הדלת לכל השאיפות. מאחר ויהיה כוח פוליטי, יהיו נתינים, שבאופנה הליברלית יקראו אזרחים, אבל הם נתינים בכל אופן, וככאלה יוכרחו לציית – מאחר וללא ציות, אין קיום לשום כוח. בתגובה לכך יאמר שהם לא יצייתו לאנשים אחרים, אלא לחוקים שהם עצמם חוקקו. לזה אומר שכולם יודעים עד כמה בארצות החופשיות והדמוקרטיות ביותר, אך שנשלטות פוליטית, האנשים מחוקקים את החוקים ומה ציותם לחוקים אלו מסמן. כל מי שלא מעוניין להאמין בדמיונות חייב להכיר בכך שאפילו במדינות דמוקרטיות, האנשים לא באמת מצייתים חוקים שהם חוקקו, אלא לחוקים שחוקקו בשמם, ושלציית לחוקים שכאלו לא אומר בשבילם דבר מלבד לציית לאפוטרופוס אקראי ומיעוט מושל, מה ששווה לעבדות.

יש עוד רעיון בתוכנית הזאת שהוא לגמרי הופכי לרעיותינו האנרכיסטים שמעוניינים בשחרור מוחלט של האנשים; הרעיון הזה הוא ההצגה של הפרולטריון, כל החברה של העובדים כ"מעמד" ולא כ"המון". היודעים אתם מה המשמעות של זה? לא יותר ולא פחות מהיצירה של אריסטוקרטיה חדשה, זו של עובדי המפעלים והערים, ההדרה של מיליונים שמרכיבים את הפרולטריון הכפרי ויהפכו, כמו שמצפים הסוציאליסטים הדמוקרטים של גרמניה לנתיני המדינה העממית כביכול. "מעמד", "כוח", "מדינה" הם שלושה מושגים בלתי מופרדים, שמהם כל אחד מראש מניח בהכרח את השניים האחרים, ויכולים שלושתם להסתכם במילים אלו: הדיכוי הפוליטי והניצול הכלכלי של ההמונים.

המרקסיאנים מאמינים שכמו שבמאה ה18 הבורגנות הפילה מכס המלכות את האצולה, כדי לקחת את מקומה ובאיטיות לספוגה לתוככי גופה ולחלוק איתה את השליטה והניצול של העמלים הן בערים והן בכפר, כך היום הפרולטריון העירוני נקרא להפיל מכס המלכות את הבורגנות, לספוגה ולחלוק עימה את השלטון והניצול של הפרולטריון הכפרי; זה המנודה האחרון של ההיסטוריה, אלא אם גם הו ימרוד וימגר את כל המעמדות, השלטון, הסמכויות, בקיצור, כל המדינות.

בכל אופן, בשבילי, פרח הפרולטריון אין משמעו, כמו שחושבים המרקסיאנים, השכבה העליונה, המתורבת שבעולם העובדים, השכבה הזאת של העובדים הכמובורגנים, שהם בדיוק המעמד שהמרקסיאנים רוצים להשתמש בו כדי ליצור את המעמד השליט הרביעי, ובאמת יכולים ליצור אחד כזה אם הדברים לא יסתדרו כמו שדרושים האינטרסים של המוני הפרולטריון; מאחר שעם כל הנוחות היחסית והמעמד הכמו בורגני שלו, בשכבה העליונה הזאת לרוע המזל נטועות אפליות ושאיפות מצומצמות ויומרות בורגניות. ניתן באמת לומר שהשכבה העליונה הזאת היא הכי פחות סוציאליסטית, האינדיבידואליסטית ביותר בכל הפרולטריון.

אני מתכוון בפרח הפרולטריון להמון הגדול, המיליונים הללו חסרי התרבות, המנושלים, העלובים והאנלפבתים שהאדונים אנגלס ומרקס מעוניינים לשעבד לשלטון של ממשלה מאוד עוצמתית, אם אשתמש בהתבטאות של אנגלס במכתב לחברינו קפיארו. ללא ספק, זה יהיה למען ישועתם, מאחר וכל הממשלות, כמו שאנחנו יודעים טוב מאוד, הוקמו למען האינטרסים של ההמונים בלבד. בפרח הפרולטריון אני מתכוון בהכרח "לבשר" שאוכלות הממשלות, האספסוף של האנשים היוםיומיים שמיועדים על ידי האדונים מרקס ואנגלס בביטוי הציורי והבזוי "פרולטריון גושי", הערב רב, ההמון שבקושי זוהם על ידי הציויליזציה הבורגנית נושא בליבו ובשאיפותיו, בכל הדרישות והיסורים של מצבו הקולקטיבי, את כל הזרעים של הסוציאליזם שבעתיד, והוא בעצמו חזק מספיק כדי היום לחנוך את המהפכה החברתית ולהביאה לניצחון.

אףעלפי שגם בהקשר זה נפרדים מאיתנו המרקסיאנים, שלא דוחים את התוכנית שלנו לחלוטין. הם רק מתגרים בנו עם רצונם לזרז, להצליח מעבר למידה, להתנגד לצעדה האיטית של ההיסטוריה ולהתנגד לחוק המדעי של ההתפתחויות הרצופות. היה למרקס ואנגלס האומץ הגרמני להכריז ולקדש את הניתוח הפילוסופי שמכיר בהפסד העקוב מדם של האיכרים המתקוממים הגרמנים והניצחון של המדינות הרודניות במאה ה-16 כהתקדמות מהפכנית גדולה, היום הם אמיצים מספיק כדי לספק עצמם בביסוס רודנות חדשה למען האינטרס לכאורה של עובדי העיר שתפגע בהכרח בעמלי הכפר.

כדי לתמוך בתוכנית שלו לכיבוש הכוח הפוליטי, למרקס יש תיאוריה מאוד מיוחדת, שהיא מעבר לכך אך תוצאה הגיוני של כל השיטה שלו. הוא אומר שהמצב הפוליטי של כל ארץ הוא תמיד התוצאה והביטוי הנאמן של מצבה הכלכלי; רק נחוץ לשנות את המצב הכלכלי כדי לשנות את המצב הפולטי. לפי מרקס, כאן מצוי הסוד של ההתפתחות החברתית. הוא לא מתחשב בשום יסוד אחר בהיסטוריה, כמו הריאקציה הדי ברורה של המוסדות הפוליטיים, השיפוטיים והדתיים כלפי המוסדות הכלכליים. הוא אומר "עוני יוצר עבדות פוליטית, המדינה" אך הוא לא מרשה לאמרה זאת להיות דו סטרית ולומר "עבדות פוליטית, המדינה; מייצרת בתורה ומשמרת את העוני וכך למען שיהיה אפשר למגר את העוני, עלינו למגר את המדינה!". ודבר מוזר בו הוא שהוא אוסר על אויביו להטיל את האשמה על העבדות הפוליטית, המדינה, כסיבה אקטיבית בקיום העבדות, הוא מצווה על חבריו ותלמידיו במפלגה הדמוקרטיתסוציאליסטית של גרמניה להחשיב את כיבוש הסמכות הפוליטית כתנאי המקדים וההכרחי לשחרור הכלכלי.

מכל מקום, הסוציולוגים מהאסכולה של מרקס, אנשים כמו אנגל ולסל, מתנגדים לרעיון שהמדינה היא הגורם לעוני האנשים, להשפלתם ועבדותם; אלא ההפך, שהמצב האומלל של ההמונים, כמו הכוח הרודני של המדינה, הם שניהם, התוצאות של שלב הכרחי בהתפתחות הכלכלית של החברה, של שלב שהוא מנקודת מבט היסטורית, הוא התפתחות אמיתית, צעד ענק לעבר מה שהם קוראים לו מהפכה חברתית. הם מאמינים בכך עד לרמה כזאת שלסל אכן לא היסס להכריז בקול רם שהבסת מרד האיכרים האדיר בגרמניה במאה השש עשרה – הפסד מצער מאוד, שממנו נובעת העבדות ארוכת מאות השנים של הגרמנים – והניצחון של המדינה הריכוזית והרודנית שהייתה התוצאה ההכרחית של כך, מהווים ניצחון אמיתי למהפכה; מאחר שמרקס אומר שהאיכרים הם הנציגים הטבעיים של הריאקציה, בעוד הצבא המודרני והמדינה הבירוקרטית – תוצאה וליווי הכרחי של המהפכה החברתית, שמתחילה מהחצי השני של המאה השש עשרה, החלה את ההפיכה האיטית אך המתמשכת של כלכלת הקרקעות הפיאודלית העתיקה לייצור העושר, או מה שמתכנס לאותו הדבר, הניצול של העבודה של האנשים על ידי ההון – המדינה הזאת הייתה שלב הכרחי במהפכה.

ניתן להבין איך אנגלס, שמובל באמצעות אותו היגיון, במכתב שהופנה לאחד מחברינו, קארלו קפיארו, הצליח לומר בלי שום אירוניה, אלא ההפך המוחלט, הוא היה מאוד רציני, שביסמארק כמו ויקטוריו עמנואלה השני, מלך איטליה היו מאוד שימושיים למהפכה, שניהם יצרו ריכוזיות פוליטית במדינותיהם.

כמו כן, מרקס מתעלם לגמרי מיסוד מאוד חשוב בהתפתחות ההיסטורית של האנושות, והוא המזג והאופי הייחודי של כל גזע ועם, מזג ואופי שהם באופן טבעי בעצמם התוצר של מספר רב של גורמים אתנוגרפים, אקלימיים, כלכליים והיסטוריים, אך ברגע שנוצרו, מפעילים השפעה משמעותים על גורלם ואפילו על ההתפתחות של הכוחות הכלכליים, אפילו בנפרד מהתלות בכוחות הכלכליים של כל ארץ. בקרב היסודות הללו, ובזה אני מתכוון לתכונות הטבעיות, יש אחת שהשפעתה מאוד החלטית בהיסטוריה הספציפית של כל עם; זו היא העוצמה של הרצון למרוד, ובאותו המטבע, של השאיפה לחירות, שהעם ניחן בה. השאיפה הזאת היא לגמרי קדומה וחייתית; ניתן למצואה בדרגות שונות בכל היצורים החיים, והאנרגיה, הכוח החיוני של כל אחד, ניתן למדידה על בסיס עוצמתה. באדם, מלבד הצרכים הכלכליים שמעודדים אותו הלאה, השאיפה הזאת הופכת לכוח החזק ביותר בשחרור האנושי. ומאחר וזה עניין של מזג, ולא של תרבות אינטלקטואלית ומוסרית, למרות שלרוב האחד מעורר את השני, לעיתים קורה שיש ממנה רק מעט לעמים מתורבתים, בין אם זה בגלל שהיא נגמרה בהתפתחויות הקודמות, או שמעצם טבעם מעולם לא הייתה להם שאיפה זאת, או שעצם טבעם התרבותי גנז אותה, ובין אם בסופו של דבר, הם פחות ניחנים בה מאחרים.

כך היא הייתה בכל העבר שלה, כך היא עדיין היום הגרמניה של האצילים ושל הבורגנים. הפרולטריון הגרמני, קורבן למשך מאות בשנים של האחד או של השני, הם אפשר כאחת להאשימו ברוח הכיבוש שמתממשת היום במעמדות העליונים של אומה זאת? במציאות, כמובן וללא ספק, לא. מאחר ועם כובש הוא בהכרח גם עם עבדים, והעבדים הם תמיד הפרולטריון. כיבוש הוא אם כך מנוגד לחלוטין לאינטרסים שלהם ולחירותם. אך ברוח הם נשארים אשמים באותה המידה, והם יישארו אשמים כל עוד הם לא יבינו שהמדינה הפאןגרמנית הזאת, הרפובליקה הזאת, המדינה העממית הזאת שמובטחת להם בעתיד הקרוב, לא תהיה דבר מלבד, אם היא בכלל יכולה להתממש, צורה חדשה ומאוד אכזרית של עבדות הפרולטריון.

עד להווה, בכל אופן, נראה שהם לא הצליחו להבין את זה, ואף אחד מהמנהיגים שלהם, המפרסמים שלהם או הנואמים שלהם, לא טרח להסביר להם את זה. להפך, הם מנסים לפתות את הפרולטריון לדרך שבה הם לא יפגשו דבר מלבד הצנזורה של העולם והשעבוד שלהם; וכל עוד הם מצייתים לפקודות של המנהיגים הללו, והם שואפים לאשליה המבעיתה הזו של המדינה העממית, לבטח לפרולטריון לא תהיה היוזמה למהפכה חברתית. המהפכה הזאת תבוא אליו מבחוץ, לבטח מהמדינות היםתיכוניות, ואז ייכנע להידבקות העולמית, הפרולטריון הגרמני ישחרר את תשוקותיו וידיח במהלומה אחת את השלטון של הרודנים ואת השחרור שלו לכאורה.

ההנמקות של מרקס מובילות לתוצאות הפוכות לחלוטין. מאחר והוא לא לוקח בחשבון שום דבר מלבד השאלה הכלכלית, הוא אומר שהמדינות המפותחות ביותר ומכך יוצא גם אלו שהכי מסוגלות למהפכה חברתית, הן אלו שבהן הייצור הקפיטליסטי המודרני הגיע לשיאו. הן אלו, ולא אף אחת אחרת, שמתורבתות, היחידות שיכולות ליזום ולהכווין את המהפכה החברתית. המהפכה הזאת תורכב מההפרעה, בין אם בהורשה שלווה או באלימות, של הרכוש הפרטי של היום ומההפקעה של כל האדמות וההון לידי המדינה, שבשביל למלא את המטרה הכלכלית והפוליטית העליונה שלה חייבת להיות מאוד חזקה ומאוד ריכוזית. המדינה תנהל ותכוון את עיבוד האדמה בידי הפקידים מקבלי המשכורות שלה שיפקדו על צבאות של עמלים כפריים, מאורגנים וממושמעים לעיבוד זה. באותו הזמן, על חורבות הבנקים הקיימים היא תקים בנק אחד, שיממן את כל העבודה וכל הסחר הלאומי.

ניתן להבין שבמבט ראשון, תוכנית פשוטה כזאת של ארגון – לפחות במראה שלה – יכולה לפתות ולגרות את דמיון הפועלים שצמאים יותר לצדק ושוויון מאשר לחירות ומדמיינים בטיפשותם ששני אלו יכולים להתקיים ללא חירות – כאילו שאפשר להשיג ולגבש שוויון וצדק באמצעות אנשים אחרים ובאמצעות מיעוטים שליטים שנמצאים מעל הכל, לא משנה כמה יטענו שהם נשלטים ונבחרים על ידי העם. במציאות, לפרולטריון זה יהיה שלטון של מחנה צבאי, שבו ההמון הסטנדרטי של הגברים והנשים העובדים יתעוררו, ישנו, יעבדו ויחיו בהתאם לקצב התוף; לחכמים ולמלומדים הפרווילגיה שבשלטון; ולאלו שעם תודעה רודפת בצע, שנמשכו על ידי גודל הספקולציות הבין לאומיות של הבנק הלאומי, מגרש ענק של שחיתות משתלמת.

ביחסי הפנים תהיה עבדות, ביחסי החוץ מלחמה ללא הפוגה; אלא אם העמים של הגזעים ה"נחותים", הלטינים או הסלאבים, האחד נמאס לו מהתרבות הבורגנית, השני כמעט לא יודע עליה דבר ועדיין שונא אותה באינסטינקט, אלא אם העמים האלו ייכנעו לעול המדינה הכמו בורגנית, שתהיה הרבה יותר רודנית, מאחר והיא תתחזה להיות מדינה עממית.

המהפכה החברתית, כמו שהעמלים הסלאבים והלטינים מדמיינים לעצמם, רוצים ומקווים, היא פי איןסוף יותר רחבה מזו שמבטיחה המדיניות הגרמנית או המרקסיאנית. בשבילם זו לא שאלה של השחרור הקמצני של מעמד העירוני, לא רק של כמה ארצות, אלא של כל המדינות, המתורבתות והלא מתורבתות – ציויליזציה חדשה, כזה של האנשים באמת, שנגזר גורלה להתחיל בשחרור האוניברסאלי הזה.

והמילה הראשונה של השחרור הזה לא יכולה להיות שום דבר מלבד "חירות", לא החירות הפוליטית הבורגנית הזאת, שמרקס ועוקביו ממליצים עליה בכזה חום כתנאי מקדים לכיבוש, אלא החירות האנושית הגדולה, שמשמידה את כל השלשלאות הדוגמתיות, המטפיסיות, הפוליטיות והמשפטיות שכובלות את כולם עתה, היא תיתן לכולם, לקולקטיבים וכן לאינדיבידואלים אוטונומיה מוחלטת בפעילותיהם והתפתחותם, שלא תהיה תלויה, אחת ולעולם, בבוחנים, מפקחים ואפוטרופוסים.

המילה השנייה של השחרור הזה היא סולידריות, לא הסולידריות המרקסיאנית מלמעלה למטה על ידי ממשלה כזאת או אחרת, בין אם בתחבולה או בכוח, שנכפת על המוני האנשים; לא הסולידריות של כולם, שהיא הסתירה של החירות של היחיד, שהופכת מעצם עובדה זאת לשקר וכזב, דמיון, שיש מאחוריו עבדות; אלא הסולידריות שהיא ההפך, היא האישור והמימוש של כל חירות שהיא, זו שיש בבסיסה לא חוק פוליטי כזה או אחר, אלא הטבע הקולקטיבי הטבוע של המין האנושי, שבחסדו אף אחד אינו חופשי אם אפילו אחד מאלו שמקיפים אותו ויש להם איזו שהיא השפעה עליו, לא משנה כמה מינורית, ישירה או עקיפה, לא חופשי. את האמת הזאת ניתן למצוא מובעת לתפארת בהכרזת זכויות האדם שכתב רובספייר, שמכריזה שהעבדות של האדם האחד היא העבדות של כולם.

הסולידריות שאנחנו רוצים, רחוקה מאוד מלהיות התוצאה של ארגון מלאכותי או סמכותני כלשהוא, היא יכולה להיות רק התוצאה הספונטנית של החיים החברתיים, הכלכליים והמוסריים; התוצאה של הפדרציה החופשית של האינטרסים, השאיפות והנטיות המשותפים. יש לסולידריות הזאת בסיסיים הכרחיים, שוויון, עבודה שיתופית – הם יעשו הכרחיים לא מכורח כוח החוק, אלא מכורח העובדות – ורכוש קולקטיבי; ככוח מנחה, הניסיון – זאת אומרת, הפרקטיקה של החיים הקולקטיבים; ידע ולמידה; וכמטרה אחרונה, הביסוס של האנושיות, וכתוצאה מכך, הרס כל המדינות.

ישנו האידיאל, לא אלוהי, לא מטהפיסי אלא אנושי ופרקטי, שרק הוא מתאים לשאיפות המודרניות של העמים הסלאבים והלטינים. הם רוצים חירות מוחלטת, סולידריות מוחלטת, בקיצור, שוויון מוחלט, והם רוצים חירות מוחלטת, סולידריות מוחלטת, שוויון מוחלט במילה, הם רוצים רק אנושיות והם לא יהיו מסופקים, אפילו אם זה יהיה איזורי או זמני, משום דבר פחות מזה. המרקסיאנים יכריזו על השאיפות שלהם כאיוולת; זה נעשה כבר זמן רב וזה לא מסית אותם ממטרתם, והם לעולם לא ישנו את פאר מטרתם בשביל האמרות הבורגניות הנדושות של הסוציאליזם המרקסיאני.

האידיאל שלהם פרקטי מהבחינה שהמימוש שלו יהיה הרבה פחות מסובך מהמימוש של הרעיון המרקסיאני, שמלבד העוני הרעיוני שלו, מציג גם את חוסר הנוחות המשווע של היותו לא מעשי. זו לא תהיה הפעם הראשונה שאנשים חכמים, הגיוניים וכאלו שתומכים בדברים מעשיים ואפשריים, יזוהו כאידיאליסטים, ואלו שנקראים אידיאליסטים היום יזוהו למחרת כאנשי המעשה. האבסורדיות של התוכנית המרקסיאנית נמצאת בדיוק בתקווה שעם צמצום המדיניות הסוציאליסטית למען שתראה מושכת לרדיקאלים הבורגנים, זה יהפוך אותם בהיסחהדעת למשרתים לא רצוניים של המהפכה החברתית. יש כאן טעות גדולה; כל הניסיון ההיסטורי מדגים לנו שברית בין שני מחנות תמיד משחקת לטובת הצד הריאקציוני שמשניהם; הברית הזאת בהכרח מחלישה את המחנה הפרוגרסיבי יותר, על ידי עיוות והחלשת תוכניתו, על ידי הרס המצפון המוסרי שלו, בטחונו בעצמו, בעוד מחנה ריאקציוני, כאשר הוא אשם בשקר וכזב, הוא רק עוד יותר נאמן לעצמו.

ואני, אני לא מהסס לומר שהפלרטוט המרקסיאני עם הרדיקליזים הבורגני, לא משנה אם הוא רפורמיסטי או מהפכני, לא יכולה להיות לו תוצאה אחרת מאשר ההרס המוסרי והרס הארגון של הכוח הפרולטרי העולה, וכתוצאה מכך רק ליכוד מחדש של הכוח המגובש ממילא של הבורגנות.

פרק שישי – פעילות פוליטית והעובדים

הסוציאליזם כבר מתחיל להיות כוח מבוסס בגרמניה, למרות חוקים מדכאים ומגבילים. מפלגות הפועלים הן בכנות סוציאליסטיות – במובן שהן רוצות רפורמה סוציאליסטית שתשנה את פני היחסים בין ההון והעמל, והם מבינים שכדי להשיג את הרפורמה הזאת, יש קודם כל לשנות את המדינה, ושאם היא לא תסכים להשתנות בשלום, יש לשנותה במהפכה מדינית. לטענתם, המהפכה המדינית הזאת חייבת לקרות לפני המהפכה החברתית, אך אני מחשיב את זה לטעות פטאלית, מאחר ומהפכה שכזאת בהכרח תהיה מהפכה בורגנית ותייצר רק סוציאליזם בורגני, זאת אומרת, היא תוביל רק לעוד ניצול, יותר מתוחכם וצבוע, אך לא פחות מדכא משל היום.

הרעיון הזה של המהפכה המדינית לפני המהפכה החברתית פתח את דלתות המפלגה הסוציאל דמוקרטית לכל הדמוקרטים הרדיקאלים; שהם מעט מאוד סוציאליסטים. ומנהיגי המפלגה כרתו בריתות עם הדמוקרטים הבורגנים של מפלגת העם (הליברלים, בקיצור), שהיא די מתנגדת לסוציאליזם, כמו שהעיתונות שלה ואסיפות העיתונאים שלה מבהירים די טוב, מה שסתר לחלוטין את האינסטינקט של הפועלים עצמם. בכל אופן, המנהיגים של מפלגת העם, הבינו שהמבעים האנטיסוציאליסטים הללו לא מרצים את העובדים, והם שינו אותם מאחר והם צריכים את עזרת הפועלים כדי להשיג את מטרותיהם הפוליטיות, כמו שהם תמיד היו הזרועה החזקה של העם, ולאחר מכן לשדוד את הרווחים לעצמם. כך, הדמוקרטים העממים האלו נהפכו ל"סוציאליסטים" מסוג כלשהוא. אך ה"סוציאליזם" לא עובר את החלומות הלא מזיקים של השיתופיות הבורגנית.

בקונגרס באייזנאך ב1869, היה משא ומתן בין הנציגים של שתי המפלגות, מפלגת הפועלים והמפלגה הדמוקרטית, והתוצאות של משא ומתן זה הייתה התוכנית שביססה את מפלגת העבודה הסוציאלדמוקרטית. התוכנית הזאת היא פשרה בין התוכנית הסוציאליסטית והמהפכנית של האינטרנאציונאל כמו שנקבע בקונגרס בבסל ובבריסל, והתוכנית של הדמוקרטיה הבורגנית. התוכנית החדשה הזאת קראה למדינה עממית חופשיה, שבה כל השלטון המעמדי וכל הדיכוי יהיו מבוטלים. חירות פוליטית הוכרזה להיות הדבר שהכי דחוף להשיג כדי להגיע לשחרור הכלכלי של המעמדות העובדים. כתוצאה מכך, השאלה החברתית לא הייתה מופרדת מהשאלה הפוליטית. התוצאה של זה הייתה אפשרית רק במדינה דמוקרטית. המפלגה הוכרזה כקשורה לאינטרנאציונאל. כמה מטרות מיידיות הוכרזו: זכות בחירה לכל הגברים, משאלי עם, חינוך חינם וחובה, הפרדת הדת והמדינה, חופש העיתונאות, עזרה מדינית לקואופרטיבי עובדים.

המדיניות הזאת לא משקפת את השאיפות הסוציאליסטיות והמהפכניות של העובדים, אלא את המדיניות של המנהיגים. ישנה סתירה ישירה בין התוכנית של האינטרנאציונאל, והתוכנית הלגמרי לאומית שהובהרה קודם לכן, בין הסולידריות הסוציאליסטית של העבודה והפטריוטיזם הפוליטי של המדינה הלאומית. כך הסוציאלדמוקרטים מוצאים את עצמם בעמדה של איחוד עם הבורגנים בניהארץ שלהם כנגד הפועלים של מדינות זרות; והפטריוטיזם שלהם ניצח את הסוציאליזם שלהם. עבדים בעצמם לממשלה הגרמנית, הם מגנים את הממשלה הצרפתית כרודנות. ההבדל היחיד בין ביסמארק לנפוליאון השלישי היה שהאחד היה נבל מוצלח והשני לא מוצלח, אחד היה נבל והשני נבל וחצי.

הרעיון הסוציאליסטי הגרמני של מדינה חופשית הוא סתירה מושגית, חלום שלא ניתן להגשמה. סוציאליזם משמעו הרס המדינה, אלו שתומכים במדינה חייבים לוותר על הסוציאליזם; הם חייבים להקריב את השחרור הכלכלי של ההמונים בתמורה לכוח הפוליטי של מיעוט מפלגתי כלשהוא – ובמקרה הזה זו תהיה דמוקרטיה בורגנית.

התוכנית של הסוציאל דמוקרטים באמת משמעה שהם סומכים על הבורגנות הדמוקרטית שתעזור לפועלים להשיג מהפכה חברתית, אחר שהפועלים יעזרו לבורגנים להשיג מהפכה פוליטית. הרמה בה הם בלעו רעיונות בורגנים נראית ברשימת המטרות המידיות שלהם, שמלבד האחרון, הם מרכיבים בדיוק את התוכנית המאוד מוכרת של הדמוקרטיה הבורגנית. ולמעשה, המטרות המיידיות האלו נהיו למטרות האמיתיות שלהם, כך שהם השכירו את המפלגה הסוציאל דמוקרטית והפכוה לכדי כלי בידי הבורגנות הדמוקרטית.

האם מרקס עצמו בכנות רוצה את האנטגוניזם של מעמד כלפי מעמד, האנטגוניזם הזה שהופך כל השתתפות של ההמונים בפעולות הפוליטיקה המדינית ללא אפשרית? מאחר והפעולות האלו, ללא הבורגנים, לא יכולות להתממש: מאחר והן אפשריות רק כשהם מתפתחות ביחד עם מפלגה מסויימת של המעמד הזה ונותנת לעצמה להיות מכוונת על ידי הבורגנות. מרקס לא יכול להתעלם מזה, ובכל אופן, מה שהולך היום בז'נבה, ציריך, בסל ובכל רחבי גרמניה, חייב לפקוח את עיניו לכך, אם הוא עצם אותן, ואני בכנות, לא מאמין לזה. אני לא יכול להאמין בזה אחרי שקראתי את הנאום שהוא נאם באמסטרדם, בו הוא אמר שבארצות מסויימות, אולי בהולנד עצמה, השאלה החברתית יכולה להיפתר בנעימות, בחוקיות, בלי אלימות, בצורה ידידותית, מה שלא יכול לומר שום דבר מלבד זה: היא יכולה להיפתר על ידי סדרה של פשרות רצוניות ושלוות בין הבורגנות לפרולטריון. מציני14 לא אמר מעולם דבר שונה מכך.

מציני ומרקס מאוד מסכימים על הנקודה הראשית בחשיבותה הזאת, זאת אומרת, שהרפורמות החברתיות הגדולות שתשחררנה את הפרולטריון לא יכולות להתממש אלא במדינה דמוקרטית, רפובליקאית, מאוד , להם חינוך ורווחה חברתית, תציב עליהם, באמצעות הצבעתם שלהם, ממשלה מאוד חזקה.

אני תומך בדעה שאם המפלגה המרקסיאנית, זו הכביכול סוציאלדמוקרטית, תמשיך לרדוף אחר הדרישות הפוליטיות, היא תוכרח לגנות, במוקדם או במאוחר, את הדרישות הכלכליות, את דרך השביתה, שתי הדרכים האלו עד כדי כך מנוגדות במציאות.

זה תמיד אותו מזג גרמני ואותו היגיון שמוביל את המרקסיסטים ישירות ואנושות למה שאנחנו קוראים לו סוציאליזם בורגני ולמסקנה של ברית פוליטית חדשה בין הבורגנות הרדיקאלית, או אלו שהוכרחו להפוך לכאלו ועם הפרולטריון ה"אינטליגנטי", ההגון, זאת אומרת, המיעוט מהפרולטריון העירוני שהפך כדין לבורגני ופוגע בהמוני הפרולטריון, לא רק בכפר, אלא גם בעיר.

זו המשמעות האמיתית של מועמדים פרולטרים לפרלמנטים של המדינות הקיימות ממילא, ושל כיבוש הכוח הפוליטי עלידי המעמדות העובדים. מאחר ואפילו מנקודת הראות שלוקחת בחשבון רק את הפרולטריון העירוני שרק בשביל הרווח שלהם היא רוצה לכבוש את הכוח הפוליטי, האין זה ברור שהטבע העממי של הכוח הזה לעולם לא יהיה דבר מאשר בדיה? זה בבירור יהיה לא אפשרי למאות אלפי או אפילו עשרות אלפים או אפילו סתם אלפי אנשים ליישם באפקטיביות את הכוח הזה. הם בהכרח יפעילו אותו על ידי באי כוח, זאת אומרת, יפקידו אותו בידי קבוצה של אנשים שיבחרו על ידי עצמם לייצג ולמשוך עליהם, מה שיגרום להם ללא ספק לחזור שוב לשקר ולכזב ולעבדות של הממשל הייצוגי, זאת אומרת, הבורגני. אחרי רגעים קצרים של חירות או אורגיה מהפכנית, אזרחים של מדינה חדשה, הם יתעוררו כשהם מגלים את עצמם עבדים, צעצועים וקורבנות של כוחות חדשים. ניתן להבין למה פוליטיקאים חכמים מקשרים את עצמם לתוכנית שתאפשר מקום כה נרחב לשאיפותיהם; אבל שעובדים רציניים, שנושאים בלבבותיהם כמו להבה חיה את הרגש של הסולידריות עם חבריהם לעבדות ולאומללות בכל העולם כולו, וששואפים לשחרר את עצמם לא כפגיעה באחרים אלא כשחרור לכל, להיות חופשיים בעצמם עם כולם ולא להפוך לרודנים בתורם; שעמלים כנים יכולים להתאהב בתוכנית כזאת, זה הרבה יותר קשר להבנה.

ובכל זאת, יש לי ביטחון חזק בכך שבעוד מספר שנים העובדים הגרמנים עצמם, יבינו את ההשלכות של תיאוריה שמתעדפת את השאיפות של הבוסים הבורגנים או אכן את אלו של העובדים יוצאי הדופן שמנסים לטפס על גב הקומראדים שלהם במטרה להפוך לשליטים ולבורגנים נצלנים כשיגיע תורם – אני בטוח לחלוטין שהעובדים הגרמנים ידחו את התיאוריה הזאת עם זעם ובוז, והם יאמצו לקרבם את התיאוריה האמיתית של שחרור המעמדות הפועלים, זאת של הרס המדינות, באותה תשוקה כמו שהיום מאמצים העובדים של הארצות היםתיכוניות הגדולות, צרפת, ספרד,איטליה וכן העובדים של הולנד ובלגיה.

בין כה וכה אנחנו מזהים את הזכות המושלמת של העובדים הגרמנים ללכת בדרך בה הם בוחרים, בתנאי שגם הם יתנו לנו את אותה החירות. אנחנו אפילו מזהים שזה מאוד אפשרי שעם כל ההיסטוריה שלהם, הטבע המסויים שלהם, מצב הציויליזציה שלהם וכל המצב שלהם נכון להיום, הם מוכרחים ללכת בדרך הזו. הבה אם כן ניתן לעובדים הגרמנים, האמריקאים והאנגלים לנסות לזכות בכוח פוליטי מאחר והם מעוניינים בכך. אך שהם יתנו גם לעמלים של הארצות האחרות לצעוד עם אותה האנרגיה להרס כל הכוח הפוליטי. חירות לכולם, וכבוד טבעי לחירות זו; אלו התנאים הבסיסיים של הסולידריות הבין לאומית.

המפלגה הסוציאלדמוקרטית הגרמנית שנוסדה ב1869 בידי ליבקנכט ובבל תחת החסות של מרקס, הכריזה בתוכנית שלה שהכיבוש של הכוח הפוליטי הוא התנאי המקדים לשחרור הכלכלי של הפרולטריון, וכתוצאה מכך המטרה המיידית של המפלגה צריכה להיות הארגון של תעמולה חוקית ורחבה בשביל להשיג זכות הצעה אוניברסאלית וכל שאר הזכויות הפוליטיות האחרות; המטרה הסופית שלה, הביסוס של המדינה הפאןגרמנית והמדינה העממית לכאורה.

בין הנטייה הזאת שאינה במטרותיה המדיניות את הניצחון של העובדים על הקפיטליזם וכתוצאה מכך גם ביטול המדינה, לזו של הברית (הארגון של באקונין) שדחה כל פעולה פוליטית, יש אותו ההבדל, אותו תהום, כמו שיש בין הפרולטריון לבורגנות. הברית, שלקחה את התוכנית של האינטרנאציונאל ברצינות דחתה בבוז כל פשרה עם הפוליטיקה הבורגנית, לא משנה באיזו הסווה סוציאליסטית או רדיקאלית היא מצויה, שמציגה את הפרולטריון כדרך היחידה לשחרור אמיתי, כמדיניות היחידה שבאמת מועילה להם, התוכנית האקסקלוסיבית של השמדת המוסדות הפוליטיים, של הכוח הפוליטי, של הממשלה באופן כללי, של המדינה, וכתוצאה מכך, הארגון הבין לאומי של הכוחות המפוזרים של הפרולטריון לידי כוח מהפכני שיופנה כנגד כל הכוחות המבוססים של הבורגנות.

הסוציאלדמוקרטים של גרמניה, די להפך, מאמינים שממש לא כדאי להקשיב לפועלים, ושיש לאמץ כמטרה המיידית של הארגון שלהם, תעמולה חוקית בשביל המטרה העיקרית של כיבוש הזכויות הפוליטיות; כך הם מכפיפים את התנועה לשחרור הכלכלי לתנועה שהיא קודם כל פוליטית, ובהיפוך המאוד ברור הזה של כל התוכנית של האינטרנאציונאל, הם מילאו במהלומה אחת את התהום שהם פערו בין הפרולטריון לבורגנות. הם עשו יותר מכך, הם קשרו את הפרולטריון לבורגנות. מאחר וזה ניכר שכל התנועה הפוליטית הזו שהסוציאליסטים הגרמנים כה מתגאים בה, מאחר והיא חייבת לקדום למהפכה הכלכלית, יכולה להיות מונחה רק על ידי הבורגנים, או על ידי פועלים שהפכו לבורגנים בשאיפותיהם ובזחיחות דעתם, מה שעוד יותר נורא, והיא פוסחת מעל ראש הפועלים, כמו כל התנועות לפניה, התנועה הזאת לא תיכשל בלהפוך את הפרולטריון לאביזר העיוור שיוקרב במאבק בין התנועות הבורגניות השונות בינן לבין עצמן במטרה לכבוש את הכוח הפוליטי, זאת אומרת, במטרה להשיג את הכוח והזכות לשלוט בהמונים ולנצלם. לכל מי שמטיל בכך ספק, נצטרך רק להראות מה קורה בגרמניה, היכן שהאבירים של הסוציאל דמוקרטיה שרים הילל בראיית הקונגרס (באייזנאך) של הפרופסורים במדע הכלכלה הפוליטית הבורגנית שממליצים לפרולטריון הגרמני להיות מוגנים תחת ההגנה האבהית של המדינות, ונצטרך רק להראות מה קורה בשוויצריה, היכן שהמדיניות המרקסיאנית מנצחת, בז'נבה, ציריך, בסל, היכן שהאינטרנאציונאל ירד לרמה שבה הוא לא יותר מסוג של קלפי לרווחת הבורגנות הרדיקאלית. העובדות חסרות העוררין הללו נראות יותר שוטפות וברורות מכל המילים שיש בעולם.

הן אמיתיות והגיוניות במובן שהן התוצאה הטבעית של ניצחון הפרופגנדה המרקסיאנית. וזו היא הסיבה שאנחנו נלחמים בתיאוריות המרקסיאניות למוות, מאחר ואנחנו בטוחים שאם הם יורשו לנצח ברחבי האינטרנאציונאל, הן בהכרח לא תיכשלנה להרוג את רוחו בכל מקום, כמו שהן כבר עשו בחלק הגדול של המדינות שכבר הזכרתי.

התשוקה האינסטנקטיבית של ההמונים לשוויון כלכלי כה כך גדולה עד שאם הן יוכלו לקוות להשיגו מידי הרודנות, הם ללא ספק ובלי הרבה ריפלקציה, יעשו כמו שעשו בעבר, וימסרו עצמם לידי הרודנות. למרבה המזל, הניסיון ההיסטורי הופץ מעט גם בקרב ההמונים. היום הם מתחילים להבין שהרודנות, משום סוג שהוא, לעולם לא יכלה וגם לעולם לא תוכל או תרצה לתת להם שוויון כלכלי. התוכנית של האינטרנאציונאל למרבה המזל מאוד ברורה בנושא. שחרור העמלים יהיה רק מעשה ידי העמלים עצמם.

זה לא מפתיע שמרקס האמין שזה אפשרי לרכב בשחיתות על ההצהרה המאוד ברורה הזאת, שהוא כנראה כתב בעצמו, הסוציאליזם המדעי שלו? זאת אומרת, הארגון והממשלה של החברה החדשה על ידי מדענים ופרופסורים סוציאליסטים – הממשלה הרודנית הגרועה מכולן!

אך הודות לערברב של ההמונים הפשוטים האהובים , שיתנגדו בעצמם באינסטינקט שאי אפשר לנצח לכל הדמיונות הממשלתיים של המיעוט הקטן הזה ממעמד הפועלים, שכבר מאומן ומחונך להיות העבדים הנאמנים והאכזריים של הרודנות החדשה, הסוציאליזם המדעי של מרקס תמיד יישאר בגדר חלום מרקסיאני. הניסיון החדש הזה, יותר עגום אולי מכל ניסיונות העבר, יחסך חברתית, מאחר והפרולטריון היום באופן כללי, בכל הארצות, מונע כנגד כל מה שפוליטי ונגד כל הפוליטיקאים בעולם, לא משנה צבע המפלגה שלהם, כולם באופן שווה רימו, דכאו, נצלו – הרפובליקאים האדומים ביותר בדיוק כמו המונרכיסטים האבסולוטיסטים ביותר.

1 הערת המתרגם: מפלגת הסדר היא מפלגה צרפתית היסטורית שהייתה קיימת בין השנים 1848 ל1852. המפלגה כללה מונרכיסטים ורפובליקאים שהעריצו את המודל הארה"בי של הממשלה.

2 הערת המתרגם: ז'אן ז'אק רוסו היה פילוסוף צרפתי, שהגה את רעיון האמנה החברתית והזכויות הטבעיות. נולד ב1712 ומת ב1778.

3 הערת המתרגם: דיון נוסף על כך ניתן למצוא במאמרו של באקונין "האל והמדינה", שהועלה לאתר אחדות.

4 הכוונה לכלל הזרמים תומכי הסוציאליזם שמאמינים כי יש צורך במהפכה חברתית כדי להגיע לשינוי במבניהחברה. הסוציאליזם המהפכני כולל, בין היתר, מרקסיזם קלאסי, אנרכיזם וכן סינדיקליזם מהפכני.

5 הערת המתרגם: עיתונאי צרפתי מתקופת המהפכה הצרפתית, נחשב לאחד מהוגי הדעות הראשונים והמוקדמים ביותר של הסוציאליזם המודרני.

6 הערת המתרגם: לפירוט נוסף עלכך ניתן לפנות ל"האל והמדינה" שכתב באקונין, שם הוא מסביר ביתר פירוט למה הוא חושב כך.

7 הערת המתרגם: איגוד העובדים העולמי, שידוע יותר בשמו השגור: האינטרנאציונאל הראשון.

8 הערת המתרגם: מלחמה שהתרחשה בין צרפת, ביוזמתו של הקיסר נפוליאון השלישי, לממלכת פרוסיה, היא גרמניה.

9הערת המתרגם: נולד ב1809, שמו המלא בנג'מין לוקראפט, היה סתת כיסאות שהתעסק רבות בפוליטיקה.

10 הערת המתרגם: פרדיננד יוהאן גוטליב לסל (1825-1864), הוגה דעות סוציאליסט ממוצא גרמנייהודי, ממקדמיה הראשונים של המפלגה המודרנית.

11 הערת המתרגם: מונחם מהמשפט הרומאי. משמעותו "תנאי בל יעבור".

12 הערת המתרגם: חיקוי משעשע

13 הערת המתרגם: המילה "מרקסיזם" לא הייתה קיימת בתקופתו של מרקס, ותלמידי מרקס נקראו "מרקסיאנים".

14 ג'וספה מציני היה לאומן איטלקי שהוביל את התנועה לאיחוד איטליה. נולד ב1805 ומת ב1872.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “מרקסיזם, חירות והמדינה / מיכאיל באקונין

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s