מרקסיזם בישראל / יגאל לוין

הערת הארגון: אף שטקסט זה מפורסם בידי אחד מחברי הארגון שלנו, הוא מייצג רק את כותבו. אין לראות בנאמר כאן ככתב מטעם כל חברי אחדות, או כטקסט המייצג את כלל הארגון.

 

אני, כפעיל אנרכו-קומוניסט, מסתובב כבר שנים רבות בתנועות חברתיות בארץ, ונשען על תפישותיהם של מיכאיל באקונין, אמה גולדמן ודייויד גרבר, ומחפש חברים אידיאולגיים מהמרקסיזם, קומראדים לשיתוף-פעולה במאבקים השונים. לצערי, כל מה שאני מוצא הוא לניניזם ארכאי שתומך ברודנים ברחבי-העולם וכן בציונות ובקיומה של מדינת ישראל, כלומר המשך דיכוי העם הפלסטיני הכבוש בשטחי 48'.
מדוע זאת? אחרי שבע שנות חקירה אני יכול לסכם מהו מצב המרקסיזם בישראל ומדוע אין המרקסיסטים הישראלים יכולים להיות חברים לכוח חירותני, סוציאליסטי ואנטי-ציוני.


אני מעוניין להציג כעת אלו זרמים ואלו ארגונים ישנם בישראל, ומדוע הם אינם יכולים להיות חברים לאנרכיסטים החברתיים בישראל. בסקירה הזאת תבוא ממני הרבה ביקורת, ואף ביקורת חריפה; הביקורת הזאת איננה מגיעה רק מצד האנרכיזם החברתי, אלא גם ובעיקר מצד המרקסיזם הלא-לניניסטי.

תחילה אסקור בקצרה מהו מרקסיזם ואלו זרמים מרקסיסטיים נפוצים פועלים בזירה הפוליטית העולמית. מי שבקיא/ה בזרמים הסוציאליסטיים השונים יכול/ה לדלג על החלק הזה; בכל אופן, בכל פעם שאזכיר זרם מרקסיסטי כלשהו, תהיה באפשרותכם/ן לחזור ולעיין אם ההקשר אינו ברור:

מרקסיזם קלאסי:
המרקסיזם הקלאסי מתאפיין בראייה ובתפישה של מטריאליזם דיאלקטי ומטריאליזם היסטורי על העולם. מאפיין דומיננטי של המרקסיזם הוא הדטרמיניזם ההיסטורי וכן הסתכלות דיאלקטית על המהלכים בעולם. המרכז הרעיוני של המרקסיזם הקלאסי הוא מלחמת-מעמדות ומאבק מעמדי. המרקסיזם שואף להיות מדע מדויק, אשר נועד להסביר לפועלים מנושלים ומדוכאים כיצד מגיעים לחברה שוויונית, משגשגת ונטולת מעמדות וגוף מדיני, וכן ליתן בידיהם את הכלים הנחוצים לשם כך. בהגות הסוציאליסטית, החברה הזאת היא הקומוניזם למעשה.

מרקסיזם-לניניזם:

המרקסיזם-לניניזם רואה בעצמו התפתחות של המרקסיזם הקלאסי, ומקדש את רעיון מפלגת האוונגארד, שמורכבת ממהפכנים מקצועיים; רעיון מפלגת האוונגארד נובע כתוצאה מן התפישה שהמוני הפועלים לעולם לא יבקשו לחתור לחברה קומוניסטית או לבנות אחת בעצמם. מפלגת האוונגארד חייבת לתפוס את מושכות-השלטון המדיני ולהוביל את החברה אל הקומוניזם, גם אם ההמון אינו מבין או אינו חפץ בזה. המפלגה הלניניסטית האוונגארדיסטית, לפי תפישת חסידיה ואנשיה, היא גם זו שמייצגת את מעמד הפועלים ואת האינטרסים שלו. המרקסיזם-לניניזם הוא אחד הזרמים הפופולאריים ביותר במרקסיזם העולמי.

טרוצקיזם:

תת-זרם במרקסיזם-לניניזם, הנשען על רעיונותיהם של לאון טרוצקי וחסידיו, וכן הוגי-דעות טרוצקיסטיים אחרים שבאו אחריו, כמו טוני קליף, ועוד ואחרים. ניתן לרוב לראות בטרוצקיזם כמרקסיזם-לניניזם עקבי, וישנם אף טרוצקיסטים שאמנם אינם משתמשים במונח טרוצקיזם, אלא רואים בעצמם מרקסיסטים-לניניסטים עקביים. הטרוצקיזם מתאפיין בדוגמטיות, בחוסר-גמישות, בשיטת האנטריזם (הצטרפות לארגוני-עובדים, מפלגות, חזיתות ליברליות, סוציאל-דמוקרטיות, אנרכיסטיות, מרקסיסטיות קלאסיות, מאואיסטיות וכדומה, על מנת לתפוס את מנגנוני-הכוח בארגונים אלו לצורך שינוי והתאמת האג'נדה שלהם לתפישות הטרוצקיסטיות); הטרוצקיסטים מקדשים גם את רעיון האינטרנציונליזם וההתארגנות הכלל-עולמית. היסטורית, רואים הטרוצקיסטים בסטליניזם אחד מן האויבים המרכזיים בתוך השיח המרקסיסטי, אחד מאלו שמשבשים את הרעיון המרקסיסטי-לניניסטי.

סטליניזם:

תת-זרם אחר במרקסיזם-לניניזם, אשר נשען על רעיונותיו של יוסיף סטלין. תת-זרם זה מתמקד בבניין סוציאליזם במדינה אחת לאחר תפיסת השלטון, אף כי אין הוא פוסל את התרחבותו לשאר העולם. הסטליניזם מתאפיין בריכוזיות מוחלטת ובשלטון טוטאליטרי של המפלגה על כל ההתארגנות האנושית; בימינו, בעקבות השם הרע שיצא לסטלין, מפלגות רבות אינן נוטות לכנות עצמן סטליניסטיות (אף שישנן כמה יוצאות-דופן, כמו המפלגה הקומוניסטית של הפדרציה הרוסית, המחשיבה עצמה במוצהר ל"ממשיכת דרכו של סטלין"), אך הן עדיין מתאפיינות בהתארגנות אוטוריטרית וניהול מדיני אוטוריטרי וטוטאליטרי. היסטורית, הסטליניסטים רואים בטרוצקיזם אחד מן האויבים המרכזיים בתוך השיח המרקסיסטי, ואלו בעיניהם אחראיים לשיבוש המרקסיזם-לניניזם.

מאואיזם:

למאואיזם ישנן צורות רבות, אף שרעיונית גם הוא רואה עצמו כתת-זרם בתוך המרקסיזם-לניניזם. הצורות השונות של המאואיזם בעולם נעות בין קבוצות סטליניסטיות ועד לקבוצות ליברטריות מאוד ומבוזרות למדי, אשר דוגלות בחירותנות והתארגנות מבוזרת ופחות ריכוזית. המוטיב שמאפיין את כל הזרמים המאואיסטים הוא ההתרכזות באנטי-אימפריאליזם האמריקאי, כאשר הארגון המהפכני נשען לא-רק על הפועלים אלא גם על האיכרים כמעמד; תמיכה בשחרור לאומי מקולוניאליזם מערבי וזכות הלאומים להגדרה עצמית, במסגרת מאבק סוציאליסטי. הישענותם של המאואיסטים על מאבק פרלמנטרי היא פחותה, ובמקום זה מתרכזת בעיקר סביב מאבק מזוין, חימוש ההמונים, בניית חזית-המונים חמושה ותפיסת השלטון דרך התקוממות חמושה, אף-על-פי שהם אינם פוסלים את המאבק הפרלמנטרי בין היתר. המאואיזם התפתח היסטורית דרך הפרקטיקות של מאו צה-טונג. אף שכינה עצמו מרקסיסט-לניניסט וחסידו של סטלין, החזיק מאו בתפישות אחרות וצורת חשיבתו התבססה על תערובת של קונפוציאניזם, אנרכיזם חברתי, אנטי-הומניזם וקולקטיביזם מוחלט.

קומוניזם של מועצות:
זרם זה מתאפיין בהתנגדות ללניניזם ובחיבור למקורות, כלומר למרקס עצמו. תומכי הזרם מתנגדים למפלגת האוונגארד ולהחלת שלטון ריכוזי, ובמקום זאת דוגלים בביזור ובשלטון העם דרך מועצות. מכאן שמו של הזרם – קומוניזם של מועצות. מאפיינים אלו מקרבים אותו לאנרכיזם החברתי ולאנרכו-קומוניזם.

שמאל חדש:
זהו אינו זרם ספציפי, וכתוצאה מכך גם אין לו כל תיאוריה אחידה ומגובשת; השמאל החדש הוא מקבץ של תפישות ורעיונות שהתגבשו באירופה לאחר מלחמת העולם השנייה. רעיונות אלו לוקחים את המרקסיזם הקלאסי כבסיס ומלבישים עליו הוגי-דעות רבים שאינם קשורים בהכרח למרקסיזם, כמו פרויד, לאקאן, פוקו, סארטר, קאמי, דוצ'קה ואחרים. השמאל החדש נשען במיוחד על אסכולת פרנקפוקט.


כעת, לאחר שלמדנו מעט על הזרמים המרקסיסטיים השונים, הבה נבחן את הארגונים השונים בישראל אשר מצהירים על עצמם רשמית כמרקסיסטיים:

מק"י: המפלגה הקומוניסטית הישראלית היא הארגון המרקסיסטי הגדול בארץ; המפלגה חברה בפרלמנט, ולה ארבעה נציגים חברי-כנסת. זהו ארגון סטליניסטי – המפלגה תומכת בכל המפלגות והתנועות הסטליניסטיות בעולם, כמו למשל המפלגה הקומוניסטית של רוסיה, בשלטונו של הרודן הסורי אסד, ואף במשטרו של מאדורו בונצואלה. אנשי מפלגת מק"י ממעטים להשתמש במונח "מרקסיזם", ונוטים לדבר יותר על פמיניזם ועל דמוקרטיה ישירה; אם אני אדם שהולך להצביע ולהביע תמיכה כלשהי, מדוע עלי לתמוך במפלגה שמגינה על אסד ועל ארגונים מאוד ריאקציונריים ואנטי-פמיניסטיים, אנטי-להטבפא"ק ואחרים, כמו המפלגה הקומוניסטית של רוסיה? אם אתם מאתרגים את אסד, אתם בוודאי רואים בהתנהגותו כפרוגרסיבית ומעונייניים בשלטון דומה גם פה. אם אתם פמיניסטים ובעד שחרור נשים, מדוע אתם תומכים במשטרו הפטריארכי של אסד, הנלחם ברוז'אבה שמאופיינת בהתנהלות פמיניסטית פרוגרסיבית לחלוטין, במקום לתמוך באנשיה ובנשותיה של האחרונה? זהו הסממן הראשון לכך שמק"י הם סטליניסטים.

הסממן השני: השיח של אנשי מק"י הוא סטליניסטי קלאסי; למשל, בכלכלה: אנשיה מבקשים את הלאמת המשאבים, וחסל עניין. לא מתנהל אצלם שיח בנוגעי לניהול עובדים או קואופרטיבים. הם שואפים כי אמצעי-הייצור יהיו בשליטת המפלגה הקומוניסטית. מלבד זאת, הם גם מחזיקים בהשקפה ציונית, ומיד אסביר למה: ראשית, הם תומכים חד-משמעית בקיום מדינת ישראל, קוראים בעד פתרון שתי המדינות, דהיינו הם בעד המשך הכיבוש בשטחי 48' (1). מלבד זה, הפתרון שמק"י מציעה לבעיית הפליטים הפלסיטינים הוא העברת ההחלטה בעניין לידי האו"ם; זהו מעשה מביש במיוחד, מאחר שהאו"ם נשלט בידי מעצמות אימפריאליסטיות – וההחלטה לתת בידיו את המנדט לקבוע את גורל הפליטים היא אות מבזה לכל מי שמתיימר להיות סוציאליסט, מכל סוג שהוא; במקום לתת לפליטים עצמם את זכות הבחירה על גורלם, מק"י מוסרים אותה לאומות האימפריאליזם הניאו-ליברלי.

נוסף-על-כך, אחד המנהיגים והאנשים הבולטים במק"י, דב חנין, שמכהן כחבר-כנסת כבר לא-מעט שנים, אמר במפורש כי ישנה דמוקרטיה במדינת ישראל; כלומר, מלבד תמיכה רשמית במדינת ישראל, אנשי מק"י אף חושבים שהיא דמוקרטית. דמוקרטיה מתערערת, אך בכל-זאת דמוקרטיה נכון לעתה. אמנם יש כמה ימנים ומפלגות פשיסטיות שמאיימות על הדמוקרטיה, אך כרגע דמוקרטיה עדיין מתקיימת (2). פירוש הדבר הוא שמדינה יהודית השולטת על רוב שאינו יהודי ומצוי תחת כיבוש, מתקראת דמוקרטיה בפי אנשי מק"י.

כמתיימרים להיות מרקסיסטים ואנטי-ציונים, חברי מק"י אינם מציגים עקביות (וזאת כמובן מלבד העובדה שהם יושבים בפרלמנט הציוני, מה שנותן להם אינטרס כי זה ימשיך להתקיים). לדוגמה, דב חנין באחד מנאומיו בכנסת (3) מציין שחשוב לו כי מדינת ישראל תשרוד עוד חמישים ואפילו עוד מאה שנה. קודם-כול זוהי אמירה מאוד ציונית, מאחר שמהותה של הציונות היא לרצות בהמשך קיום מדינת ישראל. זוהי אמירה כה ציונית, עד כי היא מזכירה מעט אף את אמירותיו של חבר-הכנת נפתלי בנט. אך מעבר לניחוח הציוני שלה, יש בה גם אלמנט מאוד אנטי-מרקסיסטי; בהגידו אותה, חבר-הכנסת חנין מודה שהוא אינו מרקסיסט.

ומדוע אני טוען דבר כזה? מפני שחנין אף אינו חושב על בניית קומוניזם, כי קומוניזם פירושו חברה נטולת-מדינה, ללא גוף מדיני. אם חנין אומר בקלות רבה כל-כך כי חשוב לו שמדינת ישראל תתקיים גם בעוד מאה שנים, פירוש הדבר הוא שחשוב לו שגם הקפיטליזם והדיכוי ישררו בעוד מאה שנים. אנשי מק"י רואים בעצמם מרקסיסטים-לניניסטים, בעוד לנין עצמו אמר בשנת 1920 שבתוך כ- 20 שנה חברה קומוניסטית תיכון ברוסיה. לנין אמנם טעה בהערכתו, ולא נכונה חברה קומוניסטית ברוסיה. אך הואיל ולנין משמש מופת בעיני אנשי מק"י, עלינו לזכור כי הוא נתן טווח-זמן של 20 שנה בתקופה שבה אמצעי-הייצור והיכולות הטכנולוגיות והמדעיות פיגרו במידה ניכרת לעומת אלה של ימינו. למרות זאת העריך לנין שעשרים שנים בלבד תספקנה. וכיום, עם שלל הטכנולוגיה המודרנית, חושב דב חנין שהקומוניזם יחול מתישהו בעתיד הלא-נראה לעין, אף לא בעוד מאה שנה. זאת אומרת, אין פה כל שימוש בשיח המרקסיסטי; למרקסיסטים חשוב שתבוא מהפכה ושמעמד הפועלים ישלוט, שתפורק המדינה הבורגנית ושדיקטטורת הפרולטריון תוחל הלכה למעשה. אפשר לומר שחנין אינו מרקסיסט בכלל. ועדיין, הוא חבר במפלגה שמכריזה על עצמה כמפלגה מרקסיסטית-לניניסטית, והוא הפנים של מק"י, למצער בקרב הציבור היהודי.

אעבור כעת לנושא אחר. למק"י אין כל סיכוי להיכנס לכנסת לבדה, ולכן היא הצטרפה לחזית רחבה יותר, חד"ש (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון), שחברים בה גם אנשים בעלי דעות אנטי-קומוניסטיות; השיח של חד"ש שמתקיים בעיקר מול המגזר הערבי, ונוטה ברוב המקרים להיות לא מרקסיסטי ולא קומוניסטי כלל ועיקר. קיים הסכם בין מנהיגים ערביים בחד"ש לבין חמולות ערביות לגבי הצבעה בכל מערכת בחירות – הצבעתם של עשרות-אלפי הערבים הללו, שמהווים את האלקטורט העיקרי של חד"ש, מאפשרת לחזית בכללותה להישאר יציבה עם ארבעת המנדטים שלה, ובכלל זאת גם למק"י הנספחת אליה.

רצון אנשי מק"י להחזיק בפריבילגיות של הנציגות והשררה בכנסת חזק עד כדי כך שהם מוכנים להתפשר במידה רבה מאוד על העקביות באידיאולוגיה שלהם, עד-כי לאחר הערבוב האידיאולוגי עם חד"ש, הם הסכימו גם לערבוב האידיאולוגי במסגרת הרשימה המשותפת, שבה חברות גם תנועות פרו-קפיטליסטיות, לאומניות ואסלאמיסטיות; השמירה על הזכות לשבת במליאת-הכנסת כחברים מן המניין חשובה להם יותר לעומת עקביות אידיאולוגית. דבר הזה היה מבייש את לנין, מפני שלנין לעולם לא היה יוצר ברית עם ריאקציונרים דתיים, לאומניים, בורגנים, קפיטליסטים וכדומה.

ואם אנחנו נמצאים כבר בתוך קטעים מביכים של מק"י ביחס להגות המרקסיסטית, הרי לכם קטע מביך נוסף:
מרקסיזם, בדומה לשאר התפישות הסוציאליסטיות, תומך בחימוש ההמונים. ובכלל זה גם מרקסיזם-לניניזם. ניתן לראות זאת בכתבי מרקס, אנגלס, לנין ואפילו טרוצקי. אף באחד מספריו המרכזיים, "המהפכה המתמדת", שנכתב לאחר המהפכה הבולשביקית, מדגיש טרוצקי מדגיש את העיקרון לפיו על העם הפשוט להיות חמוש. אפשר לראות בקישור כאן חברת מק"י שקוראת לפירוק אנשים פשוטים מנשקם (4), ומק"י ידועה באופן כללי כמפלגה שתומכת ברגולציה על נשק, למען יהיה הנשק רק בידיהם של אנשי-מקצוע, ומי אלו פה בארץ? הציונים. זאת אומרת צה"ל, משטרת ישראל וכנופיות אחרות, כמו מג"ב וכן חברות אבטחה פרטיות; דרישה כזאת היא אנטי-מרקסיסטית, אנטי-לניניסטית, בוגדנית ואנטי-סוציאליסטית בכלל. וכמובן ציונית, מפני שהיא קוראת למונופול על אלימות שיהיה רק בידי מוסדות הציונות החמושים.

ולמסכת המקרים המביכים של מק"י אוסיף גם את זה: אם אחד העקרונות המרכזיים במרקסיזם-לניניזם הוא ההתכוננות למהפכה וההתארגנות העצמית, אנחנו רואים בפועל גוף צייתן ופחדן שכה חושש לאבד את הפריבילגיות שלו, את הנציגות בכנסת על כל המשתמע מכך, עד כי אנשיו מחסלים כל התארגנות מיליטנטית ועצמאית – אפילו כאשר זו פרו-מרקסיסטית וקומוניסטית בתנועות הנוער שלהם-עצמם, בנק"י (ברית הנוער הקומוניסטי הישראלי). לדוגמה, בסניף בנק"י בתל-אביב לפני כשנתיים, ניסה אחד הפעילים לארגן חזית אנטי-פשיסטית משולבת עם שיעורי הגנה עצמית, למען ידע הנוער של בנק"י להתכונן לאלימות-רחוב של הפשיסטים, הכהניסטים, העבריינים של הצל, ושאר נבלים. ימים ספורים לאחר שאירגן לראשונה את היוזמה ופתח דף פייסבוק שלא ביקש תחילה אלא רק ליצור שיח, הוא הועף מבנק"י בפקודה אוטוריטרית שהגיעה מן העומד בראשה.

המקרה הזה מלמד אותנו על שני דברים – גם בנק"י וגם מק"י בנויות בצורה אוטוריטרית, כמו פירמידה. האנשים שלמעלה סמוכים על ההחלטות, כולל על הזכות להעיף אנשים מהמפלגה; עניין זה אינו מפתיע כלל בהתחשב בעובדה שמק"י היא מפלגה סטליניסטית. דבר שני, הדבר מראה על פחדנות של מק"י ושל בנק"י. אנשיהן מפחדים מרטוריקה רדיקלית, התארגנות מיליטנטית וכל דבר אחר שיכול למשוך את תשומת-הלב של המשטרה ושל השב"כ, ולגרום למק"י להסתבך ואולי אף לאבד בסופו של דבר את שאריות-העוגה שהשלטון מספק להם. את הנציגות בכנסת, על כל הפריבילגיות הכרוכות בה, כמו מתן כספים, נציגות בציבור, חסינות פוליטית לחברי-כנסת מכהנים, יכולת להשפיע על קבלת החלטות – חוקים, הצעות-חוק ופריבילגיות אחרות של מפלגה שמהווה חלק מייצג מהפרלמנט.

ואם במשטור עסקינן, מק"י היא חסידה גדולה של משטור: למשל, חוק להגבלת שתיית אלכוהול בשעות הלילה. זהו חוק שמק"י יזמה והוא עבר בכנסת; מק"י מתנגדת גם לשימוש בסמים קלים. פעילי מק"י תומכים במשטור-יתר גם על סמים קלים כמו מריחואנה וחשיש וגם ברגולציה על נשק; אלו הופכים אותם לסמכותניים-מדינתיים וללא-סוציאליסטים בעליל, מה שמצביע על היותם סטליניסטים; זהו סטליניזם בעטיפת צלופן ורודה, שמשווק את עצמו לאלו שלא למדו על מרקסיזם.

מלבד כל הדברים שציינתי לעיל, ואשר כל אחד מהם לבדו אמור לשכנע כל מרקסיסט רציני שלא להיות חבר במפלגה, מק"י תומכים גם באימפריאליזם הרוסי; חברת מק"י (5) נסעה לרפובליקות בדלניות במחוזות דונצק ולוהנסק שבאוקראינה, בהן שולט צבא רוסיה, במטרה להילחם לצד כוחות האימפריאליזם הרוסי; הבריגדה שאליה הצטרפה היא בריגדה של אנשים אוטוריטריים, הומופובים, סטליניסטים, ולרוב גם גזענים, כלומר – המאפיינים הסטנדרטיים של סטליניזם. היא נסעה לשם להילחם בזמן ששמאל חירותני ואנטי-סמכותני, הן אנרכיסטי והן מרקסיסטי, תמך במהפכה הבורגנית באוקראינה ובשחרורה של אוקראינה משלטון האימפריאליזם הרוסי. מהלך שכזה הוא בוגדני, ובנימה אישית הוא גם פוגע בי, מאחר שיש לי חברים רבים שנלחמים בחזית או במחתרות נגד הפלישה הרוסית ונגד האימפריאליזם הרוסי. התמיכה בכוחות האימפריאליזם הרוסי הופכת את מק"י לאויב אישי שלי, משום שחבריה נוסעים לאוקראינה כדי לירות בחבריי.

מאבק סוציאליסטי: חברי מאבק סוציאליסטי הם טרוצקיסטים באופן מוצהר; הם חברים בארגון הבין-לאומי CWI, אחד מהאינטרנציונלים הטרוצקיסטיים הגדולים בעולם; בעולם קיימים אינטרנציונלים טרוצקיסטיים רבים, כאשר כל אינטרנציונל טוען שהוא האינטרנציונל היחיד והנכון, ופוסל את כל השאר. ל- CWI יש די הרבה נציגים וקבוצות ברחבי העולם, ושאיפתם היא שקבוצה מקומית המתנהלת כארגון תתגבש לכדי מפלגה ותגיע לשלטון. ואכן ל- CWI יש סניפים שמתפקדים כמפלגות בפועל, עם נציגים בפרלמנט, כמו באירלנד.

יש לי ביקורת חריפה על תנועת מאבק סוציאליסטי: מאב"ס נוטה לפופוליסטיות רבה בארץ, על מנת שלא להרתיע את הציבור ואת המשתתפים החדשים מהשפה האורתודוקסית והישנה, או מכזאת שעלולה להזכיר את המשטרים הקומוניסטיים הסטליניסטיים; למשל, למילה "קומוניזם" נדבקה קונוטציה סטליניסטית, ולכן אנשי-התנועה נמנעים מלהשתמש בה ומשתמשים במילה "סוציאליזם" במקום. עקב כך, את השיח התיאורטי המוצהר, ובכלל כל שיח בנושא מרקסיזם-לניניזם-טרוצקיזם, ניתן לשמוע לרוב בקרב ההנהגה של מאב"ס, בשעה שברמת השטח כמעט ואי-אפשר לשמוע שיח תיאורטי על מרקסיזם. בדרך-כלל, אם מדברים עם פעילים זוטרים במאב"ס, מתגלה שאין להם מושג בטרוצקיזם ובמרקסיזם. הארגון מתאפיין ברמה נמוכה מאוד של תיאוריה, ידע תיאורטי והבנה במרקסיזם בכלל. ובכל זאת, ייתכן שגישת התנועה אמנם מצליחה להשיג תוצאות בשטח, מאחר שיש לה נוכחות מרשימה במחאות ויכולת-עבודה מוצלחת בשטח.  

תנועת מאב"ס מתאפיינת בגישה כיתתית; הדבר בא לידי פעולה בכך שכל ארגון אחר שמאופיין בשיח הדומה לשיח שלה ויכול להוות לה מתחרה – אנשיה או שמתעלמים ממנו, או פשוט אינם משתפים כל פעולה. לא עם ארגונים סוציאליסטיים בכלל (למשל, עם סוציאליסטים לא-אוטוריטריים כמו "אחדות"), ואף לא עם ארגונים טרוצקיסטיים שאנשיה רואים בהם מתחרים, כמו לס"א. מספר החברים במאב"ס מונה כחמישים איש ואישה, ומטרתם בישראל היא לכונן מפלגה סוציאליסטית על מנת להיבחר ולהגיע לכנסת. הם רואים בעצמם כאלטרנטיבה הסוציאליסטית היחידה והנכונה. גם בקרב ההנהגה ניתן לראות ידע נמוך מאוד בתיאוריה ובידע ההיסטורי הכללי, אפילו על אודות הזרם שלהם – הטרוצקיזם.

אנשי מאב"ס אינם מוכנים לקבל שום ביקורת על טרוצקי וטרוצקיזם כזרם, ונמנעים לרוב משיחות שנוגעות לנושאים לא נעימים. למרות טענתם בדבר היותם לא-ציונים, גם הם דוגלים בפועל בציונות, מפני שהם דוגלים רשמית בפתרון שתי המדינות, כלומר בהישרדותה של מדינת ישראל. הם אינם תומכים באופן מוצהר בזכות השיבה של הפליטים הפלסטינים לארצם. גם מק"י וגם מאב"ס קוראות לפתרון שתי המדינות, ואינן תומכות בזכות השיבה של הפליטים; לפנינו שני ארגונים ציוניים, האחד סטליניסטי, והשני כיתתי מאוד אשר שואף להיות הנציגות היחידה של הסוציאליזם בתחומי מדינת ישראל.

כפי שכבר כתבתי, הארגון פופוליסטי מאוד. לא מעניינת את אנשיו האיכות, אלא הכמות. לכן הצליחו להגיע למספר של כ- 50 חברים. אנשי-הארגון אינם פוסלים אנטריזם, ולמעשה תומכים מאוד בפרקטיקה הזאת. כלומר, הם לחלוטין בעד שפעיליהם ישבו במוסדות השונים, אפילו הציוניים, כדוגמת ההסתדרות. וזאת אף שההסתדרות היא בכלל אויב מעמדי. הם כה פופוליסטיים שהם מוכנים לשתף פעולה אף עם אויב מעמדי או עם אויב של הפלסטינים.

אך אינני יכול לבקר את מאב"ס רק לשלילה, עלי לציין גם דברים חיובים בארגון: אנשיו מאופיינים ביכולת טובה לעבודת שטח, המנהיגים והפעילים הזוטרים יודעים תמיד להיות במקום הנכון ובזמן הנכון, ויש להם נראות במאבקים החברתיים. מלבד אלה, הם יודעים לעבוד עם סטודנטים, איגודי-עובדים וכדומה; אפשר ללמוד מהם הרבה כאקטיביסטים. הם יודעים לעבוד טוב בתחום המדיה וניתן לציין לטובה את עיתונם "המאבק", שהוא בהחלט עיתון רציני שהייתי קורא לו הייתי מרקסיסט.

בחלק שבו דיברתי על מק"י, הזכרתי כמה פרטים מביכים במיוחד בנוגע לגישה של המרקסיסטים במדינת ישראל; כעת אדבר על מקרה נוסף: מאפיין המרכזי שמלמד על דלות המרקסיזם-לניניזם במדינת ישראל הוא יחסם של המרקסיסטים למתווה פראוור-בגין (תוכנית שהתיימרה לבצע אורבניזציה לבדואים בנגב, לנשל אותם מאדמותיהם ועיסוקיהם ולשים אותם בערים כרהט, העיר הבדואית היחידה במדינה).

מבחינת הפילוסופיה והתפישה המרקסיסטית מתווה פראוור-בגין הוא מהלך פרוגרסיבי למעשה, מאחר שהמרקסיזם רואה בחיוב תהליכי עיור ופרולטריזציה של השבטים הארכאיים; למשל, מרקסיסטים בסוף המאה ה- 19 וכן מרקסיסטים-לניניסטים בתחילת המאה ה- 20 ראו בעין יפה את מגמות העיור והפרולטריזציה שבאו בעקבות נישול האיכרים ואנשי-השבטים שהקפיטליזם גרם לו. המרקסיזם רואה בחיי-העיר כפרולטר שלב מתקדם יותר ומעמד רם יותר לעומת מעמדו של איכר או של איש בשבט פטריארכלי ארכאי כפי שקיים אצל הבדואים, שבט המבוסס על פטריארכיה, נקמת-דם, עיסוק בצאן ובאדמה, ושלטון פטריארכלי המבוסס על ירושה. המרקסיזם מעדיף על כל אלו פרולטר בודד שחי בעיר, שלמעשה הוא האדם המייצר את התשתית, את ההון ואת היכולת הטכנולוגית הדרושים ליצירת חברה נטולת מעמדות – קומוניזם – הפרולטר שאין לו כל סיבה שלא למרוד ולהביא את המהפכה.

בסוף המאה ה- 19 כתב אנגלס בחיוב על אודות תהליך העיור והפרולטריזציה של איכרי אנגליה ואירופה. הוא ציין את סבלם של האיכרים, את הטרגדיה העצומה של האנשים המנושלים מאדמתם, אשר נהיו למנוכרים ושבורים, ואת העובדה שרבים מהם לא הצליחו לעבור את תהליך העיור בשלום ומתו; אך אנגלס כתב שלמרות כל הסבל והקורבנות, היה המהלך הזה פרוגרסיבי, מאחר שההיסטוריה נעה קדימה ולא אחורה. בשלב מאוחר יותר, כאשר מצב דומה התחולל ברוסיה עם אוכלוסיות האיכרים ועם אנשי-השבטים של עמים פטריארכליים בסיביר, רועי צאן ונוודים (כמו הבדואים), נטל הקפיטליזם הרוסי הלא-מפותח את האנשים הללו, ניכר ונישל אותם מחייהם, וכפה עליהם מגמת עיור ופרולטריזציה. באו המרקסיסטים הצעירים ושאלו את מנהיגיהם באותה התקופה (פלחנוב, מרטוב ולנין) מה לעשות; מצד אחד, בתור מרקסיסטים לא יכלו לתמוך בחיים ארכאיים ופטריארכליים שכאלה, והיו אמורים תיאורטית לתמוך בעיור ותיעוש של האנשים, אך מאידך נחרדו לראות את הסבל האיום והנורא, שבמהלכו עמים שלמים מושמדים ומנושלים מאדמתם. בנוגע לקושיה זו, אמרו לנין ומנהיגים אחרים שאלו מהווים חלק מהתהליך ההיסטורי, וכי כל זה חיוני. זהו תפקידו של הקפיטליזם, ואל לנו להפריע ולהתערב. על הקפיטליזם לעשות את שלו, ואנחנו נמשיך לעשות את שעלינו לעשות: אנו נתכונן למהפכה פרולטרית וחברתית ולא נתערב בהתפתחות הקפיטליזם, מאחר שהמהפכה לחברה קומוניסטית, לפי המרקסיזם, דורשת חברה קפיטליסטית מפותחת שתבוא לפניה. וחברה קפיטליסטית מפותחת אינה מסוגלת לסבול צורות-חיים ארכאיות כשל איכרים או כשל שבטים כמו אלו שהיו בסיביר. או כשל בדואים פה, במדינת ישראל. ומה שמצחיק הוא שפה בארץ, כל אלו שמכנים עצמם מרקסיסטים-לניניסטים, במיוחד ארגונים כמו מק"י ומאבק סוציאליסטי, יצאו בחריפות כנגד מתווה פראוור-בגין, ובאו להגנת הבדואים וסגנון-החיים הארכאי שלהם. עלי לציין שאמנם היו בארץ מרקסיסטים בודדים שהיו בקיאים מספיק בתיאוריה והפגינו עקביות בהבנתם את המטריאליזם ההיסטורי, ועל-וכן תמכו במתווה פראוור-בגין; המרקסיסטים-לניניסטים האלו עדיין היו אנטי-ציונים, אך כמרקסיסטים הם ראו בחיוב את תהליכי העיור והפרולטריזציה שמדינת ישראל ביקשה להעביר בהם את הבדואים. לעומת זאת, אנשים ממק"י אף פרסמו תמונה מביכה ביותר של קרל מרקס המחזיק פוסטר שבו נרשם כי גם הוא מתנגד למתווה פראוור-בגין. כה מביך הדבר כאשר לוקחים בחשבון את העובדה שמרקס היה תומך נלהב בפרולטריזציה של האיכרים והשבטים, ולו היה בחיים, היה בין הראשונים לתמוך במתווה זה.

מה ניתן ללמוד מהדבר? אפשר ללמוד על עומק חוסר-ההבנה של המרקסיסטים בארץ בתיאוריה, מה שחושף בפנינו את העובדה שרוב התנועות שלהם פופוליסטיות מאוד; הם תמכו בבדואים כי זו הייתה התפישה המיינסטרימית בשמאל, והארגונים הללו שאפו לזכות גם בתמיכת השמאל הרחב יותר, גם בתמיכת הבדואים עצמם, וגם בתמיכת האנטי-ציונים. אנו יכולים למצוא אלף דוגמאות לכיצד הפופוליזם תמיד מגיע בראש ובראשונה על חשבון העקביות והנאמנות לתפישה ולמתודולוגיה.   

הליגה הסוציאליסטית האינטרנציונליסטית: הליגה היא ארגון קטן מאוד שחבריו (6) הצטרפו לשורות מפלגת בל"ד (ברית לאומית דמוקרטית). מה שמאפיין חברי-הארגון הוא רמת-ידע מאוד גבוהה במרקסיזם. סוף-סוף הגענו למרקסיסטים אמיתיים. אף-על-פי שיש להם ידע נרחב ביותר במרקסיזם, הם נוטים לדוגמטיות רבה. מדובר במרקסיזם-לניניזם בסגנון טרוצקיסטי צר ביותר ודוגמטי, שאינו סוטה הצידה. אנשי-הארגון הם טרוצקיסטים כבדים שמכירים היטב את התיאוריה. צורת-השיח וההצהרות שלהם נוטות להיות מסורבלות, גדולות וכבדות למדי, מה שמצביע ומראה על ידע תיאורטי נרחב ויכולת-ניתוח גבוהה, אך דווקא בגלל זה הדבר עלול להיות ירייה-עצמית ברגל ולהביא להשלכות לא-טובות בפועל. כל אלו מרחיקים הרבה מאוד מהפעילים, שכן השיח אינו מובן בציבור הרחב.

לכן מדובר בארגון קטנטן שמונה פחות מעשרה חברים. מדובר בארגון של תיאורטיקנים-נטו, כי אין להם שום השפעה על המציאות בפרקטיקה מלבד חלוקת עלונים וחומר מודפס, וכן הצטרפות להפגנות ולמצעדים.

מלבד זאת, לס"א גם תומכת בתיאוריית התפתחות השלבים ובזכות הלאומים להגדרה עצמית, וכן תומכת בזכות הפלסטינים להגדרה עצמית עד כדי תמיכה בכינון מדינה קפיטליסטית בורגנית-לאומנית, בתנאי שזו תביא לקץ הציונות; ולאחר מכן, בתוך המדינה הזאת, לפעול ליצירת אלטרנטיבה סוציאליסטית. תמיכה זו הובילה את חברי לס"א להצטרף לבל"ד, מפלגה פרו-קפיטליסטית ופרו-לאומנית. קשה להבין מה הייתה הסיבה להחלטה. ייתכן שרעיון התמיכה בזכות-הלאום וההגדרה העצמית, וכן התמיכה בהקמת מדינה פלסטינית בורגנית, הביאו אותם לתוצאה הטבעית של תמיכה בבורגנות הפלסטינית. ומאידך ייתכן שזהו גם סימן של ייאוש מכך שלס"א אינה אלא ארגון קטנטן ונטול כל השפעה, מה שהוביל אותם להצטרף למפלגה מוכרת שהציבור שומע ויודע עליה, אשר לה שלושה נציגים בכנסת. מכאן יוצא שגם בל"ד היא מפלגה ציונית. הווה אומר שלס"א בחרו לסטות מן השיח האנטי-ציוני שלהם, והצטרפו למעשה למפלגה שהיא פרו-ציונית, חרף השיח האנטי-ציוני של אנשיה.

הפרלמנט הוא גוף אחיד, ולמרות ההבדלים בין הקואליציה לאופוזיציה, גם זו האחרונה מהווה חלק מהשלטון. וזאת מפני שכל מי שמכהן בכנסת, הן באופוזיציה וכמובן הן בקואליציה, נותן לגיטימציה לקיום השלטון הנוכחי ולקיום הפרלמנט. ישיבה בתוך הכנסת בזמן שאתה אומר שבפועל אתה נגד הכנסת – היא דבר מגוחך ולא רציני. לולי ישבה בל"ד בכנסת ובמקום-זאת הייתה בוחרת להכריז על מהפכה שמרנית וקפיטליסטית, בורגנית ולאומית המתקוממת נגד הציונות, ניתן היה לראות בה מפלגה אנטי-ציונית להלכה ולמעשה; אך לבל"ד יש שלושה חברי-כנסת מטעמה, אשר יושבים בפרלמנט הציוני ומייצגים את מוסד-הנבחרים שלו אשר שולט בפועל, וכמובן גם נהנים מן הפריבילגיות שהוא מספק.

לאור כל זאת, צר לי מאוד שלס"א פשוט העדיפה, במקום להתארגן לחזית סוציאליסטית לא-אוטוריטרית רחבה ולפתח את השיח הסוציאליסטי בארץ, להצטרף כמניין במפלגה בורגנית, קפיטליסטית ולאומנית.

עם זאת, מה שמוצלח בלס"א הוא שמלבד ההצטרפות המצערת לבל"ד, נוהגים חבריה גם כמרקסיסטים עקביים וגם כאנטי-ציונים עקביים. הם אינם תומכים בפתרון שתי המדינות, אלא במדינה פלסטינית סוציאליסטית אחת ובזכות שיבת הפליטים לארץ. כמו-כן הם גם נוטים להצטרף לחזיתות רחבות יותר בשמאל, בניגוד לחברי מאב"ס. אין לדעת אם דרכי-פעולה אלה נובעות בעקבות תפישותיהם הרעיוניות או בעקבות החולשה הפוליטית של הארגון, או גם וגם.

טרוצקיסטים עקביים בישראל, שאינם מחפשים פופוליזם אלא דוגלים בעקרונות, מקומם בלס"א.

מפלגת פועלים פרוגרסיבית: מדובר גם-כן בארגון קטן שמונה פחות מעשרה אנשים, ומתאפיין גם הוא בטקסטים ובהצהרות; את חיי-הארגון ניתן לראות בעיקר בעלון שהם מפיצים, המתכנה  "קריאת תיגר". זהו עלון מודפס שניתן לקבלו בהפגנות שמאל בעיקר, כאשר פעיל מהארגון מפיץ אותו במהלכן; הטקסטים מאופיינים ברמה גבוהה של ניתוח מעמדי והבנה בתיאוריה, אבל גם בארכאיות ניכרת; נדמה לעתים שהטקסטים מנוסחים כאילו היינו בשנות השלושים בסין, בתוך מחתרת מאואיסטית.

הארגון חבר גם במסגרת ארגון בין-לאומי שנושא את אותו השם, והוא משמש למעשה סניף של אותו הארגון במדינת ישראל. גם הארגון הבין-לאומי הוא די קטן וחלש בזירה. הסניף המרכזי והחזק ביותר שלו נמצא בארצות הברית. ניתן לשער שבכל העולם אנשי-הארגון מונים בין 500 ל- 1,000 חברים. יחסית לרמה עולמית, זהו מספר זניח מאוד. חברי-הארגון מתאפיניים גם-כן בידע ובהבנה גדולה של התיאוריה המרקסיסטית, וכן בעקביות. בדומה ללס"א, הופעתם היחידה היא בדמות הצטרפות להפגנות כמו הפגנות אחד במאי, ובחלוקת הפמפלט "קריאת תיגר".

מבחינת התפישה הפוליטית, מפלגת פועלים פרוגרסיבית רואה בעצמה ארגון מרקסיסטי-לניניסטי קלאסי, אנטי-רוויזיוניסטי, עם תמיכה חלקית במאואיזם. חברי-הארגון לאו-דווקא תומכים בעקרונות האוטוריטריים שיש במאואיזם, או במרקסיזם בכלל, אלא בהתארגנות רחבה יותר של העם מלמטה. אף שהם מזדהים כמרקסיסטים-לניניסטים, חברי-הארגון אינם תומכים ברעיון מפלגת האוונגארד של מהפכנים מקצוענים, אלא במפלגת פועלים המונית, כלל-עולמית; הדבר מקרב אותם יותר לרעיון המאואיזם הקלאסי.

כמו בלס"א, אנשי מפלגת פועלים פרוגרסיבית אינם תומכים בפתרון שתי המדינות אלא במדינה סוציאליסטית בפלסטין, כחלק מקונפדרציה סוציאליסטית במזרח התיכון; הם תומכים בזכות השיבה של הפליטים הפלסטינים, ומפגינים עקביות רבה בעמדות המרקסיזם הקלאסי/המאואיזם. חברי-הארגון נוטים להצטרף לחזיתות-שמאל רחבות, וגם אצלם קשה להבין האם נובע הדבר עקב תפישתם הרעיונית או עקב החולשה הפוליטית, או גם וגם.

דעם: דעם היא מפלגה סוציאליסטית שניסתה במשך שנים רבות להגיע לכנסת, אך מעולם לא צברה אפילו רבע מהקולות שנדרשים על מנת לעבור את אחוז-החסימה. זוהי מפלגה קטנה-יחסית, שמספר חבריה מן המניין הגיע לכ- 100 איש בימיה הטובים. וזאת בניגוד לתקופה האחרונה, הפחות-טובה מבחינתה. אנשי דעם מעולם לא הזדהו במוצהר כחלק מזרם ספציפי כלשהו של מרקסיזם, אך לפי ההתנהגות ודפוסי-הפעולה, נראה שמדובר במרקסיסטים-לניניסטים קלאסיים.

בניגוד למק"י, אין לדעם נטייה לתמוך במשטרים סוציאליסטיים אוטריטריים וסטליניסטיים. בשיח שאנשיה מקיימים, ניכר כי הם אנטי-ציונים, אף שבפועל גם הם תומכים בפתרון שתי המדינות, והם לא הביעו שום עמדה ברורה בנוגע לזכות השיבה של הפלסטינים (7). אלו מצביעים על כך שגם דעם היא מפלגה ציונית, וכמובן גם העובדה שאנשיה הביעו שאיפה להגיע לפרלמנט הציוני.

אציין לטובה את ארגון העובדים "מען" המקושר לדעם. זהו ארגון-עובדים קטן, שבימיו הטובים אירגן וייצג עד 2,000 פועלות ופועלים ושאף להיות אלטרנטיבה סוציאליסטית לאיגודי-העובדים הציוניים כמו ההסתדרות, או לאלו הסוציאל-דמוקרטיים כמו "כוח לעובדים".

את הפעילות במסגרת איגוד-העובדים מען ניתן בהחלט לציין לחיוב כמתן תמיכה אמיתית במאבקי מעמד הפועלים, וכן את תמיכתם בנשים ערביות עובדות, או בנהגי-הובלות רוסים.

כאן מסתיימת סקירתי את הארגונים המרקסיסטיים הקיימים במדינת ישראל, מאחר שאינני יודע על קיומם של ארגונים מרקסיסטיים אחרים במדינה כיום (בעבר היו קיימים נוספים, דוגמת "מצפן"). לאחר שהבנו אלו ארגונים מרקסיסטיים קיימים כאן בארץ, ניתן להבחין במעין תבנית חזרתית; כל עוד הארגון קטן, ישנה נטייה ברורה לעקביות, ואילו כשארגון גדל, הוא נעשה לפחות עקבי, כמו אצל מאב"ס. וכאשר אתה יושב בכנסת, כמו מק"י, העקביות שלך פחותה ביותר, שכן אתה משתף פעולה במסגרת משחק מכור. על המרקסיסט בארץ לבחור האם כדאי להצטרף לארגון רעיוני, בקיא, קטן וחסר-השפעה, או שמא מוטב להצטרף להתארגנות גדולה, כמו מק"י, אבל כזאת שהיא מאוד פופוליסטית, רחבה ואופורטוניסטית.

מלבד זאת, ניתן להבחין כי כל הארגונים המרקסיסטיים בארץ דוגלים במרקסיזם-לניניזם. לאמור, אין אף ארגון מאואיסטי מוצהר, מרקסיסטי-קלאסי מוצהר, קומוניסטי-שמאלי או כזה שתומך בקומוניזם של מועצות. אפילו אנשי הארגון הקטן מפלגת פועלים פרוגרסיבית מכריזים על עצמם מרקסיסטים-לניניסטים, אף שלטענתם אין הם חפצים במפלגת אוונגארד, אלא במפלגת המונים.

אין במדינת ישראל אף ארגון מהזרם שעשוי לחבור לאנרכיסטים. הזרמים היחידים במרקסיזם שאנרכיסטים מתקרבים אליהם, פחות-או-יותר, ומוכנים לשתף עמם פעולה, מונים שלושה זרמים שאינם קיימים (לפחות כארגונים) בארץ:

הזרם הראשון הוא המרקסיזם הקלאסי, השני הוא הקומוניזם של המועצות, והשלישי הוא "השמאל החדש" – אסכולת פרנקפורט. בין הארגונים המרקסיסטיים-לנינסטיים שמניתי, הארגון שהכי סוטה באופן יחסי מהלניניזם הוא מפגלת פועלים פרוגרסיבית. מה שמאפיין את הארגונים האחרים הוא המכנה הלניניסטי המשותף:

1. שלטון ריכוזי בארגון המפלגה.
2. שאיפה לתפוס את מושכות-השלטון במדינת ישראל, או למצער שאיפה לנציגות במנגנון השלטון בכנסת.
3. גישה ארכאית ולא-אקטואלית למאה ה- 21 בשאלות כלכליות או פוליטיות, כדוגמת הלאמת הנכסים, המהווה בפועל קפיטליזם ממלכתי.

ואמנם אינני קורא לנטוש לחלוטין את תפישותיו של מרקס; עלינו לזכור שמרקס תרם לאנושות תגליות חשובות (שדווקא אותן איננו רואים בשיח של הארגונים והמפלגות האלו): למשל, תיאוריית הניכור מהעבודה, או פסילתה של כל אידיאולוגיה, דבר שבעיני מרקס הוא תודעה כוזבת. וכן התפישה המטריאליסטית של העולם ורעיון מלחמת-המעמדות. ואף שלא רק מרקס המציא את כל אלה, הלה עשה המון כדי להכניס את המושגים הללו לשיח השמאלני. מאוד מצער אותי שאני כאנרכיסט נתקל במרקסיסטים-לניניסטים בארץ, ומגלה שהם לרוב בקיאים פחות לעומתי בתיאוריה שהם עצמם דוגלים בה. זה היה יכול להיות מצחיק לולי היו אנשים כמו אלו ממק"י, שיושבים בכנסת כח"כים ומשפיעים על חיינו. בזמן שעל השמאל החירותני פה בארץ לשאוף לפירוק הממסד הציוני – מק"י רק משמרים ומחזקים את מנגנוני הציונות. בין אם דרך נוכחותם במסגרת השלטון הציוני ובין אם בתמיכתם במשטור-יתר והלאמה, שתורמים תמידית לחיזוק המדינה. ובמקרה שלנו כאן, כאשר מדובר במדינה, זוהי מדינת ישראל הציונית.

מסקנתי היא שלאנרכיסטים בארץ אין חברים מרקסיסטים, פרט לאנשים בודדים, עקביים יותר, ששואפים לצאת מהפרדיגמה האורתודוקסית של הלניניזם ולהתפתח לזרמים קומוניסטים חירותניים, כמו אנרכו-קומוניזם או קומוניזם של מועצות.


הערות ומראי מקום:

(1) מצע מק"י: " ושלום ישראלי-פלסטיני של שתי מדינות לשני העמים: הקמת מדינה פלסטינית, שבירתה ירושלים המזרחית, בצד מדינת ישראל, שבירתה ירושלים המערבית, ופיתרון בעיית הפליטים הפלסטינים על בסיס החלטות האו"ם המתייחסות לנושא."

(2) דב חנין: "התגייסו להצלת הדמוקרטיה", כלומר, יש דמוקרטיה, שצריך להציל.

(3) דב חנין: אנחנו מעוניינים שישראל תמשיך להתקיים גם עוד 100 שנים

(4) קמפיין פירוק העמלים מנשקם של חד"ש

(5) חברת מק"י מצטרפת לבריגדה ריאקציונית

(6) לס"א הצטרפו לבל"ד

(7) מצע דעם: "דעם קוראת לסיום הכיבוש, הקמת מדינה פלסטינית עצמאית בגבולות ה- 4 ליוני 1967, ופירוק כל ההתנחלויות."