חוק וסמכות / פיוטר קרופוטקין

kropotkinפרק ראשון

"כשבורות שולטת בחברה וכאוס במחשבות האנשים, החוקים מתרבים, מצפים מחקיקה לעשות הכל, וכשכל חוק חדש הוא טעות חישובית, האנשים ממשיכים לדרוש מהחוק את מה שהם יכולים לדרוש רק מעצמם, מהחינוך של עצמם ומהמוסריות של עצמם”. לא מהפכן אמר את זה, ואפילו לא רפורמיסט. זה השופט דאלוי, מחבר אסופת החוקים הצרפתית שמוכרת בשם
“Repertoire de la Legislation”.
ועדיין, למרות שהמילים האלו נכתבו על-ידי אדם שהיה בעצמו מחוקק ומעריץ של החוק, הן מייצגות
כהלכה את המצב הלא-נורמאלי של חברתנו.

במדינות הקיימות מסתכלים על חוק חדש כתרופה לרוע. במקום שהם ישנו בעצמם את מה שרע, הם מתחילים לדרוש חוק שישנה את זה. אם לא ניתן לחצות את הדרך בין שני כפרים, הכפריים אומרים: – "צריך להיות חוק בנוגע לדרכים הרוסות". אם שומר הגן מנצל את תפקידו ואת הכניעות של אלו שעוקבים אחריו ומעליב אחד מהם, הנעלב יאמר: – "צריך להיות חוק שיחייב שומרי גנים להיות מנומסים יותר". אם החקלאות קפואה, יאמר מרבה הפרות, מגדלת התירס או החקלאית: – "אנחנו זקוקים לחקיקה מגוננת". עד לטווה הבגדים אנחנו לא פוגשים אדם אחד שלא מבקש/ת חוקים שיגנו על משלח-ידו/ה. אם המעסיק מוריד את השכר או מעלה את שעות העבודה, הפוליטיקאי העוברי מכריז, "אנחנו מוכרחים שיהיה חוק שיבסס את זכויותנו", במקום לומר לעובדים/ות שיש דרכים אחרות, והרבה יותר אפקטיביות, לסדר את צרותיהם; כלומר, להשיג בחזרה מהמעסיק את העושר שהוא גוזל מהם כבר דורות. בקצרה, חוק בכל מקום ולכל דבר! חוק על אופנה, חוק על כלבי-רחובות, וחוק על חסד, חוק שיעצור את כל המרעין בישין שנובעים מהעצלות והפחדנות האנושית.

כה סטינו מהדרך בגלל חינוך מגיל ינקות שמנסה לחסל בנו את רוח המרד ולפתח בנו את רוח הכניעה לסמכות; כה סטינו מהדרך בגלל כיפת הברזל של החוק ששמה רגולציות על כל מאורע בחיים – לידתנו, חינוכנו, התפתחותנו, אהבתנו, חברותנו – עד-כדי-כך שאם המצב ימשיך, נאבד כל יוזמה, כל סממן של חשיבה עצמאית. החברה שאנו חיים בה נראית ככזאת שכבר לא מבינה שיש עוד דרך להתקיים מלבד תחת שלטון החוק, שמשוכלל על-ידי ממשלה ייצוגית ומנוהל על ידי קומץ שליטים; ואפילו כשהחברה הצליחה להשתחרר מעול עריצות החוק, עיסוקיה הראשונים היו להחזירו במידי. "השנה הראשונה לחופש" מעולם לא נמשכה יותר מיום, מאחר ומיד לאחר שהכריזו על החופש הם שמו עצמם תחת עול החוק והסמכות.

אכן, במשך מספר אלפי שנים, אלו ששולטים בנו לא עשו דבר מלבד לצלצל בפעמון הישן של "כבוד לחוק, צייתנות לסמכות". זו הסביבה המוסרית בה הורים מחנכים את ילדיהם, בית-הספר רק מחזק את הרושם הזה. פיסות ממוינות כהלכה של מדע מזויף מוחדרות לראשי הילדים כדי להוכיח את הכרחיות החוק; ציות לחוק נהפך לדת; טוב מוסרי והחוק של האדונים מאוגדים לכדי אלוהות אחת. הגיבור ההיסטורי של חדר הלימודים הוא זה שמציית לחוק ומגן עליו מהמורדים.

מאוחר יותר, כשאנחנו נכנסים לחיים הציבוריים, לחברה ולספרות, שמשפיעים עלינו יום-יום שעה-שעה, כפי שטיפות המים משפיעות על הסלע ושוחקות אותו, ממשיכים להחדיר אלינו את אותן דעות קדומות. ספרי היסטוריה, מדעי-הפוליטיקה, הכלכלה החברתית, מלאים בכבוד הזה לחוק; אפילו מדעי-הטבע, שהם בפשטות ידע שנובע מתצפית, מולאו בצורות ביטוי ששאולות מהתיאולוגיה ומהסמכות האקראית, בשביל לשרת את המטרה הזאת. וכך האינטליגנציה שלנו מעורפלת בהצלחה, ומלמדים אותנו תמיד לכבד את החוק. אותה עבודה נעשית בידי העיתונים. אין בהם מאמר אחד שלא מטיף "כבוד לחוק", אפילו כשהעמוד השלישי יום-ביומו מוכיח עד כמה חסר-אונים החוק, ועד כמה החוק מכוסה בזוהמה ובוץ ונגרר בהם על-ידי המנהלים שלו. התרפסות בפני החוק נהפכה למעלה מוסרית, ואני בספק אם יש אפילו מהפכן אחד שלא התחיל את חייו המוקדמים כמגן החוק מפני מה שנקרא "עבירות", אפילו שאלו האחרונות הן תוצאות הכרחיות של החוק עצמו.

האומנות מחללת ביחד עם הפסדו-מדע. גיבור הפסל, הצייר, המוסיקאי, מגן על החוק בעזרת מגן הסייף שלו, ועם עיניים בוהקות ונחיריים מוגדלים עומד תמיד מוכן להגן על החוק אם ינסו לגעת בו. מוקמים מקדשים לחוק; המהפכנים עצמם חוששים לגעת בכמרים הגדולים שמשרתים את החוק, וכשמהפכה עומדת להיפתר מאיזה מוסד ישן, עדיין היא מנסה לאשרר את זה באמצעות החוק.

אוסף כללי ההתנהגות שנקרא חוק, שהורשו לנו בידי העבדות, הצמיתות, הפיאודליזם והאצולה, החליפו את מקומן של אותן מפלצות אבן שנהגו להקריב בפניהן קורבנות אדם, ובהן אותם פראים משועבדים לא העזו לגעת, פן הן ישחטו בידי ברקים מהשמיים.

הסגידה החדשה הזאת בוססה בהצלחה מאז העלייה הגדולה לשלטון של הבורגנות – מאז המהפכה הצרפתית. תחת השלטון הישן, אנשים דברו מעט על החוק; אלא אם, כמובן, כמו שהיה עם רוסו וולטייר, להתנגד להם כקפריזה אצילית; ציות לרצון הטוב של המלך ומשרתיו הייתה שומה, תחת האיום בתלייה או מאסר. אך במהלך ולאחר המהפכות, כשעורכי הדין עלו לגדולה, הם עשו כל שביכולתם לחזק את העיקרון שעליו הגדולה שלהם מבוססת. הבורגנות במהרה הסכימה, כמו תעלת ניקוז לסכר במבול עוצמתי. צוות הכהונה במהירות שררו אותו, בשביל להגן על הקשקושים שלהם מפרעות. לבסוף, העם קיבל אותו כשיפור לעומת הסמכות האקראית והאלימות של העבר.

כדי להבין את זה, עלינו לדמיין לרגע את המאה ה-18. על הלבבות שלנו לדמם בשביל אחיינו ואחיותינו בסיפורים על הזוועות שבוצעו על-ידי האצילים הכל-יכולים של הזמן ההוא על הגברים והנשים של אותם עמים, לפני שנוכל להבין מה ככל הנראה הייתה ההשפעה הקסומה על האיכר של הסיסמא "שוויון בפני החוק, ציות לחוק ללא הבדל לידה או עושר". זה, שעד אז, התייחסו אליו/ה באכזריות יותר מלחיית פרא, זה שעד אז לא היו לו/ה זכויות, זה שמעולם לא השיג צדק ביחס למעשים המבחילים שהיא סבלה מידי האציל, אלא אם הוא נקם והרג אותו ואז נתלה – אותה אישה חשבה שמכירים בקיומה בסיסמא הזאת, ושלפחות בתיאוריה, ולפחות ביחס לזכויותיו האישיות, היא שווה לאדונה. לא משנה מה החוק, הובטח שהוא יתייחס לאדון ולאיכר באופן זהה; הוא הכריז על השוויון של העשיר והעני בפני השופט. ההבטחה הייתה שקרית, והיום אנחנו יודעים את זה; אך באותה העת, זו הייתה התקדמות, מחווה לצדק, כפי שצביעות היא מחווה לאמת. זו הסיבה שכשהמצילים של הבורגנות (הרספיירים והדנטונים) בססו את עמדתם על הכתבים של הז'אן-ז'אק-רוסוים והוולטרים, והכריזו "כבוד לחוק, אותו כבוד מכל אדם", האנשים קבלו עליהם את הפשרה; מאחר והתנופה המהפכנית שלהם בוזבזה על אויב ששורותיו התקרבו מיום ליום, הם התכופפו מתחת לעול החוק במטרה להציל עצמם מהסמכות האקראית של האדונים שלהם.

הבורגנות מאז ניצל במלואה את הסיסמא הזאת, שביחד עם העיקרון של ממשלה יצוגית, מסכם את כל הפילוסופיה של העידן הבורגני, המאה ה-19. הוא הטיף את הדוקטורינה הזאת בבית הספר, בכתבים, הוא עיצב את האמנות והמדעים לאותה מטרה, הוא דחף את האמונות שלו לתוך כל חור ופינה, כמו שהאישה האנגלית הצדיקה מחליקה שטיחים מתחת לדלת – והוא עשה את זה בכזו יעילות שאנחנו מסתכלים על הסוגיה מהזווית של העובדה המשוקצת שברגע שרוח המרד מתעוררת, אנשים שדורשים חופש מתחילים את הניסיון להשיגו בתחינה  לאדונים להיות נחמדים מספיק כדי להגן עליהם על-ידי שיני החוקים שאותם אדונים חוקקו מלכתחילה!

אבל הזמנים והרוחות השתנו במאה השנים האחרונות. ניתן למצוא היום בכל מקום מורדים שכבר לא מצייתים לחוק מבלי לדעת מהיכן הוא בא, מה שימושיו, ומהיכן באה הסגידה לו. המורדים של ימנו מבקרים את יסודות החברה שעד כה נחשבו מקודשים, וראשית ומעל כל, הפטיש הזה, החוק. רק מהסיבה הזאת המהומה המדוברת היא לא סתם מרד. זו היא מהפכה.

המבקרים מנתחים את מקור החוק, ושם הם מוצאים אחד משניים:
1. האל, יציר הבלהות של הפרא, שחסר ערך, מפגר וזדוני בדיוק כמו הכמרים שמעידים על מקורו העל-טבעי.
2. שפיכת דם, כיבוש בידי חרב ואש.

הם חוקרים את המאפיינים של החוק, ובמקום התפתחות מתמשכת שמתאימה לזו של הגזע האנושי, הם מוצאים כמאפינו הייחודי חוסר-ניעות, נטייה לקבע את מה שנועד לשינוי ולפיתוח יום-יומי. המבקרים שואלים כיצד שימרו את החוק והם מגלים שהתשובה היא הזוועות של ביזנטיון, האכזריות של האינקוויזיציה, העינויים של ימי-הביניים, בשר חי נקרע מעצם בידי המענה, שרשראות, אלות, גרזנים, המרתפים האפרוריים של הכלא, ייסורים, קללות ודמעות. בימים שלנו זה הגרזן, הרובה, הכלא; מצד אחד האסיר המעונה, שהורד לרמה של חיית פרא כלואה על ידי הרס הבסיס של כל מהותו המוסרית, ומהצד השני השופט, מופשט מכל תחושה שמכבדת את הטבע האנושי, שחי כמו הוזה בעולם של הזיות חוקיות, שנחשף בהטלת הכליאה והמוות, בלי לחשוד בכלל בטירופו הקפוא, בעומקי התהום אליהם הוא הפיל את עצמו בפני אלו שהוא גוזר את דינם.
הם רואים מחוקקים שמחוקקים בלי לדעת על מה החוקים שלהם; היום מצביעים על חוק על ניקיון הערים, בלי לדעת דבר על היגיינה, למחרת מטילים רגולציות על חימוש החיילים, בלי להבין איך פועל רובה; מחוקקים חוקים על לימוד וחינוך ילדים בלי להעביר שיער אחד, או אפילו בלי להעניק חינוך הגון לילדיהם שלהם; מחוקקים לכל הכיוונים, אבל לעולם לא שוכחים את העונשים שיפגשו היחפנים. הכלא והנמל מכילים אנשים מוסריים פי אלפי-מונים מאשר המחוקקים עצמם.

לבסוף, הם רואים את הסוהר בדרך לאיבוד כל התחושה האנושית, את הבלש שמאומן להיות כלב-ציד, המרגל המשטרתי ששונא את עצמו; "יידוע", שונה לכדי מעלה מוסרית; שחיתות הופכת למערכת; כל מרעין בישין מורבות בשביל להבטיח את ניצחון החוק.

אנחנו רואים את כל זה, על-כן, במקום לחזור באיוולות על הנוסחא הישנה, "כבוד לחוק", אנחנו אומרים "למרות החוק וכל תכונותיו"!. במקום האמרה הפחדנית "ציית לחוק", צעקת הקרב שלנו היא "מרד בכל החוקים"!

רק השוו את הפשעים המוסריים שנעשו בשם כל חוק עם הטוב שהוא הצליח לייצר, שקללו במדויק הן את הטוב והן את הרע, ותראו שאני צודק.

פרק שני

מבחינה יחסית, החוק הוא תוצר של הזמנים המודרנים. במשך עידן ועידנים המין האנושי חי בלי חוק כתוב, אפילו בלי זה שחקוק באבן על הכניסה למקדש. באותו הזמן, היחסים האנושיים הוסדרו באמצעות מנהגים, הרגלים וטקסים שנהפכו לקדושים על-ידי חזרה קבועה, ונרכשו על-ידי כל אחד בילדותו, בדיוק כשהוא למד הכיצד להשיג את מזונו באמצעות צייד, חקלאות או גידול בקר.

כל החברות האנושיות עברו דרך השלב הזה, ועד היום ישנו חלק גדול מהאנושות שחי בלי חוק כתוב. לכל שבט ישנם ההרגלים והמסורות שלו; משפט המנהגים, כפי שקוראים לו המחוקקים. יש לו הרגלים חברתיים, וזה מספיק כדי לשמור על קשרים לבביים בין תושבי הכפר, חברי השבט או הקהילה. אפילו ביננו לבין עצמנו – האומות ה"מתורבתות" – כשאנחנו עוזבים את הערים הגדולות והולכים אל איזורי הכפר, אנחנו רואים שם יחסים הדדים בין התושבים שעדיין מוסדרים בהתאם למנהגים עתיקים ומקובלים לרוב, ולא בהתאם לחוק הכתוב של המחוקקים. לאיכרים של רוסייה, איטליה וספרד, ואפילו לרוב של צרפת ואנגליה, אין שום תפישה של החוק הכתוב. הוא מתערב בחייהם רק כדי להסדיר את יחסיהם עם המדינה. יחסיהם בינם לבין-עצמם, מורכבים כמה שיהיו, מוסדרים על-ידי נוהגים עתיקים. לפנים, זה היה המקרה בכל כל המין האנושי.

ניתן לגלות שני זרמים מובחנים של נוהג על-ידי בחינת המנהגים של העמים הפרימיטיבים.

מאחר והאדם לא חי במצב מבודד, מתפתחים הרגלים ורגשות בתוכו ששימושיים לשימור החברה ולהפצת הגזע. בלי רגשות ומנהגים חברתיים, החיים המשותפים היו בלתי אפשריים. זה לא החוק שביסס אותם; הם קודמים לכל חוק. זו גם לא הדת שהסמיכה אותם; הם קודמים לכל דת. ניתן למצוא אותם אצל כל החיות שחיות בחברה. הם מתפתחים בספונטניות מעצם טבע הדברים, כמו ההרגלים האלו בחיות שהאדם קורא להם אינסטינקט. הם צומחים מתהליך האבולוציה, שהוא שימושי ובהחלט הכרחי כדי לשמור על החברה ביחד במאבק שהיא מוכרחת לעבור לעצם קיומה. הפראים לא אוכלים זה את זה מאחר והם מבינים שזה יותר משתלם להשקיע בגידול יבולים מאשר לחגוג בתעוות בשרים של קרוב מזדקן פעם בשנה. הרבה מטיילים תיארו את הנימוסים של שבטים שעומדים ברשות עצמם לגמרי, בהם חוקים ומנהיגים אינם מוכרים, אבל החברים של השבט ויתרו על לדקור זה את זה בכל מחלוקת, מאחר וההרגל של החיים בחברה פיתח בהם תחושות של אחווה ושיתוף אינטרסים, והם מעדיפים לפנות לצד שלישי כדי להסדיר את היחסים בינהם. קבלת האורחים של העמים הפרימיטיבים, הכבוד לחיים האנושיים, תחושת המחויבות ההדדית, חמלה לחלשים, אומץ, שמגיעים אפילו לרמה של הקרבת העצמי בשביל האחר, שראשית נלמדת בנוגע לילדים וחברים, ומאוחר יותר, בנוגע לכל חברי הקהילה – כל המעלות האלו התפתחו באדם לפני כל חוק, עצמאיות מכל דת, כמו במקרה שאר החיות החברתיות. תחושות ומנהגים שכאלו הם התוצאה הבלתי-נמנעת של חיי חברה. והתכונות האלו אינן טבע האדם כפי שאומרים כמרים ומטהפיסיקאלים, אלא הם התוצאה של החיים המשותפים בחברה.

אך לצד אותם הרגלים שהכרחיים לחיים של חברות ולשימור הגזע, תשוקות אחרות, רצונות אחרים, ועל-כן גם הרגלים ומנהגים אחרים, מתפתחים בהתארגנות האנושית. הרצון לשלוט באחרים/ות ולבסס את הרצון שלך עליהם/ן; הרצון להחרים את פרי עמל השבט השכן; הרצון להיות מוקף/ת בנוחות בלי לייצר דבר, בעוד העבדים מספקים לאדון את האמצעיים לרכוש כל סוג של עונג ותענוג – הרצונות והתשוקות האנוכיים והאישיים האלו מעלים זרם נוסף של הרגלים ומנהגים. הכומר והלוחם, השרלטן שמרוויח מאמונות טפלות, ולאחר שהוא משתחרר בעצמו מהפחד מהשטן מעודד אותו באחרים; הבריון שפולש ובוזז את שכניו, כדי שהוא יחזור עמוס טובין ואחריו עבדים; שני אלו הצליחו לבסס בחברות הפרמיטיביות נוהגים שמטיבים עמם, אך נוטים להנציח את הדומיננטיות שלהם על ההמונים.  להרוויח מהעצלות, מהפחדים, מהאינרציה של ההמון, ותודות לחזרתיות המתמשכת של אותן פעולות, הם בהצלחה ביססו מנהגים שנהיה בסיס איתן לשלטון שלהם.

בשביל להשיג את המטרה הזאת, הם השתמשו, בתחילה, בנטייה הכה חזקה הזאת אצל האנשים ללכת בתלם. בילדים והפראים היא מגיעה לעוצמות בלתי-יאומנות, וניתן לצפות בכך גם אצל בעלי-החיים. האדם, כשהוא אפילו קצת מאמין באמונות טפלות, מפחד להכניס שינויים לתנאים הנוכחיים; הוא לרוב סוגד למה שעתיק; "אבותינו עשו כך וכך; הם הסתדרו די טוב; הם גדלו אותם; הם לא סבלו; עשה אותו הדבר!" אומרים המבוגרים לצעירים, כל פעם שהאחרונים מעוניינים לשנות דברים. הבלתי-מוכר מפחיד אותם, הם מעדיפים להיצמד לעבר, אפילו כשאותו עבר מייצר עוני, דיכוי ועבדות. ניתן אפילו לומר שככל שהאדם יותר אומלל, הוא יותר מפחד משינוי, מהפחד שמצבו יהיה אף-יותר גרוע. קרן אור של תקווה, קצת נחמה, חייבות לחדור את מושבו האפל לפני שהוא יוכל לייחל לדברים טובים יותר, לבקר את דרכי המחיה הישנות והתחיל להתכונן לשנותן בשביל סדר חדש. כל עוד הוא לא מלא תקווה, כל עוד הוא לא חופשי מהאדנות של אלו שמשתמשים באמונות הטפלות שלו/ה ופחדיו/ה, הוא מעדיפ/ה להישאר במקומו הקודם. אם הצעירים רוצים שינוי, המבוגרים זועקים זעקת אזהרה כנגד היוזמים. מספר פראים יעדיפו למות מלעבור על נוהגי ארצם, מאחר ונאמר להם מאז ילדותם ששבירה קלה של הנוהגים תביא מזל רע, ותהרוס את כל השבט. אפילו בימים האלו, מספר מה של פוליטיקאים, כלכלנים ומהפכנים לכאורה פועלים תחת אותה כסות ונצמדים לנוהגי עבר נמוגים. כמה רוצים למצוא תקדימים. כמה יזמים להוטים הם מעתיקנים של מהפכנות עברו.

רוח השגרה, שמקורה באמונות הטפלות, העצלות והפחדנות, תמיד הייתה המשען העיקרי של הדיכוי. בחברות אנושיות פרמיטיביות היא הועדה באופן נבון על-ידי כמרים וצ'יפים צבאיים. הם הנציחו נוהגים שמועיל רק להם, והצליחו להחיל אותם על כל השבט. כל עוד ניתן היה לנצל את אותה רוח קונסרבטיבית כדי להגן על הצ'יף בנגיסותיו בחירות האינדיוידואל, כל עוד חוסר השוויון היחידי בין הא/נשים היה תוצאת הטבע, והם לא הוגדלו במאות מונים על ידי ריכוז הכוח והעושר, לא היה צורך בחוק ובאבזור האימתנים של עונשים מעת בתי-דין הולכים ומתרחבים כדי לאכופו.

אך ככל שהחברה התחלקה יותר ויותר לשני מעמדות אויבים, אחד מנסה לבסס את שלטונו בעוד האחר נאבק לברוח, הסכסוך התחיל. כעת הכובש היה בדחק להבטיח את תוצאות פעולותיו באופן קבוע, הוא ניסה למקם אותן מעבר לכל ספק, לעשותן קדושות בכל דרך שרק יוכל. החוק הגיח דרך הסנקציות של הכומר, ואלת הלוחם באה לשירותו.  תפקידו היה להפוך את הנוהגים שהיו מועילים למיעוט השליט בלתי ניתנים לשינוי. סמכות צבאית קבלה על עצמה להבטיח צייתנות. הפונקציה החדשה הזאת הייתה הבטחה חדשה לכוחו של הלוחם; כעת לשירותו לא היה רק כוח גולמי ופראי; כעת הוא מגן החוק.

אולם, אם החוק היה מציג רק רשימת מרשמים שמשרתים את השליטים, היה קשר להבטיח קבלה וצייתנות. ובכן, המחוקקים התיכו בספר חוקים אחד את שני זרמי הנוהג שעליהם דיברתי לעיל, הסיסמאות שמייצגות את העקרונות והמוסר והאחדות החברתית שנוצרו כתוצאה מהחיים המשותפים בחברה, והמנדטים, שנועד להבטיח קיום חיצוני לחוסר השוויון. נוהגים, שהכרחיים בהחלט לעצם מהות החברה, בספר החוקים, שזורים בחוכמה עם הרגלים שהוצבו על ידי המעמד השליט, ושניהם דורשים כבוד שווה מהעולם. "אל תרצח" אומר הספר, ובמהרה חש להוסיף "ושלם מעשר לכהן". "אל תגנוב" אומר הספר, ומיד לאחר מכן "זה שמסרב לשלב מיסים, תיכרת ידו".

זה היה החוק; והוא שמר על הדו-פרצופיות שלו עד עצם היום הזה. מקורו הוא ברצון המעמד השליט להעניק קביעות לנוהגים שהם הציבו לתועלתם. אופיו הוא השילוב הנבון של נוהגים שמועילים לחברה, נוהגים שלא צריכים את החוק הכתוב כדי להבטיח כבוד, עם נוהגים אחרים שמועילים רק לשליטים,  שמזיקים להמון העם, ומשומרים רק בעזרת הפחד מעונש.

בדיוק כמו קניין פרטי, שנוצר כתוצאה מרמייה ואלימות, והתפתח תחת חסות הסמכות, אין לחוק שום קשר לכבוד האנושי. הוא נוצר מאלימות ואמונה טפלה, ויוסד על האינטרסים של הכומר והעשיר הנצלן, חייבים להשמיד לגמרי את החוק ביום שבו העם רוצה לנתץ את שלשלאותיו.

 נשתכנע בזה עוד יותר לאחר שבפרק הבא ננתח את התפתחות החוקים תחת חסות הדת, הסמכות והמערכת הפרלמנטרית.

פרק שלישי

ראינו בפרק הקודם כיצד החוק נוצר מתוך ההרגל והמסורת, וכיצד, ממקורו, הוא ייצר תערובת מוכשרת של הרגלים חברתיים שהכרחיים לשימור הגזע האנושי, עם הרגלים אחרים, שנכפו על-ידי אלו שהתמשו באמונות טפלות נפוצות, כמו גם בזכות החזקים ביותר, לטובתם האישית. המאפיין הדו-פרצופי הזה של החוק קבע את התפתחותו של החוק במהלך צמיחת הארגון הפוליטי. בעוד במהלך העידן הגרעין הקשה של ההרגל החברתי כמעט ולא שונה, וכששונה שונה בהדרגה וטיפין טיפין, השאר התפתח לרוב בכיוונים שהורו עליהם האינטרסים של המעמדות השליטים, וזה פגע במעמדות המדוכאים. מפעם לפעם אותם מעמדות שליטים הרשו ליצור חוק שייצג, או לפחות התיימר לייצג, הבטחה למנושלים. אולם, חוקים שכאלו רק החליפו חוקים אחרים, ועוצבו לטובת המעמד השולט. אומר באקל: "החוקים הטובים ביותר הם אלו שבטלו את החוקים הקודמים". אך כמה מאמצים נוראים היה צריך, אילו נהרות של דם נשפכו, כל פעם שעלתה השאלה בנוגע לביטו אחר מאותם חוקי יסוד שמחזיקים את האנשים בסד. לפני שצרפת יכלה לבטל את הצמיתות והזכויות הפיאודליות, ולהיפתר מבית המשפט האצילי, צרפת הייתה צריכה לעבור ארבע שנות מהפכה ועשרים שנות מלחמה. יש צורך בעשורים של קונפליקט כדי להיפתר מהקטן שבחוקים שירשנו מהעבר, וגם אז, הם לעתים נדירות נעלמים אלא בעתות מהפכה.

ההיסטוריה של ראשית הקפיטל סופרה על-ידי סוציאליסטים כבר פעמים רבות. הם ספרו כיצד הוא נולד ממלחמה וביזה, מעבדות וצמיתות, מרמייה מודרנית וניצול. הם הראו כיצד הוא מטופח בידי דם העובד, וכיצד לאט לאט הוא כבד את כל העולם. אות וסיפור, בנוגע לראשית והתפתחות החוק עוד לא סופר. כרגיל, החוכמה העממית מוצלחת יותר מזו של אנשי הספרים. היא כבר ביססה את עקרונות הפילוסופיה של הסיפור הזה, והיא עסוקה בפרישת אבני-הדרך העיקריות.

החוק, שבמהות שלו מבטיח את תוצאות הביזה, העבדות והניצול, עקב אחרי אותם שלבים בהתפתחותו כמו הקפיטל; אחות ואח תאומים הם התקדמו ידי ביד, מקיימים זה את זאת וזאת את זה מהסבל של האנושות. בכל מדינה באירופה ההיסטוריה שלהם פחות או יותר זהה, רק בפרטים היא שונה; העובדות העיקריות זהות; ולצפות בהתפתחות של החוק בצרפת או גרמניה זה לדעת את התכונות המהותיות של שבלי ההתפתחות שלו, במרבית המדינות הארופאיות.

במקרה הראשון, החוק היה חלק לאומי של החוזה. על חוזה שכזה הסכימו הלגיון (הרומאי) והעם באסיפות המוקדמות של הפראנקים, שריד לכך נשמר בשדה של מאי של הקנטונים השוויצרים, למרות השינויים שהושפעו מההתערבות של הריכוזיות והתרבות של הבורגנות.

זו-היא אמת שהחוזה הזה לא תמיד התקבל באופן חופשי. אפילו בימים המוקדמים ההם העשירים והחזקים כפו את רצונם על השאר. אך בכל המקרים הם נתקלו במכשול להסגת הגבול שלהם על המוני האנשים, שלעתים נתנו להם טעימה מכוחם שלהם.

אך כשהכנסייה מהצד האחד והאצולה מהצד השני הצליחו לשעבד את העם, זכות החקיקה חמקה מאחיזת האומה ועברה למסדרים המיוחסים. מבוצרת בזכות העושר שנצבר בטמיונה, הכנסייה העצימה את סמכותה; היא התעסקה יותר ויותר עם החיים האישיים, ותחת ההקשר של הצלת הנשמות, היא החרימה את עמל הצמיתים, היא הטילה מיסים על כל המעמדות, היא העצימה את תחום שיפוטה, היא העצימה עונשים, היא התעשרה בזכות הפשעים שבוצעו, כל הטובין זרמו לטמיונה. לחוקים כבר לא היה קשר לטובת האומה. "הם ככל הנראה הגיעו ממועצה של פנאטיים דתיים ולא ממועצת מחוקקים" שם לב היסטוריון של החוק הצרפתי.

באותו הזמן שהדוכס הרחיב את סמכותו על העמלים בשדות והפועלים בערים, הוא גם הפך עצמו למחוקק ושופט. מעט השרידים של החוק הלאומי ששרדו מהמאה ה-10 הם לא יותר מהסכמים על הסדרת השירות, העמל והמנחה של הצמיתים לאדונם. המחוקקים של הזמן ההוא לא היו יותר משודד שמאוגדים ביחד במטרה לבזוז באופן יום-יומי את העם שנהיה מיום ליום יותר שלוו, בהתעסקותו בחקלאות. אותם שודדים נצלו את תחושות הצדק שטבועות בעם; הם העמידו פנים שהם מנהלי הצדק, והשיגו מקור פרנסה מהעקרונות הבסיסיים שלו ופברקו חוקים במטרה לשמור על שלטונם.

מאוחר יותר, החוקים האלו שנאספו וסודרו על ידי משפטנים הפכו לבסיס של החוקים שלנו כיום. האם עלינו לדבר על כיבוד החוקים האלו, הירושה של הפיאודל והכומר?

המהפכה הראשונה, המרד של אנשי העיירה, הייתה מוצלחת בבטלה חלק מאותם חוקים, הצ'רטרים שמעניקים זכות בחירה לעיירות, הם במרבית המקרים פשרה בין החקיקה האצילית לזו הכנסייתית ובין היחסים שנוצרו בתוך העיר החדשה עצמה. ועדיין, איזה הבדל בין החוקים האלו לאלו שיש לנו עכשיו! העיר לא לקחה על עצמה לכלוא ולהוציא להורג אזרחים מסיבות מדיניות: היא הייתה מזומנה לגרש את כל מי שזמם עם אויבי העיר, ולשרוף את ביתו לאפר. היא הגיבה את עצמה לקנסות על מה שנקרא "פשעים ועוונות", ובעיירות של המאה ה-12 ניתן היה ככל הנראה גם למצוא את העיקרון הנשכח שמבין שכל הקהילה אחראית על מעשי חבריה. החברות של אותו הזמן הסתכלו על פשעים כתאונות; תפישה שנפוצה בקרב האיכרים הרוסיים כיום. על כן, הם לא הכירו בעיקרון הנקמה האישית כפי שמוצג בתנ"ך, אלא החשיבו את האשמה של כל אחד על פשעיו כשייכת לכל החברה.  היה צריך את ההשפעה של הכנסייה הביזנטית, שהביאה למערב את הזוועות של העריצות המזרחית, כדי להכיר לגאלים ולגרמאנים את עונש המוות, והגורלות הנוראיים שחוו בעקבות כך אלו שנחשבו כפושעים. באותו אופן היה צריך את ההשפעה של החוק הרומאי, התוצאה של ההשחתה של רומא האימפריאלית, כדי להכיר לאירופה את הרעיון של רכוש פרטי אבסולוטי, שהפיל את אורחות החיים הקומוניסטיים של העמים הפרמיטיבים.

כפי שידוע לנו, אנשי העיר החופשיים לא הצליחו להסתדר. הם נקרעו ממחלוקות פנימיות בין עשירים ועניים, אנשי-כנסייה וצמיתים, הם נפלו כטרף קל לאצולה. וככל שהאצולה צברה כוח חדש, זכות החקיקה עשרה יותר ויותר לידיים של קליקה מצומצמת של אנשי חצר המלכות. "מועצות ייחודיות", אסיפות של מובחרים, שרים – אלו המחוקקים של צרפת. מאוחר יותר, כשכול הכוח מרוכז באדם אחד שיכול לומר "המדינה היא אני", צווים מיוצרים על-ידי מועצות סודיות, בהתאם לגחמות שר כל שהוא או אציל מפגר, ועל נתינים לציית מפחד מעונש מוות. כל הזכויות המשפטיות הועלמו; האומה היא הצמיתה של האצולה, ושל מספרי אנשי חצר. ובתקופה הזאת הוכרו לנו העונשים המזוויעים ביותר, גלגל העינויים, החנית, פשיטת עור בחיים, עינויים מכל סוג שהומצאו על ידי הדמיון המעוות של נזירים שחיפשו הנאה בסבל של פושעים שעומדים להוציאם להורג.

המהפכה החלה בהרס המסגרת החוקית הזאת שירשנו מהפיאודליזם והאצולה. אך לאחר שנפטרנו ממספר החוקים העתיקים האלו, המהפכה העבירה את כוח החקיקה לבורגנות, שבתורם החלו ליצור מסגרת חוקית חדשה שנועדה לשמור על שלטון בורגני על ההמונים. הפרלמנט שלהם מייצר חוקים כל הזמן, והררים של חוק מצטברים במהירות מפחידה. אבל מה הם אותם חוקים בבסיסם?

החלק הגדול הוא בעל מטרה אחת – להגן על הקניין הפרטי, כלומר, הון שהושג על ידי ניצול. מטרתם היא לפתוח בפני הקפיטל שדות חדשים לניצול, ולהכשיר את התחומים החדשים הללו שהקפיטל מפקיע, כל פעם כשהקפיטל בולע עוד ענף בפעילות האנושית, מסילות רכבת, טלגרפים, אור חשמלי, תעשייה כימית, ביטוי המחשבה האנושית בספרות והמדע וכדומה. באופן מהותי, המטרה של שאר החוקים האלו זהה. הם קיימים כדי לשמור על מנגנון הממשלה, שמשרת את הקפיטל ומבטיח שהוא יוכל להמשיך לנצל את ההון שמיוצר. בתי-המשפט, משטרה, צבא, חינוך ציבורי, פיננסים, כולם משרתים אל אחד – הקפיטל; כולם משרתים דבר אחד – הניצול של הפועל בידי הבורגני.  נתחו את כל החוקים שהועברו בשמונים השנים האחרונות ולא תראו דבר מלבדי זה. הגנת האינדיוידואל שנטען שהיא המטרה האמיתית של החוק תופשת נתח קטן ממנו, מאחר והחברה העדכנית תוקפת את האדם הפרטי ממניעים של שנאה ואכזריות לעתים נדירות. כיום אם מי-שהוא נרצח, זה לרוב במטרה לגנוב ממנו; לעתים נדירות מנקמה אישית. אך בהנחה ואותו סוג של פשעים ועוונות הולך ונעלם, אנחנו בבירור לא צריכים להודות על כך לחקיקה. זה בזכות גדילת ההומניטריניזם בחברותנו, זה בזכות ההרגלים החברתיים הגדלים שלנו ולא בזכות החקיקה. בטלו מחר את כל החוקים שמגנים על האינדיוידואל, למחרת הפסיקו את כל הליכי החקירה של תקיפות, ומספר הפשעים שמונחים מנקמה אישית ואכזריות לא ישתנה אפילו במקרה אחד.

יטענו מתנגדי אולי שבחמישים השנים האחרונות עברו חוקים ליברלים רבים. אך אם ינתחו את החוקים האלו נגלה שהם מורכבים מהביטול של החוקים שירשנו מהברבריות של המאות שעברו. כל חוק ליברלי, כל פרוגרמה רדיקאלית, ניתן לסכם במילים הללו: ביטול החוקים שמטרידים את הבורגנות עצמה, והרחבת החירויות שהיו לאזרחי הערים במאה ה-12. ביטול עונש הרכוש, משפט בפני חבר מושבעים על כל הפשעים (היה בית משפט יותר ליברלי במאה ה-12), בחירת השופטים, הזכות לשפוט במשפט נבחרי ציבור, ביטול הצבאות הקבועים, חינוך חינם וכדומה, כל אלו שנטען שהובאו על-ידי הליברליזם המודרני, הם אך חזרה לחירות שהייתה לפני שהכנסייה והמלך הניחו את ידיהם על כל הביטויים של החיים האנושיים.

אם כך, הגנת הניצול מישרין על-ידי חוקים שמגנים על הקניין הפרטי, ובעקיפין על-ידי שימור המדינה הם הרוח והמהות של החוקים המודרניים, והמטרה היחידה של המנגנון החקיקתי היקר שלנו. אך הגיע הזמן שנפסיק להיות מרוצים מסיסמאות ריקות ונתחיל להעריך את חשיבותן האמיתית. החוק, שבמבט ראשון מציג עצמו כמצבור של מנהגים ששימושיים לשימור החברה, נתפש עכשיו כשום דבר מלבד כלי לשימור הניצול, והשליטה של עשירים עצלנים על ההמונים העובדים. בימים האלו אין לחוק שום משימה תרבותית, כל מטרתו היא לתמוך בניצול.

זה מה שההיסטוריה מספרת לנו על התפתחות החוק. האם בזכות המעלות ההיסטוריות שלנו עלינו לכבדו? בהחלט לא. אין לו יותר דרישה לכבוד מאשר הקניין הפרטי; תוצר הביזה; המטרה הראשונה של המהפכנים במאה ה-19 תהיה לשים במדורה את כל החוקים הקיימים, כפי שהם יעשו לכל זכויות הקניין.

פרק רביעי

נראה שניתן לחלק את מיליוני החוקים שקיימים במטרה להסדיר את האנושות לשלוש קטגוריות עיקריות – הגנת הקניין, הגנת האנשים והגנת הממשלה. ועל-ידי ניתוח כל אחת מאותן קטגוריות אנחנו מגיעים לאותה המסקנה – החוק מיותר ופוגעני.

סוציאליסטים יודעים למה הכוונה בהגנה על הקניין. חוקים בנוגע לקניין לא נועדו להבטיח לא לאינדיוידואל ולא לחברה את ההנאה מפרי עמלם. להפך, הם נועדו להבטיח את הגניבה מהמייצר של חלק מרי עמלו, ולהבטיח לקבוצה אחרת של אנשים את אותו חלק שנגנב מהמייצר, או מהחברה כולה. לדוגמא, כשהחוק מבסס את הזכות של מר פלוני אלמוני על בית, הוא לא מבטיח את זכותו על קוטג' שהוא בנה לעצמו או בית שהוא הקים עם עזרה מחבריו. במקרה הזה אף-אחד לא יחלקו על זכותו. להפך, החוק מבטיח את זכותו על בית שהוא לא פרי עמלו; ראשית, כי אחרים בנו את ביתו והוא לא שילם את מלוא פרי עמלם; שנית, כי הבית הזה מייצג ערך חברתי, שהוא לא יכל היה לייצר בעצמו. החוק מבטיח את זכותו למה שבכלליות שייך לכולם אך באופן ספציפי לאף אחד אותו בית שנבנה בסיביר יהיה עם ערך פחות מאם היה נבנה בעיר גדולה, וכפי שאנחנו יודעים הערך הזה עלה כתוצאה מעמלם של למעלה מחמישים דורות של אנשים שבנו את העיר, ייפו אותה, ספקו לה מים וגז, טיילות יפות, קולג'ים, תיאטראות, חנויות, מסילות רכבת ודרכים שמובילות לכל הכיוונים. וכך, על-ידי הכרה בזכות של מר פלוני אלמוני לבית מסוים בפאריס או לונדון, החוק באופן לא צודק מפקיע חלק מהעמל הכללי של המין האנושי. וזה בדיוק בכלל שכל צורות הרכוש הפרטי מבוססות על הפקע זו ושהן עוולה מזדעקת, יש צורך בארסנל חוקים שלם כדי לשמור עליהן מפני ההיגיון הבריא שטבוע באנושות.

ובכן, חצי מחוקינו האזרחיים בכל מדינה לא משמשים דבר מלבד הגנה על אותה הפקעה, המונופול הזה לטובת אינדיוידואלים מסויימים, כנגד כל המין האנושי. שלושה רבעים של הפסיקות שגוזר בית-הדין הן לא יותר מאשר סכסוכים בין מונופוליסטים – שני גנבים רבים על השלל. ולרבים מחוקינו הפלילים אותה מטרה, מטרתם הסופית היא לדאוג שהעובד/ת יישאר כפוך למעסיק, וכך להבטיח את הניצול.

אין אף חוק שאפילו מתיימר להבטיח למייצר/ת את פרי עמלו. זה כל כך פשוט וטבעי, חלק כה מובן מהנימוסים והמסורות של האנושות; שהחוק בכלל לא התייחס לכך. שודדים גלויים עם חרב ביד הם לא ממאפייני תקופתינו. גם לא עובד שרב על תוצר עמלו עם עובד אחר. אם יש בינהם מחלוקת הם קוראים לצד שלישי, בלי קשר לחוק. האדם היחיד שלוקח מאחר את שהוא מייצר הוא הבעלים, שבא ולוקח את החלק הארי. בנוגע לאנושות בכללה, היא מכבדת בכל מקום את הזכות של האחד לשהוא מייצר, בלי שום צורך בהתערבות של חוקים מיוחדים.

מאחר וכל כרכי החוקים שנוגעים לקניין (והם תעווה לעיני עורכי-הדין) כל מטרתם היא להגן על הרכוש שהופקע במרמה מהעמל האנושי על-ידי מונופוליסטים מסויימים, אין שום סיבה לקיומם, וסוציאליסטים מהפכניים בטוחים בדעתם להשמידם ביום המהפכה. אכן, יהיה זה צודק לשרוף במדורה את כל החוקים שעוסקים ב"זכויות הקניין" לכאורה, כל הזכאויות, כל הרישומים, בקיצור, כל הדברים שקשורים לאותו מוסד שבמהרה יראה רק ככתם בהיסטוריה האנושית, מביש כעבדות והצמיתות של עידנים עברו.

הביקורת שהעברתי בנוגע לחוקי הקניין תקפה גם לקטגוריה השנייה, כלומר, חוקים שנועדו לשמור על הממשלה, כלומר, חוק חוקתי.

שוב זה ארסנל שלם של חוקים, צווים ציווים, החלטות שנעשו במועצה ומה לא, כולם נועדו לשרת את הגנת הצורות השונות של הממשלה הייצוגית, שנבחרה או לקחה בכוח את השלטון, שתחתיה כל האנושות מרקיבה. אנחנו יודעים טוב מאוד – אנרכיסטים אמרו את זה בביקורת הקבועה שלהם על צורות הממשל השונות – שהמטרה של כל הממשלות, המונרכיסטיות, החוקתיות או הרפובליקאיות, היא להגן ולשמור את הכוח של המעמדות הפרווילגיים, האריסטוקרטיה, הכהונה והבורגנות. שליש מלא מחוקנו – ולכל מאה יש כמה עשרות אלפים שכאלו – החוקים הבסיסיים על מיסים, חובות, התארגנות המחלקות הניהוליות ומשרדיהן, הצבא, המשטרה, הכנסייה וכדומה, אין להן תפקיד אחר מלבד שימור המכונה הניהולית. והמכונה הזאת בתורה משמשת כמעט אך ורק להגנה על המעמדות הפרווילגים. נתחו את כל החוקים הללו, צפו בהם בפועלם ביום-יום, וגלו שאף-לא-אחד מהם ראוי לשימור.

אין שתי דעות בנוגע לחוקים האלו. לא רק אנרכיסטים אלא פחות או יותר גם רדיקאלים מהפכניים, מסכימים שהשימוש היחיד בחוקים של כאלו הוא האכלת המדורה.

עדיין יש לבחון את הקטגוריה השלישית של החוק, זאת שקשורה להגנה על האדם וזיהוי ומניעת ה"פשע". זו החשובה ביותר, מאחר ומרבית הדעות הקדומות נצמדות אליה; אם שוקלים במידה מסויימת את החוק, זה בעקבות האמונה שהמין הזה של החוק חשוב מעבר לכל קנה מידה לשימור הביטחון בחברות שלנו. אלו חוקים שמפותחים מהגרעין הקשה של המסורות ששימושיות לקהילות האנושיות, שהופכו לעדות בידי השליטים על שלטונם. הסמכות של הצ'יפים בשבטים, של משפחות עשירות בערים ושל המלך מועדת על-ידי תפקידם השיפוטי, ואפילו עד היום כל-פעם שמדברים על הצורך בממשלה, תפקידה כשופטת העליונה הוא שלמעשה מוזכר. "ללא ממשלה אדם לאדם זאב", אומר הנואם הכפרי. "המטרה הסופית של הממשלה היא להבטיח חבר מושבעים לכל פושע" אמר אדמונד ברק.

ובכן, למרות כל הדעות הקדומות שקשורת לנושא, הגיע הזמן שאנרכיסטים יכריזו בישירות שהקטגוריה הזאת של החוקים חסרת-שימוש ופוגענית כמו הקודמות.

ראשית, בנוגע ל"פשעים" – תקיפות על אנשים – זה ידוע ששני-שליש, ואולי אפילו שלושה רבעים של אותם "פשעים" מונעים מהרצון להשיג את הבעלות על העושר של מי שהוא. אותם פשעים ועוונות ייעלמו ביום שבו נעלים את הקניין הפרטי. יאמרו אבל "אבל תמיד יהיו פראים שינסו לרצוח, שירימו סכין בכל מריבה, שינקמו נקמת דם על כל סכסוך, אם לא יהיו חוקים שימנעו זאת מהם". חוזרים על הסייג הזה כל פעם שמפקפקים בזכות החברה להעניש.

ועדיין, יש עובדה אחת שבזמן הזה כבר בוססה; חומרת העונש לא מורידה את כמות הפשיעה. תלו את הרוצחים אם אתם רוצים, ומספר הרציחות לא יפחת. לעומת זאת, בטלו את עונש המוות, ולא ירצחו רצח אחד יותר מקודם; יהיו אף-פחות. הסטטיסטיקות מוכיחות את זה. אך אם היבול טוב, הלחם זול ומזג-האוויר נעים, מספר הרציחות יורד משמעותית. שוב, זו מוכח על-ידי סטטיסטיקות. כמות הפשיעה עולה ויורדת בהתאם למשאבים הזמינים ומזג-האוויר. אין בכך לטעון שכל הרציחות מבוצעות ממניעה של רעב. לא זה העניין. אבל כשהיבול טוב והאספקה זולה, כשהשמש זורחת, האנשים שלבבים יותר ופחות סובלים מהרגיל, נכנעים פחות לתשוקות אפלוליות, לא קופצים עם סכין לליבו של יצור ממוטיבים טריוויאלים.

מעבר לכך, זו עובדה ידוע שהפחד מעונש לא מנע אפילו רצח אחד. זה שרוצח את שכנו מנקמה או סבל לא מעניק מחשבה מרובה על ההשלכות של כך; והיו מעט מאוד רוצחים שלא היו בטוחים שיוכלו להתחמק מענישה.

בלי שאדבר על חברה שבה הא/נשים יקבלו חינוך טוב יותר, בה התפתחות כישוריהם/ן תגיע לכדי מימוש וכן היכולות להשתמש בהם, חברה בה תהיינה הנאות מרובות, שהוא/יא לא יחפשו להרעילן בנקיפות מצפון – בלי לדבר על חברת העתיד – אפילו בחברתנו שלנו, אפילו עם אותם תוצרים עצובים של סבל ויגון, שאנחנו רואים היו בבתים הכללים של הערים הגדולות – ביום שבו לא יענישו רוצחים, מספר הרציחות לא יעלה אחת אפילו; ויתכן אפילו בסבירות גבוה מאוד, שהו ירק, בגלל שתהיה פחות פשיעה חוזרת של פושעים שהתעללו בהם בכלא.

באופן קבוע מספרים לנו על היתרונות שמנחיל החוק, האפקט החיובי של הענישה, אבל האם הטוענים טענות אלו ניסו לשכלל את ההשפעות החיוביות שמייחסים לחוק ולענישה, עם ההשפעה הרגרסיבית של הענישה על האנושות? רק חשבו את כל התשוקות המרושעות שמתעוררות במין האנושי בעקבות כל הענישה המתועבת ברחובותינו!  האדם הוא החיה האכזרית על האדמה; זה ידוע טוב מאוד מי העצים את הנטיות האכזריות, אפילו בקרב הקופים; מי אם לא המלך, השופט, הכומר שחמושים בחוק, שגרמו לבשר להיפרד מעצם, הרתיחו זפת ושפכו על פצעים, שברו צלעות, רסקו עצמות, נסרו /אנשים לקרעים בשביל לשמור על סמכותם? רק העריכו את זרם השחיתות ששחררה בחברה האנושית ה"הלשנה" שנתמכת בידי השופטים, שמשולמת בכסף רב על-ידי הממשלות, בהקשר של עזרה בגילוי "פשע". רק לכו לצינוקים ולמדו למה נהפך האדם כנשללת ממנו חירותו והוא נכלא עם ישויות מושחתות אחרות, ספוג בחטא והשחיטות  שנוטפים מעצם קירות בתי-הסוהר שלנו היום. רק זכרו שככל שעושים עוד רפורמות על בתי-סוהר אלו, הם נהיים יותר משוקצים; העונשים העדכניים שלנו היום פי אלף יותר גרועים מאלו שהיו בימי-הביניים. לבסוף, שקלו איזו שחיתת, איזו השחתה מצויה במח האנושי שמציף אותו רעיון הצייתנות, המהות של החוק; של התוכחה; של זכות הסמכות להעניש, לשפוט בלי קשר למצפוננו וההערכה של חברינו; של הצורך במוציאים להורג, סוהרים ומידענים – במילה, כל המאפיינים של החוק והסמכות. שקלו את כל זה, ובביטחון תסכימו איתנו באומרנו שחוק שמיל עונשים הוא תועבה שחייבת להפסיק להתקיים.

אנשים בלי ארגון פוליטי, ולכן פחות מושחתים מעצמנו, הבינו טוב מאוד שאדם שמתקרא "פושע" הוא בפשטות חסר-מזל; שהפיתרון הוא לא להלקות אותו, לאזוק אותו או להרוג אותו בגרדומים או בכלא, אלא להקל עליו עם דאגה משפחתית, עם יחס שמבוסס על שוויון, עם הרגלי החיים שיש בקרב אנשים הוגנים. אנחנו מקווים שבמהפכה הבאה יקרו את הזעקה הבאה:

"שרפו את הגליוטינה; הרסו את בתי-הכלא; גרשו את השופטים, השוטרים והמידענים – הגזע הטמא ביותר על פני הארץ; התייחסו כאח/ות וחבר/ה למשפחה אל זה שהובל בידי תשוקותיו לבצע רע לחבר(ת)ו/ה; מעל הכל, קחו מהבורגנים את היכולת להציג את הפתרונות שלהם כאטרקטיבים; כך תהיו בטוחים/ות שפשעים לא יזיקו יותר לחברתנו".

התומכים הגדולים ביותר בפשע הם העצלות, החוק והסמכות; חוקים בנוגע לקניין, אודות הממשלה, אודות עונשים ועוולות; וסמכות, שלוקח על עצמה את יצור החוקים האלו וישומם.

לא עוד חוקים! לא עוד שופטים! חירות, שוויון וסימפטיה אנושית פרקטית הם המחסומים האפקטיבים היחידים שאנחנו יכולים לשים בפני אינסטינקטים אנטי-חברתיים שיש לחלק מאיתנו.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s