קפיטליזם של אסון, דרום תל אביב, ג'נטריפיקציה, ונושא הפליטים / מאט יניקוב

בספרה 'דוקטרינת ההלם' מסבירה הסופרת והפעילה הפוליטית נעמי קליין איך בניגוד למיתוס שהשוק החופשי הגלובלי עלה לשלטון בדרכים דמוקרטיות, תאגידי ענק וממשלות ניצלו פעם אחר פעם אסונות אנושיים והפיקו מהם רווחים, בעוד אנשים שרויים בשוק מכדי להגיב או להתנגד, או בכלל לשים לב שמשחקים עם החיים שלהם. למשל פיגועי 11 בספטמבר בארצות הברית וה'לוחמה בטרור' שהגיע אחריהם הצדיקו פלישה לשדות הנפט של עיראק, העברת אינספור סמוכיות חדשות לרשויות אכיפה, הרחבת המונח 'טרור' ובהתאם הדיכוי השלטוני לרמה כזאת שיכלול פחות או יותר כל מי שמתנגד לשלטון האמריקאי- לדוגמא פעילים סביבתיים ופעילי בעלי חיים שהשתמשו בפעולה ישירה בצורה שסיכנה רווחים של תעשיות אבל לא הרגו אף אחד, וכן הלאה. או למשל איך שחלקים שלמים בניו אורלינס נמכרו לתאגידים וחברות אחרי הוריקן קתרינה לכל המרבה במחיר. או למשל החופים בדרום מזרח אסיה שנמכרו לאחר שפגע בהם צונמי. וכן הלאה וכן הלאה. הדוגמאות הן רבות. להפיק רווחים מסבל, ולהפוך מצבים של מצוקה חברתית לאפשרויות לרווחים זה מסורת קפיטליסטית רבת שנים. הקפיטליזם של האסון הזה, הוא פחות או יותר ההיסטוריה הקצרה של דרום תל אביב, וזה קורה מול העיניים שלנו.

עוד מגלי הפיתוחים הראשונים של תל אביב בשנות ה80 וה90, דרום תל אביב כבר היסתמנה בתור האטרקציה הנדל"נית הבאה. שכונות כמו נווה צדק ופלונרטין, וחלקים נרחבים מיפו, רוקנו כמעט לחלוטין מהתושבים המקוריים שלהן, והוחלפו בהדרגה באוכלוסיה יותר אמידה וריווחית. מחירי הדיור ונראות השכונות השתנו בהתאם. התהליך הזה, של הפיכת שכונות פועלים עניות לשכונות יקרות עבור מעמד הביניים, נקרא ג'נטריפיקציה, וזה חלק בלתי נפרד מהמדיניות האנטי-חברתית של ראש העיר חולדאי כבר שנים; עיר לעשירים בלבד. השיטה, בכל מקום שהיא עובדת, עובדת ככה; ערך של שכונה מסויימת יורד למינימום האפשרי, ובאופן שיטתי מרוכזים באותה שכונה אוכלוסיות מוחלשות, צפיפות והזנחה- ובהתאם לזה גם עוני, מצוקה ופשיעה. מצב כזה מאפשר למשרדי תיווך וכרישי נדל"ן לקנות שטחי אדמה במחיר אפסי כמעט. לאחר מכן, בתהליך הדרגתי, הערך של האדמה מתאים לעלות. פרויקטים חדשים של דיור, מגדלים מתחילים להופיע, בתי הקפה מתחילים לזרום, הצעירים הלבנים מגיעים, ולאט לאט, מחירי הדיור והמיחיה עולים לרמה שהתושבים העניים הותיקים לא יכולים לעמוד בהם יותר. האופי של השכונה משתנה תוך כמה דורות, פרויקטים של פינוי בינוי ובולדוזרים מתחילים להגיע, ותוך כמה שנים השכונה היא עוד חלק ממרכז העיר. זה סיפור דרום תל אביבי קלאסי. השכונות באזור ניבנו בתור גטאות למזרחים, על קו האש בין יפו לתל אביב. ההיסטוריה של שכונת נווה שאנן היא סיפור על אסון, על שכונה שנהרסה לחלוטין באופן שיטתי ומכוון- למשל איך שדחפו לשכונה אלפי מהגרי עבודה ('עובדים זרים') בשנות ה90, בעיקר ממזרח אסיה, ובכך הגבירו את הצפיפות והעוני (אגב, אין לי ספק שהסיבה שלא קם אז אותו קול זעקה שקם היום סביב הפליטים זה כי הם לא שחורים), ואז- בניית התחנה המרכזית החדשה, שהרסה את האזור לחלוטין, הביאה זיהום אוויר ומפגעי רעש בלתי נסבלים, והפכה את השכונה למסדרון מעבר. אבל משהו היה חסר בתוכנית של להרוס את הקהילה המקומית לחלוטין. ואז הגיעו לישראל גלי פליטים מאפריקה.

הפליטים מגיעים בעיקר ממדינות סודן ואריתריאה באפריקה. בסודן, בחבל דארפור, מתרחש כרגע טבח המוני שכבר הגיע לרמה של רצח עם, שמתבצע על ידי ממשלת סודן ומיליציות אלימות נגד השבטים הילידים. כפרים שנשרפו, טבח חסר אבחנה, אונס וטיהורים אתניים הם רק חלק מהזוועות שמזוהות עם התופת הזאת. קרוב לחצי מיליון אנשים נרצחו או הורעבו למוות בין 2003 ל2010 ולמעלה משלושה מיליון נעקרו מהבתים שלהם והתפזרו ברחבי העולם במסע פליטות. באריתריאה, שמתויגת על ידי ארגוני זכויות אדם רבים בתור 'הצפון קוריאה של אפריקה', אין כמעט זכויות אדם, ולהיות מתנגד משטר זה דבר מאוד מאוד מסוכן שיכול לעלות ביוקר למי שמעז להעביר ביקורת. אין חופש עיתונות, אין חופש ביטוי, מי שמעביר ביקורת יכול להיכלא ללא משפט או להיעלם, שירות צבאי חובה ללא הגבלת זמן, עינויים, רציחות ומחנות עבודה למתנגדים פוליטיים, אין חופש דת, וכן הלאה. חלק מהפליטים שהגיעו לישראל גם חוו עינויים הדרך, כשנחטפו על ידי בדואים במדבר סיני שכלאו ועינו אותם ודרשו כופר מהמשפחות שלהם תמורת שחרורם. כל הפליטים שהצליחו לעבור את הגבול ולהיכנס לשטח ישראל, קיבלו ויזה זמנית, הועלו על אוטובוסים ונזרקו בגינת לוינסקי. למדינת ישראל היתה תוכנית. לנצל את האסונות המזוויעים של הפליטים האלה והבקשה שלהם למקלט, ולהשתמש בהם בתור כלי ליצירת מתיחות, הסחת דעת וסלילת דרך לכרישי נדל"ן. זה הקפיטליזם של האסון האזורי שלנו. הפליטים נזרקו לשכונות הדרום, שהיו מופלות ומוזנחות עוד קודם, ולזרוק לשם עוד עוני, עוד אבטלה,עוד צפיפות- באופן טבעי הוסיף למצוקה ולסבל וגרם למתיחות. מבחינת השלטונות, שלא ספרו את החלק הזה של העיר מאז ומתמיד, הפליטים היו השקופים שבשקופים. המדינה מסרבת לבדוק את בקשות הפליטות שלהם ולהעניק להם מעמד, ולמעט מעטים ובודדים שכן הצליחו לאחר מאבק ממושך, רוב אוכלוסיית הפליטים חיה במעמד של שוהה זמני, מוכרחים לחדש את הויזה שלהם כל שלושה חודשים, ללא ביטוח בריאות, ללא מעמד, ללא בטחון, בסכנת גירוש מתמדת לארצות בהן יוענו ויהרגו, או בכליאה על לא עוול בכפם במחנה הכליאה 'חולות', ובשנאה הולכת וגוברת של הסביבה. במקביל, פעילי ימין קיצוני ו"פעילי שכונות" דמגוגים ואלימים החלו לזרום לשכונות במטרה להגביר את המתיחות ולהצית אש.

חשוב להתעכב שניה על הפשיזם הזה ולהבין מה בדיוק זה אומר, מה תפקידו של פשיזם בראי ההיסטוריה ומה הוא עושה כאן, בשכונות שלנו. פשיזם באופן מסורתי תמיד שימש בתור היד הארוכה של בעלי ההון, במטרה להסית אוכלוסיות עניות מהאויבים האמיתיים שלהם- בעלי הון, בוסים, טייקונים, כרישי נדל"ן, פוליטיקאים וכו'- ולהסית אותם אחד נגד השני. באופן פוטנציאלי, שכונות מעמד פועלים היו מתכנסות למאבק מעמדי בהינתן איום על הבטחון שלהן, לדוגמא מקרה גבעת עמל או מה שהתחיל בשכונת הארגזים, אבל הפשיסטים שם בשביל לוודא שהזעם והכעס שהיו יכולים להיות מעמדיים, יתלכדו סביב הכיוון הלאומני, וילכו לאוכלוסיות מוחלשות ועניות אחרות, שסובלות מאותה מדיניות של הזנחה ועוני- במקרה הזה, הפליטים הם רק שק חבטות נוח. מכאן והילך מתחילה הרטוריקה הדמגוגית, שמתעלמת מהמדיניות רבת השנים של הזנחה פושעת של האזור הזה, שמתעלמת מהעובדה שהפליטים עצמם לא רצו להיות פה אלא רוכזו לכאן, לשכונות האלה, בכמויות גדולות באופן מכוון על ידי יד מכוונת- ומפילה את כל הבעיות של השכונה על הפליטים. מבחינת הרטוריקה הזאת, הפליטים הם 'פולשים', אויבי השכונות, והם צריכים להיות מגורשים חזרה לארצות מוצאהם, שם מצפה להם מוות בטוח. למי שבאמת אכפת מהשכונה שהוא חי בה, היה מנסה להרגיע את הרוחות, להיאבק נגד הגורמים האמיתיים באפליה והזנחה, לחבר אוכלוסיות, להנגיש את המשאבים הקיימים לכולם וכולן, לבנות בריתות וקשרי סולידריות ולהעיף החוצה כרישי נדל"ן. אבל מי שמונע משנאה גזענית מחפש באופן טבעי להבעיר את השטח, לחרחר מלחמה, להפיץ אלימות ולחפש לפוצץ את פצצת הזמן המתקתקת הזאת שהן השכונות האלה. ככה פועלים משת"פים של העיריה וכוחות הג'נטריפיקציה.

באמת שאין לנו כבר יותר מדי זמן. ברית משותפת של ישראלים יהודים תושבי השכונות, עובדים זרים ופליטים נגד ההזנחה, האפליה והג'נטריפיקציה של האזור זה הדבר היחיד שיכול להציל אותנו מהעומד לבוא. יש עשרות אלפים מאיתנו בחלק הזה של העיר; משפחות קשות יום, סטודנטים עניים, אמנים, פליטים, עובדים זרים, קשישות, נוער להבטב"קי, טרנסיות, עובדות מין, לא חסר. כולנו חיים בדוחק, כולנו נאבקים להישאר עם הראש מעל המים מול ניסיונות כבירים ובלתי פוסקים לשבור את רוחינו. אני יודע שאני כנראה אדחק החוצה בסופו של דבר, זה עניין של זמן שלא אצליח לעמוד במחירים של השכירות פה, דבר שאני כבר גם ככה בקושי עושה, אבל שפי פז לא רק שתמשיך לגור פה, אלא רק תרוויח מגלי ה"פיתוח" והשינוי של האזור. השווי של הדירה שלה יעלה, היא כבר גם ככה יודעת שהיא יושבת על מכרה זהב. בסופו של דבר התהליכים העירוניים ישלימו את שלהם והיא תקבל את מה שהיא כל כך רוצה- שכונה ליהודים בלבד, לבנה, נקיה, מצוחצחת, המשך של רוטשילד, ברוח סביבת המגורים הקודמת שלה- צפון תל אביב. אלא אם נתארגן, כל יושבי האזור הזה, בלי יוצא מהכלל. סיוע וסולידריות עם פליטים שברחו מרצח עם ודיקטטורות אכזריות צריכה להיות כמובן פעולה בפני עצמה, בלי קשר לשיקולים נוספים סביבה, אבל יש דבר אחד קריטי חשוב נוסף- העתיד של העיר שלנו.

לחיי זמנים יפים יותר מאלה