גיליון מס' 8 של כתב העת שלנו, אלטרנטיבה מפורסם כעת גם ברשת.
לפניות ולהזמנת עותקים מודפסים, אנא כתבו לנו.
גיליונות עבר ניתן למצוא בדף אודות כתב העט.
קטגוריה: אלטרנטיבה
גיליון מספר 6 של כתב העת "אלטרנטיבה"
גיליון מספר 6 (אביב 2014) של כתב העת האנרכיסטי "אלטרנטיבה" עלה כעת לרשת.
לפניות ולקבלת עותקים מודפסים, אנא פנו אלינו לכתובת אי-מייל: ispaunity@gmail.com
לקריאה באתר ISSUU
להורדת קובץ PDF
קנביס: היסטוריה חברתית / גיא מור
ב
שנים האחרונות הקריאה למחשבה מחודשת לגבי המעמד החוקי של צריכה אישית וגידול של צמח הקנביס ותוצריו (מריחואנה, חשיש וכו') זוכה לעדנה ולהתעניינות רבה במדינות המערב. סביב הנושא התגבשה מעין קואוליציה מוזרה של רסיסים מהשמאל ומהימין ה"ליברטרי" הקוראים למחשבה מחודשת על המדיניות הממשלתית בנושא קנביס.
סקר מקיף שנערך בארה"ב ב-2013 מצא כי 52% מהנשאלים תומכים בלגליזציה של השימוש במריחואנה (45% התנגדו), כש-3 שנים לפני כן סקרים דיווחו כי רק 41% תמכו בלגליזציה.[1] סקר שנערך בישראל בשנת 2013 מצא כי 46% מהנשאלים תומכים בלגליזציה של קנביס או במדיניות של אי-הפללה כלפי משתמשים, לעומת מספרים נמוכים בהרבה בסקרים שנערכו בשנים קודמות.[2] כיום, רבים יותר ויותר מביעים ספקות בנוגע למצב בו מדינות המערב מוציאות מיליארדים על המלחמה בצרכני קנביס, בזמן שמוצרי ניקוטין ואלכוהול, המזיקים הרבה יותר למשתמש, חוקיים ומכניסים לבעלי ההון בתעשייה סכומים נאים. אכן, בהשוואה לאלכוהול ולניקוטין, האיסור על שימוש בקנביס נראה לפתע שרירותי להחריד.
אך בפועל חקיקה נגד השימוש בקנביס לא הייתה שרירותית, אלא נוצרה על רקע נסיבות ואינטרסים מובחנים. היא באה לעולם תחת רקע היסטורי ופוליטי שהינו חשוב להבנתה. במאמר זה, נבחן בקצרה אילו אינטרסים עמדו מאחורי האיסור על השימוש בקנביס בעת המודרנית ושעומדים בימים אלה מאחורי "המלחמה בסמים" שמנהלות מדינות המערב, ובראשן ארה"ב.
חקיקה נגד שימוש בקנביס בעת המודרנית
בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, חקיקה נגד השימוש במריחואנה צצה לראשונה במדינות בהן מיעוט לבן שלט באוכלוסיה אתנית ממוצא אחר. כך, בדרום אפריקה השימוש במריחואנה נאסר ב-1911, ובג'מייקה, קולוניה בריטית בזמנו, ב-1913.
עוד לפני האיסור הגורף על המריחואנה, עבר ב-1870 חוק בדרום אפריקה שאסר את השימוש במריחואנה על ידי עובדים הודים, כתגובה לתפיסה רווחת לפיה עובדים אלה הזיקו לשלטון הלבן.[3] דרום אפריקה, שנעשתה לאחת מחלוצות החקיקה נגד השימוש במריחואנה, קראה לאחר מכן בשנת 1923 בחבר הלאומים למדיניות בינלאומית כנגד השימוש במריחואנה, אשר פגעה לטענתה בפרודוקטיביות של העובדים (כוונתה הייתה בעיקר לעובדים השחורים במכרות של דרום אפריקה).
תומכת נלהבת נוספת בקידום חקיקה בינלאומית נגד השימוש במריחואנה הייתה מצרים. ההיסטוריה של חקיקה נגד שימוש בקנביס במצרים מתחילה בשנת 1798. עם כיבוש מצרים מידי הממלוקים, נפוליאון נדהם לגלות עד כמה נפוץ היה השימוש בקנביס בקרב המעמד הנמוך במצרים. במצרים, כמו במקומות רבים אחרים בעולם, השימוש בקנביס היה חלק בלתי נפרד מחייהם של קהילות בני המעמד הנמוך וממסורות מקומיות. צו שהוציא נפוליאון אסר על שימוש בקנביס בכל מצרים.[4] שנים רבות לאחר יציאת הכוחות הצרפתיים ממצרים, הוטל מחדש איסור על צריכת קנביס בהשפעת השקפתם של האליטות ומעמד הביניים במצרים, בעיניהם הקנביס היה מקושר לנחשלותם של העובדים והעניים במצרים, ורצונם של האליטות להידמות למערב. בכנס הבינלאומי של חבר הלאומים בז'נבה ב-1925 בנושא הסחר הבינלאומי בסמים, הנציג המצרי ד"ר מוחמד אל גינדי תיאר בפני משתתפי הכנס את החשיש כסם הגורם למחלה חברתית קשה וכאחראי למרבית מקרי השיגעון במצרים.
גם בפלסטין המנדטורית הוצא השימוש במריחואנה מהחוק עוד לפני שעברה חקיקה דומה בבריטניה. בצו המושל הצבאי הבריטי ב-1919 הוגדר הסחר וההחזקה בחשיש (למעט שימוש אישי) כעבירה. ב-1925, לאחר חתימתה של בריטניה על ההסכם בכנס ז'נבה של חבר הלאומים ובהתבסס על חקיקה בריטית, נחקקה פקודת הסמים המסוכנים שאסרה על השימוש בחשיש. בפלסטין המנדטורית, וכן בעשורים הראשונים לאחר הקמתה של מדינת ישראל, היו אלה בעיקר פלסטינים ויהודים מזרחים שעשו שימוש בקנביס וסבלו מרדיפת השלטונות. על פלסטינים שעשו שימוש בחשיש הוטלו קנסות ועונשי מאסר, ובתי קפה בבעלות פלסטינית שסיפקו חשיש ללקוחותיהם נסגרו בצווים מנהליים, ובעליהם נאסרו.
מריחואנה: עשב השטן
בשנות ה-30, כשהוטל האיסור על צריכת קנביס לראשונה בארה"ב, השם "מריחואנה" לא היה בשימוש נפוץ. למעשה, נראה כי הוא כמעט ולא היה בשימוש אפילו בקרב מעשני מריחואנה, שהעדיפו את השם "קנביס" או שמות מקומיים אחרים. אך השם "מריחואנה" נבחר על ידי הרשויות בארה"ב מבין שמות רבים בהם היה הצמח ידוע על מנת לייצג את הקנביס בפני הציבור. בהקשר האמריקאי השם נתפס כבעל קונוטציות זרות, אקזוטיות ומאיימות. ואכן, הקמפיין מצד נציגי ממשלה וגופי תקשורת לאסור את השימוש בקנביס בארה"ב היה קשור קשר הדוק לגזענות כלפי מהגרים מקסיקנים, שזוהו יותר מכל עם הקנביס. כפי שדווח בלוס אנג'לס טיימס באוקטובר 1911:
"לאור השימוש הגובר במריחואנו או עשב הלוקו ["משוגע" בספרדית – ג.מ.] כחומר משכר בקרב חלק גדול מהעובדים המקסיקנים, פ. ס. בודן, מפקח במועצת הפרמקולוגיה, ניסח אתמול פנייה לרשויות בבקשה להכליל את הסם ברשימת הסמים האסורים."[5]
בשנות ה-30, סיפורי זוועה שהתפרסמו בעיתונות וסרטי תעמולה בקולנוע כגון "ריפר מדנס" ו"מריחואנה" הזהירו את הנערות האמריקניות מפני הסכנות הלא ידועות של "עשב השטן". אימפריית העיתונים של וויליאם רנדולף הרסט הצטרפה למסע ההפחדה (בהחלט ייתכן שבשל אינטרסים עסקיים מפוקפקים של הרסט) באמצעות סיפורי זוועה שהופיעו ב"עיתונות הצהובה" של הרסט, וקידמה את הפופולריות של המונח "מריחואנה" על פני שמות אחרים לקנביס.
המקסיקנים לא היו היחידים שקושרו בעיני הציבור עם המריחואנה. בניו אורלינס ובתקופת ה"הארלם רנסנס" למריחואנה היה חלק חשוב בתרבות השחורה המתפתחת, ולפופולריות של מוזיקת הג'אז בקרב צעירים לבנים גרמה לחששות כבדים בקרב האלמנטים השמרניים בארה"ב.
"חטא, השפלה, פשע, שיגעון, הוללות"
רשות הסמים הפדרלית
החקיקה בארה"ב בשנות ה-30 נגד השימוש במריחואנה – עברה ללא דיון ציבורי וללא הסתמכות על מחקרים אמפיריים כלשהם, אלא בהסתמך על אווירה כללית של הסתה נגד משתמשי המריחואנה העיקריים – מהגרים מקסיקנים ושחורים – וסיפורים, לעיתים קרובות מוגזמים או מומצאים, על מקרי אלימות המערבים מקסיקנים.
יותר מכל היה אחראי לכך הארי ג'. אנסלינגר, שייסד את רשות הסמים הפדרלית בארה"ב בשנת 1932 ועמד בראשה עד לשנת 1962. אנסלינגר תרם רבות לפחד מ"טירוף המריחואנה" שאחז בארה"ב, על אף שהשימוש בסם בארה"ב בכללותה היה באותה תקופה זניח ואפיין בעיקר קהילות מהגרים ומיעוטים.
בדיונים לפני חקיקתו של חוק המיסוי ב-1937, שאסר על שימוש בקנביס למעט לצרכים תעשייתים או רפואיים, העיד אנסלינגר על הרציונל הגזעני שמאחורי החוק:
"רוב מעשני המריחואנה הם שחורים, היספנים, נגני ג'אז ובדרנים. המוזיקה השטנית שלהם מקורה במריחואנה, ועישון מריחואנה על ידי נשים לבנות גורם להן לחפש יחסים מיניים עם שחורים, בדרנים ואחרים. זהו סם שגורם לאי-שפיות, עבריינות ומוות – הסם מחולל אלימות יותר מכל סם אחר בהיסטוריה האנושית."[6]
אנסלינגר הציג בדיונים מכתב שקיבל מעורך העיתון אלמוסה דיילי קורייר:
"הלוואי שיכולתי להראות לך מה סיגריית מריחואנה קטנה יכולה לעשות לאחד מהתושבים דוברי הספרדית המפגרים שלנו. זוהי הסיבה שבגינה הבעיה שלנו כה גדולה: האחוז הגדול של אוכלוסייתנו מורכב מדוברי ספרדית, רובם חלשים מנטלית בשל תנאים חברתיים וגזעיים."[7]
אינטרסים עסקיים
מאחורי האיסור על השימוש במריחואנה לא עמד רק רצון המחוקקים להיאבק במה שנתפס על ידם כתרבות שחורה דקדנטית ובמהגרים פרועים וקשים לשליטה. נראה כי להרסט, למשל, שלעיתוניו היה תפקיד מכריע בדמוניזציה של המריחואנה, היו אינטרסים עסקיים חשובים בהוצאת הקנביס מהחוק. שאר הנפשות המעורבות חשודות אף הן במניעים עסקיים מפוקפקים מאחורי האיסור על השימוש בקנביס. באשר למניעיו של הרסט – לפי סברה מרכזית הוא קיווה כי אם תעשיית ייצור הנייר מקנביס (המפ) תחוסל, יעלה ערכן של אחזקותיו הנרחבות של הרסט ביערות והן יעשו למקור העיקרי לאספקת חומר הגלם לתעשיית הנייר בחוף המערבי של ארה"ב.[8]
מאז, אינטרסים עסקיים חשובים נוספים התפתחו אשר הביאו מגוון גורמים להיאבק נגד לגליזציה של השימוש במריחואנה. בין התעשיות הבולטות שעמדו או עדיין עומדות בחזית המאבק נגד הלגליזציה ניתן למנות את תעשיית הטבק, תעשיית האלכוהול ותעשיית בתי הכלא הפרטיים. בעבר עיתונאים חשפו כי "שותפות למען אמריקה נקייה מסמים", מלכ"ר אמריקאי גדול הנאבק בשימוש בסמים ומתנגד ללגליזציה, קיבל תרומות בסך מיליוני דולרים מתעשיות האלכוהול והטבק, ועל פי מספר דיווחים הארגון ממשיך לקבל את מימונו העיקרי מהתעשייה הפרמקולוגית.
תעשיית בתי הכלא הפרטיים, בתורה, מפעילה לוביסטים אשר קידמו חקיקה בנוסח "3 פסילות ואתה בחוץ" המחמירה את הענישה עם משתמשי סמים, ומנסה לקנות לה השפעה בקרב פוליטיקאים על מנת להיאבק בתנועה הקוראת להקלה בענישת צרכני מריחואנה.[9]
סמים ככלי לשליטה חברתית
בחיבורם "הזיות: התנהגות, ניסיון ותיאוריה" מסבירים החוקרים האמריקאים לואי ג'. ווסט ורונלד ק. סיגל את תפקידו של האיסור על שימוש בסמים ככלי לשליטה חברתית:
"תפקידם של סמים ביישום שליטה פוליטית נמצא יותר ויותר תחת דיון. שליטה יכולה להתבצע באמצעות איסורים ובאמצעות אספקה. איסור מוחלט או אפילו חלקי על שימוש בסמים מעניק לממשלה מינוף בעל חשיבות לסוגים אחרים של שליטה. לדוגמה, החלה סלקטיבית של חוקי סמים … כנגד חלקים מסוימים באוכלוסיה, כגון חברים בקבוצות מיעוט מסוימות או בארגונים פוליטיים."
חקיקה נגד שימוש בסמים כוונה תכופות כנגד מי שכונו "המעמדות המסוכנים": בנות ובני מעמד העובדים, העניים, מהגרים ומיעוטים אתניים (קבוצות ביניהן הייתה חפיפה ניכרת). כך, במאה ה-19 באנגליה ג'ין הוצא מהחוק, בזמן שוויסקי נשאר חוקי. ההבדל בין השניים הוא שג'ין היה בשימוש על ידי בנות ובני המעמד הנמוך באנגליה.
בארה"ב, החוקים הראשונים שהגבילו את השימוש בסמים נגעו לעישון אופיום, אשר קושר עם הגירה סינית לארה"ב. כפי ששופט באורגון ב-1886 פירש את החוק: "עישון אופיום אינו חטא שלנו, ולפיכך ייתכן כי מטרתה של חקיקה זו הינה יותר להרגיז ולהציק ל'כופרים הסינים'".[10]
המדיניות כיום ממשיכה לשקף את הקשר שנוצר בתודעה הציבורית בשנות ה-20 המוקדמות בין מריחואנה לבין מקסיקנים ושחורים. על אף שתדירות השימוש במריחואנה בקרב צעירים לבנים גדולה בהרבה מאשר בקרב צעירים שחורים, תדירות המעצרים של צעירים שחורים על ידי הרשויות בגין החזקת מריחואנה לשימוש אישי הייתה באופן קבוע הייתה גדולה פי 3 ואף פי 4 מתדירות המעצרים של צעירים לבנים.[11]
ואמנם, בשנות ה-70 המוקדמות בארה"ב, כאשר השימוש בקנביס נעשה נפוץ יותר ויותר בקרב מעמד הביניים הלבן והאליטה, ראו המחוקקים צורך למתן את העונשים על צריכת קנביס. כך החלה מגמה של התמקדות מצד רשויות האכיפה ביצרנים ובספקים של הסם ופחות בצרכני הקנביס. ד"ר סטנלי יולס, לשעבר מנהל המוסד הלאומי לבריאות הנפש ותומך בהקלת הענישה על שימוש בקנביס, העיד ב-1970:
"לאף אחד לא היה אכפת כשזו הייתה בעיית גטו. מריחואנה – ובכן, היא הייתה בשימוש על ידי מוזיקאי ג'אז או המעמד הנמוך, כך שלא היה לך אכפת אם הם קיבלו 20 שנים בכלא. אך כשנערים ונערות נחמדים ממעמד הביניים נתפסים בקולג', כשהם מבצעים את אותה העבירה […] לפתע הגישה המענישה והנקמנית [של הרשויות] נגעה לכל המעמדות בחברה."[12]
כשהסמים שבשימוש קבוצות המיעוט האתניות השתנו, המדיניות הממשלתית השתנתה בהתאם. כך, במדיניות שהייתה נהוגה משך עשורים לאחר חקיקתו של חוק הסמים ב-1986 עד שהוקלה מעט לאחרונה, החזקת קוקאין בצורת קראק בכמות 5 גרם נחשבה חמורה באותה המידה כהחזקת 500 גרם של קוקאין בצורת אבקה. בעוד שמחקרים חלוקים באשר להבדלים בסיכון בין שתי צורות הסם, הבדל חשוב הוא שקראק קוקאין היה נמצא בשימוש נרחב יותר בקרב שחורים והיספנים, בעוד שאבקת הקוקאין נפוצה יותר בקרב משתמשים לבנים.
כפי שמציינים ווסט וסיגל, שליטה חברתית באמצעות מדיניות סמים נעשית לא רק באמצעות איסורים ורדיפה סלקטיבית, אלא גם באמצעות אספקה, היכולה לשרת מטרות שונות. בזמן מלחמת העולם שנייה, אמפטמינים ומתאמפטמינים היו בשימוש בצבאות בשני צידי המלחמה בשל תכונותיהם המעוררות. לאחר מכן, שימוש נרחב עוד יותר נעשה בהם על ידי חיילים אמריקאים במלחמת קוריאה ובמלחמת וייטנאם. נעשה שימוש באספקת סמים גם למימון פעולות צבאיות, החל מהעלמת עין מסחר בהרואין על ידי מחתרות שפעלו במימון ותמיכת ארה"ב (בבורמה, ניקרגואה, אפגניסטן ועוד), ועד לאספקת אופיום באינדו-סין על ידי ארגוני הביון הצרפתיים לצורך מימון מבצעים סודיים.
סיכום
מטרתו של חיבור זה אינה רק להציג אנקדוטות היסטוריות. עלינו להבין כי מדיניות הסמים, כמו שאר תחומי המדיניות של המדינות השונות, היא נגזרת של מערכת אינטרסים מעמדית-שלטונית. הפגיעה בחירותם של פרטים וקבוצות, אפליה ורדיפה של קבוצות מיעוט אתניות – מאפיינים מובהקים של המלחמה בצרכני הקנביס – הן מאפיינים של המדינות הקפיטליסטיות באשר הן.
המאבק נגד ההפללה והרדיפה של המשתמשים במריחואנה מוכרח להיות חלק ממאבק רחב יותר כנגד האליטות שמנהלות מלחמה נגד מעמדות העובדים והעניים, מיעוטים אתניים וקבוצות מדוכאות ברחבי העולם. רדיפת צרכני מריחואנה היא רק תחום אחד מיני רבים בהם מפעילה המדינה דיכוי בשם מיני אינטרסים, כלכליים, פוליטיים, גאוגרפיים ואחרים, שמשתנים ללא הרף.
עם השינויים בדעת הקהל במדינות המערב, ייתכן בהחלט שנמשיך לראות בשנים הקרובות המשך המגמה של הקלת החקיקה נגד השימוש בקנביס ואף לגליזציה של הסם. סביר כי המדינה ובעלי ההון ימצאו בכך רווח, באמצעות מיסוי חדש על הסם שיזין את מכונות המלחמה ורווחי עתק לבעלי ההון בתעשייה החדשה. אל לנו לעצור שם.
[1] More Americans favor legalizing marijuana: Pew Research Center survey
[2]סקר "המגזין": מחצית מהישראלים בעד הפיכת עישון קנאביס לחוקי
http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1013683
[3]"Cannabis Control in Europe" in A cannabis reader: global issues and local experiences: Perspectives on cannabis controversies, treatment and regulation in Europe
[4]Gabriel G. Nahas, Hashish and Drug Abuse in Egypt During the 19th and 20th Centuries, p. 1
[5]Quoted in Dale H. Gieringer, The Origins of Cannabis Prohibition in California, p. 20
[6]Rudolph J. Gerber, Legalizing Marijuana: Drug Policy Reform and Prohibition Politics, p. 9
[7]Quoted in Michael Woodiwiss, Organized Crime and American Power: A History, p. 223
[8]Rudolph J. Gerber, Legalizing Marijuana: Drug Policy Reform and Prohibition Politics, p. 7
[9]Gaming the System: How the Political Strategies of Private Prison Companies Promote Ineffective Incarceration Policies, Justice Policy Institute
[10]Quoted in Doris Marie Provine, Unequal Under Law: Race in the War on Drugs, p. 72
[11]Targeting Blacks for Marijuana Possession Arrests of African Americans in California, 2004-08
יש ללחוץ כדי לגשת אל Targeting_Blacks_for_Marijuana_06_29_10.pdf
[12]Quoted in David Cole, No Equal Justice: Race and Class in the American Criminal Justice System, p. 152
גיליון מס' 5 של כתב העת "אלטרנטיבה"
גיליון מספר 5 של כתב העת "אלטרנטיבה" עלה כעת לרשת. לפניות ולקבלת עותקים מודפסים, אנא פנו אלינו לכתובת אי-מייל: ispaunity@gmail.com
לקריאת הגיליון באתר ISSUU
בלי אלוהים, בלי מנהל ובלי בעל: הקבוצה האנרכה-פמיניסטית הראשונה בעולם
תרגמה מאנגלית: יסמין חוסרי
הקבוצה הראשונה בעולם שהייתה אנרכה-פמיניסטית באופן מוצהר נוסדה כחלק מהתנועה האנרכיסטית הפורחת במאה ה-19 בארגנטינה. היא הוציאה לאור את העיתון האנרכה-פמיניסטי הראשון, "La Voz de la Mujer" ("קול האישה"). למרבה הצער, ההיסטוריה של האנרכה-פמיניזם בארגנטינה אינה מוכרת לרבים, ובמקרה הטוב ביותר היא מאוזכרת בקצרה. במקרים אחרים היא נשכחת לחלוטין.
רק תשעה גיליונות של La Voz de la Mujer יצאו לאור בבואנוס איירס, החל מה- 8 בינואר 1896 עד לכמעט שנה לאחר מכן, בליל השנה החדשה (1897). בין הכותבות נמנוו "קבוצת הנשים הנוקמות", "אחת שרוצה למלא תותח עם ראשים של בורגנים", "תחי הדינמיט", "תחי אהבת חינם", "פמיניסטית", "נחשית אוכלת בורגנים", "מלאה בבירה", "גבר עם סימפתיה לנשים". הרוב נכתב בספרדית, עם כתבה באיטלקית מדי פעם. אין זה מפתיע, בהתחשב בעובדה שהרעיון האנרכה-פמיניסטי הגיע לארגנטינה דרך ספרד בעיקר. אפילו החומר הפמיניסטי בעיתונות האיטלקית נכתב בעיקרו על ידי כותבות דוברות ספרדית. גרסה נוספת לעיתון, תחת אותו שם, התפרסמה בעיירה רוסאריו (העורכת שלו, וירג'יניה בולטן, הייתה האישה היחידה שידוע כי גורשה תחת 'חוק התושבות' מ-1902 שאפשר למשטר לגרש מהגרים שהיו פעילים בקבוצות פוליטיות). עיתון נוסף בשם La Voz de la Mujer התפרסם גם במונטווידאו, אורוגוואי, העיר שאליה גורשה בולטן.
La Voz de la Mujer תיאר את עצמו כ"מוקדש לקידום האנרכו-קומוניזם". הנושא המרכזי שלו היה הפנים המרובות של דיכוי הנשים. כתבת מערכת ציינה "אנחנו מאמינות שבחברה שלנו כיום אין דבר ואין אף אחד שנמצא במצב מצער ואומלל יותר מהנשים". נשים, הן אמרו, היו מדוכאות כפליים – הן על ידי החברה הבורגנית והן על ידי הגברים שחברים בה. אפשר להבחין בפמיניזם של העיתון דרך הקו התקיף שלו נגד מוסד הנישואין ונגד השליטה הגברית על הנשים. הכותבות לעיתון, כמו אנרכה-פמינסטיות במקומות אחרים, פיתחו גישה לדיכוי שהתמקדה בדיכוי מגדרי. הנישואין היו מוסד בורגני שהגביל את חירותן של הנשים, כולל החופש המיני שלהן. נישואין ללא אהבה, הנאמנות דרך הפחדה ולא רצון, דיכוי נשים על ידי גברים שהן שנאו – נתפסו כסימפטומים של הכפייה הכלולה בחוזה הנישואין. ניכור זה של הרצון האישי הוא שהאנרכה-פמיניסטיות גינו וביקשו לתקן, תחילה באמצעות אהבה חופשית ולאחר מכן, באופן יסודי יותר, באמצעות מהפכה חברתית.
La Voz de la Mujer היה עיתון שנכתב לנשים על ידי נשים. הוא היה ביטוי עצמאי של זרם פמיניסטי בתוך תנועת העובדים הדרום אמריקאית, והיה אחד המקרים המתועדים הראשונים של היתוך הרעיונות הפמיניסטיים עם גישה פועלית מהפכנית. כמו עם אמה גולדמן, לואיז מישל ווולטרין דה קלייר, זרם זה היה שונה מהזרם המרכזי של הפמיניזם, כיוון שעלה ממעמד הפועלים והעמיד את המאבק בפטריארכיה כחלק ממאבק רחב יותר נגד מעמדות והיררכיות כלכליים וחברתיים באופן כללי. זרם זה לא התמקד בנשים משכילות ממעמד הביניים, שהפמיניזם שלהן נדחה כ"בורגני" או "רפורמיסטי".
האנרכיזם הפמיניסטי צמח בבואנוס איירס בשנת 1890, בתקופה בה הצמיחה במשק הגדילה את הביקוש לעובדים מהגרים בקנה מידה עצום. הקבוצה האתנית הגדולה ביותר שהיגרה הייתה האיטלקים, אחריהם הספרדים ואחריהם הצרפתים. בקרב קהילות מהגרים אלה קמה הקבוצה שייסדה והפעילה את ה- Voz de la Mujer. כמו במקומות אחרים באמריקה, הרעיון האנרכיסטי הגיע במקור ממהגרים מאירופה, שם הייתה התנועה האנרכיסטית חזקה – איטליה, ספרד, צרפת. הקבוצות האנרכיסטיות ופרסומיהן הראשונים החלו להופיע בדרום אמריקה בשנים 1860-70, ומצאו קרקע פורייה בשל התנאים החברתיים בארגנטינה. בדומה לקהילות המהגרים מהם הגיעו, האנרכיסטים היו חלק בלתי נפרד ממעמד הפועלים בארגנטינה, בעיצוב רעיונותיו ומאבקיו. האנרכיסטים היו שותפים ליצירת ארגוני העובדים הראשונים, וכן ארגון הפגנות ושביתות. בשנות ה-80 וה-90 של המאה ה-19 פורסמו כ-20 עיתונים אנרכיסטיים בכל רגע נתון, בצרפתית, איטלקית וספרדית.
La Voz de la Mujer יצא לאור לראשונה לאחר חצי מאה של פעילות אנרכיסטית רצופה. הוא היה חלק מהמסורת האנרכו-קומוניסטית והוקדש להפלתה של החברה הקיימת ויצירת סדר חברתי חדש, צודק, שוויוני ומאורגן לפי העיקרון "מכל אחת לפי יכולתה, לכל אחת לפי צרכיה". כפי שקרה במקומות אחרים, הזרם פמיניסטי הייחודי התפתח כאשר הדחיפה הרעיונית העיקרית לאנרכה-פמיניזם הגיעה מפעילים ספרדים (עם זאת, גולים איטלקים כמו אריקו מלטסטה ופייטרו גורי תמכו ברעיונות הפמיניסטים בה בעיתוניהם ובמאמרים פרי עטם). בשנת 1901, הדרישה לשכר שוויוני לנשים הועלה ונתמכה על ידי מספר משמעותי של איגודי עובדים בפדרציית הפועלים של ארגנטינה.
העמדה המיליטנטית והאנטי-רפורמיסטית של ה- Voz de la Mujer עוררה תגובה בקרב נשים עובדות בערים בואנוס איירס, לה פלטה ורוסאריו, בין השאר משום שיצא לאור במשך שנה והודפסו בין 1,000-2,000 עותקים לכל גיליון, מספר מכובד לעיתון אנרכיסטי בזמנו. העורכות השתייכו להקהילות הספרדיות והאיטלקיות הגדולות וזיהו עצמן עם נשות מעמד הפועלים. ייחודו ככתב-עת אנרכיסטי היה במודעותו לייחודיות של דיכוי הנשים. העיתון קרא לנשים להתגייס ולפעול כנגד הכפפתן, הן כנשים והן כפועלות. מאמר המערכת הראשון שלו היה קריאת "די!" להוטה של נשים רבות: "נמאס לנו מכל כך הרבה דמעות וכל כך הרבה אומללות; נמאסו עלינו עבודות הפרך האינסופיות של הטיפול בילדים (אף שהם יקרים לנו); נמאס לנו להתחנן ולבקש; נמאס לנו להיות עושות דברם של מעבידים ידועים לשמצה או אישים נתעבים. החלטנו להרים קול גדול ולדרוש, כן, לדרוש קצת הנאה במשתאות החיים".
בעת התפרסם המאמר, הוא קיבל תגובות מעורבות מיתר התנועה האנרכיסטית, מהתעלמות ועוינות ועד תשבחות. עיתון אחד נתן לו קבלת פנים חמה במיוחד וקבע כי "קבוצת נשים מיליטנטיות פרשו את הדגל האדום של האנרכיה ומתכוונות להפיץ עיתון תעמולה בין חבריהן לעבודה ולסבל. אנו מברכים את יוזמותיו של פרויקט זה, ובו בזמן אנו קוראים לכל חברינו לתמוך בהן". הדבר לא היה מפתיע, מאחר שחלק נרחב מהעיתונות האנרכיסטית נטה אהדה לסוגיות פמיניסטיות באותו זמן. באמצע שנות התשעים של המאה ה- 19, ראו בארגנטינה כיסוי הולך ונרחב לנושאים הקשורים לשוויון של נשים, בפרט נישואין, משפחה, זנות ושליטה של גברים על נשים. עיתונים מסוימים אפילו פרסמו סדרה של חוברות שהוקדשו ל"שאלת האישה". "La Questione Sociale" ("השאלה החברתית"), העיתון בשפה האיטלקית שנוסד על ידי מלטסטה בבואו לארגנטינה בשנת 1883, פרסם סדרה של חוברות ש"הוקדשו במיוחד לניתוח של נושאים בענייני נשים". כתב העת "ג'רמינל", שיצא לאור לראשונה בשנת 1897, הראה דאגה מיוחדת ל"שאלת האישה", פרסם מספר מאמרים תחת הכותרת הכללית "פמיניזם", והגן על "אופי מהפכני וצודק מאוד של פמיניזם" כנגד האישום של חלק שטענו כי הפמיניזם היה פרי יצירתן של "נשים קטנות ואלגנטיות". רוב, אם לא כל החומר הפמיניסטי בעיתונות האנרכיסטית, נכתב על ידי נשים.
עם זאת, האהדה העקרונית לפמיניזם שנראתה בקרב אנרכיסטים, לכאורה, עוררה גם אופוזיציה משמעותית בפועל. נראה כי הגיליון הראשון של ה- Voz de la Mujer עורר עוינות ניכרת, מאחר שבגיליון העוקב העורכים תקפו נחרצות את העמדות האנטי-פמיניסטיות הנפוצות בקרב גברים בתנועה. כלשונן:
"כשאנו הנשים, בלתי ראויות ובורות כפי שאנחנו, נטלנו יוזמה והוצאנו לאור את Voz de la Mujer, היינו צריכות לדעת, הו נוכלים מודרנים, כיצד תגיבו עם הפילוסופיה המכניסטית הישנה שלכם ליוזמה שלנו. אתם צריכים להבין שלנו, הנשים הטיפשות, יש יוזמה ושהיא תוצאתה של חשיבה. אתם יודעים, אתם גם חושבים . . . העותקים של הגיליונות הראשונים של ה- Voz de la Mujer הופצו וכמובן פרצה מהומת אלוהים: "שחרור הנשים? בשביל מה?" " שחרור הנשים? בשום פנים ואופן!" . . . "תנו לשחרורנו לבוא קודם, ולאחר מכן, כאשר אנו הגברים נהיה משוחררים וחופשיים, נחשוב גם עליכן".
למראה היחס העוין הזה הגיעו העורכות למסקנה שנשים אינן יכולות לסמוך על גברים שייטלו יוזמה בדרישת שוויון לנשים. אותו גיליון הכיל מאמר שכותרתו "לכבוד משחיתי הרעיון" שבו הזהירו גברים: "כדאי שתבינו אחת ולתמיד שהמשימה שלנו אינה מצטמצמת לגידול ילדיכם וכיבוס הבגדים שלכם, ושיש גם לנו זכות לשחרר את עצמנו ולהיות חופשיות מכל מיני חסויות, בין אם כלכליות או משפחתיות". מאמר המערכת בגיליון השלישי הדגיש כי הם אינן תוקפות את האנרכיסטים הגברים ככלל אלא את אותם "אנרכיסטים לריק", מעמידי פנים שלא רצו להגן על "אחד האידיאלים היפים ביותר באנרכיזם – שחרור הנשים".
זעמן של העורכות היה מוצדק בהתחשב בכך שאנרכיסטים דגלו בחופש ושוויון לכל בני האדם, לא רק גברים, כאשר נשים שדוכאו על ידי הפטריארכיה יכלו בצדק, כקבוצה מדוכאת, לדרוש תמיכה מעמיתיהם האנרכיסטים במאבק השחרור. עם זאת, מבחינת גברים אנרכיסטים רבים ניתן היה להתעלם מבעיות אלה עד "לאחר המהפכה", גישה שעורכות ה-Voz de la Mujer דחו בצדק כצרה ואנוכית. אין זה מפתיע שהאנרכיזם היה מסוגל לאמץ את המאבק בפטריארכיה יותר מאסכולות אחרות של סוציאליזם שנטו להתמקד בעיקר בענייני ניצול כלכלי. עם זאת, תמיכה תיאורטית זו בפמיניזם לוותה לעיתים קרובות בסקסיזם בפועל.
קל לראות מדוע פמיניסטיות נמשכו לאנרכיזם ומדוע הן התנגדו בצדק לצביעות האנרכיסטית הגברית. הרעיון המרכזי של האנרכיזם הוא הצורך במאבק בסמכות ובשעבוד מכל סוג, כולל הכפייה ושלילת החירות מנשים בענייני נישואין ומשפחה. על כל האנרכיסטים לשאוף לחירות בתוך מערכות יחסים. הדגש האנרכיסטי על דיכוי ויחסי כוחות יצר מרחב שבתוכו ניתן היה לראות נשים בו-זמנית הן כקורבנות של החברה המעמדית והן כקורבנות של סמכות גברית. La Voz de la Mujer ביטא זאת בגיליונו הרביעי: "אנו שונאות את הסמכות כי אנחנו שואפות להיות בנות אדם ולא .מכונות לביטוי רצונות ה'אחר', בין אם תהיה זו סמכות, דת או כל דבר אחר". ניתן לסכם את מטרת העיתון בצורה בטובה ביותר באמצעות חתימתה של אחת הכותבות: "בלי אלוהים, בלי מנהל ובלי בעל."
אבא עני, ילד עני / גיא מור
אחת ההצדקות האידיאולוגיות המשמעותיות לקפיטליזם היא שלמרות חוסר השיוויון הגדול תחתיו, במסגרת השוק החופשי לכל אחד יש הזדמנות נאותה להצליח בגדול ולהיעשות עשיר – אם רק ירצה זאת באמת ואם "יש לו את זה", כלומר את הכישורים והיכולות הטבעיים שדרושים כדי להצליח.
אפילו על פי המיתוס עצמו, לא "כל אחד יכול" אלא רק מי שבורך בתכונות אופי המאפיינות אנשים עשירים – כושר המצאה, כושר ניהול, ניהול סיכונים מחושבים, קור רוח, וכיו"ב. (חלקכן אולי שמתן לב שהתכונות הללו לא באמת מאפיינות אנשים עשירים. מאפיינים נפוצים יותר הם היוולדות להורים עשירים, ניצול משאבים טבעיים ומינוף כספי ציבור.)
לחשוב כמו עשירים
על פי תפיסה רווחת, יש משהו חיובי שהעשירים עושים, שבזכותו הם נעשים עשירים וחשוב לא פחות, ממשיכים להישאר עשירים. ספרי עזרה עצמית בסגנון "אבא עשיר, אבא עני" מבטיחים ללמד את הקורא בהם את סודותיהם של אנשי העסקים המצליחים, כך שעם מעט התמדה ועבודה קשה, כל אחד יוכל להפוך בעצמו לעשיר.
כפי שג'ינה ריינהרט, האישה העשירה ביותר בעולם והאדם העשיר ביותר באוסטרליה, מייעצת לעניים באשר הם: "אין מונופול על להיות מיליונר. אם אתם מקנאים במי שיש לו יותר כסף, אל תשבו בחיבוק ידיים ותתלוננו. עשו משהו כדי להרוויח יותר כסף בעצמכם – בזבזו פחות זמן בשתייה או עישון ובילוי עם חברים, ויותר זמן בעבודה." ריינהרט, יש לציין, קיבלה את הונה בירושה.
בארה"ב העשירים אף מכונים "בוראי מקומות עבודה" (job creators), מעין נאו-אלילים של מיתולוגיה עסקית חדשה (גברים ולבנים על פי רוב). נכון שבישראל הערצת עשירים מעולם לא התבססה באותה המידה כמו בארה"ב, ונתקשה עוד יותר למצוא שרידים שלה לאחר לאחר מחאת קיץ 2011 (כעת אנשים כמו רני רהב טוענים שהבעיה בחברה היא דווקא "שנאת העשירים"), אך בכל זאת התפיסה לפיה מצב כלכלי משקף תכונות אופי של הפרט עודנה טבועה בחלק ניכר מהשיח אודות עוני, שיח המתווה את האופן בו אנו ניגשים לסוגיות כלכליות-חברתיות רבות.
תרבות העוני
אחד הרעיונות החשובים בשיח הציבורי והאקדמי על עוני הוא הרעיון על כך שקיימת בקרב אנשים החיים בעוני "תרבות עוני" ייחודית, עם מאפיינים ייחודיים משלה. (למעשה תפיסה שכזו מרומזת בעצם השימוש בביטוי "עניים" ולא "אנשים החיים בעוני" – ביטוי ממנו עולה תפיסה המתייחסת לאדם החי בעוני כמי שהעוני טבוע בו).
המונח "תרבות העוני" נטבע על ידי האנתרופולוג אוסקר לואיס (Oscar Lewis) בעקבות מחקרו על שכונות עוני באמריקה. במחקרו בשנות ה-60 בקרב אוכלוסיות החיות בעוני טען לואיס כי אוכלוסיות אלה מפתחות "תרבות עוני" שממשיכה להנציח את עצמה גם כאשר הגורמים המבניים שהביאו להיווצרותה השתנו. על פי לואיס תרבות זו מאופיינת בתחושת שוליות, חוסר אונים, תלות, נחיתות, חוסר שליטה על דחפים וחוסר יכולת תכנון. תרבות זו מוטבעת באישיותם של ילדים החיים בעוני כבר בגיל צעיר, כך שקשה לשנותה.
על אף שליבו של לואיס, שבעצמו גדל בתנאי עוני ומחסור, היה מאז ומעולם עם האנשים החיים בעוני, ומטרתו העיקרית הייתה להפנות אצבע מאשימה כלפי החברה שבה מתקיים העוני, התאוריה שפיתח אומצה בחום על ידי אלו שביקשו להאשים את העניים במצבם. שכן מתפיסת "תרבות העוני" משתמע שהעניים יחדלו להיות עניים אילו רק ישנו את תרבותם. מעבר לכך, תפיסה זו קובעת שלאנשים החיים בעוני יש אמונות, ערכים והתנהגויות די אחידים וצפויים. במילים אחרות, העני אינו נתפס כסובייקט המשפיע על המציאות אלא כבסך-הכל-עני. כפי שמציינת מיכל קרומר-נבו, תפיסה זו גוזרת מביטויים התנהגותיים של אנשים החיים בעוני תכונות אופי אינהרנטיות, מבלי לבחון את הנסיבות ואת ההקשר הרחב של אותן התנהגויות:
"אם נתבונן במחקריו של לואיס, כמו גם במחקריהם של חוקרים רבים אחרים, נמצא שהוא מתחקה אחר חוסר ההצלחה ברמה התפקודית של האנשים שהוא כותב עליהם, ואז יוצר זיהוי בין חוסר ההצלחה לבין תכונותיהם של אותם אנשים. כך, לדוגמה, מתפרש הקושי לא לחרוג מתקציב מצומק (ביטוי התנהגותי) כהוכחה חותכת לחוסר יכולת לארגן ולתכנן תקציב, בלי התייחסות לשאלה אם גודלו של התקציב המצומק אמנם מאפשר תכנון או ארגון יעילים יותר; הקושי להתמיד בעבודה נתפש כביטוי למחסור בהרגלי עבודה ולא נבחן בתוך ההקשר הרחב, שבו הרגלי העבודה הנדרשים בתחומי העיסוק הפתוחים בפני אנשים שאינם משכילים הם לרוב נכונות לעסוק שעות ארוכות בעבודה חדגונית ומשעממת, צייתנות אינסופית והסתפקות במועט."1
תפיסת "תרבות העוני" של לואיס התקבלה בברכה על ידי קובעי מדיניות, כדוגמת דניאל פטריק מויניהאן, עוזר שר העבודה בממשלת לינדון ג'ונסון. הדו"ח המפורסם שחיבר מויניהאן בשנת 1965 על העוני בקרב משפחות שחורות בארה"ב נתפס ככתב אישום על המבנה הרעוע של המשפחה השחורה כגורם האחראי לעוני בקרב משפחות שחורות וכמכניס מימד גזעי חדש לתפיסת "תרבות העוני".
התיאוריה של לואיס העניקה כסות אקדמית ומדעית להאשמת העני, כלי אידיאולוגי חשוב בשירות השיטה הכלכלית הקפיטליסטית, שהרי אם העניים אינם אשמים במצבם… אולי זו השיטה שאשמה?
קבלת החלטות בתנאי עוני
עוני הוא מצב שנוטה להנציח את עצמו. עוני עובר בירושה. בדומה למבנים חברתיים-כלכליים אחרים עוני נוטה לשעתק את עצמו, לא מחמת תרבות עוני שמסרבת לעבור מן העולם אלא בשל יחסי הכוח בחברה המקבעים את התנאים לשימורו.
אחת מהדרכים שבהם נראה כי עוני מנציח את עצמו, ייתכן ותפתיע דווקא את אלה שמבקרים את תפיסת "תרבות העוני" ואת הרעיון לפיו עניים הם עניים מאחר שהם מקבלים החלטות גרועות. שורה של מחקרים בפסיכולוגיה ובכלכלה התנהגותית מצאו כי קיים קשר הדוק בין עוני לבין החלטות "גרועות". אלא שהסיבתיות היא הפוכה: עניים אינם עניים כיוון שהם מקבלים החלטות גרועות – הם נוטים לקבל החלטות גרועות בדיוק מאחר שהם חיים בעוני.
החוקרים סנדהיל מולאינתן ואלדר שפיר מצאו כי הימצאות במצבי מחסור (כגון מחסור בכסף או בזמן) מקשה על התהליך הקוגנטיבי של קבלת החלטות. שפיר ומולאינתן מבקרים את אחת הדעות הרווחות במחקר בנוגע לעוני אשר "מייחסת לעניים מגוון כשלים וגרעונות פסיכולוגיים וגישתיים אנדמיים שהופכים את ראייתם את הדברים למוטעת, את התנהגויותיהם ללוקות בחסר ואת בחירותיהם לרוויות שגיאות, ושמים אותם במצב בו הם זקוקים הנחייה פטרנליסטית.”2
עמדה נוספת אותה הם מבקרים היא זו לפיה אנשים הם רציונליים ביותר ופועלים בצורה מחושבת להשגת יעדים ללא צורך בעזרה וללא עשיית שגיאות רבות.
תפיסה חלופית, בה מחזיקים שפיר ומולאינתן, טוענת כי אנשים החיים בעוני אינם פועלים בחישוביות רציונלית מושלמת אך גם לא באיזו פזרנות טבעית מולדת. הם טוענים כי אנשים החיים בעונים מבצעים את אותן השגיאות שכל האנשים מבצעים בתחומי חיים אחרים, אלא שמרחב השגיאה (margin of error) שלהם צר הרבה יותר, וההשלכות של "טעויות פיננסיות" חמורות הרבה יותר בהיעדר רשתות בטחון חברתיות.
בנוסף לכך הם טוענים כי מצב של דלות ומחסור יוצר פסיכולוגיה משלו. עוני גורם להכבדה מנטלית וריקון המשאבים הקוגנטיביים המוגבלים שלנו. “רוחב הפס המנטלי" מועמס באינספור דאגות.
על אף שממצאיהם של שפיר ומולאינתן עלולים להתפרש כביטוי נוסף של "האשמת העני במצבו", לא מדובר כאן על מציאתם של כשלי אופי בקרב אנשים החיים בעוני. מדובר על החסמים והגורמים האובייקטיביים איתם מתמודדים האנשים החיים בעוני, ועל השפעותיה של ההימצאות בעוני – השפעות שיחולו על כל אדם במצב דומה. כפי שמציין החוקר דין ספירס שערך מחקר דומה, שיבוץ אקראי של נבדקים לתנאי "עוני" ו"עושר" בהקשר של הניסויים שנערכו הוביל באופן עקבי לקשיים בקבלת החלטות בקרב ה"עניים".3
פתרונות סימפטומטיים, בעיה שורשית
כיום רבים יסכימו, יש לקוות, כי אנשים החיים בעוני זקוקים לשינוי מערכתי, ולא לספרי עזרה-עצמית. אך לאיזה שינוי מייחלים, ומה מכנים שינוי מערכתי – בנקודה זו רבה המחלוקת. השיח החברתי המקובל כיום כלל אינו מדבר על חיסול העוני אחת ולתמיד, אלא לכל היותר על הפיכתו לנסבל יותר באמצעות מדיניות רווחה וחלוקה מחדש של הכנסות, המשתלבים במסגרת הסדר הכלכלי הקיים מבלי לאיים בערעור יסודותיו.
בניגוד לכך, קוראת הגישה האנרכיסטית למבט ביקורתי על מבני הכוח בחברה המייצרים הבדלים מעמדיים. מבני הכוח הללו הם המייצרים עוני, שהוא תופעה חברתית ולא קללה שאיתה האנושות מוכרחה להתמודד ללא כל ברירה. התפיסה האנרכיסטית קוראת להתמודדות עם שורש הבעיה ולא עם הסימפטומים הנראים שלה.
בד בבד עם שחיקתה של מדיניות הרווחה בשל חוסר הסבלנות הנאו-ליברלי לכל 'ויתור' כלפי העובדים והעניים, מתעצמת התפיסה לפיה הבדלי מעמדות הם דבר בלתי נמנע ועלינו לזנוח את העיסוק בשיוויון ולהתמקד ב"הגדלת העוגה" – כך שפרוסת העוגה של כל אחד ואחת, כולל האנשים שחיים בעוני, תהיה גדולה יותר. כך השאלות אודות מי משרתת הגדלת העוגה, איך בדיוק גידול בצמיחה כשלעצמו משפר את איכות חיינו, והאם השיטה הכלכלית אכן פועלת בהתאם לצרכים ולרצונות האוכלוסייה, מטואטאות מתחת לשטיח.
מטרתו של שיח ביקורתי אודות עוני אינה רק להבין את הדינמיקה של העוני בחברה הקפיטליסטית. כדבריו של הסוציאליסט החירותני אוסקר ויילד, המטרה היא אף להרהיב עוז ו"לבנות מחדש את החברה כך שעוני יהיה לבלתי אפשרי".
___________________________________
1. מיכל קרומר-נבו, “להביט בעיני אנשים החיים בעוני"
http://acheret.co.il/?cmd=articles.156&act=read&id=715
2. Marianne Bertrand, Sendhil Mullainathan & Eldar Shafir, “Behavioral Economics and Marketing in Aid of Decision-Making among the Poor”
יש ללחוץ כדי לגשת אל Decision%20Making.pdf
3. Dean Spears, “Economic decision-making in poverty depletes cognitive control”
גיליון רביעי של עיתון "אלטרנטיבה" – גרסת PDF
לקריאה לחץ/י על התמונה
תוכן העניינים:
– מכיכר טקסים לכיכר פריז: מאבק בהון ובשלטון
– וולונטריזם ומיתוס ההסכמה / גיא מור
– ריאיון עם אנרכיסט מצרי
– האימפריאליזם הפראי של ארה"ב / נועם חומסקי (תרגום: רועי בשה)
– למה הצטרפתי לאחדות / אלכסיי ק.
להורדה: אלטרנטיבה – גיליון 4
גיליון שלישי של העתון "אלטרנטיבה"/גרסת PDF
בעלי המלאכה של היום
פורסם לראשונה ב"אלטרנטיבה" גיליון נובמבר 2012
המחבר: אלכסיי פבו
יצירה וכך גם יצירתיות הם יכולות הניתנות לכלל בני אנוש. במידה כזאת או אחרת כל אחד משתמש ביכולת זאת. ישנם אנשים השולטים במידה רבה על היכולת, והם אלה שהופכים את היצירה למקצוע. הם אינם בהכרח מעוניינם ברווחיות של הדרך שבחרו, תהליך היצירה – הוא הפרט שמניע, מסקרן ומגרה את מוחיו של היוצר. מי הוא "יוצר" בעצם? לטענתי, יוצר הוא – כל בן אנוש המסוגל להוליד ולאמץ רעיון במוחו ולהפיכתו לפרט גשמי לחלוטין. השימוש במילה העברית "יצירה" מעצים עוד יותר את משמעות המילה וכך ניתן לראות ביצירה ניסיון תמידי של האדם להידמות לכוח היוצר עולמות – בין אם הוא טבע או ישות בעלת יכולות בלתי מוגבלות. ברשותכם אמשיך את משפטו של גדולי האנושות – רנה דקארט: "אני חושב, משמע אני קיים. אני גם עושה, משמע אני לא סתם קיים". עשייה פיזית המסתמכת על רעיון, מחשבה והגיון הולידה את הציוויליזציה האנושית. משחר האנושות לאדם קדמון לא הייתה ברירה אלא לעסוק במלאכה. קיים הבדל בין מלאכה, לעבודות כפיים ולעמל אינטלקטואלי. עבודת כפיים נדרשת על מנת ליצור אובייקט גשמי. עבודתו של המוח תדרש כדי להוליד רעיון, לחלום, להבין ובסופו של דבר לחשב. כולנו מכירים מקצועות משני הסוגים. מלאכה זהו תחום המשלב בין אינטליגנציה, יכולת לבצע ומיומנות. אדם העוסק במלאכה – הוא היוצר. תחום הנפחות הוא דוגמא מצויינת למלאכה. דרוש ידע עצום, כוח פיזי ומיומנות רבה על מנת ליצור ולהביא לעולם אובייקט גשמי כמו סכין או פמוט. בימינו, מעניין לראות את המכשור והמחשוב יורשים את מקומו של האדם בתהליך היצירה, ומספר המקצועות שניתן לאחד תחת המושג "מלאכה" הולך וקטן. מהפכה תעשייתית לא הייתה מתקיימת ללא אנשי מלאכה, אך היא גם גרמה להעלמותם. בימינו אנשי מלאכה נדירים, במיוחד במדינות שהתפתחו כלכלית. ניתן לראות שבאירופה וארה"ב אנשי מלאכה הם מוצג מוזיאוני כמעט ומופיעים בירידים ואירועים שונים. כנגד זאת, ניתן לראות שמדינות עניות ומתפתחות, עדיין מסתמכות על בעלי מלאכה שונים. בהודו אנשי מלאכה, באין בררה, מחזיקים בידם יכולת עצומה של ייצור אובייקטים באיכות גבוהה ורמת גימור מושלמת. 
אם כל מה שנאמר, אנחנו חיים בתקופה מעניינת. העולם נחנק מייצור המוני, ממבחר ומגוון מיותר של מוצרים. זרימה בלתי נפסקת של מוצרים מצריכה משאבים רבים ומשאירה מאחוריה כמות פסולת בלתי נתפסת. הוקמו חברות שמטרתן היא לייצר מוצרים זולים, המשרתים את המשתמש פרק זמן מוגדר והולכים לפח. ה"עושר" הזה, הוליד מחדש את תחום עבודת יד ומלאכה. יותר ויותר אנשים מבינים ומחפשים את הקשר הרגשי בין היוצר למשתמש, המתבטא במוצרים. אנחנו אוהבים לחשוב שמוצר נבנה ונוצר במיוחד בשבילנו, שמישהו השקיע שעות עבודה במצלמה שלנו, בתיק או בשעון. אני תומך בגישה זאת. היא אומנם מביאה לשוק מוצרים יקרים אך גם איכותיים וחסכוניים מבחינת ניצול משאבים ואנרגיה. הסביבה נפגעת הרבה פחות כי, המוצר משרת את האדם הרבה יותר זמן ממוצר זול.
אז, בפעם הבאה, שאתם באים לקנות מוצר כלשהו, תחשבו – אם כדאי לחסוך קצת ולעזור לעולם שלנו להפוך לנקי, עשיר ומיוחד יותר
"אנארכו"-קפיטליזם: הכבשה השחורה שמעולם לא הייתה
פורסם לראשונה ב"אלטרנטיבה" גיליון נובמבר 2012
המחבר: גיא מור
קורא מזדמן של כתבים אנארכיסטים באינטרנט עלול להגיע למסקנה כי בין הזרמים הבולטים באנארכיזם כיום, עומדים חסידי השוק החופשי המתקראים "אנארכו-קפיטליסטים". אין זה נוהג חדש לעשות שימוש במילה "אנארכיזם" כמילת גנאי, או לציון דברים שהאנארכיזם איננו, וגם גיוסה לקידום רעיונות המנוגדים כל כך לרעיונות האנארכיזם כבר אינו בגדר הפתעה. אך בכל זאת נחמץ הלב למראה ההטעיה.
במה תומכים אותם "אנארכו"-קפיטליסטים? במה בא לידי ביטוי ה"אנארכיזם" במשנתם? ה"אנארכו"-קפיטליזם מתמרד כנגד המדינה, שמעיזה, ברוב חוצפתה, לפקח ולהגביל את השוק ולהכניס את ידה הארוכה לכיסם העמוק של בעלי הקניין הפרטי לגביית מיסים וכדומה. לשיטתם, את המונופול של המדינה יש "לחלק" למוסדות פרטיים – גם שיטור, ענישה וביטחון ואף את החוק עצמו בכוונתם להפריט.
אך למרות כל הרטוריקה והטיעונים המסובבים, לא ניתן להפריד בין האנארכיזם לבין תנועת העובדים המהפכנית. השניים התפתחו זה לצד זה בתקופת האינטרנציונל הראשון, ואף כיום איגודי העובדים האנארכיסטיים של אירופה ממשיכים את מסורת זו. רעיון החירות האנארכיסטי מנוגד לזה של ה"אנארכו"-קפיטליסטים: האחרון שואף לבטל את מרות המדינה, רק כדי להחליפה במרות ובברוטליות הנוראה והבלתי מרוסנת של בעלי ההון הפרטי. בכך, חוטא ה"אנארכו"-קפיטליזם גם להבנת תפקידה החברתי של המדינה המודרנית, אשר מרסנת את האינטרסים הפרטיים של בעל הון זה או אחר לטובת האינטרסים המשותפים של מעמד בעלי ההון בכללותו.
חירות אמיתית, סבורים האנארכיסטים, אינה אפשרית ללא שיוויון. כדברי באקונין, "חירות ללא סוציאליזם היא זכות-יתר ועוול, ואילו סוציאליזם ללא חירות הוא עבדות וברוטליות." המדינה המודרנית, בהיותה התגלמות פוליטית של שיטת הייצור הקפיטליסטית, אינה ניתנת לביטול בנפרד מהקפיטליזם, כדרך שבה מוציאים טפיל מגופו של אורגניזם חי. שלטון מעמדי מצמיח מאליו מנגנונים פוליטיים של דיכוי, קרי: המדינה. מערכת מעמדית של רכוש פרטי לא מסוגלת להתקיים בלעדיה. שוק "חופשי" יהיה כזה עבור בעלי הרכוש והממון, לא בעבור העובדות והעובדים המנוצלים שתחתיהם.
אילו אינטרסים חברתיים מייצג ה"אנארכו"-קפיטליזם? ללא ספק לרבים מתומכיו כוונות כנות. אולם במונחים מעמדיים, זרם זה מייצג, בדומה ל"תנועת מסיבת התה" האמריקנית, את האינטרס המעמדי של הזעיר-בורגנות, אנשי העסקים וההנהלה הקטנים המתקשים לשמור על מקומם בסולם החברתי בטלטלות של משברי הקפיטליזם וחווים על בשרם את "נטל המיסים". מצבם זה מביא אותם להזדעק נגד דורסניותה של ה-Big Government, הממשלה הגדולה, ולצאת נגד המהגרים והעובדים הזרים, שמנקודת מבטם אשמים בכך.
האנארכיזם, לעומת זאת, מציב על סדר היום את האינטרס של המנוצלים, המדוכאים וחסרי הזכויות – שהוא, בשורה התחתונה, האינטרס האנושי עצמו המשותף לכל בני האדם. בניגוד ל"אנארכו"-קפיטליזם, קורא האנארכיזם לביטול הרודנות המדינית והכלכלית גם יחד, ומציע התאגדות מרצון על בסיס הסכמה חופשית ומעמד חופשי כבסיס לחברה חדשה. את שירותיה החיוניים של המדינה הביורוקרטית אין להעביר לבעלי ההון והכוח, אלא לניהול הציבורי, הישיר והדמוקרטי של העובדות והעובדים.
למרות הנוכחות הבולטת מעל דפי האינטרנט, נותר ה"אנארכו"-קפיטליזם בבחינת זרם שולי בפוליטיקה של הימין הסהרורי בארה"ב, ללא קיום ממשי במציאות. באותו זמן, ממשיך האנארכיזם המעמדי לקדם את המאבק המעמדי ואת התארגנות העובדים ברחבי העולם, בייחוד בספרד וביוון מוכות המשבר. האחד מביא עמו בלבול ואכזבות, אך השני מציע אלטרנטיבה אמיתית לעתיד טוב יותר.
Unity • אחדות • الوحدة • Единство 