סוריה : ראיון עם אנרכיסט מחאלב

Syriaנכתב במקור ע"י ברנדון גריי, תורגם מאנגלית על ידי רועי זיסקינד

ההתקוממות בסוריה כנגד הדיקטטורה הטוטליטרית של בשאר אל-אסד נמצאת בשנתה הרביעית. מה שהחל במרץ 2011 בעיר הדרומית דרעא עם ילדי בית ספר שריססו בגרפיטי סלוגן ממצרים, "העם דורש את נפילתו של המשטר," הפך במהרה להפגנות המוניות מכל המגזרים שהתפשטו ברחבי הארץ כשדיכוי ברוטלי מצד המשטר פגש נחישות עיקשת מצד המפגינים. חיילים שסירבו לפקודות פתיחה באש לעבר המפגינים ערקו מן הצבא והקימו את "הצבא הסורי החופשי" כדי להגן על המפגינים מהדיכוי. מחאות המוניות על בסיס קבוע ומועצות עממיות הזינו את המרד התוסס.

מונרכיות סוניות אזוריות עודדו גורמים ריאקציונריים מקומיים שניסו להחדיר למרד שפה עדתית בעוד מערכת העינויים של משטר אסד עינתה אלפי פעילים. פונמנדליסטים סוניים שוחררו מבתי הסוהר של אסד והצטרפו לאחיהם העיראקים כדי ליצור את הבריגדות האולטרה-ריאקציונריות של המדינה האיסאלמית של עיראק וסוריה  (דאע"ש בעגה המקומית). אל-קאעידה דחתה אותם כקיצוניים מדי, והעדיפה במקום זאת לתמוך בשותפיהם הרשמיים, ג'בהת אל-נוסרה (חזית אל-נוסרה). דאע"ש תקפה רק לעיתים נדירות מטרות של המשטר של אסד, והעדיפה במקום זאת לקרוע לגזרים, מן העורף, את המיליציות של המרד, וכך הם ניצלו כמעט לחלוטין מהפצצות אוויריות כלשהן מצד כוחות הממשלה. פריבילגיה שכזו לא הוענקה מעולם לאזרחים במחוזות המשוחררים.

"הצבא הסורי החופשי" המבוזר והלא מאורגן צבר מוניטין של שחיתות כשחלק מלוחמיו מעוטי האספקה הואשמו בביזה ובפגיעות אחרות. ההפצצה הבלתי פוסקת של אזרחים והעוצמה של הצבא המודרני והמצויד היטב, המגובה בגוש האימפריאליסטי של רוסיה-איראן-סין, גבו את המחיר. חומס, עיר מרד גדולה, הפכה לעיר מורעבת ותחת מצור. אותו הדבר נכון גם לגבי הפרברים של הבירה דמשק. חאלב, הלב המסחרי של הארץ, הפכה למוקד של קונפליקט אינטנסיבי ומוקד לחסכים במשך שנתיים עכשיו. השנה "הצבא הסורי החופשי" וקואליציית החזית האיסלאמית יזמו צעדי ענישה כדי להעיף את דאע"ש, אחרי קמפיין פעיל ואמיץ שתייג את דאע"ש כאויבי המהפכה (קונטר-מהפכנים).

בשעת כתיבת דברים אלה, דאע"ש והמשטר של אסד מנצחים במלחמה שגבתה את חייהם של יותר מ-160 אלף בני אדם, הרסה נתחים עצומים מהארץ ועקרה מיליונים מבתיהם.

לאחר התקשרות בת כמעט שנתיים דרך הסקייפ והפייסבוק יצא לי סוף כל סוף לפגוש את אנרך, קומרד מסוריה איתו התכתבתי במשך זמן כה רב. הוא משכונת בוסתן אל באשה בחאלב.

ב: כשהחלו ההפגנות בדראע, מה חשבת כששמעת שמשהו מתרחש?

א: ובכן לפני שהחלו ההפגנות בדראע, יצרנו קבוצות מחאה בסוריה, אך תרשה לי לומר שלאחר המהפכה המצרית והמהפכה התוניסאית "כוחות הביטחון" הסוריים יצאו לרחובות כל הזמן. אז כאשר החלה המהפכה בדראע, כוחות הביטחון היו לנו בכל מקום. הדבר היחידי שעלה לראשי הוא שאנחנו צריכים לעשות כמוהם, אנחנו צריכים לצאת לרחובות, לכבוש את חאלב, אך זה לא קרה משום שבפעם הראשונה שלי ברחובות חאלב סוג של נעצרתי רק מכיוון שהיינו קבוצה של ארבעה אנשים שהלכה לכיכר בחאלב. אז הם לקחו אותנו, ואז חקרו אותנו ברחוב: "מה אתם עושים כאן? למה אתם פה? אתם הולכים למחות נגד אסד?" וענינו "לא, אנחנו כאן כדי לאכול פלאפל." (צחוק) אחרי הכל, זה התחיל. כשראינו את התמונות של המפגינים בדראע כולנו ידענו שזה ימשיך, זה לא ייפסק כי המעשים האכזריים של כוחות המשטר הסורי נגד המפגינים היו כמו סימן עבורנו שזה לא ייגמר שם. זה לא ייגמר בדראע.

אף אחד לא היה מתאר לעצמו שמה שקורה עכשיו יקרה. אבל אתה יודע, אחרי הכל, אני לא יכול להגיד שהאנשים טועים עכשיו. אחרי הכל כשאתה מול דיקטטורה של ארבעה עשורים, כשהדיקטטור משתמש בכלי נשק כנגד אזרחים לא חמושים, אני לא יכול להאשים את האנשים שלקחו נשק ויצאו לרחובות בשם החירות. כרגע אין ממש חירות, אך אני לא יכול להאשים אותם.   

היית די צעיר כשזה התחיל, בן כמה היית?

אני בן 22 עכשיו, אז הייתי בן 19.

איך זה היה להיות נער לפני המהפכה, תחת הדיקטטורה? מתי התחלת לראשונה לחשוב בצורה פוליטית, או לא להסכים עם המשטר, או להיות נגדו?

המשפחה שלי הייתה נגד המשטר, אז גדלתי נגד המשטר, אך הרשה לי לומר שהקרב הראשון שלי נגד המשטר היה כשהייתי בן 17. היה לנו מחזה תיאטרלי בבית הספר, אך הוא עבר תחת ידיה של המפלגה השלטת. הם מחקו כמה סצינות שהם רצו. זה היה הקרב הראשון, והם ניצחו בפעם הזו

אתה יודע בסוריה כשאתה בן 18 אתה צריך ללכת לצבא – אתה מוכרח ללכת לצבא. אז ללכת ברחובות כשאתה בן 18 ואינך בצבא, זה מסוכן עבורך. כמעט נעצרתי פעמיים רק בגלל זה, ואמרתי שאני סטודנט, אני לא יכול להיכנס לצבא כשאני לומד באוניברסיטה. הם אמרו "תראה לנו את התעודה שמוכיחה שאתה באוניברסיטה", ולא הייתה לי את התעודה, אז הם לקחו אותי למעצר, ונשארתי שם במשך משהו כמו 12 שעות, אז הם הוציאו אותי החוצה כי הם השתכנעו שלמדתי באוניברסיטה אז אתה יכול לראות את הדיקטטורה כל יום מילדותך ועד שאתה הופך לגבר מבוגר.

כשאתה תלמיד בבית הספר, לכל ילד, בכל כיתה, יש תמונה של חאפז אל-אסד [אביו של בשאר] שאומרת לך שהאח הגדול צופה בך בכל מעשה שאתה עושה. אז אחרי הכל, אתה בן אדם, כשאתה רואה את התמונה נועצת בך מבטים, אתה יודע שיש מישהו שמסתכל עלייך. אתה תחת לחץ כל הזמן. אז התחלתי לבצע מעשים נגד המשטר ולמען המהפכה. זה לא היה הרבה, אבל אתה יודע, הייתי נער.

האם צפית את הדיכוי, ההרג, שהם ימחצו את המהפכה בכל דרך שהם יוכלו?

כן. לא הייתי עד ל-1982, אבל המשפחה שלי הייתה עדה. ב-1982 חאמה (חמאת) נחרבה כמו חאלב עכשיו, רק משום שהיו שם אנשים שדרשו את זכויותיהם. הם אמרו זאת כמו עכשיו, חאפז אל-אסד אמר שהם טרוריסטים, שהם איסלאמיסטים, אמר "בואו נשרוף את העיר" והוא שרף אותה. אז היו לנו באותה פעם 200,000 איש שמתו בחאמה רק מכיוון שהם דרשו את זכויותיהם.

ודברים אחרים כמו מוזיקה הוצאו מחוץ לחוק בסוריה. אתה לא יכול להיות מטאל-הד, אתה לא יכול להיות ראפר, אתה לא יכול להיות שום דבר, כי האח הגדול לא רוצה שתהיה. אז לאחר שהם הטילו איסור על מוזיקה, אתה צריך לצפות לסוג כזה של דיכוי. כשאתה מוציא מוזיקה מחוץ לחוק באמצעות מעצר של אנשים למשך שלושה או ארבעה חודשים רק כי הם ניגנו מוזיקה, אז אם הם דורשים ממך [המשטר] לעזוב, אתה יכול להרוג אותם כמובן. זו הסיבה שבגינה ציפיתי לדיכוי הזה.

אז כשההפגנות החלו בחאלב, נעצרת. האם היו אלה הפגנות גדולות?

ההפגנות לא היו גדולות כמו בכיכר תאחריר, אך הן היו גדולות. היינו באוניברסיטה. באוניברסיטה יש לך חלק שני של האוניברסיטה, יש לך מעונות, והיו משהו כמו 40 אלף איש שם. כולם היו נגד המשטר. אז כל יום וכל לילה המשטרה לפיזור מהומות ערכה מסיבה בתוך האוניברסיטה.  רבים נורו בתוך שטח האוניברסיטה. הרבה רציחות קרו שם, דקירות, גז מדמיע. כמובן שכל סוג של דיכוי שראית בכל חלק אחר של סוריה, בדראע, במזרח ע'וטה – בכל מקום בסוריה – יכולת לראות אותו באוניברסיטת חאלב, מכיוון שכשהמוחים הראשונים יצאו לרחובות זה לא היה כ"כ גדול. היו אלה קבוצות קטנות שם ושם ושם, אך קבוצת האוניברסיטה הייתה הגדולה מכולן, אני לא יודע, הם "מלומדים" (צחוק) – הם יודעים איזה סוג של דיכוי מתקיים בסוריה. אז כשהפגנו היינו אלפיים איש במשך משהו כמו 10 דקות במקסימום, משום שאחרי 10 דקות הגיעו 4,000 שוטרים לפיזור מהומות ושאביחה [בריונים של המשטר], והשאביחה לא מכירים שום חוק. 100 מאיתנו נעצרו בהפגנה הזו בלבד. אז לאוניברסיטת חאלב יש מספר עצום של אסירים עד עצם היום הזה, אך אני לא נשארתי הרבה זמן בכלא, לא רשמתי את שמי על הקירות, וזה סוג של עניין.

שוחררת מהר יותר?

כן, תוך שלושה ימים.

ואחרים שנעצרו איתך לא היו ברי מזל באותה מידה?

כן, הם לא היו ברי מזל כמו שאני הייתי. אני יודע שאחד מהם בכלא גם עכשיו. כאילו עכשיו הוא עצור כבר יותר משנה וחצי, ולהיות עצור זה הרבה יותר גרוע מאשר להיות בכלא. כשהם לוקחים אותנו ממרכז המעצר לכלא אתה יכול לראות את החיוכים על פניהם של העצורים מכיוון שבמעצר, קודם כל, כל פעם שאתה שומע את שמך אתה חוטף מכות, חוטף מכות ממה? זו השאלה הגדולה.על זה אנשים משחקים – אתה תחטוף מכות מכבל, אתה תחטוף מכות מחשמל. אז בכלא החיים הרבה יותר קלים, יש לך את המיטה שלך, אין לך חבר הקרוי מקק [צחוק].

אז מחיתם נגד אסד, אך מה אנשים כמוך רוצים במקום? כולנו יכולים להיות 'אנטי' אך בעבור מה אתה נאבק, מה אתה רוצה בשביל סוריה?

אצלי זה לא כמו אצל האחרים. אני נגד אסד לא [רק] כי אני נגד אסד, אני נגד כולם. אז אני לא הולך להצביע עבור אף אחד נגדו. אני לא רוצה אף אחד שיהיה אסד. אני לא רוצה מדינה דמוקרטית, אני לא רוצה מדינה דיקטטורית. אני לא רוצה מדינה כלל. אתה יודע, אנרכיזם.

אנרכיזם יכול לומר הרבה לאנשים שונים, איך ייראו החיים בסוריה אנרכיסטית?

יש לך את עצמך. אתה הבעלים של עצמך ושום דבר מלבד עצמך. יש לך חיים. ארצך אינה צריכה אותך ואתה צריך את ארצך אולי [צחוק] אך ארצך אינה צריכה אותך. כמובן שאין עשירים ועניים. עד עכשיו, אם מישהו הולך לחאלב, או לכל מקום אחר בסוריה, אתה עדיין יכול לראות את המדינה ההיררכית שנמצאת בכל מקום בעולם. אתה יודע, כש"הצבא הסורי החופשי" הגיע לראשונה לחאלב, חייתי את מספר הימים הראשונים בחירות, חירות אנרכיסטית, אני לא מדבר על חירות אמריקאית. מכיוון שיש לך את האנשים האלה שמחזיקים רובים בשבילך, לא בשביל הבריגדה, לא בשביל אלוהים, לא בשביל אף אחד, לא בשביל אמריקה, לא בשביל אף אחד. הם מגינים עלייך. ממה? מכולם. בחברה אנרכיסטית אתה לא צריך אותם, אתה לא צריך הגנה. הגנה ממי? כרגע, לאן שלא תלך בעולם ההגנה הגדולה ביותר שאתה צריך היא מהממשלה. אז לממשלה יש את הצבא, יש כוחות שמגנים עלייך מהם. [צחוק] אז אם אתה מדבר עליי, אני לא חלמתי על סוריה טובה יותר, כי לחלום על סוריה טובה יותר משמע לחלום על דיקטטורה חדשה. אני מתכוון שאני לא רוצה כלא חדש וגדול יותר, עם אנשים נחמדים יותר, שבו אתה עוזב את ביתך מחויך. זה מזויף.

אז אני כרגע כאן בגזיאנטפ (דרום-מזרח טורקיה), אני יודע שאין לי את הזכות לומר זאת, כשאתה לא נלחם אתה לא יכול להאשים את האנשים שעושים כך. אני יודע שלחימה היא קשה. אני יודע ש"הצבא הסורי החופשי", אפילו ג'בהת אל-נוסרה, כל מי שנלחם בתוך סוריה חווה זמנים קשים. להיות בחזית זה מאד קשה אז אני לא מאשים אותם, אבל אני אומר שכשכיש מלחמה שני הצדדים לא עושים דבר. שני הצדדים נלחמים אך האנשים מתים. זו הסיבה – אני לא אומר "שלום ואהבה" – אבל שלום ואהבה! [צחוק] תפסיקו את המלחמה! מכיוון שכרגע בסוריה יש לנו דיקטטורה במזרח ויש לנו דיקטטורה במערב. זו הסיבה שאיני יכול לבחור. זה כמו הרפובליקנים נגד הדמוקרטים באמריקה, אך שניהם חמושים, שניהם קטלניים. הם יכולים להרוג אותך אם אינך בוחר בהם. זה למה זו דמוקרטיה : [צחוק] אתה יכול לבחור.

אז למה עזבת את חאלב?

אין הרבה מה לעשות שם, זה למה. היה לי חבר בתוך חאלב שנלחם עם "הצבא הסורי החופשי". אמרתי לו שהוא כלי משחק עכשיו, "אתה כלי משחק של מי שנותן לך כסף, אם הוא אומר לך לעזוב את החזית אתה תעזוב את החזית רק משום שהוא זה שיש לו את הכסף. אז אם הוא יתעצבן עלייך, אתה לא תקבל כסף וכך לא תהיה חמוש. אז אתה מפסיד, זה למה אתה כלי משחק." אמרתי לו לעזוב, הוא לא עזב. אני לא אומר לעזוב את הארץ, אני אומר לא לציית לחוקים. לא לציית למה שהמרשל אומר לך. הוא לא המרה את פי החוקים. אז לאחר שלושה חודשים מהזמן בו עזבתי את חאלב הוא נהרג על ידי צלף באל-אשרפייה. שם [בחאלב] הרגשתי ככלי משחק, שאיני חי את חיי, אני חי איך שאחרים אומרים לי לחיות. אם דאע"ש באים, אל תלבש מכנסיים קצרים. אם הם עוזבים, תלבש מכנסיים קצרים. אל תשתה אלכוהול לפני "הצבא הסורי החופשי". שתה אלכוהול לפני הצבא הסורי, שכן אם לא תשתה אתה תעצר. הרגשתי שאין הרבה שאני יכול לעשות. אני לא יודע, יכול להיות שזה היה אנוכי, אבל אני לא רוצה להיהרג על ידי חבית [נפץ] מבלי לעשות דבר. אוקיי, תהרגו אותי, אך בזמן שאני עושה את העבודה שלי.

אפילו האקטיביסטים שם אמרו לי, אל תצלם את החזית, אל תיקח את המצלמה שלך לחזית, כי בחזית יש מעשי ביזה. אתה לא יכול לצלם את החזית כי תיהרג על ידי "הצבא הסורי החופשי" בעצמו. הם אמרו לי שהפרויקטים האלה שאתה עושה כאן, עוזרים לאנשים עם זה. הם אמרו לי שאחרי הכל אנחנו גוססים עם האנשים אז בוא נסיים את המלחמה, ואז כשהמלחמה תסתיים, נסתכל על הדברים האלה.

אז אלה לא חיים. אתה גוסס בזמן שאתה חי.

האם מצאת מקום מחוץ לסוריה לו אתה יכול לקרוא בית?

לא. גם לא בתוך סוריה. אחרי הכל, אני לא אדם לאומי; בית הוא המקום שאתה מחליט שהוא הבית. אני לא אומר שטורקיה היא מקום הרבה יותר טוב, כמובן שלא. כל ממשלה, הם מצביעים על זה, אבל הם יכולים להרוג אותך עם החוק, עם חוקה. אז אני לא הולך להגיד שזה "בית", אבל אני חי כאן. יש לי עבודה, ויש לי את בת/בן הזוג שלי יחד איתי. אז זה טוב.

האם אתה מרגיש שאתה יכול לעבוד למען המהפכה כאן?

כן, מכיוון שהקו הראשון של המהפכה הוא חוסר גבולות. אז בתוך סוריה, מחוץ לסוריה, אנשים מדוכאים בכל מקום בעולם. אז אולי לחיות כאן בגזיאנטפ זה קצת משעמם מכיוון שהם לא דורשים את זכויותיהם, אבל אני עשוי לדבר טורקית מתישהו, ואני אדרוש את הזכויות שלנו [צחוק] כשאלמד טורקית.

למה אתה לא עובר לאירופה או לקנדה, "העולם הראשון" כפי שהם קוראים לזה?

זין על העולם הראשון. [שנינו צוחקים]

לחיי זה. אבל זה לא מעניין אותך? כי דיברתי עם כמה סורים ומאיזשהן סיבות הם רוצים לעבור לאירופה או לקנדה.

כשאתה עובר לאירופה או לקנדה או לכל מקום אחר כמהגר, כפליט, אתה חי תחת חוקי הממשלה. אז אם אני בסדר עם חיים תחת חוקי הממשלה, למה מלכתחילה הייתי נגד אסד? הייתי צריך לחיות בסוריה, להיות בעד אסד, וסוריה תהפוך לעולם ראשון בסופו של דבר. אז אם זהו החלום שלי, בסדר, לעולם הראשון יש את הבעיות שלו כמו לעולם השלישי. בסדר, בעולם הראשון אתה יכול להתלבש איך שאתה רוצה וללכת ברחובות, אבל בבית שלך אתה לא יכול לצבוע את הקירות איך שאתה רוצה איפה שהם שמו אותך. אוקיי, אני יכול לעבוד כקופאי בטורקיה ולקבל 500 דולר, ולחיות במקום שהוא הרבה יותר טוב מהמחנה אותו הם מציעים. אם הייתי הולך לעולם הראשון, הייתי מעדיף ללכת למטרות תיירותיות. תן לי לראות את שוודיה במשך חודש, לא במשך כל החיים.

כדי ללכת לשם (כפליט) אתה צריך לוותר על כל מה שיקר לך, מה שנלחמת בשבילו?

כמובן, ולשווא. "היי שוודיה, תעזרי לי. אבל אל תסתפקי רק בלעזור לי, תלמדי אותי איך לחיות את חיי." זוהי טיפשות. אוקיי, יכול להיות שיש דיכוי בארצי, אחרי הכל, אני לא אדם לאומי, אז עבורי קיים דיכוי בכל מקום בעולם. אפילו שוודיה מדכאת אנשים שחיים שם. אז, אני לא יודע, אם הייתי בשוודיה והייתי רואה הפגנה הייתי משתתף בה. אז הייתי נבעט החוצה משוודיה. ואז לאן הייתי הולך? למה להטריח את עצמי וללכת לשם רק כדי להיבעט החוצה? אני יכול להישאר כאן בטורקיה ולהיבעט החוצה.

אז היית במצרים לתקופה קצרה ואז חזרת לחאלב למשך שישה חודשים. איך היו החיים שם?

כשעזבתי את חאלב המלחמה לא הייתה כפי שהיא עכשיו. כשעזבתי את חאלב לא היו חביות [נפץ]. כלי הנשק הכבדים היחידים שעבדו בשטח היו ההוביצר, אבל עכשיו יש לנו הכל. ברלין לא פגעה בפריז עם זה. כשחייתי בחאלב גרתי בצד המערבי וכשחזרתי גרתי בצד המזרחי, באזורים המשוחררים, מכיוון שאם הייתי חוזר לצד המערבי הייתי מוכרח להתגייס לצבא הסורי. הייתי צריך להשתתף בכך אם הייתי הייתי חוזר לשם. אז נשארתי באזורים המשוחררים, חייתי שם, אוקיי, יש הפצצות אבל אתה חי את חייך. כולם חיים את חייהם.

אוקיי, זה לא הולך לשמח אנשים מה שאני עומד להגיד. אבל כשדאע"ש הגיעו לראשונה לחאלב, האנשים אהבו את זה, כי הם ניקו את הדרכים מ"הצבא הסורי החופשי". "הצבא הסורי החופשי" דיכא את האנשים כמו הצבא הסורי. אז כשדאע"ש הגיעו הם לקחו את כל האנשים מ"הצבא הסורי החופשי" ושמו אותם בכלא. אז אתה יוצא לדרכים ורואה אזרחים כמוך וכמוני. אתה לא רואה מישהו שמחזיק קלצ'ניקוב ומכוון אותו אלייך ללא סיבה, משום שהוא יכול. אז האנשים שם לא רוצים הרבה – אוקיי הם נגד אסד מבפנים – אך מבחוץ הם לא נגד אף אחד. הם עם עצמם. הם מצביעים לעצמם. כי כשאתה חי על הקצה, כל שנייה של חיים היא קריטית כי בכל רגע אתה עלול להיפגע על ידי הפצצה. יש מטוס שטס מעלייך שעלול להפציץ אותך. אז אנשים חיים את חייהם בצורה קיצונית. זה למה, אוקיי, הדבר היחידי שהשתנה בחאלב אחרי המלחמה הוא שהרסת שכונות והרסת אנשים מבפנים.

אבל בסדר, הם שמחים ברחובות, הם מחייכים, כשרמדאן נגמר בשנה שעברה הייתי שם, אז אנשים שמחו על העיד (עיד אל פיטר). אבל הם הרוסים מבפנים. כשאתה הולך אליהם ואומר להם "אתם יכולים לחיות ללא אוטוריטה/סמכות" הם מסתכלים ימינה ושמאלה ואומרים "על מה לעזאזל אתה מדבר, אתה משוגע? לא ראית את אסד. לא ראית את "הצבא הסורי החופשי", דאע"ש, ג'בהאת אל-נוסרה?" הם יאמרו לך את זה. אתה צריך שיהיה לך מישהו שילחם נגד אסד. אז אתה צריך שדאע"ש יהיו כדי להילחם בו. ואז עם דאע"ש, אתה צריך מישהו שילחם נגדם. זה למה זה מטריקס והם לא מאמינים שאפשר לחיות ללא סמכות. מנקודת ראותי, זהו הרס הנשמה. אני לא מאמין בנשמה, אבל זהו הרס מבפנים.

אז דיברת עם דאע"ש?

כן.

מה הייתה התרשמותך מהאנשים האלה ככל שהזמן עבר, האם הם חשפו את פרצופיהם האמיתיים?

כן, שהיתי בשכונה בשם "מאסאכן חננו" ואז שני חברים שלי, שהכרתי לפני המלחמה, יצרתי איתם קשר מכיוון שהייתי במצרים ורציתי שיבואו אליי ויאמרו שלום. הם מדאע"ש עכשיו. הם נשארו אצלי במשך שבוע. בהתחלה אמרתי להם, "מה לעזאזל אתם עושים? בשביל מי אתם נלחמים?" הם אמרו לי את זה – כמובן שהם סורים, לא בריטים, לא קנדים, [צחוק] הם סורים – הם אמרו לי "הצבא הסורי החופשי שדד אותנו, הצבא הסורי הרג אותנו, וג'בהאת אל-נוסרה לא עושים שום דבר בנידון. אז הצטרפנו לדאע"ש כדי שנוכל לעשות את מה שאף אחד אחר לא עשה." שאלתי אותם על איסלאם, הכרתי אותם, הם היו אתאיסטים, אז מה לעזאזל קרה? הם אמרו לי, "אנחנו לא משוכנעים שיש אלוהים וכשאתה משוכנע שיש אלוהים ואלוהים אומר 'אם אתם רוצים לרצות אותי אז תילחמו עבורי' אנחנו נלחמים עבור אלוהים." זה למה בכל מקום שמישהו מדבר על דאע"ש, הוא אומר לך את זה, ש"המנהיגים מושחתים אך כלי המשחק אינם.", הם באמת מאמינים שכל דבר שהם עושים הוא צודק בהחלט. ולעיתים הם עשויים לשכנע אותך, אז אל תלך לשם. אמרתי לו "אני עדיין לא דתי, אז מה תעשה לי?", הוא אמר לי "מה שאני לא יודע לא פוגע בי. אם אתה הולך לשתות בירה אז תשתה בירה בביתך, ואז תצא לרחוב בלעדיה. אם זה רמאדן, אל תאכל בזמן שאתה הולך ברחוב כי אהרוג אותך. בסדר?"

אז במידה ומסתירים את זה, לא אכפת להם?

לא אכפת להם כי זה מה שאללה אומר. אללה אומר בקוראן שאם אתה עושה משהו לא בסדר אז כדאי שתסתיר את זה. אז הם משוכנעים. פגשתי אנשים מדאע"ש. פגשתי אנשים מנוסרה. דיברתי איתם ככה, כמו שאני מדבר איתך, ואני חי עד עכשיו. האנשים היחידים שאני יודע שאם אפגוש אותם אני איהרג הם אנשי הצבא הסורי.

לאן אתה רואה את חאלב הולכת? יש לך מושג מה הולך לקרות בעתיד?

אולי אחרי משהו כמו עשר שנים תצטרך דרכון כדי לעבור מהצד המזרחי לצד המערבי. אתה עשוי לראות את חומת ברלין, אך ייקראו לה חומת חאלב. עד עכשיו, תן לי להגיד על סוריה, [מורדים ב]דמשק הבירה חתמו על הסכמי הפסקת אש עם המשטר. אל-רקה תחת ח'ליפות, יש להם ח'ליפות, אבו בכר אל בגדאדי (מנהיג דאע"ש). בחאלב, יש את המלחמה. המהפכה הסורית נראית עכשיו כמו שני דברים: המהפכה הספרדית ומלחמת האזרחים האמריקאית. אז זה עשוי ללכת לכל אחד מהכיוונים הללו. אני רק אומר שאתה עשוי לראות אחרי עשר שנים, עשרה אנשים, אחד מהם עשוי להיות בנג'מין פרנקלין שיגיד "הנה החוקה שלכם, הביאו לי את פסל החירות", ואתה עשוי לראות משהו כמו ספרד. אבל אחרי הכל, אל-אסד בעוד 6 שנים מעכשיו,הוא לא יוכל להיות הנשיא שלנו יותר.

זה לא ייאוש, אך אינך יכול למצוא תקווה כשאתה מחפש אחר אלטרנטיבה לדיקטטורה. אין תקווה. זו אלטרנטיבה אחרי הכל. אז אתה עובר מדרך אחת לאחרת, אבל אתה הולך להיהרג בשתי הדרכים. אז אם אין פעולה קהילתית למיגור ההיררכיה, אתה הולך להישאר ככה. לא אכפת לי מהשמות, אכפת לי מהמצב. אז אם הוא ייקרא בשאר אל-אסד או בנג'מין פרנקלין, בשתי הדרכים הם דופקים אותי. ושניהם עושים את המרחיאונה לבלתי חוקית. [צחוק]

מה חשבת כשיצרתי קשר איתך כאנרכיסט מקנדה שרוצה לדבר איתך? חשבת, "מה זה לעזאזל"? האם זה היה הגיוני שאנרכיסטים ירצו ליצור קשר?

כמובן, כמו שאמרתי לך, אין גבולות, והמאבק הוא אחד בכל מקום אליו תלך. יש לך מאבק והוא אחד. אז אנרכיסט מקנדה הוא בדיוק כמוני, אנחנו חברים שמדברים. זה הכל – אחים.

*פורסם במקור באנרקיזמו.נט:

http://www.anarkismo.net/article/27224

סוריה: מפעל חייו של האנרכיסט עומאר עזיז, והשפעתו על התארגנות עצמית במהפכה הסורית

omar aziz

עומאר עזיז

מאת ליילה שרומס / מאנגלית: גיא מור

עומאר עזיז (ידוע בפי חברים בשם אבו כמאל) נולד בדמשק. הוא חזר לסוריה מגלות בערב הסעודית ובארה"ב בימיה המוקדמים של המהפכה הסורית. אינטלקטואל, כלכלן, אנרכיסט, בעל ואב בגיל 63, הוא התמסר למאבק המהפכני. הוא עבד יחד עם פעילים מקומיים לאיסוף סיוע הומניטרי וחלוקתו לפרברים של דמשק שהיו תחת מתקפה על ידי המשטר. באמצעות כתיבתו ופעילותו הוא קידם ממשל-עצמי מקומי, התארגנות אופקית ובלתי היררכית, שיתוף פעולה, סולידריות ועזרה הדדית כאמצעים שדרכם יוכל הציבור לשחרר את עצמו מרודנותה של המדינה. יחד עם שותפים למאבק, עזיז ייסד את הוועדה המקומית הראשונה בשכונת ברזה בדמשק. הדוגמא התפשטה ברחבי סוריה ואיתה כמה מהדוגמאות המבטיחות ביותר, ושהחזיקו מעמד זמן רב, להתארגנות עצמי בלתי-היררכית אשר יצאו ממדינות האביב הערבי.

במחוותה לעומאר עזיז, כותבת בודור חסאן: “הוא לא לבש מסכת ונדטה [מסכת גאי פוקס], ולא יצר בלוקים שחורים. הוא לא היה אחוז אובססיה לתת ראיונות לתקשורת. … [אך] בזמן שמרבית האנטי-אימפריאליסטים ביכו את קריסתה של המדינה הסורית ואת 'חטיפתה' של מהפכה שבה הם לא תמכו מלכתחילה, עזיז ושותפיו למאבק חתרו ללא לאות עבור חירות בלתי מותנית מכל צורות הרודנות וההגמוניה המדינית." [1]

עזיז התעודד מהגל המהפכני שאחז במדינה והאמין ש"ההפגנות המתמשכות הצליחו לשבור את הדומיננטיות של הכוח האבסולוטי". [2] אך הוא ראה היעדר סינרגיה בין הפעילות המהפכנית לבין חייהם היומיומיים של האנשים. עבור עזיז, לא היה כל היגיון להשתתף בהפגנות הדורשות את הפלת המשטר ועדיין לחיות במסגרת מבנים היררכיים וסמכותניים נוקשים הנכפים על ידי המדינה. הוא תיאר חלוקה זו כקיומם של שני זמנים חופפים שבהם נתונה סוריה: “זמן הכוח" אשר "שעדיין מנהל את פעילויות החיים", ו"זמן המהפכה" המשתייך לאלו הפועלים להפלת המשטר. [3] עזיז האמין שעבור המשכיותה וניצחונה של המהפכה, על הפעילות המהפכנית לחלחל לכל היבטי החיים. הוא קרא לשינויים רדיקליים בצורת הארגון ובמערכת היחסים החברתית כדי לאתגר את יסודותיה של שיטה המבוססת על שליטה ועל ניצול.

עזיז ראה דוגמאות חיובית רבות מסביבו. הוא קיבל חיזוק מהיוזמות המקומיות הרבות שצצו ברחבי הארץ, לרבות אספקה וולונטרית של אמצעי רפואת חירום ותמיכה משפטית, הפיכת בתים לבתי חולים שדה ואיסוף חבילות מזון לחלוקה. הוא ראה במעשים מסוג זה את "הרוח החיה של התנגדותו של הציבור הסורי לברוטליות של המערכת, ההרג השיטתי וחורבן הקהילה.” [4] חזונו של עומאר היה להפיץ את הפרקטיקות הללו והוא האמין שהדרך לכך הייתה באמצעות הקמת מועצות מקומיות. בחודשה השמיני של המהפכה בסוריה, כאשר ההפגנות ההמוניות נגד המשטר עוד היו ברובן בלתי אלימות, עומאר עזיז כתב נייר עמדה על המועצות המקומיות בסוריה שבו הוא שטח את חזונו.

בראייתו של עזיז המועצה המקומית הייתה הפורום שבאמצעותו אנשים המגיעים מתרבויות שונות ומגוונות ותנאים חברתיים שונים יוכלו לעבוד יחד להשגתן של שלוש מטרות עיקריות: לנהל את חייהם באופן עצמאי ממוסדות וזרועות המדינה; לספק את המרחב המאפשר את שיתוף הפעולה הקולקטיבי בין אינדיבידואלים; ולהחיל את המהפכה החברתית ברמה המקומית, האזורית והלאומית.

במאמרו עזיז מפרט את מה שלדעתו צריכים להיות עיסוקיהם העיקריים של המועצות המקומיות:

1. קידום סולידריות אנושית ואזרחית באמצעות שיפור תנאי המחייה, בעיקר על ידי הקצאת דיור בטוח לעקורים ולפליטים; מתן סיוע, הן פסיכולוגי והן מטריאלי למשפחות של הפצועים והעצורים; מתן סיוע רפואי ומזון; הבטחת המשך הפעולה של שירותי החינוך; ותיאום ותמיכה בפעילויות התקשורתיות. עזיז מציין שעל פעולות אלה להיות וולונטריות ולא להוות תחליף לרשתות תמיכה משפחתיות או חמולתיות. הוא האמין שייקח זמן עד שהציבור יוכל להרגיש בנוח מחוץ לתחומם של שירותי המדינה ושהתנהגותם החברתית של האנשים תותאם כך שתהיה יותר שיתופית. עזיז האמין שעל תפקיד המועצה להיות מינימלי כדי לאפשר את התפתחותן של יוזמות קהילתיות ייחודיות.

2. קידום של שיתוף פעולה, כולל בניית יוזמות קהילתיות מקומיות ופעולות המקדמות חדשנות ויוזמה, דברים אשר עזיז ראה כמוחנקים על ידי כחצי מאה של שלטון עריץ. המועצה המקומית תהיה הפורום שבאמצעותו אנשים יוכלו לדון בבעיות שהם חווים בחייהם ותנאיהם היומיומיים. המועצה המקומית תתמוך בשיתוף פעולה ותאפשר לאנשים להגות פתרונות הולמים לבעיות שהם חווים, כולל עניינים הנוגעים לתשתיות, הרמוניה חברתית וסחר, וכמו כן עניינים הדורשים פתרונות החיצוניים לקהילה המקומית. עזיז ראה חשיבות גדולה בהגנת הטריטוריה באזורים הכפריים והעירוניים שהיו נתונים להפקעה והלאמה על ידי המדיני. הוא דחה את ההפקעה העירונית של האדמה ואת דחיקת רגליהן של הקהילות הכפריות לשוליים, דברים אשר הוא ראה בהם אמצעי של המשטר לכפיית מדיניות השליטה וההדרה החברתית. עזיז ראה הכרח בהבטחת גישה לאדמה שיכולה לספק את צרכי החיים של כולם וקרא לגילוי מחדש של הרכוש השיתופי והציבורי. הוא היא ריאליסט אך גם אופטימיסט. הוא ציין כי "ברור שמעשים כאלו נוגעים לאזורים בטוחים שחצי-'שוחררו' מידי השלטון. אך ניתן להעריך את מצבו של כל אזור ולקבוע מה ניתן להשיג בו.” עזיז תמך בקיומם של חיבורים אופקיים בין המועצות ליצירת חיבור ותלות הדדית בין אזורים גאוגרפיים שונים.

3. מערכת היחסים עם הצבא הסורי החופשי (FSA) ויחסי הגומלין בין הגנת הקהילה והמשכיותה של המהפכה. עזיז האמין שיש הכרח לתאם בין ההתנגדות העממית האזרחית להתנגדות העממית החמושה. הוא ראה את תפקידו של ה-FSA בהבטחת הביטחון וההגנה עבור הקהילה בייחוד בזמן הפגנות, סיוע בשמירה על קווי תקשורת בין אזורים שונים, ומתן הגנה לתנועה ומוביליות ואמצעים לוגיסטיים. תפקיד המועצה יהיה לספק מזון ודיור לכל חברי ה-FSA ולהיות בתיאום עם ה-FSA בכל הנוגע לביטחון הקהילה ואסטרטגיית ההגנה של האזור.

4. הרכב המועצות המקומיות ומבנים ארגוניים. עזיז ראה מספר אתגרים הניצבים בפני יצירתן של מועצות מקומיות מרובות. הראשון היה המשטר, אשר ביצע פשיטות חוזרות ונשנות על ערים ועיירות על מנת לשתק את התנועה, לבודד את האנשים במובלעות ולמנוע שיתופי פעולה. עזיז טען שכדי להגיב להתקפות כאלה מצד המדינה, על מנגנוני ההתנגדות להיות גמישים וחדשניים. מועצות ייאלצו להתרחב או להצטמצם בהתאם לצורך ולהסתגל ליחסי הכוחות על הקרקע. הוא האמין שגמישות זו הייתה הכרחית כדי שרצון הקהילה לחירות יוכל להתממש. כמו כן הוא הכיר באתגר שקיים בעידוד צורות חיים ומערכות יחסים חברתיות בקרב האנשים שהיו חדשות ובלתי מוכרות. כמובן, על אספקת השירותים השונים להימשך ללא הפרעה ולפיכך היה צורך במקור כוח עצמאי, הן לנוכח הקיצוצים והן בשביל תמיכה בהתפתחותן של פעילויות כלכליות וחברתיות חדשות ונוספות. מסיבה זו הוא האמין שהמועצה המקומית צריכה לכלול בין חבריה עובדים סוציאליים ואנשים בעלי מומחיות בתחומים החברתיים, הארגוניים והטכניים השונים, אנשים אשר זוכים לכבוד מצד הציבור ויש להם האפשרות והרצון לעבוד באופן וולונטרי. עבור עזיז המבנה הארגוני של המועצה המקומית הוא תהליך, אשר מתחיל במינימום הנחוץ, ומתפתח בהתאם לרמת הטרנספורמציה שהושגה על ידי המהפכה, יחסי הכוחות באזור נתון ומערכת היחסים עם האזורים השכנים. הוא עודד את המועצות המקומיות לחלוק ידע, ללמוד מהניסיונות של מועצות אחרות ולשתף פעולה באופן אזורי.

5. תפקיד המועצה הלאומית הוא לתת ליוזמה לגיטימיות ולקבל את הסכמתם של הפעילים. עליה למצוא מקורות מימון כדי להמשיך בביצוע העבודה החיונית ולשם כיסוי הוצאות שייתכן שלא יהיה ניתן לכסות ברמה המקומית. המועצה הלאומית תסייע בתיאום בין אזורים למציאת מכנה משותף ולעידוד תלות הדדית הדוקה יותר. [5]

לעבודתו של עומאר עזיז הייתה השפעה כבירה על ההתארגנות המהפכנית בסוריה. בזמן שהאופוזיציה הפוליטית המיינסטרימית נכשלה מלהשיג דבר מה הראוי לציון במהלך השנתיים האחרונות, תנועת האופוזיציה העממית, אל מול דיכוי אלים, נותרה דינמית וחדשנית וגילמה את הרוח האנרכיסטית. ליבתו של האופוזיציה העממית היא הנוער, בעיקר מקרב העניים ומעמד הביניים, שבו נשים וקבוצות דתיות ואתניות שונות מגלמים תפקידים אקטיביים (ראו כאן וכאן). רבים מאקטיביסטים אלה נותרים לא מזוהים עם האידיאולוגיות הפוליטיות המסורתיות אך הם מונעים על ידי דאגה לחירות, לכבוד האדם וזכויות האדם הבסיסיות. מטרתם העיקרית נותרה הפלתו של המשטר, ולא פיתוח תוכניות גדולות לעתידה של סוריה.

צורת הארגון המהפכני העיקרית הייתה באמצעות התפתחותן של התנסיקיאט: מאות מועצות מקומיות שהוקמו בשכונות ועיירות ברחבי הארץ. כאן, פעילים מהפכנים עוסקים במגוון פעילויות, מתיעוד ודיווח על הפרות של זכויות האדם על ידי המשטר (וכמו כן יותר ויותר על ידי אלמנטים מהאופוזיציה) לארגון מחאות ומערכות אי-ציות אזרחי (כגון שביתות וסירוב לשלם חשבונות) ואיסוף ואספקת סיוע ומצרכים הומניטריים לאזורים הנמצאים תחת הפצצה או מצור. אין מודל יחיד בנמצא אך הן לעיתים קרובות פועלות כקבוצות אופקיות וחסרות מנהיגים, המורכבות מכל חלקי החברה. הן היו הבסיס של התנועה המהפכנית, ויצרו סולידריות בקרב האנשים, תחושה קהילתית ופעולה קולקטיבית. ראו כאן על המאמצים ביאברוד (פרבר בדמשק) להתארגן בהיעדר המדינה. כמה מועצות מקומיות בחרו נציגים כמו בכאפר נאבל, אידליב, היכן שוועדה של נציגים נבחרים הכינה חוקה משלהם (ראו כאן). אקטיביסטים צעירים מכאפר נאבל שומרים על תנועת המחאה הפופולרית בחיים וזכו לתהילה עולמית בשל שימושם בבאנרים צבעוניים וסאטיריים בהפגנות השבועיות (ראו כאן). הם גם עוסקים בפעילויות אזרחיות כמו מתן סיוע פסיכוסוציאלי לילדים ופורומי דיון למבוגרים בנושאים כמו אי-ציות אזרחי והתנגדות בלתי אלימה.

ברמת העיר והמחוז הוקמו מועצות מהפכניות – מאג'ליס ת'אוואר. הן לעיתים קרובות המבנה האדמיניסטרטיבי האזרחי העיקרי באזורים ששוחררו משליטת המדינה, כמו גם אזורים מסוימים שנותרו תחת שליטת המדינה. [6] הן מבטיחות את אספקתם של שירותים בסיסיים, מתאמות את הפעילויות של וועדות מקומיות ונמצאות בתיאום עם כוחות ההתנגדות העממית החמושה. ללא ספק ככל שהאספקה המדינית של שירותים נעלמה מאזורים מסוימים, והמצב ההומניטרי בהם הידרדר, הן גילמו תפקיד נחוץ יותר ויותר. אין מודל יחיד למועצות המקומיות, אך הן נוטות לצורה כלשהי של דמוקרטיה ייצוגית. כמה מהן הקימו מחלקות אדמיניסטרטיביות שונות לביצוע פונקציות שעד כה הוחזקו על ידי המדינה. כמה היו יותר מצליחות ואינקלוסיביות מאשר אחרות אשר התקשו לעקור את הביורוקרטיה של המשטר הישן או שסבלו ממריבות פנימיות. [7]

בזמן שבסיס הפעילות העיקרית הוא במידה רבה ברמה המקומית, ישנן מספר "קבוצות מטריה" שהוקמו לשם תיאום ורישות ברמת המחוז וברמה הלאומית. אלה כוללים את וועדות התיאום המקומיות (LCC), וועדות הפעולה הלאומיות (NAC), פדרציית וועדות התיאום של המהפכה הסורית (FCC), והוועדה הכללית של המהפכה הסורית (SRGC). אף אחת מהן לא מייצגת את מכלול הוועדות והמועצות המקומיות ויש להן מבנים ארגוניים שונים ורמות שונות של זיקה או חוסר-זיקה למפלגות פוליטית רשמיות. ראו כאן מפה אינטרקטיבית המציגה את הוועדות המתאמות ואת המועצות, וכן את פריחתן של יוזמות אזרחיות רבות נוספות בארץ שבה פעילות זו זכתה בעבר לדיכוי ברוטלי.

קיים איום משמעותי העומד בפני יוזמות אלו, מלבד הרדיפה של אקטיביסטים על ידי המשטר, היעדר משאבים, מתקפתה של המדינה על אזורים אזרחיים והתנאים הבטחוניים וההומניטריים אשר הולכים ומידרדרים. מספר מועצות מקומיות 'נחטפו' בידי כוחות ריאקציונים ואנטי-מהפכניים. כך למשל, באל-ראקה קבוצות מורדים לא מקומיות בעלות נטיה סלפית/טקפירית נטלו חלק ניכר מהכוח מהמועצה המקומית. כאשר הם ניסו לכפות חזון איסלאמי, שזר עבור כולם כמעט, תושבי ראגה החלו לקיים מחאות מתמשכות נגדם. בסרטון הזה מיוני 2013 אנשים מפגינים כנגד מעצרים של בני משפחה על ידי ג'בהט אל-נוסרא. הנשים צועקות "תתביישו! בגדתם בנו בשם האיסלאם". במהלך אוגוסט 2013 תושבי אל-ראקה הפגינו באופן כמעט יומיומי כנגד ארגון "המדינה האיסלאמית של עיראק והלבנט" (ISIS) ודרשו את שחרורם של מאות עצורים, חטופים ונעדרים. בדומה, באלפו מהפכנים פתחו במערכה בשם 'זה מספיק' הקוראת לשים סוף לפגיעות מצד המורדים ולמען אקאונטביליות. הפגנה זו מיוני 2013 נערכה אל מול בית הדין השרעי באלפו לאחר הריגתו של ילד שלכאורה העליב את הנביא מוחמד. המפגינים כאן קוראים להעמדתם לדין של הרוצחים וקוראים "וועדת השריעה נעשתה למודיעיון חיל האוויר!” (מודיעין חיל האוויר הוא זרוע הביטחון הברוטלית ביותר של משטר אסד.) גם באידליב אנשים הפגינו כנגד וועדת שריעה שהוקמה, כאן הם אומרים "אנו נגד המשטר, נגד הרג קיצוני ודיכוי" וקוראים לחזרתם של עורכי הדין המקצועיים (הרשות השופטת העצמאית) לבתי המשפט, במקום אנשי הדת.

עומאר עזיז לא זכה לראות את האתגרים, שלעיתים קרובות נראים כבלתי אפשריים, העומדים בפני המהפכנים בסוריה, או את ההצלחות והכישלונות של הניסיונות בהתארגנות עצמית מקומית. ב-20 בנובמבר 2012, הוא נעצר מביתו על ידי המוחבראת(השירות החשאי מטיל האימה). זמן קצר לפני מעצרו הוא אמר "אנו לא פחות מאשר העובדיםבקומונה הפריזאית: הם התנגדו במשך 70 ימים ואנו עודנו דוחפים הלאה וממשיכים לאחר שנה וחצי". [8] עזיז הוחזק בתא מעצר מודיעיני של 4 על 4 מטרים שנחלק עם 85 אנשים נוספים. סביר שזה הוסיף להידרדרות בבריאותו החלשה מלכתחילה. לאחר מכן הוא הועבר לכלא אידרא שבו הוא מת מסיבוכי לב בפברואר 2013, יום אחד לפני יום הולדתו ה-64. ייתכן ושמו של עומאר עזיז לעולם לא יהיה ידוע ברבים, אך הוא ראוי להכרה כדמות עכשווית מובילה בהתפתחות המחשבה והפרקטיקה האנרכיסטית. הניסיונות בהתארגנות מהפכנית עממית שהוא נתן להם השראה מעניקים תובנות להתארגנות אנרכיסטית למהפכות עתידיות ברחבי העולם.


הערות שוליים:
1.  Budour Hassan, ‘Omar Aziz: Rest in Power’, 20 February 2013
http://budourhassan.wordpress.com/2013/02/20/omar-aziz/
2. (Omar Aziz, ‘A discussion paper on Local Councils,’ (in Arabic
http://www.facebook.com/note.php?note_id=143690742461532
3. שם
4. שם
5. שם
6. For a report on Local Councils see in Gayath Naisse ‘Self organization in the Syrian people’s revolution’:
 http://www.internationalviewpoint.org/spip.php?article3025
7. שם
8. Via @Darth Nader https://twitter.com/DarthNader/status/304015567231266816