אנרכו-סינדיקאליזם: תיאוריה ומעשה / רודולף רוקר (1938)

PDF: %d7%90%d7%a0%d7%a8%d7%9b%d7%95-%d7%a1%d7%99%d7%a0%d7%93%d7%99%d7%a7%d7%9c%d7%99%d7%96%d7%9d-1

הקדמה

rudolf-rocker-by-fermin-rockerנועם חומסקי

פרסום הספר "אנרכו-סינדיקליזם" של רוקר, שהגיע לאחר שנים רבות מדי, הוא אירוע שנושא חשיבות רבה עבור אנשים הטרודים בנושאי החירות והצדק. באופן אישי, התוודעתי לפרסומיו של רוקר בשנים הראשונות של מלחמת העולם השנייה, בחנויות-הספרים האנרכיסטיות ובמשרדים בניו-יורק, והגעתי ליצירה הנוכחית שנמצאה על מדפיה המאובקים של ספריה באוניברסיטה, בלתי-ידועה ושמעולם לא קראו בה, שנים ספורות לאחר-מכן. מצאתי בה השראה, וחזרתי אליה פעמים רבות בשנים שחלפו מאז. חשתי מיד, ואני עדיין חש, כי רוקר מורה את הדרך לעולם טוב יותר, עולם אשר נמצא בהישג-ידינו, עולם שיכול בהחלט להיות החלופה היחידה ל- "אסון האוניברסלי" שלקראתו אנו "מתקדמים במלוא המפרש", כפי שראה בערב מלחמת העולם השנייה. האסון הזה שעלה בדמיונו יחרוג מעבר לגבולותיו, כאשר מדינות רוכשות את היכולת להשמיד את החברה האנושית בכללותה, יכולת שהן תממשנה אם הסדר החברתי הקיים ימשיך להתפתח לאורך השבילים הנוכחיים. להמשיך לקרוא

סוריה : ראיון עם אנרכיסט מחאלב

Syriaנכתב במקור ע"י ברנדון גריי, תורגם מאנגלית על ידי רועי זיסקינד

ההתקוממות בסוריה כנגד הדיקטטורה הטוטליטרית של בשאר אל-אסד נמצאת בשנתה הרביעית. מה שהחל במרץ 2011 בעיר הדרומית דרעא עם ילדי בית ספר שריססו בגרפיטי סלוגן ממצרים, "העם דורש את נפילתו של המשטר," הפך במהרה להפגנות המוניות מכל המגזרים שהתפשטו ברחבי הארץ כשדיכוי ברוטלי מצד המשטר פגש נחישות עיקשת מצד המפגינים. חיילים שסירבו לפקודות פתיחה באש לעבר המפגינים ערקו מן הצבא והקימו את "הצבא הסורי החופשי" כדי להגן על המפגינים מהדיכוי. מחאות המוניות על בסיס קבוע ומועצות עממיות הזינו את המרד התוסס.

מונרכיות סוניות אזוריות עודדו גורמים ריאקציונריים מקומיים שניסו להחדיר למרד שפה עדתית בעוד מערכת העינויים של משטר אסד עינתה אלפי פעילים. פונמנדליסטים סוניים שוחררו מבתי הסוהר של אסד והצטרפו לאחיהם העיראקים כדי ליצור את הבריגדות האולטרה-ריאקציונריות של המדינה האיסאלמית של עיראק וסוריה  (דאע"ש בעגה המקומית). אל-קאעידה דחתה אותם כקיצוניים מדי, והעדיפה במקום זאת לתמוך בשותפיהם הרשמיים, ג'בהת אל-נוסרה (חזית אל-נוסרה). דאע"ש תקפה רק לעיתים נדירות מטרות של המשטר של אסד, והעדיפה במקום זאת לקרוע לגזרים, מן העורף, את המיליציות של המרד, וכך הם ניצלו כמעט לחלוטין מהפצצות אוויריות כלשהן מצד כוחות הממשלה. פריבילגיה שכזו לא הוענקה מעולם לאזרחים במחוזות המשוחררים.

"הצבא הסורי החופשי" המבוזר והלא מאורגן צבר מוניטין של שחיתות כשחלק מלוחמיו מעוטי האספקה הואשמו בביזה ובפגיעות אחרות. ההפצצה הבלתי פוסקת של אזרחים והעוצמה של הצבא המודרני והמצויד היטב, המגובה בגוש האימפריאליסטי של רוסיה-איראן-סין, גבו את המחיר. חומס, עיר מרד גדולה, הפכה לעיר מורעבת ותחת מצור. אותו הדבר נכון גם לגבי הפרברים של הבירה דמשק. חאלב, הלב המסחרי של הארץ, הפכה למוקד של קונפליקט אינטנסיבי ומוקד לחסכים במשך שנתיים עכשיו. השנה "הצבא הסורי החופשי" וקואליציית החזית האיסלאמית יזמו צעדי ענישה כדי להעיף את דאע"ש, אחרי קמפיין פעיל ואמיץ שתייג את דאע"ש כאויבי המהפכה (קונטר-מהפכנים).

בשעת כתיבת דברים אלה, דאע"ש והמשטר של אסד מנצחים במלחמה שגבתה את חייהם של יותר מ-160 אלף בני אדם, הרסה נתחים עצומים מהארץ ועקרה מיליונים מבתיהם.

לאחר התקשרות בת כמעט שנתיים דרך הסקייפ והפייסבוק יצא לי סוף כל סוף לפגוש את אנרך, קומרד מסוריה איתו התכתבתי במשך זמן כה רב. הוא משכונת בוסתן אל באשה בחאלב.

ב: כשהחלו ההפגנות בדראע, מה חשבת כששמעת שמשהו מתרחש?

א: ובכן לפני שהחלו ההפגנות בדראע, יצרנו קבוצות מחאה בסוריה, אך תרשה לי לומר שלאחר המהפכה המצרית והמהפכה התוניסאית "כוחות הביטחון" הסוריים יצאו לרחובות כל הזמן. אז כאשר החלה המהפכה בדראע, כוחות הביטחון היו לנו בכל מקום. הדבר היחידי שעלה לראשי הוא שאנחנו צריכים לעשות כמוהם, אנחנו צריכים לצאת לרחובות, לכבוש את חאלב, אך זה לא קרה משום שבפעם הראשונה שלי ברחובות חאלב סוג של נעצרתי רק מכיוון שהיינו קבוצה של ארבעה אנשים שהלכה לכיכר בחאלב. אז הם לקחו אותנו, ואז חקרו אותנו ברחוב: "מה אתם עושים כאן? למה אתם פה? אתם הולכים למחות נגד אסד?" וענינו "לא, אנחנו כאן כדי לאכול פלאפל." (צחוק) אחרי הכל, זה התחיל. כשראינו את התמונות של המפגינים בדראע כולנו ידענו שזה ימשיך, זה לא ייפסק כי המעשים האכזריים של כוחות המשטר הסורי נגד המפגינים היו כמו סימן עבורנו שזה לא ייגמר שם. זה לא ייגמר בדראע.

אף אחד לא היה מתאר לעצמו שמה שקורה עכשיו יקרה. אבל אתה יודע, אחרי הכל, אני לא יכול להגיד שהאנשים טועים עכשיו. אחרי הכל כשאתה מול דיקטטורה של ארבעה עשורים, כשהדיקטטור משתמש בכלי נשק כנגד אזרחים לא חמושים, אני לא יכול להאשים את האנשים שלקחו נשק ויצאו לרחובות בשם החירות. כרגע אין ממש חירות, אך אני לא יכול להאשים אותם.   

היית די צעיר כשזה התחיל, בן כמה היית?

אני בן 22 עכשיו, אז הייתי בן 19.

איך זה היה להיות נער לפני המהפכה, תחת הדיקטטורה? מתי התחלת לראשונה לחשוב בצורה פוליטית, או לא להסכים עם המשטר, או להיות נגדו?

המשפחה שלי הייתה נגד המשטר, אז גדלתי נגד המשטר, אך הרשה לי לומר שהקרב הראשון שלי נגד המשטר היה כשהייתי בן 17. היה לנו מחזה תיאטרלי בבית הספר, אך הוא עבר תחת ידיה של המפלגה השלטת. הם מחקו כמה סצינות שהם רצו. זה היה הקרב הראשון, והם ניצחו בפעם הזו

אתה יודע בסוריה כשאתה בן 18 אתה צריך ללכת לצבא – אתה מוכרח ללכת לצבא. אז ללכת ברחובות כשאתה בן 18 ואינך בצבא, זה מסוכן עבורך. כמעט נעצרתי פעמיים רק בגלל זה, ואמרתי שאני סטודנט, אני לא יכול להיכנס לצבא כשאני לומד באוניברסיטה. הם אמרו "תראה לנו את התעודה שמוכיחה שאתה באוניברסיטה", ולא הייתה לי את התעודה, אז הם לקחו אותי למעצר, ונשארתי שם במשך משהו כמו 12 שעות, אז הם הוציאו אותי החוצה כי הם השתכנעו שלמדתי באוניברסיטה אז אתה יכול לראות את הדיקטטורה כל יום מילדותך ועד שאתה הופך לגבר מבוגר.

כשאתה תלמיד בבית הספר, לכל ילד, בכל כיתה, יש תמונה של חאפז אל-אסד [אביו של בשאר] שאומרת לך שהאח הגדול צופה בך בכל מעשה שאתה עושה. אז אחרי הכל, אתה בן אדם, כשאתה רואה את התמונה נועצת בך מבטים, אתה יודע שיש מישהו שמסתכל עלייך. אתה תחת לחץ כל הזמן. אז התחלתי לבצע מעשים נגד המשטר ולמען המהפכה. זה לא היה הרבה, אבל אתה יודע, הייתי נער.

האם צפית את הדיכוי, ההרג, שהם ימחצו את המהפכה בכל דרך שהם יוכלו?

כן. לא הייתי עד ל-1982, אבל המשפחה שלי הייתה עדה. ב-1982 חאמה (חמאת) נחרבה כמו חאלב עכשיו, רק משום שהיו שם אנשים שדרשו את זכויותיהם. הם אמרו זאת כמו עכשיו, חאפז אל-אסד אמר שהם טרוריסטים, שהם איסלאמיסטים, אמר "בואו נשרוף את העיר" והוא שרף אותה. אז היו לנו באותה פעם 200,000 איש שמתו בחאמה רק מכיוון שהם דרשו את זכויותיהם.

ודברים אחרים כמו מוזיקה הוצאו מחוץ לחוק בסוריה. אתה לא יכול להיות מטאל-הד, אתה לא יכול להיות ראפר, אתה לא יכול להיות שום דבר, כי האח הגדול לא רוצה שתהיה. אז לאחר שהם הטילו איסור על מוזיקה, אתה צריך לצפות לסוג כזה של דיכוי. כשאתה מוציא מוזיקה מחוץ לחוק באמצעות מעצר של אנשים למשך שלושה או ארבעה חודשים רק כי הם ניגנו מוזיקה, אז אם הם דורשים ממך [המשטר] לעזוב, אתה יכול להרוג אותם כמובן. זו הסיבה שבגינה ציפיתי לדיכוי הזה.

אז כשההפגנות החלו בחאלב, נעצרת. האם היו אלה הפגנות גדולות?

ההפגנות לא היו גדולות כמו בכיכר תאחריר, אך הן היו גדולות. היינו באוניברסיטה. באוניברסיטה יש לך חלק שני של האוניברסיטה, יש לך מעונות, והיו משהו כמו 40 אלף איש שם. כולם היו נגד המשטר. אז כל יום וכל לילה המשטרה לפיזור מהומות ערכה מסיבה בתוך האוניברסיטה.  רבים נורו בתוך שטח האוניברסיטה. הרבה רציחות קרו שם, דקירות, גז מדמיע. כמובן שכל סוג של דיכוי שראית בכל חלק אחר של סוריה, בדראע, במזרח ע'וטה – בכל מקום בסוריה – יכולת לראות אותו באוניברסיטת חאלב, מכיוון שכשהמוחים הראשונים יצאו לרחובות זה לא היה כ"כ גדול. היו אלה קבוצות קטנות שם ושם ושם, אך קבוצת האוניברסיטה הייתה הגדולה מכולן, אני לא יודע, הם "מלומדים" (צחוק) – הם יודעים איזה סוג של דיכוי מתקיים בסוריה. אז כשהפגנו היינו אלפיים איש במשך משהו כמו 10 דקות במקסימום, משום שאחרי 10 דקות הגיעו 4,000 שוטרים לפיזור מהומות ושאביחה [בריונים של המשטר], והשאביחה לא מכירים שום חוק. 100 מאיתנו נעצרו בהפגנה הזו בלבד. אז לאוניברסיטת חאלב יש מספר עצום של אסירים עד עצם היום הזה, אך אני לא נשארתי הרבה זמן בכלא, לא רשמתי את שמי על הקירות, וזה סוג של עניין.

שוחררת מהר יותר?

כן, תוך שלושה ימים.

ואחרים שנעצרו איתך לא היו ברי מזל באותה מידה?

כן, הם לא היו ברי מזל כמו שאני הייתי. אני יודע שאחד מהם בכלא גם עכשיו. כאילו עכשיו הוא עצור כבר יותר משנה וחצי, ולהיות עצור זה הרבה יותר גרוע מאשר להיות בכלא. כשהם לוקחים אותנו ממרכז המעצר לכלא אתה יכול לראות את החיוכים על פניהם של העצורים מכיוון שבמעצר, קודם כל, כל פעם שאתה שומע את שמך אתה חוטף מכות, חוטף מכות ממה? זו השאלה הגדולה.על זה אנשים משחקים – אתה תחטוף מכות מכבל, אתה תחטוף מכות מחשמל. אז בכלא החיים הרבה יותר קלים, יש לך את המיטה שלך, אין לך חבר הקרוי מקק [צחוק].

אז מחיתם נגד אסד, אך מה אנשים כמוך רוצים במקום? כולנו יכולים להיות 'אנטי' אך בעבור מה אתה נאבק, מה אתה רוצה בשביל סוריה?

אצלי זה לא כמו אצל האחרים. אני נגד אסד לא [רק] כי אני נגד אסד, אני נגד כולם. אז אני לא הולך להצביע עבור אף אחד נגדו. אני לא רוצה אף אחד שיהיה אסד. אני לא רוצה מדינה דמוקרטית, אני לא רוצה מדינה דיקטטורית. אני לא רוצה מדינה כלל. אתה יודע, אנרכיזם.

אנרכיזם יכול לומר הרבה לאנשים שונים, איך ייראו החיים בסוריה אנרכיסטית?

יש לך את עצמך. אתה הבעלים של עצמך ושום דבר מלבד עצמך. יש לך חיים. ארצך אינה צריכה אותך ואתה צריך את ארצך אולי [צחוק] אך ארצך אינה צריכה אותך. כמובן שאין עשירים ועניים. עד עכשיו, אם מישהו הולך לחאלב, או לכל מקום אחר בסוריה, אתה עדיין יכול לראות את המדינה ההיררכית שנמצאת בכל מקום בעולם. אתה יודע, כש"הצבא הסורי החופשי" הגיע לראשונה לחאלב, חייתי את מספר הימים הראשונים בחירות, חירות אנרכיסטית, אני לא מדבר על חירות אמריקאית. מכיוון שיש לך את האנשים האלה שמחזיקים רובים בשבילך, לא בשביל הבריגדה, לא בשביל אלוהים, לא בשביל אף אחד, לא בשביל אמריקה, לא בשביל אף אחד. הם מגינים עלייך. ממה? מכולם. בחברה אנרכיסטית אתה לא צריך אותם, אתה לא צריך הגנה. הגנה ממי? כרגע, לאן שלא תלך בעולם ההגנה הגדולה ביותר שאתה צריך היא מהממשלה. אז לממשלה יש את הצבא, יש כוחות שמגנים עלייך מהם. [צחוק] אז אם אתה מדבר עליי, אני לא חלמתי על סוריה טובה יותר, כי לחלום על סוריה טובה יותר משמע לחלום על דיקטטורה חדשה. אני מתכוון שאני לא רוצה כלא חדש וגדול יותר, עם אנשים נחמדים יותר, שבו אתה עוזב את ביתך מחויך. זה מזויף.

אז אני כרגע כאן בגזיאנטפ (דרום-מזרח טורקיה), אני יודע שאין לי את הזכות לומר זאת, כשאתה לא נלחם אתה לא יכול להאשים את האנשים שעושים כך. אני יודע שלחימה היא קשה. אני יודע ש"הצבא הסורי החופשי", אפילו ג'בהת אל-נוסרה, כל מי שנלחם בתוך סוריה חווה זמנים קשים. להיות בחזית זה מאד קשה אז אני לא מאשים אותם, אבל אני אומר שכשכיש מלחמה שני הצדדים לא עושים דבר. שני הצדדים נלחמים אך האנשים מתים. זו הסיבה – אני לא אומר "שלום ואהבה" – אבל שלום ואהבה! [צחוק] תפסיקו את המלחמה! מכיוון שכרגע בסוריה יש לנו דיקטטורה במזרח ויש לנו דיקטטורה במערב. זו הסיבה שאיני יכול לבחור. זה כמו הרפובליקנים נגד הדמוקרטים באמריקה, אך שניהם חמושים, שניהם קטלניים. הם יכולים להרוג אותך אם אינך בוחר בהם. זה למה זו דמוקרטיה : [צחוק] אתה יכול לבחור.

אז למה עזבת את חאלב?

אין הרבה מה לעשות שם, זה למה. היה לי חבר בתוך חאלב שנלחם עם "הצבא הסורי החופשי". אמרתי לו שהוא כלי משחק עכשיו, "אתה כלי משחק של מי שנותן לך כסף, אם הוא אומר לך לעזוב את החזית אתה תעזוב את החזית רק משום שהוא זה שיש לו את הכסף. אז אם הוא יתעצבן עלייך, אתה לא תקבל כסף וכך לא תהיה חמוש. אז אתה מפסיד, זה למה אתה כלי משחק." אמרתי לו לעזוב, הוא לא עזב. אני לא אומר לעזוב את הארץ, אני אומר לא לציית לחוקים. לא לציית למה שהמרשל אומר לך. הוא לא המרה את פי החוקים. אז לאחר שלושה חודשים מהזמן בו עזבתי את חאלב הוא נהרג על ידי צלף באל-אשרפייה. שם [בחאלב] הרגשתי ככלי משחק, שאיני חי את חיי, אני חי איך שאחרים אומרים לי לחיות. אם דאע"ש באים, אל תלבש מכנסיים קצרים. אם הם עוזבים, תלבש מכנסיים קצרים. אל תשתה אלכוהול לפני "הצבא הסורי החופשי". שתה אלכוהול לפני הצבא הסורי, שכן אם לא תשתה אתה תעצר. הרגשתי שאין הרבה שאני יכול לעשות. אני לא יודע, יכול להיות שזה היה אנוכי, אבל אני לא רוצה להיהרג על ידי חבית [נפץ] מבלי לעשות דבר. אוקיי, תהרגו אותי, אך בזמן שאני עושה את העבודה שלי.

אפילו האקטיביסטים שם אמרו לי, אל תצלם את החזית, אל תיקח את המצלמה שלך לחזית, כי בחזית יש מעשי ביזה. אתה לא יכול לצלם את החזית כי תיהרג על ידי "הצבא הסורי החופשי" בעצמו. הם אמרו לי שהפרויקטים האלה שאתה עושה כאן, עוזרים לאנשים עם זה. הם אמרו לי שאחרי הכל אנחנו גוססים עם האנשים אז בוא נסיים את המלחמה, ואז כשהמלחמה תסתיים, נסתכל על הדברים האלה.

אז אלה לא חיים. אתה גוסס בזמן שאתה חי.

האם מצאת מקום מחוץ לסוריה לו אתה יכול לקרוא בית?

לא. גם לא בתוך סוריה. אחרי הכל, אני לא אדם לאומי; בית הוא המקום שאתה מחליט שהוא הבית. אני לא אומר שטורקיה היא מקום הרבה יותר טוב, כמובן שלא. כל ממשלה, הם מצביעים על זה, אבל הם יכולים להרוג אותך עם החוק, עם חוקה. אז אני לא הולך להגיד שזה "בית", אבל אני חי כאן. יש לי עבודה, ויש לי את בת/בן הזוג שלי יחד איתי. אז זה טוב.

האם אתה מרגיש שאתה יכול לעבוד למען המהפכה כאן?

כן, מכיוון שהקו הראשון של המהפכה הוא חוסר גבולות. אז בתוך סוריה, מחוץ לסוריה, אנשים מדוכאים בכל מקום בעולם. אז אולי לחיות כאן בגזיאנטפ זה קצת משעמם מכיוון שהם לא דורשים את זכויותיהם, אבל אני עשוי לדבר טורקית מתישהו, ואני אדרוש את הזכויות שלנו [צחוק] כשאלמד טורקית.

למה אתה לא עובר לאירופה או לקנדה, "העולם הראשון" כפי שהם קוראים לזה?

זין על העולם הראשון. [שנינו צוחקים]

לחיי זה. אבל זה לא מעניין אותך? כי דיברתי עם כמה סורים ומאיזשהן סיבות הם רוצים לעבור לאירופה או לקנדה.

כשאתה עובר לאירופה או לקנדה או לכל מקום אחר כמהגר, כפליט, אתה חי תחת חוקי הממשלה. אז אם אני בסדר עם חיים תחת חוקי הממשלה, למה מלכתחילה הייתי נגד אסד? הייתי צריך לחיות בסוריה, להיות בעד אסד, וסוריה תהפוך לעולם ראשון בסופו של דבר. אז אם זהו החלום שלי, בסדר, לעולם הראשון יש את הבעיות שלו כמו לעולם השלישי. בסדר, בעולם הראשון אתה יכול להתלבש איך שאתה רוצה וללכת ברחובות, אבל בבית שלך אתה לא יכול לצבוע את הקירות איך שאתה רוצה איפה שהם שמו אותך. אוקיי, אני יכול לעבוד כקופאי בטורקיה ולקבל 500 דולר, ולחיות במקום שהוא הרבה יותר טוב מהמחנה אותו הם מציעים. אם הייתי הולך לעולם הראשון, הייתי מעדיף ללכת למטרות תיירותיות. תן לי לראות את שוודיה במשך חודש, לא במשך כל החיים.

כדי ללכת לשם (כפליט) אתה צריך לוותר על כל מה שיקר לך, מה שנלחמת בשבילו?

כמובן, ולשווא. "היי שוודיה, תעזרי לי. אבל אל תסתפקי רק בלעזור לי, תלמדי אותי איך לחיות את חיי." זוהי טיפשות. אוקיי, יכול להיות שיש דיכוי בארצי, אחרי הכל, אני לא אדם לאומי, אז עבורי קיים דיכוי בכל מקום בעולם. אפילו שוודיה מדכאת אנשים שחיים שם. אז, אני לא יודע, אם הייתי בשוודיה והייתי רואה הפגנה הייתי משתתף בה. אז הייתי נבעט החוצה משוודיה. ואז לאן הייתי הולך? למה להטריח את עצמי וללכת לשם רק כדי להיבעט החוצה? אני יכול להישאר כאן בטורקיה ולהיבעט החוצה.

אז היית במצרים לתקופה קצרה ואז חזרת לחאלב למשך שישה חודשים. איך היו החיים שם?

כשעזבתי את חאלב המלחמה לא הייתה כפי שהיא עכשיו. כשעזבתי את חאלב לא היו חביות [נפץ]. כלי הנשק הכבדים היחידים שעבדו בשטח היו ההוביצר, אבל עכשיו יש לנו הכל. ברלין לא פגעה בפריז עם זה. כשחייתי בחאלב גרתי בצד המערבי וכשחזרתי גרתי בצד המזרחי, באזורים המשוחררים, מכיוון שאם הייתי חוזר לצד המערבי הייתי מוכרח להתגייס לצבא הסורי. הייתי צריך להשתתף בכך אם הייתי הייתי חוזר לשם. אז נשארתי באזורים המשוחררים, חייתי שם, אוקיי, יש הפצצות אבל אתה חי את חייך. כולם חיים את חייהם.

אוקיי, זה לא הולך לשמח אנשים מה שאני עומד להגיד. אבל כשדאע"ש הגיעו לראשונה לחאלב, האנשים אהבו את זה, כי הם ניקו את הדרכים מ"הצבא הסורי החופשי". "הצבא הסורי החופשי" דיכא את האנשים כמו הצבא הסורי. אז כשדאע"ש הגיעו הם לקחו את כל האנשים מ"הצבא הסורי החופשי" ושמו אותם בכלא. אז אתה יוצא לדרכים ורואה אזרחים כמוך וכמוני. אתה לא רואה מישהו שמחזיק קלצ'ניקוב ומכוון אותו אלייך ללא סיבה, משום שהוא יכול. אז האנשים שם לא רוצים הרבה – אוקיי הם נגד אסד מבפנים – אך מבחוץ הם לא נגד אף אחד. הם עם עצמם. הם מצביעים לעצמם. כי כשאתה חי על הקצה, כל שנייה של חיים היא קריטית כי בכל רגע אתה עלול להיפגע על ידי הפצצה. יש מטוס שטס מעלייך שעלול להפציץ אותך. אז אנשים חיים את חייהם בצורה קיצונית. זה למה, אוקיי, הדבר היחידי שהשתנה בחאלב אחרי המלחמה הוא שהרסת שכונות והרסת אנשים מבפנים.

אבל בסדר, הם שמחים ברחובות, הם מחייכים, כשרמדאן נגמר בשנה שעברה הייתי שם, אז אנשים שמחו על העיד (עיד אל פיטר). אבל הם הרוסים מבפנים. כשאתה הולך אליהם ואומר להם "אתם יכולים לחיות ללא אוטוריטה/סמכות" הם מסתכלים ימינה ושמאלה ואומרים "על מה לעזאזל אתה מדבר, אתה משוגע? לא ראית את אסד. לא ראית את "הצבא הסורי החופשי", דאע"ש, ג'בהאת אל-נוסרה?" הם יאמרו לך את זה. אתה צריך שיהיה לך מישהו שילחם נגד אסד. אז אתה צריך שדאע"ש יהיו כדי להילחם בו. ואז עם דאע"ש, אתה צריך מישהו שילחם נגדם. זה למה זה מטריקס והם לא מאמינים שאפשר לחיות ללא סמכות. מנקודת ראותי, זהו הרס הנשמה. אני לא מאמין בנשמה, אבל זהו הרס מבפנים.

אז דיברת עם דאע"ש?

כן.

מה הייתה התרשמותך מהאנשים האלה ככל שהזמן עבר, האם הם חשפו את פרצופיהם האמיתיים?

כן, שהיתי בשכונה בשם "מאסאכן חננו" ואז שני חברים שלי, שהכרתי לפני המלחמה, יצרתי איתם קשר מכיוון שהייתי במצרים ורציתי שיבואו אליי ויאמרו שלום. הם מדאע"ש עכשיו. הם נשארו אצלי במשך שבוע. בהתחלה אמרתי להם, "מה לעזאזל אתם עושים? בשביל מי אתם נלחמים?" הם אמרו לי את זה – כמובן שהם סורים, לא בריטים, לא קנדים, [צחוק] הם סורים – הם אמרו לי "הצבא הסורי החופשי שדד אותנו, הצבא הסורי הרג אותנו, וג'בהאת אל-נוסרה לא עושים שום דבר בנידון. אז הצטרפנו לדאע"ש כדי שנוכל לעשות את מה שאף אחד אחר לא עשה." שאלתי אותם על איסלאם, הכרתי אותם, הם היו אתאיסטים, אז מה לעזאזל קרה? הם אמרו לי, "אנחנו לא משוכנעים שיש אלוהים וכשאתה משוכנע שיש אלוהים ואלוהים אומר 'אם אתם רוצים לרצות אותי אז תילחמו עבורי' אנחנו נלחמים עבור אלוהים." זה למה בכל מקום שמישהו מדבר על דאע"ש, הוא אומר לך את זה, ש"המנהיגים מושחתים אך כלי המשחק אינם.", הם באמת מאמינים שכל דבר שהם עושים הוא צודק בהחלט. ולעיתים הם עשויים לשכנע אותך, אז אל תלך לשם. אמרתי לו "אני עדיין לא דתי, אז מה תעשה לי?", הוא אמר לי "מה שאני לא יודע לא פוגע בי. אם אתה הולך לשתות בירה אז תשתה בירה בביתך, ואז תצא לרחוב בלעדיה. אם זה רמאדן, אל תאכל בזמן שאתה הולך ברחוב כי אהרוג אותך. בסדר?"

אז במידה ומסתירים את זה, לא אכפת להם?

לא אכפת להם כי זה מה שאללה אומר. אללה אומר בקוראן שאם אתה עושה משהו לא בסדר אז כדאי שתסתיר את זה. אז הם משוכנעים. פגשתי אנשים מדאע"ש. פגשתי אנשים מנוסרה. דיברתי איתם ככה, כמו שאני מדבר איתך, ואני חי עד עכשיו. האנשים היחידים שאני יודע שאם אפגוש אותם אני איהרג הם אנשי הצבא הסורי.

לאן אתה רואה את חאלב הולכת? יש לך מושג מה הולך לקרות בעתיד?

אולי אחרי משהו כמו עשר שנים תצטרך דרכון כדי לעבור מהצד המזרחי לצד המערבי. אתה עשוי לראות את חומת ברלין, אך ייקראו לה חומת חאלב. עד עכשיו, תן לי להגיד על סוריה, [מורדים ב]דמשק הבירה חתמו על הסכמי הפסקת אש עם המשטר. אל-רקה תחת ח'ליפות, יש להם ח'ליפות, אבו בכר אל בגדאדי (מנהיג דאע"ש). בחאלב, יש את המלחמה. המהפכה הסורית נראית עכשיו כמו שני דברים: המהפכה הספרדית ומלחמת האזרחים האמריקאית. אז זה עשוי ללכת לכל אחד מהכיוונים הללו. אני רק אומר שאתה עשוי לראות אחרי עשר שנים, עשרה אנשים, אחד מהם עשוי להיות בנג'מין פרנקלין שיגיד "הנה החוקה שלכם, הביאו לי את פסל החירות", ואתה עשוי לראות משהו כמו ספרד. אבל אחרי הכל, אל-אסד בעוד 6 שנים מעכשיו,הוא לא יוכל להיות הנשיא שלנו יותר.

זה לא ייאוש, אך אינך יכול למצוא תקווה כשאתה מחפש אחר אלטרנטיבה לדיקטטורה. אין תקווה. זו אלטרנטיבה אחרי הכל. אז אתה עובר מדרך אחת לאחרת, אבל אתה הולך להיהרג בשתי הדרכים. אז אם אין פעולה קהילתית למיגור ההיררכיה, אתה הולך להישאר ככה. לא אכפת לי מהשמות, אכפת לי מהמצב. אז אם הוא ייקרא בשאר אל-אסד או בנג'מין פרנקלין, בשתי הדרכים הם דופקים אותי. ושניהם עושים את המרחיאונה לבלתי חוקית. [צחוק]

מה חשבת כשיצרתי קשר איתך כאנרכיסט מקנדה שרוצה לדבר איתך? חשבת, "מה זה לעזאזל"? האם זה היה הגיוני שאנרכיסטים ירצו ליצור קשר?

כמובן, כמו שאמרתי לך, אין גבולות, והמאבק הוא אחד בכל מקום אליו תלך. יש לך מאבק והוא אחד. אז אנרכיסט מקנדה הוא בדיוק כמוני, אנחנו חברים שמדברים. זה הכל – אחים.

*פורסם במקור באנרקיזמו.נט:

http://www.anarkismo.net/article/27224

על מצעים מהפכניים ורפורמיסטיים \ אלכסנדר וולודרסקי

reformism

אנחנו חיים בצריף מלוכלך ומסריח עם פשפשים, אוכלים שפכים וכל יום מכים בנו באמצעות שוט.

גם מהפכן וגם רפורמיסט באותה מידה רוצים לשנות את סדר הדברים הזה, אך בוחרים באסטרטגיות שונות. מהפכן ינסה להרוס את הצריף, לחנוק את השומר עם השוט שלו ולשרוף את שחקים המאוכלסים בחרקים על מנת בעתיד לבנות משהו הגון יותר. מתישהו.

רפורמיסט ישתדל להיכנס למשא ומתן עם השומר באמצעות שקרים, חנופה או איומים כדי ששפכים יהיו יותר עשירים בקלוריות, הכאות באמצעות שוט יתבצעו מקסימום חמישה פעמים ביום, והמיטות הישנות עם פשפשים יוחלפו בחדשות. זה אולי נשמע לא מספיק הרואי, אך צעדים כאלה יכולים להציל לא מעט אנשים.

הבעיה היא שתחת המסווה של "רפורמות" לתושבי הצריף לעתים מנסים למכור משהו אחר לגמרי. הצריף באופן קבוע נצבע בצבעים שונים. את השפכים מעבירים משוקת אחד לשוקת אחר ומדביקים לזה איזשהו שם לועזי יפה. לפשפשים נותנים שמות ומלמדים אותם לקפוץ לפי פקודה. ידית של השוט שבו משתמש השומר מקשטים בציורים, ולפני כל מכה הוא מצטט במקור פילוסופים של עידן הנאורות.

אם מהפכן עד נקודה מסוימת יכול ללכת באותה דרך עם רפורמיסטים מסוג ראשון (בן אדם שבע ובריא מתקומם יותר בקלות, מאשר מוכה ומת מתשישות), הרי את הרפורמיסטים מסוג שני צריך לסלק: אין מהם שום תועלת, ונזק כן נגרם. בגלל הפעילות הנמרצת שלהם כל תושבי הצריף במקום להילחם למען שיפור החיים שלהם (באופן קיצוני או מתון) עוסקים באילוף פשפשים ומתפעלים מאוצר מילים של שומר חדש. הבעיה היא ש"ספוילרים" למדו טוב מאוד לחקות את הרפורמיסטים מסוג ראשון. הם בביטחון רב מסבירים כי צריף אדום יותר חם, מאשר צריף אפור, שעקיצת פשפש מאולף מגרדת ב-70% פחות ורמת ההשכלה של השומר אמורה לרכך את הכאב הנגרם כתוצאה ממכה. ורבים מאמינים להם.

לכן כל פעם שאתם קוראים מצע פוליטי כלשהו או שומעים סיסמה, תנסו לנתח באופן לוגי. איך בדיוק הצעדים המוצעים ישנו את חייכם וחיי שאר האזרחים. ניתן להגיע למסקנות מאוד מעניינות ובלתי צפויות.

 מרוסית: מיכאל אוריצקי

סוציאליזם, אנרכיזם ופמיניזם – קרול ארליך (1977)

מאנגלית: רועי זיסקינד

Image

"

את אישה בחברה קפיטליסטית. את מתעצבנת: על העבודה, על החשבונות, על בעלך (או האקס שלך), על בית הספר של הילדים, עבודות הבית, על כך שאת יפה, על כך שאת לא יפה, על כך שמסתכלים עלייך, או לא מסתכלים עלייך (ובכל מקרה, על כך שלא מקשיבים לך), וכו'. אם את מתחילה לחשוב על כל הדברים הללו, על איך הם משתלבים יחדיו, ומה בדיוק צריך להשתנות, ואז את מסתכלת סביב, אחר מילים שיוכלו להכיל את כל המחשבות הללו יחד בצורה מקוצרת, את כמעט מחויבת להגיע ל'פמיניזם סוציאליסטי'" [1]

על פי כל הסימנים, נשים רבות הגיעו למסקנה כי הפמיניזם הסוציאליסטי הוא הפתרון לבעיית הסקסיזם המתמשך. ה"סוציאליזם" (על המגוון המדהים של צורותיו) פופולרי בקרב אנשים רבים בימים אלה, כיוון שיש לו הרבה מה להציע: דאגה לאנשים העובדים, גוף תיאורטי מהפכני שאנשים יכולים להצביע עליו (בין אם קראו או לא קראו אודותיו), וכמה דוגמאות חיות של מדינות מתועשות שבנויות באופן שונה מארצות הברית וגרורותיה.

עבור פמיניסטיות רבות, סוציאליזם הוא אטרקטיבי מכיוון שהוא מבטיח לשים קץ לאי השוויון הכלכלי שפוגע בנשים העובדות. יתר על כן, עבור אותן נשים המאמינות שניתוח פמיניסטי לבדו  צר מכדי להקיף את כלל מופעי אי השוויון הקיימים בעולם, סוציאליזם מבטיח להרחיב את הניתוח, ובה בעת להגן מפני הדילול של נקודת המבט הרדיקלית של הפמיניזם.

מסיבות טובות, אם כן, נשים שוקלות האם "הפמיניזם הסוציאליסטי", הגיוני או לא כתאוריה פוליטית. פמיניסטיות סוציאלסטיות נראות כמי שהן גם נבונות וגם רדיקליות – לכל הפחות, רובן מרגישות ככל הנראה סלידה עמוקה לכמה מהמלכודות הרפורמיסטיות והסוליפסיסטיות שלתוכן נראה כי מספר הולך וגדל של נשים נופלות.

לנשים הפחות רומנטיות שבינינו, אומת האמזונות, עם צבאותיה המורכבים מאמהות חזקות גפיים הרוכבות אל השקיעה, היא לא מציאותית, אך גם לא מזיקה. עניין רציני יותר, הוא האובססיה הנוכחית של נשים רבות עם האלה הגדולה ומיני אביזרי הפולחן, הכישוף, הקסם, ותופעת המדיומים הנלווים אליה. כפמיניסטית העוסקת בשינוי המבנה החברתי, אני מוצאת את הדבר הזה כהכול פרט ללא מזיק.

הוכחה ראשונה: מעל אלף וארבע מאות נשים נסעו לבוסטון באפריל 1976, כדי להשתתף בכנס רוחניות נשי, שעסק בחלקו הגדול בעניינים שהוזכרו לעיל. האם האנרגיה שהשוקעה במזמורים, בהחלפת הרעיונות הפגאניים האחרונים, ובהשתתפות בסדנאות של ריקודי בטן ובטקסי וסת, לא הייתה יכולה להיות מושקעת במשהו טוב יותר ופמיניסטי יותר?

הוכחה שנייה: על פי דיווחים בעיתון פמיניסטי אחד לפחות, קבוצה של מכשפות ניסתה לגרום לסוזן סאקס לרחף אל מחוץ לכלא. אם הן חשבו בכנות שזה ישחרר את סאקס, אז הן היו מנותקות לחלוטין מן המציאות של הדיכוי הפטריארכלי. אם זה היה אמור להיות בגדר בדיחה קלילה, אז למה אף אחד לא צוחק?

רפורמיזם הוא סכנה הרבה יותר גדולה לאינטרסים של הנשים, מאשר משחקי מדיום מוזרים. אני יודעת ש"רפורמיסטי" הוא שם תואר שניתן להשתמש בו בדרכים שאינן כנות או יעילות – בעיקר בכדי להפגין את הטוהר האידאולוגי של מאן דהיא, או כדי לומר שפעילות פוליטית קונקרטית מכל סוג שהוא אינה ראויה לעשייה כי היא עלולה לשתף פעולה עם המנגנונים הקיימים. בתגובה, כמה פמיניסטיות טענו באופן משכנע כי סוגים נכונים של רפורמות יכולים להיבנות על בסיס תנועה רדיקלית. [2]

בדיוק באותה מידה, ישנן אסטרטגיות רפורמיסטיות שמבזבזות אנרגיה של נשים, אסטרטגיות המעלות את הציפיות של נשים אודות שינוי גדול שעומד להתרחש, ובסופו של דבר מטעות ומנכרות נשים, מכיוון שהאסטרטגיות הללו לא מסוגלות לספק את הטוב המובטח. הדוגמה הטובה ביותר (או הרעה ביותר) היא הפוליטיקה האלקטורלית. סוציאליסטיות מסוימות (שהתפתו לרעיון ההדרגתיות) נופלות בפח הזה. אנרכיסטיות יודעות טוב יותר. אינך יכולה לשחרר את עצמך באמצעים לא משוחררים; אינך יכולה לבחור סדרה חדשה של פוליטיקאיות (ולא משנה עד כמה הן חביבות כלפייך) שתנהלנה את אותם מנגנונים ישנים ומושחתים – שבתורם מנהלים אותך. כששדולת הרוב בארגון הנשים הלאומי (National Organization of Women)  – הסניף הרדיקלי של ארגון זה – מבקשת מנשים ללכת אחריהן "מחוץ לזרם המרכזי, אל המהפכה" באמצעים שכוללים פוליטיקה אלקטורלית, אז ברור כשמש כי כולן תטבענה במעמקי הדברים כפי שהם כיום.

פוליטיקה אלקטורלית היא מלכודת יומיומית וברורה מאליה. אפילו רבות שאינן רדיקליות למדו להימנע ממנה. בעיה סבוכה יותר היא קפיטליזם במסווה של כוח כלכלי פמיניסטי, כמו למשל, "הרשת הכלכלית הפמיניסטית" (Feminist Economic Network). השם עשוי להטעות אתכן. לכאורה הייתה זו רשת של עסקים אלטרנטיביים שהוקמה במטרה לשחוק את הקפיטליזם מבפנים על ידי יצירת עצמאות כלכלית לנשים. זהו בהחלט רעיון נחמד. הפרויקט הגדול הראשון של רשת זו נפתח בדטרויט באפריל 1976. בפרויקט זה, עבור דמי חברה של 100 דולרים לשנה, נשים אמידות יכלו לשחות בבריכה פרטית, לשתות בפאב פרטי, ולקבל הנחות במקבץ של בוטיקים. בה בעת, הרשת עצמה שילמה לנשים העובדות שלה 2.50 דולר לשעת עבודה שם. המנהלת, לאורה בראון, הכריזה כי מיזם זה הוא "תחילתה של המהפכה הכלכלית הפמיניסטית". [3]

כאשר שניים מאותם משחקים ישנים – הפוליטיקה האלקטורלית והקפיטליזם – מסומנים כמבשרי "המהפכה", זה מעיד על כך שהמילה הזו שובשה לחלוטין. אין זה מפתיע שסוג סוציאליסטי כלשהו של פמיניזם נתפס כאי של שפיות מהפכנית לנשים רבות שאינן רוצות להיות מכשפות, לוחמות פרימיטיביות, סנאטוריות, או בעלות הון קטנות, אך מי שרוצה לחסל את הסקסיזם תוך יצירת חברה שונה, צריכה לשים לב לפמיניזם האנרכיסטי, שיכול לספק מסגרת תאורטית משמעותית. פמיניסטיות רבות מדי, או שמעולם לא שמעו על הפמיניזם האנרכיסטי, או שדוחות אותו ומסמנות אותו כאגודת נשים המשמשות כסייעניות למיידי פצצות ממין זכר.

פמיניזם סוציאליסטי מספק מבחר של בתים פוליטיים. מצד אחד, הפלגים המלוכלכים והצפופים של "השמאל הישן" כמו למשל, המפלגה הקומוניסטית המהפכנית של ארה"ב, ליגת אוקטובר, ומפלגת הפועלים הבינלאומית. מעט מאוד נשים מוצאות פלגים אלה כראויים למגורים אידאולוגיים. מצד שני, מספר לא מבוטל של נשים מצאות את עצמן במוסדות האקלטקטיים שנבנו על ידי ארגוני שמאל חדשים יותר כמו למשל, התנועה האמריקאית החדשה, או "איגודי נשים" אוטונומיים שונים.

הפמיניסטיות הסוציאליסטיות החדשות הריצו קמפיין אנרגטי, ויעיל במידה רבה, כדי לגייס נשים בלתי מזוהות פוליטית. מנגד, קבוצות השמאל הותיקות והנוקשות יותר דחו במידה רבה את עצם הרעיון שלסביות, בדלניות, פמיניסטיות מוזנחות ו"לא מתאימות" אחרות יוכלו לעבוד עם היורשים האצילים של מרקס, טרוצקי (למרות שהטרוצקיסטים הם בלתי צפויים), סטלין ומאו. רבים מה דוחים את הרעיון של תנועת נשים אוטונומית, שמתעסקת בסוגיות של נשים. בשבילם, ארגון כזה מלא בנשים "בורגניות" (הכינוי המרקסיסטי הפוגעני ביותר) הנחושות בדעתן לתת את ידן לסוגיה שלהן, מה ש"מפלג את מעמד הפועלים", הנחה מוזרה הרואה בעובדים כטיפשים יותר מכל אחת אחרת. לכמה מהגופים הללו יש סלידה היסטרית ללסביות: הקבוצות הידועות ביותר לשמצה הן ליגת אוקטובר והמפלגה הקומוניסטית המהפכנית של ארה"ב, אך הן לא לבד. במדיניות זו, כמו ברבות אחרות, הקו האנטי-לסבי נובע ממדיניותן של מדינות קומוניסטיות. המפלגה הקומוניסטית המהפכנית של ארה"ב, לדוגמה, פרסמה בשנות ה-70 המוקדמות (בימים שלפני הפיכת ארגון העובדים המהפכני הותיק הזה למפלגה) נייר עמדה לפיו הומוסקסואלים "נכלאו בבוץ וברפש של הניוון הבורגני", וששחרור הומוסקסואלים הוא אידאל "אנטי-פועלי וקונטר-רבולוציונרי".  כל קבוצות "השמאל הישן" חשים שלא בנוח עם הרעיון שאישה שאינה נמנית על "הפרולטריון" מדוכאת באיזושהי צורה. מעמד הפועלים, כמובן, הוא מושג גמיש להפליא: בדיונים העכשוויים בשמאל, מושג זה נע מעובדי נקודות הייצור לקבוצה עצומה שמכילה כל איש או אישה שמוכרת את עבודתה עבור שכר, או שתלויה במישהו אחר שעושה זאת. זה כמעט כולנו. (אז, פאפא קארי (קרל מרקס), אם 90 אחוז מאוכלוסיית ארצות הברית הם אוונגרד, למה המהפכה טרם פרצה?)

הפמיניסטיות הסוציאליסטיות החדשות ניסו בכל מיני דרכים יצירתיות לשמר על ליבת חשיבה מרקסיסטית-לניניסטית, לעדכן אותה, ולהשתיל אותה בפמיניזם הרדיקלי בן זמננו. התוצאות הן לעיתים משונות. ביולי 1975, הנשים של התנועה האמריקאית החדשה ומספר קבוצות אוטונומיות כינסו את הכנס הארצי הראשון על פמיניזם סוציאליסטי. עצם הכינוס לא פורסם יותר מדי מראש, וכולן נראו מופתעות שכל כך הרבה נשים (מעל שש-מאות) רצו לבלות את סוף השבוע של ה-4 ביולי ביילו ספרינגס, אוהיו.

בקריאת הנאומים שנישאו בכנס, כמו גם פרשנויות נרחבות שנכתבו על ידי נשים אחרות ששהו בכנס ,[4] כלל לא ברור מה המארגנות חשבו שהן מציעות בשם "הפמיניזם הסוציאליסטי". מהעקרונות שנוסחו מראש, לפני קיומו של הכנס – בהזמנה אליו, עלו שני עקרונות שתמיד זוהו עם פמיניזם רדיקלי, ושלמעשה נחשבו ונחשבים בדרך כלל כמנוגדים לפרספקטיבה סוציאליסטית. בעקרון הראשון נכתב כי: "אנחנו מכירות בצורך, ותומכות בקיומה, של תנועת נשים אוטונומית לאורך התהליך המהפכני". העקרון השני קרא: "אנחנו מסכימות שכל דיכוי, בין אם הוא מבוסס על גזע, מעמד, מין או לסביות, קשור וכי המאבקים לשחרור מהדיכוי חייבים להתקיים בו זמנית ובשיתוף פעולה". העקרון השלישי רק ציין כי "הפמיניזם הסוציאליסטי הוא אסטרטגיה למהפכה", והעיקרון הרביעי והאחרון קרא לקיים דיונים "ברוח המאבק והאחדות".

אלה, כמובן, מתאבנים טעימים – תפריט שנועד למשוך כל אחת. אך כאשר פמיניסטיות "סוציאליסטיות" מגישות את התנועה העצמאית של הנשים כמנה העיקרית, וכשהן אומרות שדיכוי מעמדי הוא רק סוג אחד מיני דיכויים רבים, לא חשוב יותר מאף דיכוי אחר, אז (כפי שמבקרים מרקסיסטיים אומרים) זהו לא סוציאליזם יותר.

עם זאת, פמיניסטיות סוציאליסטיות לא מבינות את ההשלכות של פמיניזם רדיקלי עד הסוף. אם היו מבינות, הן היו מקבלות עיקרון אחר: עיקרון שרואה במבנים בלתי-היררכיים כחיוניים לפרקטיקה פמיניסטית. זה, כמובן, יותר מדי בשביל סוציאליסטיות. אך מה שזה אומר זה שהפמיניזם הרדיקלי הרבה יותר תואם לסוג אחד של אנרכיזם מאשר הוא תואם לסוציאליזם. הסוג הזה הוא האנרכיזם הסוציאלי (שנודע גם כאנרכו-קומוניזם), לא הסוגים האינדיבידואליסטים או ה"אנרכו"-קפיטליסטים.

זה לא יהווה ידיעה חדשה לפמיניסטיות שמכירות את העקרונות האנרכיסטיים – אך מעט מאוד פמיניסטיות מכירות אותם. זה מובן, שכן אנרכיזם נע בין סיקור תקשורתי מוטה לרעה לחוסר סיקור מוחלט. אם הפמיניסטיות היו מכירות את האנרכיזם, הן לא היו מתאמצות כל כך לראות בסוציאליזם כאמצעי ללחימה בדיכוי הסקסיסטי. פמיניסטיות חייבות להיות ספקניות כלפי כל סוג של תאוריה חברתית שמגיעה עם סט מובנה של מנהיגים ומונהגים, לא משנה עד כמה "דמוקרטי" מבנה ריכוזי זה מתיימר להיות. נשים מכל המעמדות, הגזעים, ונסיבות החיים היו בצד המקבל עליו שליטה זמן רב מדי מכדי לרצות להחליף סט אחד של אדונים באחד אחר. אנחנו יודעות למי יש את הכוח, ולמעט מקרים יוצאים מן הכלל, אלו לא אנחנו.

כמה אנרכה-פמיניסטיות בנות זמננו הצביעו על הקשרים בין האנרכיזם הסוציאלי לבין הפמיניזם הרדיקלי.  לין פארו אמרה כי "הפמיניזם מביא אל הפרקטיקה את מה שהאנרכיזם מטיף לו". פגי קורנגר מאמינה כי "פמיניסטיות היו אנרכיסטיות באופן לא מודע, הן בתאוריה והן בפרקטיקה, במשך שנים". מריאן לייטון הצהירה כי "ההבדל בין הפמיניזם הרדיקלי לאנרכה-פמיניזם הוא בעיקרו בעשיית הצעד לעבר פיתוח תאורטי של המודעות העצמית". [5]

"אנחנו בונות אוטונומיה

התהליך של פיתוח מתמיד של סינתזה

לכל יצור חי.

אנחנו מפיצות

ספונטניות ויצירה

אנחנו לומדות את ההנאות של השוויון

של מערכות יחסים

ללא שליטה

בין אחיות

אנחנו הורסות שליטה

בכל צורותיה"

מזמור זה הופיע בגיליון של העיתון הפמיניסטי הרדיקלי "It Aint Me Babe" [6], שכותרתו קראה "חיסול כל ההיררכיות". זה לא תויג כעיתון אנרכיסטי (או אנרכה-פמיניסטי), אך הדימיון מדהים. זה מדגים הרבה ממה שהתנועה החדשה של שחרור האישה התעסקה בו בשנותיה הראשונות. וזו הרוח הזו שתאבד אם בן התערובת של הפמיניזם הסוציאליסטי יכה שורשים; אם פולחן האלה הגדולה או האומה הלסבית תשכנענה נשים להקים צורות חדשות של שליטה וכניעה.

פמיניזם רדיקלי ואנרכה-פמיניזם

כל הפמיניסטיות הרדיקליות וכל הפמיניסטיות האנרכו-סוציאליסטיות עוסקות בקבוצה של בעיות משותפות: השליטה של האיש/ה על גופה/ו; חלופות למשפחה הגרעינית ולהטרוסקסואליות; שיטות חדשות לטיפול בילדים שתשחררנה את ההורים ואת הילדים; אוטונומיה כלכלית; חיסול הסטראוטיפיים המיניים בחינוך, בתקשורת, ובמקומות העבודה; ביטול חוקים דכאניים; שימת קץ לסמכות הגברית, לבעלותו ולשליטתו בנשים; מתן האמצעים לנשים לפיתוח מיומנויות ויחס חיובי כלפי עצמן; חיסול מערכות יחסים דכאניות; ומה שהסיטואציוניסטים כינו "ההמצאה מחדש של חיי היומיום".

יש, אם כן, נושאים רבים שבהם פמיניסטיות רדיקליות ואנרכה-פמיניסטיות מסכימות. אך אנרכה-פמיניסטיות עוסקות בעוד משהו. מכיוון שהן אנרכיסטיות, הן פועלות למען סיום כל מערכות היחסים הכוחניות, בכל הסיטואציות בהן אנשים יכולות לדכא אחת את השנייה. בניגוד לכמה פמיניסטיות רדיקליות שאינן אנרכיסטיות, הן אינן מאמינות שהפקדת הכוח בידיהן של נשים תוכל להוביל לחברה שאינה דכאנית. ובניגוד לרוב הפמיניסטיות הסוציאליסטיות, הן אינן מאמינות שמשהו טוב יכול לצאת מתנועה המונית עם אליטה בהנהגה. בקיצור, לא "מדינת עובדים" או מטריארכיה תסיימנה את הדיכוי של כולם. המטרה, אם כן, אינה "לתפוס" את הכוח, כפי שהסוציאליסטיות רוצות, אלא לבטל את הכוח.

בניגוד לאמונה הפופולרית, כל האנרכיסטים הסוציאליים הם סוציאליסטים. כלומר, הן רוצות לקחת את העושר מידיהן של המעטות ולהפיץ אותו בין כלל חברות הקהילה. והם מאמינים שאנשים צריכות לשתף פעולה האחת עם השני כקהילה, במקום לחיות כפרטים בודדות. עבור אנרכיסטיות, הנושאים המרכזיים הם תמיד כוח והיררכיה חברתית. אם מדינה – אפילו מדינה המתיימרת לייצג את העובדות – תמשיך להתקיים, היא תבנה מחדש צורות של שליטה, וחלק מהאנשים לא תהיינה חופשיות יותר. אנשים אינן חופשיות משום שהן שורדות, או אפילו חיות ברווחה כלכלית. הן חופשיות רק כאשר יש להן את השליטה על החיים שלהן. לנשים, אפילו יותר מרוב הגברים, יש מעט מאוד שליטה על חייהן. השגת אוטונומיה שכזו, ועמידה על כך שכולם צריכים לקבל אותה, היא המטרה העיקרית של אנרכה-פמיניסטיות.

כוח לאף אחת, ולכל אחת: לכל אחת את הכוח והשליטה על החיים שלה/ו, ולא על אף אחת אחרת. [7]

בפרקטיקה

זוהי התאוריה, מה לגבי הפרקטיקה? שוב, לפמיניסטיות רדיקליות ואנרכה-פמיניסטיות יש הרבה יותר במשותף מאשר למי מהן עם הפמיניזם הסוציאליסטי. [8] שני הקהלים עובדים כדי לבנות מוסדות אלטרנטיביים, ושניהם לוקחים את הפוליטיקה האישית מאוד ברצינות. פמיניסטיות סוציאליסטיותלעומתן, נוטות פחות לחשוב על דברים הנחוצים לפרקטיקה מהפכנית. פיתוח צורות אלטרנטיביות של התארגנות זה אומר פיתוח מרפאות לעזרה עצמית; זה אומר קבוצות וידאו ועיתונות של נשים, במקום הטלויזיה והעיתונות המסחריות; זה אומר חיים בקולקטיבים, במקום חיים במשפחות גרעיניות מבודדות; מרכזי סיוע במקרי אונס; קואופרטיבי מזון; מעונות יום בשליטת ההורים; בתי ספר חופשיים; קואופרטיבי הדפסה; קבוצות רדיו אלרטנטיביות, וכו'.

ובכל זאת, זה טוב מועט מאוד אם ביצירת המוסדות האלטרנטיביים המבנים שלהם מחקים את המודלים הקפיטליסטיים וההיררכיים אותם אנחנו מכירות כה טוב. פמיניסטיות רדיקליות רבות הכירו בכך מוקדם: זו הסיבה שבגינה הן עבדו כדי לארגן מחדש את הצורה בה נשים תופסות את העולם ואת עצמן (דרך קבוצות להגברת המודעות), ולכן הן פעלו לארגון מחדש של הצורות של יחסי העבודה ויחסי הגומלין הבין-אישיים (דרך קבוצות קטנות וחסרות הנהגה שבהן משימות מועברות ברוטציה והמיומנויות והידע משותפים). הן ניסו לעשות זאת בחברה היררכית שלא סיפקה שום מודל פרט למודלים של חוסר שיוויון. אין ספק כי ידע אודות התאוריה האנרכיסטית והמודלים של ההתארגנות האנרכיסטית היה יכול לעזור. אם היו מצוידות בידע כזה, פמיניסטיות רדיקליות היו עשויות להימנע מכמה מהטעויות שהן עשו – ואולי היו מצליחות להתגבר בצורה טובה יותר על חלק מהקשיים בהם נתקלו בניסיונן לשנות את עצמן ואת החברה בו זמנית.

קחו, למשל, את הויכוח שעדיין עכשווי על "נשים חזקות" וסוגיית המנהיגות, הקשורה בקשר הדוק לכך. את העמדה הפמיניסטית הרדיקלית ניתן לסכם כך:

  1. נשים נותרו בתחתית החברתית משום שהן מבודדות האחת מהשנייה, ונמצאות במערכות יחסים של שליטה וכניעה עם גברים.
  2. גברים לא יביאו לשחרורן של הנשים, הנשים חייבות לשחרר את עצמן.  זה לא יוכל לקרות אם כל אישה תנסה לשחרר את עצמה לבד. לכן, נשים חייבות לעבוד יחדיו במודל של עזרה הדדית.
  3. "אחוות נשים היא חזקה", אבל נשים לא יכולות להיות אחיות אם הן משחזרות דפוסים גבריים של שליטה וכניעה.
  4. צורות ארגוניות חדשות צריכות להתפתח. הצורה העיקרית היא הקבוצה הקטנה ונטולת ההנהגה; ההתנהגויות החשובות ביותר הן שיוויוניות, תמיכה הדדית, והשיתוף של מיומנויות וידע.

אם נשים רבות קיבלו על עצמן את העמדה הזו, רבות יותר לא קיבלו. חלקן התנגדו לכך מההתחלה; אחרות ראו ממקור ראשון שהיה קשה להוציא את זה אל הפועל, והסיקו בצער רב כי אידיאליזם יפה שכזה לעולם לא יעבוד.

תמיכה אידאולוגית לאלו שדחו את העקרונות שהוצגו על ידי "האנרכיסטיות הבלתי מודעות" (הפמיניסטיות הרדיקליות שלעיל) סופקה בשני מסמכים שהופצו במהירות בין ארגונים ועיתונים של שחרור האישה. הראשון היה נאומה של אנסלמה דל'אוליו בפני הקונגרס השני לאיחוד נשים, שנערך במאי 1970 בניו יורק סיטי. הנאום, שכותרתו הייתה "פירוד והרס עצמי בתנועת הנשים: מכתב התפטרות", העניק את הסיבות בגינן דל'אוליו החליטה לעזוב את תנועת הנשים. המסמך השני היה "עריצותו של חוסר המבנה" של ג'ורין (ג'ו פרימן), שהופיע לראשונה ב-1972, בתקופת הגל השני של הפמיניזם. שני המסמכים העלו סוגיות של פרקטיקות ארגוניות ואישיות, שהיו, ועודן, חשובות מאוד לתנועת הנשים.

"באתי להודיע על שירת הברבור שלי לתנועת הנשים…נהרסתי…למדתי לפני שלוש וחצי שנים שנשים תמיד תהיינה מחולקות – אחת כנגד השנייה, מלאות בהרס עצמי וזעם חסר אונים. מעולם לא חלמתי שאראה את היום שבו הזעם הזה, המתחזה לרדיקליזם פסאודו-שיוויוני תחת הכותרת "פרו-נשי", יהפוך לפשיזם שמאלי אנטי-אינטלקטואלי ומרושע להחריד, ויהיה בשימוש בתנועה כדי לפסול אחיות נבחרות, על ידי התחכום והצדק של בית דין השדה של הקו קלוקס קלאן. אני מתכוונת, כמובן, להתקפה האישית, הגלויה והנתעבת, לה היו נתונות נשים בתנועה שהגיעו לאיזשהו הישג…אם את…בעלת הישגים – את מיד מתויגת כאופורטוניסטית התרה אחר ריגושים, שכירת חרב חסרת רחמים, שפועלת במטרה להשיג את התהילה והעושר שלה על גבי גופותיהן של אחיות בלתי אנוכיות שקברו את היכולות שלהן והקריבו את השאיפות שלהן לתפארת הפמיניזם…אם איתרע מזלך להיות גלויית לב ורהוטה, את מואשמת בכך שאת שיכורת כוח, אליטיסטית, גזענית, ולבסוף, הכינוי הגרוע מכולם: מזדהה כזכר." [9]

כאשר אנסלמה דל'אוליו נשאה את נאום הפרידה הכעוס הזה מהתנועה, זה עשה שני דברים: עבור חלק מהנשים, זה העלה את השאלה כיצד נשים יכולות לשים קץ ליחסי הכוח הבלתי שיוויונים בינן לבין עצמן מבלי להרוס אחת את השנייה. עבור אחרות, זה עשה בדיוק ההפך – זה סיפק הצדקה קלה לכל אותן נשים שכבר שלטו בנשים אחרות בצורה "בלתי אחיותית" כלל. כל מי שהייתה מעורבת בתנועה לשחרור האישה באותו זמן ידעה שהצהרתה של דל'אוליו עוותה על ידי נשים מסוימות בדיוק באופן הזה:  קראי לעצמך אסרטיבית, או חזקה, או מוכשרת, ותוכלי לקבל תווית של התנהגות מכוערת, חסרת רגישות ומדכאת. נשים שהציגו עצמן כגיבורות טרגיות נהרסו על ידי "אחיותיהן" הקנאיות והמוטעות (וגם, כמובן, ההרבה פחות מוכשרות) שיכלו לסמוך על תגובה אוהדת מכמה נשים אחרות.

נשים שהיו מעורבות בתנועה באותו הזמן יודעות שסוג הדברים שדל'אוליו דיברה עליהם באמת התרחשו, והם לא היו אמורים להתרחש. ידע של התאוריה האנרכיסטית זה לא מספיק, כמובן, כדי למנוע התקפות חסרות הבחנה על נשים. אבל במאבק ללמוד דרכים חדשות של התייחסות אחת לשנייה ועבודה אחת עם השנייה, ידע כזה היה עשוי – רק אולי – למנוע חלק מהטעויות ההרסניות הללו.

באופן אירוני, טעויות אלה הונעו על ידי השנאה של פמיניסטיות רדיקליות לצורות המקובלות של הכוח, והיחסים האישיים הבלתי אנושיים הנובעים מסיטואציה שבה לקבוצה אחת של אנשים יש כוח על פני האחרות. כשפמיניסטיות רדיקליות ואנרכה-פמניסיטיות מדברות על חיסול הכוח, הן מתכוונות להיפטרות מכלל המוסדות, כל צורות החיברות, כל הדרכים שבהן אנשים כופות אחת על השנייה את כוחן – ואחרות נכנעות לכפייה.

בעיה רצינית התעוררה בהגדרת טיבה של הכפייה בתנועת הנשים. העוינות כלפי הנשים ה"חזקות" התעוררה משום שאותה אישה "חזקה" יכולה הייתה, לפחות באופן פוטנציאלי, לכפות את כוחה על נשים שהן פחות רהוטות, פחות בטוחות בעצמן, ופחות אסרטיביות ממנה. כפייה בדרך כלל הרבה יותר מתוחכמת מכוח פיזי או סנקציה כלכלית. אדם אחד יכול לכפות את כוחו על אחר מבלי לקחת את עבודתו, להכות אותו, או לזרוק אותו לכלא.

לנשים חזקות היה יתרון עצום. לעיתים קרובות הן ידעו יותר. אין ספק שהן התגברו מזמן על החיברות המשתק שהדגיש כי על נשים לטפח פסיביות, ביישנות, צייתנות, והתנהגות קונפורמיסטית – חיברות שלימד נשים לחייך כשאינן משועשעות, ללחוש כשהן הרגישו שהן חייבות לצעוק, להשפיל את מבטן כאשר מישהו התבונן בהן באגרסיביות. נשים חזקות לא פחדו לדבר בציבור; הן לא פחדו לקחת על עצמן משימות "גבריות", או לנסות דברים חדשים. או כך לפחות זה נראה.

שימי אישה "חזקה" באותה קבוצה קטנה עם אחת "חלשה", והיא תהפך לבעיה: איך היא לא שולטת? איך היא חולקת את הכישורים שהרוויחה בעמל שלה ואת הביטחון שלה עם אחותה? ומהצד השני – איך האישה "החלשה" תלמד לפעול בעצמה למען האינטרסים שלה? איך בכלל אפשר להעלות על הדעת "עזרה הדדית" בסיטואציה חד-כיוונית שכזו? איך אפשר להעלות על הדעת "אחוות נשים" כאשר החברה "החלשה" לא מרגישה שווה לזו "החזקה"?

אלה שאלות מסובכות, ללא תשובות פשוטות. אולי הכי קרוב שנגיע לכדי מענה זה בסלוגן האנרכיסטי, "אנשים חזקות אינן זקוקות למנהיגות". אלה מאיתנו שלמדו לשרוד על ידי שליטה באחרות, כמו גם אלה מאיתנו שלמדו לשרוד על ידי קבלת השליטה עליהן מצד אחרות, צריכות לחברת את עצמנו מחדש כך שנהיה חזקות מבלי לשחק במשחקי השליטה-כניעה, כך שנשלוט במה שקורה לנו מבלי שנשלוט באחרות. זה לא יכול לצאת אל הפועל על ידי בחירת האנשים "הנכונים" לתפקיד הציבורי, או על ידי הליכה אחר "הקו המפלגתי הנכון"; כפי שאין זה יכול לצאת על הפועל בישיבה ובהרהור בחטאינו. אנחנו בונות את עצמנו ואת עולמנו דרך פעילות, דרך הצלחות חלקיות, וכישלון, ועוד הצלחות חלקיות. וכל הזמן אנחנו מתחזקות והופכות לעצמאיות יותר.

אם אנסלמה דל'אוליו מתחה ביקורת על הפרקטיקה הבין-אישית של פמיניסטיות רדיקליות, ג'ורין (ג'ו פרימן) העלתה כמה שאלות קשות על המבנה הארגוני. במאמרה "עריצותו של חוסר המבנה" [10], טענה כי אין ארגונים נטולי מבנה, ואנשים שטוענות שישנם כאלה – משטות את עצמן. לכל הקבוצות והארגונים יש מבנה; ההבדל הוא בשאלה האם המבנה בא לידי ביטוי באופן מפורש. אם הוא חבוי, אליטות נסתרות יתקיימו בוודאות וישלטו בקבוצה – ובכולן, הן המנהיגות והן המונהגות, יכחישו זאת או לא ישימו לב לשליטה הקיימת. זו ה"עריצות" של חוסר המבנה. כדי להתגבר עליה, על פי דבריה של גו'רין,  הקבוצות צריכות להקים מבנים פתוחים, הבאים לידי ביטוי באופן מפורש, והאחראיים לתת דין וחשבון לכלל החברות.

כל אנרכה-פמיניסטית, אני חושבת, תסכים עם הניתוח שלה – עד לנקודה הזו,  אך לא מעבר לכך. דבר נוסף שג'ורין אמרה הוא שהקבוצות שהן כביכול"נטולות מנהיגות ונטולות מבנה" לא מסוגלות לעשות את המעבר מדיבורים למעשים. לא רק החוסר שלהן במבנים פתוחים, אלא גם גודלן הקטן, והדגש שלהן על העלאת מודעות (בדיבורים) חייבות, לטענתה, להפוך קבוצות אלה לבלתי יעילות.

ג'ורין לא אמרה שקבוצות נשים צריכות להיבנות באופן היררכי. למעשה, היא קראה למנהיגות שתהיה "מפוזרת, גמישה, פתוחה וזמנית"; לבניית ארגונים באחריות, תוך ביזור הכוח בין מספר מרבי של נשים, יצירת רוטציה במשימות השונות, שיתוף מיומנויות והפצת מידע ומשאבים בין החברות. כולם ערכים טובים לכל ארגון אנרכיסטי סוציאלי! אך הזלזול שלה בהעלאת המודעות בקרב נשים, והעדפתה לארגונים אזוריים וארציים גדולים הייתה בהחלט חלק מהדרך הישנה לעשות דברים, דרך, שבמרומז, קיבלה את המשך קיומם של המבנים ההיררכיים.

קבוצות גדולות מאורגנות כך שהכוח וקבלת ההחלטות מואצלים למעטים – אלא אם כן, מדובר ברשת של קולקטיבים קטנים המתואמים בצורה אופקית, דבר שג'ורין לא הזכירה. איך קבוצה כמו ארגון הנשים הלאומי, עם 60,000 החברות שלה בשנת 1975, תקיים רוטציות במשימות השונות, תשתף מיומנויות, ותוודא שכל המידע והמשאבים יהיו זמינים לכולן? היא לא יכולה, כמובן. לקבוצות שכאלה יש נשיאה, ודירקטוריון, ומשרד ארצי, וחברות – שחלקן נמצאות בסניפים מקומיים, ואחרות הן חברות מבודדות. במעט מאוד קבוצות שכאלה יש דמוקרטיה ישירה ממשית, ומעטות הקבוצות שמלמדות את חברותיהן דרכים חדשות לעבודה משותפת ויחסים הדדיים.

האפקט המצער של "עריצותו של חוסר המבנה" היה שזה קשר יחדיו ארגון גדול, מבנה פורמלי, ופעולה ישירה מוצלחת, בצורה שנראתה כהגיונית להרבה אנשים. נשים רבות חשו כי על מנת להילחם בדיכוי החברתי, ארגון גדול הוא חיוני, וככל שהארגון יהא גדול יותר – כך ייטב. המסקנה הייתה שעל מנת להתמודד עם כוח הדיכוי יש לייצר כוח דומה בגודלו: אינך יכולה להרוג פיל עם רובה אוויר, ואינך יכולה להפיל את המדינה הפטריארכלית עם קבוצה קטנה. לנשים שקיבלו את הטיעון שגודלה של הקבוצה קשור לגודל האפקטיביות שלה, האפשרויות הארגוניות נראו כמוגבלות לארגונים ליברלים גדולים כמו "ארגון הנשים הלאומי" או לארגונים סוציאליסטיים המוניים.

אך כמו בכל כך הרבה דברים אחרים שנראים הגיוניים, הלוגיקה פגומה. "הדיכוי החברתי" הוא המחשה, ישות מנופחת, משתקת ומלאכותית, שהיא גדולה, בעיקר במובן זה שאותו דיכוי פוגע ברבות מאיתנו. אך דיכויים, לא משנה כמה הם נפוצים וכמה הם צפויים, הם כמעט תמיד נעשים לנו על ידי מישהו, אינדיבידואל – אפילו אם האדם הזה פועל כסוכן של המדינה, או כחבר של הגזע, המגדר או המעמד השולט. תקיפות השוטרים המסיביות על כוחותינו המתכנסים מוצאים אל הפועל על ידי מספר שוטרים; אפילו השוטר, או הבוס, או הבעל, שמבצע את תפקידו הסקסיסטי או האוטוריטרי, מצטלב עמנו בנקודה מסוימת בחיי היומיום שלנו. דיכוי ממוסד אכן קיים, בקנה מידה גדול, אך הוא רק לעיתים רחוקות צריך להיות מותקף (ואכן, רק לעיתים רחוקות יכולות להיות מותקף) על ידי קבוצה גדולה. טקטיקות גרילה של קבוצה קטנה – לעיתים אפילו של אינדיבידואלית אחת – יעבדו טוב מאוד כתגובה.

עוד השפעה מצערת ממנטליות "עריצותו של חוסר המבנה" (אם לא ישירות מהמאמר) הייתה שהיא האכילה אנשים בסטריאוטיפים אודות אנרכיסטיות. (אנשים בדרך כלל אינם בולעים משהו אלא אם כן הם רעבים). אנרכיסטיות סוציאליות אינן מתנגדות למבנה: הן אפילו אינן נגד מנהיגות, ובלבד שאינה נושאת פרסים או פריבילגיות, ושהיא זמנית וממוקדת במשימה ספציפית. עם זאת, אנרכיסטיות, שרוצות לבטל את המבנים ההיררכיים, כמעט תמיד מתויגות כמי שלא רוצות מבנה כלל. למרבה הצער, התמונה של להקת נשים לא מאורגנות, כאוטיות ואנרכיסטיות, הנסחפות ללא כיוון, תפסה. למשל, ב1976 "קווסט" הדפיס מחדש תמליל ערוך של ראיון שנתנו שרלוט באנץ' ובוורלי פישר לרשת רדיו פמיניסטית ב1972. במובן מסוים, הדבר המעניין ביותר אודות הראיון היה זה שעורכי "קווסט" חשו כי הנושאים שנידונו בראיון היו עדיין רלוונטיים ב1976. [11] ("אנחנו רואות את אותו הטינוף על מנהיגים, והאדרה של חוסר מבניות שהיו קיימים לפני חמש שנים." (עמוד 13) ). אך מה שהיה לבאנץ' לומר בזמנו היה גם כן מעניין מאוד: לדבריה, הדגש על פתרון בעיות המבנה והמנהיגות היה "רצון אנרכיסטי חזק מאוד. היה זה רצון טוב, אך היה זה רצון בלתי מציאותי" (עמוד 14).

אנרכיסטיות, שרגילות להיקרא "לא מציאותיות", יציינו כי "חוסר המציאות" של כל זה נעוץ, ככל הנראה, בבעיות שתנועת הנשים חוותה בפועל בארגון העצמי שלה – בעיות של מנהיגות נסתרת, של "מנהיגות" שנוצרו בתנועה בטיפוחה של התקשורת, של קושי בהגעה לנשים שמתעניינות אך אינן מחויבות, של ייצוג יתר של נשים ממעמד הביניים עם זמן רב בידיהן, של העדר צורה של התנועה, של החוסר בקבוצות משימה ספציפיות אליהן יכלו נשים להצטרף, של עוינות כלפי נשים שניסו להראות מנהיגות או יוזמה. כתב אישום כבד! עם זאת, הבעיות האמיתיות מאוד הללו לא נוצרו על ידי האנרכיזם, והן אינן יכולות להירפא על ידי מינונים של אוונגרדיות או רפורמיזם. ועל ידי תיוג קשיים ארגוניים אלה כ"אנרכיסטיים", פמיניסטיות מתעלמות ממסורת אנרכיסטית עשירה, בזמן שבו זמנית, הן עצמן מציעות פתרונות שהם – למרות שהן כנראה אינן יודעות זאת – אנרכיסטיים. באנץ' ופישר הציגו מודל של מנהיגות שבו כולן משתתפות בקבלת ההחלטות; ומנהיגות היא ספציפית למצב מסוים ומוגבלת בזמן. פישר ביקרה את "ארגון הנשים הלאומי" על "הנהגתו ההיררכית שאינה אחראית לרוב החברות" (עמוד 9), ובאנץ' הצהירה, "מנהיגות היא נטילת יוזמה בידי אנשים, דאגה לביצוען של היוזמות, הבאת הרעיונות והדמיון לכדי יישום, והצגת כישורים מיוחדים בתחומים שונים" (עמוד 8). איך הן מציעות שנמנע את השתקת הנשים הללו על ידי טיעוני שווא על שיוויון? "הדרך היחידה שנשים תפסקנה להפיל נשים חזקות היא אם הן תהיינה חזקות בעצמן" (עמוד 12). או, כפי שאמרתי קודם לכן, אנשים חזקות לא צריכות מנהיגות. ממש כך!

סיטואציוניזם ואנרכה-פמיניזם

"לשנות את העולם ולשנות את מבנה החיים הם אחד שהוא אותו הדבר." [12]

"האישי הוא הפוליטי" [13]

אנרכיסטיות רגילות לשמוע שהן חסרות תאוריה שתסייע לבנות חברה חדשה. במקרה הטוב, מלעיזיהם אומרים בפטרונות, כי אנרכיזם מלמד אותנו מה לא לעשות. לא לאפשר סמכות ביורוקרטית או היררכית; לא לתת למפלגת אוונגרד לקבל את ההחלטות; לא לרמוס אותי. לא לרמוס אף אחד. על פי נקודת מבט זו, האנרכיזם אינה תאוריה כלל. זהו סט של פרקטיקות מזהירות, קולות של מצפון ליברטריאני – תמיד אידיאליסטי, ולפעמים קצת פראי, לעתים אנכרוניסטי, אך מדובר בתזכורת הכרחית.

יש יותר מגרעין של אמת להשגה הזו. אך באותה מידה, יש סוגים שונים של חשיבה אנרכיסטית שיכולים לספק מסגרת תאורטית לניתוח העולם ולפעולה לשנותו. לפמיניסטיות רדיקליות שרוצות לקחת את ה"צעד בפיתוח תאורטי של מודעות עצמית" [14], אולי הפוטנציאל הגדול ביותר עבור משימה זו טמון בסיטואציוניזם.

הערך של הסיטואציוניזם בניתוח אנרכה-פמיניסטי הוא בכך שהוא משלב מודעות סוציאליסטית על עליונותו של הדיכוי הקפיטליסטי עם דגש אנרכיסטי על שינוי כל החיים הציבוריים והפרטיים. הנקודה אודות הדיכוי הקפיטליסטי היא חשובה: לעיתים קרובות מדי נראה כי אנרכיסטיות לא מודעות לכך שהמערכת הכלכלית הזו מנצלת את רוב האנשים. אך לעיתים קרובות מדי, סוציאליסטיות – בעיקר מרקסיסטיות – עיוורות לעובדה שאנשים מדוכאים בכל היבט של החיים: בעבודה, במה שנחשב לחיי הפנאי, בתרבות, במערכות היחסים האישיות – בכל אחד ואחד מההיבטים הללו. ורק אנרכיסטיות מתעקשות שאנשים צריכות לשנות את תנאי חייהן בעצמן – וכי זה לא יכול להיעשות עבורן. לא על ידי המפלגה, ולא על ידי האיגוד, לא על ידי מארגנות, ולא על ידי אף אחת אחרת.

שני מושגים  סיטואציוניסטים בסיסיים הם "סחורה" ו"מחזה ראווה". הקפיטליזם הפך את כל היחסים החברתיים ליחסי סחורה: השוק שולט בכל. אנשים אינם רק יצרנים וצרכנים במובן הכלכלי הצר, אלא מבנה חייהם היומיומי כשלעצמו מבוסס על יחסי סחורה. החברה "נצרכת בכלולתה – ההרכב של היחסים והמבנים החברתיים הוא המוצר המרכזי של כלכלת הסחורות". [15] זה ניכר באופן בלתי נמנע אנשים מחייהם, ולא רק מעבודתם; צריכת יחסים חברתיים הופכת את האיש והאישה לצופים פסיביים בחייהם. מחזה הראווה, אם כן, היא התרבות הנובעת מכלכלת הסחורות – הבמה מוכנה, הפעילות נפרשת לפנינו, אנחנו מוחאות כף כאשר אנחנו חושבות שאנחנו שמחות, אנחנו מפהקות כשאנחנו חושבות שאנחנו משועממות, אך איננו יכולות לעזוב את ההופעה, כי אין עולם מחוץ לתאטרון שאליו אנחנו יכולות ללכת.

עם זאת, בזמן האחרון, השלב החברתי החל להתפורר, ולכן קיימת האפשרות לבנות עולם אחר מחוץ לתיאטרון – הפעם, עולם אמיתי, בו כל אחת ואחד מאיתנו משתתפת בו באופן ישיר כסובייקט, ולא כאובייקט. הביטוי הסיטואציוניסטי לאפשרות זו הוא "ההמצאה מחדש של חיי היומיום".

איך חיי היומיום מומצאים מחדש? על ידי יצירת סיטואציות המשבשות את מה שנראה כסדר הטבעי של הדברים – סיטואציות שמנערות אנשים אל מחוץ לדרכי החשיבה וההתנהגות המקובלות. רק אז הן תוכלנה לפעול, להרוס את מחזה הראווה המלאכותי ואת כלכלת הסחורות – כלומר, את הקפיטליזם על שלל צורותיו. רק אז הן תוכלנה ליצור חיים חופשיים ובלתי מנוכרים.

ההתאמה בין התאוריה האנרכו-סוציאליסטית לבין התאוריה הפמיניסטית רדיקלית מרשימה. המושגים של סחורה ומחזה הראווה רלוונטים במיוחד לחייהן של נשים. למעשה, פמיניסטיות רדיקליות רבות תיארו דברים אלה בפירוט, מבלי למקם אותם במסגרת הסיטואציוניסטית. [16] מיקום התיאורים האלה במסגרת הסיטואציוניסטית מרחיב את הניתוח, על ידי הצגת מצבן של נשים כחלק אורגני מהחברה בכללותה, אבל בו זמנית מבלי לשחק משחקים סוציאליסטיים רדוקציוניסטיים. דיכוי נשים הוא חלק מהדיכוי של כלל האנשים תחת ועל ידי הכלכלה הקפיטליסטית, אך דיכוי זה לא פחות מדיכויים של אחרים. ומנקודת מבט סיטואציוניסטית – אינך צריכה להיות סוג מסוים של אישה כדי להיות מדוכאת; אינך צריכה להיות חלק מהפרולטריון, בין אם פשוטו כמשמעו, עובדת תעשייה, ובין אם באפן מטאפורי, בתור מישהי שאינה עשירה באופן עצמאי. את לא צריכה לחכות בנשימה עצורה למניפסטים פמיניסטים סוציאליסטיים שיגידו לך שאת זכאית – כעקרת בית (המטפחת את הדור הבא של העובדים), כפקידה, כסטודנטית  או כמועסקת מקצועית בדרגי הביניים על ידי המדינה (ולכן כחלק מ"מעמד הפועלים החדש"). אינך צריכה להיות חלק מ"העולם השלישי", או לסבית, או מבוגרת, או נתמכת סעד. כל הנשים הללו הן אובייקטים בכלכלת הסחורות; כולנו צופות פסיביות של חברת הראווה. כמובן שנשים בסיטואציות מסוימות הן במצב הרבה יותר גרוע מאשר נשים אחרות. אך, באותו הזמן, אף אחת מהן אינה חופשיה באף תחום בחייה.

נשים וכלכלת הסחורות

לנשים יש מערכת יחסים כפולה עם כלכלת הסחורות – הן גם צרכניות וגם נצרכות. כעקרות בית, הן צרכניות של מוצרים לבית שנרכשים בכסף שאינו שלהן, מכיוון שלא "הורווח" על ידן. זה עשוי לתת להן כמות מסוימת של כוח קנייה, אך מעט מאוד כוח על כל היבט של חייהן. כהטרוסקסואליות צעירות ורווקות, נשים הן צרכניות של מוצרים שנועדו לגרום להן להביא מחיר גבוה לשוק הנישואין. בכל תצורה אחרת – לסביות, או נשים רווקות מבוגרות, או נשים עצמאיות מבחינה כלכלית עם "קריירות", תפקידן של נשים כצרכניות אינו מוגדר באופן חד וחלק. מצופה מהן לקנות (וככל שהן אמידות יותר, כך מצופה מהן לקנות יותר), אך לכמה קטגוריות של נשים, קנייה אינה מוגדרת בעיקר כדי למלא היבט כלשהו בתפקידה המוגדר של האישה.

מה חדש בכך? האם הרעיון של אישה כצרכנית פסיבית, העוברת מניפולציות מצד אמצעי התקשורת, ומקבלת פטרוניזציה מצד גברים חלקלקים משדרת מדיסון, אינו קלישאה של תנועת הנשים? ובכן, כן – ולא.  ניתוח סיטואציוניסטי קושר צריכת מוצרים כלכליים לצריכת מוצרים אידאולוגיים, ולאחר מכן אומר לנו ליצור סיטואציות (פעולות גרילה במישורים רבים) שתשבורנה דפוס זה של קבלת החיברות אל העולם כפי שהוא. איננו יכולות להטיל אשמה על נשים; אינו יכולות לבקר אותן על כך שהן "קנו" את נקודת המבט הצרכנית. שהן אכן קנו אותה: נקודת מבט זו נמכרה להן כדרך של הישרדות מהרגעים הראשונים של חייהן. תקני את זה: זה יהפוך אותך ליפה וחמודה. תקני את זה: זה ישמור על בריאות משפחתך.  מרגישה מדוכאת? פנקי את עצמך באחר צהריים בסלון יופי, או בשמלה חדשה.

אשמה מובילה לחוסר מעש. רק פעולה, ליצירה המחודשת של חיי היומיום והפיכתם למשהו אחר, תשנה את היחסים החברתיים.

המתנה

"היא חשבה שהיא המתנה

הם החלו לארוז אותה מוקדם.

הם עיצבו את חיוכה

הם השפילו את מבטה

הם הפכו את אוזניה לטלפון

הם סילסלו את שיערה

הם יישרו את שיניה

הם לימדו אותה לקבור את עצם הבריח שלה (עצם המשאלות שלה)

הם שפכו דבש לגרונה

הם גרמו לה להגיד כן כן וכן

הם ישבו על אגודליה

לקופסה הזו יש את שמי עליה,

אמר האיש, היא בשבילי.

והם לא הופתעו.

בזמן שהם הפריחו נשיקות וקרצו

הוא לקח אותה הביתה. הוא שם אותה על השולחן

היכן שחבריו יוכלו לבחון אותה

תרקדי הוא אמר מהר יותר הוא הוסיף.

הוא צלל למנהרתה

הוא צרב את שמו עמוק יותר.

לאחר מכן הוא הניח אותה על פלטפורמה

תחת אורות הזרקורים

תלחצי הוא אמר חזק יותר הוא הוסיף

בדיוק מה שרציתי הוא אמר

הענקת לי בן."

–          קרול אולז [17]

נשים אינן רק צרכניות בכלכלת הסחורות; הן גם נצרכות כסחורות. על זה נסוב שירה של אולז, וזה מה שהמס הגדיר כ"סכיזופרניה נשית". רשויות המס בנו מונולוג פנימי לעקרות בית כמצרך: "אני כלום כשאני עצמי לבדי. בתוכי, אני שום דבר. אני יודעת שאני קיימת רק כשאני נדרשת על ידי מישהו שהוא אמיתי, בעלי, או ילדיי" [18].

כאשר נשים מתארות את החברות לתפקידי המין הנשי, כשהן מציינות את התכונות שהחברה מלמדת ילדות לאמץ (תלות רגשית, ילדותיות, ביישנות, דאגה להיראות יפה, צייתנות, פסיביות, וכו'), הן למעשה מציגות את הייצור הקפדני של סחורה – על אף שזה לא נקרא כך בדרך כלל. כאשר הן מתארות את הדיכוי שבהחפצה מינית, או של החיים במשפחה גרעינית, או של הציפייה החברתית להיות סופר-אימא, או של העבודה בסוג העבודות בשכר וברמה נמוכה שרוב הנשים בכוח העבודה נקלעות אליהן, הן גם מתארות אישה כסחורה. נשים נצרכות על ידי גברים שמתייחסים אליהן כאובייקטים מיניים; הן נצרכות על ידי ילדיהן (אותם הן ייצרו!) כשהן נכנסות לתפקיד ה"סופר-אימא"; הן נצרכות על ידי הבעלים האוטוריטריים שמצפים מהן להיות משרתות כנועות; והן נצרכות על ידי הבוסים שלהן שמכניסים ומוציאים אותן משוק העבודה וסוחטים מהן מקסימום עבודה עבור מינימום תשלום. הן נצרכות על ידי חוקרים רפואיים שמנסים עליהן אמצעי מניעה חדשים ובלתי בטוחים. הן נצרכות על ידי גברים שקונים את גופן ברחוב. הן נצרכות על ידי הכנסייה והמדינה, שמצפות מהן לייצר את הדור הבא לתפארת האל והמדינה; הן נצרכות על ידי ארגונים פוליטיים וחברתיים שמצפים מהן "לנדב" את הזמן והאנרגיות שלהן. יש להן מעט תחושת עצמי, כי העצמיות שלהן נמכרת לאחרים.

נשים וחברת הראווה

קשה לצרוך אנשים שנאבקות, שמתנגדות לקניבליזציה של גופן, של תודעתן, של חיי היומיום שלהן. מספר אנשים מצליחות להתנגד, אך רובן לא מתנגדות באופן יעיל, מכיוון שהן אינן יכולות לעשות כן.  קשה לאתר את המענה שלנו, מכיוון שעינויינו כה נפוץ, כה מוכר. אנחנו מכירות אותו כל חיינו. הוא התרבות שלנו.

הסיטואציוניסטים מאפיינים את התרבות שלנו כמחזה ראווה. מחזה הראווה מתייחס אלינו כאל צופות פסיביות של מה שנאמר לנו שהוא החיים שלנו. והתרבות כמחזה ראווה מכסה הכל: אנחנו נולדות לתוכה, מחוברתות על ידה, הולכות לבית הספר בתוכה, עובדות, נרגעות ומתייחסות לאנשים אחרות בתוכה. אפילו כשאנחנו מורדות נגדה, המרד מוגדר לעיתים קרובות על ידי מחזה הראווה. האם מישהי מוכנה להעריך את מספר הנערים המתבגרים הרגישים והמנוכרים שלפני דור עיצבו את התנהגותם על בסיס דמותו של ג'יימס דין בסרטו "מרד הנעורים"? אני מדברת על סרט, שמפיקיו הקפיטליסטיים וכוכבו ייצרו כמות נכבדת של כסף ממנו.

מעשים מרדניים נוטים להיות מעשים המתנגדים למחזה הראווה, אך לעיתים רחוקות הם כל כך שונים שהם מתעלים מעל למחזה הראווה. לנשים יש סט של התנהגויות שמראות חוסר שביעות רצון, זאת על ידי התנהגותן ההפך ממה שמצופה מהן. אך בה בעת מעשים אלה הם קלישאות של מרד, ולכן הם כמעט שסתומי בטיחות שנקבעו מראש, ולא משנים את תאטרון חיינו. מה אישה מרדנית אמורה לעשות? כולנו יכולות למנות את ההתנהגויות – הן מופיעות בכל עיתון, בפריים טיים בטלוויזיה, ברשימת רבי המכר, במגזינים פופולריים – וגם, כמובן, בחיי היומיום. באווירה שמעריכה עקרות בית פרפקציוניסטיות, היא יכולה להיות מרושלת; בתת-תרבות שמעריכה משפחות גדולות, היא יכולה לסרב להביא ילדים לעולם. התקוממויות צפויות אחרות? היא יכולה לקרוא תיגר על הסטנדרט הכפול כנגד נשים נשואות, על ידי קיום רומן (או כמה); היא יכולה לשתות; או להשתמש במה שמכונה "שפת חדר הלבשה"; או להיות בהתמוטטות עצבים; או – אם היא מתבגרת – היא יכולה לברוח מהבית ולקיים יחסי מין עם גברים רבים.

כל אחד מהדברים האלה עשוי להפוך את חייה של כל אישה לנסבלים יותר (לעיתים קרובות, הם הופכים אותם לנסבלים פחות); וכולם יגרמו לשמרנים לקשקש על כך שהחברה מתפוררת. אבל סוגים אלה של התקוממויות מתוסרטות וצפויות לא גרמו לה להתפורר עדיין, והן אינן צפויות לעשות כן בעצמן. כל דבר שהוא פחות מהתקפה ישירה על כל תנאי חיינו אינו מספיק.

כאשר נשים מדברות על שינוי החברות ההרסני של נקבות לתפקידי המגדר הנשיים, הן בוחרות אחד משלושה פתרונות אפשריים: א. בנות צריכות לעבור חיברות פחות או יותר כמו בנים, שיהפוך אותן לעצמאיות, תחרותיות, אגרסיביות וכו'. או בקיצור, זהו עולם של גברים, אז נשים שרוצות להשתלב צריכות להיות "אחת מהבנים". ב. אנחנו צריכות להאדיר את התפקיד המגדרי הנשי, ולהבין כי מה שכינינו כחולשה הוא למעשה חוזק. אנחנו צריכות להיות גאות שאנחנו אימהיות, מטפחות ותומכות, רגישות, וכן הלאה. ג. האדם הבריא היחידי הוא/היא אנדרוגינוס: עלינו למחוק את ההפרדה המלאכותית בין "גבריות" ל"נשיות", ולעזור לשני המינים להפוך לשילוב בין התכונות הטובות של כל מגדר.

מתוך שלושת המודלים, פתרונות אישיים לבעיות של דיכוי סקסיסטי מכסים מגוון רחב: הישארי רווקה; חיי במשותף (עם גברים ונשים, או עם נשים בלבד). אל תביאי ילדים אל העולם; אל תביאי ילדים זכרים אל העולם; הביאי איזה סוג של ילדים שאת רוצה. השיגי עבודה; השיגי עבודה טובה יותר; דחפי להעדפה מתקנת. תהיי צרכנית מושכלת; הגישי תביעה; למדי קראטה; קחי אימונים באסרטיביות. תפתחי את הלסבית שבתוכך. תפתחי את זהותך הפרולטרית. כל אלה הם פתרונות הגיוניים במצבים מסוימים, לנשים מסוימות.  אבל כולם פתרונות חלקיים לבעיות רחבות הרבה יותר, ואף אחד מהם לא דורש ראייה שונה של העולם מבחינה איכותית.

לכן אנחנו עוברות מהפתרונות הפרטיים לפתרונות כללים יותר. הרסי את הקפיטליזם. סיימי את הפטריארכיה. רסקי את ההטרוסקסיזם. כולן מטרות חיוניות בבניית עולם חדש ואנושי באמת. מרקסיסטיות, סוציאליסטיות אחרות, אנרכיסטיות סוציאליות, פמיניסטיות – כולן תסכמנה. אך מה שהסוציאליסטית, ואפילו מספר פמיניסטיות, משאירות בחוץ זה את הדבר הבא: אנחנו חייבות לרסק את כל צורות השליטה. זו לא רק סיסמה, וזו המשימה הקשה מכל. זה אומר שאנחנו צריכים לראות מעבר למחזה הרראווה, להרוס את התפאורה, לדעת שיש דרכים אחרות לעשות דברים. זה אומר שאנחנו צריכות לעשות יותר מאשר להגיב במרידות מתוכנתות – עלינו לפעול. ופעולותינו יבוצעו באופן קולקטיבי, כשכל אחת ואחד פועלים באופן אוטונומי. האם זה נראה כסתירה? זו לא סתירה – אך  זה יהיה קשה מאוד לביצוע. האינדיבידואלית לא יכולה לשנות שום דבר במידה רבה; לכן, עלינו לעבוד ביחד.  אך עבודה זו צריכה להיעשות ללא מנהיגות כפי שאנו מכירות אותן, ומבלי להאציל כל שליטה לאף אחת על מה שאנחנו עושות ועל מה שאנחנו רוצות לבנות.

האם הסוציאליסטיות יכולות לעשות זאת? או המטריארכליות? או הרוחניקיות? אתן יודעות את התשובה לכך. תעבדו איתן כשזה הגיוני לעשות כן, אך אל תוותרנה על שום דבר. אל תוותרנה על שום דבר להן, או לכל אחד ואחת אחר/ת.

"העבר מוביל אלינו אם אנחנו מאלצות אותו לעשות כן.

אחרת הוא מכיל אותנו

במקלט נטול השערים שלו.

אנחנו עושות היסטוריה, או שהיא עושה אותנו. [19]

ביבליוגרפיה

[1] Barbara Ehrenreich, "What is Socialist Feminism?", Win Magazine, June 3, 1976, p.4.

[2] The best of these arguments I've encountered are "Socialist Feminism; A Strategy for the Women's Movement", by the Hyde Park Chapter, Chicago Women's Liberation Union, 1972; and Charlotte Bunch, "The Reform Tool Kit", Quest, 1:1, Summer 1974, pp.37-51.

[3] Reports by Polly Anna, Kana Trueblood, C. Corday and S. Tufts, The Fifth Estate, May, 1976, pp. 13, 16. The " revolution" failed: FEN and its club shut down.

[4] People who are interested in reading reports of the conference will find them in almost every feminist or socialist newspaper that appeared in the month or so after July 4th. Speeches by Barbara Ehrenreich, Michelle Russell, and the Berkeley-Oakland Women's Union are reprinted in Socialist Revolution, No. 26, October-December 1975; and the speech by Charlotte Bunch, "Not for Lesbians Only", appears in Quest, 2:2, Fall 1975. A thirty-minute audiotape documentary is available from the Great Atlantic Radio Conspiracy, 2743 Maryland Avenue, Baltimore, Maryland 21218.

[5] Farrow, "Feminism as Anarchism", Aurora, 4, 1974, p.9; Kornegger, "Anarchism: The Feminist Connection", Second Wave, 4: 1, Spring 1975, p.31; Leighton, "Anarcho-Feminism and Louise Michel", Black Rose, 1, April 1974, p. 14.

[6] December, 1, 1970, p.11.

[7] Lilith's Manifesto, from the Women's Majority Union of Seattle, 1969. Reprinted in Robin Morgan (ed.), Sisterhood is Powerful. N.Y.: Random House, 1970, p.529.

[8] The best and most detailed description of the parallels between radical feminism and anarchist feminism is found in Kornegger, op cit.

[9] The speech is currently available from KNOW, Inc.

[10] The Second Wave, 2:1, 1972.

[11] "What Future for Leadership?", Quest, 2:4, Spring 1976, pp.2-13.

[12] Strasbourg Situationists, Once the Universities Were Respected, 1968, p.38.

[13] Carol Hanisch, "The Personal is Political", Notes from the Second Year. N.Y.: Radical Feminism, 1970, pp. 76-78.

[14] Leighton, op cit.

[15] Point-Blank!, "The Changing of the Guard", in Point-Blank, October 1972, p.16.

[16] For one of the most illuminating of these early analyses, see Meredith Tax, "Woman and Her Mind: The Story of Everyday Life", Boston: Bread and Roses Publication, 1970.

[17] Carole Oles, "The Gift", in 13th Moon, II: 1, 1974, p. 39.

[18] Tax, op cit., p. 13.

[19] Marge Piercy, excerpt from "Contribution to Our Museum", in Living in the Open. N.Y.: Knopf, 1976, pp.74-75.

ממדינת השליטה לפרקטיקה של כוח נטישה\ג'ורג'יו אגמבן

BrazilRiotGearמחשבה על גורל הדמוקרטיה כאן והיום באתונה היא במידת-מה מטרידה, משום שהיא מחייבת אותנו לחשוב על סופה של הדמוקרטיהבדיוק במקום שבו היא נולדה. למעשה, ההיפותזה שהייתי רוצה להציעה היא שהפרדיגמה הממשלתית באירופה היום היא לא רק לא-דמוקרטית,אלא שאפילו שאי אפשר להחשיב אותה כפוליטית. מכאן שאנסה להראות שהחברה האירופאית היא כבר לא חברה פוליטית; היא משהו חדש לגמרי,שעבורו חסרה לנו הטרמינולוגיה הראויה ולפי-כך עלינו להמציא אסטרטגיה חדשה.

הרשו לי להתחיל עם מושג שנראה, החל מספטמבר 2001, החליף כול רעיון פוליטי אחר: בטחון. כפי שאתם יודעים, הנוסחה "מסיבות ביטחוניות"חלה היום בכול התחומים, החל מחיי היומיום וכלה בעימותים בינלאומיים כמילת קוד לנקיטת אמצעים (measures) שלבני אדם אין שום סיבה לקבל.אנסה להראות שהתכלית האמתית של אמצעי הביטחון היא לא, כפי שנהוג לשער, למנוע סכנות, בעיות או אפילו אסונות. מכאן שאצטרך לשרטטגנאלוגיה קצרה של המושג "בטחון".

                                                     מצב-חירום קבוע

                                               ————————-

דרך אפשרית אחת לשרטוט גנאלוגיה שכזו תהיה לאתר את מקורה בפרדיגמת מצב-החירום. בפרספקטיבה הזאת נוכל לאתר את ראשיתהלעקרון הרומי Salus publica suprema lex – בטחון הציבור הוא החוק העליון – ולחבר אותה לדיקטטורה הרומית, עם העיקרון הקנוני שלה שההכרח לא מכיר בשום חוק, עם הcomités de salut publiqueבזמן המהפכה הצרפתית ולבסוף לסעיף מס' 48 של רפובליקת ויימאר,שהיווה את הקרקע המשפטית למשטר הנאצי. גנאלוגיה זו תהיה בהחלט נכונה אבל אני לא חושב שהיא באמת תוכל להסביר את הפונקציה של אמצעי ומנגנוני הביטחון המוכרים לנו היום.

בזמן שמצב-החירום נולד כאמצעי זמני שנועד להתמודד עם סכנה מידית לסדר (order) על מנת להחזיר את המצב הנורמלי, סיבות הביטחון מהוות כיוםטכנולוגיית ממשל קבועה. כאשר ב2003 פרסמתי ספר שבו ניסיתי להראות איך בדיוק מצב-החירום נהיה בדמוקרטיות המערביות שיטה נורמלית של ממשל,לא יכולתי לדמיין באיזו מידה הדיאגנוזה שלי תוכיח עצמה מדויקת. התקדים הברור היחידי היה המשטר הנאצי.כאשר היטלר עלה לשלטון בפברואר 1933, הוא מיד הכריז על צו (decree) המשעה את הסעיפים בחוקת ויימאר המתייחסים לזכויות (liberties) אישיות.הצו מעולם לא הוסר, כך שאפשר לתאר את כול הרייך השלישי כמצב-חירום שנמשך 12 שנים.

מה שמתרחש היום הוא עדיין שונה. לא מוכרז על מצב-חירום רשמי ובמקום זאת אנו עדים למונחים לא-משפטיים מעורפלים כמו – מסיבות בטחון -שנועדו לקבעה מצב-חירום פיקטיבי זוחל ללא כול סכנה ברורה וניתנת לזיהוי. דוגמה אחת למונחים לא-משפטיים שמשתמשים בהםכגורמים המייצרים חירום הוא מושג המשבר (crisis). מלבד המשמעות המשפטית של הדין במשפט, שתי מסורות סמנטיות מצטלבות בהיסטוריה של המונח הזה ש-,כידועה לכם, נובעים מהפועל crino; האחד רפואי והשני תאולוגי. במסורת הרפואית, משבר משמעו הרגע שבו הרופא צריך לשפוט, להחליט אם הפציינט ישרוד או ימות.היום או הימים שבהם מתקבלת החלטה זו נקראים crisimoi, הימים הנחרצים. בתאולוגיה, crisisהוא הדין האחרון שפוסק ישו באחרית הימים.

כפי שאתם רואים, מה שמהותי בשני המסורות הוא החיבור עם רגע מסוים בזמן. בשימוש הנוכחי של המונח, זה בדיוק החיבור הזה שמתבטל.המשבר, הדין, מופרד ממעמדו הטמפורלי המקובע ומשתלב ברצף הזמן הכרונולוגי, כך שבכל תחומי החיים, ולא רק בכלכלה ובפוליטיקה, המשבר משתלב בנורמליות והופך לכלי נוסף לממשל. כתוצאה מזאת, היכולת להחליט אחת ולתמיד נעלמת ותהליך קבלת ההחלטות המתמשך מחליט על לא-דבר.אם להשתמש במונחים פרדוקסליים, אנו יכולים לומר, בעודו ניצב בפני מצב-חירום מתמשך, הממשל נוטה לקבל צורה על הפיכה צבאית (coup d’état) מתמשכת.דרך אגב, הסתירה הזאת תהיה תיאור נאמן למה שמתרחש כאן ביוון כמו גם באיטליה היכן שלמשול משמע לבצעה סדרה מתמשכת על הפיכות צבאיות קטנות.

                                                 למשול באפקטים

                                           ————————–

בגלל זה אני חושב שעל מנת להבין את המִמשליות (governmentality) המיוחדת תחתה אנו חיים, פרדיגמת מצב-החירום לא לגמרי מספיקה.מכאן שאנהג לפי הצעתו של מישל פוקו ואחקור את המקור של מושג הביטחון בתחילתה של הכלכלה המודרנית, מפי הגותם של פרסנואה קנז (Quesnais)והפיסיוקרטים, שבהערכת השפעתם על הממשליות המודרנית אי אפשר להגזים. עם תחילת אמנת וסטפאליה המדינות האבסולוטיות הגדולותשל אירופה מכניסות לשיח הפוליטי שלהם את הרעיון שעל הריבון לדאוג לביטחון הנתינים שלו. אבל קנז הוא הראשון לבסס ביטחון (sureté) כרעיון מרכזי בתאוריה של הממשל – וזאת בדרך מאוד מיוחדת.

אחת הבעיות העיקריות שממשלות באותה תקופה נאלצו להתמודד איתם היה רעב המוני. לפני קנז, המתודולוגיה הרגילה הייתה למנוע רעב באמצעות הקמתם של מחסנים ציבוריים לתבואהוהתלת איסורים על יצוא דגנים. לשני השיטות היו השפעה שלילית על הייצור. הרעיון של קנז היה להפוך את התהליך: במקום לנסות למנוע רעב הוא החליט לאפשר לו לקרות ולמשול עליו ברגע שהוא התרחש,תוך ליברליזציה של הסחר הפנימי והזר. "למשול", במקרה הזה, מכיל כאן את המשמעות האטימולוגית הקיבר נטית שלו: kybernesטוב, קברניט טובלא יכול למנוע סופות, אבל אם מתרחשת סופה הוא חייב למשול בספינתו, תוך היעזרות בכוח הגלים והרוח על מנת לנווט. זוהי המשמעות של המוטו המפורסםlaisser faire, laissez passer: זהו לא רק סלוגן של ליברליזם כלכליזה פרדיגמה של ממשל, שרואה בטחון (sureté, במילותיו של קנזי) לא כמניעה של בעיות אלא היכולת למשול, לנווט ולהדריך אותם לכיוון הרצוי ברגע שהן מתרחשות.

אל לנו לזנוח את ההשלכות הפילוסופיות של ההיפוך הזה. זה מצביע על שינוי בעידן של עצם רעיון הממשל, שהופך את היחס ההיררכי המסורתי בין סיבה ואפקט.מכיוון שלמשול בסיבות זה קשה ויקר, יותר בטוח ויעיל למשול באפקטים. אני מציעה שהכלל הזה של קנז הוא האקסיומה של הממשליות המודרנית.המשטר העתיק ביקש למשול על הסיבות; מודרניות מתיימרת למשול באפקטים. והאקסיומה הזו חלה על כול התחומים, מהכלכלה עד לאקולוגיה,מיחסי חוץ ועימותים צבאיים עד האמצעים הפנימיים שבהם נוקטת המשטרה. עלינו להבין שהממשלות האירופיות של היום וויתרו על הניסיון למשול בסיבות,הן מבקשות למשול רק באפקטים. והכלל של קנז מסביר עובדה שאחרת עלולה להיראות בלי ניתנת להסבר: אני מתכוון להצלבה הפרדוקסלית שחלה היום בין פרדיגמה כלכלית ליברלית לחלוטין ופרדיגמת השליטה המשטרתית המוחלטת חסרת- התקדים. אם הממשל מכוון לאפקטים ולא לסיבות, הוא יהיה מחויב להרחיב ולהרבות את השליטה. הסיבות דורשות את הבנתם בזמן שהאפקטים יכולים להיות רק מוסדרים ונשלטים.

ספרה חשובה אחת שבה האקסיומה הזאת מתפקדת היא הספרה של מנגנוני הביטחון הביומטריים, שיותר ויותר פולשים לכלל החברה.כאשר טכנולוגיות ביומטריות הופיעו לראשונה במאה ה18 בצרפת עם אפלון ברטילון (Bertillon) ובאנגליה עם פרנסיס גאלטון, (Galton) ממציא טביעת האצבע, הם לא נועדו למנוע פשעים אלא רק לזהות עבריינם סדרתיים. רק ברגע שהתרחש פשע שני אפשר היה להשתמש במידע הביומטרי על מנת לזהות את העבריין.טכנולוגיות ביומטריות שהומצאו בשביל עבריינים סדרתיים נשארו הרבה שנים בתחומם. ב1943 הקונגרס האמריקאי עדיין סירב לקבל הצעת חוק Citizen Identification Act),) שנועדה להנפיק לכול אזרח תעודת זהות עם טביעת אצבע. אבל כאילו על פי איזה גורל רע או חוק לא כתוב של המודרניות, הטכנולוגיות שהומצאו עבור בעלי חיים, עבריינים, זרים או יהודים,יורחבו לבסוף לכול בני האדם. מכאן שבמהלך המאה ה20 טכנולוגיות ביומטריות הוחלו על כלל האזרחים וצילומי הזיהוי של ברטילון וטביעות האצבע של גאלטון נמצאים היום בשימוש בכול תעודות הזהות.

                                         הדה-פוליטיזציה של האזרחות

                                     —————————————–

אבל הצעד הקיצוני נלקח רק בימינו והוא עדיין בדרך למימושו המלא. פיתוחם של טכנולוגיות דיגיטליות חדשות, עם סורקים אופטיים שיכוליםלהקליט בקלות לא רק טביעות אצבע אלא גם את הרשתית של העין, מנגנונים ביומטריים נוטים לגלוש מתחנות המשטרה ומשרדי ההגירה לחיי היומיום של כולם.במדינות רבות הגישה למזנונים באוניברסיטאות או אפילו לבתי ספר נשלטת באמצעות מנגנונים ביומטריים שעליהם הסטודנט פשוט מניח את היד.החברות האירופאיות בשדה הזה, שמתרחב במהרה, ממליצות שאזרחים יתרגלו לסוג כזה של שליטה מגיל צעיר. התופעה הזאת מטרידה מאוד,לאור העובדה שהוועדות האירופאיות לפיתוח הביטחון (כמו הESPR) כוללות בתוך הצוות הקבוע שלהם את נציגיהם של חברות גדולות,שהם גם יצרניות הנשק הגדולות כמו Thales, Finmeccanica, EADS ,BAE System, שכעת עברו לתחום עסקיי הבטחון.

קל לדמיין את הסכנות שמציב כוח שלרשותו עומד מאגר המכיל את המידע הביומטרי והגנטי של כול האזרחים. בעזרת כוח שכזה השמדתם של היהודים, שבוצעה במסגרת תיעוד הרבה פחות יעילה,הייתה יכול להיות מושלמת ומהירה להפליא. אבל לא אשתהה בהיבט החשוב הזה של בעיית הביטחון. התהיות שאני רוצה לחלוק אתכם עוסקות דווקא בשינוי הזהות הפוליטית ומערכות היחסים הפוליטיות הקשורות לטכנולוגיות בטחון. השינוי הזה כול כך קיצוני שאנחנו יכולים לשאול בצדק לא רק אם החברה שבה אנו חיים היא דמוקרטית, אלא גם האם אפשר לתאר אותה עדיין כפוליטית.

כריסטיאן מאייר((Meierהראה איך במאה ה5באתונה התרחש שינוי בהמשגה של הפוליטי, שינוי שהיה מבוסס על מה שהוא כינה "פוליטיזציה" (politisierung) של האזרחות.בזמן שעד לאותו רגע השייכות לpolisנקבע על ידי מספר תנאים ומעמדות חברתיים מסוגים שונים – לדוגמה שייכות לאצולה או קהילה תרבותית מסוימת, איכר או סוחר,בן למשפחה מסוימת וכו' – מעתה ואילך אזרחות תהיה הקריטריון העיקרי של הזהות החברתית.

"התוצאה הייתה קונספציה בלעדית ליוון של מושג האזרחות, שבה העובדה שאדם היה צריך להתנהג כאזרח קיבלה צורה מוסדית. השייכות לקהילה כלכליתאו דתית ירדה לחשיבות משנית. האזרחים של הדמוקרטיה ראו בעצמם כחברים בpolisרק כול עוד הם התמסרו לחיים פוליטיים. polisוpolititeia-, עיר ואזרחותהסמיכו (constituted) והגדירו אחד השני. אזרחות, באופן הזה, הייתה לצורת-חיים, בכך שהpolisהיווה מרחב שונה בתכלית מהoikos, הבית. פוליטיקה, לפי כך,הייתה למרחב ציבורי חופשי וככזו עמדה מנגד למרחב הפרטי, שהיה בחזקת הצורך. [was the reign of necessity] על פי מאייר התהליך היווני הבלעדי הזה של הפוליטיזציה עבר בירושה לפוליטיקה המערבית, היכן שהאזרחות נשארה גורם מכריעה.

ההיפותזה שהייתי רוצה להציע כאן היא שהיסוד הפוליטי המכריעה הזה נכנס לתהליך היפוך, חסר תקנה, שאותו אפשר רק להגדיר כתהליך של דה-פוליטיזציה.מה שהיה תחילה דרך חיים ,מצב אקטיבי במהותו ויסודו, נהיה כעת למעמד משפטי פסיבי לחלוטין, שבו האקטיבי והפסיבי, הפרטי והציבורי יותר ויותר קורסים לתוך שטח אפור, אזור של אי-הבחנה.התהליך הזה של הדה-פוליטיזציה של האזרחות הוא כה ברור וניכר שלא אשתהה עליו.

                                         עלייתה של מדינת השליטה

                                   ————————————–

במקום זאת אנסה להראות איך פרדיגמת הביטחון ומנגנוני הביטחון שיחקו תפקיד מכריע בתהליך הזה.להתפשטות של טכנולוגיות שהומצאו במקור עבור עבריינים לכלל האזרחים יש השלכות עבור הזהות הפוליטית של האזרח.בפעם הראשונה בהיסטוריה של האנושות הזהות היא כבר לא פונקציה של האישיות החברתית וההכרה שלה על ידי אחרים, אלא פונקציה של מידע ביולוגי, שלא יכולה להיות לה יחס איתה, כמו הערבסקה של טביעת האבצע או הדיספוזיציה של הגנים בסליל הכפול של הDNA.הדבר הנטרלי והאישי ביותר הפך לגורם מכריע בזהות החברתית, שמאבדת מעכשיו את האופי הציבורי שלה.

אם הזהות שלי מוגדרת מעתה בידי עובדות ביולוגיות שבשום אופן לא תלויות ברצון שלי ושעליהם אין לי שליטה, אז ההבנייה של משהו כמוזהות פוליטית ואתית נהית לבעייתית מאוד. איזו מערכת יחסים יכולה להיות לי עם טביעת האצבע והקוד הגנטי שלי?הזהות החדשה היא זהות ללא אישיות, שבה המקום של הפוליטיקה והאתיקה מאבד משמעות ויש לחשוב עליו מהשלב הראשון.בעוד האזרח היווני הקלאסי הוגדר בידי החלוקה בין הפרטי והציבורי, הoikos, שהוא המרחב של השעתוק היומיומי, והpolis, האתר של הפעולה הפוליטית,אז האזרח המודרני נע לכיוון שטח אפור בין הפרטי והציבורי, או אם להשתמש במונחים של הובס, הגוף הפוליטי והפיסי.

ההתגשמות במרחב של השטח האפור הזה היא מצלמות האבטחה ברחובות והכיכרות של הערים שלנו. הנה שוב מנגנון שהומצא עבור בתי הסוהר והורחב לשטח הציבורי.אבל ברור כי המרחב המצולם במצלמת באבטחה הוא כבר לא agoraונהיה ליצור כלאיים בין הציבורי לפרטי; שטח אפור, בלתי ניתן לבחנה, בין בית הסוהר והפורום.הטרנספורמציה של המרחב הפוליטי היא בהחלט תופעה מרוכבת ומעורבים בה סיבות רבות שביניהם להולדת הביו-כח שמור מעמד מיוחד.העליונות של הזהות הביולוגית על הזהות הפוליטית קשורה לפוליטיזציה של החיים החשופים במדינות המודרניות.

אבל אל לנו לשכוח שהאיחוד של הזהות החברתית עם הזהות הגופנית (body identity ) התחיל עם הניסיון לזהות את העבריין הסדרתי. אין אנו אמורים להיות מופתעיםאם כיום מערכת היחסים הנורמלית בין המדינה לאזרחים היא זאת של חשד, תיוק משטרתי ושליטה. את העיקרון הלא-נאמר שמושל בחברה שלנו אפשר לנסח כך:כול אזרח הוא טרוריסט פוטנציאלי. אבל מה היא מדינה הנמשלת בעיקרון שכזה? האם אנו עדיין יכולים להגדירה כמדינה דמוקרטית?האם אנו אפילו יכול לכנותה פוליטית? באיזו מין מדינה אנו חיים היום?

אתם כנראה יודעים שמישל פוקו בספרו לפקח ולהעניש ובהרצאותיו Collège de Franceשרטט קלסיפיקציה טיפולוגית של המדינות המודרניות. הוא הראה איך המדינה של העידן העתיק,שאותה הוא כינה המדינה הטריטוריאלית או הריבונית ושהמוטו שלה הוא faire mourir et laisser vivre, התפתחה למדינת האוכלוסייה ולמדינת המשמעת,שהמוטו שלה התהפך עתה לfaire vivre et laisser mourir, כי מעתה תדאג לחיי האזרחים על מנת לייצר גופים בריאים, ממושמעים וברי ניהול.

המדינה שבה אנו חיים כעת היא כבר לא מדינת משמעת. ז'יל דלז מציעה שנקרא לה État de contrôle, או מדינת שליטה, מכיוון שמה שהיא מבקשת כעת הוא לא לפקוד על סדר ולהטיל משמעת אלא לנהל ולשלוט. ההגדרה של דלז נכונה, מכיוון שלנהל ולשלוט לא בהכרח באים בכפיפה אחת עם סדר ומשמעת.אף אחד לא ביטא זאת טוב יותר כמו קצין המשטרה, ש-, לאחר המהומות בגנואה 2001 הכריז שהממשלה לא רצתה מהמשטרה שתשמור על הסדר אלא שתנהל (manage) אי-סדר.

                                                 מפוליטיקה לשיטור

                                               —————————

הוגים פוליטיים אמריקאים שניסו לנתח את השינויים החוקתיים שחלו עם הPatriot Actוחוקים אחרים שבאו בעקבות ספטמבר ה11 מעדיפים לדבר על מדינת ביטחון. אבל מה הכוונה כאן לביטחון? זה היה בעת המהפכה הצרפתית שרעיון הבטחון – sureté, איך שהיו אומרים – היה קשור להגדרה של המשטרה.החוקים של מרץ ה16 1791 ואוגוסט ה11 1792 הכניסו לחקיקה הצרפתית את רעיון ה police de sureté (משטרת בטחון), שלרוע המזל תהיה לו היסטוריה ארוכה במודרניות.אם תקראו את הדיונים שנערכו לפני ההצבעה על החוקים הללו תראו שהמשטרה והביטחון מגדירים זה את זה, אבל אף אחד מהדוברים (Brissot, Heraut de Séchelle, Gensonné)לא יכולים להגדיר משטרה או בטחון כשלעצמם.

הדיונים התמקדו על המצב של המשטרה ביחס לצדק והכוח השיפוטי. גנסון (Gensonné) התעקש שהם "שני כוחות שונים ומופרדים", ואם זאת, בזמן שהפונקציה של הכוח השיפוטי ברורה,לא ניתן להגדיר את התפקיד של המשטרה. ניתוח של הדיונים מראה שהמקום והפונקציה של המשטרה לא ניתנים להכרעה, ומוכרחים להישאר בלתי ניתנים להכרעה, משום שאם היא תתאחד באמת עם ( absorbed ) הכוח השיפוטי, אז היא לא תוכל להתקיים יותר. זהו הכוח שנתון אך ורק לשיקול הדעת של קצין המשטרה ושעדיין מגדיר את פעולותיו היום,והוא, במצב של סכנה ברורה ומידית לסדר הציבורי משמש כריבון. אבל אפילו כאשר הוא מפעיל את הכוח הזה שנתון רק לשיקול דעתו, השוטר לא באמת מקבל החלטה, או אוכף, כמו שנהוג לומר, את החלטת השופט.כול החלטה היא החלטה בדבר הסיבות בזמן שהשוטר פועל על האפקטים, שמהגדרתם בלתי נתונים להחלטה.

השם של היסוד הבלתי נתון להחלטה הוא כבר לא, כפי היה במאה ה17, raison d’État, או מסיבות המדינה. אלא "מסיבות ביטחוניות". מדינת הביטחון היא מדינת המשטרה,אבל, שוב, בתאוריה השיפוטית, המשטרה היא מעין חור שחור. כול מה שאנו יכולים לומר זה שכש- "מדע המשטרה" הופיע לראשונה במאה ה18, "המשטרה" מוחזרת לאטימולוגיה שלה מה- politeiaהיוונית וככזו עומדת מנגד ל"פוליטיקה". אבל עכשיו מפתיע לראות שה "משטרה" באה בכפיפה אחת עם הפונקציה הפוליטית האמתית,בזמן שהמונח פוליטיקה שמור למדיניות חוץ. מכאן ש וואן ג'אסטי (Justi), במאמרו על Policey-Wissenschaft, מכנה את מערכת היחסים של המדינה למדינות אחרות Politik,ומכנה את היחס של המדינה לעצמה Polizei. כדאי להשתהות על ההגדרה הזאת: "משטרה היא היחס של המדינה לעצמה".

ההיפותזה שאני מבקש להציע כאן היא ש-, בעודה מניחה עצמה בסימן הבטחון, המדינה עזבה את תחום הפוליטיקה ונכנסה לשטח הפקר,שאת הגאוגרפיה שלו וגבולותיו אין אנו עדיין מכירים. מדינת הביטחון, ששמה מצביע על העדר דאגות (securus from sine cura) צריכה, להיפך, להדאיג אותנו מאוד בדבר הסכנות שהיא עורבת לדמוקרטיה בגלל שבתוכה החיים הפוליטיים נהיו לבלתי אפשריים, בזמן שדמוקרטיה היא בדיוק האפשרות לחיים פוליטיים.

                                              לגלות מחדש צורת-חיים

                                         ————————————-

אבל הייתי רוצה לסכם – או מוטב, פשוט להפסיק את ההרצאה שלי (בפילוסופיה, כמו באומנות, אין אפשרות לסיכום, אפשר רק לנטוש את העבודה שלך) -עם משהו, שעד כמה שאני צופה עכשיו, היא הבעיה הפוליטית הדחופה ביותר. אם המדינה שעומדת מנגידינו היא מדינת הביטחון שאותה תיארתי, עלינו לחשוב מחדש על האסטרטגיות המסורתיות של העימות הפוליטי. איך נפעל? באיזו אסטרטגיה נשתמש?

פרדיגמת הבטחון רומזת שכול צורה של התנגדות, כול ניסיון אלים פחות או יותר להרוס את הסדר מהווה הזדמנות למשול בפעולות הללו ולנהל אותם בדרך המועילה לו. זה ניכר היטב בדיאלקטיקה שקושרת את הטרור[יזם] והמדינה במערבולת אכזרית ואין סופית. עם תחילת המהפכה הצרפתית, המסורת הפוליטית של המודרניותהחשיבה שינויים רדיקליים בצורת תהליך מהפכני כ pouvoir constituant, הכוח המייסד (constituent power) של סדר מוסדי חדש. אני חושב שעלינו לנטוש את את הפרדיגמה הזאת ולנסות לחשוב על משהו כמו puissance destituante, כוח נטישה [destituent power] טהור, שלא יכול להיתפס במערבולת הביטחון.זהו אותו כוח נטישה מהסוג שוולטר בנימין חשב עליו במאמרו ביקורת האלימות, כאשר ניסה להגדיר אלימות טהורה ש"תשבור את הדיאלקטיקה השקרית של האלימות מכוננת החוק והאלימות המנציחה את החוק"

כמו לדוגמה שביתת הפרולטריון הכללית של סורל. [Sorel] "עם שבירת המעגל הזה", הוא כותב לקראת סוף המאמר "נשמר בידי צורות מיתיות של החוק, הדחייה של החוק יחד עם כול הכוחות שבהם הוא תלוי, ולבסוף על הפלתה של המדינה, עידן היסטורי חדש נולד."בזמן שכוח מייסד הורס את החוק רק בשביל ליצור אותו מחדש בצורה חדשה, כוח הנטישה – בתנאי שהוא מדיח אחת ולתמיד את כול החוק – יכול להוליד עידן היסטורי חדש באמת.

אני חושב שכוח דחייה טהור שכזה הוא לא משימה קלה. בנימין כתב פעם שאין דבר כה אנרכי כמו הסדר הבורגני. באותו מובן, פאזוליני בסרטו האחרון אומר באמצעות אחד אדוני סאלו לעבדים שלהם: "האנרכיה האמתית היא האנרכיה של הכוח."וזה בדיוק משום שהכוח מייסד עצמו באמצעות הכללה (inclusion) ולכידת האנרכיה והאנומיה שכול כך קשה לקבל אליהם גישה ישירה; כול כך קשה לחשוב היום על משהו כמו אנרכיה אמתית או אנומיה אמתית.אני חושב שפרקטיקה שתצליח בלחשוף את האנרכיה והאנומיה הלכודה בטכנולוגיות הביטחון יכולה להוות כוח נטישה טהור. מימד פוליטי חדש נהייה אפשרי רקכאשר אנו תופסים ודוחים את האנרכיה והאנומיה של הכוח. אבל זו לא רק עבודה תיאורית: זה אומר קודם כול גילוי מחדש של צורת-חיים, גישה לצורה חדשה של אותם החיים הפוליטיים שאת זיכרונם מדינת הביטחון מנסה בכול מחיר לבטל.

                                                                                                                                       מאנגלית: יבגני ברנר

פרדי פרלמן: המשיכה המתמשכת שבלאומיות (1984)

הלאומיותfredy1962med [Nationalism] הוכרזה כמתה מספר פעמים במהלך המאה ה-20:

* לאחר מלחמת-העולם הראשונה, כאשר האימפריות האחרונות באירופה, האוסטרית והתורכית, שובררו לאומות מוגדרות-עצמית, ולא נותרו לאומנים [Nationalists] משוללים [ממימוש לאומי באירופה] זולת הציונים;

* לאחר ההפיכה הבולשביקית, כאשר נאמר כי מאבקי הבורגנות להגדרה-העצמית מוחלפים מעתה והלאה בידי מאבקי העובדים, שלהם אין ארץ;

* לאחר התבוסה הצבאית של איטליה הפאשיסטית וגרמניה הנציונל-סוציאליסטית, כאשר התוצאות הישירות של הלאומיות בדמות רציחות-עם הוצגו למראה כל, וכאשר נחשב כי הלאומיות כמערכת-עיקרי-אמונה [creed] ומעש [practice] איבדה את ערכן לנצח.

ועם זאת, 40 שנה לאחר תבוסת הפאשיסטים והנאצים, אנו רואים כי לאומיות לא רק ששרדה אלא נולדה מחדש, עברה תחייה. הלאומיות הוחייתה לא רק על-ידי ה-'ימין' אלא גם על-ידי ה-'שמאל'. לאחר המלחמה הנאצית, לאומיות הפסיקה להיות מוגבלת לשמרנים והפכה לעקרון אמונה ומעש של מהפכנים, והוכיחה עצמה להיות האמונה [creed] המהפכנית היחידה שעדיין עבדה.

לאומנים שמאליים או מהפכניים מתעקשים כי ללאומיות שלהם אין דבר במשותף עם הלאומיות של פאשיסטים ונאצים, וכי הלאומיות שלהם היא זו של המדוכאים, כי היא מציעה שחרור אישי כמו גם תרבותי. [אך ה]טענות [הבסיסיות של] הלאומנים המהפכניים נפוצו בעולם באמצעות שני המוסדות ההירארכיים העתיקים ביותר הממשיכים להתקיים היום: המדינה הסינית, וקרוב יותר לזמננו, הכנסיה הקתולית. כרגע, לאומיות מוצגת כאסטרטגיה, כמדע וכתיאולוגיה של השחרור, כהגשמה של צו תנועת ההשכלה כי 'ידע הוא כוח', כתשובה מוכחת לשאלה "מה יש לעשות?"

כדי לאתגר טענות אלה ולראותן בהקשר המתאים, עלי לשאול מהי הלאומיות – לא רק הלאומיות המהפכנית החדשה אלא זו המסורתית. איני יכול להתחיל בהגדרת המונח, משום שלאומיות אינה מילה בעלת משמעות סטאטית: זהו מונח המכסה רצף של ניסיונות היסטוריים שונים. אתחיל במתן שרטוט חפוז של ניסיונות אלו.

***

לפי תפיסה שגויה נפוצה (ואשר ניתנת למניפולציה), אימפריאליזם הינו תופעה שתחילתה בעבר הקרוב, כולל את הקולוניזציה של העולם כולו, והינו השלב האחרון של הקפיטליזם. אבחון זה מצביע על תרופה מסויימת: לאומיות מוצעת כנוגדן לאימפריאליזם: נאמר כי מלחמות של שחרור לאומי משבררות את הקיסרות הקפיטליסטית.

אבחון זה משרת מטרה, אך אינו מתאר אף מאורע או מצב. אנו מתקרבים אל האמת כאשר אנו מעמידים תפיסה זו על ראשה ואומרים כי אימפריאליזם היה השלב הראשון של הקפיטליזם, כי העולם עבר, כתוצאה מכך, קולוניזציה על-ידי מדינות לאום, וכי לאומיות הינה השלב הדומיננטי, הנוכחי, ו-(יש לקוות) האחרון של הקפיטליזם. עובדות טיעון זה לא התגלו אך-אתמול; והן מוכרות ממש כמו התפיסה המוטעית המכחישה אותן.
היה זה נוח, ממספר סיבות טובות, לשכוח כי עד לכמה מאות השנים האחרונות, הכוחות הדומיננטיים באיראסיה [Eurasia] לא היו מדינות-לאום אלא קיסרויות [אימפריות]. קיסרות שמימית בשליטת שושלת מינג וקיסרות איסלאמית בשליטת השושלת העותומאנית וקיסרות קתולית בשליטת שושלת הפסבורג התחרו זו בזו על החזקת העולם המוכר [להן]. מתוך השלוש, הקתולים לא היו האימפריאליסטים הראשונים אלא האחרונים. הקיסרות השמימית של המינגים חלשה על רוב מזרח אסיה ושילחה ציים מסחריים עצומים על-פני הימים מאה שנים לפני שהקתולים יורדי-הים פלשו למקסיקו.
מהללי ההישג הקתולי שוכחים כי בין 1420 ל-1430 הביורוקרט הקיסרי צֶ'נְג הוֹ פיקד על משלחות ימיות של 70,000 איש והפליג לא רק למאלאיה, הודו-סין וציילון הקרובות, אלא הרחק מנמלי-בית עד כדי המפרץ הפרסי, הים האדום ואפריקה. מהללי ההישג הקתולי גם ממעיטים בהישגים הקיסריים של העותומאנים, אשר כבשו את כל הפרובינציות של הקיסרות הרומית [הביזנטית] זולת זו המערבית ביותר, משלו בצפון אפריקה, בערב, במזרח-התיכון ובמחצית אירופה, שלטו בים-התיכון והתדפקו על שערי וינה. הקתולים הקיסריים שמו פניהם מערבה, אל מעבר גבולות העולם הנודע, כדי לחמוק מן הכיתור.
למרות זאת, היו אלו הקתולים הקיסריים אשר 'גילו את אמריקה' וההרס והגזל רוצחי-העמים של 'תגליתם' שינו את מאזן הכוחות בין הקיסרויות של איראסיה.
האם הסינים או התורכים הקיסריים היו קטלניים פחות לו היו הם 'מגלים את אמריקה'? כל שלוש הקיסרויות ראו בזרים כפחות מאנשים ולפיכך כטרף לגיטימי. הסינים ראו באחרים ברברים; המוסלמים והקתולים ראו באחרים כופרים או 'בלתי-מאמינים'. המונח 'כופר' אינו אכזרי כמו המונח 'ברברי', שכן הכופר מפסיק להיות טרף לגיטימי כאשר הוא או היא מחונך-מחדש בידי מביא-הציויליזציה.
המונח 'בלתי-מאמין', והמוסריות שמאחוריו, התנגשו עם המעש של הפולשים הקתולים. הסתירה בין אמונה מוצהרת לבין מעשים זוהתה בידי מבקר מוקדם מאוד, כומר בשם לאס קאסאס [Las Casas], אשר ציין כי טקסי המרת-הדת היו תירוצים להפרדה ולהשמדה של אלו שדתם לא הומרה, וכי המומרים עצמם לא קיבלו יחס כיתר הקתולים אלא כעבדים.
הביקורות של לאס קאסאס לא גרמו הרבה יותר ממבוכה לכנסייה הקתולית ולקיסר הקתולי [מלך ספרד]. חוקים הועברו וחוקרים נשלחו, אך השפעתם הייתה מועטה, משום ששתי המטרות העיקריות של המשלחות הקתוליות, המרה וגזל, סתרו זו את זו. רוב אנשי-הכנסיה הסתפקו בהושעת הזהב וארירת הנשמות. הקיסר הקתולי הפך תלוי יותר ויותר על עושר-הגזל למימון החצר הקיסרית, הצבא, והציים המבצעים את הגזל.

גזל המשיך להיות חשוב יותר מהמרה, אך הקתולים המשיכו להיות מובכים. האידיאולוגיה שלהם לא התאימה התאמה של-ממש למעש שלהם. הקתולים הרבו בחשיבות כיבושים את האצטקים והאינקה, אותם תיארו כקיסרויות בעלות מוסדות דומים לאלו של קיסרות הפסבורג ומנהגים דתיים שטניים כאלו של האויב הרשמי, הקיסרות הכופרת של התורכים העותומאנים. אך הקתולים לא ייחסו חשיבות רבה למלחמת ההשמדה נגד קהילות שחסרו הן קיסרים והן צבאות סדירים. הישגים כאלו, למרות שכיחות התרחשותם, עמדו בניגוד לאידיאולוגיה והיו מועטי גבורה.
הסתירות בין אמונותיהם המוצהרות של הפולשים ומעשיהם לא נפתרו על-ידי הקתולים הקיסריים. הן נפתרו בידי מבשריה של צורה חברתית, מדינת-הלאום. שני מבשרים כאלו הופיעו באותה השנה, 1561, כאשר אחד מן ההרפתקנים שמעבר-לים של הקיסר הכריז על עצמאותו מן הקיסרות, ואחדים מן הבנקאים והמפרנסים של הקיסר פתחו במלחמת עצמאות.
ההרפתקן שמעבר-לים, לוֹפֶּה דֶה-אַגִירָה [Lope de Aguirre], נכשל בגיוס תמיכה והוצא להורג.

הבנקאים והמפרנסים של הקיסר גייסו את התושבים של מספר פרובינציות קיסריות והצליחו לכרות את הפרובינציות מן הקיסרות (פרובינציות שייוודעו לימים כ-'הולנד' [The Netherlands]).
שני מאורעות אלו לא היו עדיין מאבקי שחרור לאומי. היו הם מבשרים של העתיד לבוא. הם היו גם תזכורות של אירועי העבר. בקיסרות הרומית שחלפה, משמרות פרטוריים[2] הוחזקו להגן על הקיסר; המשמרות לקחו על עצמם יותר ויותר מתפקידי הקיסר ולבסוף נשאו בידיהם בכוח הקיסרי במקום הקיסר. בקיסרות הערבית האיסלאמית, הח'ליף העסיק שומרי-ראש תורכיים להגן על גופו; המשמרות התורכיים, כמו הפרטורים המוקדמים, אחזו עוד ועוד מתפקידי הח'ליף ולבסוף השתלטו על הארמון הקיסרי כמו גם על משרת הקיסר.
לופה דה אגירה והגראנדים ההולנדים לא היו שומרי-הראש של המונארך ההפסבורגי, אך ההרפתקן הקולוניאלי מן האנדים ובתי המסחר והפיננסים ההולנדיים נשאו תפקידים קיסריים חשובים. מורדים אלו, כמו המשמרות הרומיים והתורכיים, רצו לשחרר עצמם מן העלבון הרוחני והעול החומרי של שירות הקיסר; הם נשאו בידיהם כבר בסמכויותיו של הקיסר; הקיסר לא היה להם יותר מאשר טפיל.

ההרפתקן הקולוניאלי אגירה היה, מסתבר, לא-יוצלח כמורד; זמנו טרם הגיע.
הגראנדים ההולנדים לא חסרו יכולת, וזמנם הגיע. הם לא הפילו את הקיסרות; הם ערכו בה ארגון-מחדש [rationalized it]. בתי המסחר והפיננסים ההולנדיים כבר החזיקו בחלק גדול מעושרו של העולם; הם קיבלו אותו כתשלום עבור פרנסם את ציי הקיסר, צבאו וחצר-ביתו. עתה יצאו הם לשדוד מושבות [קולוניות] בשמם-הם ולתועלתם-הם, חופשיים מכבליו של אדון-על טפילי. ומשום שהם לא היו קתולים אלא פרוטסטנטים קלוויניסטים, הם לא התביישו מסתירה כלשהיא בין אמונות מוצהרות ומעשים. הם לא הצהירו על אמונה בהצלת נשמות. הקלוויניזם שלהם אמר להם כי אל בלתי-ניתן-לפענוח הציל או ארר את כל הנשמות בראשית הזמן ואף כומר הולנדי לא יכול לשנות את תוכניתו של האל.
ההולנדים לא היו צלבנים; הם הגבילו את עצמם לגזל חסר-גבורה, חסר-שעשוע ועסקי, מחושב ומוסדר; הציים השודדים יצאו וחזרו לפי לוחות-הזמנים. העובדה כי הזרים הנגזלים היו 'בלתי-מאמינים' הפכה פחות חשובה מן העובדה שלא היו הולנדים.
חלוצים מערב-איראסייתים של הלאומיות טבעו את המונח 'פראים'. מונח זה היה נרדף למונח 'ברברים' של הקיסרות השמימית המזרחית. שני המונחים סיווגו בני-אדם כטרף לגיטימי.

***

במשך שתי מאות-השנים הבאות, הפלישות, השעבודים והנישולים בהם החלו ההפסבורגים היוו מושא חיקוי לבתים המלכותיים האירופאיים האחרים.

במבט דרך עדשות ההיסטוריונים הלאומנים, מקימי-הקולוניות הראשונים כמו גם מחקיהם המאוחרים יותר נראים כאומות: ספרד, הולנד, אנגליה, צרפת. אך בהיראותם מנקודת התצפית של העבר, הכוחות מקימי-הקולוניות הינם הפסבורגים, טיודורים, סטיוארטים, בורבונים, אורנג'ים – שושלות הזהות לאלה שהתקוטטו על עושר וכוח מאז נפילת הקיסרות הרומית המערבית. הפולשים יכולים להיראות משתי נקודות-התצפית משום שתמורה הייתה מתחוללת אותה עת. היישויות לא היו עוד נחלות פיאודליות, אך עדיין לא היו אומות של-ממש; היו להן חלק מתכונות מדינת הלאום, אך עדיין לא כולן. היסוד הראוי ביותר לציון היה הצבא הלאומי. טיודורים ובורבונים כבר תפעלו את האנגליוּת או הצרפתיוּת של נתיניהם, בייחוד במהלך מלחמות נגד נתיניו של מונארך אחר. אך לא סקוטים ולא אירים, לא קורסיקנים ולא פרובנסלים גוייסו להילחם ולמות למען "אהבת ארצם". המלחמה הייתה עול פיאודלי מאוס, מס-עובד שיש לשלמו; הפטריוטים היחידים היו פטריוטים של אלדורדו[3].
עיקרי מה שעתיד היה להיות האמונה הלאומית לא משכו את השושלות המושלות, שדבקו בעיקרי האמונה הישנים והמוכחים שלהם. העיקרים החדשים נמצאו מושכים למשרתים הגבוהים של איש-השושלת, למלווי-הכספים שלו, לסוחרי-התבלינים שלו, לספקי הציוד הצבאי שלו ולגזלני-המושבות שלו. אנשים אלו, כמו לופה דה אגירה והגראנדים ההולנדים, כמו המשמרות הרומאים והתורכיים המוקדמים יותר, נשאו בידיהם תפקידי מפתח אך נותרו משרתים. רבים מהם, אם לא כולם, בערו ברצון להתנער מן העלבון והעול, לפטור עצמים מן האדונים הטפיליים, להמשיך את ניצול בני-הארץ וגזל המושבות בשמם שלהם ולתועלתם שלהם.

אנשים אלו, העתידים להיוודע כבורגנות או כמעמד הביניים[4], אנשים אלו הפכו עשירים ורבי-כוח מאז ימי הציים הראשונים שפנו מערבה. חלק מעושרם הגיע מן המושבות הנגזלות, כתשלום על השירותים שמכרו לקיסר; סאת עושר זו תיקרא בהמשך 'הצבר ראשוני של הון'. חלק נוסף של עושרם הגיע מגזל בני-ארצם המקומיים באמצעי שיוודע מאוחר יותר כ-'קפיטליזם'; השיטה לא הייתה לחלוטין חדשה, אך היא באה לכדי שימוש רחב לאחר שמעמדות הביניים הניחו את ידיהם על הזהב והכסף של העולם החדש.

מעמדות ביניים אלו נשאו בידיהם סמכויות חשובות, אך טרם היו מנוסים בנשיאת הכוח הפוליטי המרכזי. באנגליה הם הפילו מונארך אחד והכריזו על קהיליה [commonwealth] אך, בפחדם כי האנרגיות ההמוניות שגייסו נגד המעמד הגבוהים יוכלו לפנות נגד מעמד הביניים, החזירו הם עד-מהרה מונארך אחר מאותה שושלת.
לאומיות לא הגיעה לפרקה ממש עד השנים המאוחרות של המאה ה-18 כאשר שתי התפוצצויות, במרחק 13 שנים זו מזו, הפכו את מצב-עמידתם היחסי של שני המעמדות הגבוהים ושינו את הגיאוגרפיה הפוליטית של הגלובוס לנצח. ב-1776, סוחרים קולוניאליים והרפתקנים שחזרו את מעשהו של דה-אגירה בהכרזה על עצמאותם מן השליט איש-השושלת שמעבר לים, התעלו על קודמם על-ידי גיוס עמיתיהם-להתנחלות, והצליחו לנתק עצמם מן הקיסרות הבריטית ההאנוברית. וב-1789, סוחרים ולבלרים נאורים התעלו על קודמיהם החלוצים ההולנדים באמצעות גיוס, לא רק של כמה פרובינציות ספר, אלא של כלל אוכלוסיית הנתינים, בהפלה וקטל של המונארך הבורבוני השליט, ובהתמרת כל הקשרים הפיאודליים בקשרים לאומיים. שני אירועים אלו סימנו את סופו של עידן. מכאן הלאה אפילו המושלים אנשי-השושלות השורדים הפכו ללאומנים, ויתר האחוזות המלכותיות הלכו וקיבלו אופי של מדינות לאום.

***

שתי המהפכות של המאה ה-18 היו שונות בתכלית, והן תרמו יסודות שונים ואפילו סותרים למערכת-עיקרי-האמונה ולמעש של הלאומיות. איני מתכוון לנתח אירועים אלו כאן, אלא רק להזכיר לקורא כמה מן היסודות הללו.
שתי המרידות שברו בהצלחה את קשרי הנאמנות לבית מונארכי, ושתיהן הסתיימו בכינונן של מדינות לאום קפיטליסטיות, אך בין המעשה הראשון לאחרון היה ביניהן מעט במשותף. המחיים העיקריים של שני מעשי-המרי הכירו את הדוקטרינות הרציונליסטיות של ההשכלה, אך האמריקנים בעלי-הסגנון-הייחודי הגבילו עצמם לבעיות פוליטיות, בעיקר לבעיית כינון מנגנון מדינתי שיוכל להמשיך מן המקום בו הפסיק המלך ג'ורג'. רבים מן הצרפתים הלכו הרבה הלאה; הם העלו את בעיית הבנייה-מחדש, לא רק של המדינה אלא של החברה כולה; הם קראו תגר לא רק על הקשר בין נתין למונארך, אלא גם על הקשר בין עבד לאדון, קשר שנותר מקודש לאמריקנים. שתי הקבוצות הכירו, בודאי, את אבחנתו של ז'ן-ז'ק רוסו כי בני-האדם נולדו חופשיים אך הינם כבולים בשלשלאות בכל מקום, אלא שהצרפתים הבינו את השלשלאות הבנה עמוקה יותר והתאמצו מאמץ רב יותר לנתצן.
בהיותם מושפעים מדוקטרינות רציונליסטיות כפי שהיה רוסו עצמו, המהפכנים הצרפתיים ניסו ליישם את ההיגיון חברתי לסביבה האנושית באותו האופן בו היגיון טבעי – מדע – החל להיות מיושם לסביבה הטבעית. רוסו עבד מעל שולחנו; הוא ניסה לכונן צדק חברתי של נייר, באמצעות הפקדת ענייניהם של בני-אדם בידי יישות שגילמה את רצון הכלל. המהפכנים הסעירו למען כינון צדק חברתי לא רק על הנייר, אלא בקרבם של אנשים מגוייסים וחמושים, רבים מהם זועמים, רובם עניים.
היישות המופשטת של רוסו לקחה על עצמה את הצורה המוחשית של 'הועדה לביטחון הציבור' (או 'בריאות הציבור'), אירגון שיטור שהחשיב עצמו כהתגלמות רצון הכלל. חברי הועדה הצדיקים יישמו באופן מודע את ממצאי התבונה לעניינים אנושיים. הם החשיבו עצמם למנתחי האומה. הם גילפו את הפרעות הכפייתיוּת [obsessions] האישיות שלהם לתוך החברה באמצעות אזמל המדינה.
יישום המדע לסביבה לבש את צורת הטרור השיטתי. מכשיר ההיגיון והצדק היה הגיליוטינה.

הטרור ערף את ראשם של השליטים הקודמים ואז קם על המהפכנים.
פחד עורר תגובה שסחפה הלאה את הטרור כמו גם את הצדק. האנרגיה המגוייסת של פטריוטים צמאי-דם נשלחה לחוץ-לארץ, לכפות הארה על זרים בכוח, להרחיב את האומה לכדי קיסרות. ציודם של צבאות לאומיים היה משתלם הרבה יותר מאשר ציודם של צבאות פיאודליים היה אי-פעם, ומהפכנים לשעבר הפכו חברים עשירים ורבי-כוח במעמד הביניים, שהיה עתה למעמד העליון, המעמד השליט. הטרור כמו גם המלחמות הורישו מורשת הרת-גורל למערכת-עיקרי-האמונה ולמעש של לאומיויות אחרות.

מורשת המהפכה האמריקנית הייתה בעלת אופי אחר לגמרי. האמריקנים הוטרדו פחות בעניין הצדק, ויותר בעניין הרכוש.
המתנחלים-פולשים בחוף המזרחי של היבשת הצפונית לא נזקקו לג'ורג' לבית האנובר יותר מאשר לופה דה-אגירה הזדקק לפיליפ לבית הפסבורג. או, לחילופין, העשירים ורבי-הכוח מבין המתנחלים נזקקו למנגנון של המלך ג'ורג' להגן על עושרם, אך לא להשיג אותו. אם יכולים היו לארגן מנגנון מדכא משלהם, לא היו הם צריכים את המלך ג'ורג' כלל.
בטוחים ביכולתם להשיק מנגנון משלהם, בעלי-העבדים, ספסרי-האדמות, יצואני-התוצר והבנקאים מצאו את מיסי המלך וצויו בלתי-נסבלים. המרתיח שבצויו המלך היה הצו שאסר באופן זמני פלישות לאדמות התושבים המקוריים של הארץ; יועצי המלך נתנו עיניהם בפרוות החיות שסופקו על-ידי ציידים ילידיים; ספסרי-האדמות המהפכניים נתנו עיניהם באדמות הציידים.
שלא כמו דה-אגירה, מקימי-הקולוניה המאוגדים-בפדרציה שבצפון הצליחו לכונן מנגנון מדכא משלהם, והם עשו זאת באמצעות עירור מינימום של שאיפות לצדק; כוונתם הייתה להדיח את סמכותו של המלך, לא את זו שלהם. במקום להסתמך באופן מופרז על עמיתיהם-המתנחלים או שוכני הפרזות שלא שפר מזלם, שלא לדבר על עבדיהם, מהפכנים אלו הסתמכו בעיקר על שכירי-חרב ועל עזרה חיונית מן המונארך הבורבוני אשר יופל מספר שנים מאוחר יותר על-ידי מהפכנים צדיקים יותר.
מקימי-המושבות הצפון-אמריקניים שברו את הקשרים המסורתיים של נאמנות ומחוייבות פיאודלית, אך שלא כמו הצרפתים, הם החליפו רק באופן הדרגתי את הקשרים המסורתיים בקשרי פטריוטיות והשתייכות לאומה. הם לא היו ממש אומה; גיוסם המהוסס של הכפריים במושבות לא התיכם לכדי גוף אחד, ואוכלוסיית הכפופים מרובת-השפות, מרובת-התרבויות והמחולקת-חברתית התנגדה להיתוך כזה. המנגנון הדכאני החדש לא היה מנגנון שעבר ניסוי ובדיקה, והוא לא השיג נאמנות ללא-עוררין של אוכלוסיית הכפופים, שלא הייתה עדיין פטריוטית. משהו אחר היה דרוש. אדוני-עבדים אשר הפילו את מלכם משלטונו במושבה פחדו כי עבדיהם יוכלו באותו אופן להפיל את האדונים; ההתקוממות בהאיטי הפכה פחד זה לפחות מאשר היפותטי. ולמרות שלא פחדו הם עוד להידחק לתוך הים בידי התושבים הילידיים של היבשת, הסוחרים והספסרים היו מודאגים לגבי יכולתם לפרוץ הלאה לתוך תוכה של היבשת.
המתיישבים-הפולשים האמריקניים מצאו פתרון בשימוש במכשיר אשר לא היווה, כמו הגיליוטינה, המצאה חדשה, אך היה קטלני באותה המידה. מכשיר זה יוודע בהמשך כ-'גזענות', והוא יהפוך טבוע במעש הלאומני. גזענות, כמו מוצרים מאוחרים יותר של אמריקנים מעשיים, היוותה עקרון פרגמטי: תוכנו לא היה חשוב; מה שהיה חשוב הוא העובדה שהעיקרון עבד .
בני-אדם נוידו במונחים של המכנה-המשותף הנמוך והשטחי ביותר שלהם, והם נענו לקריאה. אנשים אשר נטשו את כפריהם ומשפחותיהם, אשר היה שוכחים את שפותיהם ומאבדים את תרבויותיהם, אשר כמעט ורוקנו מכל אופיים החברתי, תומרנו לכדי החשבת צבע-עורם כתחליף לכל אשר איבדו. הם נהפכו לגאים במשהו שלא היווה הישג אישי או אפילו, כמו שפה, מושא-רכש אישי. הם הותכו לכדי אומה של גברים לבנים. (נשים לבנות וילדים לבנים התקיימו רק בתור קורבנות מקורקפים, כהוכחות לבהמיות של הטרף הניצוד.) מידת הריקון מתגלה בהבלים שהאנשים הלבנים חַלקו זה עם זה: דם לבן, מחשבות לבנות, וחברות בגזע לבן. לבעלי-חוב, לשופפים[5] ולמשרתים, היה הכל במשותף עם בנקאים, ספסרי-אדמות ובעלי-מטעים, ואף לא דבר במשותף עם אדומי-עור, שחורי-עור או צהובי-עור. מותכים בעיקרון כזה, הם היו ניתנים לגיוס באמצעותו, להפוך לאספסופים לבנים, אספסופי-לינץ', 'לוחמים באינדיאנים'.
הגזענות הייתה בתחילה אחת ממספר שיטות לגיוס צבאות קולוניאליים, ולמרות שנוצלה באופן מלא יותר באמריקה מאשר אי-פעם בעבר, היא לא דחקה את רגליהן של שיטות אחרות אלא היוותה תוספת-משלימה להן. קורבנות החלוצים הפולשים תוארו עדיין כבלתי-מאמינים, כופרים. אך החלוצים, כמו ההולנדים המוקדמים יותר, היו ברובם נוצרים פרוטסטנטים, והם ראו בכפירה כדבר הראוי לענישה, לא לתיקון. הקורבנות המשיכו גם להיות מזוהים כפראים, קניבלים ופרימיטיבים, אך מונחים אלו, גם-כן, הפסיקו להוות אבחון של מצב בר-תקנה ונטו להפוך למילים נרדפות לבלתי-לבנים, מצב חסר-תקנה. גזענות הייתה אידיאולוגיה שהתאימה באופן מושלם למעש של שעבוד והשמדה.
גישת אספסוף-הלינץ', ההתקהלות על קורבנות המוגדרים כנחותים, קסמה לבריונים מעוטי-אנושיות אשר חסרו כל מושג של משחק הוגן. אך גישה זו לא קסמה לכולם. אנשי-עסקים אמריקניים, בחלקם רמאים ובחלקם אנשים ראויים-לביטחון, תמיד החזיקו באמתחתם משהו עבור כל אחד. עבור האנשים הרבים בעלי אישיות של 'ג'ורג' הקדוש', בעלי מושג כלשהו של כבוד וצמא גדול לגבורה, האויב תואר באופן שונה במקצת: עבורם היו האויבים אומות עשירות וחזקות כשלהם, ביערות טרנס-מונטיין ולחופי האגמים הגדולים.
מהללי הישגי הגבורה של הספרדים הקיסריים מצאו קיסרויות במקסיקו התיכונה ועל גבי האנדים. מהללי הגיבורים האמריקניים הלאומיים מצאו אומות; הם הפכו התנגדויות נואשות של כפריים אנ-ארכיים לקנוניות בינלאומיות שמאחוריהן עמדו מוחותיהם המכוונים של ארכונים כמו גנרל פונטיאק וגנרל טקומסה [Tecumseh]; הם אכלסו את היערות במנהיגים לאומיים אדירים, מטות יעילים של גנרלים וצבאות בני מספרים עצומים של גייסות פטריוטיים; הם הקרינו את המבנים הדכאניים שלהם על הלא-נודע; הם ראו עותק מדויק של עצמם, בהיפוך כל הצבעים – משהו דומה לתשליל-צילום. האויב הפך, כך, לשווה במונחים של מבנה, כוח וכוונות. מלחמה נגד אויב כזה לא הייתה רק משחק הוגן; היא הייתה הכרח חיוני, עניין של חיים או מוות. מאפייניו האחרים של האויב – הכפירה, הפראות, הקניבליזם – הפכו את משימות הנישול, השעבוד וההשמדה עוד יותר מיידיים בנחיצותם, הפכו את ההישגים הללו למאצילים משנה גבורה.
אמתחת התוכנית הלאומית הייתה עתה פחות-או-יותר מלאה. הצהרה זו עלולה לעורר פליאה בקורא שעדיין לא ראה 'אומות אמיתיות' כלשהן על שדה-ההיסטוריה בשלב זה. ארצות-הברית עדיין הייתה אוסף של 'יישויות אתניות' [ethnicities] מרובות-שפה, מרובות-דת ומרובות-תרבות, והאומה הצרפתית עלתה על גדות גבולותיה והפכה עצמה לקיסרות נפוליאונית. הקורא עלול לנסות ליישם הגדרה של אומה כטריטוריה מאורגנת הכוללת עם בעל שפה, מנהגים ודת משותפים, או לפחות אחד מן השלושה. הגדרה כזו, ברורה, תמציתית וסטאטית, אינה תיאור של התופעה אלא דברי-תירוץ, הצדקה, עבורה. התופעה לא הייתה דבר הנופל תחת הגדרה סטאטית אלא תהליך דינאמי. השפה, המנהגים והדת המשותפים, כמו דמם הלבן של מקימי-המושבות האמריקניים, היו אך תירוצים, מכשירים לגיוס צבאות. שיאו של התהליך לא היה הקדש של המשותפויות אלא דילול שלהן, איבוד מוחלט של שפה, דת ומנהגים; יושבי האומה דיברו בשפת ההון, סגדו למזבח המדינה והגבילו את מנהגיהם לאלו המותרים בידי המשטרה הלאומית.

***

לאומיות הינה ההפך מן הקיסריות רק בתחום ההגדרות. בפועל, לאומיות הייתה מתודולוגיה לניהול קיסרות ההון.
הגידול המתמיד בהון, המכונה לעיתים קרובות קידמה חומרית, התפתחות כלכלית או תיעוש, היה הפעילות העיקרית של מעמדות-הביניים, ה-'בורגנות', משום שהון היה מה שהחזיקו בבעלותם, מה שהיה רכושם; המעמדות העליונים היו בעלים של אחוזות.
גילוי עולמות חדשים של עושר העשיר במידה עצומה מעמדות-ביניים אלו, אך גם הפכם לפגיעים. המלכים והאצילים אשר ליקטו בתחילה את עושרו השדוד של העולם החדש נטרו טינה על אובדנו המוחלט זולת מספר פרסי-מזכרת לסוחריהם ממעמד-הביניים. מצב זה היה בלתי-נמנע. העושר לא הגיע בצורות שמישות: הסוחרים סיפקו למלך עצמים בהם יכול היה להשתמש, בתמורה לאוצרות השדודים. אפילו כך, מונארכים אשר ראו עצמם מתרוששים בעוד סוחריהם מתעשרים לא בחלו בשימוש בשכיריהם החמושים לשדוד את הסוחרים העשירים. כתוצאה מכך סבלו מעמדות-הביניים פגיעות חוזרות ונשנות תחת המשטר הישן – פגיעות ברכושם. צבא המלך ומשטרתו לא היו מגינים אמינים של רכוש מעמד-הביניים, והסוחרים העשירים, אשר כבר היו מפעילים את עסקי הקיסרות, נקטו צעדים להביא את אי-היציבות לקיצה: הם לקחו לידיהם את הפוליטיקה גם-כן. הם יכולים היו לשכור צבאות פרטיים, ואכן עשו כך פעמים רבות. אך ברגע בו מכשירים לגיוס צבאות לאומיים וכוחות משטרה לאומיים הופיעו באופק, אנשי-העסקים הפגועים פנו אליהם. המעלה העיקרית של כוח חמוש לאומי הינה שהוא מבטיח כי משרת פטריוטי יילחם לצד הבוס שלו נגד משרתו של הבוס האויב.
היציבות המובטחת בידי מנגנון דכאני לאומי סיפקה לבעלים מעין חממה בה יכול הונם לגדול, לצמוח, להתרבות. המונח 'לצמוח' [to grow] ונגזרותיו באים מאוצר-המילים של הקפיטליסטים עצמם. אנשים אלו חושבים על יחידת הון כעל גרגר-תבואה או זרע אשר הם משקיעים באדמה פוריה. באביב הם רואים צמח גדל מכל זרע. בקיץ הם קוצרים זרעים רבים כל-כך מכל צמח, שלאחר התשלום על האדמה, על אור-השמש ועל הגשם, עדיין נותרים בידיהם יותר זרעים מאשר היו להם בתחילה. בשנה שלאחר-מכן הם מגדילים את השדה, ובהדרגה כל פני-הארץ משתפרים. במציאות, גרגרי-התבואה התחיליים הם כסף; אור-השמש והגשם הם האנרגיה המוצאת על-ידי העובדים; הצמחים הם בתי-חרושת, בתי-מלאכה ומכרות, הפירות הנקצרים הינם מצרכים [commodities], חתיכות של עולם מעובד; ויתרת הזרעים, הרווח, הינם הישגים [emoluments] שהקפיטליסט משאיר לעצמו במקום לחלקם בין העובדים.

התהליך ככלל היה מורכב מעיבוד חומרים טבעיים לפריטים בני-מכר או מצרכים, וכליאתם של עובדים בשכר במפעלי העיבוד.
נישואי ההון והמדע היו אחראיים לניתור הגדול בו אנו חיים היום. מדענים טהורים גילו את המרכיבים אליהם ניתן לפרק את הסביבה הטבעית; משקיעים הניחו הימורים על השיטות השונות לפירוק; מדענים יישומיים או מנהלים הבטיחו כי עובדי השכר הנתונים למרותם ביצעו את הפרוייקט עד הסוף. מדענים חברתיים חיפשו דרכים להפוך עובדים לאנושיים פחות, יעילים יותר ודומים יותר למכונות. הודות למדע, קפיטליסטים היו מסוגלים להתמיר חלק גדול מן הסביבה הטבעית לעולם מעובד, מִצְרֶפֶת [artifice], ולצמצם את רוב בני-האדם למטפלים יעילים במצרפת.
תהליך הייצור הקפיטליסטי נותח ובוקר בידי פילוסופים ומשוררים רבים, ובאופן הבולט ביותר על-ידי קרל מרקס[6], אשר ביקורותיו נפחו חיוּת בתנועות חברתיות מיליטנטיות, וממשיכות לעשות כן. למרקס הייתה 'נקודה עיוורת' חשובה; רוב תלמידיו, ופעילים רבים שלא היו תלמידיו, בנו את מצעם על בסיס נקודה עיוורת זו. מרקס היה תומך נלהב של מאבק הבורגנות לשחרור מכבלים פיאודליים – מי לא היה נלהב באותם ימים? הוא, שהבחין כי הרעיונות השליטים של עידן היו רעיונותיו של המעמד השליט, חלק רבים מרעיונות מעמד-הביניים אשר אך מקרוב עלה לשלוט. הוא היה תומך נלהב של ההשכלה, של רציונליזם, של קידמה חומרית. היה זה מרקס שהצביע בתובנה כי בכל פעם שעובד שיחזר את כוח-עבודתו, בכל דקה שהקדיש העובד למשימה שהוקצתה לו, הוא העצים את המנגנון החומרי והחברתי השולל את אנושותו. אך אותו מרקס עצמו היה תומך נלהב ביישום המדע בתחום הייצור.
מרקס ערך ניתוח יסודי של תהליך הייצור כניצול-לרעה של עבודה, אך הוא העיר הערות מעטות ומהוססות לגבי ההון הראשוני שאפשר את התהליך[7]. ללא ההון הראשוני, לא התכנו השקעות, לא התכן ייצור, אף לא ניתור גדול קדימה. דרישת-קדם זו נותחה בידי המרקסיסט הרוסי הסובייטי המוקדם פראוברז'נסקי, אשר שאל מספר תובנות מן המרקסיסטית הפולניה רוזה לוקסמבורג לניסוח התיאוריה שלו לגבי רכש ראשוני [primitive acquisition][8]. במילה 'ראשוני' התכוון פראוברז'נסקי לבסיס הבניין הקפיטליסטי, היסוד, התנאי-המוקדם. תנאי-מוקדם זה לא יכול להתעורר מתוך תהליך הייצור הקפיטליסטי עצמו, אם התהליך עדיין אינו מתרחש כסדרו. עליו בהכרח להגיע מחוץ לתהליך הייצור. הוא מגיע מן המושבות הנגזלות. הוא מגיע מן האוכלוסיות המנושלות והמושמדות של המושבות. בימים מוקדמים יותר, כאשר לא היו מושבות מעבר לים, ההון התחילי, דרישת-הקדם לתהליך הייצור הקפיטליסטי, היה נסחט ממושבות פנימיות, מן האיכרים הנגזלים שאדמותיהם גודרו ויבוליהם הוחרמו לפי הוראה, מיהודים ומוסלמים מגורשים שנושלו מרכושם.

ההצבר [accumulation] הראשוני או ה-'מקדמי' של הון אינו מאורע שקרה פעם אחת, בעבר הרחוק, ולעולם לא לאחר מכן. זהו מאורע הממשיך ללוות את תהליך הייצור הקפיטליסטי, והינו חלק אינטגרלי ממנו. התהליך שתואר על-ידי מרקס אחראי לרווחים רגילים ובאופן מחזורי נהרס בידי משברים הטבועים במערכת; הזריקות החדשות של הון מקדמי הינן הרפואה היחידה הידועה למשברים אלו. ללא רכש ראשוני מתמיד של הון, תהליך הייצור ייפסק; כל משבר ייטה להפוך קבוע.
רצח-עם, ההשמדה המחושבת של אוכלוסיות אנושיות המסווגות כטרף לגיטימי, לא היווה סטייה קיצונית בתהליך שליו בלעדי-כן של קידמה. רצח-עם היווה תנאי-מוקדם לתהליך זה. זוהי הסיבה שכוחות חמושים לאומיים היו נחוצים לנושאי ההון. כוחות אלו לא רק הגנו על בעלי ההון מחמתם המתקוממת של עובדי השכר המנוצלים שלהם. כוחות אלו השיגו את הגביע הקדוש, מנורת הקסמים, ההון המקדמי, באמצעות ניגוח שעריהם של זרים, תוך התנגדות מצידם וללא התנגדות מצידם, על-ידי ביזה, גירוש ורצח.

דריסות-רגליהם של צבאות לאומיים הינן עקבות מצעד הקידמה. צבאות פטריוטיים אלו היו, והינם עדיין, הפלא השביעי של העולם. בהם גר זאב עם כבש, העכביש לצד הזבוב. בהם, עובדים מנוצלים היו לידידי-הנפש של המנצלים, איכרים השקועים בחובות לידידי-נפשם של נושים, פתאים לידידי-נפשם של נוכלים, באחווה שעוררה לא בידי אהבה אלא בידי שינאה – שינאת המקורות הפוטנציאליים של הון מקדמי, המסווגים כבלתי-מאמינים, פראים, גזעים נחותים.
קהילות אנושיות, השונות זו מזו במנהגיהן כנוצות מיני ציפורים, ידעו פלישה, ביזה ולבסוף השמדה מעבר ליכולת הדימיון לתפוס. הבגדים וחפצי-הערך של הקהילות הנעלמות נאספו כפרסי-שלל והוצגו במוזיאונים כעקבות נוספים למצעד הקידמה; האמונות והמנהגים הנכחדים הפכו למושא-הסקרנות של עוד אחד ממדעיו הרבים של הכובש. השדות המוחרמים, היערות והחיות לוקטו כאוצרות-שלל, כהון מקדמי, כתנאי-מוקדם לתהליך הייצור שהיה עתיד להפוך את השדות לחוות, את העצים לקורות, את החיות לכובעים, את המינרלים לתחמושת, את הניצולים האנושיים לעבודה זולה. רצח-עם היה, והינו עדיין, התנאי-המוקדם, אבן-הפינה והתשתית של התשלובות התעשייתיות-צבאיות, של הסביבות המעובדות, של עולמות המשרדים ומגרשי-החנייה.

***

לאומיות הייתה מותאמת באופן כה מושלם למשימתה הכפולה, ביות העובדים וביזת זרים, שנמצאה מושכת לכולם – כל אלו, רוצה לומר, שנשאו או שאפו לשאת בידיהם חלק מן ההון.
במשך המאה ה-19, בייחוד במשך מחציתה השנייה, כל בעלים של הון בר-השקעה גילה כי היו לו שורשים בין אנשי-הארץ, הניתנים לגיוס, שדיברו את שפת אימו וסגדו לאלי אביו. הלהט של לאומן כזה היה ציני באופן שקוף, משום שהוא לא היה עוד בן-הארץ ולא היו לו עוד שורשים בין קרובי אביו או אימו: הוא מצא את ישועתו בחסכונותיו, התפלל להשקעותיו ודיבר בשפת חשבונות העלות שלו. אך הוא למד, מאמריקנים וצרפתים, כי למרות שלא יכול היה לגייס את אנשי-הארץ כמשרתים נאמנים, לקוחות ומקבלי-שירותים, הוא יכול היה לגייסם כאחים נאמנים לדת הקתולית, האורתודוקסית או הפרוטסטנטית. שפות, דתות ומנהגים הפכו לחומרי ריתוך עבור בניין מדינות הלאום.
חומרי-הריתוך היו אמצעים, לא יעדים. מטרת היישויות הלאומיות לא הייתה לפתח שפות, דתות או מנהגים, אלא לפתח כלכלות לאומיות, להפוך את אנשי-הארץ לעובדים וחיילים, להפוך את המולדת למכרות ומפעלים, להפוך אחוזות שושלתיות למיזמים קפיטליסטיים. בלעדי ההון, לא היתכנו תחמושת או אספקה, לא צבא לאומי, לא אומה.
חסכונות והשקעות, חקר שוק וחשבון עלויות, הפרעות כפייתיוּת של מעמדות-הביניים-לשעבר, הרציונליסטיים, הפכו להפרעות הכפייתיוּת השליטות. הפרעות כפייתיוּת רציונליסטיות אלה הפכו לא רק ריבוניות אלא בלעדיות. פרטים אשר הציגו הפרעות כפייתיוּת אחרות, בלתי-רציונליות, הורחקו לתוך בתי-משוגעים.
האומות נהגו לפני-כן, אך עתה כבר לא חייבות היו, להיות מונותאיסטיות: האל או האלים הקודמים איבדו זה מכבר את חשיבותם מלבד כחומרי ריתוך. האומות היו מונו-כפייתיות, ואם מונותאיזם שירת את הכפייתיוּת השלטת, אז גם הוא גויס.
מלחמת העולם הראשונה סימנה את קצו של שלב אחד בתהליך ההלאמה, השלב שהחל במהפכות האמריקנית והצרפתית, השלב שהוכרז זמן רב קודם לכן בהצהרתו של אגירה והתקוממות הגראנדים ההולנדים. התביעות הסותרות של אומות ותיקות ואלו שזה-עתה-נוצרו היו למעשה הסיבות למלחמה. גרמניה, איטליה ויפן, כמו גם יוון, סרביה ואמריקה הלטינית הקולוניאלית, הגיעו זה מכבר להתאפיין ברוב מאפייני קודמותיהן הלאומיות, הפכו לקיסרויות לאומיות, מונארכיות ורפובליקות, והחזקות יותר שבשחקניות החדשות שאפו לרכוש לעצמן את המאפיין החסר הראשי, הקיסרות הקולוניאלית. במהלך המלחמה, כל המרכיבים הניתנים לגיוס של שתי הקיסרויות השושלתיות הנותרות, העותומאנית וההפסבורגית, כיתתו עצמם לאומות. כאשר בורגנויות בנות שפות ודתות שונות, כמו תורכים וארמנים, תבעו את אותה טריטוריה, החלשה יותר קיבלה יחס כשל ה-'אינדיאנים' האמריקנים; הם הוכחדו. ריבונות לאומית ורצח-עם היו – ונותרו עד עתה – נובעים זה מזה.
שפה ודת משותפות נדמות כדבר-מה השקול להיות-אומה, אך זאת רק בשל אשליה אופטית. כחומרי ריתוך, בשפות ובדתות נעשה שימוש כאשר שירתו את המטרה, והן נזנחו כאשר לא שירתוה. לא משוייץ מרובת-השפות ואף לא מיוגוסלביה מרובת-הדתות נמנעה הכניסה למשפחת האומות. גם צורת האפים וצבע השיער ניתנים היו לשימוש בגיוס פטריוטים – ומאוחר יותר אכן כך היו. המורשות המשותפות, השורשים והמוצא המשותף הצטרכו לספק רק קריטריון יחיד – קריטריון ההיגיון המעשי בסיגנון-אמריקה: האם זה עבד? כל מה שעבד – נעשה בו שימוש. התכונות המשותפות היו חשובות לא בשל תוכנן התרבותי, ההיסטורי או הפילוסופי אלא משום שהיו שימושיות לאירגון משטרה להגנה על הרכוש הלאומי ולגיוס צבאי לגזל המושבות.
ברגע בו אומה נוצרה, בני-אנוש אשר חיו בטריטוריה הלאומית אך אשר לא החזיקו במאפיינים הלאומיים יכולים היו להיהפך למושבות פנימיות, הווה אומר למקורות של הון מקדמי. ללא הון מקדמי, אף אומה לא יכולה הייתה להפוך לאומה גדולה, ואומות ששאפו לגדוּלה אך חסרו כמות מספקת של מושבות מעבר-לים יכלו למצוא פתרון בגזל, הדברה ונישול של בני-ארצם שלא היו בעלי המאפיינים הלאומיים.

***

כינונן של מדינות לאום בורך בהתלהבות אופורית בידי משוררים ואיכרים כאחד אשר חשבו כי המוזות או האלים שלהם ירדו, לבסוף, אל הארץ. ה-'שמיכות הרטובות' העיקריות בינות לכרזות ולגזרי-הנייר הצבעוניים שהתעופפו באוויר היו השליטים הקודמים, הילידים במושבות, וחסידיו של קרל מרקס.

המודחים וה-'מיושבים' [colonized] היו בלתי-נלהבים מסיבות מובנות.
חסידיו של מרקס היו בלתי-נלהבים משום שלמדו מן המאסטר כי חירות לאומית פירושה היה ניצול לאומי, כי הממשל הלאומי היה הועד הפועל של המעמד הקפיטליסטי הלאומי, שבאומה לא היה דבר עבור עובדים, והם שבעצמם לא היו עובדים אלא בורגניים באותה מידה כמו הקפיטליסטים השליטים, הכריזו כי לעובדים לא הייתה ארץ ואירגנו את עצמם לכדי אינטרנציונל. אינטרנציונל זה התפצל לשלושה, וכל אחד מן האינטרנציונלים נע במידה הולכת וגוברת לתוך תחום הנקודה העיוורת של מרקס.
האינטרנציונל הראשון נסחב בידי המתרגם-בשעתו של מרקס לרוסית והיריב שלו, באקונין, מורד מנוסה אשר היה לאומן קנאי עד שלמד על ניצול ממרקס. באקונין וחבריו, מורדים בכל סמכות, מרדו גם בסמכותו של מרקס; הם חשדו במרקס בניסיון להפוך את האינטרנציונל למדינה שתהיה דכאנית כמו הפיאודליות והלאומיות גם-יחד. באקונין וההולכים אחריו היו חד-משמעיים בדחייתם את כל המדינות, אך היה להם יחס עמום לגבי יוזמה קפיטליסטית. אפילו יותר ממרקס, הם האדירו את המדע, היללו את הקידמה החומרית ואת התיעוש. בהיותם מורדים, הם החשיבו כל מאבק כמאבק טוב, אך הטוב מכולם היה המאבק נגד אויביה לשעבר של הבורגנות, המאבק נגד בעלי-אדמות פיאודליים והכנסייה הקתולית. כך שיגשג האינטרנציונל הבאקוניניסטי במקומות כמו ספרד, שם לא השלימה הבורגנות את מאבקה לעצמאות אלא, במקום זאת, באה בברית עם בארונים פיאדוליים והכנסיה להגנה מפני עובדים ואיכרים מתקוממים. הבאקוניניסטים לחמו ליישום המהפכה הבורגנית בלי הבורגנות ונגדה. הם קראו לעצמם אנארכיסטים וסלדו מכל המדינות, אך לא הגיעו אפילו לתחילתו של הסבר כיצד ירכשו הם את התעשייה, הקידמה המדע הראשוניים או ההמשכיים, במילים אחרות את ההון, בלי צבא ומשטרה. לא ניתנה להם מעולם הזדמנות ליישב את הסתירה שלהם במעש, ובאקוניניסטים של זמננו עדיין לא יישבו אותה, אף לא הפכו מודעים כי ישנה סתירה בין אנארכיה לבין תעשייה.

האינטרנציונל השני, מרדני פחות מן הראשון, הגיע להשלמה בעניין ההון כמו גם בעניין המדינה. בהיותם מחופרים עמוקות בנקודה העיוורת של מרקס, הפרופסורים של אירגון זה לא הסתבכו ברשתה של סתירה באקוניניסטית כלשהיא. היה זה ברור להם כי הניצול והגזל היו תנאים הכרחיים לקידמה החומרית, והם החליטו באופן ריאליסטי להשלים עם מצב זה כבלתי-נמנע. כל שביקשו היה חלק גדול יותר מן הרווחים עבור העובדים, ומשרדים בממסד הפוליטי עבור עצמם, כנציגי העובדים. כמו אנשי-האיגודים הטובים אשר קדמו להם ובאו אחריהם, הפרופסורים הסוציאליסטיים התביישו ב-"שאלה הקולוניאלית", אך בושתם, כמו זו של פיליפ הפסבורג, לא עשתה אלא להטריד את מצפונם. בחלוף הזמן, סוציאליסטים גרמניים קיסרנים, סוציאליסטים דֶנים מלוכניים וסוציאליסטים צרפתים רפובליקנים הפסיקו אפילו להיות אינטרנציונליסטים.
האינטרנציונל השלישי לא רק שהשלים עם ההון והמדינה, אלא הפכם ליעדו. האינטרנציונל לא נוצר על-ידי אינטלקטואלים מרדנים או חולקים על המקובל; הוא נוצר בידי מדינה, המדינה הרוסית, לאחר שהמפלגה הבולשביקית כוננה עצמה במשרות השלטון ובתפקידיו באותה מדינה. הפעילות העיקרית של האינטרנציונל הייתה לפרסם את ההישגים של המדינה הרוסית המשופצרת, של מפלגתה השלטת ושל מייסד המפלגה, אדם שקרא לעצמו לנין. הישגי המפלגה ומייסדיה אכן היו כבירים, אך המפרסמים עשו כמיטב יכולתם להסתיר את מה שהיה כביר ביותר בהם.

***

מלחמת-העולם הראשונה הותירה שתי קיסרויות ענקיות על פרשת-דרכים. הקיסרות השמימית של סין, המדינה הרציפה העתיקה ביותר בעולם, ואימפריית הצארים, עסק חדש הרבה יותר, ריחפו בחוסר-יציבות בין סיכוי הפיכת עצמן למדינות-לאום וסיכוי ההתפוררות ליחידות קטנות יותר, כפי שעשו קרובותיהן העותומאנית וההפסבורגית.
לנין פתר את הדילמה עבור רוסיה. האם אפשרי כי יתרחש דבר כזה? מרקס הבחין כי פרט יחיד אינו יכול לשנות נסיבות; הוא יכול רק להסתייע בהן. מרקס כנראה צדק. הישגו של לנין לא היה שינוי הנסיבות, אלא הסתייעות בהן באופן יוצא-מן-הכלל. הישג זה היה כביר באופורטוניזם שלו.
לנין היה בורגני רוסי אשר קילל את חולשתה ואוזלת-ידה של הבורגנות הרוסית.[9] תומך נלהב של פיתוח קפיטליסטי, מעריץ של פיתוח בסגנון-אמריקני, הוא לא זיהה את מטרתו עם זו של אלו שקילל, אלא עם אויביהם, עם החסידים האנטי-קפיטליסטיים של מרקס. הוא הסתייע בנקודה העיוורת של מרקס להתמרת הביקורת של מרקס על תהליך הייצור הקפיטליסטי למדריך לפיתוח ההון, מדריך 'הון בעשרה צעדים קלים'. מחקריו של מרקס על הניצול והאימלול הפכו מזון למורעבים, קרן-שפע. אנשי-עסקים אמריקנים כבר שיווקו שתן כמי-מעיינות, אך אף איש-אמונים אמריקני עוד לא הצליח לחולל היפוך בסדר-גודל כזה.
נסיבות לא השתנו כלל. כל צעד של ההיפוך בוצע בנסיבות הזמינות, בשיטות מנוסות ובטוחות. אנשי-הארץ הרוסיים לא יכלו להיות מגוייסים במונחים של הרוסיות שלהם או האורתודוקסיות שלהם או היותם לבנים, אך הם יכולים היו, ואכן היו, להתגייסים במונחים של ניצולם, של דיכויים, של יובלות סבלם תחת עריצות הצארים. דיכוי וניצול הפכו לחומרי היתוך. פרקי הסבל הארוכים תחת הצארים שימשו באותה צורה ולאותה מטרה כמו קירקוף נשים לבנות וילדים לבנים בידי אמריקנים ילידים: הם שימשו לאירגון אנשים לכדי יחידות לוחמות, עוּבַּרים של הצבא הלאומי והמשטרה הלאומית.
הצגת הדיקטטור והועד המרכזי של המפלגה כדיקטטורה של הפרולטריון המשוחרר נדמית כדבר-מה חדש, אך אפילו זה היה נכון רק לגבי בחירת המילים. הצגה כזו הינה דבר עתיק כפרעונים והלוּגאלים של מצריים ומסופוטמיה העתיקות, אשר נבחרו בידי האל להנהיג את העם, אשר בשיחם עם האל היוו התגלמות של העם כולו. היה זה גימיק בדוק ובטוח של שליטים. אפילו אם התקדימים העתיקים נשכחו באופן זמני, תקדמים חדש יותר סופק על-ידי הועדה הצרפתית לבריאות הציבור, אשר הציגה עצמה כהתגלמות הרצון הכללי של האומה.
היעד, קומוניזם, ההדחה וההחלפה של הקפיטליזם, נדמה גם הוא להיות משהו חדש, שינוי של הנסיבות. אך רק המילה הייתה חדשה. מטרת הדיקטטור של הפרולטריון הייתה עדיין קידמה בסגנון-אמריקני, פיתוח קפיטליסטי, חיבור לחשמל, תעבורת-המונים מהירה, מדע, עיבוד הסביבה הטבעית. היעד היה הקפיטליזם שהבורגנות החלשה והלא-יוצלחת נכשלה בפיתוחו. בעזרת ההון של מרקס כאור ומדריך לדרכם, הדיקטטור ומפלגתו יפתחו את הקפיטליזם ברוסיה; הם ישמשו כבורגנות חלופית, והם ישתמשו בכוח המדינה לא רק לשטר את התהליך, אלא גם כדי להשיק אותו ולנהלו.
לנין לא חי זמן רב מספיק להציג את גאונות-הביצוע שלו כמנהל כללי של ההון הרוסי, אך יורשו סטאלין הדגים באופן נרחב את כוחות מכונתו של המייסד. הצעד הראשון היה הרכש הראשוני של הון. אם מרקס לא היה מאוד בהיר בעניין זה, פראוברז'נסקי היה גם היה בהיר. פראוברז'נסקי נכלא, ותיאורו של השיטות המנוסות והבדוקות לרכישת הון ראשונית יושמו ברוסיה העצומה בשטחה. ההון הראשוני של הקפיטליסטים האנגלים, האמריקנים, הבלגים ואחרים הגיע ממושבות נגזלות מעבר-לים. לרוסיה לא היו מושבות מעבר-לים. חסר זה לא היווה מכשול. כלל פני-הארץ הרוסי הותמר למושבה.
המקורות הראשונים להון מקדמי היו קולאקים, איכרים אשר החזיקו בדבר-מה השווה בגזל. מסע זה היה כה מוצלח שהוא יושם על יתר האיכרים גם-כן, בציפייה ההגיונית כי כמויות קטנות הנשדדות מאנשים רבים יסתכמו בערימת-אוצרות נכבדה.
האיכרים לא היו ילידי-המושבות הראשונים. המעמד השליט הקודם כבר נושל ביסודיות מכל עושרו ורכושו, אך מקור נוסף של הון מקדמי עדיין היה בנמצא. בהיות כלל כוח המדינה מרוכז בידיהם, הדיקטטורים גילו עד-מהרה כי הם יכולים לייצר מקורות של רכש ראשוני. יזמים מצליחים, איכרים ועובדים ממורמרים, פעילים של אירגונים מתחרים, אפילו חברי מפלגה מפוכחים-מן-האשליה, יכולים היו להיות מסווגים כנגד-מהפכנים, להיאסף, להינשל ולהישלח להם למחנות עבודה. כל הגירושים, ההוצאות ההמוניות להורג והנישולים של מקימי-מושבות קודמים הופעלו מחדש ברוסיה.
מקימי-מושבות קודמים, בהיותם חלוצים, נאלצו להסתמך על ניסוי וטעייה. הדיקטטורים הרוסים לא נאלצו לחפש פתרון בניסוי וטעייה. עד זמנם, כל שיטות רכישת ההון המקדמי נוסו ונבדקו, ויכולות היו להיות מיושמות באופן מדעי. הון רוסי התפתח בסביבה מבוקרת לחלוטין, בחממה: כל מתג, כל משתנה, נשלט בידי המשטרה הלאומית. גורמים אשר הושארו ליד המקרה בסביבות מבוקרות פחות נפלו לידי המשטרה בחממה הרוסית. העובדה כי ילידי-המושבות לא היו מחוץ-לארץ אלא בתוכה, ולפיכך נתונים לא תחת כיבוש אלא תחת מאסר, הגבירה עוד יותר את היקף התפקיד ואת הגודל של המשטרה. בחלוף הזמן, הפכה המשטרה הכל-יכולה השורה-בכל להקרנת-הדמות ולהתגלמות הגלויה של הפרולטריון, וקומוניזם הפך לשם נרדף לאירגון ולשליטה משטרתיים מוחלטים.

***

ציפיותיו של לנין, עם זאת, לא הוגשמו במלואן בידי החממה הרוסית. המשטרה-כקפיטליסט עשתה פלאים ברכש הון מקדמי מן הנגד-מהפכנים המנושלים, אך לא היטיבה עשות כל-כך בניהול תהליך הייצור הקפיטליסטי. ייתכן שעדיין מוקדם לומר זאת בביטחון, אך עד עתה הייתה הביורוקרטיה המשטרתית לא-יוצלחת לפחות באותה מידה כמו הבורגנות שלנין קילל; יכולתה לגלות עוד ועוד מקורות של הון מקדמי נדמית כדבר היחיד שהחזיקהּ מעל פני המים.
גם משיכתו של מנגנון זה לא הגיעה לרמת ציפיותיו של לנין. מנגנון המשטרה הלניניסטי לא עוררה משיכה באנשי-עסקים או בפוליטיקאים מבוססים; הוא לא נתפס כשיטה איכותית יותר לניהול תהליך הייצור. היא עוררה משיכה אצל מעמד חברתי שונה משהו, מעמד אשר אנסה לתאר בקצרה, והיא היוותה עבורו דוגמה בראש ובראשונה לשיטה לתפיסת כוח לאומי ושנית לשיטה לרכש ראשוני של הון.
יורשי לנין וסטאלין לא היו משמרות פרטוריים של ממש, נושאים בכוח כלכלי ופוליטי בשם ולתועלת של מונארך מיותר; הם היו פרטורים-מחליפים, תלמידים של כוח כלכלי ופוליטי שהתייאשו מלהגיע אי-פעם אפילו לרמות בינוניות של כוח. המודל הלניניסטי הציע לאנשים כאלו את הסיכוי לדלג מעל הרמות הבינוניות הישר לתוך הארמון המרכזי.
יורשיו של לנין היו פקידי-דלפק ואנשי מינויים זוטרים, אנשים כמו מוסוליני, מאו צה טונג והיטלר, אנשים אשר, כמו לנין עצמו, קיללו את בורגנויותיהם החלשות והבלתי-יוצלחות על כשלונן לבסס את גדולת אומתם.

(איני כולל את הציונים בין יורשיו של לנין משום שהם שייכים לדור קודם. הם היו בני-זמנו של לנין אשר, אולי באופן עצמאי, גילו את כוח הרדיפה והסבל כחומרי ריתוך לגיוס צבא ומשטרה לאומיים. הציונים תרמו תרומות אחרות משל עצמם. יחסם לקבוצה דתית מפוזרת של אוכלוסיה כאומה, כפייתם של מדינת הלאום הקפיטליסטית כמטרת-הכל ומהות-הכל של אותה אוכלוסיה, וצמצומם את המורשת הדתית למורשת גזעית, תרמה יסודות חשובים למתודולוגיה הלאומית, והייתה עתידה להביא להשלכות הרות-גורל כאשר תיושם על אוכלוסיה של יהודים, לא כולם ציונים, בידי אוכלוסיה שהולחמה יחדיו לכדי 'גזע גרמני'.)
מוסוליני, מאו צה טונג והיטלר חדרו בעד מסך הסיסמאות וראו בהישגיהם של לנין וסטאלין מה שהיו באמת: שיטות מוצלחות לתפיסת כוח המדינה ולהחזקה בו. כל השלושה קיצצו את המתודולוגיה ליסודותיה. הצעד הראשון היה להתחבר לתלמידים עמיתים-לדרך-החשיבה של הכוח וליצור את גרעין האירגון המשטרתי, קבוצה הנקראת, על שם זו של לנין, המפלגה. הצעד הבא היה לגייס את הבסיס ההמוני, את הגייסות הזמינים ואת ספקי ציוד הגייסות. הצעד השלישי היה לתפוס את מנגנון המדינה, להציב את התיאורטיקן במשרת הדוצ'ה, היו"ר או הפיהרר, לחלק תפקידי ניהול ושיטור בין העלית או הקאדר, ולרתום את הבסיס ההמוני לעבודה. הצעד הרביעי היה להשיג לבטח את ההון המקדמי הדרוש לתיקון או בניית תשלובת תעשייתית-צבאית המסוגלת לתמוך במנהיג ובקאדר הלאומיים, במשטרה ובצבא, במנהלים התעשייתיים; ללא הון זה לא יוכלו להיות כלי-נשק, לא כוח, לא אומה.
יורשיהם של לנין וסטאלין קיצצו ענפים מיותרים מן המתודולוגיה, במסעי הגיוס שלהם, באמצעות המְעטה בהתייחסות לניצול קפיטליסטי והתרכזות בדיכוי לאומי. דברים אודות ניצול לא שירתו עוד מטרה של ממש, ולמעשה הפכו למעוררי בושה, שכן היה זה ברור לכל, בייחוד לעובדים שכירים, כי מהפכנים מוצלחים לא שמו קץ לעבודת השכר אלא הרחיבו את תחומיה.
בהיותם פרגמטיים כמו אנשי-עסקים אמריקניים, המהפכנים החדשים לא דיברו על שחרור מעבודה שכירה, אלא על שחרור לאומי[10]. סוג זה של שחרור לא היה חלום של אוטופיסטים רומנטיים; היה זה בדיוק הדבר האפשרי, וכל שהיה אפשרי, בעולם הקיים; לא היה צורך אלא להסתייע בנסיבות הקיימות זה-מכבר כדי לגרום לכך לקרות. שחרור לאומי כלל שחרור היו"ר הלאומי והמשטרה הלאומית מכבלי אין-האונות; כינונו במקום של היו"ר וביסוס המשטרה לא היו חלומות באספמיא אלא רכיבים של אסטרטגיה מנוסה ובדוקה, של מדע.
מפלגות סוציאליסטיות פאשיסטיות ולאומיות היו הראשונות להוכיח כי האסטרטגיה פועלת, כי מעשהּ של מפלגת הבולשביקים אכן ניתן לשחזור. היו"רים הלאומיים וצוותיהם הציבו עצמם בשלטון ויצאו לרכוש את ההון המקדמי הדרוש לגדולה לאומית. הפאשיסטים דחפו לעצמם לתוך אחד האזורים האחרונים באיטליה שלא עבר פלישה וחרשו בו כפי שמתעשים קודמים חרשו בקיסרויות הקולוניאליות שלהם. הסוציאליסטים הלאומים כיוונו אל היהודים, אוכלוסיה פנימית שהייתה חלק מ-'גרמניה המאוחדת' באותה מידה כמו כל קבוצה גרמנית אחרת, כמקור הראשון שלהם להון מקדמי משום שרבים מן היהודים, כמו רבים מן הקולאקים של סטאלין, החזיקו בדברים הכדאיים לביזה.
הציונים כבר הקדימו את הסוציאליסטים הלאומיים בצמצום הדת לגזע, והסוציאליסטים הלאומיים יכולים היו להביט לאחור אל חלוצים אמריקניים למציאת דרכים לשימוש במכשיר שהיוותה הגזענות. העלִית של היטלר צריכה הייתה רק לתרגם את גוף המחקר הגזעני האמריקני כדי לצייד את מוסדותיהם המדעיים בספריות גדולות. הסוציאליסטים הלאומיים טיפלו ביהודים בדרך דומה למדי לזו בה האמריקנים טיפלו באוכלוסיה הילידית של צפון אמריקה, להוציא את העובדה כי הסוציאליסטים הלאומיים יישמו טכנולוגיה מאוחרת וחזקה הרבה יותר למשימות הגירוש, הנישול וההדברה של בני-אדם. אך בכך לא היו מדבירים מאוחרים אלו מחדשים; הם פשוט ניצלו את הנסיבות שבתחום השגתם.
אל הפאשיסטים והסוציאליסטים הצטרפו בוני-קיסרות יפנים שפחדו כי האימפריה השמימית המתפוררת תהפוך למקור של הון מקדמי למתַעשים מהפכניים רוסים או סיניים. ביוצרם ציר, השלושה יצאו להפוך את יבשות העולם למקורות של רכש ראשוני של הון. הם לא הוטרדו בידי אומות אחרות עד שהתחילו לחדור לתחום המושבות וארצות-הבית של כוחות קפיטליסטיים מבוססים. הצמצום של קפיטליסטים קיימים זה-מכבר לטרף העובר קולוניזציה יכול היה להתבצע באופן פנימי, בתחום בו היה הדבר תמיד חוקי, משום ששליטי האומה קבעו את חוקיה – וכבר בוצע בפועל באופן פנימי בידי לניניסטים וסטאליניסטים. אך מנהג כזה משמעותו הייתה שינוי נסיבות, ולא היה ניתן לבצעו בחוץ-לארץ מבלי לעורר מלחמת עולם. כוחות הציר חרגו מתחום השגתם והפסידו.
לאחר המלחמה, אנשים מהוגנים רבים עתידים היו לדבר על כוונות הציר כבלתי-הגיוניות ועל היטלר כעל מטורף. אך אותם אנשים הגיוניים יחשיבו אישים כג'ורג' וושינגטון ותומס ג'פרסון כשפויים ורציונליים, למרות שאישים אלה העלו במחשבתם והחלו לבצע כיבוש של יבשת ענקית, הגלייה והדברה של אוכלוסיית היבשת, בעת בה פרוייקט שכזה היה אפשרי לביצוע הרבה פחות מאשר זה של הציר[11]. נכון הדבר כי הטכנולוגיות כמו גם המדעים הפיזיים, הכימיים, הביולוגיים והחברתיים שיושמו בידי וושינגטון וג'פרסון היו שונים למדי מאלו שיושמו בידי הסוציאליסטים הלאומיים. אך אם ידע הוא כוח, אם היה זה רציונלי עבור חלוצים מוקדמים לפצוע ולהרוג באמצעות אבק שריפה בעידן הכרכרות הרתומות-לסוס, מדוע היה זה בלתי-רציונלי עבור הסוציאליסטים הלאומיים לפצוע ולהרוג באמצעות חומרי-נפץ עתירי-כוח, גז וחומרים כימיים בעידן הרקטות, הצוללות ואוטסרדות הבטון?
הנאצים היו, אם היו משהו, אפילו יותר מוכוונים-למדע מאשר האמריקנים. בעיתם, היו הם שם-נרדף ליעילות מדעית בחלק גדול מן העולם. הם החזיקו תיק על כל דבר, רשמו בטבלה והצליבו בין טבלאות את פרטי ממצאיהם, פרסמו את טבלאותיהם בפרסומים מדעיים. בהם, אפילו גזענות לא הייתה תכונתם של מעוררי-מהומות באזורי הספר, אלא של מוסדות מבוססים.
נדמה כי אנשים הגיוניים רבים משווים שיגעון עם כישלון. דוגמה זו לא תהא הפעם הראשונה. רבים קראו לנפוליאון מטורף כאשר היה בכלא או בגלות, אך כאשר נפוליאון צץ-מחדש כקיסר, אותם אנשים דיברו עליו בכבוד, אפילו בהערצה. כליאה וגלות אינם נתפסים רק כתרופה לשיגעון, אלא כסממנים שלו. כישלון הוא טיפשות.

***

מאו צה-טונג, הסוציאליסט הלאומי החלוצי השלישי (או קומוניסט לאומי; המילה השנייה אינה משנה עוד, שכן אין היא אלא שריד היסטורי; הביטוי 'פאשיסט שמאלני' יתאים גם-כן, אך הוא מביע פחות משמעות אפילו מאשר הביטויים הלאומיים) הצליח בעשייה עבור הקיסרות השמימית מה שלנין עשה עבור קיסרות הצארים. המנגנון הבירוקרטי העתיק בעולם לא התפורר לכדי יחידות קטנות יותר או מושבות של מתעשים אחרים; הוא צץ מחדש, בשינויים מפליגים, כרפובליקה עממית, כמגדלור עבור 'אומות מדוכאות'.
היו"ר והקאדר שלו הלכו בעקבות טור ארוך של קודמים והתמירו את הקיסרות השמימית למקור עצום של הון מקדמי, עם איבזור מלא בטיהורים, רדיפות והניתורים האדירים קדימה שכתוצאה מכך.

השלב הבא, השקתו של תהליך הייצור הקפיטליסטי, בוצע לפי הדגם הרוסי, הווה אומר בידי המשטרה הלאומית. דבר זה לא פעל טוב יותר בסין מאשר ברוסיה. כפי הנראה, התפקיד היזמי היה אמור להיות מופקד בידי אנשים ראויים לביטחון או רמאים אשר יכולים היו לשכנע אנשים אחרים, ושוטרים אינם משרים בדרך-כלל את הביטחון הדרוש. אך עובדה זו הייתה חשובה למאואיסטים עוד פחות מאשר הייתה ללניניסטים. תהליך הייצור הקפיטליסטי נותר חשוב, חשוב לפחות כמו המסעות השגרתיים של רכש ראשוני, שכן ללא ההון אין כל כוח, כל אומה. אך המאואיסטים טוענים פעמים מועטות, והולכות ומתמעטות, כי הדגם שלהם הוא שיטה עדיפה של ייצור, ובכך הם צנועים יותר מן הרוסים ומאוכזבים פחות מן התוצאות של משטרתם התעשייתית.
הדגם המאואיסטי מציע עצמו למשמרות ביטחון ולסטודנטים ברחבי העולם כמתודולוגיה מנוסה ובדוקה של כוח, כאסטרטגיה מדעית של שחרור לאומי. מדע זה, הידוע כמחשבת מאו צה-טונג[12], מציע לאיש בעל השאיפות היו"ריות ולקאדרים את הסיכוי לכוח חסר-תקדמים על פני יצורים חיים, פעולות אנושיות ואפילו מחשבות. האפיפיור והכמרים של הכנסייה הקתולית, עם כל האינקוויזיציות והוידויים שלהם, לא החזיקו מעולם כוח כזה, לא משום שהיו דוחים אותו לו נפל לידיהם, אלא משום שחסרו את האמצעים שהתאפשרו בזכות המדע והטכנולוגיה המודרניים.
שחרור האומה הינו השלב האחרון בחיסול הטפילים. קפיטליזם כבר ניקה קודם לכן את הטבע מטפילים וצימצם את רובו של הטבע הנותר לחומרי-גלם לתעשיות עיבוד. סוציאליזם לאומי מודרני, או [לשון אחר] לאומיות סוציאליסטית, טומן בחובו את הסיכוי לחיסול הטפילים בחברה האנושית גם כן. הטפילים האנושיים הינם בדרך-כלל מקורות של הון מקדמי, אך ההון אינו תמיד 'חומרי'; הוא יכול להיות גם תרבותי או 'רוחני'. הצורות, המיתוסים, השירה והמוסיקה של העם מחוסלים כבדרך-אגב; חלק מן המוסיקה והמנהגים של 'התרבות העממית' צצים שוב לאחר-מכן, מעובדים וארוזים, כמרכיבים במחזה הלאומי, כקישוטים למסעות ההצבר הלאומיים; הצורות והמיתוסים הופכים לחומרי גלם לעיבוד בידי אחד או כמה מ-'מדעי האדם'. אפילו הטינה חסרת-התועלת של עובדים כלפי עבודת השכר המנוכרת שלהם מחוסלת. כאשר האומה משוחררת, עבודת שכר מפסיקה להיות עול מיותר והופכת למחוייבות לאומית, שיש לבצעה בחדווה. הכלואים באומה המשוחררת כליל קוראים את 1984 של אורוול כמחקר אנתרופולוגי, תיאור של עידן קודם.
לא ניתן עוד לבצע סאטיריזציה של מצב עניינים זה. כל סאטירה מסתכנת בהפיכה לתנ"ך עבור עוד חזית שחרור לאומי.[13] כל סאטיריקן מסתכן בהפיכה למייסד של דת חדשה, בודהה, זרתוסטרא, ישו, מוחמד או מרקס. כל חשיפה לידה ההרסנית של המערכת הדומיננטית, כל ביקורת של פעולות המערכת, הופכת בשר לסוסי המשחררים, חומרי היתוך לבוני הצבאות. מחשבת מאו צה-טונג בגרסאותיה ומהדורותיה השונות הינה מדע כולל כמו גם תיאולוגיה כוללת; היא פיזיקה חברתית כמו גם מטאפיזיקה קוסמית. הועדה הצרפתית לבריאות הלאומית טענה כי היא מגלמת את רצון הכלל של האומה הצרפתית בלבד. העדכונים של מחשבת מאו צה-טונג טוענים לגלם את רצון כלל מדוכאי העולם.
העדכונים המתמידים בהגות זו הינם הכרחיים משום שניסוחיה הראשוניים לא היו ישימים לכלל האוכלוסיות שעברו קולוניזציה בעולם, ולמעשה לאף אחת מהן. אף אחת מהן לא חלקה את המסורת הסינית של נשיאה של מנגנון מדינתי על גבה במשך אלפיים השנים הקודמות. מעטים ממדוכאי העולם החזיקו חלק כלשהוא ממאפייני האומה בעבור הקרוב או הרחוק. מחשבת מאו צה-טונג הצטרכה להיות מותאמת לאנשים שאבותיהם חיו ללא יו"רים לאומיים, צבאות לאומיים או משטרה לאומית, ללא תהליך ייצור קפיטליסטי ולפיכך ללא הצורך בהון מקדמי.
עדכונים אלו הושגו בידי העשרת ההגות המקורית בשאילה ממוסוליני, היטלר ומדינת ישראל הציונית. התאוריה של מוסוליני על הגשמת ייעוד האומה במדינה הייתה עמוד-תווך עיקרי. כל קבוצות האנשים, קטנות כגדולות, תעשייתיות או שאינן-תעשייתיות, מרוכזות או מפוזרות, נראו כאומות, לא במונחי עברן, אלא במונחי ההילה שלהן, הפוטנציאל שלהן, פוטנציאל שהוטמע בחזיתות השחרור הלאומי שלהן. טיפולו של היטלר (ושל הציונים) באומה כיישות גזעית היה עמוד-תווך מרכזי נוסף. הקאדרים גויסו מקרב אנשים שדולדלו מיחסי-הקרבה והמנהגים של אבותיהם, ולפיכך לא היו המשחררים נבדלים מן המדכאים במונחים של שפה, אמונות, מנהגים או כלי-נשק; חומר ההיתוך היחיד שקישר אותם זה לזה ולבסיס ההמוני שלהם היה חומר ההיתוך שקישר משרתים לבנים לבוסים לבנים בספר האמריקני; ה-'קשר הגזעי' נתן זהויות לחסרי-הזהות, קרבה לחסרי-הקרובים, קהילה למי שאיבדו את קהילותיהם; היה זה הקשר האחרון של המדולדלים תרבותית.

***

המחשבה המעודכנת יכולה הייתה להיות מיושמת לאפריקאים כמו גם לאנשי נאוואהו, אפאצ'ים כמו גם פלסטינים[14]. השאילות ממוסוליני, היטלר והציונים מוסוות היטב, משום שמוסוליני והיטלר כשלו בהחזקת הכוח שתפסו, ומשום שהציונים המצליחים הפכו את מדינתם לשוטר של העולם נגד כל יתר חזיתות השחרור הלאומי. לנין, סטאלין ומאו צה-טונג חייבים לקבל אפילו יותר אשראי מאשר מגיע להם.

הדגמים המעודכנים והישימים-לכל עובדים באופן די דומה למקוריים, אך באופן חלק יותר; שחרור לאומי הפך למדע יישומי; המנגנון נבדק פעמים רבות; הבליטות החדות הרבות במקור יושרו זה מכבר. כל שנחוץ לגרום למכונה לרוץ הוא נהג, סרט-שינוע ודלק.

הנהג הינו כמובן התיאורטיקן עצמו, או תלמידו הקרוב. רצועת השינוע היא המטה הכללי, האירגון, הקרוי גם המפלגה או המפלגה הקומוניסטית. מפלגה קומוניסטית זו הינה בדיוק מה שנתפס בציבור שהינה. היא הגרעין של אירגון המשטרה המבצע את הטיהור ואשר בעצמו יטוהר ברגע בו המנהיג הופך למנהיג לאומי וצריך לעדכן-מחדש את ההגות הבלתי-משתנה בעודו מתאים עצמו למשפחת האומות, או לפחות למשפחת הבנקאים, ספקי הנשק והמשקיעים. והדלק: האומה המדוכאת, ההמונים הסובלים, העם המשוחררים הינם וימשיכו להיות הדלק.
המנהיג והמטה הכללי אינם מוטסים לארץ מן החוץ; הם אינם מסעירים [agitators] זרים. הם מוצרים בלתי-נפרדים מתהליך הייצור הקפיטליסטי. תהליך ייצור זה לווה תמיד בגזענות. גזענות אינה מרכיב הכרחי של ייצור, אך גזענות (בצורה כלשהיא) היוותה מרכיב הכרחי בתהלך ההצבר הראשוני של הון, והיא דלפה כמעט תמיד לתהליך הייצור.
אומות מתועשות השיגו את הונן המקדמי בידי נישול, הגלייה, רדיפה והפרדה כפוייה, גם אם לא תמיד באמצעות הדברה, של אנשים המסווגים כטרף לגיטימי. קשרי-קירבה נשברו, סביבות מחייה נהרסו, מערכים תרבותיים ומנהגים נעקרו.
צאצאים של ניצולים ממתקפות כאלה הינם בני-מזל אם הם מצליחים לשמר את הקטנים שבשרידים, את החמקמקים שבצללי תרבויות אבותיהם. רבים מן הצאצאים אינם משמרים אפילו צללים; הם מדולדלים לחלוטין; הם הולכים לעבוד; הם מגדילים עוד יותר את המנגנון שהרס את תרבות אבותיהם. ובעולם העבודה הם מוצבים לשוליים, לעבודות הבלתי-נעימות והבלתי-מכניסות ביותר. דבר זה משגע אותם. אורז שקיות בסופרמרקט, למשל, עשוי לדעת יותר על המלאי וסידורו מאשר המנהל, עשוי לדעת כי גזענות הינה הסיבה היחידה שהוא אינו מנהל והמנהל אינו אורז. מאבטח עשוי לדעת כי גזענות היא הסיבה היחידה שהוא לא מפקד המשטרה. בינות אנשים אשר איבדו את כל שרשיהם, החולמים על עצמם כמנהלי סופרמרקטים ומפקדי משטרה, משתרשת החזית לשחרור לאומי; כאן נוצרים המנהיג והמטה הכללי.
לאומיות ממשיכה להיות מושכת עבור המדולדלים משום שאפשרויות אחרות נדמות שליליות עוד יותר. תרבות האבות נהרסה; לפיכך, לפי תקן מעשי, היא נכשלה; האבות היחידים ששרדו היו אלו שהתאימו עצמם למערכת של הכובש, והם שרדו בשולי ערימות הזבל. האוטופיות השונות של משוררים וחולמים וה-"מיתולוגיות של הפרולטריון" השונות כשלו גם-כן; הן לא הוכיחו עצמן במעשה; הן היו לא יותר מאשר יומרה, חלומות באספמיא, מגדלים באויר; הפרולטריון הממשי היה גזעני באותה מידה כמו הבוסים והמשטרה.
האורז והמאבטח איבדו קשר עם התרבות העתיקה; חלומות באספמיא ואוטופיות אינם מעניינים אותם, והינם למעשה נשללים בבוז של איש-העסקים כלפי משוררים, נוודים וחולמים. לאומיות מציעה משהו מוחשי, משהו שנבדק ונוסה וידוע כי הוא עובד. אין כל סיבה של ממש לצאצאי הנרדפים להיוותר נרדפים כאשר לאומיות מציעה להם את הסיכוי להיות רודפים. קרובים וקרובים-רחוקים של קורבנות יכולים להפוך למדינת לאום גזענית; הם יכולים בעצמם לסגור עדרי בני-אדם במחנות ריכוז, לצוות על אנשים אחרים כרצונם, לבצע מלחמת רצח-עם נגדם, להשיג הון מקדמי על-ידי נישולם. ואם 'קרובים גזעיים' של קורבנותיו של היטלר יכולים לעשות זאת, כך יכולים גם קרובים וקרוביהם-הרחוקים של קורבנותיו של וושינגטון, ג'קסון, רייגן או בגין.
כל אוכלוסיה מדוכאת יכולה להפוך לאומה, תשליל של האומה המדכאת, מקום בו האורז-לשעבר הוא מנהל הסופרמרקט, בו המאבטח לשעבר הוא מפקד המשטרה. באמצעות יישום האסטרטגיה המתוקנת, כל מאבטח יכול לעקוב אחר התקדים של המשמרות הפרטוריים של רומא. משטרת הביטחון של תאגיד [trust] כרייה זר יכולה להכריז על עצמה כרפובליקה, לשחרר את העם, ולהמשיך ולשחרר אותם עד שלא נותר להם אלא להתפלל שהשחרור ייגמר. אפילו לפני תפיסת הכוח, כנופייה יכולה לקרוא לעצמה חזית ולהציע לאנשים עניים משוטרים בקפידה וממוסים בכבדות משהו נוסף שעדיין חסר להם: מנגנון איסוף-מעשרים וחוליית-חיסול, הווה אומר מס איכרים נוסף ומשטרה, משטרת העם. בדרכים אלה, אנשים יכולים להיות משוחררים מתכונות אבותיהם סובלי-ההתעללות; כל השרידים שעדיין שורדים מזמנים טרום-תעשייתיים ומתרבויות בלתי-קפיטליסטיות יכולים לבסוף להיעקר כליל.
הרעיון כי הבנה של רצח-העם, כי זיכרון של השואות, יכול להוביל אנשים רק לרצות לפרק את המערכת, הינו מוטעה. המשיכה המתמשכת שבלאומיות מצביעה על כך כי ההיפך הוא הנכון, כי הבנה של רצח-עם הובילה אנשים לגייס צבאות רוצחי-עם, כי זכרון השואות הוביל אנשים לבצע שואות. המשוררים הרגישים שזכרו את האובדן, החוקרים שתיעדו אותו, היו כמו המדענים הטהורים שגילו את מבנה האטום. מדענים יישומיים השתמשו בתגלית לבקע את גרעין האטום, לייצר כלי-נשק אשר יכולים לבקע את הגרעין של כל אטום; לאומנים השתמשו בשירה כדי לפלג ולהתיך אוכלוסיות אנושיות, לגייס צבאות רוצחי-עם, לבצע שואות חדשות.
המדענים הטהורים, המשוררים והחוקרים מחשיבים עצמם חפים מפשעי פני-הארצות ההרוסות והגופות החרוכות. האם הם חפים מפשע?
נדמה לי כי לפחות אחת מאבחנותיו של מרקס היא נכונה: כל שנייה המוקדשת לתהליך הייצור הקפיטליסטי, כל מחשבה הנתרמת למערכת התעשייתית, מגדילה עוד יותר כוח שהינו זר לטבע, לתרבות, לחיים. מדע יישומי אינו דבר-מה זר; זהו חלק בלתי-נפרד מתהליך הייצור הקפיטליסטי. לאומיות לא יובאה מן החוץ. היא תוצר של תהליך הייצור הקפיטליסטי, כמו התרכובות הכימיות המרעילות את האגמים, האוויר, החיות והאנשים, כמו תחנות-הכוח הגרעיניות המקרינות מיקרו-סביבות כהכנה להקרנה של המקרו-סביבה.
כאחרית-דבר אבקש לענות לשאלה לפני שהיא נשאלת. השאלה היא: "האינך סבור כי מוטב לצאצא של עם מדוכא להיות מנהל סופרמרקט או מפקד משטרה?" תשובתי היא שאלה אחרת: איזה מנהל מחנה ריכוז, מוציא לאומי להורג או חוקר בעינויים אינו צאצא לעם מדוכא?

מתוך: אנרכיה – יומן של תשוקה מזויינת Anarchy – A Journal of Desire Armed

מאנגלית: אייל רוזנברג.


[1] פרדי פרלמן [Freddie Perlman], המשיכה המתמשכת שבלאומיות [The Continuing Appeal of Nationalism], מתוך אנארכיה: יומן של תשוקה מזויינת [Anarchy: A Journal of Desire Armed], גיליון 37, קיץ 1993. המאמר הופיע לראשונה ב-האחוזה החמישית, חורף 1984.

[2] המשמרות הפרטוריים (cohors praetoria) – יחידת-עילית צבאית שתפקידה הרשמי היה שמירה על הקיסר ועל האימפריה; התרכזו בעיקר בסביבות רומא.

[3] [זהו מעין משחק-מילים]

[4] [כיום המונח 'מעמד הביניים' הוא בעל משמעות שונה, משום שהמונארכיה והאריסטוקרטיה אינם קיימים כמעמדות בחברה הקפיטליסטית]

[5] שופפים (מאנגלית: squatters) – אנשים המתיישבים בבניין או בשטח מסויים בלא הזכות החוקית לעשות כן.

[6] תת-הכותרת לכרך הראשון של הון (הספר ידוע גם בתעתיק הלועזי 'קפיטל') הינה "ביקורת של הכלכלה הפוליטית: תהליך הייצור הקפיטליסטי" (הכרך פורסם במקור על-ידי צ'רלס קר ושות', 1906).

[7] שם (במהדורת Random House), עמ' 784-850: חלק VIII: "ה-'רכש הראשוני' " [The So-Called Primitive Acquisition].

[8] א. פרברזנסקי [E. Preobrazhensky], הכלכלה החדשה [The New Economics], מוסקבה, 1926; ספר אשר בישר על "חוק הרכש הראשוני הסוציאליסטי" הרה-הגורל.

[9] ראה ולדימיר א. לנין, התפתחות הקפיטליזם ברוסיה, 1899. אני מצטט מעמוד 599 במהדורת 'בית-פרסום הקידמה מוסקבה' מ-1964: "אם… אנו משווים את המהירות הנוכחית של הפיתוח עם זו שיכולה הייתה להיות מושגת ברמה הכללית של הטכניקה והתרבות כפי שהיא היום, קצב הפיתוח הנוכחי של קפיטליזם ברוסיה חייב להיחשב כאיטי. והוא אינו יכול להיות אלא איטי, שכן אף לא בארץ קפיטליסטית אחת הייתה הישרדות של מוסדות עתיקים שהינם בלתי-תואמים לקפיטליזם, מעכבים את התפתחותו, ומרעים את תנאי הייצרנים…"

[10] או שחרורה של המדינה: "המיתוס שלנו היא האומה, המיתוס שלנו היא גדולת האומה"; "זוהי המדינה היוצרת את האומה, מנפישה ולפיכך מחייה עם שנעשה מודע לאחדותו שבנפש"; "תמיד קורה שמקסימום חירות מתלכד עם מקסימום כוח של המדינה"; "הכל עבור המדינה; אף לא דבר נגד המדינה; אף לא דבר מחוץ למדינה" מתוך צ'ה קוסה [Che Cosa], הפאשיזם ו-הדוקטרינה של הפאשיזם, מצוטט על-ידי ג.ה. סאבין [G.H. Sabine], היסטוריה של תיאוריה פוליטית, ניו-יורק 1955, עמ' 872-878

[11] "…ההרחבה ההדרגתית של יישובינו תביא לפרישת הפרא באותה מידת ודאות שהיא תביא לפרישת הזאב; כך לגבי שניהם, בהיותם חיות טרף, למרות השוני בצורתם." (ג'ורג' וושינגטון, 1783). "… אם אי-פעם נאלצים אנו להניף את הקרדום נגד שבט כלשהוא, לא נניח אותו לעולם עד שהשבט הודבר, או הוברח מעבר…" (תומאס ג'פרסון, 1807). "…מעשי הטבח האכזריים שביצעו בנשים ובילדים בגבולותינו, שנתפסו בהפתעה, יאלצו אותנו עתה לרודפם עד הדברה, או להבריחם למקומות-מושב חדשים מעבר להישג ידינו" (תומאס ג'פרסון, 1813). מצוטט על-ידי ריצ'רד דרינון [Richard Drinnon] ב-עם הפנים מערבה: המטאפיזיקה של שנאת-אינדיאנים ובניית קיסרויות [Facing West: The Metaphysics of Indian-Hating and Empire Building], ניו-יורק, הספריה האמריקנית החדשה, 1980; עמ' 65, 96, 98.

[12] זמין בכריכה רכה כ-ציטוטים של היו"ר מאו [Quotations of Chariman Mao], פקין, המחלקה הפוליטית של צבא השחרור העממי, 1966.

[13] 'שחור ואדום' [Red &Black] ניסו ליצור סאטירה על מצב זה לפני יותר מעשר שנים בפרסום של מדריך מזוייף למנהיגים מהפכניים, מדריך 'עשה זאת בעצמך', שכותבו, מייקל וולי [Michael Velli], הציע לעשות עבור הנסיך המהפכן המודרני מה שהציע מקיאוולי לנסיך הפיאודלי. 'מדריך' מזוייף זה הורכב מהיתוך של מחשבה מאו-צה-טונגית עם הגותם של לנין, סטאלין, מוסוליני, היטלר וחסידיהם המודרניים, והציע מתכונים מבעיתים להכנת אירגונים מהפכניים ותפיסת הכוח השלטוני. באופן מדאיג, לפחות חצי מן הבקשות ל-'מדריך' זה הגיעו מבעלי שאיפות לשחרור לאומי, וייתכן כי חלק מן הגרסאות הנוכחיות של המטאפיזיקה הלאומית כוללת מתכונים שהציע מייקל וולי.

[14] אינני מגזים. אני מחזיק לפני מנשר באורך-ספר שכותרתו 'המיתולוגיה של הפרולטריון הלבן: קורס קצר להבנת בבל', מאת ג'. סאקאי, שיקגו, דפוס כוכב-השחר, 1983. כיישום של הגותו של מאו צה-טונג להיסטוריה האמריקנית, זוהי היצירה המאואיסטית רבת-הרגישות ביותר שראיתי מעולם. הכותב מתעד ומתאר, לעיתים באופן מוחשי ביותר, את הדיכוי של האפריקאים המשועבדים של אמריקה, ההגליות וההדברות של התושבים הילידיים של היבשת, הניצול הגזעני של הסינים באמריקה והכליאה של יפנים-אמריקנים במחנות ריכוז. הכותב מנייד את כל הניסיונות הללו בטרור בלתי-מרוסן לא לשם חיפוש דרכים להתעלות מעל המערכת שביצעה אותם, אלא כדי לדחוק בקורבנות לשחזר אותה מערכת משל עצמם. זרוע בתמונות וציטוטים של היו"רים לנין, סטאלין, מאו צה-טונג והו-צ'י מין, יצירה זו לא מנסה כלל להסתיר או להסוות את כוונותיה הדכאניות; היא קוראת לאפריקאים כמו גם לאנשי נאוואהו, לאפאצ'י, לפלסטינים (ולאחרים) לארגן מפלגה, לתפוס את כוח המדינה, ולחסל טפילים.

בוסניה והרצגובינה: כל הכוח למליאות?

נכתב על ידי מאטה קאפוביץ'* ב-22 בפברואר 2014, תורגם מאנגלית ע"י רועי זיסקינדImage

אחת ההתפתחויות החיוביות ביותר במחאה הבוסנית-הרצגובינית, הייתה הולדתן של אסיפות המבוססות על דמוקרטיה ישירה – אך עדיין ישנם כמה אתגרים מרכזיים שנותרו על כנם.

עברו כבר שבועיים מאז החלו ההפגנות בבוסניה והרצגובינה. סקר שנערך לאחרונה מראה כי 88% מתושבי בוסניה והרצגובינה תומכים במחאה.  ההפגנות עדיין מתקיימות, אך הן לא אלימות עכשיו, ולכן תשומת הלב התקשורתית אינה גדולה כבעבר, על אף שהן נותרו כנושא מאוד מדובר בקרב אנשי האזור. אולם, המוקד העיקרי של תנועת המחאה כיום, ככל הנראה, עבר להיות המליאות (האסיפות הכלליות), המבוססות על דמוקרטיה ישירה, שמתעוררות בכל רחבי בוסניה והרצגובינה.

המליאות

אסיפות כלליות, בצורותיהן השונות, הן אמצעי ותיק מאוד של ארגון דמוקרטי ישיר של המדוכאים בתקופות של הפגנות, מרידות, שביתות ומהפכות (כמו במהפכות 1905 ו-1917 ברוסיה, 1936 בקטלוניה או 1956 בהונגריה). הגרסאות המוקדמות של סוג כלשהו של אסיפות כלליות היו קיימות כבר באתונה העתיקה, בעוד "תיאורטיקניים אוטופיסטיים" רבים מעלים בדעתם סוג כלשהו של אסיפות כלליות בחזונם אודות החברות הדמוקרטיות הפוטנציאליות של העתיד.

הופעתן הפתאומית של המליאות בחלקים גדולים של בוסניה והרצגובינה הפתיעה את כולם. ניתן לומר כי המליאות עצמן הן ההתפתחות החיובית ביותר של המחאה עד כה. המליאה הראשונה הופיעה בטוזלה, המרכז ונקודת ההתחלה של המחאה, בה המפגינים היו המנוסחים והמאורגנים ביותר מההתחלה. לאחר מכן, מליאות החלו להופיע בערים אחרות גם כן, כשהמפגינים לוקחים את טוזלה כדוגמה שלהם.

לערים הבאות יש כיום מליאות משל עצמן: סראייבו (הבירה), טוזלה, זניצ'ה, מוסטאר, טראווניק, ברצ'קו, גוראז'דה, קונייץ, צאזין, דוניי ואקוף, פויניצה, אוראשייה ובוגוינו. נכון לעכשיו, מפגשים במליאות מתקיימים על בסיס קבוע, ובהם א/נשים דנות/ים בבעיות הפוליטיות ודורשים/ות דרישות מהממשלה (כשהנפוצות ביותר הן שינוי מדיניות ההפרטה, דרישות חברתיות שונות, נטילת פריבילגיות מהפוליטיקאים, וכו'). בנוסף, ישנם גם מאמצים מתמשכים כדי לנסות ולתאם בין כל המליאות הקיימות ברמת המדינה, על מנת לפתח דרישות אוניברסליות, ולא רק דרישות מקומיות. המליאה המשותפת הראשונה מתוכננת להתקיים בבירה, סראייבו, אליה יגיעו כל נציגי המליאות המקומיות.

זו לא הפעם הראשונה בה ישנו שימוש במילה "מליאה" באזור, במטרה לתאר "אסיפה כללית" דמוקרטית וישירה. הפעם הראשונה בה הייתה המילה בשימוש, במטרה לתאר "אסיפות כלליות" שכאלה, הייתה בתקופה של גל גדול של מחאות סטודנטיות/ים בקרואטיה בשנת 2009. המונח הזה הופיע מאוחר יותר, בשנת 2010, גם במחאות הסטודנטים/ות באוסטריה ובגרמניה (אם כי לא ברור האם ישנו איזשהו קשר ישיר לתנועת הסטודנטיות/ים בקרואטיה, או שמא מדובר בצירוף מקרים מוזר מאוד), וב-2011 במחאות הסטודנטים/ות בסלובניה ובסרביה (שם הייתה השפעה ישירה של תנועת הסטודנטיות/ים הקרואטית).

המפגינים/ות שמארגנות/ים את המליאות בבוסניה והרצגובינה, מודים/ות בגלוי שהן/ם משתמשים/ות בניסיון תנועת הסטודנטיות/ים הקרואטית, ובמדריך שהם/הן כתבו במטרה להסביר איך להקים אסיפות כלליות, שנקרא בשם "ספר בישול הכיבוש". כמובן שכל המליאות הללו דומות מאוד לאסיפות הכלליות בהן חזה העולם בשנת 2011, במהלך פעילותה של "אוקיופיי וול סטריט" ובמקומות נוספים, ולכן אפשר לקשר אותם באופן עקיף ל"מסורת האוקיופיי" של השנים האחרונות. בכל מקרה, זה די ברור שניתן למצוא דפוסים נפוצים של ארגון אופקי מסביב לעולם, שכן יש לסוג כזה של ארגון שורשים עתיקים מאוד, אולם צורת ארגון זו גם רועננה בעת האחרונה.

מה יש לעשות?

בבוסניה והרצגובינה, המליאות בהחלט הוכיחו את עצמן כשיטה יעילה מאוד בארגון המפגינים וניסוח דרישותיהם. בימים האחרונים, ישנם סימני אבולוציה במליאות, כשהמבנה שלהן הופך למורכב יותר. כך, בדיוק כמו בתנועת הסטודנטיות/ים הקרואטית או במהלך "אוקיופיי וול סטריט", המליאה בטוזלה ארגנה קבוצות עבודה שמטרתן להתמודד עם נושאים שונים ומיוחדים, תוך שהן מחקות את פעילות המשרדים הקיימים בקנטון טוזלה: חינוך, מדע, תרבות וספורט; פיתוח ויזמות; תכנון מרחבי והגנת הסביבה; תיאום עם עובדים, עשיית צדק וממשל, תעשייה, אנרגיה וכרייה; ענייני הפנים; בריאות; חקלאות, ניהול מים וייעור; מסחר, תיירות, תחבורה ותקשורת; עבודה ומדיניות חברתית; אוצר; בעיות של ותיקי מלחמה; בעיות משפטיות.

אך המליאות אינן נטולות חסרונות. קודם כל, הן אכן דרך יעילה לארגן מפגינים, אך הן לא ממש מייצגות את האוכלוסייה הכללית. יש דיווחים על מליאות בבוסניה והרצגובינה שבהן ישנה נוכחות של יותר מ-1,000 איש ואישה, ובמקרים רבים ישנה גם השתתפות ערה מצד האינטרנט. עם זאת, 1,000 איש ואישה במליאת סראייבו לא באמת יכולות/ים לייצג את העיר כולה, בה יש למעלה מ300,000 תושבים.  שלא לדבר על העובדה שהמליאות בדרך כלל מתיימרות לייצג לא רק עיר אחת, אלא קנטון שלם, בזמן שעבור א/נשים החיות/ים מחוץ למרכזי הקנטונים יקר מאוד להגיע למליאות, הן  מבחינה כספית והן מבחינת זמן.

כמובן שגם אם כולם/ן היו יכולות/ים להגיע, היה זה בלתי אפשרי לקיים אסיפה כללית בת עשרות אלפי א/נשים. אולם, צריך לזכור כי גם ל"דמוקרטיה" הייצוגית הבורגנית יש הרבה מאוד פגמים, וכי היא במקרה הטוב סוג מוגבל מאוד של דמוקרטיה. על כן, עדיין יש לשאוף ליצירת דמוקרטיה ישירה שהיא כמה שיותר רחבה והשתתפותית. המליאות המאוחדות ברמת העיר או הקנטון הן דרך נפלאה ולגיטימית להתחיל להתארגן במהלך המחאה, אך הן אינן יכולות להיות הפתרון הסופי והאולטימטיבי. אפילו עכשיו יש מליאות בערים קטנות יותר (כמו צאזין, פויניצה או דוניי ואקוף), שאינן מהוות את מרכז הקנטון, ועוסקות בנושאים מקומיים יותר (ולא בפוליטיקת הקנטון כולו), אך נראה שאין תיאום קפדני בין המליאות ברמה התחתונה לאלה ברמה העליונה יותר (מה שלא בהכרח מהווה הפתעה בשלב מוקדם זה של פיתוח המליאות).

ישנן מספר סוגיות על כף המאזניים כאן. אחת היא האם המליאות יוכלו לשמור על מספרן לאחר שהמחאה תתפוגג (מה שחייב להתרחש בשלב כזה או אחר) ולאחר שהילת החדשנות שבהן תתפוגג. זו נראית כבעיה המרכזית שפקדה את תנועת הסטודנטיות/ים הקרואטית, שעם הזמן, לאחר התפוגגות המחאה, המליאות הצטמצמו ואט אט חדלו מלתפקד, במקרה אחד המליאה חדלה לתפקד רק לאחר כמה שנים מאז המחאה, אבל עדיין (אם כי יש לציין, שלפחות בחלק מהאוניברסיטות בקרואטיה, המליאות עדיין קיימות בצורה כלשהי, כאשר הן תמיד יכולות להתאסף כשנראה שזה הכרחי). העתיד של המליאות בבוסניה והרצגובינה יהיה תלוי בחלקו בהצלחתן. ניצחונות מסוימים כבר הושגו: בטוזלה, הפוליטיקאים/ות, בתגובה לדרישה של מליאת טוזלה, כבר ויתרו על חלק מהפריבילגיות שלהן/ם (הם/ן ויתרו על השכר השנתי שהן/ם מקבלים/ות לאחר שהן/ם כבר מסיימות/ים את תפקידם/ן).

ובכל זאת, קשה לצפות לנוכחות המונית במליאות לנצח. לא/נשים יש את האינטרסים האישיים שלהן/ם, וכמובן שהם/ן צריכות/ים לעבוד לפרנסתם/ן (אם הן/ם ברי/ות מזל מספיק כדי לעבוד, שכן שיעור האבטלה בבוסניה והרצגובינה עומד על כ-45%). איננו באמת יכולות/ים לצפות שמישהו/י שעובד/ת 8 שעות (או יותר) ביום, ת/ישקיע לאחר מכן כמה שעות נוספות באסיפה הכללית (אם אנחנו רוצים/ות להשיג סוג מסוים של דמוקרטיה ישירה, אנחנו מחויבות/ים כמובן לחתור ליום עבודה קצר יותר). כמו כן, זה כמעט בלתי מציאותי לצפות שכולם/ן ירצו להחליט על כל דבר כל הזמן.

עם זאת, הרעיון של דמוקרטיה ישירה הוא לא שכולן/ם תצטרכנה/יצטרכו להחליט על כל דבר כל הזמן. הנקודה היא שהדמוקרטיה הישירה צריכה לספק לכולם/ן את האפשרות והאמצעים להחליט ישירות בנושאים מסוימים (אם זה מה שהם/ן רוצות/ים לעשות). כך, בתיאוריה, אנו בהחלט יכולים/ות להצביע באופן ישיר על כל דבר, אך בפועל נעשה זאת רק מתי שאנו רוצות/ים ומתי שישנה החלטה חשובה מאוד שיש לקבל.

ב"דמוקרטיה" הייצוגית הבורגנית, זה בדרך כלל בלתי אפשרי (כשיוצאים מן הכלל, כמו שוויץ, שמקיימת הרבה משאלי עם, הם נדירים), כי כמעט כל ההחלטות (למעט משאלי עם פה ושם) מתקבלות על ידי "הנציגות/ים הנבחרים/ות", שיכולות/ים למעשה לעשות מה שהם/ן רוצות/ים בתקופת כהונתם/ן כנבחרות/ים. במערכת דמוקרטית ישירה, ההבדל יהיה טמון בעובדה שהנציגים/ות שנבחרו לא תוכלנה/יוכלו לקבל כל כך הרבה החלטות על דעת עצמן/ם (למעט בענינים קטנים, טכנים ויומיומיים), אלא תפעלנה/יפעלו על בסיס ההחלטות שיתקבלו באסיפה, ותפקידם/ן יהיה רק לבצע אותן. "נציגות/ים" אלה/ו תהיינה/יהיו דומים/ות יותר לסוג של מוציאות/ים לפועל, שיהיה ניתן לבטל את תפקידם/ן בכל עת (שוב, באמצעות אסיפות כלליות, משאלי עם, או באמצעים דמוקרטים ישירים אחרים) אם א/נשים לא תהיינה/יהיו מרוצים/ות מעבודתן/ם. כמות ההחלטות שתשארנה בפועל בידי "המוציאות/ים לפועל" (אם נהיה מרוצות/ים מהם/ן) וכמות ההחלטות שיילקחו ישירות על ידי כולן/ם – ברמה המקומית, העירונית, האזורית או הארצית – יהיה עניין של הבחירה שלנו, הנסיבות הקונקרטיות והצרכים הפוליטיים.

האם יש למסד את המליאות?

ברור מהיכן מגיעה הלגיטימציה הפוליטית של האסיפות הכלליות (המליאות). זו פשוט חבורה של א/נשים שהתקבצה לה יחדיו, באסיפות פתוחות לחלוטין שבהן כולן/ם יכולים/ות לדבר ולהצביע בתנאים זהים כדי להחליט על עניינים הקשורים בכלכלתן/ם. לפיכך, המליאות אינן מבקשות את הלגיטימיות שלהן מאף אחד – הן לוקחות אותה. כרגע, למליאות בבוסניה והרצגובינה, אין שום כוח משפטי רשמי, אך השפעתן נובעת בעיקר מהפחד של הממשלה שהתעלמות מוחלטת מדרישותיהן של המליאות עשוי להוביל שוב לסוג של מחאה אלימה, שהותירה אחריה בנייני ממשלה שרופים בכל רחבי הארץ.

עם זאת, השאלה הגדולה היא האם המליאות יכולות להתגבר על מה שהן עכשיו – גופים ארגוניים של המחאה – ולהפוך לגופים קבועים של קבלת החלטות פוליטיות. האם המליאות יוכלו להמשיך גם לאחר שהמחאה תיפסק? שאלה נוספת היא האם התפקוד העתידי הפוטנציאלי שלהן יהיה בלתי פורמלי (כפי שהוא כעת), כסוג של גוף פוליטי מקביל ובלתי רשמי המנסה לבטא את האינטרסים של ה99%, או שמא המליאות יהפכו לסוג מסוים של גופים פוליטיים רשמיים וחוקיים (מה שנראה כמופרך כרגע). רבות/ים בבוסניה והרצגובינה מתלהבים/ות מהמליאות ולוקחות/ים חלק בהן על בסיס יומי. עם זאת, נראה כי אין כל דרישה שהמליאות יוכרו באופן רשמי על ידי החוק ושיוענקו להן סמכויות ממשיות (שלא לדבר על היעדר קריאות לארגון מליאות במקומות העבודה).

למרות שזה בהחלט אפשרי לדרוש באופן מיידי וכללי את כינונה של הדמוקרטיה הישירה בבוסניה והרצגובינה (מבלי לספק פרטים על הצורה בה היא תתפקד), יהא זה טוב אם המליאות בבוסניה והרצגובינה יתפתחו יותר ברמה המקומית (מתחת לרמה של מליאות הערים/קנטונים הקיימות) וברמה הארצית (מעל לרמה של מליאות הערים/קנטונים הקיימות). אין צורך להאיץ בתהליכים בטרם עת, בזמן שהמליאות הן עדיין בגדר חידוש פוליטי, אבל אולי צריך כבר להתחיל לחשוב על ניסיון לארגן מליאות מקומיות (ברמה של קהילות מקומיות, עיריות, מחוזות וכן הלאה), ולתאם אותן עם מליאות הערים/קנטונים, וכך להחליף את מליאות הערים/קנטונים המאוחדות הקיימות כיום, שהינן פחות יציגות.

כמובן שיכול להיות שיהיה קושי בהיתכנות המליאות הקטנות הללו – זה אפשרי מאוד שלא יהיה מספיק עניין להשתתף במליאות קטנות ומקומיות יותר, כך שנראה שאין צורך לנסות לארגן מליאות שכאלה עד אשר צורך אמיתי לקיומן יגיע באופן אורגני מלמטה. הצעד הבא יהיה אז לנסות ולתאם או אפילו ליצור פדרציה של מליאות ברמת הארץ כולה, במידת האפשר. כפי שכבר הוזכר, כיום מתקיימים מאמצים בבוסניה והרצגובינה כדי לנסות ולתאם את כל המליאות שכבר קיימות בערים/קנטונים המאוחדים, וזו בהחלט התחלה טובה.

זה די ברור שלא ניתן לעשות דבר כזה בלילה אחד, ושבכל מקרה יהיה זה די מסובך. "דמוקרטיית המליאה" מהרמה המקומית עד לרמה העליונה ביותר תהיה בהחלט מורכבת למדי, כשם שמערכת הדמוקרטיה הייצוגית הקיימת היא גם מאוד מורכבת. המערכת עשויה לעבוד במספר דרכים שונות ובשילוב עם סוגים אחרים של דמוקרטיה ישירה, כמו משאלי עם ברמות שונות – מהרשויות המקומיות לארץ כולה. זה גם די ברור שאנו צריכים לצפות להרבה ניסויים שמטרתם להבין את האופן היעיל ביותר בו תהליך קבלת החלטות מסוג זה יוכל לעבוד.

אם אנו רוצות/ים שהמליאות בבוסניה והרצגובינה ישרדו, נראה כי ניסויים שכאלה הם הכרחיים. דרך להתחיל יכולה, למשל, להיות בניסיון לארגן כמה שיותר מליאות מקומיות, ככל האפשר, כדי לנסות לארגן דיונים מקומיים במספר נושאים חשובים, ולאחר מכן לנסות ולהגיע למסקנה ו/או דרישה משותפת ברמה הארצית. סוג כזה של מערכת יהיה באופן בלתי נמנע רחוק מלהיות מושלם, לפחות בהתחלה, אך בכל זאת יהיה זה הרבה יותר דמוקרטי מכל סוג של תהליכי קבלות החלטות הקיימים כיום במסגרותיה של הדמוקרטיה הבורגנית הייצוגית (או הפרלמנטריזם הקפיטליסטי, כפי שאלן באדיו קורא לזה).

בכל מקרה, אנחנו יכולות/ים רק לקוות שאיזשהי דרישה למיסוד המליאות (או הדמוקרטיה הישירה באופן כללי) תיכלל בדרישות העתידיות של התנועה. כמובן שיש להימנע מלהיות נאיבי/ת או אופטימי/ת מדי, אך באותה מידה יש להימנע מפסימיות מיותרת גם כן. למשל, אחד/ת מהמפגינות/ים הבולטים/ות מטוזלה אמר/ה באחד הראיונות כי היא/הוא לא מאמין/ה שהמליאות יכולות לתפקד ברמה הארצית, אך שזה עשוי להיות אפשרי בעתיד, כשתהיה טכנולוגיה ש"תאפשר לכולנו לקחת במידה שווה חלק בתהליך קבלת ההחלטות גם ברמה הארצית". עם זאת, הטכנולוגיה הזו כבר קיימת: היא נקראת האינטרנט, והיא כבר הוכיחה את חשיבותה בארגון המחאה והמליאות עד כה.

למרות שזה ברור שהאינטרנט לא יכול לתת אפשרות לכל הארץ להיות חלק מאסיפה כללית ענקית אחת (זה יהיה מגוחך בכל מקרה), הוא יכול לעזור הרבה בתיאום בין מליאות נפרדות ברמות הנמוכות יותר. עם הטכנולוגיה שיש לנו כיום, אין שום צורך לשלוח את החלטות המליאות המקומיות באמצעות דואר או שליחות/ים,  כפי שהיה ברוסיה ב-1917 או קטלוניה ב-1936. האינטרנט יכול גם לעזור לנו בקבלת החלטות דרך משאל עם. אם כבר יש מקרים של הצבעה אלקטרונית במסגרת הדמוקרטיה הבורגנית הייצוגית, ואם כיום אנו יכולים/ית להעביר כספים מחשבון בנק אחד למשנהו די בבטחה באמצעות האינטרנט, למה שיהיה זה בלתי אפשרי להצביע על משאלי עם אלקטרוניים, ולתאם באופן דמוקרטי את הדרישות וההחלטות של אסיפות כלליות שונות דרך האינטרנט? למותר לציין, כי עלינו להימנע מפטישיזם טכנולוגי מיותר, אך זה מגוחך לפעול כאילו אנחנו עדיין ב-1871. אם ברצונם של כוחות אנטי-מערכתיים לנצח, עליהם/ן להיות מודרניות/ים יותר מהכוחות שכנגדם.

הטכנולוגיה כבר כאן, הבעיה היא בעיקר בשימושה על מנת להפוך את החברה שלנו לדמוקרטית יותר. כמובן שאחת הבעיות הגדולות ביותר תהיה איך להתמודד עם מי שמרוויחות/ים מהמצב הנוכחי, כלומר עם האוליגרכיה הפוליטית והקפיטליסטית. דמוקרטיה ישירה בהחלט תצא ישירות נגד האינטרסים החומריים והאישיים שלהם/ן, ואין שום ספק שההתנגדות שלהן/ם לכך תהיה גדולה (כפי שהיא כבר היום גדולה).

דמוקרטיה ישירה וקפיטליזם

ברור גם שדמוקרטיה ישירה איננה מטרה בפני עצמה. מאבק לחברה דמוקרטית יותר קשור בהכרח גם במאבק על צדק חברתי ושיוויון, כלומר, במאבק נגד הקפיטליזם. קיומה של שיטה דמוקרטית ישירה לבדה, כשהעושר, המשאבים והתקשורת עדיין בידי המעמד הקפיטליסטי וכשההגמוניה הליברלית שלהן/ם עדיין קיימת ללא פגע, לא הייתה משנה הרבה ולא הייתה אפשרית בכל מקרה. כפי שה"דמוקרטיה" שיש לנו כרגע היא מסולפת ומעוותת לצרכי התחזוקה של הסטטוס קוו, דמוקרטיה ישירה יכולה להיות מעוותת גם כן. אנו יכולים/ות לראות הצצה לכך במקרים שהתרחשו בשוויץ או בקליפורניה, מקומות בהם יש משאלי עם באופן די תכוף, אך האינטרסים של ההון עדיין מוגנים היטב, דרך בעלותן/ם על הזרם המרכזי של התקשורת, דרך משאביהם/ן העצומים שמשמשים אותן/ם ליצירת קמפיינים ציבוריים מסולפים, וכן הלאה. כך, הקולות ה"בלתי צפויים" והבלתי מתקדמים בקליפורניה החליטו להצביע נגד תיוג מוצרים מהונדסים גנטיים ב-2012 (בעזרת קמפיין נגד התיוג שיצרה חברת מונסנטו, ושהשקיעה בו כ-45 מיליון דולר), או ההצבעה נגד מגבלות השכר במשאל עם בשוויץ ב-2013 (שגם כן נגרמה בזכות קמפיין ציבורי אכזרי של ה1%).

קפיטליזם, שהוא בהגדרתו שחיתות חוקית, אינו מתיישב עם דמוקרטיה אמיתית. אחזקתה של חברה (שכביכול) אינה קפיטליסטית, כמו ניסיונות הסוציאליזם של המאה ה-20, מראה בבירור, שזה כמעט בלתי אפשרי למנוע ריכוז של כוח ללא סוג כלשהו של דמוקרטיה ישירה – בדיוק כפי שזה בלתי אפשרי לקיים חברה לא-קפיטליסטית במדינה אחת בלבד. לפיכך, מאבק למען דמוקרטיה ישירה צריך להיות מחובר בהכרח עם אנטי-קפיטליזם, ואסיפות כלליות לא צריכות להתקיים רק בעיריות, ערים וארצות – אלא בחברות ובמפעלים גם כן.

כמובן שהבעיה בבוסניה והרצגובינה היא שהמרד שם הוא כמעט ולא אנטי-קפיטליסטי בגלוי. יש שם אמנם הרבה סנטימנטים אנטי-קפיטליסטיים אורגניים ולא מודעים (למשל כשמדברות/ים על בעיית ההפרטות), אך זה עדיין רחוק מאוד מלהיות תנועה אנטי-קפיטליסטית גלויה ומודעת. ובכל זאת, אין זה אומר שהלחימה למען דמוקרטיה ישירה בבוסניה והרצגובינה היא בזבוז זמן, שכן פרקטיקות דמוקרטיות ישירות הן במהותן גם חלק ממאבק אנטי-קפיטליסטי רחב יותר.

מיותר לציין, שאי אפשר לחזות את העתיד. רק לפני שבועיים היה זה בלתי אפשרי לדמיין שאסיפות כלליות יצוצו בכל רחבי בוסניה והרצגובינה. נכון לעכשיו, זה לחלוטין לא מציאותי לצפות לכל סוג של התפתחות מהירה של תשתית פוליטית יציבה המבוססת על אסיפות כלליות; איזה סוג של דמוקרטיית מליאה (לפחות בלתי פורמלית) בבוסניה והרצגובינה. אך אין צורך להאיץ דברים. העמקת התהליך הדמוקרטי יכולה להתפתח בעיצומו של המאבק לצדק חברתי וכלכלי, בדיוק כפי שההתעקשות על פיתוחן של המליאות לא דורשת התעלמות מצורות אחרות של התארגנות (כמו איגודים מיליטנטיים, יוזמות אנטי-מערכתיות שונות -פורמליות ובלתי פורמליות, או אפילו מפלגות פוליטיות אנטי-קפיטליסטיות).

בכל מקרה, אפילו אם כל זה היה נעצר כעת בבוסניה והרצגובינה, הרבה כבר הושג. צריך לזכור ששינוי פוליטי וחברתי גדול לא יכול להתרחש ביום אחד, וכי תמורות פרוגרסיביות אמיתיות הן תמיד קשות ובעייתיות, עם המון טעויות, מעידות וכישלונות. מהפכה לא יכולה להתרחש ביום אחד, אלא היא בראש ובראשונה תהליך ארוך. זה משהו שהרבה מפגינים בבוסניה והרצגובינה עדיין צריכים להבין. בכל מקרה, השמאל הבינלאומי צריך/ה להסב את מבטה/ו אל עבר בוסניה והרצגובינה. יש דברים גדולים המתרחשים שם. דברים החשובים לא רק לאזרחי המדינה והאזור הזה, אלא גם לעולם – כהשראה טובה ולקח טוב על איך עלינו להיאבק למען עולם טוב יותר.

*מאטה קאפוביץ' הוא מרצה בכיר באוניברסיטת זאגרב שבקרואטיה, ופעיל שמאל.