וידאו מהפגנת אחד במאי בחיפה! אנו מזכירים שארגוננו "אחדות" היה הכוח היחידי שיזם ואירגן את אירוע אחד במאי השנה. תודה גם לפעילים סוציאליסטים ואנטי-פאשיסטים שהצטרפו אלינו! ביחד אנחנו כוח! ביחד נבנה מרחב סוציאליסטי! ביחד ניאבק נגד הכיבוש ונגד הציונות! למען שחרור פלסטין! למען מעמד הפועלים! במצעד דרשנו יום עבודה של 6 שעות. נמשיך לדרוש זאת ונמשיך במאבק!
כבוד למעמד הפועלים!
חירות לכל המדוכאים!
להיות עובד או עובדת במדינת ישראל זה מצב די עלוב. השכר של רובנו נמוך, וההוצאות יקרות. השכירות גבוהה, אפילו עם שותפים; גידול ילדים מרוקן את הכסף שאין לך. והתענוג הזה מותנה כמובן בכך שהצלחת למצוא עבודה… רוצה דירה? תצטרך להשתעבד בשבילה לבנקים לעשרות שנים ותמיד לפחד מפיטורים. במקום העבודה שלנו אנחנו חיים/ות תחת הדיקטטורה של מנהלים ובעלי מניות, אשר מקדמים את עצמם והאינטרסים שלהם על חשבון העובדים ועל חשבון החברה כולה. אפילו את ההגנות החלשות והמינימליות שבחוקי העבודה רובם לא מקיימים. ואם אנחנו נשים, או ערבים, או מזרחים, או מבקשי מקלט אפריקאים – אז נסבול גם מאפליה מובנית בשכר ובקבלה לעבודה.
לעומת זאת, בוילות ובמגדלי היוקרה החיים טובים; העסקים פורחים; הרווחים נאים. והפוליטיקאים מן הקואליציה וגם מן "האופוזיציה" עושים את העבודה שלהם עבור בעלי ההון.
ומה עם ארגוני העובדים? אלו נמנעים מיציאה למאבקים רציניים מול המעסיקים והמדינה. הפחדנות שלהם והפאסיביות שלנו יוצרות מעגל קסמים של חוסר-אונים מעמדי מול הממסד הקפיטליסטי. חלק מן הבכירים ממילא משולבים בתוך המפלגות והממסד הפוליטי הארצי.
בשטחי כיבוש 1967 בארץ המצב עוד גרוע בהרבה: אחוזי אבטלה עצומים (בעזה – אגדתיים); אפילו להגיע לעבודה וחזרה – זה לפעמים מסע מפרך ומסוכן; הצבא עלול לעצור אותך, לירות בך, לפלוש לך לבית או להפציץ אותו ומה לא. והשכר – בדיחה עצובה.
ואם נרחיב את המבט שלנו עוד קצת, נראה את העובדים המצרים, שנאנקים תחת דיקטטורה צבאית; ואת הטרגדיה הנוראה בסוריה המדממת, בה נהרגים אלף אזרחים מדי חודש – עובדים, חקלאים, מובטלים – ומיליונים נאלצו לברוח מבתיהם, מעריהם ומארצם מאימת המלחמה.
כך נצעד גם השנה באחד במאי,
בקריאה למאבק נגד הדיכוי והניצול המעמדי בחברה;
בעד מהפכה חברתית אנטי-קפיטליסטית;
ובסולידריות עם אחינו ואחיותנו העובדים
בארץ, באזור ובעולם.
זו תהיה השנה ה-130 לציון האחד במאי, בעקבות אירועי כיכר 'היימרקט' בשיקגו ב-1886. במסגרת המאבק ההמוני אז לקיצור יום העבודה מ-10 ל-8 שעות, נידונו למוות שמונה פעילים אנרכיסטיים במשפט ראווה, ומאז הפך האחד במאי ליום זיכרון למי שנפל/ה במאבק וקריאה להמשכו.
ההזמנה פתוחה
לכל עובד/ת, סטודנט/ית, או גמלא/י
בין אם אתם מאוגדים ובין אם לאו
להצטרף אלינו לצעדה ב 1 במאי ב 17.00
אשר תתחיל מן הכיכר מתחת לגנים הבאיים (על רח' הגפן)
תרד לאורך המושבה הגרמנית
ותמשיך לכיכר פריז
אנחנו דורשים מכלל המעסיקים:
יום עבודה בן שש שעות, ללא הרעת תנאים. נכלל בכך: אותה המשכורת כמו ליום עבודה בן שמונה שעות. חוסר אפשרות של המעביד לאיים בפיטורין, או כל איום אחר, בעקבות דרישה של העובד/ת ליום עבודה בן שש שעות. תשלום שעות נוספות מעל לשש שעות עבודה.
בנוסף לכך, אנו דורשים מהמשטרה:
1. לא להפר את הסדר הדמוקרטי, וכחלק מכך:
2. לא להפריע לזכות ההפגנה, אשר גלומה בעיקרי הדמוקרטיה.
3. לא להתערב במסרי ההפגנה. לא נהיה מוכנים להתפשר עליהם.
4. לא לחטוף אף מפגין/ה. נכלל בכך לעצור מפגינים/ות על השתתפות בפעילות פוליטית לגיטימית (שהינה הצעדה), לעכבם/ן או לחקורם/ן.
אנחנו מזמינות ומזמינים את כל הפועלות והפועלים, את כל העמלים והעמלות, את כל אלו שברוחם חזון הוגן וצודק להצטרף אלינו לצעדת האחד במאי בחיפה ולקרוא:
סוף לדיכוי!
סוף לניצול!
חירות!
שיוויון!
מהפכה!
גושים מפלגתיים לא יתקבלו בברכה.
English version | نسخة عربية | Versión en Castellano
טניה גולן, חברת ארגון "אחדות", פעילה חברתית מחיפה, אנרכיסטית, טבעונית, ופעילה במאבקים אקולוגיים – מסרבת להתגייס לשורות הצבא הציוני. אנו מפרסמים את הצהרתה של טניה, הכוללת גם את נימוקיה וכן ביקורת על החברה שלנו.
שמי טניה גולן, אני בת 20. החלטתי לסרב להתגייס לצה"ל וראיתי חשיבות בעשיית הדבר בגלוי ובישירות.
הבחירה להתגייס או שלא להתגייס לצה"ל היא בחירה פוליטית וראוי שכל אחד ואחת יוכלו לעשות אותה בחופשיות. אני מוחה כנגד החוק שמאיים על נערות ונערים להצטרף לצבא.
אין לי אמון בראשי ההיררכיה השלטונית. הצבא הוא יד ביצועית של בעלי ההון, של הממשל ושל סוחרי הנשק. יש מי שמרוויחים מהסכסוך הישראלי-פלסטיני ולעולם לא יוותרו מרצונם על השליטה הכלכלית בשטחים. הגזענות והפילוג הם תוצאת לוואי להשפעת הכוחות הללו. תקציב הביטחון של מדינת ישראל גדל משנה לשנה על חשבון החינוך, הבריאות, הרווחה, ובכל זאת אין תחושה של ביטחון – יש רצף של איומים תורנים שצצים מכאן ומשם. אני סבורה שהפחד שלנו מנוצל להסחת הדעת ממחשבה מעמיקה. אי אפשר לבנות חברה צודקת על בסיס חוסר צדק. אני מסרבת לקחת חלק בגוף שמוציא לפועל מדיניות גזענית ופאשיסטית, מפלה ודכאנית. אני מסרבת לשתף פעולה עם צבא שמחזיק כבר עשרות שנים מיליוני אנשים ללא זכויות אזרחיות. בצד השני יש אנשים כמונו, עם צרכים בסיסיים דומים לשלנו, שבסך הכל רוצים לחיות את חייהם. עוצר, בידוקים בטחוניים, מעצרים ללא משפט, התנכלויות ע"י חיילים או מתנחלים קיצוניים, ניצול תעסוקתי, תנאי מחיה נחותים ואפשרויות מוגבלות – אי אפשר להיות בטוחים כל עוד אנחנו מספקים סיבות מאוד טובות לצאת כנגדנו.
גם הצבא, כמו בית הספר, הוא מוסד שמבצע חיברות. כמו שתפקידו העיקרי של בית הספר אינו להעביר ידע אלא לאחות את החברה לכדי גוש אחיד, להקנות הנחות בסיס והתנהגויות, כך תפקידו העיקרי של הצבא הוא לא להגן על כלל האנשים, אלא להוות "כור היתוך" סביב אותו האתוס ולשמר את הדעה החיובית עליו, בזמן שהוא מגן על האליטות. זה גוף עם בירוקרטיה מסורבלת, עם אגפים שמתעסקים האחד בשני ובתחומי חיים אזרחיים, מה שמאפשר להקנות לנוער הבוגר שרק סיים את תהליך ההתגבשות בבית-הספר ראיית עולם היררכית, של מדכא-מדוכא. נכון יותר לומר – להשלים את ההקניה הזו, על רקע המסרים הלאומניים שצהל מעביר בפירוש. השלב הזה הוא פי-הטבעת של הצינור שמוביל לחיים בחברה הבוגרת, על חלקת האדמה הזו בין הים לירדן.
אני חושבת שהתגייסות למען משהו אמורה להיעשות בהתאם לצורך ולפי שיפוט עצמי. זה עובד, אפשר לקחת כדוגמה את הקונפדרציה הדמוקרטית ברוג'אבה (צפון סוריה), לא הרחק מאיתנו, אולי נוכל ללמוד מהם דבר או שניים. אין להם חוק הכופה גיוס לכוח ההגנה שלהם, ובכל זאת ישנו אחוז מגויסים דומה לשל ישראל ביחס לגודל האוכלוסיה. אם אין רצון להגן על סדר קיים הוא כנראה לא שווה הגנה.
אני פוסלת את הסיבות שאני שומעת בעד גיוס: חברים, כיוון, ניסיון, תרומה למערכת. אני בוחרת לא לתת את עצמי מרצון לטירטורים, השפלות ודיכוי לשווא במשך שנתיים. לא אלבש מדים כדי לא להגביר את הלחץ החברתי להתגייס ע"י השתתפותי בדבר. המחיר של אי שיתוף הפעולה הוא לא פשוט, אך הגיוס מבחינתי הוא לא עניין של מה בכך, לא דבר פעוט.
הדבר האחרון, הקרוב לליבי לא פחות, הוא נושא הרס הסביבה-הטבעית שהמפעל הצבאי גורם ע"י דליפות דלק ושפכים, היפטרות מציוד באמצעות השלכתו לים ופעילות-שוטפת שפוגעת באיזון הצמחיה ובעלי-החיים. כל זאת בלי שיצטרך לספק דוחות מפורטים או לתת דין וחשבון, בדיוק כמו לגבי התקציב המדיני שהוא נוגס בו בגדול.
בכל מצב שלא יהיה, השמעת קול ונקיטת עמדה במקומות שבהם קשה לעשות את זה היא תרומה אדירה, ואני קוראת לכל מי שיש לה
קול לבטא אותו. בצורה פשטנית: דברים רעים קורים כשאנשים טובים שותקים.
טניה גולן
ילד כבן חמש צועד ברחוב ריק מאדם וגורר אחריו עגלה מלאה בקמח, עדשים ומוצרי יסוד אחרים. הוא אומר לנו לבוא אחריו, ואני שהסיטואציה הזאת רחוקה ממני ומכל מה שאני מכיר מהסס ואז מסכים. אני מציע לילד בצל, נגד השריפה בעיניים מהעשן של רימוני הגז; אבל הוא לא צריך, הוא כבר רגיל, יש לו מטפחת קבועה למצבים כאלו. דקות ספורות לפני כן עוד התקהלו בערך באיזור זה עשרות צעירים וצפו בחיילים הציונים זורקים רימוני גז והלם מחרישי אוזניים.
הילד הוביל אותנו לביתו, הכין לנו קפה ומכר לנו דברים מתוצרת משפחתו. חשוב להבין שילדים עובדים זו תופעה היסטורית ועדכנית שקורת באופן קבוע אצל המעמדות הנמוכים באוכלוסיה, זה לא דבר שאפשר לתקן עם חוק שאוסר על עבודת ילדים.
צעדנו בשוק הריק מאדם בצהרי היום, בהחלט מחזה לא טבעי לעיר בגודל הזה; מחזה שיכול לקרות רק תחת שלטון טרור קבוע. מעל אותו שוק פרוסה רשת סורגי מתכת, שמפרידה בין שתי ה"קומות". בקומה התחתונה, מתחת לסורגים, מצויים הפלסטינים, ובקומה שמעליה מצויים המתנחלים הציונים. למסתכל מהצד עם עיניים ניטרליות ברור החל מהמבט הראשון: יש כאן לא רק שני עמים שונים אלא נוכחים כאן גם שני מעמדות שונים. המציאות, שאלו שני מעמדות שונים, והמתח בין שתי הקבוצות הוא מתח מעמדי ולא מתח לאומני, נהיית בהירה יותר ויותר ככל שנחשפים לחלקים נרחבים יותר מהמציאות ביום-יומית של תושבי אל-חליל ומדברים איתם יותר. מתוך עשרות האנשים שדיברתי איתם ברחובות אל-חליל, לא מצאתי אף אדם אחד שהגיב בשלילה לכך שאני ישראלי. עניין אותם רק האם אני רוצה שהצבא הציוני יגורש מאל-חליל או ישאר בה. וזה מה שמעסיק את התושבים של אל-חליל: האם הם תחת שלטון צבאי, או שלא. האם נזרק עליהם זבל ואבנים בידי מתנחלים ציונים, האם יש להם חופש תנועה בעיר של עצמם .
במבט מפוקח המציאות ברורה, המתח בין הפלסטינים ליהודים הוא מתח מעמדי גרידא.
No war but a class war
ברק יעלון – חבר "אחדות"
אתמול יזם, ארגן והוביל הארגון האנרכיסטי-קומוניסטי "אחדות" את המצעד הלא-סמכותני הראשון של האחד במאי בחיפה. בלוק של כחמישים אנרכיסטיות, קומוניסטיות ופמיניסטיות צעדו לאורך רחובות חיפה בקריאות לסולידריות עם מעמד העמלים ונגד הכיבוש, נגד ההומופוביה ונגד הסקסיזם! כל פועל הוא מדוכא, אך פועלת אישה מדוכאת שבעתיים, כמו גם פועל להטבא"ק או פועל פלסטיני. חשוב להיות סולידריים עם כול אחת ואחד. רק אחדות מעמדית יכולה להביא לנו שחרור מעוולות המדינה, הכיבוש והקפיטליזם! תודה לכל אחת ואחד שהיו עימנו במצעד! לאחד במאי הבא בפלסטין החופשיה!
בואו בהמוניכן למצעד האנרכיסטי הראשון לציון המועד בעיר חיפה. החברות מארגון "אחדות" מזמינות אתכן לבלוק אנרכיסטי ומעמדי, עם מיניבוס אנרכיסטי (אחדותמוביל), מוזיקה מהפכנית ומלוא הסולידריות עם פועלות ופועלים.
הראשון במאי הוא יום של סולידריות עם המעמד העובד, עם העמלות והעמלים. יום זה הוא יום שמקשר אותנו עם מהומות היימרקט אשר פרצו בשנת 1886 בשיקגו, שבעקבותם נידונו למוות ונרצחו 8 פועלים אנרכיסטים.
אף על פי שחלפו מעל למאה שנים מאז, אנו מזכירות לכולן כי הממשל והקפיטליזם עודם רומסים ודכאניים כלפי רוב האנושות וכלפי העם העובד. אנו פונות לכל פועלת ולכל פועל להצטרף ביום זה לבלוק שלנו ולזכור שסולידריות מעמדית היא כלי הנשק שלנו שבבוא היום יחסל את הקפיטליזם, את הפטריארכיה, את הסקסיזם, את הניצול ואת השעבוד.
ניפגש בכיכר שבמפגש שדרות בן גוריון ורחוב הגפן בשעה 15:00 (כיכר אונסק״ו מול הגנים הבהאים) ומשם נתחיל את הצעדה בשעה 15:30 בדיוק!
הביאו עמכן דגלים שחורים, שחור-אדום, או שחור-ירוק/סגול.
חשוב! דגלי לאום לא יתקבלו בבלוק שלנו, שום מלחמה פרט למלחמת מעמדות!
נ.ב. הבלוק פתוח לכל הזרמים הסוציאליסטיים כל עוד הם אינם מייצגים מפלגות או גופים סמכותניים. הבלוק שלנו שם דגש בראש ובראשונה על התארגנות מלמטה של המעמד הנמוך והפועל. בלי אנשי שלטון, מפלגות, הון, פוליטיקאים, שוטרים, חיילים או אנשי סמכות אחרים.
יחי הראשון במאי!
יחי האנרכיזם החברתי!
יחי מעמד הפועלים!
כן למהפכה!
כן לפירוק המדינה!
כן לביטול הקפיטליזם!
مسيرة الأول من أيار
الرفيقات في تنظيم الوحدة تدعوكن الى كتلة لاسلطوية وطبقية، مع "مينيبوس" لاسلطوي، موسيقى ثورية والتضامن الكامل مع العاملات والعمال.
الأول من أيار هو يوم التضامن مع الطبفة العاملة ومع العاملات والعمال. يربطنا أول أيار مع مواجاهات "هيماركت" التي نشات عام 1886 بشيكاغو، وبعدهم حُكم بالإعدام وقُتل ثمانية عمال لاسلطويون.
على الرغم من مرور أكثر من قرن، نذكر جميعًا أن الحكومة والرأسمالية لا تزال تسحق وتقمع معظم الإنسانية والجماهير القادحة. نتوجه لكل عاملة وعامل ونطلب ان ينضموا الى كتلتنا وأن يذكوروا أن التضامن الطبقي هو سلاحنا الذي في يوم الحساب سيقضي على لرأسمالية والنظام الأبوي والتفرقة الجنسية والاستغلال والاستعباد.
سنلتقي في دوار البهائيين في شارع بن جوريون على الساعة 15:00 وستنطلق المسيرة الساعة 15:30 بالضبط!
احضروا الأعلام السوداء او السوداء حمراء فقط!
مهم! لن نستقبل الأعلام القومية في كتلتنا، لا حرب إلا الحرب الطبقية!
الكتلة مفتوحة لجميع التيارات الاشتراكية طالما أنهم لا يمثلون الأحزاب أو الكيانات السلطوية. كتلتنا تؤكد في المقام الأول على تنظيم لطبقة العاملة من القاعدة. دون رجال سلطة، أحزاب، رأس المال، سياسيين، رجال شرطة أو جنود.
عاش الأول من أيار!
عاشت اللاسلطوية الاجتماعية!
عاشت الطبقة العاملة!
نعم للثورة!
نعم لإلغاء الدولة!
نعم لإلغاء الرأسمالية!
אנו שמחות להודיע שמאז הקמתו של הארגון האנרכו-קומוניסטי "אחדות" עברו כבר חמש שנים. ארגוננו הוא הארגון האנרכיסטי הראשון בפלסטין הכבושה (לפחות בשטחי 67) ועד היום ממשיך להיות היחיד מזרם האנרכיזם החברתי בארץ. בתקופה הזו הצלחנו להתגבש למספר קבוצות ברחבי הארץ ולהטמיע שיח אנטי-מדינתי וחירותני בקרב הציבור, ובמיוחד אצל אנשי השמאל. אך עוד דרך ארוקה יש לפנינו, ואנו נמשיך לצעוד בה עד ליעד הסופי – הפלת המשטר הציוני והשתתפות במהפכה החברתית הכלל-פלסטינית והכלל-מזרח-תיכונית לשם כינון חברה חדשה, חירותנית ושיתופית! כן למלחמת מעמדות! כן למאבק נגד הכיבוש! כן לשוויון, חירות וסולידריות!
*** שימו לב! האירוע נדחה ליום שישי 17.10 ***
האזור האוטונומי הכורדי סביב העיר קובני, בצפון סוריה, עומד בפני מתקפה מצד כוחות המדינה האסלאמית (דאע"ש). לאחר שהשתלטו על אזורים נרחבים בעיראק ומזרח סוריה, ותפסו שלל עצום של נשק וציוד צבאי אמריקני מידי צבא עיראק המתפורר, פלשו כוחות דאע"ש לאזור קובני באמצעות אלפי לוחמים ועשרות טנקים ותותחי ארטילריה. דאע"ש כבשה כמעט את כל האזור, ומעל 150,000 פליטים מן הכפרים סביב קובני נסו צפונה. קובני נותרה עומדת, ועליה מגינות מיליציות 'יחידות ההגנה העממיות' ו'יחידות ההגנה הנשיות' (YPG/YPJ) הכורדיות. אלה הן חלק מן הפרויקט החברתי המתקיים בשטחים הכורדיים בשנים האחרונות, לכונן חברה מבוזרת המתנהלת בדמוקרטיה ישירה בלתי-מדינתית. מגיני/ות קובני חמושות בנשק קל בלבד. הקרבות סביב העיר נמשכים כבר מספר שבועות, והמגינים מצליחים למנוע את כיבוש העיר למרות יחסי הכוח. פעולת ההפצצה של ארה"ב הינה סמלית בעיקר, במספר גיחות בודדות; ואילו הכוחות הטורקיים הגדולים מוצבים מצפון לגבול וצופים בשוויון-נפש על הנעשה.
אנו איננו מצפות שארה"ב, טורקיה ויתר מדינות נאט"ו – אשר תומכות ואף מחמשות כוחות סוניים-פודמנטליסטיים-שובניסטיים באזור – יצילו את קובני. אך יש כוחות כורדיים אשר מבקשים להגיע לקובני ולסייע בהגנתה: כוחות YPG/YPJ מרוג'אבה (כורדיסטן הסורית), כוחות ה'פשמרגה' הכורדיים-העיראקים, וכוחות של מפלגת הפועלים הכורדית (PKK).
ביום שישי, 17 באוקטובר, נעמוד מול שגרירות טורקיה (רח' הירקון 202, תל אביב) ב 9:30 בתל-אביב ונדרוש מן המדינה הטורקית:
– לפתוח את אזור הגבול עם קובני למעבר כוחות להשתתפות בהגנה על העיר, מבלי 'לסנן' את הגורמים החביבים והלא-חביבים עליה.
– לאפשר מעבר ציוד, סחורות, נשק ותחמושת לקובני, ללא סינון והגבלה.
– להפסיק את דיכוי הפעילים והמפגינים הכורדים בטורקיה, ולאפשר להם לקיים פעילות סולידריות ותמיכה במובלעת הנצורה.
בחסות הכוחות האימפריאליסטיים ובשירותם השתלט מפעל ההתנחלות הציוני על פלסטין, דחק וממשיך במאמציו לדחוק את המוני התושבים המקומיים אל מחוץ לאזור שבשליטתו, או לכל הפחות, לרכזם במובלעות מצומצמות.
חלק מן הפלסטינים שרדו את המאמצים לסלקם, והיו לאזרחי/ות ישראל – מופלים לפי חוק ונוהג. מדינת ישראל ממשיכה במאמצים לנשלם; לאחרונה מתרכזים מאמצים אלו ב'תכנית פראוור' בנגב, המעלה את זיכרונות מהלך 'ייהוד הגליל' בשנות ה-70', ויום האדמה. חלק אחר מן הפלסטינים, בשטחים שנכבשו במלחמת 1967, נמצאים ברובם תחת שלטון צבאי, אשר חופש-הפעולה הניתן לו לדחקם או לרכזם בגושים גדול בהרבה מאשר בשטחי הריבונות הישראלית. בנוסף להשתלטות ההדרגתית על רוב אדמתם, ישראל מגבילה את הפלסטינים בפיתוח הכלכלי האישי והקיבוצי, מונעת מהם חופש תנועה, אסיפה, וביטוי ומדכאת בדרכים מגוונות את התנגדותם להמשך תהליך ההתנחלות והכיבוש. עם זאת, יש לציין כי לא מתקיימות בפלסטין שתי כלכלות נפרדות: הפלסטינים בשטחי 1948 משולבים לחלוטין במשק הישראלי – כעובדים שכירים מופלים לרעה, וכתושבי יישובים הסובלים מתת-פיתוח; וחלק ניכר מהפלסטינים תושבי הגדה המערבית עובדים כשכירים של בעלי עסקים ישראליים, או במיזמים עסקיים מקומיים אשר מוכרים לשוק הישראלי – אם במפעל ההתנחלות בגדה המערבית, או אם בשטחים שבריבונות ישראל הרשמית.
רוב הפלסטינים שגורשו אל מחוץ לארץ וצאצאיהם, וגם רבים מאלו ששרדו את גלי הדחיקה והגירוש, חיים כפליטים או כעקורים פנימיים – הן בשטחי כיבוש 1948, הן בשטחי כיבוש 1967 והן בארצות השכנות.
הפלסטינים מתנגדים לאורך השנים לדחיקתם, דיכויים וניצולם. במקומות הימצאם השונים מוצאת ההתנגדות את ביטויה בדרכים שונות: חלקן הפגנתיות, חלקן סמליות, חלקן פעולות ישירות; חלקן מזוינות, חלקן בלתי-אלימות, חלקן אלימות בלתי-מזוינות; רובן ללא שיתוף-פעולה עם ישראלים המתנגדים למדיניות הציונית, אך חלקן ביחד עם פעילים כאלו. למרבה הצער, התנגדותם של המוני העמלים הפלסטינים לאורך השנים, לגווניה, הצליחה בעיקר לעכב ולצמצם את תהליכי ההשתלטות, אך לא הצליחה ככלל להחזיר את הגלגל אחורנית.
איננו שותפים לאשליה של חלקים בציבור העמלים הפלסטינים והישראלים, כי במצב העגום בו אנו נתונים יש לקבל את 'פתרון שתי המדינות'. חלוקת פלסטין לשתי מדינות מקודמת מזה כמאה שנים על-ידי המעצמות – בריטניה, צרפת, ארה"ב, ברה"מ ואחרות. זוהי חלק ממעורבותן הכללית באזור, אשר דנה אותו לדרך ללא-מוצא, למשטרים רודניים, לעוינות וללחימה בין-עדתית ובין-דתית, ללא ההתפתחות הכלכלית והפוליטית לה כמהים תושביו. הקמת מדינה פלסטינית, בין אם יוקצו לה 15% או 25% משטחי פלסטין המנדטורית, לא תפתור את בעיות היסוד השוררות בארץ, וודאי שלא תביא 'קץ לסכסוך': לכל היותר יהיה בכך הסדר פשרה בין העלית הקפיטליסטית הישראלית למשטר משתף-הפעולה ברשות הפלסטינית; הסוכנים המקומיים יקבלו לידיהם את הסמכות לדיכוי ולניצול הישיר של התושבים, לטובתם ולטובת האינטרס הזר.
נכון הדבר, כי נסיגה ישראלית משטחי 1967 תבלום את תהליכי הנישול והדיכוי הישירים של הפלסטינים שם בידי הכוחות המזוינים של ישראל. היא צפויה לצמצם את החיכוך וההתנגשויות בין תושבי הגדה והרצועה לבין כוחות הצבא והמתנחלים, ואת המתקפות הצבאיות הישראליות, אשר מציתות בלב כל אש של שנאה, ומחזקות גם את הלאומנות – אצל כובשים ונכבשים כאחד. ונסיגה כזו אף עשויה לאפשר חזרה מצומצמת של פליטים לתחומי המדינה הפלסטינית.
מצד שני, הסכם על הקמת מדינה פלסטינית כזו יזכה את מדינת ישראל בלגיטימציה בין לאומית לכיבושי מלחמת 1948 ול'נכבה' – נישולם, עקירתם וגירושם של מאות אלפים (כיום מיליונים). הסכם כזה גם יחזק את ההפרדה הפוליטית והכלכלית בין שני חלקי הארץ, אשר בשניהם יושבים פלסטינים, ואת ההפרדה בין האוכלוסייה העברית והערבית. הדבר יקשה על המאבק למען הכרעה צודקת בעימות המתמשך עם התנועה הציונית – ממנו סובלים בעיקר העמלים הפלסטינים, אך גם העמלים העברים בתחומי מדינת ישראל, באופנים שונים. וכל עוד לא שבו הפליטים, כל עוד לא הוחזרה גזלתם; כל עוד שורד המשטר הישראלי, הלאומי-הציוני, המדיר, המפלה והמדכא את נתיניו ואזרחיו הפלסטינים – לא יגיע 'הקץ לסכסוך'.
חלקים אחרים בציבור העמלים, בעיקר בקרב הפלסטינים, דוגלים בהקמת מדינה דמוקרטית אחת לכל תושבי פלסטין-ישראל.
מדינה דמוקרטית אחת, לו קמה, יכולה הייתה לאפשר שיוויון אזרחי למי שיהיו אזרחיה, וקץ לאפליה הממוסדת הרשמית נגד הפלסטינים. ייתכן מאוד שהייתה מאפשרת שיבה של הפליטים. כמו-כן, כינון מדינה כזו היה מצריך פירוק של מדינת ישראל ושל הרשות הפלסטינית, בניגוד למטרות המעצמות האימפריאליסטיות; כך, מצע כזה מבוסס על מידה של תקווה, ולא ייאוש והשלמה עם הסדר הפוליטי הקיים.
אך מדובר בתקווה תועת-דרך, כי כל עוד לא הובסה העילית הקפיטליסטית-הציונית השלטת של מדינת ישראל, המדינה האחת שעל הפרק היא רק זאת שכבר קיימת למעשה. אפילו יצלח הניסיון להקים מדינה דמוקרטית כזו, אין לשכוח כי מדינות בכלל, ומדינות דמוקרטיות בפרט, הנן צורות פוליטיות המוקמות ומתוחזקות על-ידי מעמדות מיעוט שליטים, לתחזוק מערכות יחסים חברתיים שהנן דכאניות ונצלניות. אופי הדיכוי והניצול משתנה ומשתכלל במדינות מפותחות יותר, אך יסוד זה לא נעלם ולו לרגע. במדינה כזאת
העמלים הפלסטינים והעברים יכולים לצפות לחיות בחברה כדוגמת דרום-אפריקה, בה מיעוט קטן של בעלי-הון לבנים ושותפיהם הזוטרים הלא לבנים מחזיק ברוב אמצעי הייצור והאדמות, ותאגידים רב-לאומיים נהנים מחופש פעולה רחב.
אנו מצטרפים למסקנה אשר קודמים לנו במאבק כבר הסיקו: תבוסת המעמד השליט הקפיטליסטי-הציוני, ומפעל ההתנחלות והנישול שלו, מצריכה מהפכה חברתית עמוקה, שינוי ביחסי הייצור ויתר היחסים היסודיים בחברה, ולא מהפכה פוליטית גרידא. סביר אף להניח, שמהפכה כזו תתאפשר רק בקנה-מידה אזורי, בכמה ארצות סובבות גם-יחד, ולא בפלסטין-ישראל בנפרד וכשלעצמה. רק שינוי שכזה יאפשר בניין חברה בלתי-סמכותנית, חפה מניצול; בה אכן ישררו חופש שיוויון ואחווה; בה תפוג האיבה הלאומנית שהצטברה.
יחד עם האמור לעיל, נאמר גם את המובן מאליו: אנו ניאבק, כארגון וכפרטים, יחד עם הפלסטינים תושבי הגדה ועם פעילים ישראלים ואחרים במאבק היומיומי נגד כל היבטי הכיבוש והדיכוי בשטחי כיבוש 1967; נתמוך ונשתף פעולה כמיטב יכולתנו עם מאבק תושבי עזה מול התוקפנות הישראלית והמצור הישראלי-מצרי; ונפעל בתוך גבולות 1948 נגד ההפליה, הדיכוי והנישול של העמלים הפלסטינים בעלי האזרחות הישראלית.
חברי ארגון "אחדות"
התקבל ב – 25.04.2014
Unity • אחדות • الوحدة • Единство 