האישה והכלכלה / עבדוללה אג'לאן

Fl_kx3IiiDgכלכלה נהפכה לנושא שאנשים מן השורה אינם אמורים להבינו. בכוונתמכוון הפכוה למסובכת על מנת שיוכלו להסוות את המציאות הפשוטה. זהו הכוח השלישי, לאחר אידיאולוגיה ואלימות, שנשים, ולמעשה החברה בכללותה, נלכדו בתוכו ואולצו להסכין להיות תלויים בו. משמעות המונח (הלועזי, Economy) באופן מילולי היא "משק בית", שבמקור היה תחת ניהול האישה, בצד שאר התחומים היסודיים של החברה אשר אתייחס אליהם בהמשך.

במקומות שהיו נתונים בידי האישה הייתה גםכן צבירה, אך זו לא נועדה למסחר או לשוק. היא נועדה עבור צורכי המשפחה. זוהי דוגמה למהי כלכלה אנושית ואמיתית. צבירה לא היוותה גורם מסכן, מאחר שהחברה עשתה שימוש רב בתרבות הנתינה. תרבות נתינה (או תרבות מתנה) היא חלק חשוב בפעילות הכלכלית, והיא גם משתלבת ידביד עם קצב הפיתוח האנושי. כיוון שנשים נושלו לרוב מן ההיסטוריה האנושית, ובייחוד מן המודרנה הקפיטליסטית, ל"גבר הגדול" הייתה ההזדמנות לעוות את שימושי הכלכלה ובזאת להופכן לערימה של בעיות. הדבר נעשה בידי אנשים שלא היה להם כל קשר אורגני לכלכלה, מאחר שהמניע שלהם לא היה אלא תשוקה עזה לרווח ולעוצמה. כיוון שכך, שמו הם את כל הכוחות הכלכליים, ובמיוחד את הנשים, תחת עיןשלטונם. התוצאה הייתה שכוחות השלטון והמדינה גדלו בהדרגה, כמו גידול ממאיר על החברה, עד לרמה שבה כבר אין כל אפשרות לרסנם ולשמרם מפני התפשטות. להמשיך לקרוא

סיכום למאמר "הסחר בנשים" מאת אמה גולדמן

white-slave-israel-women-to-goהקדמה קצרה:
זהו סיכום למאמר "הסחר בנשים" מאת אמה גולדמן, אשר פורסם בעברית כחלק מהאסופה "חמישה מאמרים פמיניסטיים". הוא אמנם נכתב בשנת 1897, אך כל הכתוב בו תקף גם עבור ימינו-אנו.
_______________

הכול יודעים על קיומם של הזנות, של ההימורים, של האלכוהוליזם, ובכל זאת, פעם בכמה שנים יוצא תחקיר חדש אשר חושף את אותם עיסוקים לעיני-כול. כיצד ייתכן הדבר?

רק משעה שמצוקות אנושיות הופכות לצעצוע מבהיק וצבעוני פונה התינוק המגודל, ששמו המין האנושי, להתעניין בהן – לפחות למשך זמן-מה. אותם הצעצועים, אשר העיסוק בהם לבטח לא יפתור את שורש הבעיות בחברתנו, יספקו, מלבד שעשוע הציבור והוצאתו משגרתו המשמימה, תיקים פוליטיים לפרזיטים שמנים.

להמשיך לקרוא

יום האישה הבינלאומי! \ לנה פסינקובה

lwasmהיום הוא 8 במרץ, יום המאבק הבינלאומי של נשים למען השחרור מדיכוי כלכלי, חברתי ומגדרי. בשבילינו הוא אינו יום-חג שבו על גברים "חזקים" לתת מתנות לנשים "חלשות". זהו יום שמעלה על נס את חשיבות השוויון בין האישה לגבר. המאבק הנשי לשחרור נמשך כבר מעל למאתיים שנה, אך גם כיום מרבית הנשים בעולמנו עדיין משועבדות ומשניות לגברים ולתרבות הפטריארכלית. אנחנו רואות את זה ברור יותר במדינות העולם השלישי, אך גם באירופה, או במה שנהוג לכנות מדינות העולם הראשון. הנסיון המהפכני של העבר מעיד על כך שהמאבק לשחרור האנושות אינו יכול להתקיים בלא שחרור האישה! תנועות של נשים חייבות להיות חלק דומיננטי ומשפיע במסגרות מהפכניות ובתנועות חברתיות. אנו עדים היום להתפתחות המאבק למען זכויות נשים בכורדיסטאן הסורי והטורקי, היכן שנשים התקוממו הן נגד השלטון במדינה הטורקית והן נגד הפטריארכיה הכורדית. הצלחה של פמניזם המשולב עם סדר יום מעמדי מהווה מרכיב מפתח בשחרורה של כלל האנושות.

הדגש על תפקיד האישה בחברה מקבל תהודה רבה יותר בכל המזרח התיכון, בכלל זה גם בפלסטין, היכן ששכבות משכילות בחברה מבינות שלאומיות פרימיטיבית של המדוכאים לא מסוגלת לפתור את בעיות הדיכוי והניצול של נשים וגברים. חירותם של כלל התושבים במזרח התיכון תלויה היום במידה רבה במידת חירותן של נשים ערביות. למרות שאזרחיות בישראל הקטנה נהנות מחירות נדירה באזור, הן לא תוכלנה לשנות כלום עד שלא תתאחדנה עם הרוב המוחלט של הנשים הערביות במזרח התיכון. אותן תנועות נשים ולהט״ב אשר מנסות להתנער מנשים ערביות ומחברה מוסלמית ונוצרית, לא מודעות לתמיכה בפועל שלהן בקפיטליסטים ופוליטיקאים (וכולנו יודעות מהו הרוב המגדרי אצלהם) אשר מרוויחים ממלחמה מתמדת. באופן כזה הנשים מורמות ובמקום חירות ושוויון בוחרות בפטריוטיות ולאומנות.

אנו בטוחים שלמרות כל ההבדלים בין התרבויות אפשר ונחוץ לשתף פעולה במאבק למען שוויון בין כל בני האדם. אם יש לכן רעיונות לפרוייקטים משותפים או שאלות, תכתבו לנו. בואו נתמוך אחת בשני. אנחנו נשמח לשיתוף פעולה עם כל תנועה של נשים בעלת אג׳נדה מעמדית, אנטי-לאומית ואנטי-אימפריאליסטית.
unspecified

יום האישה הבינלאומי! \ לנה פסינקובה

pflp_bulletin_4_1981_backcover_pppa
היום, ב- 8 במרץ, חשוב לי להזכיר שיום זה אינו יום חג או יום שאמור להדגיש את "הנשיות" שלנו. זהו אינו חג שבו גברים "חזקים" נותנים מתנות לנשים "חלשות". ה- 8 במרץ הוא יום מאבק! זהו יום שמדגיש את חשיבות השוויון בין האישה לגבר! אף שהמאבק לשחרור נשי נמשך כבר יותר ממאה, היום עדיין מרבית הנשים בעולמנו משועבדות ומשניות לגבר. אנו רואות זאת במיוחד במדינות אסלאמיות, אפריקניות ובמשטרי אסיה הרודניים אך גם במדינות האירופיות וגם במדינת ישראל לא קיימת חברה שניתן לראות בה שוויון בין אישה לגבר. אך ישנה גם לחימה למען חירות – אנו רואות את הנשים הכורדיות נוטלות חלק במאבק הגדול שמתרחש ברוז'אבה, ותוך כדי בונות עולם חדש לחלוטין – עולם שבו אישה וגבר שווים כבני אדם. יבוא היום ומאבקן של הנשים הכורדיות יתפוס תאוצה ויתפשט בכל רחבי תבל. אני רוצה לברך את הנשים הפלסטיניות במאבקן, שתהיינה חזקות ותמשכנה לחתור לא רק למען פלסטין החופשית אלא גם למען מזרח תיכון שוויוני וצודק לכל המגדרים והמינים!

לנה פסינקובה, חברת "אחדות"

חמש שנים של פעילות לארגון "אחדות"!

אנו שמחות להודיע שמאז הקמתו של הארגון האנרכו-קומוניסטי "אחדות" עברו כבר חמש שנים. ארגוננו הוא הארגון האנרכיסטי הראשון בפלסטין הכבושה (לפחות בשטחי 67) ועד היום ממשיך להיות היחיד מזרם האנרכיזם החברתי בארץ. בתקופה הזו הצלחנו להתגבש למספר קבוצות ברחבי הארץ ולהטמיע שיח אנטי-מדינתי וחירותני בקרב הציבור, ובמיוחד אצל אנשי השמאל. אך עוד דרך ארוקה יש לפנינו, ואנו נמשיך לצעוד בה עד ליעד הסופי – הפלת המשטר הציוני והשתתפות במהפכה החברתית הכלל-פלסטינית והכלל-מזרח-תיכונית לשם כינון חברה חדשה, חירותנית ושיתופית! כן למלחמת מעמדות! כן למאבק נגד הכיבוש! כן לשוויון, חירות וסולידריות!

3

סוציאליזם, אנרכיזם ופמיניזם – קרול ארליך (1977)

מאנגלית: רועי זיסקינד

Image

"

את אישה בחברה קפיטליסטית. את מתעצבנת: על העבודה, על החשבונות, על בעלך (או האקס שלך), על בית הספר של הילדים, עבודות הבית, על כך שאת יפה, על כך שאת לא יפה, על כך שמסתכלים עלייך, או לא מסתכלים עלייך (ובכל מקרה, על כך שלא מקשיבים לך), וכו'. אם את מתחילה לחשוב על כל הדברים הללו, על איך הם משתלבים יחדיו, ומה בדיוק צריך להשתנות, ואז את מסתכלת סביב, אחר מילים שיוכלו להכיל את כל המחשבות הללו יחד בצורה מקוצרת, את כמעט מחויבת להגיע ל'פמיניזם סוציאליסטי'" [1]

על פי כל הסימנים, נשים רבות הגיעו למסקנה כי הפמיניזם הסוציאליסטי הוא הפתרון לבעיית הסקסיזם המתמשך. ה"סוציאליזם" (על המגוון המדהים של צורותיו) פופולרי בקרב אנשים רבים בימים אלה, כיוון שיש לו הרבה מה להציע: דאגה לאנשים העובדים, גוף תיאורטי מהפכני שאנשים יכולים להצביע עליו (בין אם קראו או לא קראו אודותיו), וכמה דוגמאות חיות של מדינות מתועשות שבנויות באופן שונה מארצות הברית וגרורותיה.

עבור פמיניסטיות רבות, סוציאליזם הוא אטרקטיבי מכיוון שהוא מבטיח לשים קץ לאי השוויון הכלכלי שפוגע בנשים העובדות. יתר על כן, עבור אותן נשים המאמינות שניתוח פמיניסטי לבדו  צר מכדי להקיף את כלל מופעי אי השוויון הקיימים בעולם, סוציאליזם מבטיח להרחיב את הניתוח, ובה בעת להגן מפני הדילול של נקודת המבט הרדיקלית של הפמיניזם.

מסיבות טובות, אם כן, נשים שוקלות האם "הפמיניזם הסוציאליסטי", הגיוני או לא כתאוריה פוליטית. פמיניסטיות סוציאלסטיות נראות כמי שהן גם נבונות וגם רדיקליות – לכל הפחות, רובן מרגישות ככל הנראה סלידה עמוקה לכמה מהמלכודות הרפורמיסטיות והסוליפסיסטיות שלתוכן נראה כי מספר הולך וגדל של נשים נופלות.

לנשים הפחות רומנטיות שבינינו, אומת האמזונות, עם צבאותיה המורכבים מאמהות חזקות גפיים הרוכבות אל השקיעה, היא לא מציאותית, אך גם לא מזיקה. עניין רציני יותר, הוא האובססיה הנוכחית של נשים רבות עם האלה הגדולה ומיני אביזרי הפולחן, הכישוף, הקסם, ותופעת המדיומים הנלווים אליה. כפמיניסטית העוסקת בשינוי המבנה החברתי, אני מוצאת את הדבר הזה כהכול פרט ללא מזיק.

הוכחה ראשונה: מעל אלף וארבע מאות נשים נסעו לבוסטון באפריל 1976, כדי להשתתף בכנס רוחניות נשי, שעסק בחלקו הגדול בעניינים שהוזכרו לעיל. האם האנרגיה שהשוקעה במזמורים, בהחלפת הרעיונות הפגאניים האחרונים, ובהשתתפות בסדנאות של ריקודי בטן ובטקסי וסת, לא הייתה יכולה להיות מושקעת במשהו טוב יותר ופמיניסטי יותר?

הוכחה שנייה: על פי דיווחים בעיתון פמיניסטי אחד לפחות, קבוצה של מכשפות ניסתה לגרום לסוזן סאקס לרחף אל מחוץ לכלא. אם הן חשבו בכנות שזה ישחרר את סאקס, אז הן היו מנותקות לחלוטין מן המציאות של הדיכוי הפטריארכלי. אם זה היה אמור להיות בגדר בדיחה קלילה, אז למה אף אחד לא צוחק?

רפורמיזם הוא סכנה הרבה יותר גדולה לאינטרסים של הנשים, מאשר משחקי מדיום מוזרים. אני יודעת ש"רפורמיסטי" הוא שם תואר שניתן להשתמש בו בדרכים שאינן כנות או יעילות – בעיקר בכדי להפגין את הטוהר האידאולוגי של מאן דהיא, או כדי לומר שפעילות פוליטית קונקרטית מכל סוג שהוא אינה ראויה לעשייה כי היא עלולה לשתף פעולה עם המנגנונים הקיימים. בתגובה, כמה פמיניסטיות טענו באופן משכנע כי סוגים נכונים של רפורמות יכולים להיבנות על בסיס תנועה רדיקלית. [2]

בדיוק באותה מידה, ישנן אסטרטגיות רפורמיסטיות שמבזבזות אנרגיה של נשים, אסטרטגיות המעלות את הציפיות של נשים אודות שינוי גדול שעומד להתרחש, ובסופו של דבר מטעות ומנכרות נשים, מכיוון שהאסטרטגיות הללו לא מסוגלות לספק את הטוב המובטח. הדוגמה הטובה ביותר (או הרעה ביותר) היא הפוליטיקה האלקטורלית. סוציאליסטיות מסוימות (שהתפתו לרעיון ההדרגתיות) נופלות בפח הזה. אנרכיסטיות יודעות טוב יותר. אינך יכולה לשחרר את עצמך באמצעים לא משוחררים; אינך יכולה לבחור סדרה חדשה של פוליטיקאיות (ולא משנה עד כמה הן חביבות כלפייך) שתנהלנה את אותם מנגנונים ישנים ומושחתים – שבתורם מנהלים אותך. כששדולת הרוב בארגון הנשים הלאומי (National Organization of Women)  – הסניף הרדיקלי של ארגון זה – מבקשת מנשים ללכת אחריהן "מחוץ לזרם המרכזי, אל המהפכה" באמצעים שכוללים פוליטיקה אלקטורלית, אז ברור כשמש כי כולן תטבענה במעמקי הדברים כפי שהם כיום.

פוליטיקה אלקטורלית היא מלכודת יומיומית וברורה מאליה. אפילו רבות שאינן רדיקליות למדו להימנע ממנה. בעיה סבוכה יותר היא קפיטליזם במסווה של כוח כלכלי פמיניסטי, כמו למשל, "הרשת הכלכלית הפמיניסטית" (Feminist Economic Network). השם עשוי להטעות אתכן. לכאורה הייתה זו רשת של עסקים אלטרנטיביים שהוקמה במטרה לשחוק את הקפיטליזם מבפנים על ידי יצירת עצמאות כלכלית לנשים. זהו בהחלט רעיון נחמד. הפרויקט הגדול הראשון של רשת זו נפתח בדטרויט באפריל 1976. בפרויקט זה, עבור דמי חברה של 100 דולרים לשנה, נשים אמידות יכלו לשחות בבריכה פרטית, לשתות בפאב פרטי, ולקבל הנחות במקבץ של בוטיקים. בה בעת, הרשת עצמה שילמה לנשים העובדות שלה 2.50 דולר לשעת עבודה שם. המנהלת, לאורה בראון, הכריזה כי מיזם זה הוא "תחילתה של המהפכה הכלכלית הפמיניסטית". [3]

כאשר שניים מאותם משחקים ישנים – הפוליטיקה האלקטורלית והקפיטליזם – מסומנים כמבשרי "המהפכה", זה מעיד על כך שהמילה הזו שובשה לחלוטין. אין זה מפתיע שסוג סוציאליסטי כלשהו של פמיניזם נתפס כאי של שפיות מהפכנית לנשים רבות שאינן רוצות להיות מכשפות, לוחמות פרימיטיביות, סנאטוריות, או בעלות הון קטנות, אך מי שרוצה לחסל את הסקסיזם תוך יצירת חברה שונה, צריכה לשים לב לפמיניזם האנרכיסטי, שיכול לספק מסגרת תאורטית משמעותית. פמיניסטיות רבות מדי, או שמעולם לא שמעו על הפמיניזם האנרכיסטי, או שדוחות אותו ומסמנות אותו כאגודת נשים המשמשות כסייעניות למיידי פצצות ממין זכר.

פמיניזם סוציאליסטי מספק מבחר של בתים פוליטיים. מצד אחד, הפלגים המלוכלכים והצפופים של "השמאל הישן" כמו למשל, המפלגה הקומוניסטית המהפכנית של ארה"ב, ליגת אוקטובר, ומפלגת הפועלים הבינלאומית. מעט מאוד נשים מוצאות פלגים אלה כראויים למגורים אידאולוגיים. מצד שני, מספר לא מבוטל של נשים מצאות את עצמן במוסדות האקלטקטיים שנבנו על ידי ארגוני שמאל חדשים יותר כמו למשל, התנועה האמריקאית החדשה, או "איגודי נשים" אוטונומיים שונים.

הפמיניסטיות הסוציאליסטיות החדשות הריצו קמפיין אנרגטי, ויעיל במידה רבה, כדי לגייס נשים בלתי מזוהות פוליטית. מנגד, קבוצות השמאל הותיקות והנוקשות יותר דחו במידה רבה את עצם הרעיון שלסביות, בדלניות, פמיניסטיות מוזנחות ו"לא מתאימות" אחרות יוכלו לעבוד עם היורשים האצילים של מרקס, טרוצקי (למרות שהטרוצקיסטים הם בלתי צפויים), סטלין ומאו. רבים מה דוחים את הרעיון של תנועת נשים אוטונומית, שמתעסקת בסוגיות של נשים. בשבילם, ארגון כזה מלא בנשים "בורגניות" (הכינוי המרקסיסטי הפוגעני ביותר) הנחושות בדעתן לתת את ידן לסוגיה שלהן, מה ש"מפלג את מעמד הפועלים", הנחה מוזרה הרואה בעובדים כטיפשים יותר מכל אחת אחרת. לכמה מהגופים הללו יש סלידה היסטרית ללסביות: הקבוצות הידועות ביותר לשמצה הן ליגת אוקטובר והמפלגה הקומוניסטית המהפכנית של ארה"ב, אך הן לא לבד. במדיניות זו, כמו ברבות אחרות, הקו האנטי-לסבי נובע ממדיניותן של מדינות קומוניסטיות. המפלגה הקומוניסטית המהפכנית של ארה"ב, לדוגמה, פרסמה בשנות ה-70 המוקדמות (בימים שלפני הפיכת ארגון העובדים המהפכני הותיק הזה למפלגה) נייר עמדה לפיו הומוסקסואלים "נכלאו בבוץ וברפש של הניוון הבורגני", וששחרור הומוסקסואלים הוא אידאל "אנטי-פועלי וקונטר-רבולוציונרי".  כל קבוצות "השמאל הישן" חשים שלא בנוח עם הרעיון שאישה שאינה נמנית על "הפרולטריון" מדוכאת באיזושהי צורה. מעמד הפועלים, כמובן, הוא מושג גמיש להפליא: בדיונים העכשוויים בשמאל, מושג זה נע מעובדי נקודות הייצור לקבוצה עצומה שמכילה כל איש או אישה שמוכרת את עבודתה עבור שכר, או שתלויה במישהו אחר שעושה זאת. זה כמעט כולנו. (אז, פאפא קארי (קרל מרקס), אם 90 אחוז מאוכלוסיית ארצות הברית הם אוונגרד, למה המהפכה טרם פרצה?)

הפמיניסטיות הסוציאליסטיות החדשות ניסו בכל מיני דרכים יצירתיות לשמר על ליבת חשיבה מרקסיסטית-לניניסטית, לעדכן אותה, ולהשתיל אותה בפמיניזם הרדיקלי בן זמננו. התוצאות הן לעיתים משונות. ביולי 1975, הנשים של התנועה האמריקאית החדשה ומספר קבוצות אוטונומיות כינסו את הכנס הארצי הראשון על פמיניזם סוציאליסטי. עצם הכינוס לא פורסם יותר מדי מראש, וכולן נראו מופתעות שכל כך הרבה נשים (מעל שש-מאות) רצו לבלות את סוף השבוע של ה-4 ביולי ביילו ספרינגס, אוהיו.

בקריאת הנאומים שנישאו בכנס, כמו גם פרשנויות נרחבות שנכתבו על ידי נשים אחרות ששהו בכנס ,[4] כלל לא ברור מה המארגנות חשבו שהן מציעות בשם "הפמיניזם הסוציאליסטי". מהעקרונות שנוסחו מראש, לפני קיומו של הכנס – בהזמנה אליו, עלו שני עקרונות שתמיד זוהו עם פמיניזם רדיקלי, ושלמעשה נחשבו ונחשבים בדרך כלל כמנוגדים לפרספקטיבה סוציאליסטית. בעקרון הראשון נכתב כי: "אנחנו מכירות בצורך, ותומכות בקיומה, של תנועת נשים אוטונומית לאורך התהליך המהפכני". העקרון השני קרא: "אנחנו מסכימות שכל דיכוי, בין אם הוא מבוסס על גזע, מעמד, מין או לסביות, קשור וכי המאבקים לשחרור מהדיכוי חייבים להתקיים בו זמנית ובשיתוף פעולה". העקרון השלישי רק ציין כי "הפמיניזם הסוציאליסטי הוא אסטרטגיה למהפכה", והעיקרון הרביעי והאחרון קרא לקיים דיונים "ברוח המאבק והאחדות".

אלה, כמובן, מתאבנים טעימים – תפריט שנועד למשוך כל אחת. אך כאשר פמיניסטיות "סוציאליסטיות" מגישות את התנועה העצמאית של הנשים כמנה העיקרית, וכשהן אומרות שדיכוי מעמדי הוא רק סוג אחד מיני דיכויים רבים, לא חשוב יותר מאף דיכוי אחר, אז (כפי שמבקרים מרקסיסטיים אומרים) זהו לא סוציאליזם יותר.

עם זאת, פמיניסטיות סוציאליסטיות לא מבינות את ההשלכות של פמיניזם רדיקלי עד הסוף. אם היו מבינות, הן היו מקבלות עיקרון אחר: עיקרון שרואה במבנים בלתי-היררכיים כחיוניים לפרקטיקה פמיניסטית. זה, כמובן, יותר מדי בשביל סוציאליסטיות. אך מה שזה אומר זה שהפמיניזם הרדיקלי הרבה יותר תואם לסוג אחד של אנרכיזם מאשר הוא תואם לסוציאליזם. הסוג הזה הוא האנרכיזם הסוציאלי (שנודע גם כאנרכו-קומוניזם), לא הסוגים האינדיבידואליסטים או ה"אנרכו"-קפיטליסטים.

זה לא יהווה ידיעה חדשה לפמיניסטיות שמכירות את העקרונות האנרכיסטיים – אך מעט מאוד פמיניסטיות מכירות אותם. זה מובן, שכן אנרכיזם נע בין סיקור תקשורתי מוטה לרעה לחוסר סיקור מוחלט. אם הפמיניסטיות היו מכירות את האנרכיזם, הן לא היו מתאמצות כל כך לראות בסוציאליזם כאמצעי ללחימה בדיכוי הסקסיסטי. פמיניסטיות חייבות להיות ספקניות כלפי כל סוג של תאוריה חברתית שמגיעה עם סט מובנה של מנהיגים ומונהגים, לא משנה עד כמה "דמוקרטי" מבנה ריכוזי זה מתיימר להיות. נשים מכל המעמדות, הגזעים, ונסיבות החיים היו בצד המקבל עליו שליטה זמן רב מדי מכדי לרצות להחליף סט אחד של אדונים באחד אחר. אנחנו יודעות למי יש את הכוח, ולמעט מקרים יוצאים מן הכלל, אלו לא אנחנו.

כמה אנרכה-פמיניסטיות בנות זמננו הצביעו על הקשרים בין האנרכיזם הסוציאלי לבין הפמיניזם הרדיקלי.  לין פארו אמרה כי "הפמיניזם מביא אל הפרקטיקה את מה שהאנרכיזם מטיף לו". פגי קורנגר מאמינה כי "פמיניסטיות היו אנרכיסטיות באופן לא מודע, הן בתאוריה והן בפרקטיקה, במשך שנים". מריאן לייטון הצהירה כי "ההבדל בין הפמיניזם הרדיקלי לאנרכה-פמיניזם הוא בעיקרו בעשיית הצעד לעבר פיתוח תאורטי של המודעות העצמית". [5]

"אנחנו בונות אוטונומיה

התהליך של פיתוח מתמיד של סינתזה

לכל יצור חי.

אנחנו מפיצות

ספונטניות ויצירה

אנחנו לומדות את ההנאות של השוויון

של מערכות יחסים

ללא שליטה

בין אחיות

אנחנו הורסות שליטה

בכל צורותיה"

מזמור זה הופיע בגיליון של העיתון הפמיניסטי הרדיקלי "It Aint Me Babe" [6], שכותרתו קראה "חיסול כל ההיררכיות". זה לא תויג כעיתון אנרכיסטי (או אנרכה-פמיניסטי), אך הדימיון מדהים. זה מדגים הרבה ממה שהתנועה החדשה של שחרור האישה התעסקה בו בשנותיה הראשונות. וזו הרוח הזו שתאבד אם בן התערובת של הפמיניזם הסוציאליסטי יכה שורשים; אם פולחן האלה הגדולה או האומה הלסבית תשכנענה נשים להקים צורות חדשות של שליטה וכניעה.

פמיניזם רדיקלי ואנרכה-פמיניזם

כל הפמיניסטיות הרדיקליות וכל הפמיניסטיות האנרכו-סוציאליסטיות עוסקות בקבוצה של בעיות משותפות: השליטה של האיש/ה על גופה/ו; חלופות למשפחה הגרעינית ולהטרוסקסואליות; שיטות חדשות לטיפול בילדים שתשחררנה את ההורים ואת הילדים; אוטונומיה כלכלית; חיסול הסטראוטיפיים המיניים בחינוך, בתקשורת, ובמקומות העבודה; ביטול חוקים דכאניים; שימת קץ לסמכות הגברית, לבעלותו ולשליטתו בנשים; מתן האמצעים לנשים לפיתוח מיומנויות ויחס חיובי כלפי עצמן; חיסול מערכות יחסים דכאניות; ומה שהסיטואציוניסטים כינו "ההמצאה מחדש של חיי היומיום".

יש, אם כן, נושאים רבים שבהם פמיניסטיות רדיקליות ואנרכה-פמיניסטיות מסכימות. אך אנרכה-פמיניסטיות עוסקות בעוד משהו. מכיוון שהן אנרכיסטיות, הן פועלות למען סיום כל מערכות היחסים הכוחניות, בכל הסיטואציות בהן אנשים יכולות לדכא אחת את השנייה. בניגוד לכמה פמיניסטיות רדיקליות שאינן אנרכיסטיות, הן אינן מאמינות שהפקדת הכוח בידיהן של נשים תוכל להוביל לחברה שאינה דכאנית. ובניגוד לרוב הפמיניסטיות הסוציאליסטיות, הן אינן מאמינות שמשהו טוב יכול לצאת מתנועה המונית עם אליטה בהנהגה. בקיצור, לא "מדינת עובדים" או מטריארכיה תסיימנה את הדיכוי של כולם. המטרה, אם כן, אינה "לתפוס" את הכוח, כפי שהסוציאליסטיות רוצות, אלא לבטל את הכוח.

בניגוד לאמונה הפופולרית, כל האנרכיסטים הסוציאליים הם סוציאליסטים. כלומר, הן רוצות לקחת את העושר מידיהן של המעטות ולהפיץ אותו בין כלל חברות הקהילה. והם מאמינים שאנשים צריכות לשתף פעולה האחת עם השני כקהילה, במקום לחיות כפרטים בודדות. עבור אנרכיסטיות, הנושאים המרכזיים הם תמיד כוח והיררכיה חברתית. אם מדינה – אפילו מדינה המתיימרת לייצג את העובדות – תמשיך להתקיים, היא תבנה מחדש צורות של שליטה, וחלק מהאנשים לא תהיינה חופשיות יותר. אנשים אינן חופשיות משום שהן שורדות, או אפילו חיות ברווחה כלכלית. הן חופשיות רק כאשר יש להן את השליטה על החיים שלהן. לנשים, אפילו יותר מרוב הגברים, יש מעט מאוד שליטה על חייהן. השגת אוטונומיה שכזו, ועמידה על כך שכולם צריכים לקבל אותה, היא המטרה העיקרית של אנרכה-פמיניסטיות.

כוח לאף אחת, ולכל אחת: לכל אחת את הכוח והשליטה על החיים שלה/ו, ולא על אף אחת אחרת. [7]

בפרקטיקה

זוהי התאוריה, מה לגבי הפרקטיקה? שוב, לפמיניסטיות רדיקליות ואנרכה-פמיניסטיות יש הרבה יותר במשותף מאשר למי מהן עם הפמיניזם הסוציאליסטי. [8] שני הקהלים עובדים כדי לבנות מוסדות אלטרנטיביים, ושניהם לוקחים את הפוליטיקה האישית מאוד ברצינות. פמיניסטיות סוציאליסטיותלעומתן, נוטות פחות לחשוב על דברים הנחוצים לפרקטיקה מהפכנית. פיתוח צורות אלטרנטיביות של התארגנות זה אומר פיתוח מרפאות לעזרה עצמית; זה אומר קבוצות וידאו ועיתונות של נשים, במקום הטלויזיה והעיתונות המסחריות; זה אומר חיים בקולקטיבים, במקום חיים במשפחות גרעיניות מבודדות; מרכזי סיוע במקרי אונס; קואופרטיבי מזון; מעונות יום בשליטת ההורים; בתי ספר חופשיים; קואופרטיבי הדפסה; קבוצות רדיו אלרטנטיביות, וכו'.

ובכל זאת, זה טוב מועט מאוד אם ביצירת המוסדות האלטרנטיביים המבנים שלהם מחקים את המודלים הקפיטליסטיים וההיררכיים אותם אנחנו מכירות כה טוב. פמיניסטיות רדיקליות רבות הכירו בכך מוקדם: זו הסיבה שבגינה הן עבדו כדי לארגן מחדש את הצורה בה נשים תופסות את העולם ואת עצמן (דרך קבוצות להגברת המודעות), ולכן הן פעלו לארגון מחדש של הצורות של יחסי העבודה ויחסי הגומלין הבין-אישיים (דרך קבוצות קטנות וחסרות הנהגה שבהן משימות מועברות ברוטציה והמיומנויות והידע משותפים). הן ניסו לעשות זאת בחברה היררכית שלא סיפקה שום מודל פרט למודלים של חוסר שיוויון. אין ספק כי ידע אודות התאוריה האנרכיסטית והמודלים של ההתארגנות האנרכיסטית היה יכול לעזור. אם היו מצוידות בידע כזה, פמיניסטיות רדיקליות היו עשויות להימנע מכמה מהטעויות שהן עשו – ואולי היו מצליחות להתגבר בצורה טובה יותר על חלק מהקשיים בהם נתקלו בניסיונן לשנות את עצמן ואת החברה בו זמנית.

קחו, למשל, את הויכוח שעדיין עכשווי על "נשים חזקות" וסוגיית המנהיגות, הקשורה בקשר הדוק לכך. את העמדה הפמיניסטית הרדיקלית ניתן לסכם כך:

  1. נשים נותרו בתחתית החברתית משום שהן מבודדות האחת מהשנייה, ונמצאות במערכות יחסים של שליטה וכניעה עם גברים.
  2. גברים לא יביאו לשחרורן של הנשים, הנשים חייבות לשחרר את עצמן.  זה לא יוכל לקרות אם כל אישה תנסה לשחרר את עצמה לבד. לכן, נשים חייבות לעבוד יחדיו במודל של עזרה הדדית.
  3. "אחוות נשים היא חזקה", אבל נשים לא יכולות להיות אחיות אם הן משחזרות דפוסים גבריים של שליטה וכניעה.
  4. צורות ארגוניות חדשות צריכות להתפתח. הצורה העיקרית היא הקבוצה הקטנה ונטולת ההנהגה; ההתנהגויות החשובות ביותר הן שיוויוניות, תמיכה הדדית, והשיתוף של מיומנויות וידע.

אם נשים רבות קיבלו על עצמן את העמדה הזו, רבות יותר לא קיבלו. חלקן התנגדו לכך מההתחלה; אחרות ראו ממקור ראשון שהיה קשה להוציא את זה אל הפועל, והסיקו בצער רב כי אידיאליזם יפה שכזה לעולם לא יעבוד.

תמיכה אידאולוגית לאלו שדחו את העקרונות שהוצגו על ידי "האנרכיסטיות הבלתי מודעות" (הפמיניסטיות הרדיקליות שלעיל) סופקה בשני מסמכים שהופצו במהירות בין ארגונים ועיתונים של שחרור האישה. הראשון היה נאומה של אנסלמה דל'אוליו בפני הקונגרס השני לאיחוד נשים, שנערך במאי 1970 בניו יורק סיטי. הנאום, שכותרתו הייתה "פירוד והרס עצמי בתנועת הנשים: מכתב התפטרות", העניק את הסיבות בגינן דל'אוליו החליטה לעזוב את תנועת הנשים. המסמך השני היה "עריצותו של חוסר המבנה" של ג'ורין (ג'ו פרימן), שהופיע לראשונה ב-1972, בתקופת הגל השני של הפמיניזם. שני המסמכים העלו סוגיות של פרקטיקות ארגוניות ואישיות, שהיו, ועודן, חשובות מאוד לתנועת הנשים.

"באתי להודיע על שירת הברבור שלי לתנועת הנשים…נהרסתי…למדתי לפני שלוש וחצי שנים שנשים תמיד תהיינה מחולקות – אחת כנגד השנייה, מלאות בהרס עצמי וזעם חסר אונים. מעולם לא חלמתי שאראה את היום שבו הזעם הזה, המתחזה לרדיקליזם פסאודו-שיוויוני תחת הכותרת "פרו-נשי", יהפוך לפשיזם שמאלי אנטי-אינטלקטואלי ומרושע להחריד, ויהיה בשימוש בתנועה כדי לפסול אחיות נבחרות, על ידי התחכום והצדק של בית דין השדה של הקו קלוקס קלאן. אני מתכוונת, כמובן, להתקפה האישית, הגלויה והנתעבת, לה היו נתונות נשים בתנועה שהגיעו לאיזשהו הישג…אם את…בעלת הישגים – את מיד מתויגת כאופורטוניסטית התרה אחר ריגושים, שכירת חרב חסרת רחמים, שפועלת במטרה להשיג את התהילה והעושר שלה על גבי גופותיהן של אחיות בלתי אנוכיות שקברו את היכולות שלהן והקריבו את השאיפות שלהן לתפארת הפמיניזם…אם איתרע מזלך להיות גלויית לב ורהוטה, את מואשמת בכך שאת שיכורת כוח, אליטיסטית, גזענית, ולבסוף, הכינוי הגרוע מכולם: מזדהה כזכר." [9]

כאשר אנסלמה דל'אוליו נשאה את נאום הפרידה הכעוס הזה מהתנועה, זה עשה שני דברים: עבור חלק מהנשים, זה העלה את השאלה כיצד נשים יכולות לשים קץ ליחסי הכוח הבלתי שיוויונים בינן לבין עצמן מבלי להרוס אחת את השנייה. עבור אחרות, זה עשה בדיוק ההפך – זה סיפק הצדקה קלה לכל אותן נשים שכבר שלטו בנשים אחרות בצורה "בלתי אחיותית" כלל. כל מי שהייתה מעורבת בתנועה לשחרור האישה באותו זמן ידעה שהצהרתה של דל'אוליו עוותה על ידי נשים מסוימות בדיוק באופן הזה:  קראי לעצמך אסרטיבית, או חזקה, או מוכשרת, ותוכלי לקבל תווית של התנהגות מכוערת, חסרת רגישות ומדכאת. נשים שהציגו עצמן כגיבורות טרגיות נהרסו על ידי "אחיותיהן" הקנאיות והמוטעות (וגם, כמובן, ההרבה פחות מוכשרות) שיכלו לסמוך על תגובה אוהדת מכמה נשים אחרות.

נשים שהיו מעורבות בתנועה באותו הזמן יודעות שסוג הדברים שדל'אוליו דיברה עליהם באמת התרחשו, והם לא היו אמורים להתרחש. ידע של התאוריה האנרכיסטית זה לא מספיק, כמובן, כדי למנוע התקפות חסרות הבחנה על נשים. אבל במאבק ללמוד דרכים חדשות של התייחסות אחת לשנייה ועבודה אחת עם השנייה, ידע כזה היה עשוי – רק אולי – למנוע חלק מהטעויות ההרסניות הללו.

באופן אירוני, טעויות אלה הונעו על ידי השנאה של פמיניסטיות רדיקליות לצורות המקובלות של הכוח, והיחסים האישיים הבלתי אנושיים הנובעים מסיטואציה שבה לקבוצה אחת של אנשים יש כוח על פני האחרות. כשפמיניסטיות רדיקליות ואנרכה-פמניסיטיות מדברות על חיסול הכוח, הן מתכוונות להיפטרות מכלל המוסדות, כל צורות החיברות, כל הדרכים שבהן אנשים כופות אחת על השנייה את כוחן – ואחרות נכנעות לכפייה.

בעיה רצינית התעוררה בהגדרת טיבה של הכפייה בתנועת הנשים. העוינות כלפי הנשים ה"חזקות" התעוררה משום שאותה אישה "חזקה" יכולה הייתה, לפחות באופן פוטנציאלי, לכפות את כוחה על נשים שהן פחות רהוטות, פחות בטוחות בעצמן, ופחות אסרטיביות ממנה. כפייה בדרך כלל הרבה יותר מתוחכמת מכוח פיזי או סנקציה כלכלית. אדם אחד יכול לכפות את כוחו על אחר מבלי לקחת את עבודתו, להכות אותו, או לזרוק אותו לכלא.

לנשים חזקות היה יתרון עצום. לעיתים קרובות הן ידעו יותר. אין ספק שהן התגברו מזמן על החיברות המשתק שהדגיש כי על נשים לטפח פסיביות, ביישנות, צייתנות, והתנהגות קונפורמיסטית – חיברות שלימד נשים לחייך כשאינן משועשעות, ללחוש כשהן הרגישו שהן חייבות לצעוק, להשפיל את מבטן כאשר מישהו התבונן בהן באגרסיביות. נשים חזקות לא פחדו לדבר בציבור; הן לא פחדו לקחת על עצמן משימות "גבריות", או לנסות דברים חדשים. או כך לפחות זה נראה.

שימי אישה "חזקה" באותה קבוצה קטנה עם אחת "חלשה", והיא תהפך לבעיה: איך היא לא שולטת? איך היא חולקת את הכישורים שהרוויחה בעמל שלה ואת הביטחון שלה עם אחותה? ומהצד השני – איך האישה "החלשה" תלמד לפעול בעצמה למען האינטרסים שלה? איך בכלל אפשר להעלות על הדעת "עזרה הדדית" בסיטואציה חד-כיוונית שכזו? איך אפשר להעלות על הדעת "אחוות נשים" כאשר החברה "החלשה" לא מרגישה שווה לזו "החזקה"?

אלה שאלות מסובכות, ללא תשובות פשוטות. אולי הכי קרוב שנגיע לכדי מענה זה בסלוגן האנרכיסטי, "אנשים חזקות אינן זקוקות למנהיגות". אלה מאיתנו שלמדו לשרוד על ידי שליטה באחרות, כמו גם אלה מאיתנו שלמדו לשרוד על ידי קבלת השליטה עליהן מצד אחרות, צריכות לחברת את עצמנו מחדש כך שנהיה חזקות מבלי לשחק במשחקי השליטה-כניעה, כך שנשלוט במה שקורה לנו מבלי שנשלוט באחרות. זה לא יכול לצאת אל הפועל על ידי בחירת האנשים "הנכונים" לתפקיד הציבורי, או על ידי הליכה אחר "הקו המפלגתי הנכון"; כפי שאין זה יכול לצאת על הפועל בישיבה ובהרהור בחטאינו. אנחנו בונות את עצמנו ואת עולמנו דרך פעילות, דרך הצלחות חלקיות, וכישלון, ועוד הצלחות חלקיות. וכל הזמן אנחנו מתחזקות והופכות לעצמאיות יותר.

אם אנסלמה דל'אוליו מתחה ביקורת על הפרקטיקה הבין-אישית של פמיניסטיות רדיקליות, ג'ורין (ג'ו פרימן) העלתה כמה שאלות קשות על המבנה הארגוני. במאמרה "עריצותו של חוסר המבנה" [10], טענה כי אין ארגונים נטולי מבנה, ואנשים שטוענות שישנם כאלה – משטות את עצמן. לכל הקבוצות והארגונים יש מבנה; ההבדל הוא בשאלה האם המבנה בא לידי ביטוי באופן מפורש. אם הוא חבוי, אליטות נסתרות יתקיימו בוודאות וישלטו בקבוצה – ובכולן, הן המנהיגות והן המונהגות, יכחישו זאת או לא ישימו לב לשליטה הקיימת. זו ה"עריצות" של חוסר המבנה. כדי להתגבר עליה, על פי דבריה של גו'רין,  הקבוצות צריכות להקים מבנים פתוחים, הבאים לידי ביטוי באופן מפורש, והאחראיים לתת דין וחשבון לכלל החברות.

כל אנרכה-פמיניסטית, אני חושבת, תסכים עם הניתוח שלה – עד לנקודה הזו,  אך לא מעבר לכך. דבר נוסף שג'ורין אמרה הוא שהקבוצות שהן כביכול"נטולות מנהיגות ונטולות מבנה" לא מסוגלות לעשות את המעבר מדיבורים למעשים. לא רק החוסר שלהן במבנים פתוחים, אלא גם גודלן הקטן, והדגש שלהן על העלאת מודעות (בדיבורים) חייבות, לטענתה, להפוך קבוצות אלה לבלתי יעילות.

ג'ורין לא אמרה שקבוצות נשים צריכות להיבנות באופן היררכי. למעשה, היא קראה למנהיגות שתהיה "מפוזרת, גמישה, פתוחה וזמנית"; לבניית ארגונים באחריות, תוך ביזור הכוח בין מספר מרבי של נשים, יצירת רוטציה במשימות השונות, שיתוף מיומנויות והפצת מידע ומשאבים בין החברות. כולם ערכים טובים לכל ארגון אנרכיסטי סוציאלי! אך הזלזול שלה בהעלאת המודעות בקרב נשים, והעדפתה לארגונים אזוריים וארציים גדולים הייתה בהחלט חלק מהדרך הישנה לעשות דברים, דרך, שבמרומז, קיבלה את המשך קיומם של המבנים ההיררכיים.

קבוצות גדולות מאורגנות כך שהכוח וקבלת ההחלטות מואצלים למעטים – אלא אם כן, מדובר ברשת של קולקטיבים קטנים המתואמים בצורה אופקית, דבר שג'ורין לא הזכירה. איך קבוצה כמו ארגון הנשים הלאומי, עם 60,000 החברות שלה בשנת 1975, תקיים רוטציות במשימות השונות, תשתף מיומנויות, ותוודא שכל המידע והמשאבים יהיו זמינים לכולן? היא לא יכולה, כמובן. לקבוצות שכאלה יש נשיאה, ודירקטוריון, ומשרד ארצי, וחברות – שחלקן נמצאות בסניפים מקומיים, ואחרות הן חברות מבודדות. במעט מאוד קבוצות שכאלה יש דמוקרטיה ישירה ממשית, ומעטות הקבוצות שמלמדות את חברותיהן דרכים חדשות לעבודה משותפת ויחסים הדדיים.

האפקט המצער של "עריצותו של חוסר המבנה" היה שזה קשר יחדיו ארגון גדול, מבנה פורמלי, ופעולה ישירה מוצלחת, בצורה שנראתה כהגיונית להרבה אנשים. נשים רבות חשו כי על מנת להילחם בדיכוי החברתי, ארגון גדול הוא חיוני, וככל שהארגון יהא גדול יותר – כך ייטב. המסקנה הייתה שעל מנת להתמודד עם כוח הדיכוי יש לייצר כוח דומה בגודלו: אינך יכולה להרוג פיל עם רובה אוויר, ואינך יכולה להפיל את המדינה הפטריארכלית עם קבוצה קטנה. לנשים שקיבלו את הטיעון שגודלה של הקבוצה קשור לגודל האפקטיביות שלה, האפשרויות הארגוניות נראו כמוגבלות לארגונים ליברלים גדולים כמו "ארגון הנשים הלאומי" או לארגונים סוציאליסטיים המוניים.

אך כמו בכל כך הרבה דברים אחרים שנראים הגיוניים, הלוגיקה פגומה. "הדיכוי החברתי" הוא המחשה, ישות מנופחת, משתקת ומלאכותית, שהיא גדולה, בעיקר במובן זה שאותו דיכוי פוגע ברבות מאיתנו. אך דיכויים, לא משנה כמה הם נפוצים וכמה הם צפויים, הם כמעט תמיד נעשים לנו על ידי מישהו, אינדיבידואל – אפילו אם האדם הזה פועל כסוכן של המדינה, או כחבר של הגזע, המגדר או המעמד השולט. תקיפות השוטרים המסיביות על כוחותינו המתכנסים מוצאים אל הפועל על ידי מספר שוטרים; אפילו השוטר, או הבוס, או הבעל, שמבצע את תפקידו הסקסיסטי או האוטוריטרי, מצטלב עמנו בנקודה מסוימת בחיי היומיום שלנו. דיכוי ממוסד אכן קיים, בקנה מידה גדול, אך הוא רק לעיתים רחוקות צריך להיות מותקף (ואכן, רק לעיתים רחוקות יכולות להיות מותקף) על ידי קבוצה גדולה. טקטיקות גרילה של קבוצה קטנה – לעיתים אפילו של אינדיבידואלית אחת – יעבדו טוב מאוד כתגובה.

עוד השפעה מצערת ממנטליות "עריצותו של חוסר המבנה" (אם לא ישירות מהמאמר) הייתה שהיא האכילה אנשים בסטריאוטיפים אודות אנרכיסטיות. (אנשים בדרך כלל אינם בולעים משהו אלא אם כן הם רעבים). אנרכיסטיות סוציאליות אינן מתנגדות למבנה: הן אפילו אינן נגד מנהיגות, ובלבד שאינה נושאת פרסים או פריבילגיות, ושהיא זמנית וממוקדת במשימה ספציפית. עם זאת, אנרכיסטיות, שרוצות לבטל את המבנים ההיררכיים, כמעט תמיד מתויגות כמי שלא רוצות מבנה כלל. למרבה הצער, התמונה של להקת נשים לא מאורגנות, כאוטיות ואנרכיסטיות, הנסחפות ללא כיוון, תפסה. למשל, ב1976 "קווסט" הדפיס מחדש תמליל ערוך של ראיון שנתנו שרלוט באנץ' ובוורלי פישר לרשת רדיו פמיניסטית ב1972. במובן מסוים, הדבר המעניין ביותר אודות הראיון היה זה שעורכי "קווסט" חשו כי הנושאים שנידונו בראיון היו עדיין רלוונטיים ב1976. [11] ("אנחנו רואות את אותו הטינוף על מנהיגים, והאדרה של חוסר מבניות שהיו קיימים לפני חמש שנים." (עמוד 13) ). אך מה שהיה לבאנץ' לומר בזמנו היה גם כן מעניין מאוד: לדבריה, הדגש על פתרון בעיות המבנה והמנהיגות היה "רצון אנרכיסטי חזק מאוד. היה זה רצון טוב, אך היה זה רצון בלתי מציאותי" (עמוד 14).

אנרכיסטיות, שרגילות להיקרא "לא מציאותיות", יציינו כי "חוסר המציאות" של כל זה נעוץ, ככל הנראה, בבעיות שתנועת הנשים חוותה בפועל בארגון העצמי שלה – בעיות של מנהיגות נסתרת, של "מנהיגות" שנוצרו בתנועה בטיפוחה של התקשורת, של קושי בהגעה לנשים שמתעניינות אך אינן מחויבות, של ייצוג יתר של נשים ממעמד הביניים עם זמן רב בידיהן, של העדר צורה של התנועה, של החוסר בקבוצות משימה ספציפיות אליהן יכלו נשים להצטרף, של עוינות כלפי נשים שניסו להראות מנהיגות או יוזמה. כתב אישום כבד! עם זאת, הבעיות האמיתיות מאוד הללו לא נוצרו על ידי האנרכיזם, והן אינן יכולות להירפא על ידי מינונים של אוונגרדיות או רפורמיזם. ועל ידי תיוג קשיים ארגוניים אלה כ"אנרכיסטיים", פמיניסטיות מתעלמות ממסורת אנרכיסטית עשירה, בזמן שבו זמנית, הן עצמן מציעות פתרונות שהם – למרות שהן כנראה אינן יודעות זאת – אנרכיסטיים. באנץ' ופישר הציגו מודל של מנהיגות שבו כולן משתתפות בקבלת ההחלטות; ומנהיגות היא ספציפית למצב מסוים ומוגבלת בזמן. פישר ביקרה את "ארגון הנשים הלאומי" על "הנהגתו ההיררכית שאינה אחראית לרוב החברות" (עמוד 9), ובאנץ' הצהירה, "מנהיגות היא נטילת יוזמה בידי אנשים, דאגה לביצוען של היוזמות, הבאת הרעיונות והדמיון לכדי יישום, והצגת כישורים מיוחדים בתחומים שונים" (עמוד 8). איך הן מציעות שנמנע את השתקת הנשים הללו על ידי טיעוני שווא על שיוויון? "הדרך היחידה שנשים תפסקנה להפיל נשים חזקות היא אם הן תהיינה חזקות בעצמן" (עמוד 12). או, כפי שאמרתי קודם לכן, אנשים חזקות לא צריכות מנהיגות. ממש כך!

סיטואציוניזם ואנרכה-פמיניזם

"לשנות את העולם ולשנות את מבנה החיים הם אחד שהוא אותו הדבר." [12]

"האישי הוא הפוליטי" [13]

אנרכיסטיות רגילות לשמוע שהן חסרות תאוריה שתסייע לבנות חברה חדשה. במקרה הטוב, מלעיזיהם אומרים בפטרונות, כי אנרכיזם מלמד אותנו מה לא לעשות. לא לאפשר סמכות ביורוקרטית או היררכית; לא לתת למפלגת אוונגרד לקבל את ההחלטות; לא לרמוס אותי. לא לרמוס אף אחד. על פי נקודת מבט זו, האנרכיזם אינה תאוריה כלל. זהו סט של פרקטיקות מזהירות, קולות של מצפון ליברטריאני – תמיד אידיאליסטי, ולפעמים קצת פראי, לעתים אנכרוניסטי, אך מדובר בתזכורת הכרחית.

יש יותר מגרעין של אמת להשגה הזו. אך באותה מידה, יש סוגים שונים של חשיבה אנרכיסטית שיכולים לספק מסגרת תאורטית לניתוח העולם ולפעולה לשנותו. לפמיניסטיות רדיקליות שרוצות לקחת את ה"צעד בפיתוח תאורטי של מודעות עצמית" [14], אולי הפוטנציאל הגדול ביותר עבור משימה זו טמון בסיטואציוניזם.

הערך של הסיטואציוניזם בניתוח אנרכה-פמיניסטי הוא בכך שהוא משלב מודעות סוציאליסטית על עליונותו של הדיכוי הקפיטליסטי עם דגש אנרכיסטי על שינוי כל החיים הציבוריים והפרטיים. הנקודה אודות הדיכוי הקפיטליסטי היא חשובה: לעיתים קרובות מדי נראה כי אנרכיסטיות לא מודעות לכך שהמערכת הכלכלית הזו מנצלת את רוב האנשים. אך לעיתים קרובות מדי, סוציאליסטיות – בעיקר מרקסיסטיות – עיוורות לעובדה שאנשים מדוכאים בכל היבט של החיים: בעבודה, במה שנחשב לחיי הפנאי, בתרבות, במערכות היחסים האישיות – בכל אחד ואחד מההיבטים הללו. ורק אנרכיסטיות מתעקשות שאנשים צריכות לשנות את תנאי חייהן בעצמן – וכי זה לא יכול להיעשות עבורן. לא על ידי המפלגה, ולא על ידי האיגוד, לא על ידי מארגנות, ולא על ידי אף אחת אחרת.

שני מושגים  סיטואציוניסטים בסיסיים הם "סחורה" ו"מחזה ראווה". הקפיטליזם הפך את כל היחסים החברתיים ליחסי סחורה: השוק שולט בכל. אנשים אינם רק יצרנים וצרכנים במובן הכלכלי הצר, אלא מבנה חייהם היומיומי כשלעצמו מבוסס על יחסי סחורה. החברה "נצרכת בכלולתה – ההרכב של היחסים והמבנים החברתיים הוא המוצר המרכזי של כלכלת הסחורות". [15] זה ניכר באופן בלתי נמנע אנשים מחייהם, ולא רק מעבודתם; צריכת יחסים חברתיים הופכת את האיש והאישה לצופים פסיביים בחייהם. מחזה הראווה, אם כן, היא התרבות הנובעת מכלכלת הסחורות – הבמה מוכנה, הפעילות נפרשת לפנינו, אנחנו מוחאות כף כאשר אנחנו חושבות שאנחנו שמחות, אנחנו מפהקות כשאנחנו חושבות שאנחנו משועממות, אך איננו יכולות לעזוב את ההופעה, כי אין עולם מחוץ לתאטרון שאליו אנחנו יכולות ללכת.

עם זאת, בזמן האחרון, השלב החברתי החל להתפורר, ולכן קיימת האפשרות לבנות עולם אחר מחוץ לתיאטרון – הפעם, עולם אמיתי, בו כל אחת ואחד מאיתנו משתתפת בו באופן ישיר כסובייקט, ולא כאובייקט. הביטוי הסיטואציוניסטי לאפשרות זו הוא "ההמצאה מחדש של חיי היומיום".

איך חיי היומיום מומצאים מחדש? על ידי יצירת סיטואציות המשבשות את מה שנראה כסדר הטבעי של הדברים – סיטואציות שמנערות אנשים אל מחוץ לדרכי החשיבה וההתנהגות המקובלות. רק אז הן תוכלנה לפעול, להרוס את מחזה הראווה המלאכותי ואת כלכלת הסחורות – כלומר, את הקפיטליזם על שלל צורותיו. רק אז הן תוכלנה ליצור חיים חופשיים ובלתי מנוכרים.

ההתאמה בין התאוריה האנרכו-סוציאליסטית לבין התאוריה הפמיניסטית רדיקלית מרשימה. המושגים של סחורה ומחזה הראווה רלוונטים במיוחד לחייהן של נשים. למעשה, פמיניסטיות רדיקליות רבות תיארו דברים אלה בפירוט, מבלי למקם אותם במסגרת הסיטואציוניסטית. [16] מיקום התיאורים האלה במסגרת הסיטואציוניסטית מרחיב את הניתוח, על ידי הצגת מצבן של נשים כחלק אורגני מהחברה בכללותה, אבל בו זמנית מבלי לשחק משחקים סוציאליסטיים רדוקציוניסטיים. דיכוי נשים הוא חלק מהדיכוי של כלל האנשים תחת ועל ידי הכלכלה הקפיטליסטית, אך דיכוי זה לא פחות מדיכויים של אחרים. ומנקודת מבט סיטואציוניסטית – אינך צריכה להיות סוג מסוים של אישה כדי להיות מדוכאת; אינך צריכה להיות חלק מהפרולטריון, בין אם פשוטו כמשמעו, עובדת תעשייה, ובין אם באפן מטאפורי, בתור מישהי שאינה עשירה באופן עצמאי. את לא צריכה לחכות בנשימה עצורה למניפסטים פמיניסטים סוציאליסטיים שיגידו לך שאת זכאית – כעקרת בית (המטפחת את הדור הבא של העובדים), כפקידה, כסטודנטית  או כמועסקת מקצועית בדרגי הביניים על ידי המדינה (ולכן כחלק מ"מעמד הפועלים החדש"). אינך צריכה להיות חלק מ"העולם השלישי", או לסבית, או מבוגרת, או נתמכת סעד. כל הנשים הללו הן אובייקטים בכלכלת הסחורות; כולנו צופות פסיביות של חברת הראווה. כמובן שנשים בסיטואציות מסוימות הן במצב הרבה יותר גרוע מאשר נשים אחרות. אך, באותו הזמן, אף אחת מהן אינה חופשיה באף תחום בחייה.

נשים וכלכלת הסחורות

לנשים יש מערכת יחסים כפולה עם כלכלת הסחורות – הן גם צרכניות וגם נצרכות. כעקרות בית, הן צרכניות של מוצרים לבית שנרכשים בכסף שאינו שלהן, מכיוון שלא "הורווח" על ידן. זה עשוי לתת להן כמות מסוימת של כוח קנייה, אך מעט מאוד כוח על כל היבט של חייהן. כהטרוסקסואליות צעירות ורווקות, נשים הן צרכניות של מוצרים שנועדו לגרום להן להביא מחיר גבוה לשוק הנישואין. בכל תצורה אחרת – לסביות, או נשים רווקות מבוגרות, או נשים עצמאיות מבחינה כלכלית עם "קריירות", תפקידן של נשים כצרכניות אינו מוגדר באופן חד וחלק. מצופה מהן לקנות (וככל שהן אמידות יותר, כך מצופה מהן לקנות יותר), אך לכמה קטגוריות של נשים, קנייה אינה מוגדרת בעיקר כדי למלא היבט כלשהו בתפקידה המוגדר של האישה.

מה חדש בכך? האם הרעיון של אישה כצרכנית פסיבית, העוברת מניפולציות מצד אמצעי התקשורת, ומקבלת פטרוניזציה מצד גברים חלקלקים משדרת מדיסון, אינו קלישאה של תנועת הנשים? ובכן, כן – ולא.  ניתוח סיטואציוניסטי קושר צריכת מוצרים כלכליים לצריכת מוצרים אידאולוגיים, ולאחר מכן אומר לנו ליצור סיטואציות (פעולות גרילה במישורים רבים) שתשבורנה דפוס זה של קבלת החיברות אל העולם כפי שהוא. איננו יכולות להטיל אשמה על נשים; אינו יכולות לבקר אותן על כך שהן "קנו" את נקודת המבט הצרכנית. שהן אכן קנו אותה: נקודת מבט זו נמכרה להן כדרך של הישרדות מהרגעים הראשונים של חייהן. תקני את זה: זה יהפוך אותך ליפה וחמודה. תקני את זה: זה ישמור על בריאות משפחתך.  מרגישה מדוכאת? פנקי את עצמך באחר צהריים בסלון יופי, או בשמלה חדשה.

אשמה מובילה לחוסר מעש. רק פעולה, ליצירה המחודשת של חיי היומיום והפיכתם למשהו אחר, תשנה את היחסים החברתיים.

המתנה

"היא חשבה שהיא המתנה

הם החלו לארוז אותה מוקדם.

הם עיצבו את חיוכה

הם השפילו את מבטה

הם הפכו את אוזניה לטלפון

הם סילסלו את שיערה

הם יישרו את שיניה

הם לימדו אותה לקבור את עצם הבריח שלה (עצם המשאלות שלה)

הם שפכו דבש לגרונה

הם גרמו לה להגיד כן כן וכן

הם ישבו על אגודליה

לקופסה הזו יש את שמי עליה,

אמר האיש, היא בשבילי.

והם לא הופתעו.

בזמן שהם הפריחו נשיקות וקרצו

הוא לקח אותה הביתה. הוא שם אותה על השולחן

היכן שחבריו יוכלו לבחון אותה

תרקדי הוא אמר מהר יותר הוא הוסיף.

הוא צלל למנהרתה

הוא צרב את שמו עמוק יותר.

לאחר מכן הוא הניח אותה על פלטפורמה

תחת אורות הזרקורים

תלחצי הוא אמר חזק יותר הוא הוסיף

בדיוק מה שרציתי הוא אמר

הענקת לי בן."

–          קרול אולז [17]

נשים אינן רק צרכניות בכלכלת הסחורות; הן גם נצרכות כסחורות. על זה נסוב שירה של אולז, וזה מה שהמס הגדיר כ"סכיזופרניה נשית". רשויות המס בנו מונולוג פנימי לעקרות בית כמצרך: "אני כלום כשאני עצמי לבדי. בתוכי, אני שום דבר. אני יודעת שאני קיימת רק כשאני נדרשת על ידי מישהו שהוא אמיתי, בעלי, או ילדיי" [18].

כאשר נשים מתארות את החברות לתפקידי המין הנשי, כשהן מציינות את התכונות שהחברה מלמדת ילדות לאמץ (תלות רגשית, ילדותיות, ביישנות, דאגה להיראות יפה, צייתנות, פסיביות, וכו'), הן למעשה מציגות את הייצור הקפדני של סחורה – על אף שזה לא נקרא כך בדרך כלל. כאשר הן מתארות את הדיכוי שבהחפצה מינית, או של החיים במשפחה גרעינית, או של הציפייה החברתית להיות סופר-אימא, או של העבודה בסוג העבודות בשכר וברמה נמוכה שרוב הנשים בכוח העבודה נקלעות אליהן, הן גם מתארות אישה כסחורה. נשים נצרכות על ידי גברים שמתייחסים אליהן כאובייקטים מיניים; הן נצרכות על ידי ילדיהן (אותם הן ייצרו!) כשהן נכנסות לתפקיד ה"סופר-אימא"; הן נצרכות על ידי הבעלים האוטוריטריים שמצפים מהן להיות משרתות כנועות; והן נצרכות על ידי הבוסים שלהן שמכניסים ומוציאים אותן משוק העבודה וסוחטים מהן מקסימום עבודה עבור מינימום תשלום. הן נצרכות על ידי חוקרים רפואיים שמנסים עליהן אמצעי מניעה חדשים ובלתי בטוחים. הן נצרכות על ידי גברים שקונים את גופן ברחוב. הן נצרכות על ידי הכנסייה והמדינה, שמצפות מהן לייצר את הדור הבא לתפארת האל והמדינה; הן נצרכות על ידי ארגונים פוליטיים וחברתיים שמצפים מהן "לנדב" את הזמן והאנרגיות שלהן. יש להן מעט תחושת עצמי, כי העצמיות שלהן נמכרת לאחרים.

נשים וחברת הראווה

קשה לצרוך אנשים שנאבקות, שמתנגדות לקניבליזציה של גופן, של תודעתן, של חיי היומיום שלהן. מספר אנשים מצליחות להתנגד, אך רובן לא מתנגדות באופן יעיל, מכיוון שהן אינן יכולות לעשות כן.  קשה לאתר את המענה שלנו, מכיוון שעינויינו כה נפוץ, כה מוכר. אנחנו מכירות אותו כל חיינו. הוא התרבות שלנו.

הסיטואציוניסטים מאפיינים את התרבות שלנו כמחזה ראווה. מחזה הראווה מתייחס אלינו כאל צופות פסיביות של מה שנאמר לנו שהוא החיים שלנו. והתרבות כמחזה ראווה מכסה הכל: אנחנו נולדות לתוכה, מחוברתות על ידה, הולכות לבית הספר בתוכה, עובדות, נרגעות ומתייחסות לאנשים אחרות בתוכה. אפילו כשאנחנו מורדות נגדה, המרד מוגדר לעיתים קרובות על ידי מחזה הראווה. האם מישהי מוכנה להעריך את מספר הנערים המתבגרים הרגישים והמנוכרים שלפני דור עיצבו את התנהגותם על בסיס דמותו של ג'יימס דין בסרטו "מרד הנעורים"? אני מדברת על סרט, שמפיקיו הקפיטליסטיים וכוכבו ייצרו כמות נכבדת של כסף ממנו.

מעשים מרדניים נוטים להיות מעשים המתנגדים למחזה הראווה, אך לעיתים רחוקות הם כל כך שונים שהם מתעלים מעל למחזה הראווה. לנשים יש סט של התנהגויות שמראות חוסר שביעות רצון, זאת על ידי התנהגותן ההפך ממה שמצופה מהן. אך בה בעת מעשים אלה הם קלישאות של מרד, ולכן הם כמעט שסתומי בטיחות שנקבעו מראש, ולא משנים את תאטרון חיינו. מה אישה מרדנית אמורה לעשות? כולנו יכולות למנות את ההתנהגויות – הן מופיעות בכל עיתון, בפריים טיים בטלוויזיה, ברשימת רבי המכר, במגזינים פופולריים – וגם, כמובן, בחיי היומיום. באווירה שמעריכה עקרות בית פרפקציוניסטיות, היא יכולה להיות מרושלת; בתת-תרבות שמעריכה משפחות גדולות, היא יכולה לסרב להביא ילדים לעולם. התקוממויות צפויות אחרות? היא יכולה לקרוא תיגר על הסטנדרט הכפול כנגד נשים נשואות, על ידי קיום רומן (או כמה); היא יכולה לשתות; או להשתמש במה שמכונה "שפת חדר הלבשה"; או להיות בהתמוטטות עצבים; או – אם היא מתבגרת – היא יכולה לברוח מהבית ולקיים יחסי מין עם גברים רבים.

כל אחד מהדברים האלה עשוי להפוך את חייה של כל אישה לנסבלים יותר (לעיתים קרובות, הם הופכים אותם לנסבלים פחות); וכולם יגרמו לשמרנים לקשקש על כך שהחברה מתפוררת. אבל סוגים אלה של התקוממויות מתוסרטות וצפויות לא גרמו לה להתפורר עדיין, והן אינן צפויות לעשות כן בעצמן. כל דבר שהוא פחות מהתקפה ישירה על כל תנאי חיינו אינו מספיק.

כאשר נשים מדברות על שינוי החברות ההרסני של נקבות לתפקידי המגדר הנשיים, הן בוחרות אחד משלושה פתרונות אפשריים: א. בנות צריכות לעבור חיברות פחות או יותר כמו בנים, שיהפוך אותן לעצמאיות, תחרותיות, אגרסיביות וכו'. או בקיצור, זהו עולם של גברים, אז נשים שרוצות להשתלב צריכות להיות "אחת מהבנים". ב. אנחנו צריכות להאדיר את התפקיד המגדרי הנשי, ולהבין כי מה שכינינו כחולשה הוא למעשה חוזק. אנחנו צריכות להיות גאות שאנחנו אימהיות, מטפחות ותומכות, רגישות, וכן הלאה. ג. האדם הבריא היחידי הוא/היא אנדרוגינוס: עלינו למחוק את ההפרדה המלאכותית בין "גבריות" ל"נשיות", ולעזור לשני המינים להפוך לשילוב בין התכונות הטובות של כל מגדר.

מתוך שלושת המודלים, פתרונות אישיים לבעיות של דיכוי סקסיסטי מכסים מגוון רחב: הישארי רווקה; חיי במשותף (עם גברים ונשים, או עם נשים בלבד). אל תביאי ילדים אל העולם; אל תביאי ילדים זכרים אל העולם; הביאי איזה סוג של ילדים שאת רוצה. השיגי עבודה; השיגי עבודה טובה יותר; דחפי להעדפה מתקנת. תהיי צרכנית מושכלת; הגישי תביעה; למדי קראטה; קחי אימונים באסרטיביות. תפתחי את הלסבית שבתוכך. תפתחי את זהותך הפרולטרית. כל אלה הם פתרונות הגיוניים במצבים מסוימים, לנשים מסוימות.  אבל כולם פתרונות חלקיים לבעיות רחבות הרבה יותר, ואף אחד מהם לא דורש ראייה שונה של העולם מבחינה איכותית.

לכן אנחנו עוברות מהפתרונות הפרטיים לפתרונות כללים יותר. הרסי את הקפיטליזם. סיימי את הפטריארכיה. רסקי את ההטרוסקסיזם. כולן מטרות חיוניות בבניית עולם חדש ואנושי באמת. מרקסיסטיות, סוציאליסטיות אחרות, אנרכיסטיות סוציאליות, פמיניסטיות – כולן תסכמנה. אך מה שהסוציאליסטית, ואפילו מספר פמיניסטיות, משאירות בחוץ זה את הדבר הבא: אנחנו חייבות לרסק את כל צורות השליטה. זו לא רק סיסמה, וזו המשימה הקשה מכל. זה אומר שאנחנו צריכים לראות מעבר למחזה הרראווה, להרוס את התפאורה, לדעת שיש דרכים אחרות לעשות דברים. זה אומר שאנחנו צריכות לעשות יותר מאשר להגיב במרידות מתוכנתות – עלינו לפעול. ופעולותינו יבוצעו באופן קולקטיבי, כשכל אחת ואחד פועלים באופן אוטונומי. האם זה נראה כסתירה? זו לא סתירה – אך  זה יהיה קשה מאוד לביצוע. האינדיבידואלית לא יכולה לשנות שום דבר במידה רבה; לכן, עלינו לעבוד ביחד.  אך עבודה זו צריכה להיעשות ללא מנהיגות כפי שאנו מכירות אותן, ומבלי להאציל כל שליטה לאף אחת על מה שאנחנו עושות ועל מה שאנחנו רוצות לבנות.

האם הסוציאליסטיות יכולות לעשות זאת? או המטריארכליות? או הרוחניקיות? אתן יודעות את התשובה לכך. תעבדו איתן כשזה הגיוני לעשות כן, אך אל תוותרנה על שום דבר. אל תוותרנה על שום דבר להן, או לכל אחד ואחת אחר/ת.

"העבר מוביל אלינו אם אנחנו מאלצות אותו לעשות כן.

אחרת הוא מכיל אותנו

במקלט נטול השערים שלו.

אנחנו עושות היסטוריה, או שהיא עושה אותנו. [19]

ביבליוגרפיה

[1] Barbara Ehrenreich, "What is Socialist Feminism?", Win Magazine, June 3, 1976, p.4.

[2] The best of these arguments I've encountered are "Socialist Feminism; A Strategy for the Women's Movement", by the Hyde Park Chapter, Chicago Women's Liberation Union, 1972; and Charlotte Bunch, "The Reform Tool Kit", Quest, 1:1, Summer 1974, pp.37-51.

[3] Reports by Polly Anna, Kana Trueblood, C. Corday and S. Tufts, The Fifth Estate, May, 1976, pp. 13, 16. The " revolution" failed: FEN and its club shut down.

[4] People who are interested in reading reports of the conference will find them in almost every feminist or socialist newspaper that appeared in the month or so after July 4th. Speeches by Barbara Ehrenreich, Michelle Russell, and the Berkeley-Oakland Women's Union are reprinted in Socialist Revolution, No. 26, October-December 1975; and the speech by Charlotte Bunch, "Not for Lesbians Only", appears in Quest, 2:2, Fall 1975. A thirty-minute audiotape documentary is available from the Great Atlantic Radio Conspiracy, 2743 Maryland Avenue, Baltimore, Maryland 21218.

[5] Farrow, "Feminism as Anarchism", Aurora, 4, 1974, p.9; Kornegger, "Anarchism: The Feminist Connection", Second Wave, 4: 1, Spring 1975, p.31; Leighton, "Anarcho-Feminism and Louise Michel", Black Rose, 1, April 1974, p. 14.

[6] December, 1, 1970, p.11.

[7] Lilith's Manifesto, from the Women's Majority Union of Seattle, 1969. Reprinted in Robin Morgan (ed.), Sisterhood is Powerful. N.Y.: Random House, 1970, p.529.

[8] The best and most detailed description of the parallels between radical feminism and anarchist feminism is found in Kornegger, op cit.

[9] The speech is currently available from KNOW, Inc.

[10] The Second Wave, 2:1, 1972.

[11] "What Future for Leadership?", Quest, 2:4, Spring 1976, pp.2-13.

[12] Strasbourg Situationists, Once the Universities Were Respected, 1968, p.38.

[13] Carol Hanisch, "The Personal is Political", Notes from the Second Year. N.Y.: Radical Feminism, 1970, pp. 76-78.

[14] Leighton, op cit.

[15] Point-Blank!, "The Changing of the Guard", in Point-Blank, October 1972, p.16.

[16] For one of the most illuminating of these early analyses, see Meredith Tax, "Woman and Her Mind: The Story of Everyday Life", Boston: Bread and Roses Publication, 1970.

[17] Carole Oles, "The Gift", in 13th Moon, II: 1, 1974, p. 39.

[18] Tax, op cit., p. 13.

[19] Marge Piercy, excerpt from "Contribution to Our Museum", in Living in the Open. N.Y.: Knopf, 1976, pp.74-75.

בלי אלוהים, בלי מנהל ובלי בעל: הקבוצה האנרכה-פמיניסטית הראשונה בעולם

תרגמה מאנגלית: יסמין חוסרי

הקבוצה הראשונה בעולם שהייתה אנרכה-פמיניסטית באופן מוצהר נוסדה כחלק מהתנועה האנרכיסטית הפורחת במאה ה-19 בארגנטינה. היא הוציאה לאור את העיתון האנרכה-פמיניסטי הראשון, "La Voz de la Mujer" ("קול האישה"). למרבה הצער, ההיסטוריה של האנרכה-פמיניזם בארגנטינה אינה מוכרת לרבים, ובמקרה הטוב ביותר היא מאוזכרת בקצרה. במקרים אחרים היא נשכחת לחלוטין.

sin mujeres

רק תשעה גיליונות של La Voz de la Mujer יצאו לאור בבואנוס איירס, החל מה- 8 בינואר 1896 עד לכמעט שנה לאחר מכן, בליל השנה החדשה (1897). בין הכותבות נמנוו "קבוצת הנשים הנוקמות", "אחת שרוצה למלא תותח עם ראשים של בורגנים", "תחי הדינמיט", "תחי אהבת חינם", "פמיניסטית", "נחשית אוכלת בורגנים", "מלאה בבירה", "גבר עם סימפתיה לנשים". הרוב נכתב בספרדית, עם כתבה באיטלקית מדי פעם. אין זה מפתיע, בהתחשב בעובדה שהרעיון האנרכה-פמיניסטי הגיע לארגנטינה דרך ספרד בעיקר. אפילו החומר הפמיניסטי בעיתונות האיטלקית נכתב בעיקרו על ידי כותבות דוברות ספרדית. גרסה נוספת לעיתון, תחת אותו שם, התפרסמה בעיירה רוסאריו (העורכת שלו, וירג'יניה בולטן, הייתה האישה היחידה שידוע כי גורשה תחת 'חוק התושבות' מ-1902 שאפשר למשטר לגרש מהגרים שהיו פעילים בקבוצות פוליטיות). עיתון נוסף בשם La Voz de la Mujer התפרסם גם במונטווידאו, אורוגוואי, העיר שאליה גורשה בולטן.

La Voz de la Mujer תיאר את עצמו כ"מוקדש לקידום האנרכו-קומוניזם". הנושא המרכזי שלו היה הפנים המרובות של דיכוי הנשים. כתבת מערכת ציינה "אנחנו מאמינות שבחברה שלנו כיום אין דבר ואין אף אחד שנמצא במצב מצער ואומלל יותר מהנשים". נשים, הן אמרו, היו מדוכאות כפליים – הן על ידי החברה הבורגנית והן על ידי הגברים שחברים בה. אפשר להבחין בפמיניזם של העיתון דרך הקו התקיף שלו נגד מוסד הנישואין ונגד השליטה הגברית על הנשים. הכותבות לעיתון, כמו אנרכה-פמינסטיות במקומות אחרים, פיתחו גישה לדיכוי שהתמקדה בדיכוי מגדרי. הנישואין היו מוסד בורגני שהגביל את חירותן של הנשים, כולל החופש המיני שלהן. נישואין ללא אהבה, הנאמנות דרך הפחדה ולא רצון, דיכוי נשים על ידי גברים שהן שנאו – נתפסו כסימפטומים של הכפייה הכלולה בחוזה הנישואין. ניכור זה של הרצון האישי הוא שהאנרכה-פמיניסטיות גינו וביקשו לתקן, תחילה באמצעות אהבה חופשית ולאחר מכן, באופן יסודי יותר, באמצעות מהפכה חברתית.

La Voz de la Mujer היה עיתון שנכתב לנשים על ידי נשים. הוא היה ביטוי עצמאי של זרם פמיניסטי בתוך תנועת העובדים הדרום אמריקאית, והיה אחד המקרים המתועדים הראשונים של היתוך הרעיונות הפמיניסטיים עם גישה פועלית מהפכנית. כמו עם אמה גולדמן, לואיז מישל ווולטרין דה קלייר, זרם זה היה שונה מהזרם המרכזי של הפמיניזם, כיוון שעלה ממעמד הפועלים והעמיד את המאבק בפטריארכיה כחלק ממאבק רחב יותר נגד מעמדות והיררכיות כלכליים וחברתיים באופן כללי. זרם זה לא התמקד בנשים משכילות ממעמד הביניים, שהפמיניזם שלהן נדחה כ"בורגני" או "רפורמיסטי".

האנרכיזם הפמיניסטי צמח בבואנוס איירס בשנת 1890, בתקופה בה הצמיחה במשק הגדילה את הביקוש לעובדים מהגרים בקנה מידה עצום. הקבוצה האתנית הגדולה ביותר שהיגרה הייתה האיטלקים, אחריהם הספרדים ואחריהם הצרפתים. בקרב קהילות מהגרים אלה קמה הקבוצה שייסדה והפעילה את ה- Voz de la Mujer. כמו במקומות אחרים באמריקה, הרעיון האנרכיסטי הגיע במקור ממהגרים מאירופה, שם הייתה התנועה האנרכיסטית חזקה – איטליה, ספרד, צרפת. הקבוצות האנרכיסטיות ופרסומיהן הראשונים החלו להופיע בדרום אמריקה בשנים 1860-70, ומצאו קרקע פורייה בשל התנאים החברתיים בארגנטינה. בדומה לקהילות המהגרים מהם הגיעו, האנרכיסטים היו חלק בלתי נפרד ממעמד הפועלים בארגנטינה, בעיצוב רעיונותיו ומאבקיו. האנרכיסטים היו שותפים ליצירת ארגוני העובדים הראשונים, וכן ארגון הפגנות ושביתות. בשנות ה-80 וה-90 של המאה ה-19 פורסמו כ-20 עיתונים אנרכיסטיים בכל רגע נתון, בצרפתית, איטלקית וספרדית.

La Voz de la Mujer יצא לאור לראשונה לאחר חצי מאה של פעילות אנרכיסטית רצופה. הוא היה חלק מהמסורת האנרכו-קומוניסטית והוקדש להפלתה של החברה הקיימת ויצירת סדר חברתי חדש, צודק, שוויוני ומאורגן לפי העיקרון "מכל אחת לפי יכולתה, לכל אחת לפי צרכיה". כפי שקרה במקומות אחרים, הזרם פמיניסטי הייחודי התפתח כאשר הדחיפה הרעיונית העיקרית לאנרכה-פמיניזם הגיעה מפעילים ספרדים (עם זאת, גולים איטלקים כמו אריקו מלטסטה ופייטרו גורי תמכו ברעיונות הפמיניסטים בה בעיתוניהם ובמאמרים פרי עטם). בשנת 1901, הדרישה לשכר שוויוני לנשים הועלה ונתמכה על ידי מספר משמעותי של איגודי עובדים בפדרציית הפועלים של ארגנטינה.

העמדה המיליטנטית והאנטי-רפורמיסטית של ה- Voz de la Mujer עוררה תגובה בקרב נשים עובדות בערים בואנוס איירס, לה פלטה ורוסאריו, בין השאר משום שיצא לאור במשך שנה והודפסו בין 1,000-2,000 עותקים לכל גיליון, מספר מכובד לעיתון אנרכיסטי בזמנו. העורכות השתייכו להקהילות הספרדיות והאיטלקיות הגדולות וזיהו עצמן עם נשות מעמד הפועלים. ייחודו ככתב-עת אנרכיסטי היה במודעותו לייחודיות של דיכוי הנשים. העיתון קרא לנשים להתגייס ולפעול כנגד הכפפתן, הן כנשים והן כפועלות. מאמר המערכת הראשון שלו היה קריאת "די!" להוטה של נשים רבות: "נמאס לנו מכל כך הרבה דמעות וכל כך הרבה אומללות; נמאסו עלינו עבודות הפרך האינסופיות של הטיפול בילדים (אף שהם יקרים לנו); נמאס לנו להתחנן ולבקש; נמאס לנו להיות עושות דברם של מעבידים ידועים לשמצה או אישים נתעבים. החלטנו להרים קול גדול ולדרוש, כן, לדרוש קצת הנאה במשתאות החיים".

בעת התפרסם המאמר, הוא קיבל תגובות מעורבות מיתר התנועה האנרכיסטית, מהתעלמות ועוינות ועד תשבחות. עיתון אחד נתן לו קבלת פנים חמה במיוחד וקבע כי "קבוצת נשים מיליטנטיות פרשו את הדגל האדום של האנרכיה ומתכוונות להפיץ עיתון תעמולה בין חבריהן לעבודה ולסבל. אנו מברכים את יוזמותיו של פרויקט זה, ובו בזמן אנו קוראים לכל חברינו לתמוך בהן". הדבר לא היה מפתיע, מאחר שחלק נרחב מהעיתונות האנרכיסטית נטה אהדה לסוגיות פמיניסטיות באותו זמן. באמצע שנות התשעים של המאה ה- 19, ראו בארגנטינה כיסוי הולך ונרחב לנושאים הקשורים לשוויון של נשים, בפרט נישואין, משפחה, זנות ושליטה של גברים על נשים. עיתונים מסוימים אפילו פרסמו סדרה של חוברות שהוקדשו ל"שאלת האישה". "La Questione Sociale" ("השאלה החברתית"), העיתון בשפה האיטלקית שנוסד על ידי מלטסטה בבואו לארגנטינה בשנת 1883, פרסם סדרה של חוברות ש"הוקדשו במיוחד לניתוח של נושאים בענייני נשים". כתב העת "ג'רמינל", שיצא לאור לראשונה בשנת 1897, הראה דאגה מיוחדת ל"שאלת האישה", פרסם מספר מאמרים תחת הכותרת הכללית "פמיניזם", והגן על "אופי מהפכני וצודק מאוד של פמיניזם" כנגד האישום של חלק שטענו כי הפמיניזם היה פרי יצירתן של "נשים קטנות ואלגנטיות". רוב, אם לא כל החומר הפמיניסטי בעיתונות האנרכיסטית, נכתב על ידי נשים.

עם זאת, האהדה העקרונית לפמיניזם שנראתה בקרב אנרכיסטים, לכאורה, עוררה גם אופוזיציה משמעותית בפועל. נראה כי הגיליון הראשון של ה- Voz de la Mujer עורר עוינות ניכרת, מאחר שבגיליון העוקב העורכים תקפו נחרצות את העמדות האנטי-פמיניסטיות הנפוצות בקרב גברים בתנועה. כלשונן:
"כשאנו הנשים, בלתי ראויות ובורות כפי שאנחנו, נטלנו יוזמה והוצאנו לאור את Voz de la Mujer, היינו צריכות לדעת, הו נוכלים מודרנים, כיצד תגיבו עם הפילוסופיה המכניסטית הישנה שלכם ליוזמה שלנו. אתם צריכים להבין שלנו, הנשים הטיפשות, יש יוזמה ושהיא תוצאתה של חשיבה. אתם יודעים, אתם גם חושבים . . . העותקים של הגיליונות הראשונים של ה- Voz de la Mujer הופצו וכמובן פרצה מהומת אלוהים: "שחרור הנשים? בשביל מה?" " שחרור הנשים? בשום פנים ואופן!" . . . "תנו לשחרורנו לבוא קודם, ולאחר מכן, כאשר אנו הגברים נהיה משוחררים וחופשיים, נחשוב גם עליכן".

למראה היחס העוין הזה הגיעו העורכות למסקנה שנשים אינן יכולות לסמוך על גברים שייטלו יוזמה בדרישת שוויון לנשים. אותו גיליון הכיל מאמר שכותרתו "לכבוד משחיתי הרעיון" שבו הזהירו גברים: "כדאי שתבינו אחת ולתמיד שהמשימה שלנו אינה מצטמצמת לגידול ילדיכם וכיבוס הבגדים שלכם, ושיש גם לנו זכות לשחרר את עצמנו ולהיות חופשיות מכל מיני חסויות, בין אם כלכליות או משפחתיות". מאמר המערכת בגיליון השלישי הדגיש כי הם אינן תוקפות את האנרכיסטים הגברים ככלל אלא את אותם "אנרכיסטים לריק", מעמידי פנים שלא רצו להגן על "אחד האידיאלים היפים ביותר באנרכיזם – שחרור הנשים".

זעמן של העורכות היה מוצדק בהתחשב בכך שאנרכיסטים דגלו בחופש ושוויון לכל בני האדם, לא רק גברים, כאשר נשים שדוכאו על ידי הפטריארכיה יכלו בצדק, כקבוצה מדוכאת, לדרוש תמיכה מעמיתיהם האנרכיסטים במאבק השחרור. עם זאת, מבחינת גברים אנרכיסטים רבים ניתן היה להתעלם מבעיות אלה עד "לאחר המהפכה", גישה שעורכות ה-Voz de la Mujer דחו בצדק כצרה ואנוכית. אין זה מפתיע שהאנרכיזם היה מסוגל לאמץ את המאבק בפטריארכיה יותר מאסכולות אחרות של סוציאליזם שנטו להתמקד בעיקר בענייני ניצול כלכלי. עם זאת, תמיכה תיאורטית זו בפמיניזם לוותה לעיתים קרובות בסקסיזם בפועל.

קל לראות מדוע פמיניסטיות נמשכו לאנרכיזם ומדוע הן התנגדו בצדק לצביעות האנרכיסטית הגברית. הרעיון המרכזי של האנרכיזם הוא הצורך במאבק בסמכות ובשעבוד מכל סוג, כולל הכפייה ושלילת החירות מנשים בענייני נישואין ומשפחה. על כל האנרכיסטים לשאוף לחירות בתוך מערכות יחסים. הדגש האנרכיסטי על דיכוי ויחסי כוחות יצר מרחב שבתוכו ניתן היה לראות נשים בו-זמנית הן כקורבנות של החברה המעמדית והן כקורבנות של סמכות גברית. La Voz de la Mujer ביטא זאת בגיליונו הרביעי: "אנו שונאות את הסמכות כי אנחנו שואפות להיות בנות אדם ולא .מכונות לביטוי רצונות ה'אחר', בין אם תהיה זו סמכות, דת או כל דבר אחר". ניתן לסכם את מטרת העיתון בצורה בטובה ביותר באמצעות חתימתה של אחת הכותבות: "בלי אלוהים, בלי מנהל ובלי בעל."

voz de la mujer