אנרכיזם ורפואה במהלך מלחמת האזרחים של שנת 1936 בספרד

d4gsgb28sV4בזמן מלחמת האזרחים בספרד, הסינדיקט הרפואי של העיר ברצלונה (שאורגן בידי האנרכיסטים) תמך בשמונה-עשר בתי חולים (שישה מהם אורגנו או הוקמו בידי הסינדיקט עצמו), שבע-עשרה מרפאות, עשרים-ושניים בתי מרקחת, שישה בתי חולים לבריאות הנפש, שלושה פעוטונים ובית יולדות אחד. חדרי ניתוחים אורגנו בכל הערים המרכזיות.

לאחר שחולה היה קורא לסיוע רפואי, היה על הסינדיקט לשלוח אליו רופא ללא כל תשלום. הרופא לא היה יכול לסרב בלא סיבה מוצדקת והגיונית, והיה עליו לדאוג לאדם המבקש עזרה. כל השירותים הרפואים ניתנו בחינם, והדבר התאפשר הודות לכספים שנאספו כדמי חבר מחברי הסינדיקט והמועצות העירוניות. בסינדיקט האנרכיסטי הזה (שהיה חבר בקונפדרציה האנרכיסטית של ה- CNT) היו כ- 8 אלף חברים, ומתוכם 1020 רופאים, 3206 אחיות, 133 רופאי שיניים, 330 מטפלות בילדים, ו- 153 רוקחים.

הסינדיקט ניהל כ- 36 מוקדי רפואה ברחבי קטאלוניה ואיפשר גישה לרפואה בלא תשלום לכארבעה מיליוני אנשים. לסינדיקט לא היה מנגנון שליטה מרכזי. אחת לשבוע היו מתאספים יחדיו צירים מכל התחומים הרפואיים כדי לדון על הנושאים הכלליים ועל מנת לפתור בעיות שנגעו לכולם. כל גוף בסינדיקט היה אוטונומי, אך לא מתבדל. הגופים השונים ברשת הזאת תמכו ועזרו האחד לשני. מלבד אזור קטאלוניה, רפואה בחינם אורגנה בידי אנרכיסטים גם באיזורי אראגון ולבאנטה.

בתמונה: מבנה כנסיה שהוסב לבית חולים בידי אנשי הסינדיקט.
מודעות פרסומת

חמש שנים של פעילות לארגון "אחדות"!

אנו שמחות להודיע שמאז הקמתו של הארגון האנרכו-קומוניסטי "אחדות" עברו כבר חמש שנים. ארגוננו הוא הארגון האנרכיסטי הראשון בפלסטין הכבושה (לפחות בשטחי 67) ועד היום ממשיך להיות היחיד מזרם האנרכיזם החברתי בארץ. בתקופה הזו הצלחנו להתגבש למספר קבוצות ברחבי הארץ ולהטמיע שיח אנטי-מדינתי וחירותני בקרב הציבור, ובמיוחד אצל אנשי השמאל. אך עוד דרך ארוקה יש לפנינו, ואנו נמשיך לצעוד בה עד ליעד הסופי – הפלת המשטר הציוני והשתתפות במהפכה החברתית הכלל-פלסטינית והכלל-מזרח-תיכונית לשם כינון חברה חדשה, חירותנית ושיתופית! כן למלחמת מעמדות! כן למאבק נגד הכיבוש! כן לשוויון, חירות וסולידריות!

3

ניצול

כולנו רואות שיש בחברה ניגודיות דפוקה רצח?

אנשים מסוימים מחפשים אוכל בין פחים ואנשים מסוימים זורקים מנה במסעדה כי היא מבושלת מדי. חלקינו עובדות שעות נוספות בזמן שיש אבטלה. בנקים לוקחים בתים של א/נשים.  אלימות משטרתית. מלחמות. ומה לא?

10828097_846251488730334_5705070772036368286_o

מה גורם לזה לקרות?

 אני חושבת שהחומריות של א/נשים גורמת לזה לקרות.

ואני אסביר למה.  ניקח כל-דבר… מוצר כלשהו. נגיד בקבוק שתיה – לאותו בקבוק שתיה יש ניגודיות. יש לו את הערך שאני מעניקה לו. ערך השימוש שלו. יעני כמה בא לי לשתות ממנו. ויש לו את הערך שלו בשוק. שמוערך בכסף. ערך החליפין של הבקבוק שתיה. אני יודעת שזה לא נשמע כזה מדאיג עכשיו – אבל אני מבטיחה להסביר למה זה נראה לי מדאיג.

מי רצה בכלל להכין את הבקבוק שתייה הזה?

מי רצה בכלל להכין את הבקבוק שתייה הזה?

שמתי-לב שאנשים מוכרחים למכור את העבודה שלהם בשוק בשביל ערך-חליפין, בשביל כסף.  אי אפשר שלא! למשל אני – אני צריכה לאכול, לשתות, יש לי קטע מוזר עם קולה שאני צריכה לממן,  לשלם שכ"ד,את הסיגריות שהתמכרתי אליהן ויש גם עוד בלתי-צפויים שאליהם צריך להיערך מראש. אני לא יכולה לחסוך עד שיהיה לי עסק משלי להתחיל את חיי הבורגנות. ולי אין שום רצון להיות בורגנית. וגם אל חיי הבורגנות אני יכולה לנסות להגיע רק דרך להרוויח כסף מילכתחילה.

10689697_846272875394862_1677537460090790725_n אז בעצם העובדה שאנחנו מייצרים כל דבר בשביל למכור את זה ולנסות להרוויח במקום לייצר על-מנת פשוט להשתמש במוצרים שאנחנו מייצרים –  מבטאת ניגודיות חברתית בין בעלי אמצעי הייצור לבין העובדים/ות.

10850214_846273178728165_1976171216172857376_n ישנה כפייה שמתנהלת כרגע בשוק החופשי.  והכפייה הזו מצריכה צורה מסוימת של סמכותנות ואלימות  בין אם זו תהיה מדינה, צבא מקצועי או כנופיות שכורות. אלימות תמיד הייתה הכרחית על מנת להפריט את אמצעי הייצור והיא הכרחית לאכיפת כל ההשלכות החוקיות של רכוש. על מנת שנוכל לקיים את עצמינו – לאכול, לשתות, לגור וכד'. עלינו להצטרף אל שורות פועלי השוק-החופשי. ועלינו למכור את העבודה שלנו בשוק, כמו שאני עובדת. דוגרי אנחנו מוכרים את הזמן שלנו למעסיק, בין אם זה שעות, או ימים או שנים. אנחנו מוכרים את היכולת שלנו לעבוד – זה כח העבודה שלנו! בואו נשמור עליו שלנו!

10658706_846275862061230_4903549274657730427_o יכולים לשלם לך 25 ש"ח לשעה אולם את מייצרת רווח של 75 ש"ח לשעה. אם זה קרה לך – נוצלת בעבודה (למעשה במקרה הזה שיעור הניצול הוא 300%). הניצול נעשה על ידי הניגודיות בין ערך השימוש לבין ערך החליפין של כח העבודה שלנו!

מקור

עונשין בחברה החופשית / יגאל לוין

anarchist_black_cross_3_poster-r83a3e26b90c240c3a0add32571cae791_i5h_8byvr_324אלטרנטיבות לכליאה בתקופה מהפכנית

נושא העונשין באמצעות כליאה בחיי חברה חופשית ושוויונית הוא נושא ברור למדי. קומוניזם חירותני לא יכול להזדהות או לתמוך בכל סוג של שלילת חירות. אנרכיסטים מאמינים כי חירות היא אחת מזכויות היסוד, ולאף אדם אין זכות לשלול את חירותו של האחר, ואין זה משנה מהן הסיבות לכך. איסאק פּוּאֶנְטֶה (אנרכו-סינדיקליסט, ממובילי התנועה האנרכיסטית הספרדית בשנות ה30 – של המאה ה- 20) כתב: "הקולקטיב יסרב לשפוט את הפושעים, כי אין זה אפשרי לאדם השופט לראות את זוית הראיה של הנשפט, והוא לעולם לא יהיה חסין מפני האשמה של חף מפשע או מזיכויו של אשם, כפי שקורה לרוב כאשר הביורוקרטיה מתחילה לעסוק בצדק. הקולקטיב יסרב גם להעניש את הנאשם מאחר שעונש הוא אקט שלא "מתקן" את הנזק שנגרם בעקבות הפשע ולא מלמד אותנו שום דבר חיוני. העונש רק מדרבן למרד ולשנאה, ולא לחמלה או שיפור. בתי מאסר ובתי משפט הם מוסדות אשר שולטים בהם אי-המוסר, האנטגוניזם ואי-הצדק. על בני האדם להתייחס לפשעים בדומה לאסונות טבע. אף אחד לא הולך להעניש סלעים שנפלו מהר,  ריסקו בתים וקיפחו חיי אדם." אנו רואים כאן יחס מוסרי ואחראי לזכות האדם להיות חופשי בכל מעשיו. רק אינדיבידואל בחברה חופשית יכול להיות היחיד שנותן דין וחשבון למעשיו. כהערת אגב, פואנטה עצמו נכלא ונרצח בידי פאשיסטים פרנקיסטים בשנת 1936. אנרכיסטים סבורים שבחברה קומוניסטית חירותנית, 95% מן הפשעים המתבצעים בימינו כלל לא יתקיימו, מפני שלא יהיה כל בסיס חברתי – כלכלי לקיומם. מרבית העבירות הן עבירות רכוש בחברה שמבוססת על עקרון הרכוש הפרטי (שהוא עקרון נפשע כשלעצמו) ועם ביטולו לא תהיינה סיבות לגנוב או לפגוע באחרים על רקע זה. ואם מדובר בשאר פשעים המתבצעים על רקע של קנאה, שנאה או מחלות נפשיות, יהוו אלו מיעוט זניח ולא-משמעותי של נזק ביחס למצב של מלחמות ורצח המונים הנגרמים כיום עקב שלטון המדינה והקפיטליזם.

אם מצב העונשין בחברה חופשית די מובן, עולה השאלה הבעייתית – מה יש לעשות בתקופה מהפכנית (מהפכה חברתית)? מהפכה היא מאבק ומלחמה (מלחמת מעמדות – מלחמה נגד הריאקציה), ובכל מלחמה ישנם פושעי מלחמה. בתקופה מהפכנית, כל עוד השלטון לא הובס לחלוטין, יש מקום להתייחס לכיצד מהפכנים יכולים להגביל את חירותם של הפושעים המסוכנים (כרוצחים, אנסים וכד') בלי לשלול את חירותם בצורה מוחלטת, ובלי להתרחק יותר מדי מהאידיאל האנרכיסטי (שהרי תיאוריה ופרקטיקה לא תמיד צועדות יחדיו). אלטרנטיבה למערכת של כליאה ובתי סוהר יכולה להיות דוגמה של בתי-מעצר פתוחים בדומה לחלק הנמצאים בהודו (בהודו קיימים כ- 27 בתי מעצר מסוג זה). בית מעצר פתוח הוא מכלאה שבה אסירים מעבירים שם רק את הלילה, ומגיעים לבדיקת נוכחות בשעות הבוקר ובשעות הערב. ביתר הזמן הם רשאים לעשות ככל העולה על רוחם, להסתובב בחופשיות בעיר, להיות בחברת משפחה או חברים, ואף לעבוד ולהתפרנס. חשוב לציין שזוהי עדיין שלילת חירות. חופש התנועה שלהם מוגבל, הם אינם רשאים לעזוב את שטח העיר. אך בכל זאת, פרקטיקה כזו יכולה לשמש את כוחות המהפכה. הרעיון המרכזי כאן הוא השליטה והמעקב על אותם האנשים שיכולים לסכן את התהליך המהפכני ולפגוע באחרים, ויותר מכך, במקרה שיהיה אדם שיבקש להיכנס לקולקטיב כשווה בין שווים. המהפכנים יהיו חייבים כל העת להיות עם יד על הדופק על מנת שלא לסטות מהקו הדק שמפריד בין שלילת החירות המוחלטת לבין מעקב אחרי האנשים המחפשים חד-משמעית לפגוע באחרים. ומה יש לעשות עם האנשים שכן ממשיכים לפגוע, לבזוז, לחמוס ולאנוס, או שמא שואפים להצטרף לכוחות הריאקציה? כאן רק תשובה אחת תתקבל – יש להדיח אותם מן הקהילה המהפכנית ומהחברה שבה מתרחשים השינויים החברתיים – עולם חדש יִבָּנֶה. אנשים אלו, אם מצפונם שואף לכך, יצטרפו לכוחות הריאקציה וסופם יהיה דומה לסופם של שאר הריאקציונרים.

לסיכום הנאמר – ניתן לחלק את רעיון העונשין לשני שלבים – או תקופות. בשלב הסופי (בניית החברה החירותנית, ללא דיכוי ושעבוד אדם בידי אדם אחר) אנו מוצאים כי אין מקום לשום עונש המגביל את חופש התנועה, הביטוי, או את מעשיו של האדם. בו-בזמן יש להבדיל את השלב הזה מן השלב הקודם לו (השלב המהפכני, שבו מתרחשת מלחמת מעמדות והבְּנִיָּה החברתית של העולם החדש, ובו גם נכלל המאבק נגד הריאקציה השואפת לשמר או להשיב חזרה את העולם הישן – מדינה וקפיטליזם), שלב שבו ישנה הזכות למהפכנים להגביל את חופש התנועה של בודדים המעוניינים לפגוע בייסוד החברה החדשה. להגביל את תנועתם ולהיות במעקב אחר מעשיהם. ברור לנו, לאנרכיסטים, שמהפכה לא תתרחש לפי מתכונת אחידה. עם זאת, אנו חייבים להיות מודעים לכל מצב שאליו נגיע בתקופה המהפכנית, על מנת שבכל מקרה שבו ניאלץ לשלול ולו במקצת את חירותו של האחר, לא יקרה הדבר עקב טעות-אנוש או בלא סיבה מוצדקת. כי כפי שבאקונין נהג לומר – «אי אפשר לשלול רק חלק מהחירות, אפשר רק לשלול את כולה. החירות – או שהיא מתקיימת או שאינה מתקיימת כלל".

מהפכה חברתית וארגון מהפכני: האלטרנטיבה הפוראיסטית (FORAist).

logo 110.cdrמאת ואדים גרייבסקי מKRAS-IWA – על השיטה הפוראיסטית של התארגנות מהפכנית.
תרגמה מאנגלית: א. גלבר
————-

הארגון אינו מטרה בפני עצמו, אלא רק אמצעי  להשגה מוצלחת של מטרות שנקבעו מראש –  אמיתה אנרכיסטית ישנה.

אנחנו קומוניסטים. אבל לא בצורה הוולגרית והמעוותת שצצה לנגד עינינו תמיד מדפי העיתונות, ערוצי הטלוויזיה והרדיו  ("המשטר הקומוניסטי", "המדינה הקומוניסטית", "המפלגה הקומוניסטית" ועוד). הקומוניזם האמיתי הוא אנרכיסטי, חסר מדינה, נטול סמכות, חופשי וחירותני. רק לפני כמאה שנה בסך הכול, כשהתייחסו לקומוניסטים, היית יכול להיות בטוח בסבירות של כמעט 100% שהכוונה הייתה לאנרכיסטים. רק בשנת 1917 הבולשביקים חטפו את המושג, עיוותו את משמעותו והפכו אותו לבדיחה הגדולה של העולם כולו. אנחנו קומוניסטים במובן הישן הזה, שעדיין לא נגנב: במובן של הקומונה וההתאגדות החופשית. כשאנשים בעלי עניין מחליטים יחדיו ובצורה משותפת (במסגרת של אסיפות כלליות) בכל הנוגע לדרך בה הם חיים ולפעילות שיש לבצע כדי לקיים את הסיוע ההדדי. וזאת בשעה שהם משתמשים בטובין של כדור הארץ במשותף – כפי שהאנשים נהנים מזיו השמש המאירה לכול, כפי שהציג זאת סילבן מרשל, משורר אנרכיסטי בן המאה ה-18.

אסיפות כללית

אנחנו קומוניסטים לא רק בראיית חזוננו, שלמען קיומו העתידי אנו נאבקים. אנחנו קומוניסטים גם בדרך המאבק שלנו.

אנחנו משוכנעים שרק אסיפות כלליות של האנשים העובדים בתעשיות ובשירותים, רק האסיפות הכלליות של תושבי השכונות, אזורים ומקומות שונים, יכולות להחליט איך ומתי לפתוח בשביתה או מרד, כיצד לארגן הפגנות ופגישות המוניות, כיצד להתנגד לדיכוי ולכוחות ה(אי-)סדר הקיימים. להחליט בעצמן, ללא העמדת פנים של הנציגים ה"נבחרים" או "מיופי הכוח", בדמות מפלגות, ביורוקרטים של איגודים מקצועיים, חברי פרלמנט או מועצות, שופטים ודומיהם… אסיפות כלליות ריבוניות שכאלה אינן הכרחיות רק לשם הצלחה במאבקינו היום, אלא הן גם משמשות כאב-טיפוס, בסיס ואבן פינה לעולם המשוחרר של מחר.

"אבל אם אתם כאנרכיסטים נלחמים למען אסיפות כלליות, ורואים בהן את הבסיס לחברה חופשית, מדוע אתם רואים צורך להקים ארגון עובדים אנרכיסטי?" – עלול לשאול אותנו כל קורא. למה זה נחוץ כאשר קיימות אסיפות כלליות?

 הבה נתחיל בעובדה שאסיפות כלליות שכאלה הן נדירות מאוד ברוסיה המודרנית. המאבק כאן מונהג ומובל כמעט רק על ידי המפלגות, הפוליטיקאים והביורוקרטים של האיגודים המקצועיים. ועדת האיגוד המקצועי מחליטה מתי ולמה יש לשבות, והאסיפה נפגשת רק כדי לאשר את ההחלטות שכבר נפלו. המחשבה הרווחת היא שההמונים "הנבערים" אינם מסוגלים לשום דבר מעבר לזה. ה"מסורת" הרעה הזו חייבת להישבר בכל מחיר! לכן זה חיוני לאחד אנשים במטרה להגן על עיקרון הריבונות של האסיפות הכלליות.

אבל גם האסיפות הכלליות אינן מספיקות היום. בצרפת, שלא כמו ברוסיה, המסורת של האסיפות הכלליות קיימת. הן מתכנסות כמעט תמיד ברגע ששביתה רצינית פורצת. אבל מהר מאוד הן נופלות מול כוחם של הנציגים של כל סקציה או איגוד עובדים אופוזיציוני. אחרי זה, כל ההחלטות האמיתיות לגבי התהליך והארגון של המאבק נלקחות על ידי "המנהיג", ולא על ידי אסיפות העובדים. הם, "המנהיגים", נואמים, מקיימים התייעצויות, מנהלים משאים ומתנים עם הבוסים והרשויות, מקימים איגודים ומתמקחים מאחורי גבו של העובד… והאנשים ה"רגילים" נרמסים שוב תחת הקפיטליזם. והפעם, הם מוותרים על הריבונות שלהם ונותנים ל"מנהיגים" לחשוב ולהחליט בשבילם.

מדוע דברים כאלו מתרחשים?

האמת היא שהאסיפות הכלליות הן רק כלי לקבלת החלטות.

הכלי הטוב מכולם, כמובן, אך למרות זאת הוא איננו מטרה בפני עצמו.

זה נכון שאפשרי לקבל החלטות שונות לחלוטין באסיפה, כולל החלטות מיזנתרופיות, כולל החלטות על סירובם של המשתתפים ליטול אחריות, ובמקום זאת למסור אותה למספר "נציגים", מנהיגים או דיקטאטורים. לא רק הצורה, אלא גם התוכן וההרמוניה ביניהם (העובדים) הם חשובים.

ותוכנן של ההחלטות באסיפות נקבע על ידי האנשים המשתתפים בהן – על ידי הרצונות שלהם, הצרכים שלהם, אמונותיהם ותפיסותיהם. הכול תלוי בהם.

כמובן, אדם הוא יצור חברתי (ואם תרצו, זהו הייחוד הביולוגי שלו).

כמובן, התנהגותו נקבעת במובנים רבים על ידי שבטיות עמוקה וקדמונית של עזרה הדדית וסולידאריות.
אך הבה לא נתעלם מהמציאות של החברה בה אנו חיים. אלפי שנים של סמכות, שליטה ורכוש השחיתו את אישיותו של האדם באופן ניכר. הקפיטליזם והתחרותיות שלו, האגואיזם הברוטאלי, המרדפים אחרי רווח פרטי, קונפורמיות וצרכנות משחיתה הצליחו בכך במיוחד.

אנשים רבים מוכנים כעת להחליף חופש בנוחות ולהסתפק בפירורים שהורווחו במאמצים מינימאליים ובמיעוט מאבקים ככל הניתן.

אנחנו חיים בחברה חולה ובעולם אבסורדי.

אבל אנשים חולים תמיד נגועים בצורה שונה.

האִישִׁיּוּיוֹת המודרניות מושחתות ומנוונות במידה שונה. אנחנו לא מדברים עדיין על שליטים, עשירים, מנהלים ובנקאים: זה ברור שהארנק שנמצא בכיס ימינם מחליף לעתים קרובות את הלב שנמצא בשמאלם. אך גם בקרב הפועלים ישנם אנשים ונשים שאינם חושבים על שום קרע עם הקפיטליזם והסמכות, ושאינם מעוניינים להשתלט על נטל ניהול החיים שלהם עצמם.

אז אם אנחנו רוצים שהאסיפות יישארו גופי קבלת ההחלטות העצמאיים, ושאנשים מהשורה יהיו האדונים של מאבקם וגורלם – חובה על התומכים בכך להתאחד ולהגן היטב על זכות זו.

לשם כך הארגון המהפכני הוא הכרחי: הוא חייב לאחד בתוכו אנשים שרוצים ויכולים במודע להיאבק למען ניצחון החופש, הסולידאריות והחלשת הסמכות; כדי שאנשים יוכלו להסכים במשותף על איך הם יחיו; למען חברה המבוססת על ההגשמה העצמית של האישיות ועל תיאום המאמצים האנושיים במסגרת האסיפות הכלליות; למען היכולת השווה של כולם להשתמש בטובין של העולם – עבור הקומוניזם האנרכיסטי. אף אם רק מעטים יצטרפו היום לארגון הזה, אנו סמוכים ובטוחים שבמוקדם או במאוחר רעיונותינו הברורים כשמש ישכנעו את הרוב המכריע של המין האנושי וישנו את העולם כולו.

לא מפלגה פוליטית ולא קבוצה אידיאולוגית…

האם זה אומר שאנחנו, חסידי הקומוניזם החופשי, צריכים לבנות מפלגה פוליטית ולהיאבק למען כוח פוליטי?

המילה "מפלגה" באה משורש שאיננו תומכים בו: מהמילה "פֶּלֶג", פלג של אנשים הפועל בשם ובשביל שאר האנשים.

המפלגה נוצרה על ידי אנשים ונשים שמתיימרים/ות לקחת את תפקיד המנהיגים ו"הנציגים", ורוצים כי אנשים מהשורה יפקידו בידם את מילוי התפקיד של ניהול מאבקיהם וחייהם.

חברי המפלגות פועלים תמיד "מלמעלה", אפילו כאשר הם עובדים "למטה", בסביבת העם.

הם מבטיחים לאנשים והנשים "הקטנים": "הפקידו בידינו את הסמכות לייצג את האינטרסים שלכם ואז אנחנו…"

והאדם העני (כמו דנאה המהופנטת בתעתוע גשם הזהב של זאוס) הולך בהכנעה או אף באקסטזה לתת את קולו, זמנו, כוחו, ידיו, מוחו… כלומר, לוותר על עצמו, ו"להצטרף למועדון".

אין זה משנה באיזו מפלגה מדובר: מפלגה פרלמנטארית או מפלגת "אוואנגרד".

במקרה הראשון, מנהיגיה מתיימרים לייצג  את האינטרסים של קבוצות שונות בחברה הקיימת, מבטיחים הכול לכל האנשים, אך בסופו של דבר מספקים את בעלי הממון והשררה.

במקרה השני, המנהיגים מכריזים על עצמם כפלג "המתקדם" של העם, סוג של אליטה טבעית שפשוט לא מובנת ולא מוערכת על ידי השליטים הנוכחיים.

אך משימותיהן של המפלגות הן זהות תמיד ובכל מקום: לצבור כוח, לכונן ממשלה ולאנוס את החברה מלמעלה.

לא, איננו מעוניינים לבנות מפלגה!

אך גם איננו רוצים להישאר קבוצה אידיאולוגית ותעמולתית, הגם שאנו נאלצים לפעמים לנקוט בכך תחילה.

התיאוריה מתה בלא הפרקטיקה; מאמצי המוח במגדל השן הם חסרי שיניים ללא חיים אמיתיים מחוצה לו. הרעיונות מניעים את העולם רק כשהם הופכים לכוח חברתי.

איננו מעוניינים להגביל את עצמנו להפצה פשוטה של רעיונותינו. זה מעט מאוד בשבילנו להיות "בתוך ההמון" ולדבר עם אנשים ונשים כמונו. אין זה מספיק עבורנו לבקר בפגישות ההמונים, באסיפות השובתים וביוזמות דיירים, ולעשות תעמולה למען ריבונות האסיפות הכלליות ולמען פעולה ישירה.

אנחנו מוצאים שהכרח כי תנועה חברתית חזקה תעמוד באופן מודע על הקרקע הרעיונית שלנו ותיאבק למען החופש.

לא, איננו רוצים להיות קבוצה אידיאולוגית שמנתחת ומסנתזת את האירועים ושמגבהיה ה"מדעיים" וה"תרבותיים" מדריכה את "אחיהם ואחיותיהם המובילים והמבינות ממעמד הפועלים" (עם יהירות מוסווית פחות או יותר).

אנו שואפים להיות תנועה חברתית שתהרוס את הסדר החברתי הקיים ותיצור במקומו אחד חדש.

המאבק נגד העולם הקיים, הכולל ניצול, שליטה, סמכות וחוסר צדק, מתחיל בהתנגדות נגד כל פלישה לחיינו ולחירותנו.

עם השביתות בדרישה להעלאת שכר והפחתה של זמן העבודה (דהיינו הגבלת זמן הניצול שלנו והרחבת הזמן החופשי שלנו להתפתחות אישית). עם המחאות כנגד בניית בתי עשירים עבור אנשים בעלי ממון וכנגד התכנון מחדש של העיר המסחרית בגושי המגורים שלנו. בעמידה כנגד בנייה או מיקום של מבנים תעשייתיים ומבנים לייצור אנרגיה שפוגעים בבריאות האנושית ובטבע.

במילים אחרות, בפעולות הצנועות נגד הניצול שאנו עוברים, כדי להגן על הזכויות והאינטרסים שלנו במערכת החברתית הקיימת, כאשר לעת עתה אין אנו יכולים לבטל אותה.

זה נוגע קודם כל לעולם העבודה. אנחנו נתונים לניצול ודיכוי בכל מקום:

בעבודה ובמשפחה, היכן שאנחנו חיים והיכן שאנחנו לומדים… אבל הסְּפֵרָה העיקרית שבה זכויותינו מושמטות מאיתנו נמצאת היכן שמונח בסיס העבדות היומית: מקום העבודה.

הוא הונח על ידי הקפיטליזם במרכזו של המכניזם המפלצתי וחובק-כול של השפלתנו ושיעבודנו.

במכירת עבודתנו, ידינו ומוחותינו, אנו מבזבזים את רוב חיינו במקום העבודה, ומבזבזים את שאר הזמן כדי להתאושש מעט, להירגע, לישון מספיק וכדי להביא את עצמנו לסדר יחסי.

בדיוק שם, אנחנו מצומצמים לתפקיד של מכונה חיה בסביבה של מכונות אחרות, פלסטיות או מתכתיות, בדיוק שם אנו יוצרים את רוב העושר הנחוץ לחיים – ואנחנו תלויים שם לחלוטין בכל גחמה של האדונים שלנו (בוסים או ראשים) המנכסים לעצמם את התוצרת המופקת על ידינו…

זו הסיבה, אפוא, מדוע אנו שואפים לשים את תחום העבודה שלנו (התאגיד או השירות שבו אנחנו עובדים, בית הספר או האוניברסיטה שבהם אנחנו לומדים) במרכז ההתקוממות שלנו נגד המדכאים אותנו: ההון והמדינה.

… לא איגוד מקצועי רגיל…

אך במקרה כזה, עליך להצטרף לאיגוד עובדים או (אם הם לא אוהבים אותך מסיבה כלשהי!) ליצור איגודים חדשים, יאמר הקורא. אבל אנחנו חייבים לומר פעם נוספת: לא!

האיגודים המקצועיים צמחו במאה התשע-עשרה (ברוסיה, במאה העשרים), כשהם מחליפים לרוב את ארגוני היצרנים שמוססו והוכשלו על ידי הקפיטליזם: הגילדות. הגילדות נוצרו על ידי עובדים יצרנים שאיחדו את עצמם בארגונים מקצועיים, העובדים לסייע הדדית האחד לשני בחיים ובעבודה, לארגן את תרבות העבודה ולסעוד את אנשי הארגון, בהווה או בעבר, החולים והמבוגרים.

איגודים רבים פעלו כאשר קבוצות התקוממו ונאבקו למען העלאת שכר וקיצור משך יום העבודה. הם פעלו תכופות על-פי שיטות מהפכניות, ארגנו שביתות כלליות ומיליטנטיות. הם הפכו לליבה של תרבות עובדים שנאבקה בציביליזציה הקפיטליסטית. הם הכריזו על מטרותיה של המהפכה החברתית בגלוי.

אבל לאיגודים מקצועיים אלה (אפילו המהפכניים ביותר שבהם) הייתה נקודת תורפה:

האיגודים המקצועיים נבנו בהתאם לצרכי האוכלוסייה העובדת בחברה הקיימת. ראשית-כול, לפי צרכים חומריים וכלכליים.

לאור עוניים של האנשים במאה התשע-עשרה ובתחילת המאה העשרים, היה נראה כי הקפיטליזם אינו יכול לספק את הצרכים הבסיסיים שלהם, וכי אפשרי לסחוט ממנו ויתורים צעד אחר צעד, לדחוק אותו בסופו של דבר לפינה, ולחסלו. אבל העובדים הפסידו בקרב.

נהיה ברור שהמערכת הקפיטליסטית התעשייתית יכולה לארגן את ייצורו של ההמון חסר הפנים עבור המוני צרכנים חסרי פנים. כמובן, הסחורה התעשייתית הייתה באיכות ירודה לעומת יצירות המופת שנוצרו בידי האמנים בימי הביניים, אבל זה היה זמין בשביל כל עני "ממוצע".

יתר-על-כן, התברר שהבורגנות והמדינה יכולות די בקלות לקבל דרישות שכר רבות של עובדים ולרצות אותם… על חשבון עובדים אחרים. הן יכולות להעלות את שכר העובדים של כל תאגיד שובת, אך בד בבד הן יכולות להעלות את מחירי הייצור והסחורות.
או שהן יכולות להפחית את זמן העבודה, אבל בו-זמנית לעשות אותה יותר אינטנסיבית ולגרום לעובדים להשקיע יותר אנרגיה וכוח בזמן קצר יותר.

הדבר נהיה ברור:

ההרס של המערכת הקיימת והבלתי-צודקת אינו נובע בהכרח רק מצרכים חומריים וכלכליים. גם העבד יכול להעדיף לחיות בביטחון תזונתי ובנוחות עם אדון "טוב" ובלא כל אחריות, מאשר להוביל אורח חיים של אדם חופשי הנתון לסיכונים רבים.

כאשר הם מעדיפים להישאר בשולי מסגרת הסדר הקיים ולא להיאבק באופן ישיר למען חברה חדשה, איגודי העובדים היו פתוחים עבור אנשים בעלי כוונות ומטרות שונות מאוד.

בכללם גם אלו שלא היו נחושים להיפרד מהקפיטליזם ומהמדינה, ושרק חיפשו אחר מנהלים "הוגנים" יותר בשביל עצמם – בדמותם של מנהיגי מפלגות סוציאליסטיות, ולאחר מכן "קומוניסטיות".

בהפקדת המאבק למען האינטרסים שלהם בידי החמדנים מחפשי הכוח הללו, חברי איגודי העובדים הגבילו את עצמם, בצורה וולונטרית, להגנה על דרישותיהם החומריות והמיידיות ועל תנאים טובים לעבדות שלהם עצמם.

ואז נוצרה דואליות: המפלגות הפוליטיות מנהלות מאבק פוליטי, ואילו איגודי העובדים מנהלים מאבק כלכלי.

נוסף-על-כך, איגודי העובדים בנו את עצמם מחדש בהדרגתיות לפי אותה תכנית של "ייצוג" אינטרסים. בתוך הארגונים הללו, הביורוקרטיה צמחה, פרחה והתחזקה וחברים מהשורה נהפכו יותר ויותר לנִצָּבִים פשוטים – שמשלמים ומוציאים לפועל את ההחלטות שהתקבלו.

לבסוף, האיגודים המקצועיים הפכו למפלצות הביורוקרטיות הגדולות האלה, שעם קיומן כל אחד מסתדר וסומך רק על עצמו, ושקיומן פירושו רק דבר אחד: הריסה, חורבן.

איננו מעוניינים לארגן איגוד עובדים רגיל ונטול-אידיאולוגיה ש"פתוח עבור כל העובדים" מפני שאיננו מעוניינים להסתפק בשיפור קט של העבדות שלנו, איננו מעוניינים לקרוע את השרשרת החיה של מאבקינו עם מערכת רבת-עוצמה שתפריד ותחלק אותה לנושאים כלכליים, פוליטיים, מוסריים, אידיאולוגיים, תרבותיים… לא, אנו שואפים לא רק לחיים טובים יותר, אלא גם לדרך אחרת. אנו רוצים להיות חופשיים!

…אבל איגוד עובדים אנרכיסטי…

הארגון המהפכני שייווצר על ידינו לא יהיה מפלגה ולא איגוד מקצועי רגיל.

בבסיסו, זהו איגוד עובדים (סינדיקאט) מפני שהוא מאחד אנשים עובדים שמתנגדים לניצול ולדיכוי היומיומיים, ולכן נאבק למען קיצור זמן העבודה ולמען שיפור התנאים החומריים והמוראליים שלהם.

אבל השיפור הזה אינו מטרה בפני עצמו, אלא רק אמצעי לגרום להתעוררות הסולידאריות והעזרה ההדדית הרדומות אצל כולנו, על מנת לעורר השראה להתקוממות מהפכנית נגד הסמכות והרכוש, נגד חוסר השוויון והדיכוי. רק אם נגן על זכויותינו ועל האינטרסים שלנו זה לצד זה, נוכל אנו העובדים להתגבר על האגואיזם, לשקם את כבוד האדם, ולהתעורר משינה עמוקה בת מאה שנים.

 להיעשות מודע לכך שבשביל השחרור העצמי שלנו עלינו לחסל את כל מערכות הייצור וניהול החיים הקיימות, ולהחליף אותן בחדשות: קומוניזם חופשי, נטול-מדינה, אנרכיסטי.

ולכן, ארגוני העובדים המתקוממים שלנו (מקצועיים ובין-מקצועיים) הם בו-זמנית גם ארגונים אידיאולוגיים. הם אינם נוצרים על קרקע האינטרסים הכלכליים המיידיים, אף-על-פי שהם נאבקים גם כן למענם, וגם על חזון של עולם חדש. אנחנו בעד ארגון עובדים אנרכיסטי מודע. שיהיה חופשי מביורוקרטיה, פוליטיקאים וקרייריזם; שכל ההחלטות בו יתקבלו על ידי האסיפות הכלליות או (ברמה גבוהה מהרמה המקומית) על ידי נציגים של מספר אסיפות כאלה. יתר-על-כן, הנציגים הללו אינם "נציגים", אלא רק "קולות" של אנשים שנתנו להם מנדט מוגבל עם הוראות מדויקות.

מה פדרציה כזו של אנשים עובדים צריכה לעשות?

האיגודים שיצרו אותה צריכים לעשות עבודה תעמולתית ותרבותית באופן אידיאלי, להפיץ ברבים את השאיפות והעקרונות של האנרכיזם הקומוניסטי במילה ובמעשה. הם חייבים להכין, לארגן ולהוביל שביתות ופעולות התקוממות אחרות נגד העוולות של המדינה וההון. ובאותו זמן, חברי האיגודים צריכים לפעול בצורה אנרכיסטית באסיפות הכלליות הגדולות של אחת או מספר תעשיות או שירותים, באסיפות וביוזמות של דיירים ועוד, בציפייה שהאסיפות האלה הן שיחליטו בשאלות עקרוניות של מאבק וחיים,  ובעמידה שלהן כנגד ההשפעה והכוח של המפלגות הפוליטיות, איגודי העובדים והמנהיגים.

במילים אחרות, האנשים חייבים לקיים ולהגן על הפעולות הישירות והקומוניזם החירותני.

המטרה שלנו היא שהמוני האנשים העובדים ימירו עצמם לעמדות אנרכו-קומוניסטיות מודעות, שיתחילו לחשוב ולפעול כאנרכו-קומוניסטים, ללא קשר לשאלת חברותם או אי חברותם באיגודינו. ואז, הניצנים הכה נדירים ולא יציבים של ההתנגדות שתיווצר על ידם (על ידי האסיפות הכלליות ונציגיהן) יוכלו להפוך בעתיד למבנים יציבים ורגילים של הארגון העצמי והניהול העצמי בבסיס הקומוניזם החירותני.

ואז, בערב אחד גדול, אנו כולנו, מנוצלים ומדוכאים, אבל מעוררי השראה מהכוחות הרעיוניים של האנרכיזם הקומוניסטי, נמשיך בדרכנו הנחושה והאחרונה, אל המבצר האחרון והסופי של העולם הישן.

מקור: http://libcom.org/library/social-revolution-revolutionary-organization-foraist-alternative

קומוניזם סמכותני ומחנה העונשין מורדוביה

q_cE9AkB_QIהתנהלות מחנה העונשין מורדוביה (לפי תיאורה של נדז'דה טולוקוניקובה) מדגימה בעיני באופן מצוין את ההבדל בין קומוניזם סמכותני לבין אנרכו-קומוניזם.

בקומוניזם סמכותני, יעד הייצור חשוב יותר מרווחתך ובטחונך מכיוון שערכך נמדד על פי תרומתך (החומרית) לכלל בניגוד לגישה האנרכיסטית שלפיה ערכך קיים מכיוון שהינך בן-אדם והוא אינו נמדד כלל, תרומתך היא מתוך רצון לחיות בתנאים טובים במקום מגוריך.

הקהילה יכולה להחליט שאם אינך תורם אך אינך מזיק ואולי הינך תורם בדרכים שאינן חומרניות (ארגון ערבי תרבות ומוזיקה, למשל), אין סיבה שלא לאפשר לך לחיות על מעמלם של אחרים כי עם יחידים שאינם תורמים חומרית הקהילה יכולה להתמודד.

אם אינך תורם אך אתה מזיק לקהילה או מוסיף עול לעבודת אחרים שאינך שותף לה (לדוגמה מלכלך ולא מנקה אחריך, משתכר ושובר דברים בעקבות כך) אין זה אלא צדק שהמשך מגוריך בקהילה יוטל בספק.

כוונתי היא שעל פי הגישה הקומוניסטית הסמכותנית ערכך נמדד על פי תרומתך החומרית ולפי הגישה האנרכו-קומוניסטית ערכך קיים מתוך היותך חבר קהילה ותרומתך לקהילה הינה מתוך רצון להמשיך להתקיים בתנאים טובים ולא להוות מעמסה על אחרים.

מחנה העונשין מנוהל כך שהאסירה שמייצרת את המספר הרב ביותר של החליפות באופן קבוע מקבלת סיכוי טוב יותר להשתחרר מוקדם יותר בעוד שאסירה שמייצרת פחות מהמכסה היומית (ואין כל לקיחה בחשבון של תנאיה הגופניים והנפשיים) נענשת על ידי הנהלת המחנה על אי-עמידה בתנאיהם ועל ידי שאר האסירות על הפלת עבודתה עליהן.

מצב כזה של חוסר סולידריות נוצר באופן טבעי כאשר ערכך נמדד על פי כמות התוצר שהפקת, מכיוון שכל אסירה רוצה להיות בעלת ערך בדיוק כמו שרצונו היחסית טבעי של אדם החי בעולם הקפיטליסטי הוא להיות בעל כסף, גם אם זה רק מספיק כסף בכדי להשכיר דירה צנועה, לשלם את החשבונות ולאכול.

האסירות אינן רוצות "פרזיטים", הן אינן רוצות עוד עבודה מכיוון שעוד עבודה משמעותה עוד צעד יומי בכדי להיות בעלות ערך, כאמור, ערכך נמדד על פי כמות התוצר שהפקת.

מצב זה של חוסר סולידריות, שכמו שהבהרתי, הינו טבעי במסגרת קומוניסטית סמכותנית, גורם לכך שבמקרה של הרעה בתנאים, העובדות יימנעו מלהתנגד יחדיו, התנגדות לשליטה משמעותה פחות זמן בו האסירה המתנגדת עסוקה בעבודתה, משמע שמישהי אחרת שאינה מתנגדת תהיה בעלת יותר ערך ממנה, היא תייצר יותר חליפות ממנה, היא הייתה עסוקה בעבודתה ולא בהתנגדות.

אף אחד לא רוצה להרגיש שהוא בעל פחות ערך מאדם אחר.

האליטה השולטת במדינה קומוניסטית סמכותנית או ההנהלה במחנה העונשין המנוהל בשיטה דומה יכולים להפוך את תנאי המחיה והעבודה לפחות ופחות סבילים ללא התנגדות, ככל שהתנאים גרועים יותר, כך רצונה של כל אסירה או במקרה של מדינה, רצונו של כל אזרח להפוך לבעל ערך, גדל, מכיוון שההבנה שבעיני שליטי המדינות (או הנהלת המחנה) אינך בעל ערך מתבהרת ובעזרת הכסף שנחסך על חשבון תנאי המחיה של האסירות ניתן להשקיע מעט יותר בכל מקרה התנגדות, מעבר לעובדה שכל הרעה בתנאים מדכאת התנגדות ומוזילה עלויות להנהלה גם יחד.

בגלל המצבים שתיארתי כאן, אני מאמין שהדרך היחידה להימנע מניצול עובדים היא עבודה בהנהלה שיתופית, רוב תפקידי ההנהלה הפרקטיים יכולים לעבור הסבה לתפקיד שיתופי של כל עובדי המפעל, לכל מפעל מספר רב של פועלים ועובדים (בתפקידים שונים שאינם מסתכמים בייצור נטו.)

אם כל העובדים יחליטו יחדיו בנוגע לנושאים מנהליים, כאשר לכל אדם יש זכות וטו, ניתן להגיע להסכמה בנוגע לרוב הנושאים ולוודא שאין עובד או פועל שנפגע כתוצאה מהחלטה הנוגעת אליו אך לעולם לא הייתה בשליטתו.

בהנהלה שיתופית שכזו אין לאף אחד אפשרות להרוויח על גב הפועלים מכיוון שההחלטות נעשות על ידי הפועלים עצמם, הרעה בתנאים לעובד אחד משמעותה הרעה בתנאים לעובד אחר, מכיוון שאם המכונות לא פועלות כמו שצריך ויש לתקן אותן, עד שזה לא יקרה כל העובדים ייאלצו לעבוד בעזרת ציוד מיושן, הנהלה שאינה מורכבת על ידי הפועלים עצמם מסוגלת להחליט שלא להחליף את הציוד בכדי שלא להוציא כסף שרובו יגיע כמובן לאותה ההנהלה שמכריעה בנוגע להחלטה הזו, החלטה כזו לא תפגע בה ולכן אין מה שמונע ממנה לעשות זאת.

איני חושב ששינוי כזה יכול לבוא ברגע אחד, אך אני רואה בחברה שבה איננו שולטים ואיננו נשלטים, אנרכו-קומוניזם, כפתרון היחיד לבעיית ניצול הפועלים ובמובן זה, ניהול שיתופי שאינו היררכי כצורת הניהול האפשרית היחידה.

דניאל אלסון

מאפיה אנרכיסטית בפריז

panaderiaA-Paris"כיבוש הלחם" – כך נקראת חנות הממוקמת באחת השכונות בפאתי פריז שבה 9 אנשים מכינים באגטים, קרואסונים ולחמניות עם שוקולד. מבחינת המראה החיצוני החנות הזאת זהה ל-35 אלף מאפיות אחרות הפזורות ברחבי צרפת.

ובכל זאת זוהי המאפיה האנרכיסטית היחידה באזור של הבירה הצרפתית. "אנחנו – המאפיה שמנוהלת על-ידי העובדים עצמם. אין כאן מנהלים. אנחנו עובדים בשיתוף פעולה וכל שבועיים מקיימים אסיפות כלליות שבהן מחליטים, מה נעשה. כולם מקבלים אותו שכר – 1350 אירו בחודש, ורווחים מתחלקים בינינו באופן שווה", – מסביר פייר פווין שבהשראתו הוקם הקואופרטיב היוצא דופן הזה.

"כיבוש הלחם" הופיע לפני 3 שנים במונטרי שהייתה בעבר מעוז של המפלגה הקומוניסטית הצרפתית והיום נמצאת תחת שליטתם של "הירוקים".  כמה אנרכיסטים החליטו לעבור מתיאוריה לפרקטיקה ולהקים פרויקט בניהול עצמי.

הם קראו לחנות שלהם "כיבוש הלחם" לכבוד ספרו של פיוטר קרופוטקין – אנרכו-קומוניסט של מאה ה-19. בתור סמל הם בחרו צללית מציורו של דלקרואה "חירות על בריקדות" שבו בן-אדם מחליף אקדחים לכיכר לחם ודגנים.

"אני עבדתי בתחום של מדעי המחשב ולא למדתי לאפות לחם. פעם התקשר אלי פייר ואמר לי: אתה במשך 10 שנים דיברת על אלטרנטיבות . תבוא להקים מאפיה, תעבוד איתנו", – מספר טומה שעזב את עבודתו בבית הספר לעסקים והתחיל להכין באגטים.

כעבור 3 שנים לאחר פתיחתה המאפייה מהווה עסק רווחי למדי. היא ממחזרת2  טונות של קמח בשבוע; מועסקים בה 7 עובדים ו-2 תלמידים. טומה לא מתחרט על כך שהצטרף ליוזמה הזאת שמזכירה "לה פרטרנל" – מאפייה בניהול עצמי שהוקמה בתחילת המאה ה-20 והתקיימה במשך 90 שנה.

"כאן אני מרגיש הרבה יותר טוב. אני יודע, בשביל מה אני עובד, למרות שמבחינה הפיזית זה הרבה יותר קשה", – מודה טומה תוך כדי שהוא מלמד את אחד התלמידים להכין קרם שוקולד.

המאפיה מייצרת מוצרים משלה, כמעט 35 סוגים שונים, בעיקר נקיים מבחינה אקולוגית. המוצרים האלה נושאים שמות שמזכירים את המהפכנים ההיסטוריים: סנדביץ' "בקונין" עם בצל, "דורוטי" עם קארי, "מרקס" עם ירקות .

אם מישהו מהקונים אומר שיש לו קשיים כלכליים הוא אוטומטית מקבל זכאות ל"מחיר משבר".

"מספיק לבקש במאפיה כרטיס המקנה זכאות להנחה. על מוצרים חיוניים ההנחה 25% ועל כל השאר – 10%. באגט עולה 1 אירו ועם ההנחה – 75 סנט", – אומר פייר.

לדבריו, "אנשים יודעם שזוהי מאפיה אנרכיסטית, אבל באים לכאן משום שכאן אופים לחם טוב, ואנחנו שמחים שהם באים".

נכון לעכשיו עובדי המאפיה לא מחלקים ביניהם רווחים, אלא מוצאים אותם לפירעון הלוואות, צמצום זמן העבודה וגיוס עובדים חדשים.

לא מדובר ביישום אידיאלים גדולים בקנה מידה גלובלי. המשתתפים מקווים שהפרויקט שלהם ימשיך לתפקד על בסיס של שיתוף פעולה ויספק עבודה לאנשים נוספים.

"להאמין שנוכל לשנות את החברה באמצעות ניהול עצמי כזה – זה כמו לקוות לשנות את העולם באמצעות אופניים", – מתבדח פייר.

מקור: http://www.portaloaca.com/articulos/anticapitalismo/7937-una-panaderia-anarquista-en-las-afueras-de-paris.html