המשטרה נראית חסרת תועלת בקהילה שלנו…

1555459_586343248118738_1865243186_nנוי איטו (21 בנואר 1895- 16 בספטמבר 1923). אנרכו-פמיניסטית, מראשונות התנועה הפמיניסטית היפנית. לפני נרצחה על ידי הצבא היפני ב23' בגיל 28, הספיקה איטו להיות העורכת הראשית של המגזין הפמיניסטי סייטו בו קידמה דיונים בנושאי הפלות, זנות ואמהות, לקדם התארגנויות עובדים ולתרגם את כתבי אמה גולדמן ליפנית. היא ידעה היטב שכל אלו כנראה יביאו לרציחתה בידי הצבא היפני, חשש שבו שיתפה את הלוגיקן המפורסם ברטראנד ראסל בפגישתם ביפן, אך עד יום מותה המשיכה לכתוב ולבקר את דיכוי המעמדות הכפריים ביפן ובמיוחד את זה של הנשים.

במאמר "מעשים אנרכיסטיים" מ-21' במגזין אותו ערכה "תנועת העובדים" היא כותבת:

"אנחנו שומעות כל הזמן כי האידאל של האנרכיזם הוא פנטזיה לא מציאותית. נדמה כי כולם נשמעים לאמונה התפלה שטוענת כי לא ניתן להשיג אוטונומיה ללא שלטון מרכזי. בפרט, יש סוציאליסטים, שאמורים היו להיות בעלי רעיונות בהירים יותר מאינטלקטואלים אחרים שמזלזים "בחולמים" האנרכיסטיים. אך למען האמתה הרעיונות הללו בדיוק הושגו בכפרים שירשנו מקודמינו. היכן שלא נמצא מה שנקרא "תרבות", גיליתי את העזרה ההדדית הטהורה והפשוטה וחיים המבוססים על הסכמה חברתית.

אני אספר על העובדות שלהן הייתי עדה אישית בכפר שבו נולדתי וכמה רעיונות שפיתחתי בעקבות הרשמים שלי ממנו. אני לא מתיימרת לומר כי כך מתנהלים החיים בכל המדינה, אבל אני יודעת שאנחנו לא דוגמא יוצאת דופן.

בכפר שלי יש 70 בתים שמחולקים לעמותות קטנות, ללא נציגים רשמיים. בהעדר קשיים לחברים בהתאגדויות אין מלאכה רבה. אך בעת הצורך, ההתאגדות נכנסת לפעולה.
בפגישות הכפר כולם מביעים בכנות את מחשבותיהם. אף אחד לא מקשיב בזרועות שלובות, וכולם מסבירים את טיעוניהם. אין אפליה, אין נעלות או מסכנות. אחנו מכבדות מסורות משפחתיות ומבוגרים, אך אין זה מפריע בהתכנסויות. איך אנחנו מחליטות דברים? ביחד.

כשאדם חולה וחייב לנוח חברי הקהילה הולכים לביתו, אחד קורא לרופא, אחר מודיע למשפחתו. חלק ממלאים את תפקידיו וחלק מטפלים בו באדיבות, לוקחים תורות בלילות. אם מישהו מת, הקהילה מטפלת בקבורה, בהלוויה וטיפול באבלים. בלידות מתכנסות נשות הקהילה, ומטפלו בכל מה שהאם צריכה עד שהיא יכולה לחזור לפעילות.

המשטרה נראית חסרת תועלת בקהילה שלנו, ומריבות מיושבות דרכה. אם מדובר בגניבות, אז לאחר שהנפגעים מפוצים, המבצעים מוזהרים מפני גירוש מהקהילה. אין ספק כי גניבה הוא דבר רע, אבל מה יעזור להם ולנו שישלחו לבית סוהר? איום ההוצאה מהקהילה והבושה בדרך כלל מונעים ממנה מלקרות שוב.

באופן כללי, בכל פעם שהקהילה או היחיד נזקקים לדבר כלשהו, לאחר שנפגשים ומחליטים על כך(פגישות שעשויות להמשך ימים, עד שמשיגים הסכמה) כולם מתגייסים כדי להשיגו. אנחנו לא כופים על החברים לבצעם אך זה נחשב ללא מכובד לא להשתתף בביצוע מה שהוחלט עליו.

גם אם החיים בכפר לא קלים, האמת היא שמי שעוזב בדרך כלל חוזר. החיים האגואיסטים באזורים אורבניים הם בלתי נסבלים למי שרגיל לחיי הכפר. גם אם הגורל היום מצווה לנו חיי עוני, ודאי שאלו טובים יותר במסגרת הסולידריות שמספרת הקהילה. "

תרגום מיפנית: יושיארו אשימוטו.

אנרכיסט אמיתי…

kwUdJPhPBh4אני זוכר את פגישתי עם דורוטי ברגעים האחרונים של חיי שלווה ושלום באביב של 1936. עד אז לקחתי חלק בקורידות בדרום צרפת ודרכי למדריד ביקרתי בברסלונה, כדי לבקר את גיבור הילדות שלי. התקופה הזאת הייתה קשה עבור דורוטי. השם שלו הופיע ברשימה שחורה כבר הרבה זמן, הוא לא הצליח למצוא מקום עבודה והאיגוד היה עני מדי כדי לעזור למנהיגיו של עצמו. הוא התגורר בבקתה צנוע עם בת זוגתו אמיליינה ובתיהם קודטה בת הארבע. אמיליינה מדי פעם עבדה כסדרנית בבית הקולנוע וכסף שהרוויחה החזיק את משפחתם בחיים. אני הגעתי אליהם יחד עם ידידי ג'רמינל מברסלונה שגם הוא היה אנרכיסט. כשנכנסנו, דורוטי לבש סינר והיה עסוק בשטיפת כלים והכנת ארוחת הערב לבתו ובת זוגתו שעוד איננה חזרה מעבודה. ג'רמינל ציחקק: "מה לך ולתלבושת נשים הזאת?.." ובהחלט, דורוטי נראה די מגוחך לבוש בסינר מעוטר וקטן מדי לחזה שור שלו. דורוטי התיישר, פניו האפירו ובעיניו נראה ברק. הוא כבר לא נראה משעשע, אלה, בהחלט מאיים ומסוכן. ג'רמינל עשה צעד אחורה, ואף אני, למרות שאהבתי את דורוטי כאבי, זזתי באי נחת על הכסא. "תלמד! – רעם קולו של דורוטי, והוא כיוון אצבע לעבר ג'רמינל המבוהל, – בזמן שאשתי עובדת, אני מנקה בבית, מסדר מיטות ומבשל. בנוסף אני רוחץ את בתינו הקטנה ומלביש אותה. אם הינך חושב, שאנרכיסט אמיתי אמור להעביר את זמנו במזללות ובתי קפה, בזמן שבת זוגתו עובדת, אז אינך מבין דבר".

רוזה מונטרו "בת הקניבל" (מבוסס על זכרונותיו של עבל פס, לוחם בטור "דורוטי")