חוק וסמכות / פיוטר קרופוטקין

פרק ראשון

"כשבורות שולטת בחברה וכאוס במחשבות האנשים, החוקים מתרבים, מצפים מחקיקה לעשות הכל, וכשכל חוק חדש הוא טעות חישובית, האנשים ממשיכים לדרוש מהחוק את מה שהם יכולים לדרוש רק מעצמם, מהחינוך של עצמם ומהמוסריות של עצמם”. לא מהפכן אמר את זה, ואפילו לא רפורמיסט. זה השופט דאלוי, מחבר אסופת החוקים הצרפתית שמוכרת בשם
“Repertoire de la Legislation”.
ועדיין, למרות שהמילים האלו נכתבו על-ידי אדם שהיה בעצמו מחוקק ומעריץ של החוק, הן מייצגות
כהלכה את המצב הלא-נורמאלי של חברתנו.

עזרה הדדית בעולם החי והאדם/ פטר קרופוטקין

ספרו של פטר קרופוטקין "עזרה הדדית בעולם החי והאדם" פורסם לראשונה ב1902. הספר נכתב גם כתגובה לרעיונות של דרוויניזם חברתי, שמאפיינים את הקפיטליזם והפשיזם; בספר קרופוטקין מותח ביקורת על הרעיון שהתחרות היא הגורם המרכזי בהתפתחות המינים, וטוען שהעזרה הדדית, גם היא כוח מפתח שבקיים בקרב כל היצורים החיים.
לראשונה, מאז שהודפס הספר ב1923 בעברית, הספר זמין לקריאה לכל, כעת במתכונת אינטרנטית:

עזרה הדדית בעולם החי והאדם פטר קרופוטקין

זכויות לא מקבלים – זכויות לוקחים / אלכסנדר וולודרסקי‬

אחד המלכודים של ״תנועת השמאל הלא‫-‬סמכותני״ הוא בכך שכמעט כל אדם שמגיע‫/‬ה לתוכה סובל‫/‬ת מאשליה של השתייכות למשהו מאוד חשוב ונחוץ‫.‬ היא מתחילה לדמיין את עצמה כסובייקט היסטורי‫, כזה‬ שיש משמעות לדעות ורצונות שלו‫.‬ למעשה ״המשמעות״ הזאת קיימת רק בסביבה די קטנה של שמאלנים‫,‬ שכל כך קטנה עד שבאמת שמחים בה לכל הצטרפות‫.‬ עקרון דומה מתקיים גם בתת‫-‬תרבויות נוער‫,‬ את‫/‬ה מקבל‫/‬ת בהם את המנה שלך של אהבה‫,‬ הכרה וחברות רק בזכות ההתשייכות‫.‬ אין בכך שום דבר רע‫.‬ תת‫-‬תרבויות עוזרות לרבים לרכוש בטחון עצמי ומיומנויות חברתיות‫.‬ אם לא לתקן אז לפחות אפשר לסכך בעזרתן טראומות פסיכולוגיות מהילדות‫.‬ בסופו של דבר תת‫-‬תרבות עדיפה על דת‫.

צעדת האחד במאי בחיפה

להיות עובד או עובדת במדינת ישראל זה מצב די עלוב. השכר של רובנו נמוך, וההוצאות יקרות. השכירות גבוהה, אפילו עם שותפים; גידול ילדים מרוקן את הכסף שאין לך. והתענוג הזה מותנה כמובן בכך שהצלחת למצוא עבודה… רוצה דירה? תצטרך להשתעבד בשבילה לבנקים לעשרות שנים ותמיד לפחד מפיטורים. במקום העבודה שלנו אנחנו חיים/ות תחת הדיקטטורה של מנהלים ובעלי מניות, אשר מקדמים את עצמם והאינטרסים שלהם על חשבון העובדים ועל חשבון החברה כולה. אפילו את ההגנות החלשות והמינימליות שבחוקי העבודה רובם לא מקיימים. ואם אנחנו נשים, או ערבים, או מזרחים, או מבקשי מקלט אפריקאים – אז נסבול גם מאפליה מובנית בשכר ובקבלה לעבודה.

לעומת זאת, בוילות ובמגדלי היוקרה החיים טובים; העסקים פורחים; הרווחים נאים. והפוליטיקאים מן הקואליציה וגם מן "האופוזיציה" עושים את העבודה שלהם עבור בעלי ההון.

ומה עם ארגוני העובדים? אלו נמנעים מיציאה למאבקים רציניים מול המעסיקים והמדינה. הפחדנות שלהם והפאסיביות שלנו יוצרות מעגל קסמים של חוסר-אונים מעמדי מול הממסד הקפיטליסטי. חלק מן הבכירים ממילא משולבים בתוך המפלגות והממסד הפוליטי הארצי.

בשטחי כיבוש 1967 בארץ המצב עוד גרוע בהרבה: אחוזי אבטלה עצומים (בעזה – אגדתיים); אפילו להגיע לעבודה וחזרה – זה לפעמים מסע מפרך ומסוכן; הצבא עלול לעצור אותך, לירות בך, לפלוש לך לבית או להפציץ אותו ומה לא. והשכר – בדיחה עצובה.

ואם נרחיב את המבט שלנו עוד קצת, נראה את העובדים המצרים, שנאנקים תחת דיקטטורה צבאית; ואת הטרגדיה הנוראה בסוריה המדממת, בה נהרגים אלף אזרחים מדי חודש – עובדים, חקלאים, מובטלים – ומיליונים נאלצו לברוח מבתיהם, מעריהם ומארצם מאימת המלחמה.

כך נצעד גם השנה באחד במאי,
בקריאה למאבק נגד הדיכוי והניצול המעמדי בחברה;
בעד מהפכה חברתית אנטי-קפיטליסטית;
ובסולידריות עם אחינו ואחיותנו העובדים
בארץ, באזור ובעולם.

זו תהיה השנה ה-130 לציון האחד במאי, בעקבות אירועי כיכר 'היימרקט' בשיקגו ב-1886. במסגרת המאבק ההמוני אז לקיצור יום העבודה מ-10 ל-8 שעות, נידונו למוות שמונה פעילים אנרכיסטיים במשפט ראווה, ומאז הפך האחד במאי ליום זיכרון למי שנפל/ה במאבק וקריאה להמשכו.

ההזמנה פתוחה
לכל עובד/ת, סטודנט/ית, או גמלא/י
בין אם אתם מאוגדים ובין אם לאו
להצטרף אלינו לצעדה ב 1 במאי ב 17.00
אשר תתחיל מן הכיכר מתחת לגנים הבאיים (על רח' הגפן)
תרד לאורך המושבה הגרמנית
ותמשיך לכיכר פריז

אנחנו דורשים מכלל המעסיקים:
יום עבודה בן שש שעות, ללא הרעת תנאים. נכלל בכך: אותה המשכורת כמו ליום עבודה בן שמונה שעות. חוסר אפשרות של המעביד לאיים בפיטורין, או כל איום אחר, בעקבות דרישה של העובד/ת ליום עבודה בן שש שעות. תשלום שעות נוספות מעל לשש שעות עבודה.

בנוסף לכך, אנו דורשים מהמשטרה:
1. לא להפר את הסדר הדמוקרטי, וכחלק מכך:
2. לא להפריע לזכות ההפגנה, אשר גלומה בעיקרי הדמוקרטיה.
3. לא להתערב במסרי ההפגנה. לא נהיה מוכנים להתפשר עליהם.
4. לא לחטוף אף מפגין/ה. נכלל בכך לעצור מפגינים/ות על השתתפות בפעילות פוליטית לגיטימית (שהינה הצעדה), לעכבם/ן או לחקורם/ן.

אנחנו מזמינות ומזמינים את כל הפועלות והפועלים, את כל העמלים והעמלות, את כל אלו שברוחם חזון הוגן וצודק להצטרף אלינו לצעדת האחד במאי בחיפה ולקרוא:
סוף לדיכוי!
סוף לניצול!
חירות!
שיוויון!
מהפכה!

גושים מפלגתיים לא יתקבלו בברכה.

האם אנו טובים מספיק? / פיטר קרופוטקין

אחת מההתנגדויות הבולטות לקומוניזם היא שהאדם אינו טוב מספיק כדי לחיות בחברה קומוניסטית. אנשים לא יסכימו לחיות תחת שלטון קומוניסטי, אך לצערנו הם גם אינם בשלים לקומוניזם חירותני. מאות בשנים של חינוך אינדיוידואליסטי השאירו את האנשים אגואיסטים מדי. עבדות, היררכיה ועבודה תחת כורח הנסיבות גרמו לכך שהאנשים לא ידעו לחיות בחברה חופשית בה אין כפייה מלבד זו אשר נובעת מהתעסקויות אשר נבחרו מרצון, וחוסר הסיפוק של האחר אם לא נעמוד בהתחיבויות אלו. לפיכך נאמר לנו, שישנו איזה שלב מעבר הכרחי בדרך לקומוניזם.

אותה גברת בשינוי אדרת; אותן מילים נאמרו משחר ההיסטוריה כתגובה לכל רפורמה חברתית, כלכלית או פוליטית. מילים אשר נאמרו לפני סיום העבדות; מילים אשר נאמרות כבר עשרים או ארבעים מאות על-ידי אלו שאוהבים את נוחותם יותר מדי מכדי להתאים עצמם לשינויים, על-ידי אלו שלא סבלו מספיק מהשיטה הנוכחית כדי להרגיש את הצורך בחברה חדשה!

המהפכה החברתית הגדולה ברוז'אבה / יגאל לוין

מאז שחיברתי את הסקירה הקודמת שלי ("האוטופיה הכורדית"), חלפה יותר משנה. כל כך הרבה השתנה מאז, קרבות נועזים עם הח'ליפות – דאע"ש – מאבק נגד ריאקציונרים פנימיים, מאבק מול המדינה הטורקית, ומה לא? אבל מה שכן, המהפכה צוברת תאוצה ברוז'אבה ויש לה כל הסיכויים להיקרא "המהפכה החברתית הגדולה". ומדוע? לא היו הרבה מהפכות שזכו להתקרא "גדולות". המהפכה הצרפתית הגדולה? נכון. גם המהפכה החברתית הגדולה הספרדית עולה בזכרוני. כן, לא היו הרבה. כדי להיקרא "גדולה", על מהפכה להיות לא–רק חברתית, לאמור אנטי–מדינית ואנטי–קפיטליסטית, אלא לגעת בכל תחומי–החיים של האדם. המהפכה ברוז'אבה בהחלט מתקרבת למציאות שכזו. בסקירה הבאה אשתדל לגעת בכל התחומים, כמו הכלכלה או החברה, ולסכם בסופה מדוע האירועים המתרחשים ברוז'אבה הם מבין הדברים החשובים והמרתקים שעולמנו חווה בימים אלו של תחילת המאה ה– 21.

מקורות

לפני שאגיע לעיקר הדברים, אני רוצה לגעת בנושא המקורות. תמיד שואלים אותי מאין אני משיג את המידע? יש די חומר תיעודי ברשת. אני יכול להמליץ על אתרים כגון http://www.kurdishquestion.com. כמו–כן ישנם גם לא–מעט אנשים שביקרו שם, אקטיביסטים מאסכולות סוציאליסטיות שונות – בכללן אנרכיסטים וגם מרקסיסטים. לא–מעט מחבריי–שלי ביקרו שם, והייתה לי הזכות לשמוע עדויות ישירות מן השטח. אני גם נמצא בקשר עם הנציג הרשמי של ה– PKK במוסקבה. וכמובן, ישנם גם הרבה דיווחים מהכורדים עצמם, בין אם הללו מהפכנים ובין אם תושבים רגילים מן השורה. אני מתחייב לכך שכל המידע והנתונים אמינים וניתנים לבדיקה.

איפה נמצאת רוז'אבה בכלל?

רוז'אבה (או "מערב" בכורדית) היא ארץ השוכנת בצפון המדינה הסורית השסועה ממלחמת האזרחים שמתחוללת שם בימינו. תחת השפעה חזקה מדעותיו של עבדוללה אוג'לאן ומפלגת הפועלים הכורדית, ה– PKK, התנתקה ארץ זו באופן חד–צדדי מן המדינה הסורית בשנת 2012, והתארגנה לכדי רשת של מועצות בעלות מבנה חברתי–דמוקרטי, עם מאבק ניכר במוסד המדינה, הקפיטליזם והפטריארכיה. זה כבר שלוש שנים ויותר שמתרחשים שם מהפכה וניסוי חברתי מבין המרתקים שאפשר למצוא בימינו. מספר האנשים שגרים שם נע בין 2.5 ל– 4 מיליון איש. בגלל מלחמת האזרחים ותנועת מסות גדולות של בני אדם, קשה מאוד לעקוב ולהביא מספר שיהיה אמין ומדויק. הארץ מחולקת לשלושה מחוזות, או קנטונים, כפי שהכורדים קוראים להם – אפרין, קובני וג'זירה. אין חיבור טריטוריאלי בין קנטון אפרין ושאר חבלי הארץ, והוא מנותק ומכותר מכל הכיוונים. צפונית לרוז'אבה שוכנת טורקיה העוינת למהפכה, ודרומית לה שוכנת הח'ליפות האלימה והקטלנית של דאע"ש, העוינת את רוז'אבה גם–כן, לא–פחות מן הטורקים. ישנם גם גבולות טריטוריאליים עם אזורים שנשלטים בידי צבא אסד או בידי המורדים. עם הצבא הסורי יש הסכם אי–התערבות משני הצדדים. אסד, שמנסה לשרוד במלחמת האזרחים הזאת, כלל לא רואה לנכון לעצבן ולצאת נגד המהפכה, גם אם היא מתרחשת בשטח מדינתו.

עבדוללה אוג'לאן

אוג'לאן, המכונה "אפו" בקרב תומכיו, החל את דרכו בשנות ה– 70 כמרקסיסט–לניניסט דוגמטי, וכך גם המפלגה שהקים. אך בשנות ה– 90, בד בבד עם קריסת ברית המועצות והתפרקות הגוש הסובייטי, מאסה המפלגה ברעיונות המרקסיזם והחלה לחפש דרך חדשה לשינוי חברתי. בשנת 1999 נתפס אוג'לאן בידי הממשלה הטורקית, ונידון למאסר עולם. בזמן כליאתו נחשף המרקסיסט הדוגמטי להוגי–דעות אחרים

מהאסכולות הסוציאליסטיות, ובכללם אנרכיסטים. אוג'לאן אף החל להתכתב אישית עם מוריי בוקצ'ין, אנרכיסט יהודי ממוצא אמריקאי, ולאחר שנה של התכתבות עמו נטש את הרעיונות המיושנים של המרקסיזם והחל לטפח תיאוריה סוציאליסטית חדשה בהשראת האנרכיזם החברתי, אך גם בהשראת הוגי–דעות כמישל פוקו או פרידריך ניצשה. בסופו של דבר, אוג'לאן אף התחיל לבקר את המרקסיזם מנקודת–ראות אנרכיסטית. למשל, ב"מניפסט החברה הדמוקרטית" הוא כותב – «חשוב מאוד לבקר את הקפיטליזם המודרני דווקא מעמדות האנרכיזם, הפמיניזם והאקולוגיה» או «תפישותיהם של האנרכיסטים כלפי המדינה והשלטון הם עמוקים ורציניים יותר מאשר אלו של המרקסיסטים». אני, בתור אנרכיסט ותיק, יכול אך רק להסכים עמו. ואמנם, בצד כל הטוב שהמרקסיזם תרם לחשיבה הסוציאליסטית, הוא תמיד היה חלש בביקורתו את יחסי–הכוח והמנגנונים האוטוריטריים כמו המדינה. בסופו של דבר, "אפו" מצליח לפתח תיאוריה חדשה, והוא מכנה אותה "הקונפדרליזם הדמוקרטי". מפלגתו גם עברה את השינוי הזה, מפלג השואף להשתלטות פוליטית בתוך הקורפוס המדיני (תוך שאיפה למדינה סוציאליסטית), והפכה לארגון אופקי ורחב הקרוי כיום "ברית הקומונות הכורדיות". המפלגה עצמה נהפכה לנטו גוף גרילה של מהפכנים. אם כך, מדוע הם ממשיכים לכנות עצמם "מפלגה"? מאחר שכך הם ידועים ברחבי העולם. זהו שם שכבר הפך היסטורי ומוכר, ולטענתם אין טעם לבצע "מיתוג מחדש" לזהות הקיימת.

עקב השפעתו הגדולה של אוג'לאן, שמוכר בכורדיסטן כגיבור עממי ומנהיג ישר, רעיון הקונפדרליזם הדמוקרטי נעשה לאחת מן התפישות הפופולריות בכורדיסטן הגדולה, ובמיוחד בחלקים הסורי והטורקי. גם המחתרת הכורדית שנמצאת באיראן נאחזת בדעות של הקונפדרליזם הדמוקרטי ושואפת לבנות ארץ בדומה לרוז'אבה.

הקונפדרליזם הדמוקרטי

מהו בכלל הקונפדרליזם הדמוקרטי? ראשית חשוב לציין כי המילה "דמוקרטיה", פירושה כאן הוא סוציאליזם. המילה "סוציאליזם" נתפשת כביטוי ריאקציונרי, מאחר שמשטרו של אסד נקרא רשמית סוציאליסטי, וכן גם מפלגתו, מפלגת הבעת'. כתוצאה מכך, המילה "סוציאליזם" איננה פופולרית בכורדיסטן הסורית ויש לה שיוך למשטר הרודני והמדכא של אסד.

לפי תפישתו של "אפו", על האנשים להתארגן לקבוצות בניהול דמוקרטי ישיר, תוך מתן זכויות לנשים, מאבק בקפיטליזם ושאיפה לחיים הרמוניים עם הטבע. המאבק בקפיטליזם חייב תמיד להיות גם מאבק אקולוגי ומאבק מגדרי. הקבוצות הדמוקרטיות הללו מאורגנות במועצות ובאספות–עם, ועליהן לדרוש או ליצור אזורים עם אוטונומיה מוחלטת, כולל ממשל דמוקרטי עצמאי וכוחות מזוינים לצורכי הגנה עצמית

– המיליציות – ללא גוף מדיני, וכן התארגנות כלכלית על בסיס קואופרטיבים וקומונות תוך שאיפה להצברה של הנכסים אשר בבעלותם. כך, על כל קבוצה של אנשים, וכן על כל ארץ וארץ, לחבור יחדיו לברית של קונפדרציות דמוקרטיות הנמצאות בקשר עם ארצות אחרות בעלות אג'נדה דומה, ולהתפשט ברחבי העולם עד שלמדינות ולקפיטליזם לא ייוותר מקום והם ייעלמו. האם הדבר נשמע אוטופי? ובכן, לא בשונה מן האוטופיות הדוגמטיות של הטרוצקיסטים, הסטליניסטים או שאר הסוציאליסטים הדוגמטיים בתקופתנו. בסופו של דבר רוז'אבה קיימת ומוכיחה לנו שהתארגנות מעין זו היא אכן ריאלית. זאת ועוד, ניתן לראות השפעה חזקה מאוד של האנרכיזם החברתי על התפישה הרווחת שם. אף אם קיים פה ושם שוני קטן בין התפישות, שתי אלה קרובות מאוד זו לזו ברוחן.

החברה

החברה ברוז'אבה מאורגנת לקומונות (או "קמין" בכורדית). חברי הקומונה יכולים להיות משפחה אחת, כמה משפחות או קבוצה של אנשים שחיים ביחד בבית אחד או בכמה בתים שכנים. אין שום הגדרה שרירותית לאופן שבו הקומונה צריכה להיראות. הדבר תלוי אך ורק בהחלטה של חברי הקומונה. גם

מספר הקומונות אינו מוגבל. יכולות אלה להיות 10 או 100 קומונות, תלוי בגודל המושבה או העיר. קומונות ברמת המושבה או העיר מאורגנות לבתי–עם (או "מלה גלים" בכורדית). בתי–העם האלה מורכבים מצירים שבאים מכל קומונה וקומונה ואשר יוצרים יחדיו מועצה אזורית. ברמת הקומונות ישנן קבוצות הנקראות "קבוצות השירות", וכן ישנן "קבוצת השלום" או "קבוצת האחזקה". כל קבוצה כזאת אחראית לתחום הניהולי ברמת הקומונה. קבוצת השלום, לדוגמה, אחראית לפתרון סכסוכים בין חברי הקומונה, וקבוצת האחזקה אחראית לשיפוצים ובנייה. חברי הקומונה בוחרים לבדם את השותפים בקבוצות, בלא כל מנגנון מנהלי מלמעלה. ברמת בית–העם ישנו בית–דין אזורי שאחראי לטפל בעבירות חמורות, כמו אונס. הביזור המשמעותי שהחברה הכורדית עברה תוך כדי יישום של מבנה פדרטיבי קומונלי מאפשר גמישות וחופש רחב יחסית לחברה קפיטליסטית, בעלת מבנה מדיני–היררכי ולא גמיש.

התנועה הנשית

נושא שחרור האישה ברוז'אבה הוא אחד מן המעניינים שבסיפור. בסקירתי הקודמת כבר ציינתי כי ישנם הישגים משמעותיים ביותר לתנועה, אך אין זה הכול. מלבד איסורים על פרקטיקות ברבריות כמילת נשים או נישואי–חובה נגד רצון הבחורה, ברוז'אבה הוקם אף כוח לוחם המורכב מנשים בלבד. וגוף זה אינו מזכיר במעשה את צה"ל בכלל. אם בצה"ל ישנם במסגרת כל הצבא רק שני גדודים המורכבים מגברים ונשים, לוחמות ברוז'אבה הקימו מיליציה שלמה וייחודית שהיא נשית לחלוטין, ה– YPJ. הכוח הלוחם הזה כולל כ– 15 אלף לוחמות, ואין אפשרות ללוחמים גברים לשרת בו. גם במיליציה הרחבה יותר, המגינה על המהפכה (ה– YPG), יש לוחמות, אך היא מורכבת בעיקר מגברים. בשתי המיליציות האלה יש כ– 50 אלף לוחמים ולוחמות. ביחידות אלה אישה יכולה להיות מפקדת על גברים, אך גבר לא יכול להיות מפקד על נשים, וזהו שוני משמעותי ממה שמתקיים בצה"ל. והרי, אפליה מתקנת היא חשובה במסגרת המלחמה בפטריארכיה. מלבד המסגרת הלוחמת, גם השינויים בניהול החברתי הם לטובת האישה. למשל, כל בעיה נשית יכולה להיפתר בידי נשים בלבד. והיה אם נאנסת פונה לשירות הביטחון המקומי, היא מופנית לנציגה ממחלקת החקירות של מקרי האונס, וזאת מורכבת מנשים בלבד. כל ההישגים המשמעותיים הללו רק מחזקים את החברה והופכים את שחרור הנשים לחלק אינטגרלי משחרור כלל האוכלוסיה ברוז'אבה.

הכלכלה

בתחום הכלכלה אני יכול לציין שברוז'אבה אין קפיטליזם במובן הקלאסי של המילה. לאנשים יש אפשרות להחזיק בקניין, במקרה שמדובר בדירה, בית, סדנה או שדה קטן, אך יש איסור על בעלות וניהול עסקים, וכן גם על ניצול עובדים ושעבודם. כל המשק מאורגן בקואופרטיבים במסגרת הקומונות, בין אם אלו קואופרטיבים משפחתיים או של קבוצות חברים. אין תעשיה כבדה ברוז'אבה, וכ– 80% משיעור התעסוקה הם בחקלאות. אין מסים, והאנשים לא משלמים לא שכר–דירה ולא מס–מים או חשמל. הכסף שנע בשוק הוא המטבע הסורי של משטר אסד, והמחירים נקבעים בכל עיר או קומונה לפי כוח–הקנייה של תושבי האזור. כלומר, המוכרים לבדם מחליטים על מחיר המוצרים. ביזור כלכלי שכזה אף תרם רבות לשיפור רמת החיים ברוז'אבה, ומזכיר מאוד את המודל של האנרכיסט פייר–ז'וזף פרודון, המוטואליזם.

המיליציות

המיליציות גם הן מאורגנות בצורה דמוקרטית, ואולי אף אנרכיסטית. יחידה קטנה נקראת "צוות", והיא מורכבת משלושה עד חמישה אנשים. הרמה השניה נקראת "טקסים" והיא מורכבת משני "צוותים". הרמה השלישית היא "בלוק" והיא מורכבת מ 3 "טקסימים". הרמה הרביעית היא "תאבור", שהוא סוג של גדוד, אף שזה כולל בין 100 ל– 150 איש. "תאבורים" מרכיבים את המחוז או את הקנטון. בסך–הכול יש שלושה מחוזות ברוז'אבה. אין חטיבות או אוגדות, ולכל יחידה יש אוטונומיה רחבה מאוד. הלוחמים בוחרים את מפקדם למן הרמה הקטנה ועד לרמת המחוז. מעל לכול, ברוז'אבה ישנה המועצה הצבאית, וזו מורכבת מעשרות המפקדים המוכשרים ביותר, אך אין כל יכולת–פיקוד למועצה זו אלא רק יכולת תכנון כללי למשך ימות השנה. המועצה מתכנסת פעמיים בשנה ובונה תוכנית לחימה עבור חודשים–קדימה. בכל רמת–יחידות ישנה גם מועצת לוחמים. המועצות דנות בפעילות הצבאית ובמפקדים, ואם ישנו מפקד שאינו מצליח בתפקידו, המועצה מדיחה אותו ובוחרת תחתיו מפקד חדש. כך מתרחש בכל רמה ובכל קרב. ישנה גם הוועידה הכללית הצבאית, שהיא זו הנותנת שירותי דוברות וייצוג ברמה הארצית. גיוס למיליציות הוא אך ורק בהתנדבות. אין גיוס–חובה לכוחות המזוינים.

הריאקציה

לא כל דבר מושלם ברוז'אבה. ארץ שנמצאת במצב מלחמה דורשת מנגנונים שקשה–עד–מאוד לבנותם ולבקרם בצורה דמוקרטית. לדוגמה, היו לא–מעט תלונות על הכוח השיטורי (Asayish), כמו "העלמת" אנשים או מעצרם וכליאתם מחשש שהם חברים או פעילים בדאע"ש. ישנם גם גורמים פרו–אמריקניים קפיטליסטיים המעוניינים להחדיר יחסי–שוק לרוז'אבה – למשל, כורדים לאומניים התומכים בממשלת ה– KRG של כורדיסטן העירקית.

הביקורת

ישנה לא–מעט ביקורת על רוז'אבה, במיוחד מצד שמאל. הרבה מהביקורת נובעת כתוצאה מחוסר–ידיעה או מתוך אמונה לערוצים ולמקורות השואבים מידע מגורמים עוינים, כמו הטורקים או דאע"ש. גם הכורדים העירקים רואים ברוז'אבה במה לחיזוק האינטרסים שלהם וחשוב להם לפגוע בתדמיתם של המהפכנים האמיצים. היו אף פרסומים באמנסטי הבינלאומית, שהיו מבוססים על מידע שקרי ולא–בדוק. אנו שומעים כל הזמן על כך שחל גיוס–חובה ברוז'אבה. שמועה זו נובעת בעיקר מעצם קיומו של גיוס בכפיה המופעל לעתים במיליציה האשורית, שהיא כוח קטן במסגרת המיליציות הפועלות רוז'אבה. מאחר שאנשי המיליציה האשורית לובשים את אותם המדים כמו כל היתר, המתבוננים מן הצד עשויים לחשוב שהמהפכנים הכורדים הם אלו שמגייסים אנשים בכוח. הסיבה השניה לשמועה הזאת היא חימוש כלל העם ברוז'אבה. אין שום משפחה שאיננה חמושה. ליברלים ללא שמץ של מושג בתיאוריות של השמאל הרדיקלי אינם מבינים שפירוש הדבר אינו גיוס–חובה כמו זה שקיים במדינות–לאום בורגניות.

אמנם, חלק מהביקורות הוא אכן במקום. לדוגמה, המרקסיסטים מבקרים לרוב את העובדה שהשוק לא חוסל ברוז'אבה בצורה מוחלטת ושקיים שימוש בכסף, נוסף–על סוגים מסוימים של קניין, כגון הזכות לחזקה על אדמות. מרקסיסטים דורשים להלאים את הנכסים ולחסל את הבורגנות שעודנה קיימת ברוז'אבה. לא יותר מדי ממנה, מאחר שרוב הבורגנים ואנשי העסקים (במיוחד אלו של משטר אסד) נמלטו מהמהפכה עוד בשנת 2012, עם תחילתה. האנרכיסטים מבקרים לרוב את העובדה שישנו חוסר בביזור בחלק מן המוסדות (כמו השיטור, למשל) ושאין התארגנות מלמטה על בסיס מעמדי לסינדיקטים של פועלים. אך עם כל הצדק שקיים בביקורות אלה, גם למרקסיסטים וגם לאנרכיסטים יש הרבה דברים ללמוד מן המהפכה הזאת, ולתמוך בה. לתמוך מפני שזהו המאורע המרתק והמדהים שמתרחש בימינו, בסדר–גודל של המהפכה הספרדית הגדולה במאה ה– 20.

סיכום

לאחר שרבים מחבריי ביקרו ברוז'אבה, גם אני מתכוון להגיע לשם. לא לבדי כמובן, אלא ביחד עם החברים שלי למאבק. המקום הזה דורש את עזרתנו. על כל איש שמאל רדיקלי שבאמת מאמין בשינוי חברתי לטובת חברה שוויונית וצודקת יותר להושיט סיוע לרוז'אבה ולמהפכנים והמהפכניות האמיצות. העולם שלנו מתדרדר אל–עבר פי–תהום, הודות לקפיטליזם ואנשי השררה רודפי–הבצע. אם לא נתאחד ביחד לחזית רחבה שמתנגדת לפולחן המנגנון המדיני והקפיטליזם, אנו נגיע לתהום הזאת במהרה. חברינו ברוז'אבה רומזים לנו, וליתר–דיוק צועקים לנו, שקיימת דרך אחרת להתנהלות חברתית. צודקת, שוויונית וחירותנית יותר. השאלה היא האם נקשיב להם ונתמוך בהם.

יגאל לוין

רוז'אבה וקטלוניה: מחוברות היסטורית

 

אנרכיסטים ספרדים בשורות הYPG

בימים אלו מתרחשת מהפכה חברתית ברוז'אבה, את הפרטים על המהפכה ניתן לקרוא כאן. המהפכה הזאת אינה נרתעת מלהזדהות עם הרוח והתאוריה האנרכיסטית, ואף לירושה ולחיבור שלה עם המהפכה הספרדית הגדולה והתנועה האנרכיסטית הספרדית, ששיחקה תפקיד חשוב. ההכרזה הזאת פורסמה במקור באנגלית, באתר הרשמי של מיליציית ה- YPG הכורדית המגינה על המהפכה והחברה ברוז'אבה, ובה אנו רואים את שאיפת המהפכנים ליצור קשר היסטורי בין המהפכה הספרדית הגדולה לבין האירועים המתרחשים שם (ברוז'אבה) כיום.

ה19 ליולי, היום שמסמל את תחילת המהפכה ברוז'אבה. ביום זה כוחות המחתרת כבשו את כובאני ואת דריק ולמעשה החלו ניסוי היסטורי בשליטה עצמית, שחרור נשים, כלכלה מקומית והרמוניה אקולוגית.  אותו יום, ה19 ליולי 1936 הוא היום בו קרתה המהפכה הקטלונית. קונפדרציית העבודה הלאומית (CNT) ארגנה מערכת קונפדרתית, מועצות עובדים הוקמו ונשים אורגנו ביחידות לחימה.

הקטאלנים החלו משקמים את תרבותם העצמאית: נפתחו בתי–ספר והודפסו ספרים בשפה הקטלאנית. במהלך מלחמה בכוחות הפאשיסטים, גם הם החלו ניסוי שאפתני, בדיוק כמו שקורה עכשיו ברוג'בה.

מה שהופך את המהפכה הקטלונית לכל–כך משמעותית הוא התפקיד החיוני שנשים שחקו בה לשחרורן. האווירה בשנות ה30 אצל הנשים בתנועה המהפכנית הייתה אווירה של כעס כלפי הדיכוי. בתגובה, נשים החלו לחמש את עצמן, מתוך האמונה שרק כוח לחימה נשי יכול לגן על זכויותיהן של הנשים ועל החירויות שלהן.

הן הקימו כוח לחימה שמורכב כולו מנשים ונקרא "נשים חופשיות" (Mujeres Libres), כוח שהיה נפרד לגמרי משאר הארגונים. הן לא קראו לעצמן פמיניסטיות, אלא ראו את הבעיות הנשיות כבעיות שאי–אפשר להפריד משאר הבעיות החברתיות.

לפני המהפכה, היה דיכוי עז של נשים. נשים הוכחרו להתחתן בניגוד לרצונן, ונשים שאין נשואות לא יו יכולות לעזוב את ביתן ללא גבר. בנוסף לכך, נשים רבות לא עבדו, מאחר והשכר של נשים באותה תקופה היה מחצית מזה של הגברים. אומנם לנשים מהמעמד הגבוה והבינוני היו זכויות מוגבלות, לנשים ממעמד הפועלים כמעט ואל היו זכויות כלל.

עכשיו ברוז'אבה גם כן מתרחשת מהפכה בה ארגוני נשים לוקחים חלק משמעותי ומכוונת לשים את הנשים בחד החנית של ההנהגה. אחד העקרונות הבסיסים של המהפכה ברוג'אבה הוא שהחברה יכולה להיות חופשיה רק כאשר הנשים תהיינה חופשיות. לפני המהפכה, לנשים היו מעט מאוד הזדמנויות חברתיות והאווירה כלפיהן הייתה מגבילה מאוד.

המהפכה הקטלונית החזיקה זמן מועט, אבל ההשפעה שלה על החברה הקטלונית נשארת אפילו עד היום. היום, רוח המהפכה הקטלונית נישאת ברוג'אבה וישנו מאבק לדאוג שזה ישמר. המהפכה הקטלונית והמהפכה הרוז'אבה הן אחיות.

עבודה קהילה פוליטיקה מלחמה

"כולם נשאלים לדעתם אודות כל פרט ופרט, על-מנת למנוע מהם מלהחזיק בדעה אודות המכלול" 
ראול ווניגהאם 

אנו מביטים סביב ורואים עולם הנמצא מעבר לשליטתנו.  מאבקנו היומיומי לשרוד מתרחש כנגד תפאורת רקע אדירת ממדים המשתנה ללא הרף…  …מתחלפת מאסונות טבע להתקפות טרור… מדיאטה חדשה למגיפת רעב חדשה… משערוריית מין לשחיתות פוליטית… ממלחמה דתית לנס כלכלי… מפרסומת חדשה ומפתה לתלונות קלישאתיות בטלוויזיה נגד הממשלה… מעצות כיצד להיות המאהב המושלם לעצות כיצד למנוע מאוהדי ספורט מלהתפרע… מאמצעי שיטור חדשניים לבעיות בריאות חדשות…  אותם התהליכים פועלים בכל מקום…  בממשלות דמוקרטיות ובממשלות עריצות… בתאגידים ובעסקים משפחתיים… בשווארמה ובטופו… באופרה, במוזיקה מזרחית ובהיפ-הופ… בכל ארץ ובכל שפה… בבתי-כלא, בבתי-ספר, בבתי-חולים, בבתי-חרושת, בבנייני משרדים, באזורי מלחמה ובחנויות מצרכים.   משהו ניזון מהחיים שלנו והוא יורק בחזרה את הדימויים של חיינו, היישר בפרצופינו.  המשהו הזה הינו התוצר של הפעילות שלנו – חיי העבודה היומיומיים שלנו נמכרים שעה אחר שעה, שבוע אחר שבוע, דור אחר דור.   אין לנו רכוש או עסק שבעזרתם נוכל לעשות כסף, לכן אנו נאלצים למכור את הזמן ואת האנרגיה שלנו לאדם אחר. אנחנו מעמד העובדים המודרני – הפרולטרים.

עבודה 

"הון הוא עבודה מתה, אשר כמו-ערפד, מתקיים רק ממציצת עבודה חיה, וככל שהוא חי יותר, כך הוא מוצץ יותר עבודה"
  קרל מארקס 

איננו עובדים מפני שאנו רוצים לעבוד. אנו עובדים מפני שאין לנו דרך אחרת לעשות כסף.  אנו מוכרים את הזמן ואת האנרגיה שלנו לבוס, על-מנת שנוכל לקנות את הדברים שאנו זקוקים להם כדי לשרוד.  מכנסים אותנו יחד עם עובדים אחרים ומטילים עלינו מטלות שונות. אנו מתמחים בהיבטים שונים של תהליך העבודה ואנו חוזרים על מטלות אלה שוב ושוב ושוב…  הזמן שאנו מבזבזים בעבודה אינו מהווה באמת חלק מחיינו. זהו זמן מת, והוא נתון לשליטת הבוסים והמנהלים שלנו.  במהלך הזמן שאנו מבזבזים בעבודה אנו מייצרים דברים שהבוסים שלנו יכולים למכור. דברים אלה עשויים להיות חפצים כמו חולצות כותנה, מחשבים וגורדי שחקים או איכויות כמו רצפות נקיות ומטופלים בריאים או שירותים כמו אמצעי תחבורה שיובילו אותך ליעדך, או מלצר שיגיש את מזונך לשולחן או אדם שיתקשר לביתך וינסה לגרום לך לקנות דברים שאינך צריך.  העבודה אינה מתבצעת בגלל מה שהיא מייצרת. אנו עושים זאת על-מנת לקבל שכר, והבוס משלם לנו בעבורה על-מנת לעשות רווח.  בסוף היום הבוסים משקיעים מחדש את הכסף שאנו מרוויחים בעבורם ומגדילים את העסקים שלהם. העבודה שלנו נאגרת בדברים הנמצאים בבעלות הבוסים שלנו ושאותם הם מוכרים – הון.  הם תמיד מחפשים אחר דרכים חדשות לאגור את הפעילות שלנו בחפצים,  הם תמיד מחפשים אחר שווקים חדשים למכירת סחורתם,  והם תמיד מחפשים אחר אנשים חדשים שאין למה מה למכור פרט לזמן ולאנרגיה לעבוד בעבורם.  מה שאנו מקבלים בתמורה לעבודה זה מספיק כסף בכדי לשלם בעד שכר דירה, מזון, ביגוד ובירה – מספיק בדיוק בכדי שנחזור ונעבוד שוב ושוב. כאשר איננו בעבודה, אנו מבזבזים זמן בדרכנו לעבודה או בחזרה ממנה, בהתכוננות לעבודה, במנוחה מפני שאנו מותשים מעבודה או בשתייה לשוכרה על-מנת לשכוח מעבודה.  הדבר היחידי שיותר גרוע מעבודה הוא היעדרה. אז אנו מבזבזים שבועות בחיפוש אחר עבודה, מבלי לקבל על כך שכר. אם יש שירותי רווחה, קשה מאוד להשיג קצבה וגם אם מקבלים, זה תמיד פחות משתלם מלעבוד. האיום התמידי של האבטלה הוא מה שגורם לנו ללכת לעבודה מדי יום.  והעבודה שלנו היא הבסיס של החברה הזאת. הכוח שהבוסים שלנו משיגים ממנה מתעצם בכל פעם שאנו עובדים. זהו הכוח השליט בכל מדינה ברחבי העולם.  בעבודה אנו נתונים לשליטת הבוסים שלנו, ולשליטת השווקים להם הם מוכרים את סחורתם. אולם יד נעלמה כופה משמעת של מחנה עבודה וחוסר משמעות גם על שארית חיינו. נדמה כי החיים הם הצגה בה אנו צופים מהצד, הצגה שאין לנו שליטה עליה.  לפעילויות מסוגים שונים נטייה להיעשות מנכרות, משעממות ומלחיצות כמו עבודה: תחזוקת הבית, הכנת שיעורי בית, בילוי בשעות הפנאי. זה קפיטליזם.

נגד עבודה 

"כמובן, הקפיטליסטים מאוד שבעי רצון מהשיטה הקפיטליסטית. למה שלא יהיו? הם מתעשרים באמצעותה" 
אלכסנדר ברקמן 

עבודה נחווית כדבר מאוד שונה, תלוי באיזה צד אתה נמצא. בעבור הבוסים שלנו, עבודה היא הדרך שבה הם משיגים את הכסף שבעזרתו הם עושים עוד כסף. בעבורנו, עבודה היא דרך אומללה לשרוד. ככל שהם משלמים לנו פחות, כך אנו מרוויחים פחות. ככל שהם יכולים לגרום לנו לעבוד מהר יותר, כך עלינו לעבוד קשה יותר.  האינטרסים שלנו מנוגדים, וישנו מאבק תמידי בין בוסים לעובדים בעבודה – ובשאר תחומי החברה המבוססת על עבודה. ככל שאנו משלמים יותר על שכר דירה או על נסיעה באוטובוס, כך עלינו לעבוד יותר בכדי לשלם בעד שכר הדירה או הנסיעה באוטובוס.  המצב הנוכחי של משכורות, הטבות, שעות ותנאי עבודה, וכן של פוליטיקה, אמנות וטכנולוגיה, הינו תוצאה של המצב הנוכחי של מאבק מעמדי זה. הגנה פשוטה על האינטרסים שלנו במאבק הזה – זו נקודת המוצא של חתירה תחת הקפיטליזם.

קהילה 

"ובכן, הגיעה השעה שכל מורד יתעורר ויבין את העובדה כי ל'עם' ולמעמד העובדים אין ולו דבר במשותף". 
ג'ו היל 

הציביליזציה מפולגת עמוקות. רובנו מבזבזים את מרבית זמננו בעבודה ורובנו ככולנו עניים, בעוד שהבעלים, שברובם הינם עשירים, מנהלים את העבודה שלנו ועושים ממנה הון. כל הקהילות והמוסדות של החברה מושתתים  על חלוקה בסיסית זו. ישנן חלוקות וקהילות על בסיס גזע, תרבות ושפה. ישנן חלוקות וקהילות על בסיס מין וגיל. יש את קהילת האומה ויש אזרחות, וישנה גם החלוקה בין אומות וחלוקה בין אזרחים לזרים. אנו מחולקים ומאוחדים סביב דת ואידיאולוגיה. אנו מכונסים יחדיו בכדי לקנות ולמכור בשוק.  חלק מזהויות אלה קיימות מזה זמן מה. חלקן תוצאה ישירה של האופן בו אנו עובדים כיום. אולם כולן מאורגנות עתה סביב הון. כולן משמשות לסייע בידי הבוסים שלנו לצבור עוד מהזמן המת שלנו, האגור בדברים, ולמנוע מחלוקה בסיסית זו של החברה מלהביא לקריסתה.  אפשר לגרום לעניים מארץ אחת להזדהות עם הבוסים המקומיים ולגרום להם להילחם בעניים מארצות אחרות. לעובדים יותר קשה לארגן שביתה יחד עם עובדים הנראים שונה והדוברים שפה שונה, בייחוד אם קבוצה אחת חושבת כי היא יותר טובה מהאחרת.  חלוקות וקהילות אלה משתקפות ומשקפות את חלוקת העבודה הלכה למעשה.  בעוד שחלוקות וקהילות בלעדיות אלה נכפות עלינו מן הצד האחד, קהילה אנושית חובקת-כל נמכרת לנו מן הצד השני. קהילה זו הינה דמיונית וכוזבת במידה שווה. היא מתעלמת מן החלוקה הבסיסית של החברה.  בעלי עסקים מנהלים את הממשלה ואת אמצעי התקשורת, את בתי-הספר ואת בתי-הכלא, את לשכות הסעד ואת המשטרה. חיינו מנוהלים בידיהם. העיתונים והטלוויזיה מציגים את השקפתם אודות העולם. בתי-ספר מלמדים את ההיסטוריה המפוארת (או המעוררת חמלה) של החברה שלהם ומפיקים קשת רחבה של בוגרים ונושרים המתאימים לעבודה מסוגים שונים. הממשלה מספקת שירותים שתכליתם לדאוג לכך שהחברה שלהם תתנהל ללא תקלות.  וכאשר כל השאר נכשל, יש להם את המשטרה, את בתי-הכלא ואת הצבא.  זו לא הקהילה שלנו.

נגד קהילה 

"דרגת עוצמה זו בה הבורגנות עדיין מחזיקה בתקופתנו, מקורה בהיעדר האוטונומיה ורוח העצמאות של הפרולטריון". 
אנטון פנקוק 

הם מארגנים אותנו אדם נגד חברו, אולם אנו יכולים לארגן את עצמנו נגדם.  כל העניין בשיח אודות מעמד ו"הפרולטרים" הוא להתעקש על העובדה הבסיסית שלפיה לאנשים מ"קהילות" שונות יש חוויות זהות במהותן, ולהראות כי אנשים מאותן ה"קהילות" צריכים למעשה לשנוא אחד את השני. זו נקודת המוצא למאבק בקהילות הקיימות. כאשר אנו מתחילים להיאבק למען האינטרסים שלנו, אנו מבחינים בכך כי אחרים עושים את אותו הדבר. דעות קדומות מתחילות להתפוגג, והזעם שלנו מופנה למקומו הראוי  אנו לא חלשים מפני שאנו מחולקים. אנו מחולקים מפני שאנו חלשים.  הקהילות הקיימות מאבדות מחשיבותן כאשר הן מותקפות, והן מותקפות על-ידי ההתעלמות מהחשיבות שמנסים לייחס להן.  גזענות ואפליה מינית מאבדים ממשיכתם כאשר עובדים משני המינים וממוצאים שונים נאבקים כתף אל כתף באויביהם המעמדיים. והמאבק הזה הופך יותר יעיל באמצעות הכללת אנשים מ"קהילות" שונות.  לא יהיה עוד צורך בתחליף לכל דבר שניתן לקנות ולמכור – כסף – כאשר לא יהיה עוד צורך לאמוד זמן עבודה האגור בדברים הללו. זה יכול להתרחש רק כאשר אנו עושים פעולות ומייצרים דברים מפני שיש בהם צורך ולא במטרה להחליפם בתמורה כלשהי.  לא יהיה כל צורך בממשלה שתנהל את החברה, כאשר החברה לא תהיה מחולקת להנהלה ולכוח-עבודה – כאשר אנשים יוכלו לנהל את חייהם בכוחות עצמם. לא יהיה כל צורך בקהילות על בסיס לאום או גזע ––כאשר החברה לא תהיה מחולקת לעשירים ולעניים. ואז תוכל להתהוות קהילה אנושית.  הדרך ליצירת תנאים אלה היא מאבק בתנאים הקיימים.  נטייה זו ליצירת קהילה באמצעות מאבק נגד התנאים של חיינו – ולפיכך נגד עבודה, כסף, מסחר, גבולות, אומות, ממשלות, משטרות, דת וגזע – לעתים קרובות כונתה בשם "קומוניזם".

פוליטיקה 

"ככל שמושלים בנו יותר, כך אנו פחות חופשיים". 
האזעקה (עיתון אנרכיסטי שהודפס בשיקגו במאה ה-19) 

הממשלה היא התבנית לפעילות פוליטית. פוליטיקאים המייצגים ארצות שונות, יבשות או "קהילות" שונות נאבקים זה בזה. מעודדים אותנו לתמוך במנהיגים שאנו הכי פחות חולקים עליהם, ואנו אף פעם לא באמת מופתעים כאשר הם דופקים אותנו.  כל הרקע הפרולטרי או האידיאלים הרדיקליים של פוליטיקאים מאבדים מערכם ברגע שהם מתחילים למשול. לא משנה מי נמצא בממשלה, לממשלה יש היגיון משל עצמה.  העובדה שחברה זו מחולקת למעמדות עם אינטרסים מנוגדים פירושה כי היא תמיד נמצאת בסכנת קריסה. הממשלה קיימת כדי לוודא שזה לא יקרה.  בין אם שיטת הממשל היא דיקטטורה או דמוקרטיה, הממשלה היא זו שמחזיקה בכל הרובים והיא תשמש בהם נגדנו על-מנת לוודא שאנו ממשיכים ללכת לעבוד.  לפני זמן לא רב, ניתן היה לפתור מצב רעוע בארץ מסוימת על-ידי הלאמת כל תעשיותיה, הקמת מדינת משטרה תחת השם "קומוניזם". קפיטליזם מסוג זה התגלה כפחות יעיל ופחות גמיש מהקפיטליזם הישן והטוב של השוק החופשי. עם קריסת האיחוד הסובייטי, אין עוד צבא אדום שיצעד בסך ויביא לייצובן של ארצות בדרך זו, ומפלגות קומוניסטיות ברחבי העולם הופכות למפלגות סוציאל-דמוקרטיות רגילות.  מפלגה פוליטית של מעמד העובדים היא דבר והיפוכו – לא מפני שבסיס החברים של מפלגה מסוימת אינו יכול להיות מורכב בעיקרו ממעמד העובדים, אלא מפני שהמירב שביכולתה לעשות הוא לתת למעמד העובדים קול בפוליטיקה. היא מאפשרת לנציגים שלנו להציג לבוסים שלנו רעיונות כיצד הם צריכים לנהל את החברה הזאת – כיצד הם יכולים לעשות כסף ולהמשיך לשלוט בנו. בין אם הם תומכים בהלאמה או בהפרטה, ביותר רווחה או ביותר שיטור (או בשניהם גם יחד), מצעי המפלגות הפוליטיות מהווים אסטרטגיות שונות לניהול הקפיטליזם.  למרבה הצער, פוליטיקה קיימת גם מחוץ לממשלה. מנהיגי קהילות, פעילים חברתיים מקצועיים והסתדרות העובדים רוצים למקם את עצמם בין העובדים לבוסים ולהיות המתווכים, מנהלי המשא ומתן, אמצעי התקשורת, הנציגים, ובסופו של דבר – משכיני השלום. הם נאבקים כדי לשמור על עמדה זו. בכדי לעשות זאת, עליהם להפעיל את מעמד העובדים בדרכים מבוקרות בכדי להפעיל לחץ על הפוליטיקאים הדואגים לרווחים, ובאותו הזמן הם מציעים לעסקים כוח-עבודה המוכן לעבוד. פירוש הדבר שעליהם לפלג אותנו כאשר אנו מתחילים להשיב מלחמה. לעתים הם עושים זאת באמצעות ניהול משא ומתן על וויתורים, ובפעמים אחרות על-ידי בגידה בנו.  פוליטיקאים תמיד מעודדים אותנו להצביע, לשבת בחיבוק ידיים ולהניח למארגן לנהל משא ומתן, לציית למנהיגים ולמומחים באמצעות השתתפות סבילה. פוליטיקאים לא-ממשלתיים אלה מציעים לממשלה דרך לשמירה על המצב הקיים, ובתמורה הם זוכים בתפקידים בכירים בניהול האומללות שלנו.  קבוצות פוליטיות פועלות בצורה ביורוקרטית. יש להן נטיה לשקף את מבנה העבודה, בהן הפעילות נשלטת מבחוץ. הן יוצרות מומחים לפוליטיקה. הן בנויות על חלוקה בין מנהיגים למונהגים, בין נציגים למיוצגים, בין מארגנים למאורגנים. אין זה עניין של החלטה שגויה לגבי צורת ההקמה של ארגונים, אותה יש לתקן באמצעות מנה גדושה של דמוקרטיה השתתפותית. זו תוצאה ישירה של מה שקבוצות פוליטיות ופעולותיהן מנסות לעשות – לנהל חלק מהקפיטליזם.  הדבר היחידי שמעניין אותנו בפוליטיקה הוא הריסתה.

נגד פוליטיקה 

"אנרכיזם זה לא אוטופיה יפהפייה, וגם לא מושג פילוסופי מופשט, זוהי תנועה חברתית של ההמונים העמלים" 
קבוצת דיילו טרודה 

כאשר אנו מתחילים להיאבק נגד התנאים של חיינו, מופיעה פעילות מסוג שונה לגמרי. איננו מחפשים אחר פוליטיקאי שיבוא וישנה את המצב בעבורנו. אנו עושים זאת בכוחות עצמנו, יחד עם אחרים ממעמד העובדים.   בכל פעם שהתנגדות מסוג זה פורצת בקרב מעמד העובדים, פוליטיקאים מנסים לחסלה באמצעות שטף של עצומות, שתדלנות ומערכות בחירות. אולם כאשר אנו נאבקים בכוחות עצמנו, הפעילות שלנו נראית אחרת לגמרי מהפעילות שלהם. אנו מפקיעים רכוש מבעלי קרקעות ומשתמשים בו בעצמנו. אנו משתמשים בטקטיקות לוחמניות נגד הבוסים שלנו ובסופו של דבר מגיעים למאבק עם המשטרה. אנו מקימים קבוצות בהן כולם לוקחים חלק בפעילות, ולפיכך אין כל חלוקה בין מנהיגים לתומכים. איננו נאבקים למען המנהיגים שלנו, למען הבוסים שלנו או למען המדינה שלנו. אנו נאבקים למען עצמנו.  אין זו הצורה המוחלטת של דמוקרטיה. אנו כופים את צרכינו על החברה ללא כל התדיינות – צרכים המנוגדים באופן נחרץ לאינטרסים ולמשאלות של העשירים בכל מקום. אין לנו כל דרך להתדיין עם חברה זו כשווים.  נטייה זו של מאבקי מעמד העובדים לצאת כנגד הממשלה ופוליטיקה – ולצאת אל מחוץ להן – וליצור צורות ארגון חדשות אשר אינן בוטחות בדבר זולת היכולת שלנו, לעתים כונתה "אנרכיזם".

מלחמה 

"בואו נחריב את השדרות בהן גרים העשירים"
לוסי פרסונס 

אז אנו במצב של מלחמה – מלחמת מעמדות. אין כל מערך של רעיונות, הצעות ואסטרטגיות ארגוניות שיכולות להוביל לניצחון. אין כל פתרון פרט לניצחון במלחמה.  כל זמן שהם מחזיקים ביזמה, אנו נפרדים וסבילים. התגובה שלנו לתנאי חיינו הינה פרטית: התפטרות מהעבודה, מעבר לשכונות בהן שכר הדירה זול יותר, הצטרפות לתת-תרבויות ולכנופיות, התאבדות, קניית כרטיסי גירוד, שימוש בסמים וחומרים משכרים, הליכה לבית-הכנסת.  העולם שלהם נראה כאפשרות הבלעדית הקיימת. כל תקווה לשינוי נחווית ברמה מדומה – בנפרד מחיי היומיום שלנו. אלה עסקים כרגיל, עם כל המשבר והחורבן המשתמע מכך.  כאשר אנו יוצאים למתקפה אנו מזהים אחד את השני ונאבקים במשותף. אנו משתמשים בעובדה שהחברה תלויה בנו בכדי לשבש אותה. אנו שובתים, מחבלים, מתפרעים, נוטשים, מתקוממים ומשתלטים על רכוש. אנו יוצרים ארגונים על-מנת להעצים ולתאם את הפעילויות שלנו. אפשרויות חדשות מסוגים שונים צצות.  אנו נעשים יותר נועזים ויותר תוקפניים בהתעקשותנו על האינטרסים המעמדיים שלנו. הגשמתם אינה טמונה בהקמת ממשלה חדשה, או תפיסתנו את מושב הבוס החדש. האינטרס שלנו טמון בהשמת קץ לדרך החיים שלנו – ולפיכך לחברה המבוססת על דרך חיים זו.  אנו מעמד העובדים אשר רוצים לבטל עבודה ומעמד. אנו הקהילה של אנשים שברצונה לקרוע לגזרים את הקהילה הקיימת. המצע הפוליטי שלנו הוא הרס הפוליטיקה. בכדי לעשות זאת, עלינו לקדם את הנטיות החתרניות שקיימות היום עד שנשנה לחלוטין את החברה בכל מקום. דבר זה לעתים כונה "מהפכה".

מקור

مسيرة الأول من أيار – ראשון במאי אנרכיסטי בחיפה

בואו בהמוניכן למצעד האנרכיסטי הראשון לציון המועד בעיר חיפה. החברות מארגון "אחדות" מזמינות אתכן לבלוק אנרכיסטי ומעמדי, עם מיניבוס אנרכיסטי (אחדותמוביל), מוזיקה מהפכנית ומלוא הסולידריות עם פועלות ופועלים.

הראשון במאי הוא יום של סולידריות עם המעמד העובד, עם העמלות והעמלים. יום זה הוא יום שמקשר אותנו עם מהומות היימרקט אשר פרצו בשנת 1886 בשיקגו, שבעקבותם נידונו למוות ונרצחו 8 פועלים אנרכיסטים.

אף על פי שחלפו מעל למאה שנים מאז, אנו מזכירות לכולן כי הממשל והקפיטליזם עודם רומסים ודכאניים כלפי רוב האנושות וכלפי העם העובד. אנו פונות לכל פועלת ולכל פועל להצטרף ביום זה לבלוק שלנו ולזכור שסולידריות מעמדית היא כלי הנשק שלנו שבבוא היום יחסל את הקפיטליזם, את הפטריארכיה, את הסקסיזם, את הניצול ואת השעבוד.

ניפגש בכיכר שבמפגש שדרות בן גוריון ורחוב הגפן בשעה 15:00 (כיכר אונסק״ו מול הגנים הבהאים) ומשם נתחיל את הצעדה בשעה 15:30 בדיוק!
הביאו עמכן דגלים שחורים, שחור-אדום, או שחור-ירוק/סגול.
חשוב! דגלי לאום לא יתקבלו בבלוק שלנו, שום מלחמה פרט למלחמת מעמדות!

נ.ב. הבלוק פתוח לכל הזרמים הסוציאליסטיים כל עוד הם אינם מייצגים מפלגות או גופים סמכותניים. הבלוק שלנו שם דגש בראש ובראשונה על התארגנות מלמטה של המעמד הנמוך והפועל. בלי אנשי שלטון, מפלגות, הון, פוליטיקאים, שוטרים, חיילים או אנשי סמכות אחרים.

יחי הראשון במאי!
יחי האנרכיזם החברתי!
יחי מעמד הפועלים!
כן למהפכה!
כן לפירוק המדינה!
כן לביטול הקפיטליזם!

مسيرة الأول من أيار

الرفيقات في تنظيم الوحدة تدعوكن الى كتلة لاسلطوية وطبقية، مع "مينيبوس" لاسلطوي، موسيقى ثورية والتضامن الكامل مع العاملات والعمال.

الأول من أيار هو يوم التضامن مع الطبفة العاملة ومع العاملات والعمال. يربطنا أول أيار مع مواجاهات "هيماركت" التي نشات عام 1886 بشيكاغو، وبعدهم حُكم بالإعدام وقُتل ثمانية عمال لاسلطويون.

على الرغم من مرور أكثر من قرن، نذكر جميعًا أن الحكومة والرأسمالية لا تزال تسحق وتقمع معظم الإنسانية والجماهير القادحة. نتوجه لكل عاملة وعامل ونطلب ان ينضموا الى كتلتنا وأن يذكوروا أن التضامن الطبقي هو سلاحنا الذي في يوم الحساب سيقضي على لرأسمالية والنظام الأبوي والتفرقة الجنسية والاستغلال والاستعباد.

سنلتقي في دوار البهائيين في شارع بن جوريون على الساعة 15:00 وستنطلق المسيرة الساعة 15:30 بالضبط!
احضروا الأعلام السوداء او السوداء حمراء فقط!
مهم! لن نستقبل الأعلام القومية في كتلتنا، لا حرب إلا الحرب الطبقية!

الكتلة مفتوحة لجميع التيارات الاشتراكية طالما أنهم لا يمثلون الأحزاب أو الكيانات السلطوية. كتلتنا تؤكد في المقام الأول على تنظيم لطبقة العاملة من القاعدة. دون رجال سلطة، أحزاب، رأس المال، سياسيين، رجال شرطة أو جنود.

عاش الأول من أيار!
عاشت اللاسلطوية الاجتماعية!
عاشت الطبقة العاملة!
نعم للثورة!
نعم لإلغاء الدولة!
نعم لإلغاء الرأسمالية!

חמש שנים של פעילות לארגון "אחדות"!

אנו שמחות להודיע שמאז הקמתו של הארגון האנרכו-קומוניסטי "אחדות" עברו כבר חמש שנים. ארגוננו הוא הארגון האנרכיסטי הראשון בפלסטין הכבושה (לפחות בשטחי 67) ועד היום ממשיך להיות היחיד מזרם האנרכיזם החברתי בארץ. בתקופה הזו הצלחנו להתגבש למספר קבוצות ברחבי הארץ ולהטמיע שיח אנטי-מדינתי וחירותני בקרב הציבור, ובמיוחד אצל אנשי השמאל. אך עוד דרך ארוקה יש לפנינו, ואנו נמשיך לצעוד בה עד ליעד הסופי – הפלת המשטר הציוני והשתתפות במהפכה החברתית הכלל-פלסטינית והכלל-מזרח-תיכונית לשם כינון חברה חדשה, חירותנית ושיתופית! כן למלחמת מעמדות! כן למאבק נגד הכיבוש! כן לשוויון, חירות וסולידריות!