א
נרכיה – היא תורה השואפת לשחרורו המלא של האדם מעולם של ההון והמדינה. השחרור מעולו של ההון הינו מטרתו העיקרית של הסוציאליזם, ולכן כבר מן ההגדרה הזו מובן שהאנרכיזם הוא אחת מן התורות הסוציאליסטיות. ואמנם, הוא התפתח בתחילת שנות השבעים מתוך תנועת העבודה הסוציאליסטית בפדרציות השוויצריות, הספרדיות והאיטלקיות של ברית הפועלים הבינלאומית.
האנרכיזם התפתח מן המחשבה האומרת, כי אם על מנת לשחרר את הפועלים מעולו של ההון, יש להפכם לשכירים של המדינה, – שתהייה הבעלים של כל אמצעי הייצור הציבוריים בחברה המודרנית -, אזי בסדר חברתי כזה תישקף לפועלים סכנה להפוך לעבדי המדינה ולאבד אפילו את אותה החרות המוגבלת שהשיגו לעצמם במאבקיהם במדינות מסוימות. האנרכיסטים, תוך פיתוח המחשבות הללו והתבוננות במציאות החיים, הגיעו למסקנה שעליהם להתייחס בשלילה לא רק לרעיון הקפיטליזם של המדינה, כפי שדוגלים סוציאליסטים רבים, אלא גם לתפיסה הטוענת שעל הסוציאליסטים לכבוש תחילה את השלטון במדינה הבורגנית המודרנית, כדי להמיר בהמשך את זכויות הקניין במדינה זאת. נהפוך הוא, ארגוני הפועלים המחזיקים בהשקפות אנרכיסטיות, הגיעו במהלך יותר משלושים השנים האלה[i] לתפיסה, שבני האדם השואפים לשחרור מעולו של ההון לא רק שלא צריכים לשאוף לתפיסת השלטון במדינה הנוכחית, אלא ששחרור זה אפשרי רק יחד עם שחרור מקביל מעולה של המדינה, היות וצורות השלטון המדיני עצמן פותחו על מנת להפריע לתנועה זאת, ולכן תנועת השחרור תשיג את מטרתה רק כאשר תחליש את המדינה, הן בדרך של מתן חרות ויוזמה עצמית מרביות לחיים המקומיים, והן בדרך של הגבלת סממני שלטון המדינה, קרי החובות שהיא נוטלת לעצמה.
הבה נבהיר את מחשבתנו בדוגמא ממשית. סוציאליסטים מסוימים רואים צעד קדימה בדרך לסוציאליזם בהשתלטות המדינה על מסילות הרכבת והבנקים, ולכן מוסיפים את הדרישות למונופול ממלכתי על מסילות הרכבת והבנקים לתכניתם הפוליטית. אנרכיסטים, לעומת זאת, רואים בהשתלטות כזו צעד לכיוון התעצמות מזיקה של שלטון המדינה. אמירתנו היא כי אפילו בחברה סוציאליסטית ריכוזו של ענף כה חשוב של המשק הלאומי בידי המדינה, יהווה סכנה לחרות של כולנו. יתרה מזאת, במדינה הבורגנית המודרנית התעצמות כזאת של השלטון מסוכנת עוד יותר, מפני שהיא מעניקה כלי רב עוצמה נוסף בידי הבורגנות כנגד הפועלים. לכן האנרכיסטים מעדיפים שמסילות הרכבת, לאחר שיילקחו מידיהם של הקפיטליסטים הנוכחיים, יעברו לשימושן של קבוצות עובדי הרכבת עצמם (בדומה לקרקע הנמצאת בשימושן של קהילות חקלאיות) ושיחסיהן של קבוצות פועלים כאלה עם כל הקבוצות האחרות יתפתחו באופן בלתי אמצעי, ללא התערבותו של שלטון המדינה, בדרך של הסכמה הדדית. אנרכיסטים-פועלים משוכנעים שיחסים כאלה, אשר אפשר שיפותחו במהלך התקופה המהפכנית מתוך יחסי גומלין בלתי אמצעיים ומוסכמים בין קבוצות פועלים וקהילות, יהיו עדיפים על מה שיכולה לפתח המדינה או פרלמנט לאומי כל שהוא.
דומה לכך המחשבה בתחום היחסים בין החלקים השונים של אותה ארץ והלאומים השונים בה: האנרכיסטים לא רק מסכימים שכל עם נפרד בתוך המדינות העכשוויות צריך להיות בעל הזכות המלאה לבנות את חייו הפנימיים, הכלכליים והפוליטיים, כפי שהוא עצמו ימצא לנכון, אלא גם אומרים כי על כל עיר וכל קהילה כפרית ליהנות מזכויות רחבות כאלה לחירות ולאוטונומיה. איחודם של כל הערים, הקהילות והמחוזות של ארץ נתונה צריך להיקבע לא באמצעות כפיפותם הכללית והזהה לממשלה המרכזית, אלא באמצעות התאחדות מרצונם הטוב ובדרך ההסכמה. האנרכיסטים משוכנעים שגם אם איחוד על בסיס ההסכמה יגרום לעתים לסכסוכים מקומיים וזמניים, סכסוכים אלה אף פעם לא יניבו את אותו זרם הדם שכבר נשפך, ועוד ישפך, על מנת לשמור על ריכוז השלטון המדיני ואיחוד מאונס של מחוזות שונים תחת שלטון מרכזי אחד.
באופן הזה, בניגוד למפלגות הסוציאל-דמוקרטיות, אשר שואפות ליצור מדינה שבה כל השליטה תהייה מרוכזת בידי הממשלה והיכן שענפי המשק העיקריים יימצאו בתחום אחריותו של שלטון מרכזי כל יכול זה, – האנרכיסטים שואפים לאותו סדר חברתי שבו כל ענפי הייצור העיקריים יימצאו בידיהם של הפועלים עצמם, המאוחדים בהתאגדויות ייצור חופשיות, ובידיהן של הקהילות עצמם, המארגנות בסביבתן את השימוש בעושר הציבורי, באופן שאותו ימצאו לנכון. ההכרח בוויתורים הדדיים יסייע באופן הרבה יותר טוב לפתח ולקבוע את יחסי הגומלין הנכונים, מאשר שלטון מדיני כל שהוא. עם זאת האנרכיסטים משוכנעים, שלא הסוציאליסטים של המדינה ואפילו לא האנרכיסטים, לא יצליחו לייסד את הסדר הסוציאליסטי או הקומוניסטי הרצוי להם בבת אחת, באמצעות מהפכה אחת. טענתם היא, שלמעבר מקפיטליזם לקומוניזם תידרש לא הפיכה אחת, אלא כמה. ולכן הם חושבים, שחובתו של האדם, המבין את מטרתה של האנושות המודרנית היא כבר כעת, כלל לא להעניק את כוחותיו לשימורו והעצמתו של העול – הן של ההון והן של המדינה – אלא נהפוך הוא, בכל כוחותיו חייב הוא לסייע להחלשת שניהם.
כמו שאף סוציאליסט אמיתי אפילו לא יעלה בדעתו, שהאמצעי הטוב ביותר לשחרור האנושות מעולו של ההון זה להפוך למנצל של העמל האנושי, ואחר כך לנהוג כנדבן דוגמת קרנגי או נובל, כך גם לכל סוציאליסט אמיתי צריך להיות נהיר, שחובתו היא לא להצטרף לאותו מנגנון מדיני, אשר פותח למען האינטרסים של הקפיטליסטים והפיאודלים, אלא יחד עם העם לשאוף לפיתוחן של אותן צורות חדשות של איחוד פוליטי, אשר יוכלו להחליף בחברה הסוציאליסטית את הצורות הפוליטיות הקיימות היום. לנו בכל אופן ברור לחלוטין, שכל חיזוק של השלטון המדיני בחברה הבורגנית המודרנית יהווה רק מכשול חדש בדרך לשחרור האנושות מעולו של ההון. הצטרפותם של הפועלים לניהול המדיני רק יזרים כוחות חדשים לצורה המתנוונת הזאת של ניצול.
נסכם בקצרה את הנאמר. מטרתם הסופית של האנרכיסטים היא לפתח באמצעות ניסיון החיים את אותו הסדר החברתי אשר בו לא יתקיים שום שלטון מדיני עליון, והארץ תהווה התאחדויות חופשיות של קהילות חופשיות וקבוצות יצרנים או קואופרטיבים חופשיים, הנוצרים על בסיס הסכמה הדדית, ופותרים את וויכוחיהם האפשריים לא בדרך האלימות וכלי הנשק, אלא באמצעות בוררות של צד שלישי.
הסוציאליסטים והאנרכיסטים יודעים, שאין אפשרות להשיג את הסדר הסוציאליסטי או הקומוניסטי בבת אחת, ללא כמה הפיכות עוקבות, אותן הם מנסים לארגן, תחילה בשכל ואחר כך בחיים, הלכה למעשה. בתקופת הכנה זאת הסוציאליסטים של המדינה שואפים קודם כל לתפיסת השלטון ולשם כך נאבקים למען האפשרות לשבת בפרלמנטים, כדי להרכיב, עם הזמן, את ממשלתם.
האנרכיסטים, לעומת זאת, מחשיבים כל העצמה כזאת של השלטון למזיקה, מפריעה למהפכה האנטי-קפיטליסטית, מפריעה להבנה בהירה של הפועלים את כל נזקו של הסדר הקפיטליסטי ומחזקת את כל אותן הדעות הקדומות עליהן נשען כעת סדר זה. לכן הם מסרבים לכל השתתפות בשלטון המדיני, בדיוק כפי שהם מסרבים לקחת חלק בניצול הקפיטליסטי, להשתתף במלחמה למען האינטרסים של הבורגנות, ולהשתתף בשימוש באמונות הדתיות. הם שואפים לעורר את היוזמה העצמית של העם כולו – כפרי ועירוני, – כמו גם של כל קבוצה נפרדת וכל אישיות למען פיתוחה של צורה חדשה של הסכם חופשי בין התאגדויות יצרנים וחברות צרכנים, כלומר אותן צורות חדשות של החיים הפוליטיים אשר ידרוש הסדר החדש של חיי המשק.
המילה "אנרכיה" (ביוונית – חוסר שלטון, חוסר מקור) משמשת זמן רב את מגני "הסדר" והקניין לסימונו של אותו מצב חברתי, שבו העם פורק מעל עצמו את עול השלטונות ומתחיל, אם להתבטא בלשונם, "לזעזע את היסודות הקדושים של השלטון והקניין"… בלשונם של בני המעמד של בעלי הרכוש והשליטים, מצב כזה הינו מצב של כאוס, בלבול, חוסר סדר; אבל ההיסטוריה מספרת לנו דבר אחר, דהיינו שתקופות אלה היו דווקא תקופות של מהפכות, הפיכות, כאשר נותצו יסודותיה הרקובים של החברה הישנה והונחו יסודותיו של הסדר החדש, המשטר החדש, אשר בו חייהם של העבדים המשוחררים היו מעט יותר טובים מאשר לפני כן.
באותו המובן של גינוי ושנאה השתמשו במילה "אנרכיסטים" בזמן המהפכה הצרפתית הגדולה. כאשר בשנת 1792 ניצחה בפריס הקומונה המהפכנית, שנבחרה בידי רוב העם הפריסאי כולו למען הפלת המלך ולמען ביצועה של המהפכה העממית, ובכל רחבי צרפת עלו וניצחו מהפכנים עממיים, וכאשר המהפכנים הללו החלו לדרוש מן הפרלמנט שלהם (הקונוונט) את חיסולן של הזכויות הפיאודליות ללא דמי פדיון או פיצוי, גביית מס מן העשירים, הגבלת זכויות קניין על הקרקע וכו', אז המעמדות בעלי הרכוש ומגניהם בקונוונט, שנקראו אז הזירונדיסטים, החלו לקרוא למהפכנים המציבים דרישות אלו – "אנרכיסטים", אויבי הסדר, ממרידים, שמטרתם – כאוס ובלבול. וכך הם החלו לדרוש את מעצרם המיידי והוצאתם להורג של כל האנרכיסטים שאינם רוצים להכיר בזכות הקניין ובממשלה החדשה.
יש לומר, אמנם, שבזמן המהפכה הצרפתית הכינוי "אנרכיסטים" הוענק ללא הבחנה לכל מי ששאף לחסל את הסדר הישן והיחסים הפיאודליים הישנים בדרך המהפכה. לא רק לאותם מהפכנים מעטים, אשר באמת שללו את הצורך בשלטון מדיני חזק ולא הכירו בקניין הפרטי, אלא גם לאלה אשר, בדומה לרובספייר וסן-ז'וסט, צידדו בשלטון מרכזי איתן, אבל רצו לעזור לעם לבצע מהפכה כנגד העשירים. כל אלה שעמדו לצידו של העם ובאמת פעלו לשבירת החברה הישנה בדרך מהפכנית ודרשו שוויון, כבסיס לחירות, כונו אז "אנרכיסטים", כדי להציג אותם בתור אויבי כל סדר וכל התפתחות שלווה של החברה.
כך התעצב במאה ה-19 מובנו של הביטוי "אנרכיסט" ורק באמצע המאה, בשנות ה-40, פרודון העלה על נס בהתרסה את הכינוי הזה והציג את תורתו על האנרכיה – תורה על חוסר שלטון – כתורת שחרור מהפכנית, בעלת עתיד גדול. באותו מובן חיובי ומהפכני הכינוי "אנרכיסטים" התקבל גם בברית הפועלים הבינלאומית (האינטרנציונל) ובאותה העת פותחו יסודותיו ועקרונותיו של הקומוניזם החופשי, נטול המדינה.
עם המילה "אנרכיה" קרה, אם כך, מה שקורה לעתים מאוד קרובות עם כינויי מפלגות. הכינוי מוענק על ידי האויבים. "דלת העם", "אספסוף", "לובשי סחבות", "סאן-קולוטס"[ii] היו תחילה כינויים שמטרתם הייתה להשפיל את המפלגה הזאת בעיניי הציבור. אולם, אחר כך הכינוי נהפך לשם הנישא בגאון על ידי המפלגה[iii]. כך קרה עם המילה "אנרכיה". אנשי הסדר השתמשו בה במטרה לגרום לסלידה מן המהפכנים העממיים. במובן השלילי הזה השתמשו בה בשנת 1793, כמו גם ההיסטוריונים הראשונים של המהפכה הצרפתית, אשר כתבו על המהפכה מנקודת מבט בורגנית. אולם כאשר התפקיד שבוצע על ידי המהפכנים הללו החל להתבהר ונעשה ברור כי אפילו רוע כזה כמו החובות הפיאודליות, היה ממשיך להתקיים גם אחרי המהפכה, אילולא אותם האנשים שכונו אז "אנרכיסטים" כפו ברחבי צרפת כולה את חיסולן של הזכויות הללו, והכריחו את הקונוונט למסד בחוק את החיסול הזה, אז החלו להשתמש במילה "אנרכיסט" כבר במובן אחר…
[במילים האלו כתב היד נקטע].
הודפס באסופה: פ.א. קרופוטקין. 9 בדצמבר 1842 / 27 בנובמבר 1922. לכבוד 80 שנים להולדתו. מ., 1922.
תורגם ע"י אלי למדן לפי הטקסט שפורסם כאן: http://aitrus.info/node/201
[i] ככל הנראה הכוונה לזמן שעבר מתקופת האינטרנציונל הראשון עד לכתיבת המאמר. (המתרגם)
[ii] בצרפתית: sans-culottes – כינוי לזרם מהפכני רדיקלי במהפכה הצרפתית. הורכב בעיקר מאנשים עניים ביותר. שמו נובע מכך שהם לא לבשו פריט לבוש המזוהה עם האצולה, culottes. (המתרגם)
[iii] בלוח השנה המהפכני משנת 1793, חמשת הימים הנוטרים, בתום 12 החודשים בני 30 יום – הוקדשו למהפכנים העממיים ונקראו "סן-קולוטידס" לזכר המהפכה העממית נטולת השלטון.
Unity • אחדות • الوحدة • Единство 