וידאו מהפגנת אחד במאי בחיפה! אנו מזכירים שארגוננו "אחדות" היה הכוח היחידי שיזם ואירגן את אירוע אחד במאי השנה. תודה גם לפעילים סוציאליסטים ואנטי-פאשיסטים שהצטרפו אלינו! ביחד אנחנו כוח! ביחד נבנה מרחב סוציאליסטי! ביחד ניאבק נגד הכיבוש ונגד הציונות! למען שחרור פלסטין! למען מעמד הפועלים! במצעד דרשנו יום עבודה של 6 שעות. נמשיך לדרוש זאת ונמשיך במאבק!
כבוד למעמד הפועלים!
חירות לכל המדוכאים!
להיות עובד או עובדת במדינת ישראל זה מצב די עלוב. השכר של רובנו נמוך, וההוצאות יקרות. השכירות גבוהה, אפילו עם שותפים; גידול ילדים מרוקן את הכסף שאין לך. והתענוג הזה מותנה כמובן בכך שהצלחת למצוא עבודה… רוצה דירה? תצטרך להשתעבד בשבילה לבנקים לעשרות שנים ותמיד לפחד מפיטורים. במקום העבודה שלנו אנחנו חיים/ות תחת הדיקטטורה של מנהלים ובעלי מניות, אשר מקדמים את עצמם והאינטרסים שלהם על חשבון העובדים ועל חשבון החברה כולה. אפילו את ההגנות החלשות והמינימליות שבחוקי העבודה רובם לא מקיימים. ואם אנחנו נשים, או ערבים, או מזרחים, או מבקשי מקלט אפריקאים – אז נסבול גם מאפליה מובנית בשכר ובקבלה לעבודה.
לעומת זאת, בוילות ובמגדלי היוקרה החיים טובים; העסקים פורחים; הרווחים נאים. והפוליטיקאים מן הקואליציה וגם מן "האופוזיציה" עושים את העבודה שלהם עבור בעלי ההון.
ומה עם ארגוני העובדים? אלו נמנעים מיציאה למאבקים רציניים מול המעסיקים והמדינה. הפחדנות שלהם והפאסיביות שלנו יוצרות מעגל קסמים של חוסר-אונים מעמדי מול הממסד הקפיטליסטי. חלק מן הבכירים ממילא משולבים בתוך המפלגות והממסד הפוליטי הארצי.
בשטחי כיבוש 1967 בארץ המצב עוד גרוע בהרבה: אחוזי אבטלה עצומים (בעזה – אגדתיים); אפילו להגיע לעבודה וחזרה – זה לפעמים מסע מפרך ומסוכן; הצבא עלול לעצור אותך, לירות בך, לפלוש לך לבית או להפציץ אותו ומה לא. והשכר – בדיחה עצובה.
ואם נרחיב את המבט שלנו עוד קצת, נראה את העובדים המצרים, שנאנקים תחת דיקטטורה צבאית; ואת הטרגדיה הנוראה בסוריה המדממת, בה נהרגים אלף אזרחים מדי חודש – עובדים, חקלאים, מובטלים – ומיליונים נאלצו לברוח מבתיהם, מעריהם ומארצם מאימת המלחמה.
כך נצעד גם השנה באחד במאי,
בקריאה למאבק נגד הדיכוי והניצול המעמדי בחברה;
בעד מהפכה חברתית אנטי-קפיטליסטית;
ובסולידריות עם אחינו ואחיותנו העובדים
בארץ, באזור ובעולם.
זו תהיה השנה ה-130 לציון האחד במאי, בעקבות אירועי כיכר 'היימרקט' בשיקגו ב-1886. במסגרת המאבק ההמוני אז לקיצור יום העבודה מ-10 ל-8 שעות, נידונו למוות שמונה פעילים אנרכיסטיים במשפט ראווה, ומאז הפך האחד במאי ליום זיכרון למי שנפל/ה במאבק וקריאה להמשכו.
ההזמנה פתוחה
לכל עובד/ת, סטודנט/ית, או גמלא/י
בין אם אתם מאוגדים ובין אם לאו
להצטרף אלינו לצעדה ב 1 במאי ב 17.00
אשר תתחיל מן הכיכר מתחת לגנים הבאיים (על רח' הגפן)
תרד לאורך המושבה הגרמנית
ותמשיך לכיכר פריז
אנחנו דורשים מכלל המעסיקים:
יום עבודה בן שש שעות, ללא הרעת תנאים. נכלל בכך: אותה המשכורת כמו ליום עבודה בן שמונה שעות. חוסר אפשרות של המעביד לאיים בפיטורין, או כל איום אחר, בעקבות דרישה של העובד/ת ליום עבודה בן שש שעות. תשלום שעות נוספות מעל לשש שעות עבודה.
בנוסף לכך, אנו דורשים מהמשטרה:
1. לא להפר את הסדר הדמוקרטי, וכחלק מכך:
2. לא להפריע לזכות ההפגנה, אשר גלומה בעיקרי הדמוקרטיה.
3. לא להתערב במסרי ההפגנה. לא נהיה מוכנים להתפשר עליהם.
4. לא לחטוף אף מפגין/ה. נכלל בכך לעצור מפגינים/ות על השתתפות בפעילות פוליטית לגיטימית (שהינה הצעדה), לעכבם/ן או לחקורם/ן.
אנחנו מזמינות ומזמינים את כל הפועלות והפועלים, את כל העמלים והעמלות, את כל אלו שברוחם חזון הוגן וצודק להצטרף אלינו לצעדת האחד במאי בחיפה ולקרוא:
סוף לדיכוי!
סוף לניצול!
חירות!
שיוויון!
מהפכה!
גושים מפלגתיים לא יתקבלו בברכה.
English version | نسخة عربية | Versión en Castellano
טניה גולן, חברת ארגון "אחדות", פעילה חברתית מחיפה, אנרכיסטית, טבעונית, ופעילה במאבקים אקולוגיים – מסרבת להתגייס לשורות הצבא הציוני. אנו מפרסמים את הצהרתה של טניה, הכוללת גם את נימוקיה וכן ביקורת על החברה שלנו.
שמי טניה גולן, אני בת 20. החלטתי לסרב להתגייס לצה"ל וראיתי חשיבות בעשיית הדבר בגלוי ובישירות.
הבחירה להתגייס או שלא להתגייס לצה"ל היא בחירה פוליטית וראוי שכל אחד ואחת יוכלו לעשות אותה בחופשיות. אני מוחה כנגד החוק שמאיים על נערות ונערים להצטרף לצבא.
אין לי אמון בראשי ההיררכיה השלטונית. הצבא הוא יד ביצועית של בעלי ההון, של הממשל ושל סוחרי הנשק. יש מי שמרוויחים מהסכסוך הישראלי-פלסטיני ולעולם לא יוותרו מרצונם על השליטה הכלכלית בשטחים. הגזענות והפילוג הם תוצאת לוואי להשפעת הכוחות הללו. תקציב הביטחון של מדינת ישראל גדל משנה לשנה על חשבון החינוך, הבריאות, הרווחה, ובכל זאת אין תחושה של ביטחון – יש רצף של איומים תורנים שצצים מכאן ומשם. אני סבורה שהפחד שלנו מנוצל להסחת הדעת ממחשבה מעמיקה. אי אפשר לבנות חברה צודקת על בסיס חוסר צדק. אני מסרבת לקחת חלק בגוף שמוציא לפועל מדיניות גזענית ופאשיסטית, מפלה ודכאנית. אני מסרבת לשתף פעולה עם צבא שמחזיק כבר עשרות שנים מיליוני אנשים ללא זכויות אזרחיות. בצד השני יש אנשים כמונו, עם צרכים בסיסיים דומים לשלנו, שבסך הכל רוצים לחיות את חייהם. עוצר, בידוקים בטחוניים, מעצרים ללא משפט, התנכלויות ע"י חיילים או מתנחלים קיצוניים, ניצול תעסוקתי, תנאי מחיה נחותים ואפשרויות מוגבלות – אי אפשר להיות בטוחים כל עוד אנחנו מספקים סיבות מאוד טובות לצאת כנגדנו.
גם הצבא, כמו בית הספר, הוא מוסד שמבצע חיברות. כמו שתפקידו העיקרי של בית הספר אינו להעביר ידע אלא לאחות את החברה לכדי גוש אחיד, להקנות הנחות בסיס והתנהגויות, כך תפקידו העיקרי של הצבא הוא לא להגן על כלל האנשים, אלא להוות "כור היתוך" סביב אותו האתוס ולשמר את הדעה החיובית עליו, בזמן שהוא מגן על האליטות. זה גוף עם בירוקרטיה מסורבלת, עם אגפים שמתעסקים האחד בשני ובתחומי חיים אזרחיים, מה שמאפשר להקנות לנוער הבוגר שרק סיים את תהליך ההתגבשות בבית-הספר ראיית עולם היררכית, של מדכא-מדוכא. נכון יותר לומר – להשלים את ההקניה הזו, על רקע המסרים הלאומניים שצהל מעביר בפירוש. השלב הזה הוא פי-הטבעת של הצינור שמוביל לחיים בחברה הבוגרת, על חלקת האדמה הזו בין הים לירדן.
אני חושבת שהתגייסות למען משהו אמורה להיעשות בהתאם לצורך ולפי שיפוט עצמי. זה עובד, אפשר לקחת כדוגמה את הקונפדרציה הדמוקרטית ברוג'אבה (צפון סוריה), לא הרחק מאיתנו, אולי נוכל ללמוד מהם דבר או שניים. אין להם חוק הכופה גיוס לכוח ההגנה שלהם, ובכל זאת ישנו אחוז מגויסים דומה לשל ישראל ביחס לגודל האוכלוסיה. אם אין רצון להגן על סדר קיים הוא כנראה לא שווה הגנה.
אני פוסלת את הסיבות שאני שומעת בעד גיוס: חברים, כיוון, ניסיון, תרומה למערכת. אני בוחרת לא לתת את עצמי מרצון לטירטורים, השפלות ודיכוי לשווא במשך שנתיים. לא אלבש מדים כדי לא להגביר את הלחץ החברתי להתגייס ע"י השתתפותי בדבר. המחיר של אי שיתוף הפעולה הוא לא פשוט, אך הגיוס מבחינתי הוא לא עניין של מה בכך, לא דבר פעוט.
הדבר האחרון, הקרוב לליבי לא פחות, הוא נושא הרס הסביבה-הטבעית שהמפעל הצבאי גורם ע"י דליפות דלק ושפכים, היפטרות מציוד באמצעות השלכתו לים ופעילות-שוטפת שפוגעת באיזון הצמחיה ובעלי-החיים. כל זאת בלי שיצטרך לספק דוחות מפורטים או לתת דין וחשבון, בדיוק כמו לגבי התקציב המדיני שהוא נוגס בו בגדול.
בכל מצב שלא יהיה, השמעת קול ונקיטת עמדה במקומות שבהם קשה לעשות את זה היא תרומה אדירה, ואני קוראת לכל מי שיש לה
קול לבטא אותו. בצורה פשטנית: דברים רעים קורים כשאנשים טובים שותקים.
טניה גולן
ילד כבן חמש צועד ברחוב ריק מאדם וגורר אחריו עגלה מלאה בקמח, עדשים ומוצרי יסוד אחרים. הוא אומר לנו לבוא אחריו, ואני שהסיטואציה הזאת רחוקה ממני ומכל מה שאני מכיר מהסס ואז מסכים. אני מציע לילד בצל, נגד השריפה בעיניים מהעשן של רימוני הגז; אבל הוא לא צריך, הוא כבר רגיל, יש לו מטפחת קבועה למצבים כאלו. דקות ספורות לפני כן עוד התקהלו בערך באיזור זה עשרות צעירים וצפו בחיילים הציונים זורקים רימוני גז והלם מחרישי אוזניים.
הילד הוביל אותנו לביתו, הכין לנו קפה ומכר לנו דברים מתוצרת משפחתו. חשוב להבין שילדים עובדים זו תופעה היסטורית ועדכנית שקורת באופן קבוע אצל המעמדות הנמוכים באוכלוסיה, זה לא דבר שאפשר לתקן עם חוק שאוסר על עבודת ילדים.
צעדנו בשוק הריק מאדם בצהרי היום, בהחלט מחזה לא טבעי לעיר בגודל הזה; מחזה שיכול לקרות רק תחת שלטון טרור קבוע. מעל אותו שוק פרוסה רשת סורגי מתכת, שמפרידה בין שתי ה"קומות". בקומה התחתונה, מתחת לסורגים, מצויים הפלסטינים, ובקומה שמעליה מצויים המתנחלים הציונים. למסתכל מהצד עם עיניים ניטרליות ברור החל מהמבט הראשון: יש כאן לא רק שני עמים שונים אלא נוכחים כאן גם שני מעמדות שונים. המציאות, שאלו שני מעמדות שונים, והמתח בין שתי הקבוצות הוא מתח מעמדי ולא מתח לאומני, נהיית בהירה יותר ויותר ככל שנחשפים לחלקים נרחבים יותר מהמציאות ביום-יומית של תושבי אל-חליל ומדברים איתם יותר. מתוך עשרות האנשים שדיברתי איתם ברחובות אל-חליל, לא מצאתי אף אדם אחד שהגיב בשלילה לכך שאני ישראלי. עניין אותם רק האם אני רוצה שהצבא הציוני יגורש מאל-חליל או ישאר בה. וזה מה שמעסיק את התושבים של אל-חליל: האם הם תחת שלטון צבאי, או שלא. האם נזרק עליהם זבל ואבנים בידי מתנחלים ציונים, האם יש להם חופש תנועה בעיר של עצמם .
במבט מפוקח המציאות ברורה, המתח בין הפלסטינים ליהודים הוא מתח מעמדי גרידא.
No war but a class war
ברק יעלון – חבר "אחדות"
״הפלסטינים שונאים אתכם לא בגלל שאתם יהודים, אלא בגלל שאתם כובשים״ – כך פירש את מה שהתרחש במהלך אוקטובר חבר הכנסת אחמד טיבי. זה די ממצה, אין מה להוסיף או להחסיר, אפילו שזה נאמר מפי ליברל-לאומי-בורגני כמו טיבי. זה מפחיד כאשר שונאים אותך. שונאים מפני שכמעט שני מליון איש ואישה סובלים מענישה קולקטיבית וכלואים בגטו הגדול ביותר בעולם רק בגלל שבאזור שלהם ניצחה התארגנות ״לא נכונה״. שונאים מפני שכל יום נאלצים לסבול השפלות מחיילים בגדה המערבית. שונאים מפני שבזמן החגים היהודים השלטון הישראלי מטיל עוצר ונסגרים המחסומים רק כדי שהאדונים יוכלו לקיים בנוחות את הפולחן הדתי שלהם. שונאים מפני שפשיסטים צעירים מהתנחלויות יהודיות יכולים לשרוף משפחה שלמה בביתה ולחמוק מעונש. שונאים מפני שאת רוב מקורות המים בגדה המערבית מובילים להתנחלויות יהודיות למרות שאלה מהווים מיעוט קטן יחסית לאוכלסיה הילידית בת שני מליון אנשים. שונאים מפני שכמעט מליון אבותיהם גורשן ה1948ב מהאדמה עליה חיו ועבדו במשך דורות.
אפשר להמשיך עוד הרבה, בכל אופן המאורעות של אוקטובר 2015, שהתקשורת הישראלית מכנה ״אינתיפדת סכינים״, הכריעו את הוויכוחים לגבי ה״דו-קיום״. לא יהיה שום דו-קיום כל עוד מתקיים אי-שוויון בוטה כל כך בין הישראלים לפלסטינים. כל עוד אין שוויון לפחות בחופש התנועה. למרות העובדה הלכאורה ברורה הזאת לאנשי שמאל, השמאל בישראל (קודם כל תומכי מפלגות חד״ש, מרצ ועבודה וגם אינלקטואלים שמאליים רבים בישראל ובחו״ל) מגנה במקהלה את שיטות ההתנגדות של הפלסטינים ולא את הגורמים שהביאו לכך. מרצ, אשר אפילו אימצו ברצון את המונח ״איניתיפדה״ שהשלטון הישראלי משתשמש כהפחדה, ממש כינו את את קמפיין המחאה שלהם: ״ממשלת אינתיפדה, נכשלת״. כנראה שאם את הפלסטינים הייתה ממשיכה לנצל ממשלה נכונה של מפלגת מרצ אז לא הייתה מתרחשת אינתיפדה. מכל מקום נשמעות הוראות להתקוממות/אי-התקוממות נכונה, ביקורת על שיטות ההתנגדות יוצאת מתל-אביב יחד עם עצות רבות: לדקור, לזרוק אבנים או בקבוקי מולוטוב – זה לא אתי. להביא את האנשים ליאוש – זה אתי?
כפי שכותב ברכט באופרה בגרוש:
אתם המתחסדים בשם שמיים
אתם המטיפים תמיד מוסר
ראשית חכמה תנו לחם למעיים
כי זהו כן רק זהו העיקר
לא על הלחם לבדו יחיה אדם
אבל הרי ברור לכל בשר
כי סוף כל סוף אנחנו רק בשר ודם
על כן הלחם – קודם למוסר
ראשית יוכלו גם הם כל בני העוני
מפת הלחם את פרוסתם לקחת
במקרה של פלסטינים הנושא הוא יותר הגישה למים מאשר הלחם (במקרה של עזה אפשר לדבר גם על הלחם)
כי איך יחיה אדם?
הרי בלי פחד
יגזול יחמוס יגנוב ישדוד בלי הרף יטרוף
על כן יחיה אדם
כי מסוגל הוא
לשכוח כלל שהוא אדם סוף סוף
גיבורו של ברכט השר את השורות האלה גם דקר אנשים וקיבל את הכינוי מקי-סכין. אינטלקטואלים שמאליים אוהבים לקרוא את ברכט אבל לא אוהבים מקי-סכין אמיתיים.
אגב, מדוע התקשורת המגוייסת מתעקשת כל כך על המילה ״אינתיפדה״, ועוד עם תוספת המפחידה ״סכינים״, בזמן שפלסטינים רבים לא מחשיבים את זה לאינתיפדה? כנראה שלממשלה הישראלית ולאליטות אותן היא מייצגת דרוש דימוי כמה שיותר מפחיד של המחאה. צריך להצדיק את הסיסמאות אשר איתם מפלגת השלטון של נתניהו הלכה לבחירות (קודם כל בטחון ומלחמה בטרור). דרושה מטחנת בשר שבה נקטלים הפלסטינים המובילים ואשר תפחיד ותלכד את החברה הישראלית. הרי חוץ מהפחד אין לחברה הזאת על מה להתבסס.
השלטון בישראל עשה הכל על מנת להתגרות בפלסטינים. נשרפה משפחה? לא נעניש את המציתים. נערים זורקים אבנים (והם זורקים כבר עשרות שנים)? נכניס אותם לעשר שנים לכלא! לא עוזר? נתן פקודה לצלפים לירות על מנת להרוג! החיילים הרגו בחורה לא חמושה במחסום? נשתוק ולא נעניש את החיילים. נמלא את הר הבית הנפיץ בפרובוקטורים – שוטרים, חיילים ומתנחלים. בכל הכח נראה שלבעלי הבית מותר הכל! ועדיין האנתיפדה לא צוברת תנופה. הארגונים האיסלמיים הקיצוניים (חמאס, הג׳יהאד האיסלמי) מוסיפים שמן למדורה – ועדיין אין תנופה. הפלסטינים לא רוצים למות. פלסטינים לעולם לא היו לוחמים, זהו עם של איכרים – פלאחים. עבודת האדמה זה מה שקיים את הפלסטינים עד הפרוייקט הציוני הקולוניאליסטי במאה ה-19. התקיימו, ואפילו לא נגעו במיעוט היהודי שהיה כאן – הרי זה עם הספר או לפחות שמיים. אז הם נלחמים ככה ככה, כל התקוממות פלסטינית (אפילו מוצדקת) מסתיימת בטבח וקורבנות רבים מקרב הפלסטינים. אנשים רוצים פשוט לחיות, לחיות בכבוד.
המרד הזה אשר מורכב בעיקר מפעולות טרור של יחידים ימשך עד שיכתש בלי להשאיר לו שום סיכוי להשיג את מטרותיו. מטרות אשר במקרים רבים משניות מאחר וזהו מרד של יאוש. איך שלא נתייחס אליו אבל אנחנו לא יכולים ואין לנו זכות מוסרית להתערב בו. אנחנו זה אותו חלק מאזרחי ישראל אשר לא אדישים לגבי העתיד. עתיד בו העם בפלסטין סוף סוף יזכה לחירות. בעת הזו אנחנו צריכים להשפיע על דעת הקהל בישראל ובחו״ל וגם להשתתף בפרוייקטים חברתיים ותקשורתיים במטרה למנוע קורבנות חפים מפשע מהצד ההוא והזה של הבריקדות.
תרגום מרוסית – גבי ויינרוט
מקור:
http://ukraine.politicalcritique.org/2015/10/ne-za-to-chto-evrei-a-potomu-chto-okkupanty/
ביום ראשון בערב כ-6,000 מפגינים לא פחדו לעמוד מול הבריונים במדים – 1,000 שוטרים ואנשי מג"ב – בהפגנה חסרת תקדים של יוצאי אתיופיה במחאה על אפלייתם והאלימות המשטרתית המופנית כלפיהם בשגרה. מדווח על סך של כ- 70 פצועים ועשרות עצורים. פעילים חברתיים נעצרו והוכו במשך שעות מידי שוטרים, ביניהם גם חלק מחברות וחברי הארגון שלנו.
מחר – יום שלישי 5.5 – ייערך דיון בהארכת מעצרם של 25 פעילים, ביניהם חבר בארגון "אחדות". הדיון ייערך בבית המשפט השלום בתל אביב בשעה 11:00 באולם 454. אנו מזמינים פעילות ופעילים חברתיים ואת כלל הציבור להגיע לתמוך בעצורים.
אתמול יזם, ארגן והוביל הארגון האנרכיסטי-קומוניסטי "אחדות" את המצעד הלא-סמכותני הראשון של האחד במאי בחיפה. בלוק של כחמישים אנרכיסטיות, קומוניסטיות ופמיניסטיות צעדו לאורך רחובות חיפה בקריאות לסולידריות עם מעמד העמלים ונגד הכיבוש, נגד ההומופוביה ונגד הסקסיזם! כל פועל הוא מדוכא, אך פועלת אישה מדוכאת שבעתיים, כמו גם פועל להטבא"ק או פועל פלסטיני. חשוב להיות סולידריים עם כול אחת ואחד. רק אחדות מעמדית יכולה להביא לנו שחרור מעוולות המדינה, הכיבוש והקפיטליזם! תודה לכל אחת ואחד שהיו עימנו במצעד! לאחד במאי הבא בפלסטין החופשיה!
בואו בהמוניכן למצעד האנרכיסטי הראשון לציון המועד בעיר חיפה. החברות מארגון "אחדות" מזמינות אתכן לבלוק אנרכיסטי ומעמדי, עם מיניבוס אנרכיסטי (אחדותמוביל), מוזיקה מהפכנית ומלוא הסולידריות עם פועלות ופועלים.
הראשון במאי הוא יום של סולידריות עם המעמד העובד, עם העמלות והעמלים. יום זה הוא יום שמקשר אותנו עם מהומות היימרקט אשר פרצו בשנת 1886 בשיקגו, שבעקבותם נידונו למוות ונרצחו 8 פועלים אנרכיסטים.
אף על פי שחלפו מעל למאה שנים מאז, אנו מזכירות לכולן כי הממשל והקפיטליזם עודם רומסים ודכאניים כלפי רוב האנושות וכלפי העם העובד. אנו פונות לכל פועלת ולכל פועל להצטרף ביום זה לבלוק שלנו ולזכור שסולידריות מעמדית היא כלי הנשק שלנו שבבוא היום יחסל את הקפיטליזם, את הפטריארכיה, את הסקסיזם, את הניצול ואת השעבוד.
ניפגש בכיכר שבמפגש שדרות בן גוריון ורחוב הגפן בשעה 15:00 (כיכר אונסק״ו מול הגנים הבהאים) ומשם נתחיל את הצעדה בשעה 15:30 בדיוק!
הביאו עמכן דגלים שחורים, שחור-אדום, או שחור-ירוק/סגול.
חשוב! דגלי לאום לא יתקבלו בבלוק שלנו, שום מלחמה פרט למלחמת מעמדות!
נ.ב. הבלוק פתוח לכל הזרמים הסוציאליסטיים כל עוד הם אינם מייצגים מפלגות או גופים סמכותניים. הבלוק שלנו שם דגש בראש ובראשונה על התארגנות מלמטה של המעמד הנמוך והפועל. בלי אנשי שלטון, מפלגות, הון, פוליטיקאים, שוטרים, חיילים או אנשי סמכות אחרים.
יחי הראשון במאי!
יחי האנרכיזם החברתי!
יחי מעמד הפועלים!
כן למהפכה!
כן לפירוק המדינה!
כן לביטול הקפיטליזם!
مسيرة الأول من أيار
الرفيقات في تنظيم الوحدة تدعوكن الى كتلة لاسلطوية وطبقية، مع "مينيبوس" لاسلطوي، موسيقى ثورية والتضامن الكامل مع العاملات والعمال.
الأول من أيار هو يوم التضامن مع الطبفة العاملة ومع العاملات والعمال. يربطنا أول أيار مع مواجاهات "هيماركت" التي نشات عام 1886 بشيكاغو، وبعدهم حُكم بالإعدام وقُتل ثمانية عمال لاسلطويون.
على الرغم من مرور أكثر من قرن، نذكر جميعًا أن الحكومة والرأسمالية لا تزال تسحق وتقمع معظم الإنسانية والجماهير القادحة. نتوجه لكل عاملة وعامل ونطلب ان ينضموا الى كتلتنا وأن يذكوروا أن التضامن الطبقي هو سلاحنا الذي في يوم الحساب سيقضي على لرأسمالية والنظام الأبوي والتفرقة الجنسية والاستغلال والاستعباد.
سنلتقي في دوار البهائيين في شارع بن جوريون على الساعة 15:00 وستنطلق المسيرة الساعة 15:30 بالضبط!
احضروا الأعلام السوداء او السوداء حمراء فقط!
مهم! لن نستقبل الأعلام القومية في كتلتنا، لا حرب إلا الحرب الطبقية!
الكتلة مفتوحة لجميع التيارات الاشتراكية طالما أنهم لا يمثلون الأحزاب أو الكيانات السلطوية. كتلتنا تؤكد في المقام الأول على تنظيم لطبقة العاملة من القاعدة. دون رجال سلطة، أحزاب، رأس المال، سياسيين، رجال شرطة أو جنود.
عاش الأول من أيار!
عاشت اللاسلطوية الاجتماعية!
عاشت الطبقة العاملة!
نعم للثورة!
نعم لإلغاء الدولة!
نعم لإلغاء الرأسمالية!
אנו שמחות להודיע שמאז הקמתו של הארגון האנרכו-קומוניסטי "אחדות" עברו כבר חמש שנים. ארגוננו הוא הארגון האנרכיסטי הראשון בפלסטין הכבושה (לפחות בשטחי 67) ועד היום ממשיך להיות היחיד מזרם האנרכיזם החברתי בארץ. בתקופה הזו הצלחנו להתגבש למספר קבוצות ברחבי הארץ ולהטמיע שיח אנטי-מדינתי וחירותני בקרב הציבור, ובמיוחד אצל אנשי השמאל. אך עוד דרך ארוקה יש לפנינו, ואנו נמשיך לצעוד בה עד ליעד הסופי – הפלת המשטר הציוני והשתתפות במהפכה החברתית הכלל-פלסטינית והכלל-מזרח-תיכונית לשם כינון חברה חדשה, חירותנית ושיתופית! כן למלחמת מעמדות! כן למאבק נגד הכיבוש! כן לשוויון, חירות וסולידריות!
"אנרכיה היא לא בת אלא אימו של הסֵדֶר". מילים אלה שייכות להוגה הדעות החברתי והאדם הראשון שקרא לעצמו אנרכיסט, פייר–ז'וזף פרודון. ואף–על–פי שמאז האמירה הזו חלף לא–מעט זמן (מעל למאה וחמישים שנה, למעשה) התיאוריה והפרקטיקה האנרכיסטית ממשיכות להיות אקטואליות גם בימינו, גם באזורנו, פלסטין (וכוונתי לאזור הגאוגרפי, לא למדינה) הכבושה שנושאת על אדמותיה מפלצת ציונית המתקראת מדינת ישראל. ואם נושא התיאוריה הוא פשוט וברור (פותחים ספר, או לפחות ערך בוויקיפדיה, ומתחילים ללמוד), נושא הפרקטיקה צולע ונמצא בשפל בלתי–נסלח אצל האנרכיסטים שאמורים לקדם אותה. הדבר בולט במיוחד כאשר מגיע מועד הבחירות לפרלמנט, וכל אנרכיסט ואנרכיסטית שוכחים מיד מכל רקע תיאורטי שצברו ודוהרים לקלפי! כן, לקלפי! כי אפשר וחייבים להשפיע (הרי מי שלא מצביע לא משפיע! מה!?)! חד"ש, מרצ, דעם או שמא בל"ד (אנרכיסטים שמצביעים למפלגה לאומנית וליברלית זה בכלל סיפור בפני עצמו), יש כל כך הרבה אפשרויות, בדיוק כמו שהקפיטליזם יודע להציע. ואם כבר מדברים על קפיטליזם, טוב נו – האם אתם יודעים שהלאמה (קודש הקודשים של מפלגות "קומוניסטיות" כמו חד"ש או דעם) היא קידום של קפיטליזם ממלכתי? מופתעים? אבל עוד נגיע גם לזה.
אנרכיסטים שרצים (ומה שעוד יותר גרוע – משכנעים גם אחרים) לקלפי מעלים לעתים את הטענה הבאה – «מה זאת אומרת להתעלם מהמדינה? הרי המדינה כן קיימת! היא חיה ובועטת! אז בואו להצביע!». כל מה שיש לי להוסיף, זה – «כן, בואו להצביע, תנו למפלצת הזאת להיות עוד יותר חיה ועוד יותר בועטת!». no comment, זה מה שנשאר להגיד במקרה כזה. אבל אם נדבר ברצינות, הסיבה לקיום המשטר היא רק מפני שההמון נותן לו להתקיים! באמת, בואו נבחן זאת דרך זווית–ראיה ביקורתית. מהי מדינה? מדינה היא מגוון מוסדות הנכפים בכוח על אנשים החיים תחת ריבונותה. דומה הדבר לכנופיית פשע השולטת בשכונה שלך. כן, היא קיימת! היא חיה ובועטת! ולפעמים היא גם דואגת לתושבי השכונה (על מנת שלא לאבד את הלגיטימציה לשלוט). אבל האם כל זה מהווה סיבה מוצדקת דיה כדי לתמוך ולשמר את שלטונה של הכנופיה? האם האנשים לא יכלו להתארגן ולדאוג בעצמם לכל השירותים שהכנופיה נותנת להם (כמו אספקת מזון או מים, או דיור ציבורי בזול… זול? מדוע לא חינם, לעזאזל? האם הזכות לקורת גג היא איננה זכות יסוד? אה, סליחה. הרי הכנופיה שולטת אצלנו בשכונה!)? אין שום לגיטימציה לאלה ששולטים בנו ואין לנו שום סיבה לתמוך בהם או לחזק אותם!
נסטור מאכנו קצת בשוק מהקהילה האנרכיסטית בישראל\פלסטין
אבל יבואו אלו שיאמרו – כל הרוע הזה הוא בגלל הממשלה הנוכחית! בואו נקדם את השמאל האמיתי! את יורשי הפנתרים השחורים! בואו נתעסק בריאל–פוליטיק, כפי שקוראים לזה. זה נחמד, אבל מה זה קשור לאנרכיזם? למה שיח רפורמיסטי וסוציאל–דמוקרטי צריך בכלל לעניין אותנו? ומי בכלל אמר ששינויים פוליטיים "טובים" הם רק יוזמה של המפלגות "הטובות", סוג של "שלטון טוב" (ביטוי שאינו אלא אוקסימורון)? האם שלטון "השמאל" הוא זה שחתם על הסכם שלום עם מצרים והחזיר את חצי–האי סיני הכבוש? לא נראה לי. האם שלטון "השמאל" הוא זה שפירק התנחלויות ומסר (כביכול) את עזה חזרה לפלסטינים? זה לא מה שידוע לי. השלטון נשאר שלטון והאינטרסים שלו אינם מוכתבים בידי אידיאולוגיה (אידיאולוגיה רק משמשת לו כלי–שרת על מנת לשמר את הלגיטימציה שלו להחזיק בכוח ולשלוט), אלא בידי אלה שבאמת מחזיקים את הכוח. הקפיטל, ההון, מחזיקי הקניין, הטייקונים! הם אלה ששולטים באמת והם אלה שצריכים את הגוף שנקרא "מדינה", כדי לדכא ולמנוע מההמון להתקומם ולקחת בחזרה את הזכות הבסיסית ביותר בחיים האלה – הזכות לחיות בכבוד ולא להתקיים ממשכורת למשכורת, ממלחמה למלחמה, ממצוקת דיור אחת למצוקת הדיור הבאה. לקפיטל אין זה משנה באמת מי יעמוד בראש המנגנון המדיני, בין אם זה יהיה "הליכוד" או שמא חד"ש.
יש שיאמרו לי – "רגע! אבל חד"ש הם אלו שרוצים להפיל את הטייקונים! הם רוצים סוציאליזם! הם רוצים להפיל את הקפיטליזם!". עשו לי טובה, האם אתם (שקוראים לעצמכם אנרכיסטים) באמת מאמינים שאם תמירו בראש הפירמידה את הטייקון בביורוקרט הדבר יגרום לחיסול הקפיטליזם? אל תחיו בסרט. לעָמֵל שנדרש לעבוד במפעל בשביל לקבל משכורת לא באמת אכפת אם מי שמכריח אותו לעבוד הוא קפיטליסט או ביורוקרט. האם הלאמה מחסלת קפיטליזם? מביאה את החברה לסוציאליזם? תנו לי לגחך. כל עוד עקרון הניכור ממשיך למשול, וכן הצורך שלנו להשתעבד על מנת להתקיים, יחסי המטבע, יצירת וצבירת הון, ויצירת ערך עודף – הקפיטליזם לא הולך לשום מקום. חשבו על כך. אגב, אין שום בעיה להיות מרקסיסט ולהאמין בשטויות הללו, אך מדוע לכנות עצמך אנרכיסט ולקדם הלאמה? שהמרקסיסטים יתעסקו בריאל–פוליטיק שלהם, לנו יש דברים חשובים יותר לעשות.
יוזף גבלס מתרשם מיכולות הפרופגנדה של הציונים
מצער אותי מעט שדווקא במדינה – שהיא אחת הקולוניות האחרונות בעולמנו, מדינה שנושאת לא–מעט סממנים של משטרים פשיסטיים, מדינה גזענית וזרה באזור הגאוגרפי שלה, מדינה שכובשת, מנשלת ומדכאת מיליוני אנשים – שדווקא במדינה הזאת יש לחלק מהאנרכיסטים נטיה לבוא ולשלשל פיסת נייר סרוחה בקלפי. האם אין לכם קהילה שלמה לבנות? להציל חברה פגומה ומנוכרת? האם אין לכם מאבקי עבודה ליטול בהם חלק? כיבוש להילחם בו? נו באמת!
לסיום אקבץ את הסיבות העיקריות לטעמי מדוע אנרכיסט אינו אמור בשום פנים ואופן להיכנס לקלפי, ולא–כל–שכן לתמוך במדינה הארורה זאת. הן חלות לא רק על האנרכיסטים אלא על כל אדם שעושה צעד קדימה בחשיבה הביקורתית והרדיקלית:
1. מדינה הוא גוף אלים, מנשל ומדכא ששולט בנו. אין מדינה "טובה" או מדינת "רווחה", זהו מיתוס שהמעמד השליט מציע כדי להרוויח עוד לגיטימציה לרודנותו.
2. פרלמנט של דמוקרטיה בורגנית הוא גוף של "מסך עשן" שנוצר על מנת לתת לציבור אשליה של מאבק ושל תהליכים דמוקרטיים שיש לו השפעה עליהם (בכך שהוא בוחר את המפלגה/מנהיג שיקדם כביכול את האינטרסים שלו). הדמוקרטיה היחידה שיכולה להתקרא כך באמת היא דמוקרטיה ישירה, כאשר לציבור יש השפעה על כל תהליך או החלטה, מרמת השכונה הקטנה ועד לרמה הארצית. אגב, גם פרלמנט (או המועצה העליונה, המזכירות וכד') של מדינה "סוציאליסטית" משחק בדיוק את אותו תפקיד של "מסך העשן".
3. כאשר לא מצביעים, גם לא לוקחים אחריות על המתרחש לאחר–מכן בעקבות מדיניות הפרלמנט. לא בחרנו, כי איננו מעוניינים בשיטה שלהם, ואי–המעשה הופך את הכפיה שלהם עלינו לגלויה וחד–משמעית. מדוע עלי לציית לחוקים של גוף שלא בחרתי?
4. מדינת ישראל היא קולוניה של המערב, או כפי שכתבה אמה גולדמן – “ציונות היא איננה אלא חלומם של קפיטליסטים יהודים מרחבי העולם ליצור מדינה של יהודים, על כל הכרוך בזה – ממשל, חוקים, משטרה, מיליטריזם וכד'. במילים אחרות, הם רוצים ליצור מכונה מדינית–יהודית כדי להגן על הפריביליגיות של המיעוט מפני הרוב.” (נכתב ב– 26 באוגוסט 1938). אין לה שום עתיד אחר מלבד פירוקה לטובת רוב הציבור שחי תחת מגף שלטונה. נטילת חלק בשיטה הפרלמנטרית שתומכת דה–פאקטו בקיומה של מדינה ישראל ורק מעצימה אותה לא תתרום במאום לדה–קולוניזציה של האזור.
5. בחירות לכנסת הן הדבר האחרון שישפר את מצב העמלים הפלסטינים. נכון יותר לומר שהן רק יזיקו למצבם, כי כל צעד שמעצים את מדינת ישראל – מחליש בהכרח את הציבור הפלסטיני ומרחיק אותו עוד יותר משחרורו.
6. הצבעה מפרקת את הקהילה האנרכיסטית ורק תורמת לחיזוק הלגיטימציה של מפלגות "שמאל". בניה של קהילה חירותנית (אנרכיסטית) ושיתופית (קומוניסטית) תתרחש רק בצלהּ של המדינה, ולא כחלק משיתוף פעולה עם אנשים השואפים למשול בנו.
הייתי יכול להמשיך, אך כתבתי די. אסיים במילותיו של מיכאל באקונין, שהדגיש תמיד שאין חיה בדמות מדינה המשרתת את הציבור, בין אם לטובת הרווחה (סוציאליזם) או לטובת החירות (דמוקרטיה) – “חירות ללא סוציאליזם היא אי–צדק, ואילו סוציאליזם ללא חופש – הריהו עבדות". איננו רוצים אי–צדק ואיננו רוצים עבדות, אנו רוצים חירות ורווחה לכול!
Unity • אחדות • الوحدة • Единство 