הצהרת הסירוב של חברת "אחדות" טניה גולן.

English version | نسخة عربية | Versión en Castellano

11024625_869465369758972_5788404817686122315_n

טניה גולן, חברת ארגון "אחדות", פעילה חברתית מחיפה, אנרכיסטית, טבעונית, ופעילה במאבקים אקולוגיים – מסרבת להתגייס לשורות הצבא הציוני. אנו מפרסמים את הצהרתה של טניה, הכוללת גם את נימוקיה וכן ביקורת על החברה שלנו.

 

שמי טניה גולן, אני בת 20. החלטתי לסרב להתגייס לצה"ל וראיתי חשיבות בעשיית הדבר בגלוי ובישירות.

הבחירה להתגייס או שלא להתגייס לצה"ל היא בחירה פוליטית וראוי שכל אחד ואחת יוכלו לעשות אותה בחופשיות. אני מוחה כנגד החוק שמאיים על נערות ונערים להצטרף לצבא.

אין לי אמון בראשי ההיררכיה השלטונית. הצבא הוא יד ביצועית של בעלי ההון, של הממשל ושל סוחרי הנשק. יש מי שמרוויחים מהסכסוך הישראלי-פלסטיני ולעולם לא יוותרו מרצונם על השליטה הכלכלית בשטחים. הגזענות והפילוג הם תוצאת לוואי להשפעת הכוחות הללו. תקציב הביטחון של מדינת ישראל גדל משנה לשנה על חשבון החינוך, הבריאות, הרווחה, ובכל זאת אין תחושה של ביטחון – יש רצף של איומים תורנים שצצים מכאן ומשם. אני סבורה שהפחד שלנו מנוצל להסחת הדעת ממחשבה מעמיקה. אי אפשר לבנות חברה צודקת על בסיס חוסר צדק. אני מסרבת לקחת חלק בגוף שמוציא לפועל מדיניות גזענית ופאשיסטית, מפלה ודכאנית. אני מסרבת לשתף פעולה עם צבא שמחזיק כבר עשרות שנים מיליוני אנשים ללא זכויות אזרחיות. בצד השני יש אנשים כמונו, עם צרכים בסיסיים דומים לשלנו, שבסך הכל רוצים לחיות את חייהם. עוצר, בידוקים בטחוניים, מעצרים ללא משפט, התנכלויות ע"י חיילים או מתנחלים קיצוניים, ניצול תעסוקתי, תנאי מחיה נחותים ואפשרויות מוגבלות – אי אפשר להיות בטוחים כל עוד אנחנו מספקים סיבות מאוד טובות לצאת כנגדנו.

גם הצבא, כמו בית הספר, הוא מוסד שמבצע חיברות. כמו שתפקידו העיקרי של בית הספר אינו להעביר ידע אלא לאחות את החברה לכדי גוש אחיד, להקנות הנחות בסיס והתנהגויות, כך תפקידו העיקרי של הצבא הוא לא להגן על כלל האנשים, אלא להוות "כור היתוך" סביב אותו האתוס ולשמר את הדעה החיובית עליו, בזמן שהוא מגן על האליטות. זה גוף עם בירוקרטיה מסורבלת, עם אגפים שמתעסקים האחד בשני ובתחומי חיים אזרחיים, מה שמאפשר להקנות לנוער הבוגר שרק סיים את תהליך ההתגבשות בבית-הספר ראיית עולם היררכית, של מדכא-מדוכא. נכון יותר לומר – להשלים את ההקניה הזו, על רקע המסרים הלאומניים שצהל מעביר בפירוש. השלב הזה הוא פי-הטבעת של הצינור שמוביל לחיים בחברה הבוגרת, על חלקת האדמה הזו בין הים לירדן.

אני חושבת שהתגייסות למען משהו אמורה להיעשות בהתאם לצורך ולפי שיפוט עצמי. זה עובד, אפשר לקחת כדוגמה את הקונפדרציה הדמוקרטית ברוג'אבה (צפון סוריה), לא הרחק מאיתנו, אולי נוכל ללמוד מהם דבר או שניים. אין להם חוק הכופה גיוס לכוח ההגנה שלהם, ובכל זאת ישנו אחוז מגויסים דומה לשל ישראל ביחס לגודל האוכלוסיה. אם אין רצון להגן על סדר קיים הוא כנראה לא שווה הגנה.

אני פוסלת את הסיבות שאני שומעת בעד גיוס: חברים, כיוון, ניסיון, תרומה למערכת. אני בוחרת לא לתת את עצמי מרצון לטירטורים, השפלות ודיכוי לשווא במשך שנתיים. לא אלבש מדים כדי לא להגביר את הלחץ החברתי להתגייס ע"י השתתפותי בדבר. המחיר של אי שיתוף הפעולה הוא לא פשוט, אך הגיוס מבחינתי הוא לא עניין של מה בכך, לא דבר פעוט.

הדבר האחרון, הקרוב לליבי לא פחות, הוא נושא הרס הסביבה-הטבעית שהמפעל הצבאי גורם ע"י דליפות דלק ושפכים, היפטרות מציוד באמצעות השלכתו לים ופעילות-שוטפת שפוגעת באיזון הצמחיה ובעלי-החיים. כל זאת בלי שיצטרך לספק דוחות מפורטים או לתת דין וחשבון, בדיוק כמו לגבי התקציב המדיני שהוא נוגס בו בגדול.

בכל מצב שלא יהיה, השמעת קול ונקיטת עמדה במקומות שבהם קשה לעשות את זה היא תרומה אדירה, ואני קוראת לכל מי שיש לה
קול לבטא אותו. בצורה פשטנית: דברים רעים קורים כשאנשים טובים שותקים.

טניה גולן

868676767

עמדת הארגון ביחס למאבק הפלסטיני

banksy-graffiti-street-art-palestine3בחסות הכוחות האימפריאליסטיים ובשירותם השתלט מפעל ההתנחלות הציוני על פלסטין, דחק וממשיך במאמציו לדחוק את המוני התושבים המקומיים אל מחוץ לאזור שבשליטתו, או לכל הפחות, לרכזם במובלעות מצומצמות.

חלק מן הפלסטינים שרדו את המאמצים לסלקם, והיו לאזרחי/ות ישראל – מופלים לפי חוק ונוהג. מדינת ישראל ממשיכה במאמצים לנשלם; לאחרונה מתרכזים מאמצים אלו ב'תכנית פראוור' בנגב, המעלה את זיכרונות מהלך 'ייהוד הגליל' בשנות ה-70', ויום האדמה. חלק אחר מן הפלסטינים, בשטחים שנכבשו במלחמת 1967, נמצאים ברובם תחת שלטון צבאי, אשר חופש-הפעולה הניתן לו לדחקם או לרכזם בגושים גדול בהרבה מאשר בשטחי הריבונות הישראלית. בנוסף להשתלטות ההדרגתית על רוב אדמתם, ישראל מגבילה את הפלסטינים בפיתוח הכלכלי האישי והקיבוצי, מונעת מהם חופש תנועה, אסיפה, וביטוי ומדכאת בדרכים מגוונות את התנגדותם להמשך תהליך ההתנחלות והכיבוש. עם זאת, יש לציין כי לא מתקיימות בפלסטין שתי כלכלות נפרדות: הפלסטינים בשטחי 1948 משולבים לחלוטין במשק הישראלי – כעובדים שכירים מופלים לרעה, וכתושבי יישובים הסובלים מתת-פיתוח; וחלק ניכר מהפלסטינים תושבי הגדה המערבית עובדים כשכירים של בעלי עסקים ישראליים, או במיזמים עסקיים מקומיים אשר מוכרים לשוק הישראלי – אם במפעל ההתנחלות בגדה המערבית, או אם בשטחים שבריבונות ישראל הרשמית.

רוב הפלסטינים שגורשו אל מחוץ לארץ וצאצאיהם, וגם רבים מאלו ששרדו את גלי הדחיקה והגירוש, חיים כפליטים או כעקורים פנימיים – הן בשטחי כיבוש 1948, הן בשטחי כיבוש 1967 והן בארצות השכנות.
הפלסטינים מתנגדים לאורך השנים לדחיקתם, דיכויים וניצולם. במקומות הימצאם השונים מוצאת ההתנגדות את ביטויה בדרכים שונות: חלקן הפגנתיות, חלקן סמליות, חלקן פעולות ישירות; חלקן מזוינות, חלקן בלתי-אלימות, חלקן אלימות בלתי-מזוינות; רובן ללא שיתוף-פעולה עם ישראלים המתנגדים למדיניות הציונית, אך חלקן ביחד עם פעילים כאלו. למרבה הצער, התנגדותם של המוני העמלים הפלסטינים לאורך השנים, לגווניה, הצליחה בעיקר לעכב ולצמצם את תהליכי ההשתלטות, אך לא הצליחה ככלל להחזיר את הגלגל אחורנית.

איננו שותפים לאשליה של חלקים בציבור העמלים הפלסטינים והישראלים, כי במצב העגום בו אנו נתונים יש לקבל את 'פתרון שתי המדינות'. חלוקת פלסטין לשתי מדינות מקודמת מזה כמאה שנים על-ידי המעצמות – בריטניה, צרפת, ארה"ב, ברה"מ ואחרות. זוהי חלק ממעורבותן הכללית באזור, אשר דנה אותו לדרך ללא-מוצא, למשטרים רודניים, לעוינות וללחימה בין-עדתית ובין-דתית, ללא ההתפתחות הכלכלית והפוליטית לה כמהים תושביו. הקמת מדינה פלסטינית, בין אם יוקצו לה 15% או 25% משטחי פלסטין המנדטורית, לא תפתור את בעיות היסוד השוררות בארץ, וודאי שלא תביא 'קץ לסכסוך': לכל היותר יהיה בכך הסדר פשרה בין העלית הקפיטליסטית הישראלית למשטר משתף-הפעולה ברשות הפלסטינית; הסוכנים המקומיים יקבלו לידיהם את הסמכות לדיכוי ולניצול הישיר של התושבים, לטובתם ולטובת האינטרס הזר.

נכון הדבר, כי נסיגה ישראלית משטחי 1967 תבלום את תהליכי הנישול והדיכוי הישירים של הפלסטינים שם בידי הכוחות המזוינים של ישראל. היא צפויה לצמצם את החיכוך וההתנגשויות בין תושבי הגדה והרצועה לבין כוחות הצבא והמתנחלים, ואת המתקפות הצבאיות הישראליות, אשר מציתות בלב כל אש של שנאה, ומחזקות גם את הלאומנות – אצל כובשים ונכבשים כאחד. ונסיגה כזו אף עשויה לאפשר חזרה מצומצמת של פליטים לתחומי המדינה הפלסטינית.

מצד שני, הסכם על הקמת מדינה פלסטינית כזו יזכה את מדינת ישראל בלגיטימציה בין לאומית לכיבושי מלחמת 1948 ול'נכבה' – נישולם, עקירתם וגירושם של מאות אלפים (כיום מיליונים). הסכם כזה גם יחזק את ההפרדה הפוליטית והכלכלית בין שני חלקי הארץ, אשר בשניהם יושבים פלסטינים, ואת ההפרדה בין האוכלוסייה העברית והערבית. הדבר יקשה על המאבק למען הכרעה צודקת בעימות המתמשך עם התנועה הציונית – ממנו סובלים בעיקר העמלים הפלסטינים, אך גם העמלים העברים בתחומי מדינת ישראל, באופנים שונים. וכל עוד לא שבו הפליטים, כל עוד לא הוחזרה גזלתם; כל עוד שורד המשטר הישראלי, הלאומי-הציוני, המדיר, המפלה והמדכא את נתיניו ואזרחיו הפלסטינים – לא יגיע 'הקץ לסכסוך'.
חלקים אחרים בציבור העמלים, בעיקר בקרב הפלסטינים, דוגלים בהקמת מדינה דמוקרטית אחת לכל תושבי פלסטין-ישראל.

מדינה דמוקרטית אחת, לו קמה, יכולה הייתה לאפשר שיוויון אזרחי למי שיהיו אזרחיה, וקץ לאפליה הממוסדת הרשמית נגד הפלסטינים. ייתכן מאוד שהייתה מאפשרת שיבה של הפליטים. כמו-כן, כינון מדינה כזו היה מצריך פירוק של מדינת ישראל ושל הרשות הפלסטינית, בניגוד למטרות המעצמות האימפריאליסטיות; כך, מצע כזה מבוסס על מידה של תקווה, ולא ייאוש והשלמה עם הסדר הפוליטי הקיים.

אך מדובר בתקווה תועת-דרך, כי כל עוד לא הובסה העילית הקפיטליסטית-הציונית השלטת של מדינת ישראל, המדינה האחת שעל הפרק היא רק זאת שכבר קיימת למעשה. אפילו יצלח הניסיון להקים מדינה דמוקרטית כזו, אין לשכוח כי מדינות בכלל, ומדינות דמוקרטיות בפרט, הנן צורות פוליטיות המוקמות ומתוחזקות על-ידי מעמדות מיעוט שליטים, לתחזוק מערכות יחסים חברתיים שהנן דכאניות ונצלניות. אופי הדיכוי והניצול משתנה ומשתכלל במדינות מפותחות יותר, אך יסוד זה לא נעלם ולו לרגע. במדינה כזאת
העמלים הפלסטינים והעברים יכולים לצפות לחיות בחברה כדוגמת דרום-אפריקה, בה מיעוט קטן של בעלי-הון לבנים ושותפיהם הזוטרים הלא לבנים מחזיק ברוב אמצעי הייצור והאדמות, ותאגידים רב-לאומיים נהנים מחופש פעולה רחב.

אנו מצטרפים למסקנה אשר קודמים לנו במאבק כבר הסיקו: תבוסת המעמד השליט הקפיטליסטי-הציוני, ומפעל ההתנחלות והנישול שלו, מצריכה מהפכה חברתית עמוקה, שינוי ביחסי הייצור ויתר היחסים היסודיים בחברה, ולא מהפכה פוליטית גרידא. סביר אף להניח, שמהפכה כזו תתאפשר רק בקנה-מידה אזורי, בכמה ארצות סובבות גם-יחד, ולא בפלסטין-ישראל בנפרד וכשלעצמה. רק שינוי שכזה יאפשר בניין חברה בלתי-סמכותנית, חפה מניצול; בה אכן ישררו חופש שיוויון ואחווה; בה תפוג האיבה הלאומנית שהצטברה.

יחד עם האמור לעיל, נאמר גם את המובן מאליו: אנו ניאבק, כארגון וכפרטים, יחד עם הפלסטינים תושבי הגדה ועם פעילים ישראלים ואחרים במאבק היומיומי נגד כל היבטי הכיבוש והדיכוי בשטחי כיבוש 1967; נתמוך ונשתף פעולה כמיטב יכולתנו עם מאבק תושבי עזה מול התוקפנות הישראלית והמצור הישראלי-מצרי; ונפעל בתוך גבולות 1948 נגד ההפליה, הדיכוי והנישול של העמלים הפלסטינים בעלי האזרחות הישראלית.

חברי ארגון "אחדות"
התקבל ב – 25.04.2014

אחדות – ארבע שנות פעילות

 1505985_718138581544663_1641890184_nהיום אנו מציינות/ים ארבע שנות פעילות לארגון "אחדות". הארגון שהוקם על ידי מספר א/נשים באזור המרכז ב2010, התגבש וגדל באופן משמעותי במהלך השנים שעברו. האנרכיסטים/ות ברחבי הארץ שחשו כי הן/ם בודדים/ות בתפיסתן/ם המהפכנית – גילו כי אינן/ם לבד, והחלו להתאחד כדי להוות גורם משמעותי בנוף המקומי. עוד ועוד פעילות/ים מערים שונות ברחבי הארץ מגלות/ים האחד/ת על השני/ה, ומקימות/ים תאים נוספים של "אחדות". הפעילות/ים ממשיכות/ים להילחם, שכם אל שכם, בסולידריות, עם אוכלוסיות מוחלשות, מדוכאות ומנושלות ברחבי הארץ. הפעילים/ות ממשיכים/ות להיאבק למען הגשמת החזון האנרכיסטי, למען שינוי חברתי מהפכני, ולמען פירוק המנגנונים והמבנים המדכאים, המנצלים והפוגעים בכל איש/ה ברחבי הארץ וברחבי העולם הקפיטליסטי. פעילות/י הארגון הפדרטיבי המתרחב ממשיכים/ות ועוד תמשכנה לאתגר את מוסדות המדינה וההון,עד לנפילת משטר הדיכוי הקפיטליסטי-מדינתי-היררכי, והגשמת הסוציאליזם החירותני, ביצירת חברה צודקת,חירותנית, שיוויונית וסולידרית.

חברי וחברות הארגון

הרצאה על המהפכה הספרדית

לרגל המהפכה הספרדית ב-19 ביולי, התקיימה הרצאה ודיון על מסקנות ולקחים מהתנהלות המהפכנים בחצי האי האיבירי. ללימוד מההיסטוריה יש ערך פרקטי ורלוונטי בחשיבותו לימיינו בסוגיות מוסריות ובציפייה בהתמודדות עתידית מול הראקצייה.
האנרכיסטים עמדו בפני מספר דילמות עקרוניות, יש להעלות אחת חשובה אשר הועלתה בדיון. הבחירה שהייתה לאנרכיסטים הספרדים הייתה בין המהפכה לבין הצטרפותה לקואליציה האנטי פשיסטית ברשות – UGT, PSUE, CPS (הרפובליקנים – סוציאליסטים וקומוניסטים בראשות שלטון פרלמנטארי). התנאים לשיתוף הפעולה בקואליציה זו, העמידו סטירה ערכית עמוקה שלא ניתן היה לגשר עליה:
הצטרפותם והשתתפותם של האנרכיסטים (שחדלו להיות כאלו בכניסתם) בשלטון הפרלמנטארי, הכינו את הקרקע לשחזור הכפייה. אותם אמצעים, כמו כוח וכפייה, בפקודת סמכות ריכוזית שהאנרכיסטים עצמם התנגדו לה, הפכו לכלי בידי מהפכנים אנרכיסטים שהצטרפו לממשלה כנגד המהפכה עצמה. דוגמה לכך הייתה בכהונתו של המהפכן אנרכיסט גרסיה אוליבר (חבר CNT – FAI ואנרכיסט רדיקלי מאוד) כשר המשפטים בממשלה הרפובליקנית. אחת הרפורמות על שמו, להקמתם של מחנות ריכוז לטיפול בעריקים, שימשו כנשק פוליטי כנגד הכוחות המהפכנים שהצטרפו בהתנדבות והוקצו למלחמה תחת מנגנון הצבא הרפובליקני (אחרי שעברו מליטריזציה בכוח). כאשר אחוזי העזיבה של אותם מתנדבים ביחידות מיליציה לשעבר נסקו בעקבות הכפייה, הפכו האנרכיסטים רבים לעריקים שיש לתפוס ונכלאו אלפים.
הערך האישי והייחודי של אנשים בעלי רקע אנרכיסטי שהפכו לשרים בממשלה, לא עמד ככלי אפקטיבי כנגד שיחזור עריצות והכפייה, כי זאת מאפיינת את התנהלות המערכת. כאשר אדם עושה במערכת מדינית שימוש, הוא יכול רק לשחזר את אותם התנאים שמאפיינים את השיטה. המפתח לשינוי לא רק טמון באישיות האדם, לכן אין להתפשר על מבנה חברתי\פוליטי שלא מפריד בין האמצעים למטרות שרוצים להשיג.

הלקח שיש ללמוד ממנו הוא שאין לאנרכיסטים חברים בין הקומוניסטים האוטוריטרים והסוציאליסטים הממלכתיים. האנרכיסטים צריכים לסמוך רק על הכוח והיכולות שלהם.

– מזכיר הארגון

OtE0uMQBf78

מכיכר טקסים לכיכר פריז: מאבק בהון ובשלטון

ההתקוממות בטורקיה בשבועיים האחרונים אינה רק במחאה על הריסת פארק גזי באיסטנבול והתוכנית לבניית קניון במקומו. היא אינה רק על האלימות הברוטלית של השוטרים כנגד המפגינים. ההמונים בטורקיה מתקוממים כנגד הממשלה ה"דמוקרטית", שמייצגת את האינטרסים של ההמונים רק על הנייר, אוסרת ורודפת אחר מתנגדי משטר, וכנגד "הנס הכלכלי" הטורקי – שהוא אולי נס עבור בעלי ההון, אך לא בשביל העובדות והעובדים בטורקיה, ואינו יכול להיות כזה כל עוד הכלכלה מנוהלת על ידי ובעבור אליטה קפיטליסטית. התוכנית להריסת הפארק ובניית הקניון, מראה את סדרי העדיפויות של השלטון ששמים רווחיות של ההון לפני רווחת התושבים, ומשקפת תהליך של ג'נטריפיקציה שאינו לוקח בחשבון את צרכיה של האוכלוסיה העובדת והענייה באיסטנבול.

ובינתיים אצלנו…jerusalem demo

 

אל מול הגזרות החדשות של הממשלה, שב ועולה הצורך במאבק והתארגנות ישירה נגד השיטה. ההפכפכות של לפיד רק מדגימה ומחדדת את חוסר היכולת להביא לשינוי אמיתי ומהותי באמצעות המוסדות של ה"דמוקרטיה" הקפיטליסטית, ואת המידה שבה המפלגות הפרלמנטריות כבולות לאינטרסים הפוליטיים והכלכליים שעומדים מאחוריה.

ביום שבת האחרון (8 ביוני 2013), התכנסנו אנשי שכונות ופעילים מירושלים, תל אביב, באר שבע וערים נוספות, כ-500 איש, לצעדה אל עבר בית ראש הממשלה בירושלים. ההפגנה נתקלה בדיכוי אלים מצד מאות השוטרים במקום, אשר דרסו פעילים, הפעילו אלימות בעיקר כנגד נשים, ועשו שימוש אלים בפרשים כדי לפצל את המפגינים ולהכניס אותם לתוך "מכלאה" אל מול כיכר פריז. על רקע מחאת קיץ 2011, גודל ההפגנה ויחס המשטרה אליה מראים כי הציבור איבד את האמון בהפגנות ראווה מנומסות המנוצלות על ידי המפלגות הגדולות. המטלה הניצבת בפנינו כעת היא להרחיב מעגלים, למשוך חלקים נרחבים יותר מהציבור לעבר פעולה ישירה נגד השלטון – באמצעות הפגנות, שביתות כלליות, השתלטויות ופגיעה בבסיס השיטה.

בריגדת "מרכז" ביום כיף ולמידה באתר טבע במרכז הארץ

המחנה נמCIMG0026שך מספר ימים וכלל למידה תיאורטית וספורט בסיסי (שחיה ואימוני השרדות).
ספורט – שחיה וריצות
תיאוריה – הדמיית "ויכוח" בין פאשיסט (ציוני) לאנרכיסט, בין ליברל לאנרכיסט, בין "אנרכו" קאפיטליסט לאנרכיסט.
הישרדות – טרור צלפים, מה עושים?, דילוג והתקדמות תחת ירי האויב, התחמקות מרימון שנפל בקרבה, השגת מי שתיה במדבר.

להמשיך לקרוא