לא בגלל שאתם יהודים אלא בגלל שאתם כובשים \ יגאל לוין

SDcqgowZJTM״הפלסטינים שונאים אתכם לא בגלל שאתם יהודים, אלא בגלל שאתם כובשים״ – כך פירש את מה שהתרחש במהלך אוקטובר חבר הכנסת אחמד טיבי. זה די ממצה, אין מה להוסיף או להחסיר, אפילו שזה נאמר מפי ליברל-לאומי-בורגני כמו טיבי. זה מפחיד כאשר שונאים אותך. שונאים מפני שכמעט שני מליון איש ואישה סובלים מענישה קולקטיבית וכלואים בגטו הגדול ביותר בעולם רק בגלל שבאזור שלהם ניצחה התארגנות ״לא נכונה״. שונאים מפני שכל יום נאלצים לסבול השפלות מחיילים בגדה המערבית. שונאים מפני שבזמן החגים היהודים השלטון הישראלי מטיל עוצר ונסגרים המחסומים רק כדי שהאדונים יוכלו לקיים בנוחות את הפולחן הדתי שלהם. שונאים מפני שפשיסטים צעירים מהתנחלויות יהודיות יכולים לשרוף משפחה שלמה בביתה ולחמוק מעונש. שונאים מפני שאת רוב מקורות המים בגדה המערבית מובילים להתנחלויות יהודיות למרות שאלה מהווים מיעוט קטן יחסית לאוכלסיה הילידית בת שני מליון אנשים. שונאים מפני שכמעט מליון אבותיהם גורשן ה1948ב מהאדמה עליה חיו ועבדו במשך דורות.

אפשר להמשיך עוד הרבה, בכל אופן המאורעות של אוקטובר 2015, שהתקשורת הישראלית מכנה ״אינתיפדת סכינים״, הכריעו את הוויכוחים לגבי ה״דו-קיום״. לא יהיה שום דו-קיום כל עוד מתקיים אי-שוויון בוטה כל כך בין הישראלים לפלסטינים. כל עוד אין שוויון לפחות בחופש התנועה. למרות העובדה הלכאורה ברורה הזאת לאנשי שמאל, השמאל בישראל (קודם כל תומכי מפלגות חד״ש, מרצ ועבודה וגם אינלקטואלים שמאליים רבים בישראל ובחו״ל) מגנה במקהלה את שיטות ההתנגדות של הפלסטינים ולא את הגורמים שהביאו לכך. מרצ, אשר אפילו אימצו ברצון את המונח ״איניתיפדה״ שהשלטון הישראלי משתשמש כהפחדה, ממש כינו את את קמפיין המחאה שלהם: ״ממשלת אינתיפדה, נכשלת״. כנראה שאם את הפלסטינים הייתה ממשיכה לנצל ממשלה נכונה של מפלגת מרצ אז לא הייתה מתרחשת אינתיפדה. מכל מקום נשמעות הוראות להתקוממות/אי-התקוממות נכונה, ביקורת על שיטות ההתנגדות יוצאת מתל-אביב יחד עם עצות רבות: לדקור, לזרוק אבנים או בקבוקי מולוטוב – זה לא אתי. להביא את האנשים ליאוש – זה אתי?

כפי שכותב ברכט באופרה בגרוש:

אתם המתחסדים בשם שמיים
אתם המטיפים תמיד מוסר
ראשית חכמה תנו לחם למעיים
כי זהו כן רק זהו העיקר

לא על הלחם לבדו יחיה אדם
אבל הרי ברור לכל בשר
כי סוף כל סוף אנחנו רק בשר ודם
על כן הלחם – קודם למוסר
ראשית יוכלו גם הם כל בני העוני
מפת הלחם את פרוסתם לקחת

במקרה של פלסטינים הנושא הוא יותר הגישה למים מאשר הלחם (במקרה של עזה אפשר לדבר גם על הלחם)

כי איך יחיה אדם?
הרי בלי פחד
יגזול יחמוס יגנוב ישדוד בלי הרף יטרוף
על כן יחיה אדם
כי מסוגל הוא
לשכוח כלל שהוא אדם סוף סוף

גיבורו של ברכט השר את השורות האלה גם דקר אנשים וקיבל את הכינוי מקי-סכין. אינטלקטואלים שמאליים אוהבים לקרוא את ברכט אבל לא אוהבים מקי-סכין אמיתיים.

אגב, מדוע התקשורת המגוייסת מתעקשת כל כך על המילה ״אינתיפדה״, ועוד עם תוספת המפחידה ״סכינים״, בזמן שפלסטינים רבים לא מחשיבים את זה לאינתיפדה? כנראה שלממשלה הישראלית ולאליטות אותן היא מייצגת דרוש דימוי כמה שיותר מפחיד של המחאה. צריך להצדיק את הסיסמאות אשר איתם מפלגת השלטון של נתניהו הלכה לבחירות (קודם כל בטחון ומלחמה בטרור). דרושה מטחנת בשר שבה נקטלים הפלסטינים המובילים ואשר תפחיד ותלכד את החברה הישראלית. הרי חוץ מהפחד אין לחברה הזאת על מה להתבסס.

השלטון בישראל עשה הכל על מנת להתגרות בפלסטינים. נשרפה משפחה? לא נעניש את המציתים. נערים זורקים אבנים (והם זורקים כבר עשרות שנים)? נכניס אותם לעשר שנים לכלא! לא עוזר? נתן פקודה לצלפים לירות על מנת להרוג! החיילים הרגו בחורה לא חמושה במחסום? נשתוק ולא נעניש את החיילים. נמלא את הר הבית הנפיץ בפרובוקטורים – שוטרים, חיילים ומתנחלים. בכל הכח נראה שלבעלי הבית מותר הכל! ועדיין האנתיפדה לא צוברת תנופה. הארגונים האיסלמיים הקיצוניים (חמאס, הג׳יהאד האיסלמי) מוסיפים שמן למדורה – ועדיין אין תנופה. הפלסטינים לא רוצים למות. פלסטינים לעולם לא היו לוחמים, זהו עם של איכרים – פלאחים. עבודת האדמה זה מה שקיים את הפלסטינים עד הפרוייקט הציוני הקולוניאליסטי במאה ה-19. התקיימו, ואפילו לא נגעו במיעוט היהודי שהיה כאן – הרי זה עם הספר או לפחות שמיים. אז הם נלחמים ככה ככה, כל התקוממות פלסטינית (אפילו מוצדקת) מסתיימת בטבח וקורבנות רבים מקרב הפלסטינים. אנשים רוצים פשוט לחיות, לחיות בכבוד.

המרד הזה אשר מורכב בעיקר מפעולות טרור של יחידים ימשך עד שיכתש בלי להשאיר לו שום סיכוי להשיג את מטרותיו. מטרות אשר במקרים רבים משניות מאחר וזהו מרד של יאוש. איך שלא נתייחס אליו אבל אנחנו לא יכולים ואין לנו זכות מוסרית להתערב בו. אנחנו זה אותו חלק מאזרחי ישראל אשר לא אדישים לגבי העתיד. עתיד בו העם בפלסטין סוף סוף יזכה לחירות. בעת הזו אנחנו צריכים להשפיע על דעת הקהל בישראל ובחו״ל וגם להשתתף בפרוייקטים חברתיים ותקשורתיים במטרה למנוע קורבנות חפים מפשע מהצד ההוא והזה של הבריקדות.

תרגום מרוסית – גבי ויינרוט

מקור:
http://ukraine.politicalcritique.org/2015/10/ne-za-to-chto-evrei-a-potomu-chto-okkupanty/

מדינה ופשיזם

26554_1258457983312_1285500998_30567381_296100_nלמדינה אין שום אינטרסים אמיתי להאבק בפשיזם, בדיוק ההפך, יש לה אינטרס להמשיך להזין אותו ולהגדיל אותו. הכהניסטים תמיד היו היד הארוכה של החוק, כשהם מסיתים עניים נגד עניים בדרום תל אביב ומפנים את תשומת הלב מההזנחה, הג'נטריפיקציה, וכל שאר הבעיות האחרות של השכונות, כשהם תוקפים ערבים במזרח ירושלים, עיר שכבר שנים מייהדת שכונות בראשות העיריה ורשויות החוק שהופכות את החיים של פלסטינים לגיהנום במטרה לדחוק אותם לעזוב, כשהם מטילים טרור על זוגות מעורבים ושומרים על טוהר הגזע, וכן הלאה. כל זה רצוי מבחינת המדינה. המדינה "נאבקת" בהם למראית עין, כשהם מוציאים את כל הכביסה המלוכלכת לכיכר העיר והופכים את כל מה שהמדינה מאמינה בו ומבצעת נאמנה אבל מנסה להצניע ולהחביא לבולט לכל: טיהור אתני, תורת גזע, גזענות אלימה, הפיכת חייהם של אוכלוסיות לא יהודיות לגהנום, וכן הלאה. את כל הדברים האלה המדינה עושה באופן יותר גדול וממוסד בגדה המערבית ורצועת עזה כבר עשורים, והכהניסטים הם ממלאי דבריה בצד האזרחי. יעידו על כך בג"ץ שמאפשר להם פעם אחר פעם לצעוד בערים מעורבות ולהפגין את העליונות היהודית שלהם באום אל-פאחם ויפו, הפגנות נגד כהניסטיות להפגנות שמאל בתל אביב שנגמרות באלימות והמשטרע לא עושה שום דבר (כמו בהפגנה האחרונה שבוע שעבר מול הקיריה כשאדם שתקף מפגינת שמאל באופן בוטה מול המשטרע ועוכב על ידם לכמה דקות ואז שוחרר כדי לתפוס מפגינים שחזרו מההפגנה ולשלוח אחד מהם למיון עם חבלות בפנים), הכשרת מאחזים על ידי המדינה ושתיקה לנוכח האלימות המתמשכת של החלאות האלה בחברון, וכן הלאה. ה"מאבק" נגדם ימשיך להיות מהוסס מצד המדינה, היא רוצה בהם.
המאבק האמיתי נגדם חייב לבוא מצד אזרחים, שצריכים להתחיל להתארגן נגד החלאות האלה. צריך ללכת לכל מקום שהם הולכים ולסתום להם את הפה, צריך לחסום צעדות שלהם, צריך להעיף אותם מהמרחב הציבורי. אי אפשר להמשיך להמשיך לשתוק ולסמוך על המשטרע ורשויות החוק שיעשו דברים בשבילנו, בטח שלא לתמוך במדינה שעושה דברים גרועים מזה ומטילה משטר צבאי וחוקי אפרטהייד שתילחם בשבילנו בפשיסטים.

הדברים נכתבו כתגובה לכתבה "להחזיר את הכהניזם לממדים הטבעיים שלו" על ידי מאט יניקוב

קנביס: היסטוריה חברתית / גיא מור

בreefermadnessשנים האחרונות הקריאה למחשבה מחודשת לגבי המעמד החוקי של צריכה אישית וגידול של צמח הקנביס ותוצריו (מריחואנה, חשיש וכו') זוכה לעדנה ולהתעניינות רבה במדינות המערב. סביב הנושא התגבשה מעין קואוליציה מוזרה של רסיסים מהשמאל ומהימין ה"ליברטרי" הקוראים למחשבה מחודשת על המדיניות הממשלתית בנושא קנביס.

סקר מקיף שנערך בארה"ב ב-2013 מצא כי 52% מהנשאלים תומכים בלגליזציה של השימוש במריחואנה (45% התנגדו), כש-3 שנים לפני כן סקרים דיווחו כי רק 41% תמכו בלגליזציה.[1] סקר שנערך בישראל בשנת 2013 מצא כי 46% מהנשאלים תומכים בלגליזציה של קנביס או במדיניות של אי-הפללה כלפי משתמשים, לעומת מספרים נמוכים בהרבה בסקרים שנערכו בשנים קודמות.[2] כיום, רבים יותר ויותר מביעים ספקות בנוגע למצב בו מדינות המערב מוציאות מיליארדים על המלחמה בצרכני קנביס, בזמן שמוצרי ניקוטין ואלכוהול, המזיקים הרבה יותר למשתמש, חוקיים ומכניסים לבעלי ההון בתעשייה סכומים נאים. אכן, בהשוואה לאלכוהול ולניקוטין, האיסור על שימוש בקנביס נראה לפתע שרירותי להחריד.

אך בפועל חקיקה נגד השימוש בקנביס לא הייתה שרירותית,  אלא נוצרה על רקע נסיבות ואינטרסים מובחנים. היא באה לעולם תחת רקע היסטורי ופוליטי שהינו חשוב להבנתה. במאמר זה, נבחן בקצרה אילו אינטרסים עמדו מאחורי האיסור על השימוש בקנביס בעת המודרנית ושעומדים בימים אלה מאחורי "המלחמה בסמים" שמנהלות מדינות המערב, ובראשן ארה"ב.

חקיקה נגד שימוש בקנביס בעת המודרנית 

בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, חקיקה נגד השימוש במריחואנה צצה לראשונה במדינות בהן מיעוט לבן שלט באוכלוסיה אתנית ממוצא אחר. כך, בדרום אפריקה השימוש במריחואנה נאסר ב-1911, ובג'מייקה, קולוניה בריטית בזמנו, ב-1913.

עוד לפני האיסור הגורף על המריחואנה, עבר ב-1870 חוק בדרום אפריקה שאסר את השימוש במריחואנה על ידי עובדים הודים, כתגובה לתפיסה רווחת לפיה עובדים אלה הזיקו לשלטון הלבן.[3] דרום אפריקה, שנעשתה לאחת מחלוצות החקיקה נגד השימוש במריחואנה, קראה לאחר מכן בשנת 1923 בחבר הלאומים למדיניות בינלאומית כנגד השימוש במריחואנה, אשר פגעה לטענתה בפרודוקטיביות של העובדים (כוונתה הייתה בעיקר לעובדים השחורים במכרות של דרום אפריקה).

תומכת נלהבת נוספת בקידום חקיקה בינלאומית נגד השימוש במריחואנה הייתה מצרים. ההיסטוריה של חקיקה נגד שימוש בקנביס במצרים מתחילה בשנת 1798. עם כיבוש מצרים מידי הממלוקים, נפוליאון נדהם לגלות עד כמה נפוץ היה השימוש בקנביס בקרב המעמד הנמוך במצרים. במצרים, כמו במקומות רבים אחרים בעולם, השימוש בקנביס היה חלק בלתי נפרד מחייהם של קהילות בני המעמד הנמוך וממסורות מקומיות. צו שהוציא נפוליאון אסר על שימוש בקנביס בכל מצרים.[4] שנים רבות לאחר יציאת הכוחות הצרפתיים ממצרים, הוטל מחדש איסור על צריכת קנביס בהשפעת השקפתם של האליטות ומעמד הביניים במצרים, בעיניהם הקנביס היה מקושר לנחשלותם של העובדים והעניים במצרים, ורצונם של האליטות להידמות למערב. בכנס הבינלאומי של חבר הלאומים בז'נבה ב-1925 בנושא הסחר הבינלאומי בסמים, הנציג המצרי ד"ר מוחמד אל גינדי תיאר בפני משתתפי הכנס את החשיש כסם הגורם למחלה חברתית קשה וכאחראי למרבית מקרי השיגעון במצרים. 

גם בפלסטין המנדטורית הוצא השימוש במריחואנה מהחוק עוד לפני שעברה חקיקה דומה בבריטניה. בצו המושל הצבאי הבריטי ב-1919 הוגדר הסחר וההחזקה בחשיש (למעט שימוש אישי) כעבירה. ב-1925, לאחר חתימתה של בריטניה על ההסכם בכנס ז'נבה של חבר הלאומים ובהתבסס על חקיקה בריטית, נחקקה פקודת הסמים המסוכנים שאסרה על השימוש בחשיש. בפלסטין המנדטורית, וכן בעשורים הראשונים לאחר הקמתה של מדינת ישראל, היו אלה בעיקר פלסטינים ויהודים מזרחים שעשו שימוש בקנביס וסבלו מרדיפת השלטונות. על פלסטינים שעשו שימוש בחשיש הוטלו קנסות ועונשי מאסר, ובתי קפה בבעלות פלסטינית שסיפקו חשיש ללקוחותיהם נסגרו בצווים מנהליים, ובעליהם נאסרו.

מריחואנה: עשב השטן

בשנות ה-30, כשהוטל האיסור על צריכת קנביס לראשונה בארה"ב, השם "מריחואנה" לא היה בשימוש נפוץ. למעשה, נראה כי הוא כמעט ולא היה בשימוש אפילו בקרב מעשני מריחואנה, שהעדיפו את השם "קנביס" או שמות מקומיים אחרים. אך השם "מריחואנה" נבחר על ידי הרשויות בארה"ב מבין שמות רבים בהם היה הצמח ידוע על מנת לייצג את הקנביס בפני הציבור. בהקשר האמריקאי השם נתפס כבעל קונוטציות זרות, אקזוטיות ומאיימות. ואכן, הקמפיין מצד נציגי ממשלה וגופי תקשורת לאסור את השימוש בקנביס בארה"ב היה קשור קשר הדוק לגזענות כלפי מהגרים מקסיקנים, שזוהו יותר מכל עם הקנביס. כפי שדווח בלוס אנג'לס טיימס באוקטובר 1911:

"לאור השימוש הגובר במריחואנו או עשב הלוקו ["משוגע" בספרדית – ג.מ.] כחומר משכר בקרב חלק גדול מהעובדים המקסיקנים, פ. ס. בודן, מפקח במועצת הפרמקולוגיה, ניסח אתמול פנייה לרשויות בבקשה להכליל את הסם ברשימת הסמים האסורים."[5]

בשנות ה-30, סיפורי זוועה שהתפרסמו בעיתונות וסרטי תעמולה בקולנוע כגון "ריפר מדנס" ו"מריחואנה" הזהירו את הנערות האמריקניות מפני הסכנות הלא ידועות של "עשב השטן".  אימפריית העיתונים של וויליאם רנדולף הרסט הצטרפה למסע ההפחדה (בהחלט ייתכן שבשל אינטרסים עסקיים מפוקפקים של הרסט) באמצעות סיפורי זוועה שהופיעו ב"עיתונות הצהובה" של הרסט, וקידמה את הפופולריות של המונח "מריחואנה" על פני שמות אחרים לקנביס.

המקסיקנים לא היו היחידים שקושרו בעיני הציבור עם המריחואנה. בניו אורלינס ובתקופת ה"הארלם רנסנס" למריחואנה היה חלק חשוב בתרבות השחורה המתפתחת, ולפופולריות של מוזיקת הג'אז בקרב צעירים לבנים גרמה לחששות כבדים בקרב האלמנטים השמרניים בארה"ב.

1249

"חטא, השפלה, פשע, שיגעון, הוללות"

רשות הסמים הפדרלית

החקיקה בארה"ב בשנות ה-30 נגד השימוש במריחואנה – עברה ללא דיון ציבורי וללא הסתמכות על מחקרים אמפיריים כלשהם, אלא בהסתמך על אווירה כללית של הסתה נגד משתמשי המריחואנה העיקריים – מהגרים מקסיקנים ושחורים – וסיפורים, לעיתים קרובות מוגזמים או מומצאים, על מקרי אלימות המערבים מקסיקנים.

יותר מכל היה אחראי לכך הארי ג'. אנסלינגר, שייסד את רשות הסמים הפדרלית בארה"ב בשנת 1932 ועמד בראשה עד לשנת 1962. אנסלינגר תרם רבות לפחד מ"טירוף המריחואנה" שאחז בארה"ב, על אף שהשימוש בסם בארה"ב בכללותה היה באותה תקופה זניח ואפיין בעיקר קהילות מהגרים ומיעוטים.

בדיונים לפני חקיקתו של חוק המיסוי ב-1937, שאסר על שימוש בקנביס למעט לצרכים תעשייתים או רפואיים, העיד אנסלינגר על הרציונל הגזעני שמאחורי החוק:

"רוב מעשני המריחואנה הם שחורים, היספנים, נגני ג'אז ובדרנים. המוזיקה השטנית שלהם מקורה במריחואנה, ועישון מריחואנה על ידי נשים לבנות גורם להן לחפש יחסים מיניים עם שחורים, בדרנים ואחרים. זהו סם שגורם לאי-שפיות, עבריינות ומוות – הסם מחולל אלימות יותר מכל סם אחר בהיסטוריה האנושית."[6]

אנסלינגר הציג בדיונים מכתב שקיבל מעורך העיתון אלמוסה דיילי קורייר:

"הלוואי שיכולתי להראות לך מה סיגריית מריחואנה קטנה יכולה לעשות לאחד מהתושבים דוברי הספרדית המפגרים שלנו. זוהי הסיבה שבגינה הבעיה שלנו כה גדולה: האחוז הגדול של אוכלוסייתנו מורכב מדוברי ספרדית, רובם חלשים מנטלית בשל תנאים חברתיים וגזעיים."[7]

אינטרסים עסקיים 

מאחורי האיסור על השימוש במריחואנה לא עמד רק רצון המחוקקים להיאבק במה שנתפס על ידם כתרבות שחורה דקדנטית ובמהגרים פרועים וקשים לשליטה. נראה כי להרסט, למשל, שלעיתוניו היה תפקיד מכריע בדמוניזציה של המריחואנה, היו אינטרסים עסקיים חשובים בהוצאת הקנביס מהחוק. שאר הנפשות המעורבות חשודות אף הן במניעים עסקיים מפוקפקים מאחורי האיסור על השימוש בקנביס. באשר למניעיו של הרסט – לפי סברה מרכזית הוא קיווה כי אם תעשיית ייצור הנייר מקנביס (המפ) תחוסל, יעלה ערכן של אחזקותיו הנרחבות של הרסט ביערות והן יעשו למקור העיקרי לאספקת חומר הגלם לתעשיית הנייר בחוף המערבי של ארה"ב.[8]

מאז, אינטרסים עסקיים חשובים נוספים התפתחו אשר הביאו מגוון גורמים להיאבק נגד לגליזציה של השימוש במריחואנה. בין התעשיות הבולטות שעמדו או עדיין עומדות בחזית המאבק נגד הלגליזציה ניתן למנות את תעשיית הטבק, תעשיית האלכוהול ותעשיית בתי הכלא הפרטיים. בעבר עיתונאים חשפו כי "שותפות למען אמריקה נקייה מסמים", מלכ"ר אמריקאי גדול הנאבק בשימוש בסמים ומתנגד ללגליזציה, קיבל תרומות בסך מיליוני דולרים מתעשיות האלכוהול והטבק, ועל פי מספר דיווחים הארגון ממשיך לקבל את מימונו העיקרי מהתעשייה הפרמקולוגית.

תעשיית בתי הכלא הפרטיים, בתורה, מפעילה לוביסטים אשר קידמו חקיקה בנוסח "3 פסילות ואתה בחוץ" המחמירה את הענישה עם משתמשי סמים, ומנסה לקנות לה השפעה בקרב פוליטיקאים על מנת להיאבק בתנועה הקוראת להקלה בענישת צרכני מריחואנה.[9]

סמים ככלי לשליטה חברתית

בחיבורם "הזיות: התנהגות, ניסיון ותיאוריה" מסבירים החוקרים האמריקאים לואי ג'. ווסט ורונלד ק. סיגל את תפקידו של האיסור על שימוש בסמים ככלי לשליטה חברתית:

"תפקידם של סמים ביישום שליטה פוליטית נמצא יותר ויותר תחת דיון. שליטה יכולה להתבצע באמצעות איסורים ובאמצעות אספקה. איסור מוחלט או אפילו חלקי על שימוש בסמים מעניק לממשלה מינוף בעל חשיבות לסוגים אחרים של שליטה. לדוגמה, החלה סלקטיבית של חוקי סמים … כנגד חלקים מסוימים באוכלוסיה, כגון חברים בקבוצות מיעוט מסוימות או בארגונים פוליטיים."

חקיקה נגד שימוש בסמים כוונה תכופות כנגד מי שכונו "המעמדות המסוכנים": בנות ובני מעמד העובדים, העניים, מהגרים ומיעוטים אתניים (קבוצות ביניהן הייתה חפיפה ניכרת). כך, במאה ה-19 באנגליה ג'ין הוצא מהחוק, בזמן שוויסקי נשאר חוקי. ההבדל בין השניים הוא שג'ין היה בשימוש על ידי בנות ובני המעמד הנמוך באנגליה.

בארה"ב, החוקים הראשונים שהגבילו את השימוש בסמים נגעו לעישון אופיום, אשר קושר עם הגירה סינית לארה"ב. כפי ששופט באורגון ב-1886 פירש את החוק: "עישון אופיום אינו חטא שלנו, ולפיכך ייתכן כי מטרתה של חקיקה זו הינה יותר להרגיז ולהציק ל'כופרים הסינים'".[10]

המדיניות כיום ממשיכה לשקף את הקשר שנוצר בתודעה הציבורית בשנות ה-20 המוקדמות בין מריחואנה לבין מקסיקנים ושחורים. על אף שתדירות השימוש במריחואנה בקרב צעירים לבנים גדולה בהרבה מאשר בקרב צעירים שחורים, תדירות המעצרים של צעירים שחורים על ידי הרשויות בגין החזקת מריחואנה לשימוש אישי הייתה באופן קבוע הייתה גדולה פי 3 ואף פי 4 מתדירות המעצרים של צעירים לבנים.[11]

ואמנם, בשנות ה-70 המוקדמות בארה"ב, כאשר השימוש בקנביס נעשה נפוץ יותר ויותר בקרב מעמד הביניים הלבן והאליטה, ראו המחוקקים צורך למתן את העונשים על צריכת קנביס. כך החלה מגמה של התמקדות מצד רשויות האכיפה ביצרנים ובספקים של הסם ופחות בצרכני הקנביס. ד"ר סטנלי יולס, לשעבר מנהל המוסד הלאומי לבריאות הנפש ותומך בהקלת הענישה על שימוש בקנביס, העיד ב-1970:

"לאף אחד לא היה אכפת כשזו הייתה בעיית גטו. מריחואנה – ובכן, היא הייתה בשימוש על ידי מוזיקאי ג'אז או המעמד הנמוך, כך שלא היה לך אכפת אם הם קיבלו 20 שנים בכלא. אך כשנערים ונערות נחמדים ממעמד הביניים נתפסים בקולג', כשהם מבצעים את אותה העבירה […] לפתע הגישה המענישה והנקמנית [של הרשויות] נגעה לכל המעמדות בחברה."[12]

כשהסמים שבשימוש קבוצות המיעוט האתניות השתנו, המדיניות הממשלתית השתנתה בהתאם. כך, במדיניות שהייתה נהוגה משך עשורים לאחר חקיקתו של חוק הסמים ב-1986 עד שהוקלה מעט לאחרונה, החזקת קוקאין בצורת קראק בכמות 5 גרם נחשבה חמורה באותה המידה כהחזקת 500 גרם של קוקאין בצורת אבקה. בעוד שמחקרים חלוקים באשר להבדלים בסיכון בין שתי צורות הסם, הבדל חשוב הוא שקראק קוקאין היה נמצא בשימוש נרחב יותר בקרב שחורים והיספנים, בעוד שאבקת הקוקאין נפוצה יותר בקרב משתמשים לבנים.

כפי שמציינים ווסט וסיגל, שליטה חברתית באמצעות מדיניות סמים נעשית לא רק באמצעות איסורים ורדיפה סלקטיבית, אלא גם באמצעות אספקה, היכולה לשרת מטרות שונות. בזמן מלחמת העולם שנייה, אמפטמינים ומתאמפטמינים היו בשימוש בצבאות בשני צידי המלחמה בשל תכונותיהם המעוררות. לאחר מכן, שימוש נרחב עוד יותר נעשה בהם על ידי חיילים אמריקאים במלחמת קוריאה ובמלחמת וייטנאם. נעשה שימוש באספקת סמים גם למימון פעולות צבאיות, החל מהעלמת עין מסחר בהרואין על ידי מחתרות שפעלו במימון ותמיכת ארה"ב (בבורמה, ניקרגואה, אפגניסטן ועוד), ועד לאספקת אופיום באינדו-סין על ידי ארגוני הביון הצרפתיים לצורך מימון מבצעים סודיים.

סיכום 

מטרתו של חיבור זה אינה רק להציג אנקדוטות היסטוריות. עלינו להבין כי מדיניות הסמים, כמו שאר תחומי המדיניות של המדינות השונות, היא נגזרת של מערכת אינטרסים מעמדית-שלטונית. הפגיעה בחירותם של פרטים וקבוצות, אפליה ורדיפה של קבוצות מיעוט אתניות – מאפיינים מובהקים של המלחמה בצרכני הקנביס – הן מאפיינים של המדינות הקפיטליסטיות באשר הן.

המאבק נגד ההפללה והרדיפה של המשתמשים במריחואנה מוכרח להיות חלק ממאבק רחב יותר כנגד האליטות שמנהלות מלחמה נגד מעמדות העובדים והעניים, מיעוטים אתניים וקבוצות מדוכאות ברחבי העולם. רדיפת צרכני מריחואנה היא רק תחום אחד  מיני רבים בהם מפעילה המדינה דיכוי בשם מיני אינטרסים, כלכליים, פוליטיים, גאוגרפיים ואחרים, שמשתנים ללא הרף.

עם השינויים בדעת הקהל במדינות המערב, ייתכן בהחלט שנמשיך לראות בשנים הקרובות המשך המגמה של הקלת החקיקה נגד השימוש בקנביס ואף לגליזציה של הסם. סביר כי המדינה ובעלי ההון ימצאו בכך רווח, באמצעות מיסוי חדש על הסם שיזין את מכונות המלחמה ורווחי עתק לבעלי ההון בתעשייה החדשה. אל לנו לעצור שם.


[1] More Americans favor legalizing marijuana: Pew Research Center survey

http://www.nydailynews.com/news/world/americans-favor-legalizing-marijuana-pew-survey-article-1.1308375

[2]סקר "המגזין": מחצית מהישראלים בעד הפיכת עישון קנאביס לחוקי

http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1013683

[3]"Cannabis Control in Europe" in A cannabis reader: global issues and local experiences: Perspectives on cannabis controversies, treatment and regulation in Europe

[4]Gabriel G. Nahas, Hashish and Drug Abuse in Egypt During the 19th and 20th Centuries, p. 1

[5]Quoted in Dale H. Gieringer, The Origins of Cannabis Prohibition in California, p. 20

[6]Rudolph J. Gerber, Legalizing Marijuana: Drug Policy Reform and Prohibition Politics, p. 9

[7]Quoted in Michael Woodiwiss, Organized Crime and American Power: A History, p. 223

[8]Rudolph J. Gerber, Legalizing Marijuana: Drug Policy Reform and Prohibition Politics, p. 7

[9]Gaming the System: How the Political Strategies of Private Prison Companies Promote Ineffective Incarceration Policies, Justice Policy Institute

[10]Quoted in Doris Marie Provine, Unequal Under Law: Race in the War on Drugs, p. 72

[11]Targeting Blacks for Marijuana Possession Arrests of African Americans in California, 2004-08

יש ללחוץ כדי לגשת אל Targeting_Blacks_for_Marijuana_06_29_10.pdf

[12]Quoted in David Cole, No Equal Justice: Race and Class in the American Criminal Justice System, p. 152