פרק ראשון
"כשבורות שולטת בחברה וכאוס במחשבות האנשים, החוקים מתרבים, מצפים מחקיקה לעשות הכל, וכשכל חוק חדש הוא טעות חישובית, האנשים ממשיכים לדרוש מהחוק את מה שהם יכולים לדרוש רק מעצמם, מהחינוך של עצמם ומהמוסריות של עצמם”. לא מהפכן אמר את זה, ואפילו לא רפורמיסט. זה השופט דאלוי, מחבר אסופת החוקים הצרפתית שמוכרת בשם
“Repertoire de la Legislation”.
ועדיין, למרות שהמילים האלו נכתבו על-ידי אדם שהיה בעצמו מחוקק ומעריץ של החוק, הן מייצגות
כהלכה את המצב הלא-נורמאלי של חברתנו. להמשיך לקרוא
מי היה יכול לנחש שבעיר טרודנהיים, נורבגיה, ישנה סצינה אנרכיסטית שוקקת חיים. אנדרו, אחד מחברינו שנמצא כעת במסע הרצאות בנורבגיה, שלח אלינו את התמונה של ה- UFFA שהוא צילם מוקדם יותר בצהריים.
בקרבת מקום שוכן גם סווארטלאמון, מקום ששימש סקוואט בעבר אך כיום נמצא בהליכי משא ומתן למען הפיכתו למבנה קומונלי של כשלושים בתים השוכנים לידו
.
ה- UFFA (מנורבגית: נוער למען פעולה חופשית) הוא משכן נוער אנרכיסטי בעיר טרודנהיים שבנורבגיה. המבנה מספק מקום שבו ניתנת לנוער האפשרות לבלות, לבוא למופעי קונצרטים, לשחק בכדורגל ולהתקשר עם חבריהם. בסופי השבוע מתקיימים מופעי קונצרטים של להקות (לרוב להקות פאנק מקומיות או מחוזיות) כגון Rama Lama -das Pönkabteilung, Mob 47, Brutal Kuk, Bitre Barn ו- Tomrom.
ה- UFFA הינו פעיל פוליטית והשתתף, בין השאר, בהפגנות נגד גזענות ובהפגנות נגד ועידת הפסגה של נאט"ו בעיירה אורה שבשוודיה. משנתו הפוליטית של ה- UFFA מתנגדת לגזענות, הומופוביה, אפליה על רקע מגדרי וקפיטליזם.
בחסות הכוחות האימפריאליסטיים ובשירותם השתלט מפעל ההתנחלות הציוני על פלסטין, דחק וממשיך במאמציו לדחוק את המוני התושבים המקומיים אל מחוץ לאזור שבשליטתו, או לכל הפחות, לרכזם במובלעות מצומצמות.
חלק מן הפלסטינים שרדו את המאמצים לסלקם, והיו לאזרחי/ות ישראל – מופלים לפי חוק ונוהג. מדינת ישראל ממשיכה במאמצים לנשלם; לאחרונה מתרכזים מאמצים אלו ב'תכנית פראוור' בנגב, המעלה את זיכרונות מהלך 'ייהוד הגליל' בשנות ה-70', ויום האדמה. חלק אחר מן הפלסטינים, בשטחים שנכבשו במלחמת 1967, נמצאים ברובם תחת שלטון צבאי, אשר חופש-הפעולה הניתן לו לדחקם או לרכזם בגושים גדול בהרבה מאשר בשטחי הריבונות הישראלית. בנוסף להשתלטות ההדרגתית על רוב אדמתם, ישראל מגבילה את הפלסטינים בפיתוח הכלכלי האישי והקיבוצי, מונעת מהם חופש תנועה, אסיפה, וביטוי ומדכאת בדרכים מגוונות את התנגדותם להמשך תהליך ההתנחלות והכיבוש. עם זאת, יש לציין כי לא מתקיימות בפלסטין שתי כלכלות נפרדות: הפלסטינים בשטחי 1948 משולבים לחלוטין במשק הישראלי – כעובדים שכירים מופלים לרעה, וכתושבי יישובים הסובלים מתת-פיתוח; וחלק ניכר מהפלסטינים תושבי הגדה המערבית עובדים כשכירים של בעלי עסקים ישראליים, או במיזמים עסקיים מקומיים אשר מוכרים לשוק הישראלי – אם במפעל ההתנחלות בגדה המערבית, או אם בשטחים שבריבונות ישראל הרשמית.
רוב הפלסטינים שגורשו אל מחוץ לארץ וצאצאיהם, וגם רבים מאלו ששרדו את גלי הדחיקה והגירוש, חיים כפליטים או כעקורים פנימיים – הן בשטחי כיבוש 1948, הן בשטחי כיבוש 1967 והן בארצות השכנות.
הפלסטינים מתנגדים לאורך השנים לדחיקתם, דיכויים וניצולם. במקומות הימצאם השונים מוצאת ההתנגדות את ביטויה בדרכים שונות: חלקן הפגנתיות, חלקן סמליות, חלקן פעולות ישירות; חלקן מזוינות, חלקן בלתי-אלימות, חלקן אלימות בלתי-מזוינות; רובן ללא שיתוף-פעולה עם ישראלים המתנגדים למדיניות הציונית, אך חלקן ביחד עם פעילים כאלו. למרבה הצער, התנגדותם של המוני העמלים הפלסטינים לאורך השנים, לגווניה, הצליחה בעיקר לעכב ולצמצם את תהליכי ההשתלטות, אך לא הצליחה ככלל להחזיר את הגלגל אחורנית.
איננו שותפים לאשליה של חלקים בציבור העמלים הפלסטינים והישראלים, כי במצב העגום בו אנו נתונים יש לקבל את 'פתרון שתי המדינות'. חלוקת פלסטין לשתי מדינות מקודמת מזה כמאה שנים על-ידי המעצמות – בריטניה, צרפת, ארה"ב, ברה"מ ואחרות. זוהי חלק ממעורבותן הכללית באזור, אשר דנה אותו לדרך ללא-מוצא, למשטרים רודניים, לעוינות וללחימה בין-עדתית ובין-דתית, ללא ההתפתחות הכלכלית והפוליטית לה כמהים תושביו. הקמת מדינה פלסטינית, בין אם יוקצו לה 15% או 25% משטחי פלסטין המנדטורית, לא תפתור את בעיות היסוד השוררות בארץ, וודאי שלא תביא 'קץ לסכסוך': לכל היותר יהיה בכך הסדר פשרה בין העלית הקפיטליסטית הישראלית למשטר משתף-הפעולה ברשות הפלסטינית; הסוכנים המקומיים יקבלו לידיהם את הסמכות לדיכוי ולניצול הישיר של התושבים, לטובתם ולטובת האינטרס הזר.
נכון הדבר, כי נסיגה ישראלית משטחי 1967 תבלום את תהליכי הנישול והדיכוי הישירים של הפלסטינים שם בידי הכוחות המזוינים של ישראל. היא צפויה לצמצם את החיכוך וההתנגשויות בין תושבי הגדה והרצועה לבין כוחות הצבא והמתנחלים, ואת המתקפות הצבאיות הישראליות, אשר מציתות בלב כל אש של שנאה, ומחזקות גם את הלאומנות – אצל כובשים ונכבשים כאחד. ונסיגה כזו אף עשויה לאפשר חזרה מצומצמת של פליטים לתחומי המדינה הפלסטינית.
מצד שני, הסכם על הקמת מדינה פלסטינית כזו יזכה את מדינת ישראל בלגיטימציה בין לאומית לכיבושי מלחמת 1948 ול'נכבה' – נישולם, עקירתם וגירושם של מאות אלפים (כיום מיליונים). הסכם כזה גם יחזק את ההפרדה הפוליטית והכלכלית בין שני חלקי הארץ, אשר בשניהם יושבים פלסטינים, ואת ההפרדה בין האוכלוסייה העברית והערבית. הדבר יקשה על המאבק למען הכרעה צודקת בעימות המתמשך עם התנועה הציונית – ממנו סובלים בעיקר העמלים הפלסטינים, אך גם העמלים העברים בתחומי מדינת ישראל, באופנים שונים. וכל עוד לא שבו הפליטים, כל עוד לא הוחזרה גזלתם; כל עוד שורד המשטר הישראלי, הלאומי-הציוני, המדיר, המפלה והמדכא את נתיניו ואזרחיו הפלסטינים – לא יגיע 'הקץ לסכסוך'.
חלקים אחרים בציבור העמלים, בעיקר בקרב הפלסטינים, דוגלים בהקמת מדינה דמוקרטית אחת לכל תושבי פלסטין-ישראל.
מדינה דמוקרטית אחת, לו קמה, יכולה הייתה לאפשר שיוויון אזרחי למי שיהיו אזרחיה, וקץ לאפליה הממוסדת הרשמית נגד הפלסטינים. ייתכן מאוד שהייתה מאפשרת שיבה של הפליטים. כמו-כן, כינון מדינה כזו היה מצריך פירוק של מדינת ישראל ושל הרשות הפלסטינית, בניגוד למטרות המעצמות האימפריאליסטיות; כך, מצע כזה מבוסס על מידה של תקווה, ולא ייאוש והשלמה עם הסדר הפוליטי הקיים.
אך מדובר בתקווה תועת-דרך, כי כל עוד לא הובסה העילית הקפיטליסטית-הציונית השלטת של מדינת ישראל, המדינה האחת שעל הפרק היא רק זאת שכבר קיימת למעשה. אפילו יצלח הניסיון להקים מדינה דמוקרטית כזו, אין לשכוח כי מדינות בכלל, ומדינות דמוקרטיות בפרט, הנן צורות פוליטיות המוקמות ומתוחזקות על-ידי מעמדות מיעוט שליטים, לתחזוק מערכות יחסים חברתיים שהנן דכאניות ונצלניות. אופי הדיכוי והניצול משתנה ומשתכלל במדינות מפותחות יותר, אך יסוד זה לא נעלם ולו לרגע. במדינה כזאת
העמלים הפלסטינים והעברים יכולים לצפות לחיות בחברה כדוגמת דרום-אפריקה, בה מיעוט קטן של בעלי-הון לבנים ושותפיהם הזוטרים הלא לבנים מחזיק ברוב אמצעי הייצור והאדמות, ותאגידים רב-לאומיים נהנים מחופש פעולה רחב.
אנו מצטרפים למסקנה אשר קודמים לנו במאבק כבר הסיקו: תבוסת המעמד השליט הקפיטליסטי-הציוני, ומפעל ההתנחלות והנישול שלו, מצריכה מהפכה חברתית עמוקה, שינוי ביחסי הייצור ויתר היחסים היסודיים בחברה, ולא מהפכה פוליטית גרידא. סביר אף להניח, שמהפכה כזו תתאפשר רק בקנה-מידה אזורי, בכמה ארצות סובבות גם-יחד, ולא בפלסטין-ישראל בנפרד וכשלעצמה. רק שינוי שכזה יאפשר בניין חברה בלתי-סמכותנית, חפה מניצול; בה אכן ישררו חופש שיוויון ואחווה; בה תפוג האיבה הלאומנית שהצטברה.
יחד עם האמור לעיל, נאמר גם את המובן מאליו: אנו ניאבק, כארגון וכפרטים, יחד עם הפלסטינים תושבי הגדה ועם פעילים ישראלים ואחרים במאבק היומיומי נגד כל היבטי הכיבוש והדיכוי בשטחי כיבוש 1967; נתמוך ונשתף פעולה כמיטב יכולתנו עם מאבק תושבי עזה מול התוקפנות הישראלית והמצור הישראלי-מצרי; ונפעל בתוך גבולות 1948 נגד ההפליה, הדיכוי והנישול של העמלים הפלסטינים בעלי האזרחות הישראלית.
חברי ארגון "אחדות"
התקבל ב – 25.04.2014
היום אנו מציינות/ים ארבע שנות פעילות לארגון "אחדות". הארגון שהוקם על ידי מספר א/נשים באזור המרכז ב2010, התגבש וגדל באופן משמעותי במהלך השנים שעברו. האנרכיסטים/ות ברחבי הארץ שחשו כי הן/ם בודדים/ות בתפיסתן/ם המהפכנית – גילו כי אינן/ם לבד, והחלו להתאחד כדי להוות גורם משמעותי בנוף המקומי. עוד ועוד פעילות/ים מערים שונות ברחבי הארץ מגלות/ים האחד/ת על השני/ה, ומקימות/ים תאים נוספים של "אחדות". הפעילות/ים ממשיכות/ים להילחם, שכם אל שכם, בסולידריות, עם אוכלוסיות מוחלשות, מדוכאות ומנושלות ברחבי הארץ. הפעילים/ות ממשיכים/ות להיאבק למען הגשמת החזון האנרכיסטי, למען שינוי חברתי מהפכני, ולמען פירוק המנגנונים והמבנים המדכאים, המנצלים והפוגעים בכל איש/ה ברחבי הארץ וברחבי העולם הקפיטליסטי. פעילות/י הארגון הפדרטיבי המתרחב ממשיכים/ות ועוד תמשכנה לאתגר את מוסדות המדינה וההון,עד לנפילת משטר הדיכוי הקפיטליסטי-מדינתי-היררכי, והגשמת הסוציאליזם החירותני, ביצירת חברה צודקת,חירותנית, שיוויונית וסולידרית.
מאת ואדים גרייבסקי מKRAS-IWA – על השיטה הפוראיסטית של התארגנות מהפכנית.
תרגמה מאנגלית: א. גלבר
————-
הארגון אינו מטרה בפני עצמו, אלא רק אמצעי להשגה מוצלחת של מטרות שנקבעו מראש – אמיתה אנרכיסטית ישנה.
אנחנו קומוניסטים. אבל לא בצורה הוולגרית והמעוותת שצצה לנגד עינינו תמיד מדפי העיתונות, ערוצי הטלוויזיה והרדיו ("המשטר הקומוניסטי", "המדינה הקומוניסטית", "המפלגה הקומוניסטית" ועוד). הקומוניזם האמיתי הוא אנרכיסטי, חסר מדינה, נטול סמכות, חופשי וחירותני. רק לפני כמאה שנה בסך הכול, כשהתייחסו לקומוניסטים, היית יכול להיות בטוח בסבירות של כמעט 100% שהכוונה הייתה לאנרכיסטים. רק בשנת 1917 הבולשביקים חטפו את המושג, עיוותו את משמעותו והפכו אותו לבדיחה הגדולה של העולם כולו. אנחנו קומוניסטים במובן הישן הזה, שעדיין לא נגנב: במובן של הקומונה וההתאגדות החופשית. כשאנשים בעלי עניין מחליטים יחדיו ובצורה משותפת (במסגרת של אסיפות כלליות) בכל הנוגע לדרך בה הם חיים ולפעילות שיש לבצע כדי לקיים את הסיוע ההדדי. וזאת בשעה שהם משתמשים בטובין של כדור הארץ במשותף – כפי שהאנשים נהנים מזיו השמש המאירה לכול, כפי שהציג זאת סילבן מרשל, משורר אנרכיסטי בן המאה ה-18.
אסיפות כללית
אנחנו קומוניסטים לא רק בראיית חזוננו, שלמען קיומו העתידי אנו נאבקים. אנחנו קומוניסטים גם בדרך המאבק שלנו.
אנחנו משוכנעים שרק אסיפות כלליות של האנשים העובדים בתעשיות ובשירותים, רק האסיפות הכלליות של תושבי השכונות, אזורים ומקומות שונים, יכולות להחליט איך ומתי לפתוח בשביתה או מרד, כיצד לארגן הפגנות ופגישות המוניות, כיצד להתנגד לדיכוי ולכוחות ה(אי-)סדר הקיימים. להחליט בעצמן, ללא העמדת פנים של הנציגים ה"נבחרים" או "מיופי הכוח", בדמות מפלגות, ביורוקרטים של איגודים מקצועיים, חברי פרלמנט או מועצות, שופטים ודומיהם… אסיפות כלליות ריבוניות שכאלה אינן הכרחיות רק לשם הצלחה במאבקינו היום, אלא הן גם משמשות כאב-טיפוס, בסיס ואבן פינה לעולם המשוחרר של מחר.
"אבל אם אתם כאנרכיסטים נלחמים למען אסיפות כלליות, ורואים בהן את הבסיס לחברה חופשית, מדוע אתם רואים צורך להקים ארגון עובדים אנרכיסטי?" – עלול לשאול אותנו כל קורא. למה זה נחוץ כאשר קיימות אסיפות כלליות?
הבה נתחיל בעובדה שאסיפות כלליות שכאלה הן נדירות מאוד ברוסיה המודרנית. המאבק כאן מונהג ומובל כמעט רק על ידי המפלגות, הפוליטיקאים והביורוקרטים של האיגודים המקצועיים. ועדת האיגוד המקצועי מחליטה מתי ולמה יש לשבות, והאסיפה נפגשת רק כדי לאשר את ההחלטות שכבר נפלו. המחשבה הרווחת היא שההמונים "הנבערים" אינם מסוגלים לשום דבר מעבר לזה. ה"מסורת" הרעה הזו חייבת להישבר בכל מחיר! לכן זה חיוני לאחד אנשים במטרה להגן על עיקרון הריבונות של האסיפות הכלליות.
אבל גם האסיפות הכלליות אינן מספיקות היום. בצרפת, שלא כמו ברוסיה, המסורת של האסיפות הכלליות קיימת. הן מתכנסות כמעט תמיד ברגע ששביתה רצינית פורצת. אבל מהר מאוד הן נופלות מול כוחם של הנציגים של כל סקציה או איגוד עובדים אופוזיציוני. אחרי זה, כל ההחלטות האמיתיות לגבי התהליך והארגון של המאבק נלקחות על ידי "המנהיג", ולא על ידי אסיפות העובדים. הם, "המנהיגים", נואמים, מקיימים התייעצויות, מנהלים משאים ומתנים עם הבוסים והרשויות, מקימים איגודים ומתמקחים מאחורי גבו של העובד… והאנשים ה"רגילים" נרמסים שוב תחת הקפיטליזם. והפעם, הם מוותרים על הריבונות שלהם ונותנים ל"מנהיגים" לחשוב ולהחליט בשבילם.
מדוע דברים כאלו מתרחשים?
האמת היא שהאסיפות הכלליות הן רק כלי לקבלת החלטות.
הכלי הטוב מכולם, כמובן, אך למרות זאת הוא איננו מטרה בפני עצמו.
זה נכון שאפשרי לקבל החלטות שונות לחלוטין באסיפה, כולל החלטות מיזנתרופיות, כולל החלטות על סירובם של המשתתפים ליטול אחריות, ובמקום זאת למסור אותה למספר "נציגים", מנהיגים או דיקטאטורים. לא רק הצורה, אלא גם התוכן וההרמוניה ביניהם (העובדים) הם חשובים.
ותוכנן של ההחלטות באסיפות נקבע על ידי האנשים המשתתפים בהן – על ידי הרצונות שלהם, הצרכים שלהם, אמונותיהם ותפיסותיהם. הכול תלוי בהם.
כמובן, אדם הוא יצור חברתי (ואם תרצו, זהו הייחוד הביולוגי שלו).
כמובן, התנהגותו נקבעת במובנים רבים על ידי שבטיות עמוקה וקדמונית של עזרה הדדית וסולידאריות.
אך הבה לא נתעלם מהמציאות של החברה בה אנו חיים. אלפי שנים של סמכות, שליטה ורכוש השחיתו את אישיותו של האדם באופן ניכר. הקפיטליזם והתחרותיות שלו, האגואיזם הברוטאלי, המרדפים אחרי רווח פרטי, קונפורמיות וצרכנות משחיתה הצליחו בכך במיוחד.
אנשים רבים מוכנים כעת להחליף חופש בנוחות ולהסתפק בפירורים שהורווחו במאמצים מינימאליים ובמיעוט מאבקים ככל הניתן.
אנחנו חיים בחברה חולה ובעולם אבסורדי.
אבל אנשים חולים תמיד נגועים בצורה שונה.
האִישִׁיּוּיוֹת המודרניות מושחתות ומנוונות במידה שונה. אנחנו לא מדברים עדיין על שליטים, עשירים, מנהלים ובנקאים: זה ברור שהארנק שנמצא בכיס ימינם מחליף לעתים קרובות את הלב שנמצא בשמאלם. אך גם בקרב הפועלים ישנם אנשים ונשים שאינם חושבים על שום קרע עם הקפיטליזם והסמכות, ושאינם מעוניינים להשתלט על נטל ניהול החיים שלהם עצמם.
אז אם אנחנו רוצים שהאסיפות יישארו גופי קבלת ההחלטות העצמאיים, ושאנשים מהשורה יהיו האדונים של מאבקם וגורלם – חובה על התומכים בכך להתאחד ולהגן היטב על זכות זו.
לשם כך הארגון המהפכני הוא הכרחי: הוא חייב לאחד בתוכו אנשים שרוצים ויכולים במודע להיאבק למען ניצחון החופש, הסולידאריות והחלשת הסמכות; כדי שאנשים יוכלו להסכים במשותף על איך הם יחיו; למען חברה המבוססת על ההגשמה העצמית של האישיות ועל תיאום המאמצים האנושיים במסגרת האסיפות הכלליות; למען היכולת השווה של כולם להשתמש בטובין של העולם – עבור הקומוניזם האנרכיסטי. אף אם רק מעטים יצטרפו היום לארגון הזה, אנו סמוכים ובטוחים שבמוקדם או במאוחר רעיונותינו הברורים כשמש ישכנעו את הרוב המכריע של המין האנושי וישנו את העולם כולו.
לא מפלגה פוליטית ולא קבוצה אידיאולוגית…
האם זה אומר שאנחנו, חסידי הקומוניזם החופשי, צריכים לבנות מפלגה פוליטית ולהיאבק למען כוח פוליטי?
המילה "מפלגה" באה משורש שאיננו תומכים בו: מהמילה "פֶּלֶג", פלג של אנשים הפועל בשם ובשביל שאר האנשים.
המפלגה נוצרה על ידי אנשים ונשים שמתיימרים/ות לקחת את תפקיד המנהיגים ו"הנציגים", ורוצים כי אנשים מהשורה יפקידו בידם את מילוי התפקיד של ניהול מאבקיהם וחייהם.
חברי המפלגות פועלים תמיד "מלמעלה", אפילו כאשר הם עובדים "למטה", בסביבת העם.
הם מבטיחים לאנשים והנשים "הקטנים": "הפקידו בידינו את הסמכות לייצג את האינטרסים שלכם ואז אנחנו…"
והאדם העני (כמו דנאה המהופנטת בתעתוע גשם הזהב של זאוס) הולך בהכנעה או אף באקסטזה לתת את קולו, זמנו, כוחו, ידיו, מוחו… כלומר, לוותר על עצמו, ו"להצטרף למועדון".
אין זה משנה באיזו מפלגה מדובר: מפלגה פרלמנטארית או מפלגת "אוואנגרד".
במקרה הראשון, מנהיגיה מתיימרים לייצג את האינטרסים של קבוצות שונות בחברה הקיימת, מבטיחים הכול לכל האנשים, אך בסופו של דבר מספקים את בעלי הממון והשררה.
במקרה השני, המנהיגים מכריזים על עצמם כפלג "המתקדם" של העם, סוג של אליטה טבעית שפשוט לא מובנת ולא מוערכת על ידי השליטים הנוכחיים.
אך משימותיהן של המפלגות הן זהות תמיד ובכל מקום: לצבור כוח, לכונן ממשלה ולאנוס את החברה מלמעלה.
לא, איננו מעוניינים לבנות מפלגה!
אך גם איננו רוצים להישאר קבוצה אידיאולוגית ותעמולתית, הגם שאנו נאלצים לפעמים לנקוט בכך תחילה.
התיאוריה מתה בלא הפרקטיקה; מאמצי המוח במגדל השן הם חסרי שיניים ללא חיים אמיתיים מחוצה לו. הרעיונות מניעים את העולם רק כשהם הופכים לכוח חברתי.
איננו מעוניינים להגביל את עצמנו להפצה פשוטה של רעיונותינו. זה מעט מאוד בשבילנו להיות "בתוך ההמון" ולדבר עם אנשים ונשים כמונו. אין זה מספיק עבורנו לבקר בפגישות ההמונים, באסיפות השובתים וביוזמות דיירים, ולעשות תעמולה למען ריבונות האסיפות הכלליות ולמען פעולה ישירה.
אנחנו מוצאים שהכרח כי תנועה חברתית חזקה תעמוד באופן מודע על הקרקע הרעיונית שלנו ותיאבק למען החופש.
לא, איננו רוצים להיות קבוצה אידיאולוגית שמנתחת ומסנתזת את האירועים ושמגבהיה ה"מדעיים" וה"תרבותיים" מדריכה את "אחיהם ואחיותיהם המובילים והמבינות ממעמד הפועלים" (עם יהירות מוסווית פחות או יותר).
אנו שואפים להיות תנועה חברתית שתהרוס את הסדר החברתי הקיים ותיצור במקומו אחד חדש.
המאבק נגד העולם הקיים, הכולל ניצול, שליטה, סמכות וחוסר צדק, מתחיל בהתנגדות נגד כל פלישה לחיינו ולחירותנו.
עם השביתות בדרישה להעלאת שכר והפחתה של זמן העבודה (דהיינו הגבלת זמן הניצול שלנו והרחבת הזמן החופשי שלנו להתפתחות אישית). עם המחאות כנגד בניית בתי עשירים עבור אנשים בעלי ממון וכנגד התכנון מחדש של העיר המסחרית בגושי המגורים שלנו. בעמידה כנגד בנייה או מיקום של מבנים תעשייתיים ומבנים לייצור אנרגיה שפוגעים בבריאות האנושית ובטבע.
במילים אחרות, בפעולות הצנועות נגד הניצול שאנו עוברים, כדי להגן על הזכויות והאינטרסים שלנו במערכת החברתית הקיימת, כאשר לעת עתה אין אנו יכולים לבטל אותה.
זה נוגע קודם כל לעולם העבודה. אנחנו נתונים לניצול ודיכוי בכל מקום:
בעבודה ובמשפחה, היכן שאנחנו חיים והיכן שאנחנו לומדים… אבל הסְּפֵרָה העיקרית שבה זכויותינו מושמטות מאיתנו נמצאת היכן שמונח בסיס העבדות היומית: מקום העבודה.
הוא הונח על ידי הקפיטליזם במרכזו של המכניזם המפלצתי וחובק-כול של השפלתנו ושיעבודנו.
במכירת עבודתנו, ידינו ומוחותינו, אנו מבזבזים את רוב חיינו במקום העבודה, ומבזבזים את שאר הזמן כדי להתאושש מעט, להירגע, לישון מספיק וכדי להביא את עצמנו לסדר יחסי.
בדיוק שם, אנחנו מצומצמים לתפקיד של מכונה חיה בסביבה של מכונות אחרות, פלסטיות או מתכתיות, בדיוק שם אנו יוצרים את רוב העושר הנחוץ לחיים – ואנחנו תלויים שם לחלוטין בכל גחמה של האדונים שלנו (בוסים או ראשים) המנכסים לעצמם את התוצרת המופקת על ידינו…
זו הסיבה, אפוא, מדוע אנו שואפים לשים את תחום העבודה שלנו (התאגיד או השירות שבו אנחנו עובדים, בית הספר או האוניברסיטה שבהם אנחנו לומדים) במרכז ההתקוממות שלנו נגד המדכאים אותנו: ההון והמדינה.
… לא איגוד מקצועי רגיל…
אך במקרה כזה, עליך להצטרף לאיגוד עובדים או (אם הם לא אוהבים אותך מסיבה כלשהי!) ליצור איגודים חדשים, יאמר הקורא. אבל אנחנו חייבים לומר פעם נוספת: לא!
האיגודים המקצועיים צמחו במאה התשע-עשרה (ברוסיה, במאה העשרים), כשהם מחליפים לרוב את ארגוני היצרנים שמוססו והוכשלו על ידי הקפיטליזם: הגילדות. הגילדות נוצרו על ידי עובדים יצרנים שאיחדו את עצמם בארגונים מקצועיים, העובדים לסייע הדדית האחד לשני בחיים ובעבודה, לארגן את תרבות העבודה ולסעוד את אנשי הארגון, בהווה או בעבר, החולים והמבוגרים.
איגודים רבים פעלו כאשר קבוצות התקוממו ונאבקו למען העלאת שכר וקיצור משך יום העבודה. הם פעלו תכופות על-פי שיטות מהפכניות, ארגנו שביתות כלליות ומיליטנטיות. הם הפכו לליבה של תרבות עובדים שנאבקה בציביליזציה הקפיטליסטית. הם הכריזו על מטרותיה של המהפכה החברתית בגלוי.
אבל לאיגודים מקצועיים אלה (אפילו המהפכניים ביותר שבהם) הייתה נקודת תורפה:
האיגודים המקצועיים נבנו בהתאם לצרכי האוכלוסייה העובדת בחברה הקיימת. ראשית-כול, לפי צרכים חומריים וכלכליים.
לאור עוניים של האנשים במאה התשע-עשרה ובתחילת המאה העשרים, היה נראה כי הקפיטליזם אינו יכול לספק את הצרכים הבסיסיים שלהם, וכי אפשרי לסחוט ממנו ויתורים צעד אחר צעד, לדחוק אותו בסופו של דבר לפינה, ולחסלו. אבל העובדים הפסידו בקרב.
נהיה ברור שהמערכת הקפיטליסטית התעשייתית יכולה לארגן את ייצורו של ההמון חסר הפנים עבור המוני צרכנים חסרי פנים. כמובן, הסחורה התעשייתית הייתה באיכות ירודה לעומת יצירות המופת שנוצרו בידי האמנים בימי הביניים, אבל זה היה זמין בשביל כל עני "ממוצע".
יתר-על-כן, התברר שהבורגנות והמדינה יכולות די בקלות לקבל דרישות שכר רבות של עובדים ולרצות אותם… על חשבון עובדים אחרים. הן יכולות להעלות את שכר העובדים של כל תאגיד שובת, אך בד בבד הן יכולות להעלות את מחירי הייצור והסחורות.
או שהן יכולות להפחית את זמן העבודה, אבל בו-זמנית לעשות אותה יותר אינטנסיבית ולגרום לעובדים להשקיע יותר אנרגיה וכוח בזמן קצר יותר.
הדבר נהיה ברור:
ההרס של המערכת הקיימת והבלתי-צודקת אינו נובע בהכרח רק מצרכים חומריים וכלכליים. גם העבד יכול להעדיף לחיות בביטחון תזונתי ובנוחות עם אדון "טוב" ובלא כל אחריות, מאשר להוביל אורח חיים של אדם חופשי הנתון לסיכונים רבים.
כאשר הם מעדיפים להישאר בשולי מסגרת הסדר הקיים ולא להיאבק באופן ישיר למען חברה חדשה, איגודי העובדים היו פתוחים עבור אנשים בעלי כוונות ומטרות שונות מאוד.
בכללם גם אלו שלא היו נחושים להיפרד מהקפיטליזם ומהמדינה, ושרק חיפשו אחר מנהלים "הוגנים" יותר בשביל עצמם – בדמותם של מנהיגי מפלגות סוציאליסטיות, ולאחר מכן "קומוניסטיות".
בהפקדת המאבק למען האינטרסים שלהם בידי החמדנים מחפשי הכוח הללו, חברי איגודי העובדים הגבילו את עצמם, בצורה וולונטרית, להגנה על דרישותיהם החומריות והמיידיות ועל תנאים טובים לעבדות שלהם עצמם.
ואז נוצרה דואליות: המפלגות הפוליטיות מנהלות מאבק פוליטי, ואילו איגודי העובדים מנהלים מאבק כלכלי.
נוסף-על-כך, איגודי העובדים בנו את עצמם מחדש בהדרגתיות לפי אותה תכנית של "ייצוג" אינטרסים. בתוך הארגונים הללו, הביורוקרטיה צמחה, פרחה והתחזקה וחברים מהשורה נהפכו יותר ויותר לנִצָּבִים פשוטים – שמשלמים ומוציאים לפועל את ההחלטות שהתקבלו.
לבסוף, האיגודים המקצועיים הפכו למפלצות הביורוקרטיות הגדולות האלה, שעם קיומן כל אחד מסתדר וסומך רק על עצמו, ושקיומן פירושו רק דבר אחד: הריסה, חורבן.
איננו מעוניינים לארגן איגוד עובדים רגיל ונטול-אידיאולוגיה ש"פתוח עבור כל העובדים" מפני שאיננו מעוניינים להסתפק בשיפור קט של העבדות שלנו, איננו מעוניינים לקרוע את השרשרת החיה של מאבקינו עם מערכת רבת-עוצמה שתפריד ותחלק אותה לנושאים כלכליים, פוליטיים, מוסריים, אידיאולוגיים, תרבותיים… לא, אנו שואפים לא רק לחיים טובים יותר, אלא גם לדרך אחרת. אנו רוצים להיות חופשיים!
…אבל איגוד עובדים אנרכיסטי…
הארגון המהפכני שייווצר על ידינו לא יהיה מפלגה ולא איגוד מקצועי רגיל.
בבסיסו, זהו איגוד עובדים (סינדיקאט) מפני שהוא מאחד אנשים עובדים שמתנגדים לניצול ולדיכוי היומיומיים, ולכן נאבק למען קיצור זמן העבודה ולמען שיפור התנאים החומריים והמוראליים שלהם.
אבל השיפור הזה אינו מטרה בפני עצמו, אלא רק אמצעי לגרום להתעוררות הסולידאריות והעזרה ההדדית הרדומות אצל כולנו, על מנת לעורר השראה להתקוממות מהפכנית נגד הסמכות והרכוש, נגד חוסר השוויון והדיכוי. רק אם נגן על זכויותינו ועל האינטרסים שלנו זה לצד זה, נוכל אנו העובדים להתגבר על האגואיזם, לשקם את כבוד האדם, ולהתעורר משינה עמוקה בת מאה שנים.
להיעשות מודע לכך שבשביל השחרור העצמי שלנו עלינו לחסל את כל מערכות הייצור וניהול החיים הקיימות, ולהחליף אותן בחדשות: קומוניזם חופשי, נטול-מדינה, אנרכיסטי.
ולכן, ארגוני העובדים המתקוממים שלנו (מקצועיים ובין-מקצועיים) הם בו-זמנית גם ארגונים אידיאולוגיים. הם אינם נוצרים על קרקע האינטרסים הכלכליים המיידיים, אף-על-פי שהם נאבקים גם כן למענם, וגם על חזון של עולם חדש. אנחנו בעד ארגון עובדים אנרכיסטי מודע. שיהיה חופשי מביורוקרטיה, פוליטיקאים וקרייריזם; שכל ההחלטות בו יתקבלו על ידי האסיפות הכלליות או (ברמה גבוהה מהרמה המקומית) על ידי נציגים של מספר אסיפות כאלה. יתר-על-כן, הנציגים הללו אינם "נציגים", אלא רק "קולות" של אנשים שנתנו להם מנדט מוגבל עם הוראות מדויקות.
מה פדרציה כזו של אנשים עובדים צריכה לעשות?
האיגודים שיצרו אותה צריכים לעשות עבודה תעמולתית ותרבותית באופן אידיאלי, להפיץ ברבים את השאיפות והעקרונות של האנרכיזם הקומוניסטי במילה ובמעשה. הם חייבים להכין, לארגן ולהוביל שביתות ופעולות התקוממות אחרות נגד העוולות של המדינה וההון. ובאותו זמן, חברי האיגודים צריכים לפעול בצורה אנרכיסטית באסיפות הכלליות הגדולות של אחת או מספר תעשיות או שירותים, באסיפות וביוזמות של דיירים ועוד, בציפייה שהאסיפות האלה הן שיחליטו בשאלות עקרוניות של מאבק וחיים, ובעמידה שלהן כנגד ההשפעה והכוח של המפלגות הפוליטיות, איגודי העובדים והמנהיגים.
במילים אחרות, האנשים חייבים לקיים ולהגן על הפעולות הישירות והקומוניזם החירותני.
המטרה שלנו היא שהמוני האנשים העובדים ימירו עצמם לעמדות אנרכו-קומוניסטיות מודעות, שיתחילו לחשוב ולפעול כאנרכו-קומוניסטים, ללא קשר לשאלת חברותם או אי חברותם באיגודינו. ואז, הניצנים הכה נדירים ולא יציבים של ההתנגדות שתיווצר על ידם (על ידי האסיפות הכלליות ונציגיהן) יוכלו להפוך בעתיד למבנים יציבים ורגילים של הארגון העצמי והניהול העצמי בבסיס הקומוניזם החירותני.
ואז, בערב אחד גדול, אנו כולנו, מנוצלים ומדוכאים, אבל מעוררי השראה מהכוחות הרעיוניים של האנרכיזם הקומוניסטי, נמשיך בדרכנו הנחושה והאחרונה, אל המבצר האחרון והסופי של העולם הישן.
מקור: http://libcom.org/library/social-revolution-revolutionary-organization-foraist-alternative
תרגמה מאנגלית: רועי זיסקינד
"האם אתה יכול להסביר לנו בקצרה", שואל חברך, "מהו אנרכיזם באמת?"
אני אנסה. במילים המועטות ביותר, אנרכיזם מלמד אותנו שאנחנו יכולים לחיות בחברה שבה אין כפייה משום סוג. חיים בלי כפייה, באופן טבעי, פירושם חיים בחירות; זה אומר חופש מכפייה, הזדמנות לחיות את החיים המתאימים לך ביותר. אינך יכול לחיות חיים כאלה, אלא אם אתה מחסל את המוסדות שמצמצמים את החירות שלך ומפריע לחיים שלך, התנאים שמחייבים אותך לפעול באופן שונה מהדרך בה באמת היית רוצה לפעול.
מהם אותם מוסדות ותנאים? בואו ונראה מה אנחנו צריכים לחסל על מנת להבטיח חיים חופשיים והרמוניים. ברגע שנדע מה צריך לבטל ומה צריך לאמץ במקום, נוכל גם למצוא את הדרך לעשות זאת.
מה יש לבטל, אם כן, כדי להבטיח חירות?
קודם כל, כמובן, את הדבר שפולש לחייך בתדירות הגבוהה ביותר, שמגביל אותך ומונע ממך פעילות חופשית, הדבר שמפריע לחירותך ומכריח אותך לחיות בצורה שונה מהצורה בה היית בוחר לחיות. הדבר הזה הוא ממשלה.
תסתכל עליה טוב וטוב, ותראה שממשלה היא הפולש הגדול ביותר, יתרה מזאת, הממשלה היא איש הפשע הגרוע ביותר שידעה האנושות. היא ממלאת את העולם עם אלימות, עם הונאה ורמייה, עם דיכוי ואומללות. כפי שהוגה גדול פעם אמר: "הנשימה שלה היא רעל", היא משחיתה את כל מה שהיא נוגעת בה.
"כן, ממשלה משמע אלימות, וזה רע," את מודה; "אבל האם אנחנו יכולות להסתדר בלעדיה?"
זה בדיוק מה שאנחנו רוצות לדבר עליו. ובכן, אם אשאל אותך האם את צריכה את הממשלה, אני בטוח שתשיבי שאת לא צריכה, אבל היא הכרחית לריסונם של אחרים. אבל אם תשאלי כל אחת מאותן "אחרים", היא תשיב בדיוק כמוך: היא תגיד שהיא לא צריכה אותה, אבל שהיא הכרחית "בשביל האחרות".
למה כל אחת חושבת שהיא יכולה להיות הגונה מספיק ללא המשטרה, אבל שהיא נחוצה בשביל "האחרים"?
"אנשים ישדדו וירצחו אחת את השנייה אם לא הייתה ממשלה וחוק," את אומרת.
למה שירצו לעשות זאת? האם יעשו זאת רק לשם ההנאה או בשל סיבות מסוימות? אולי אם נבחן את הסיבות שלהן, נגלה את התרופה בשבילן.
נניח שאת, אני וחבורה של אנשים היינו נוסעות על ספינה, ספינתו הייתה נטרפת, והיינו מוצאות את עצמנו על אי עשיר בפירות מכל הסוגים. כמובן שהיינו יוצאות ומתחילות באסיפתם, אבל נניח שאחת מאיתנו הייתה מצהירה שכל הפירות שייכים לה, ושאף אחת לא תקבל אפילו פירור אחד, אלא אם קודם נשלם לה בעבור כך. היינו מתרעמות, לא כך? היינו צוחקות על יומרותה. אם היא הייתה עושה לנו בעיות לגבי זה, אולי אפילו היינו זורקות אותה לים, וזה היה מגיע לה, לא כך?
נניח עוד, כי אנחנו בעצמנו, אמהותינו ואבותינו, היינו מטפחות את האי , ומציידות אותו עם כל מה שנחוץ לחיים ולנוחות, ופתאום מישהו היה מגיע וטוען לבעלות על כולו. מה היינו אומרות? היינו מתעלמות ממנו, לא כן? היינו עשויות לומר לו שהוא יכול להתחלק איתנו ולהצטרף לעבודתנו. אבל נניח והוא היה מתעקש על בעלותו, והיה מייצר חתיכת נייר, ואומר שהיא ההוכחה לכך שהכל שייך לו? היינו אומרות לו שהוא משוגע והיינו הולכות לענייננו. אבל אם הייתה לו ממשלה מאחוריו, הוא היה מערער אליה, בשם הגנה על זכויותיו, והממשלה הייתה שולחת משטרה וצבא, שהיו מפנים אותנו ומפקידים את האי בידי "בעליו החוקיים".
זהו תפקידה של הממשלה, זו הסיבה לקיומה של הממשלה, ומה שהיא עושה כל הזמן.
עכשיו, את עדיין חושבת שבלי הדבר הזה שנקרא ממשלה היינו שודדים ורוצחים אחד את השני?
האם אין זה נכון שעם הממשלה אנחנו, המין האנושי, שודדים ורוצחים? זאת מכיוון שהממשלה לא מגינה עלינו ועל הדברים שלנו, אלא להיפך, היא לוקחת אותם ומעבירה אותם לידי מי שאין להם כל זכות עליהם.
אם תתעוררי מחר בבוקר ותגלי שאין יותר ממשלה, האם מחשבתך הראשונה תהיה לרוץ במהירות לרחוב ולרצוח מישהו? לא, את יודעת שאלה שטויות. אנחנו מדברות על אנשים שפויים ונורמליים. האנשים הלא שפויים שרוצים להרוג לא שואלים קודם לכן האם יש או אין ממשלה כלשהי. אנשים כאלה הם לטיפולם של רופאים ומומחים להפרעות נפש, הם צריכים להיות מטופלים במחלתם.
הסיכויים הם שאם את, וכל אדם אחר כלשהו, תקומו ותגלו שאין יותר ממשלה, אתם תתחילו לעסוק בארגון החיים שלכם תחת התנאים החדשים.
מאוד סביר להניח, כמובן, שאם תראי אז אנשים שמפטמים את עצמם באוכל בזמן שאת רעבה, את תדרשי הזדמנות לאכול גם כן, ודרישתך תהיה מוצדקת לחלוטין. וגם דרישה כזו מצד כל אחד אחר, מה שאומר שאנשים לא יעמדו עוד מנגד כשמישהו ישתלט על כל הטובין שבחיים: הם ירצו להשתתף בהם. זה אומר שהעניות יסרבו להישאר עניות בזמן שאחרות מתפלשות ביוקרה. זה אומר שהפועל יסרב לתת את פרי עמלו לבוס שטוען לבעלות על המפעל ועל כל מה שמיוצר בו.זה אומר שהחקלאית לא תאפשר שאלפי דונמים של אדמה יישארו ריקים בזמן שאין לה מספיק אדמה כדי לכלכל את עצמה ואת משפחתה. זה אומר שאף אחד לא יורשה להחזיק במונופול על האדמה או על אמצעי הייצור. זה אומר שבעלות פרטית על משאבי החיים לא תהיה נסבלת עוד. זה ייחשב הפשע הגדול ביותר לאנשים להחזיק בבעלות יותר ממה שהן יכולות להשתמש בו בתריסר תקופות חיים, בזמן שלשכן שלהן אין מספיק לחם לילדיו. זה אומר שכל האנושות תתחלק בעושר החברתי, ושכולן תעזורנה לייצר את העושר. זה אומר, בקיצור, שבפעם הראשונה בהיסטוריה, צדק ושיוויון ימשלו במקום החוק.
אתה רואה, אפוא, שחיסול הממשלה מסמל גם את ביטול המונופול והבעלות האישית על אמצעי הייצור וההפצה.
מכאן, כאשר הממשלה תבוטל, עבדות השכר והקפיטליזם יימחו יחד איתה, מכיוון שהן אינן יכולות להקיים ללא התמיכה וההגנה של הממשלה. בדיוק כמו האדם שיתבע בעלות על האי, עליו דיברנו קודם לכן, לא יוכל להביא לקיומה את תביעתו ההזויה ללא עזרת הממשלה.
מצב עניינים בו מתקיימת חירות במקום ממשלה הוא אנרכיה. ומצב עניינים בו שימוש משותף מחליף את הבעלות הפרטית הוא קומוניזם. זה יהיה קומוניזם אנרכיסטי (אנרכו-קומוניזם).
"או, קומוניזם", חברתך תקרא, "אבל אמרת שאת לא בולשביקית!"
לא, אני לא בולשביקית, מכיוון שהבולשביקיות רוצות ממשל ומדינה חזקים, בזמן שאנרכיזם קורא לחיסול המדינה והממשלה לגמרי.
"אבל האין הבולשביקיות קומוניסטיות?" את דורשת
כן, הבולשביקיות הן קומוניסטיות, אבל הן רוצות את הדיקטטורה שלהן, הממשלה שלהן, לכפות על האנשים לחיות בקומוניזם. אנרכו-קומוניזם, מנגד, משמעותו קומוניזם וולונטרי, קומוניזם של בחירה חופשית.
"
לכל אחד לפי צרכיו?" – זאת הסיסמה אשר על פיה מחלקים את הנכסים בחברת האנרכיה הקומוניסטית. "לכל אחד לפי כשרונות!" – מה אמר הסוציאליזם הישן. וכי יעלה על דעתך להטיל על מי שהוא את האחריות בעד מדת כשרונותיו ולהצדיק בזה את חלקו המצומצם? – "לכל אחד כמדת פעולותיו!” – פסקה אחרי כן הסוציאל-דימוקרטיה. אולם, – וזהו אחד הרעיונות החביבים על קרופוטקין ועליו הוא מתעכב לעתים תכופות ובפרוטרוט, – כיצד למצוא את אמת-המדה לפעולת כל אחד ואחד, אם פעולה זו באה מתוך התאמצות של כל כחות העובד? ומי הוא אשר יעיז להתפאר בפעולתו העצמית בתוך חברה שכל כלי וכל מפעל נעשים בה כתוצאת ההתאמצות המאוחדת של דורות-ממציאים, מגלים ועובדים? מי הוא אשר ירים על נס את מהות עבודתו בתוך קואופרציה ענקית היוצרת את כל נכסיה על יסוד של שתוף כל הכחות? וכשיבוא פעם שחרור החברה מעול הנצול והשלטון, והקומונה האנרכית תדע להשתמש בצורות-עבודה כאלה, – ועתיד זה אינו, לדעת קרופוטקין, חלום ואוטופיה כי אם מציאות ממשית, – אזי יקבל כל אחד את חלקו בעושר של הכלל, כמדת צרכיו ולפי מצבו הפרטי. הקומונה היחידה תצטרף לשניה, או לקבוצת הקומונות רק במדה שתראה בזה הכרח חיוני לקיומה. בתוך ברית חפשית תסדרנה הקומונות מתוך שתוף כחות את עניניהן המשותפים. מתוך מזיגה הרמונית זו תוצר חברת-העתיד הנכספה, שקרופוטקין יודע לתאר אותה בשלל פרטים מענינים ובשפעת צבעים. החברה של העתיד, האומה בתור פידירציה גדולה של קבוצות קומוניסטיות חפשיות, – כזאת היא המטרה האחרונה הרומזת לנו ככוכב מדריך ומזהיר מתוך מלחמת קרופוטקין ויצירתו.
חיים ארלוזורוב
קריאה להצטרפות. להכשיל את השלטון מלשלוט, משמע ליטול את השליטה על עצמינו היכן שרק ניתן.
המדינה הליברלית מדברת על חופש פוליטי לאזרחיה, אך באיזה מין חופש מדובר כאשר ההחלטות שנוגעות לנו מתקבלות עבורנו על ידי אחרים, ונכפית עלינו לאחר מכן בכוח, מבלי שתינתן לנו כל הזדמנות להיות שותפים אמיתיים לתהליך ולהחלטה. המדינה, בהיותה מנגנון כוח ביורוקרטי המנותק מהחברה, מונעת מאיתנו שליטה אפקטיבית על חיינו, ומקדמת את האינטרסים של האליטות הכלכליות והאחרות שמנצלות אותנו, מזהמות את כדור הארץ, מייצרות גזענות, שוביניזם, ולהטבא"קופוביה.
כדי להכשיל את הניסיון האובססיבי של האליטות לשלוט בכל תחומי חיינו, יש צורך בפעולה – אך לא עוד מחאות נחמדות! הפעולה המחאתית מעניקה ייצוג, אך קולה לא נשמע. הגישה הרדיקלית אינה אומרת שנותר לנו רק לחכות לאחרית הימים. בפוליטיקה הרדיקלית כרוכים יחד לא רק פעולה ישירה והתנגדות בלתי פוסקת לשיטה, אלא גם יצירת מרחבים חופשיים ואלטרנטיביים, בגדר נצחונות בקרב אך (עדיין) לא במערכה.
אלטרנטיבה של חברה משתפת פעולה ומנוהלת על ידי החברים בה, נראית מוזרה מתוך ההקשר הפוליטי\חברתי שבו רמת ניוון האחריות החברתית היא המצב המוכר וה"טבעי". אך לא ניתן לאתגר את השיטה, ואת התלות שלנו באליטות בעלות השליטה בחיינו, מבלי לספק אלטרנטיבה זו, מוזרה ככל שתהיה לתנאי החיים המנכרים תחת הקפיטליזם והמדינה.
ביטחון ביכולת שלנו להתקיים ללא תלות בקפיטליזם ובמדינה מצריך תשובות לבעיות מרכזיות כמו: התגוננות נגד אלימות, בריאות, מזון, תעסוקה – אלו הן רק חלק מהם. כדי לתת חיים לרצון הזה, לאוטונומיה ולחיים טובים יותר, יש צורך בהתארגנות והתארגנות חזקה מבוססת על מספרים רבים של חברים ופעילים מסורים, שמאפשרים יוזמות גדולות יותר שאינן אפשריות עבור ארגון קטן. דרך חשובה בנטרול הסמכות השלטונית על החברה, היא שרבים יפעלו בהתנגדותם בזמן אמת, אך כל אחת ואחד שמתנגדים, עליהם גם מוטלת החובה לבנות את האלטרנטיבה. רק באמצעות התארגנות, תהיה לנו חברה אייתנה להישען עליה בה נהיה חברים שווים ונוכל להשפיע על מה שהולך בה. ההתרחבות הארגונית והצטרפותם של חברים חדשים ל"אחדות" נותנת לנו תקווה גדולה לעתיד. זו הזדמנות טובה להזכיר שהדוגמאות בשבילינו מתבססת על התארגנויות גדולות שקיימות היום באירופה ומקומות נוספים, שם עשרות אלפי אנרכיסטיות ואנרכיסטים מקיימים בהצלחה קואופרציה מפותחת, איגודי עובדים, קומונות, הצברה של מבנים נטושים, ואף במדינות מסוימות השתלטות על מפעלים ואזורים גדולים שכפופים לחברה דמוקרטית וצודקת יותר כבר היום. יש הרבה מה לעשות, אז בואו להיות חלק מהשינוי ונעשה את זה ביחד, בדרך לשינוי חברתי עמוק יותר.
גלעד גרובמן\גיא מור
דוגמאות לחברות שנוצרו על פי ערכים אנרכיסטים
בכניסה ל"עיר החופשית" המפורסמת בקופנהגן, כריסטיאניה, מבקרים יכולים לראות שלט שעליו כתוב בכתב יד: "אתם עוזבים את האיחוד האירופי". עכשיו ניתן להגיד דבר דומה גם על פארק גזי. זאת כבר לא איסטנבול שאנו מכירים.
מאז שהמשטרה נסוגה ממרכז העיר ב -1 ביוני בעקבות התנגשויות עם אנשי המחאה אזר טקסים נכבש על-ידי המפגינים, מה שאף אחד לא היה יכול לחזות. האזור המרכזי המגודר במחסומים משתייך כעת באופן בלעדי לעם ולאותן האידיאולוגיות שבעבר נידונו לבידוד מוחלט מהמיינסטרים.
אין כאן אורות נוצצים ומוסיקה רועשת המגיעה מרחוב איסתיקלאל. החנויות סגורות וקירותיהן מכוסים בכתובות גרפיטי. בכיכר טקסים שוררת הרגשה כאילו פתאום נקלעת ליום פוסט אפוקליפטי שלאחר המהפכה. טנדר שבור של ערוץ NTV וניידת משטרה ננטשו כמו שרידי חומת ברלין ולידם מצטלמים האנשים. מרכז תרבות ע"ש אטאטורק שהפך לסמל כולו מכוסה בדגלים. בחזית הבניין מופיעה תמונתו של מהפכן אגדתי של שנות ה-1970 דניס גזמיש ולידה מתנפנפים שלטים של קבוצות שמאל וכרזות הקוראות לארדואן "להסתלק". רק לפני שבוע לא היה ניתן אפילו לדמיין סצנות כאלה. כעת עם כיבוש הכיכר הן הפכו למציאות. לא נטעה את עצמנו. גם אם זה מזכיר תנועת "אוקופאיי" זאת לא האקציה "אנחנו – 99%". יותר נכון להגיד "אנחנו -49%". זוהי התקוממות של אלפי בני אדם שאינם מיוצגים בפרלמנט.
במחאה משתתפים אנשים, בעיקר צעירים, שרוצים להשמיע את קולם באוזני הממשלה אשר מרגישה יותר מדי בנוח עם הרוב שלה ומזניחה לגמרי את צרכי המיעוט. ומכיוון שאנשים שהתאספו בכיכר התלוננו על אפליה במדינה הם מכבדים את השוני הקיים בקרבם. ב-1 ביוני כשנשמעה קריאה לתפילה כולם הפסיקו לצעוק סיסמאות והשתרר שקט. "מעתה תכובד כל אמונה" – כך נאמר. אותה גישה באה לידי ביטוי גם ב-5 ביוני כאשר אנשים התבקשו לא לשתות אלכוהול מתוך כבוד ללילה הקדוש ליילת אל מעראג'.
בתוך פארק גזי עצמו ההרגשות האוטופיות גוברות עוד יותר. מזנונים פתוחים לאנשים שמכינים לעצמם אוכל, כל בוקר וערב מתקיימים שיעורי יוגה, פועלת ספריה ציבורית. בבקרים מאז נסיגתה של המשטרה אנשי המחאה בכוחות עצמם מנקים את הכיכר. כל אחד עסוק בענייניו ואף אחד לא מתערב בשום דבר. כורדים רוקדים את ה"חאלאי" שלהם, לאזים – "חורון", וקבוצת אנשים עם דגלים שעליהם מופיעה דמותו של אטאטורק צועקים את הסיסמאות שלהם. וכל זה במרחק של מטרים ספורים אחד מהשני.
הבדלים קיימים, אבל אין סכסוכים. אין משטרה, אבל קיימת תחושת ביטחון. אין היררכיה, אבל שורר כאן סדר הומניסטי. עבור המדינה שבה המסורת הדמוקרטית פירושה הענקת זכויות מלמעלה זאת הפיכה מוחלטת של הסדר הקיים. זוהי שותפות, נדיבות ושפיות. בוודאי, זה נשמע מאוד רומנטי, אבל זאת המציאות. אנחנו יודעים שהדברים האלה לא ימשכו לנצח. נהנה מכך כל עוד זה קיים.
– צ'טין דז'ם יילמאז
תרגום: מיכאל אוריצקי
Unity • אחדות • الوحدة • Единство 