חוק וסמכות / פיוטר קרופוטקין

kropotkinפרק ראשון

"כשבורות שולטת בחברה וכאוס במחשבות האנשים, החוקים מתרבים, מצפים מחקיקה לעשות הכל, וכשכל חוק חדש הוא טעות חישובית, האנשים ממשיכים לדרוש מהחוק את מה שהם יכולים לדרוש רק מעצמם, מהחינוך של עצמם ומהמוסריות של עצמם”. לא מהפכן אמר את זה, ואפילו לא רפורמיסט. זה השופט דאלוי, מחבר אסופת החוקים הצרפתית שמוכרת בשם
“Repertoire de la Legislation”.
ועדיין, למרות שהמילים האלו נכתבו על-ידי אדם שהיה בעצמו מחוקק ומעריץ של החוק, הן מייצגות
כהלכה את המצב הלא-נורמאלי של חברתנו. להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

זכויות לא מקבלים – זכויות לוקחים / אלכסנדר וולודרסקי‬

1512693_10202123897192672_1637340917_nאחד המלכודים של ״תנועת השמאל הלא‫-‬סמכותני״ הוא בכך שכמעט כל אדם שמגיע‫/‬ה לתוכה סובל‫/‬ת מאשליה של השתייכות למשהו מאוד חשוב ונחוץ‫.‬ היא מתחילה לדמיין את עצמה כסובייקט היסטורי‫, כזה‬ שיש משמעות לדעות ורצונות שלו‫.‬ למעשה ״המשמעות״ הזאת קיימת רק בסביבה די קטנה של שמאלנים‫,‬ שכל כך קטנה עד שבאמת שמחים בה לכל הצטרפות‫.‬ עקרון דומה מתקיים גם בתת‫-‬תרבויות נוער‫,‬ את‫/‬ה מקבל‫/‬ת בהם את המנה שלך של אהבה‫,‬ הכרה וחברות רק בזכות ההתשייכות‫.‬ אין בכך שום דבר רע‫.‬ תת‫-‬תרבויות עוזרות לרבים לרכוש בטחון עצמי ומיומנויות חברתיות‫.‬ אם לא לתקן אז לפחות אפשר לסכך בעזרתן טראומות פסיכולוגיות מהילדות‫.‬ בסופו של דבר תת‫-‬תרבות עדיפה על דת‫.
להמשיך לקרוא

הצהרת הסירוב של חברת "אחדות" טניה גולן.

English version | نسخة عربية | Versión en Castellano

11024625_869465369758972_5788404817686122315_n

טניה גולן, חברת ארגון "אחדות", פעילה חברתית מחיפה, אנרכיסטית, טבעונית, ופעילה במאבקים אקולוגיים – מסרבת להתגייס לשורות הצבא הציוני. אנו מפרסמים את הצהרתה של טניה, הכוללת גם את נימוקיה וכן ביקורת על החברה שלנו.

 

שמי טניה גולן, אני בת 20. החלטתי לסרב להתגייס לצה"ל וראיתי חשיבות בעשיית הדבר בגלוי ובישירות.

הבחירה להתגייס או שלא להתגייס לצה"ל היא בחירה פוליטית וראוי שכל אחד ואחת יוכלו לעשות אותה בחופשיות. אני מוחה כנגד החוק שמאיים על נערות ונערים להצטרף לצבא.

אין לי אמון בראשי ההיררכיה השלטונית. הצבא הוא יד ביצועית של בעלי ההון, של הממשל ושל סוחרי הנשק. יש מי שמרוויחים מהסכסוך הישראלי-פלסטיני ולעולם לא יוותרו מרצונם על השליטה הכלכלית בשטחים. הגזענות והפילוג הם תוצאת לוואי להשפעת הכוחות הללו. תקציב הביטחון של מדינת ישראל גדל משנה לשנה על חשבון החינוך, הבריאות, הרווחה, ובכל זאת אין תחושה של ביטחון – יש רצף של איומים תורנים שצצים מכאן ומשם. אני סבורה שהפחד שלנו מנוצל להסחת הדעת ממחשבה מעמיקה. אי אפשר לבנות חברה צודקת על בסיס חוסר צדק. אני מסרבת לקחת חלק בגוף שמוציא לפועל מדיניות גזענית ופאשיסטית, מפלה ודכאנית. אני מסרבת לשתף פעולה עם צבא שמחזיק כבר עשרות שנים מיליוני אנשים ללא זכויות אזרחיות. בצד השני יש אנשים כמונו, עם צרכים בסיסיים דומים לשלנו, שבסך הכל רוצים לחיות את חייהם. עוצר, בידוקים בטחוניים, מעצרים ללא משפט, התנכלויות ע"י חיילים או מתנחלים קיצוניים, ניצול תעסוקתי, תנאי מחיה נחותים ואפשרויות מוגבלות – אי אפשר להיות בטוחים כל עוד אנחנו מספקים סיבות מאוד טובות לצאת כנגדנו.

גם הצבא, כמו בית הספר, הוא מוסד שמבצע חיברות. כמו שתפקידו העיקרי של בית הספר אינו להעביר ידע אלא לאחות את החברה לכדי גוש אחיד, להקנות הנחות בסיס והתנהגויות, כך תפקידו העיקרי של הצבא הוא לא להגן על כלל האנשים, אלא להוות "כור היתוך" סביב אותו האתוס ולשמר את הדעה החיובית עליו, בזמן שהוא מגן על האליטות. זה גוף עם בירוקרטיה מסורבלת, עם אגפים שמתעסקים האחד בשני ובתחומי חיים אזרחיים, מה שמאפשר להקנות לנוער הבוגר שרק סיים את תהליך ההתגבשות בבית-הספר ראיית עולם היררכית, של מדכא-מדוכא. נכון יותר לומר – להשלים את ההקניה הזו, על רקע המסרים הלאומניים שצהל מעביר בפירוש. השלב הזה הוא פי-הטבעת של הצינור שמוביל לחיים בחברה הבוגרת, על חלקת האדמה הזו בין הים לירדן.

אני חושבת שהתגייסות למען משהו אמורה להיעשות בהתאם לצורך ולפי שיפוט עצמי. זה עובד, אפשר לקחת כדוגמה את הקונפדרציה הדמוקרטית ברוג'אבה (צפון סוריה), לא הרחק מאיתנו, אולי נוכל ללמוד מהם דבר או שניים. אין להם חוק הכופה גיוס לכוח ההגנה שלהם, ובכל זאת ישנו אחוז מגויסים דומה לשל ישראל ביחס לגודל האוכלוסיה. אם אין רצון להגן על סדר קיים הוא כנראה לא שווה הגנה.

אני פוסלת את הסיבות שאני שומעת בעד גיוס: חברים, כיוון, ניסיון, תרומה למערכת. אני בוחרת לא לתת את עצמי מרצון לטירטורים, השפלות ודיכוי לשווא במשך שנתיים. לא אלבש מדים כדי לא להגביר את הלחץ החברתי להתגייס ע"י השתתפותי בדבר. המחיר של אי שיתוף הפעולה הוא לא פשוט, אך הגיוס מבחינתי הוא לא עניין של מה בכך, לא דבר פעוט.

הדבר האחרון, הקרוב לליבי לא פחות, הוא נושא הרס הסביבה-הטבעית שהמפעל הצבאי גורם ע"י דליפות דלק ושפכים, היפטרות מציוד באמצעות השלכתו לים ופעילות-שוטפת שפוגעת באיזון הצמחיה ובעלי-החיים. כל זאת בלי שיצטרך לספק דוחות מפורטים או לתת דין וחשבון, בדיוק כמו לגבי התקציב המדיני שהוא נוגס בו בגדול.

בכל מצב שלא יהיה, השמעת קול ונקיטת עמדה במקומות שבהם קשה לעשות את זה היא תרומה אדירה, ואני קוראת לכל מי שיש לה
קול לבטא אותו. בצורה פשטנית: דברים רעים קורים כשאנשים טובים שותקים.

טניה גולן

868676767

עונשין בחברה החופשית / יגאל לוין

anarchist_black_cross_3_poster-r83a3e26b90c240c3a0add32571cae791_i5h_8byvr_324אלטרנטיבות לכליאה בתקופה מהפכנית

נושא העונשין באמצעות כליאה בחיי חברה חופשית ושוויונית הוא נושא ברור למדי. קומוניזם חירותני לא יכול להזדהות או לתמוך בכל סוג של שלילת חירות. אנרכיסטים מאמינים כי חירות היא אחת מזכויות היסוד, ולאף אדם אין זכות לשלול את חירותו של האחר, ואין זה משנה מהן הסיבות לכך. איסאק פּוּאֶנְטֶה (אנרכו-סינדיקליסט, ממובילי התנועה האנרכיסטית הספרדית בשנות ה30 – של המאה ה- 20) כתב: "הקולקטיב יסרב לשפוט את הפושעים, כי אין זה אפשרי לאדם השופט לראות את זוית הראיה של הנשפט, והוא לעולם לא יהיה חסין מפני האשמה של חף מפשע או מזיכויו של אשם, כפי שקורה לרוב כאשר הביורוקרטיה מתחילה לעסוק בצדק. הקולקטיב יסרב גם להעניש את הנאשם מאחר שעונש הוא אקט שלא "מתקן" את הנזק שנגרם בעקבות הפשע ולא מלמד אותנו שום דבר חיוני. העונש רק מדרבן למרד ולשנאה, ולא לחמלה או שיפור. בתי מאסר ובתי משפט הם מוסדות אשר שולטים בהם אי-המוסר, האנטגוניזם ואי-הצדק. על בני האדם להתייחס לפשעים בדומה לאסונות טבע. אף אחד לא הולך להעניש סלעים שנפלו מהר,  ריסקו בתים וקיפחו חיי אדם." אנו רואים כאן יחס מוסרי ואחראי לזכות האדם להיות חופשי בכל מעשיו. רק אינדיבידואל בחברה חופשית יכול להיות היחיד שנותן דין וחשבון למעשיו. כהערת אגב, פואנטה עצמו נכלא ונרצח בידי פאשיסטים פרנקיסטים בשנת 1936. אנרכיסטים סבורים שבחברה קומוניסטית חירותנית, 95% מן הפשעים המתבצעים בימינו כלל לא יתקיימו, מפני שלא יהיה כל בסיס חברתי – כלכלי לקיומם. מרבית העבירות הן עבירות רכוש בחברה שמבוססת על עקרון הרכוש הפרטי (שהוא עקרון נפשע כשלעצמו) ועם ביטולו לא תהיינה סיבות לגנוב או לפגוע באחרים על רקע זה. ואם מדובר בשאר פשעים המתבצעים על רקע של קנאה, שנאה או מחלות נפשיות, יהוו אלו מיעוט זניח ולא-משמעותי של נזק ביחס למצב של מלחמות ורצח המונים הנגרמים כיום עקב שלטון המדינה והקפיטליזם.

אם מצב העונשין בחברה חופשית די מובן, עולה השאלה הבעייתית – מה יש לעשות בתקופה מהפכנית (מהפכה חברתית)? מהפכה היא מאבק ומלחמה (מלחמת מעמדות – מלחמה נגד הריאקציה), ובכל מלחמה ישנם פושעי מלחמה. בתקופה מהפכנית, כל עוד השלטון לא הובס לחלוטין, יש מקום להתייחס לכיצד מהפכנים יכולים להגביל את חירותם של הפושעים המסוכנים (כרוצחים, אנסים וכד') בלי לשלול את חירותם בצורה מוחלטת, ובלי להתרחק יותר מדי מהאידיאל האנרכיסטי (שהרי תיאוריה ופרקטיקה לא תמיד צועדות יחדיו). אלטרנטיבה למערכת של כליאה ובתי סוהר יכולה להיות דוגמה של בתי-מעצר פתוחים בדומה לחלק הנמצאים בהודו (בהודו קיימים כ- 27 בתי מעצר מסוג זה). בית מעצר פתוח הוא מכלאה שבה אסירים מעבירים שם רק את הלילה, ומגיעים לבדיקת נוכחות בשעות הבוקר ובשעות הערב. ביתר הזמן הם רשאים לעשות ככל העולה על רוחם, להסתובב בחופשיות בעיר, להיות בחברת משפחה או חברים, ואף לעבוד ולהתפרנס. חשוב לציין שזוהי עדיין שלילת חירות. חופש התנועה שלהם מוגבל, הם אינם רשאים לעזוב את שטח העיר. אך בכל זאת, פרקטיקה כזו יכולה לשמש את כוחות המהפכה. הרעיון המרכזי כאן הוא השליטה והמעקב על אותם האנשים שיכולים לסכן את התהליך המהפכני ולפגוע באחרים, ויותר מכך, במקרה שיהיה אדם שיבקש להיכנס לקולקטיב כשווה בין שווים. המהפכנים יהיו חייבים כל העת להיות עם יד על הדופק על מנת שלא לסטות מהקו הדק שמפריד בין שלילת החירות המוחלטת לבין מעקב אחרי האנשים המחפשים חד-משמעית לפגוע באחרים. ומה יש לעשות עם האנשים שכן ממשיכים לפגוע, לבזוז, לחמוס ולאנוס, או שמא שואפים להצטרף לכוחות הריאקציה? כאן רק תשובה אחת תתקבל – יש להדיח אותם מן הקהילה המהפכנית ומהחברה שבה מתרחשים השינויים החברתיים – עולם חדש יִבָּנֶה. אנשים אלו, אם מצפונם שואף לכך, יצטרפו לכוחות הריאקציה וסופם יהיה דומה לסופם של שאר הריאקציונרים.

לסיכום הנאמר – ניתן לחלק את רעיון העונשין לשני שלבים – או תקופות. בשלב הסופי (בניית החברה החירותנית, ללא דיכוי ושעבוד אדם בידי אדם אחר) אנו מוצאים כי אין מקום לשום עונש המגביל את חופש התנועה, הביטוי, או את מעשיו של האדם. בו-בזמן יש להבדיל את השלב הזה מן השלב הקודם לו (השלב המהפכני, שבו מתרחשת מלחמת מעמדות והבְּנִיָּה החברתית של העולם החדש, ובו גם נכלל המאבק נגד הריאקציה השואפת לשמר או להשיב חזרה את העולם הישן – מדינה וקפיטליזם), שלב שבו ישנה הזכות למהפכנים להגביל את חופש התנועה של בודדים המעוניינים לפגוע בייסוד החברה החדשה. להגביל את תנועתם ולהיות במעקב אחר מעשיהם. ברור לנו, לאנרכיסטים, שמהפכה לא תתרחש לפי מתכונת אחידה. עם זאת, אנו חייבים להיות מודעים לכל מצב שאליו נגיע בתקופה המהפכנית, על מנת שבכל מקרה שבו ניאלץ לשלול ולו במקצת את חירותו של האחר, לא יקרה הדבר עקב טעות-אנוש או בלא סיבה מוצדקת. כי כפי שבאקונין נהג לומר – «אי אפשר לשלול רק חלק מהחירות, אפשר רק לשלול את כולה. החירות – או שהיא מתקיימת או שאינה מתקיימת כלל".

את הילדים האלה לא צריך למשוך באוזניים לבית הספר

אדם שהתמסר ללמד ילדים משכונות העוני ב"בית ספר" מתחת לגשר המטרו בניו דלהי. את הילדים האלה לא צריך למשוך באוזניים לבית הספר. הם לא מבריזים משעורים ולא מעתיקים את שיעורי הבית מחבריהם. הם רוצים ללמוד ובכל בוקר הם מתאספים מתחת לגשר המטרו בניו דלהי, בירת הודו.

מתנדב נלהב בשם ראג׳ש קומאר שארמה (Rajesh Kumar Sharma) פתח כאן בית ספר מאולתר בחינם לילדים המתגוררים בשכונות הסלאם. הורים לילדים אלה לא יכולים לשלוח את ילדיהם לבית ספר, אין להם כסף. לכן, בית הספר שנפתח על ידי המורה ראג׳ש קומאר שארמה הוא הדרך היחידה של הילדים לקבל את הידע הדרוש לחיים מלאים.

בית הספר הזה נותן להם הזדמנות לצאת מהעוני. ליוזמה של חברו הצטרף גם לקשמי צ'אנדרה, שגם מלמד 30 תלמידים ממשפחות עניות. בבית ספר הזה אין כלום חוץ משני לוחות ושני כיסאות, לא מבנה ולא שולחנות! ילדים משכונות העוני לומודים את יסודות החשבון, לומדים לקרוא ולכתוב ממש ברחוב מתחת לגשר כשהם ישובים על מחצלות. ראג׳ש קומאר שארמה מספר שהילדים לומדים ללא תשלום כבר יותר משלוש שנים.

4

נוער למען פעולה חופשית

מי היה יכול לנחש שבעיר טרודנהיים, נורבגיה, ישנה סצינה אנרכיסטית שוקקת חיים. אנדרו, אחד מחברינו שנמצא כעת במסע הרצאות בנורבגיה, שלח אלינו את התמונה של ה- UFFA שהוא צילם מוקדם יותר בצהריים.

בקרבת מקום שוכן גם סווארטלאמון, מקום ששימש סקוואט בעבר אך כיום נמצא בהליכי משא ומתן למען הפיכתו למבנה קומונלי של כשלושים בתים השוכנים לידו10402675_894773557215125_2959113179732613276_n.

ה- UFFA (מנורבגית: נוער למען פעולה חופשית) הוא משכן נוער אנרכיסטי בעיר טרודנהיים שבנורבגיה. המבנה מספק מקום שבו ניתנת לנוער האפשרות לבלות, לבוא למופעי קונצרטים, לשחק בכדורגל ולהתקשר עם חבריהם. בסופי השבוע מתקיימים מופעי קונצרטים של להקות (לרוב להקות פאנק מקומיות או מחוזיות) כגון Rama Lama -das Pönkabteilung, Mob 47, Brutal Kuk, Bitre Barn ו- Tomrom.

ה- UFFA הינו פעיל פוליטית והשתתף, בין השאר, בהפגנות נגד גזענות ובהפגנות נגד ועידת הפסגה של נאט"ו בעיירה אורה שבשוודיה. משנתו הפוליטית של ה- UFFA מתנגדת לגזענות, הומופוביה, אפליה על רקע מגדרי וקפיטליזם.

עמדת הארגון ביחס למאבק הפלסטיני

banksy-graffiti-street-art-palestine3בחסות הכוחות האימפריאליסטיים ובשירותם השתלט מפעל ההתנחלות הציוני על פלסטין, דחק וממשיך במאמציו לדחוק את המוני התושבים המקומיים אל מחוץ לאזור שבשליטתו, או לכל הפחות, לרכזם במובלעות מצומצמות.

חלק מן הפלסטינים שרדו את המאמצים לסלקם, והיו לאזרחי/ות ישראל – מופלים לפי חוק ונוהג. מדינת ישראל ממשיכה במאמצים לנשלם; לאחרונה מתרכזים מאמצים אלו ב'תכנית פראוור' בנגב, המעלה את זיכרונות מהלך 'ייהוד הגליל' בשנות ה-70', ויום האדמה. חלק אחר מן הפלסטינים, בשטחים שנכבשו במלחמת 1967, נמצאים ברובם תחת שלטון צבאי, אשר חופש-הפעולה הניתן לו לדחקם או לרכזם בגושים גדול בהרבה מאשר בשטחי הריבונות הישראלית. בנוסף להשתלטות ההדרגתית על רוב אדמתם, ישראל מגבילה את הפלסטינים בפיתוח הכלכלי האישי והקיבוצי, מונעת מהם חופש תנועה, אסיפה, וביטוי ומדכאת בדרכים מגוונות את התנגדותם להמשך תהליך ההתנחלות והכיבוש. עם זאת, יש לציין כי לא מתקיימות בפלסטין שתי כלכלות נפרדות: הפלסטינים בשטחי 1948 משולבים לחלוטין במשק הישראלי – כעובדים שכירים מופלים לרעה, וכתושבי יישובים הסובלים מתת-פיתוח; וחלק ניכר מהפלסטינים תושבי הגדה המערבית עובדים כשכירים של בעלי עסקים ישראליים, או במיזמים עסקיים מקומיים אשר מוכרים לשוק הישראלי – אם במפעל ההתנחלות בגדה המערבית, או אם בשטחים שבריבונות ישראל הרשמית.

רוב הפלסטינים שגורשו אל מחוץ לארץ וצאצאיהם, וגם רבים מאלו ששרדו את גלי הדחיקה והגירוש, חיים כפליטים או כעקורים פנימיים – הן בשטחי כיבוש 1948, הן בשטחי כיבוש 1967 והן בארצות השכנות.
הפלסטינים מתנגדים לאורך השנים לדחיקתם, דיכויים וניצולם. במקומות הימצאם השונים מוצאת ההתנגדות את ביטויה בדרכים שונות: חלקן הפגנתיות, חלקן סמליות, חלקן פעולות ישירות; חלקן מזוינות, חלקן בלתי-אלימות, חלקן אלימות בלתי-מזוינות; רובן ללא שיתוף-פעולה עם ישראלים המתנגדים למדיניות הציונית, אך חלקן ביחד עם פעילים כאלו. למרבה הצער, התנגדותם של המוני העמלים הפלסטינים לאורך השנים, לגווניה, הצליחה בעיקר לעכב ולצמצם את תהליכי ההשתלטות, אך לא הצליחה ככלל להחזיר את הגלגל אחורנית.

איננו שותפים לאשליה של חלקים בציבור העמלים הפלסטינים והישראלים, כי במצב העגום בו אנו נתונים יש לקבל את 'פתרון שתי המדינות'. חלוקת פלסטין לשתי מדינות מקודמת מזה כמאה שנים על-ידי המעצמות – בריטניה, צרפת, ארה"ב, ברה"מ ואחרות. זוהי חלק ממעורבותן הכללית באזור, אשר דנה אותו לדרך ללא-מוצא, למשטרים רודניים, לעוינות וללחימה בין-עדתית ובין-דתית, ללא ההתפתחות הכלכלית והפוליטית לה כמהים תושביו. הקמת מדינה פלסטינית, בין אם יוקצו לה 15% או 25% משטחי פלסטין המנדטורית, לא תפתור את בעיות היסוד השוררות בארץ, וודאי שלא תביא 'קץ לסכסוך': לכל היותר יהיה בכך הסדר פשרה בין העלית הקפיטליסטית הישראלית למשטר משתף-הפעולה ברשות הפלסטינית; הסוכנים המקומיים יקבלו לידיהם את הסמכות לדיכוי ולניצול הישיר של התושבים, לטובתם ולטובת האינטרס הזר.

נכון הדבר, כי נסיגה ישראלית משטחי 1967 תבלום את תהליכי הנישול והדיכוי הישירים של הפלסטינים שם בידי הכוחות המזוינים של ישראל. היא צפויה לצמצם את החיכוך וההתנגשויות בין תושבי הגדה והרצועה לבין כוחות הצבא והמתנחלים, ואת המתקפות הצבאיות הישראליות, אשר מציתות בלב כל אש של שנאה, ומחזקות גם את הלאומנות – אצל כובשים ונכבשים כאחד. ונסיגה כזו אף עשויה לאפשר חזרה מצומצמת של פליטים לתחומי המדינה הפלסטינית.

מצד שני, הסכם על הקמת מדינה פלסטינית כזו יזכה את מדינת ישראל בלגיטימציה בין לאומית לכיבושי מלחמת 1948 ול'נכבה' – נישולם, עקירתם וגירושם של מאות אלפים (כיום מיליונים). הסכם כזה גם יחזק את ההפרדה הפוליטית והכלכלית בין שני חלקי הארץ, אשר בשניהם יושבים פלסטינים, ואת ההפרדה בין האוכלוסייה העברית והערבית. הדבר יקשה על המאבק למען הכרעה צודקת בעימות המתמשך עם התנועה הציונית – ממנו סובלים בעיקר העמלים הפלסטינים, אך גם העמלים העברים בתחומי מדינת ישראל, באופנים שונים. וכל עוד לא שבו הפליטים, כל עוד לא הוחזרה גזלתם; כל עוד שורד המשטר הישראלי, הלאומי-הציוני, המדיר, המפלה והמדכא את נתיניו ואזרחיו הפלסטינים – לא יגיע 'הקץ לסכסוך'.
חלקים אחרים בציבור העמלים, בעיקר בקרב הפלסטינים, דוגלים בהקמת מדינה דמוקרטית אחת לכל תושבי פלסטין-ישראל.

מדינה דמוקרטית אחת, לו קמה, יכולה הייתה לאפשר שיוויון אזרחי למי שיהיו אזרחיה, וקץ לאפליה הממוסדת הרשמית נגד הפלסטינים. ייתכן מאוד שהייתה מאפשרת שיבה של הפליטים. כמו-כן, כינון מדינה כזו היה מצריך פירוק של מדינת ישראל ושל הרשות הפלסטינית, בניגוד למטרות המעצמות האימפריאליסטיות; כך, מצע כזה מבוסס על מידה של תקווה, ולא ייאוש והשלמה עם הסדר הפוליטי הקיים.

אך מדובר בתקווה תועת-דרך, כי כל עוד לא הובסה העילית הקפיטליסטית-הציונית השלטת של מדינת ישראל, המדינה האחת שעל הפרק היא רק זאת שכבר קיימת למעשה. אפילו יצלח הניסיון להקים מדינה דמוקרטית כזו, אין לשכוח כי מדינות בכלל, ומדינות דמוקרטיות בפרט, הנן צורות פוליטיות המוקמות ומתוחזקות על-ידי מעמדות מיעוט שליטים, לתחזוק מערכות יחסים חברתיים שהנן דכאניות ונצלניות. אופי הדיכוי והניצול משתנה ומשתכלל במדינות מפותחות יותר, אך יסוד זה לא נעלם ולו לרגע. במדינה כזאת
העמלים הפלסטינים והעברים יכולים לצפות לחיות בחברה כדוגמת דרום-אפריקה, בה מיעוט קטן של בעלי-הון לבנים ושותפיהם הזוטרים הלא לבנים מחזיק ברוב אמצעי הייצור והאדמות, ותאגידים רב-לאומיים נהנים מחופש פעולה רחב.

אנו מצטרפים למסקנה אשר קודמים לנו במאבק כבר הסיקו: תבוסת המעמד השליט הקפיטליסטי-הציוני, ומפעל ההתנחלות והנישול שלו, מצריכה מהפכה חברתית עמוקה, שינוי ביחסי הייצור ויתר היחסים היסודיים בחברה, ולא מהפכה פוליטית גרידא. סביר אף להניח, שמהפכה כזו תתאפשר רק בקנה-מידה אזורי, בכמה ארצות סובבות גם-יחד, ולא בפלסטין-ישראל בנפרד וכשלעצמה. רק שינוי שכזה יאפשר בניין חברה בלתי-סמכותנית, חפה מניצול; בה אכן ישררו חופש שיוויון ואחווה; בה תפוג האיבה הלאומנית שהצטברה.

יחד עם האמור לעיל, נאמר גם את המובן מאליו: אנו ניאבק, כארגון וכפרטים, יחד עם הפלסטינים תושבי הגדה ועם פעילים ישראלים ואחרים במאבק היומיומי נגד כל היבטי הכיבוש והדיכוי בשטחי כיבוש 1967; נתמוך ונשתף פעולה כמיטב יכולתנו עם מאבק תושבי עזה מול התוקפנות הישראלית והמצור הישראלי-מצרי; ונפעל בתוך גבולות 1948 נגד ההפליה, הדיכוי והנישול של העמלים הפלסטינים בעלי האזרחות הישראלית.

חברי ארגון "אחדות"
התקבל ב – 25.04.2014