פרק ראשון
"כשבורות שולטת בחברה וכאוס במחשבות האנשים, החוקים מתרבים, מצפים מחקיקה לעשות הכל, וכשכל חוק חדש הוא טעות חישובית, האנשים ממשיכים לדרוש מהחוק את מה שהם יכולים לדרוש רק מעצמם, מהחינוך של עצמם ומהמוסריות של עצמם”. לא מהפכן אמר את זה, ואפילו לא רפורמיסט. זה השופט דאלוי, מחבר אסופת החוקים הצרפתית שמוכרת בשם
“Repertoire de la Legislation”.
ועדיין, למרות שהמילים האלו נכתבו על-ידי אדם שהיה בעצמו מחוקק ומעריץ של החוק, הן מייצגות
כהלכה את המצב הלא-נורמאלי של חברתנו. להמשיך לקרוא
אחד המלכודים של ״תנועת השמאל הלא-סמכותני״ הוא בכך שכמעט כל אדם שמגיע/ה לתוכה סובל/ת מאשליה של השתייכות למשהו מאוד חשוב ונחוץ. היא מתחילה לדמיין את עצמה כסובייקט היסטורי, כזה שיש משמעות לדעות ורצונות שלו. למעשה ״המשמעות״ הזאת קיימת רק בסביבה די קטנה של שמאלנים, שכל כך קטנה עד שבאמת שמחים בה לכל הצטרפות. עקרון דומה מתקיים גם בתת-תרבויות נוער, את/ה מקבל/ת בהם את המנה שלך של אהבה, הכרה וחברות רק בזכות ההתשייכות. אין בכך שום דבר רע. תת-תרבויות עוזרות לרבים לרכוש בטחון עצמי ומיומנויות חברתיות. אם לא לתקן אז לפחות אפשר לסכך בעזרתן טראומות פסיכולוגיות מהילדות. בסופו של דבר תת-תרבות עדיפה על דת.
להמשיך לקרוא
English version | نسخة عربية | Versión en Castellano
טניה גולן, חברת ארגון "אחדות", פעילה חברתית מחיפה, אנרכיסטית, טבעונית, ופעילה במאבקים אקולוגיים – מסרבת להתגייס לשורות הצבא הציוני. אנו מפרסמים את הצהרתה של טניה, הכוללת גם את נימוקיה וכן ביקורת על החברה שלנו.
שמי טניה גולן, אני בת 20. החלטתי לסרב להתגייס לצה"ל וראיתי חשיבות בעשיית הדבר בגלוי ובישירות.
הבחירה להתגייס או שלא להתגייס לצה"ל היא בחירה פוליטית וראוי שכל אחד ואחת יוכלו לעשות אותה בחופשיות. אני מוחה כנגד החוק שמאיים על נערות ונערים להצטרף לצבא.
אין לי אמון בראשי ההיררכיה השלטונית. הצבא הוא יד ביצועית של בעלי ההון, של הממשל ושל סוחרי הנשק. יש מי שמרוויחים מהסכסוך הישראלי-פלסטיני ולעולם לא יוותרו מרצונם על השליטה הכלכלית בשטחים. הגזענות והפילוג הם תוצאת לוואי להשפעת הכוחות הללו. תקציב הביטחון של מדינת ישראל גדל משנה לשנה על חשבון החינוך, הבריאות, הרווחה, ובכל זאת אין תחושה של ביטחון – יש רצף של איומים תורנים שצצים מכאן ומשם. אני סבורה שהפחד שלנו מנוצל להסחת הדעת ממחשבה מעמיקה. אי אפשר לבנות חברה צודקת על בסיס חוסר צדק. אני מסרבת לקחת חלק בגוף שמוציא לפועל מדיניות גזענית ופאשיסטית, מפלה ודכאנית. אני מסרבת לשתף פעולה עם צבא שמחזיק כבר עשרות שנים מיליוני אנשים ללא זכויות אזרחיות. בצד השני יש אנשים כמונו, עם צרכים בסיסיים דומים לשלנו, שבסך הכל רוצים לחיות את חייהם. עוצר, בידוקים בטחוניים, מעצרים ללא משפט, התנכלויות ע"י חיילים או מתנחלים קיצוניים, ניצול תעסוקתי, תנאי מחיה נחותים ואפשרויות מוגבלות – אי אפשר להיות בטוחים כל עוד אנחנו מספקים סיבות מאוד טובות לצאת כנגדנו.
גם הצבא, כמו בית הספר, הוא מוסד שמבצע חיברות. כמו שתפקידו העיקרי של בית הספר אינו להעביר ידע אלא לאחות את החברה לכדי גוש אחיד, להקנות הנחות בסיס והתנהגויות, כך תפקידו העיקרי של הצבא הוא לא להגן על כלל האנשים, אלא להוות "כור היתוך" סביב אותו האתוס ולשמר את הדעה החיובית עליו, בזמן שהוא מגן על האליטות. זה גוף עם בירוקרטיה מסורבלת, עם אגפים שמתעסקים האחד בשני ובתחומי חיים אזרחיים, מה שמאפשר להקנות לנוער הבוגר שרק סיים את תהליך ההתגבשות בבית-הספר ראיית עולם היררכית, של מדכא-מדוכא. נכון יותר לומר – להשלים את ההקניה הזו, על רקע המסרים הלאומניים שצהל מעביר בפירוש. השלב הזה הוא פי-הטבעת של הצינור שמוביל לחיים בחברה הבוגרת, על חלקת האדמה הזו בין הים לירדן.
אני חושבת שהתגייסות למען משהו אמורה להיעשות בהתאם לצורך ולפי שיפוט עצמי. זה עובד, אפשר לקחת כדוגמה את הקונפדרציה הדמוקרטית ברוג'אבה (צפון סוריה), לא הרחק מאיתנו, אולי נוכל ללמוד מהם דבר או שניים. אין להם חוק הכופה גיוס לכוח ההגנה שלהם, ובכל זאת ישנו אחוז מגויסים דומה לשל ישראל ביחס לגודל האוכלוסיה. אם אין רצון להגן על סדר קיים הוא כנראה לא שווה הגנה.
אני פוסלת את הסיבות שאני שומעת בעד גיוס: חברים, כיוון, ניסיון, תרומה למערכת. אני בוחרת לא לתת את עצמי מרצון לטירטורים, השפלות ודיכוי לשווא במשך שנתיים. לא אלבש מדים כדי לא להגביר את הלחץ החברתי להתגייס ע"י השתתפותי בדבר. המחיר של אי שיתוף הפעולה הוא לא פשוט, אך הגיוס מבחינתי הוא לא עניין של מה בכך, לא דבר פעוט.
הדבר האחרון, הקרוב לליבי לא פחות, הוא נושא הרס הסביבה-הטבעית שהמפעל הצבאי גורם ע"י דליפות דלק ושפכים, היפטרות מציוד באמצעות השלכתו לים ופעילות-שוטפת שפוגעת באיזון הצמחיה ובעלי-החיים. כל זאת בלי שיצטרך לספק דוחות מפורטים או לתת דין וחשבון, בדיוק כמו לגבי התקציב המדיני שהוא נוגס בו בגדול.
בכל מצב שלא יהיה, השמעת קול ונקיטת עמדה במקומות שבהם קשה לעשות את זה היא תרומה אדירה, ואני קוראת לכל מי שיש לה
קול לבטא אותו. בצורה פשטנית: דברים רעים קורים כשאנשים טובים שותקים.
טניה גולן
אלטרנטיבות לכליאה בתקופה מהפכנית
נושא העונשין באמצעות כליאה בחיי חברה חופשית ושוויונית הוא נושא ברור למדי. קומוניזם חירותני לא יכול להזדהות או לתמוך בכל סוג של שלילת חירות. אנרכיסטים מאמינים כי חירות היא אחת מזכויות היסוד, ולאף אדם אין זכות לשלול את חירותו של האחר, ואין זה משנה מהן הסיבות לכך. איסאק פּוּאֶנְטֶה (אנרכו-סינדיקליסט, ממובילי התנועה האנרכיסטית הספרדית בשנות ה30 – של המאה ה- 20) כתב: "הקולקטיב יסרב לשפוט את הפושעים, כי אין זה אפשרי לאדם השופט לראות את זוית הראיה של הנשפט, והוא לעולם לא יהיה חסין מפני האשמה של חף מפשע או מזיכויו של אשם, כפי שקורה לרוב כאשר הביורוקרטיה מתחילה לעסוק בצדק. הקולקטיב יסרב גם להעניש את הנאשם מאחר שעונש הוא אקט שלא "מתקן" את הנזק שנגרם בעקבות הפשע ולא מלמד אותנו שום דבר חיוני. העונש רק מדרבן למרד ולשנאה, ולא לחמלה או שיפור. בתי מאסר ובתי משפט הם מוסדות אשר שולטים בהם אי-המוסר, האנטגוניזם ואי-הצדק. על בני האדם להתייחס לפשעים בדומה לאסונות טבע. אף אחד לא הולך להעניש סלעים שנפלו מהר, ריסקו בתים וקיפחו חיי אדם." אנו רואים כאן יחס מוסרי ואחראי לזכות האדם להיות חופשי בכל מעשיו. רק אינדיבידואל בחברה חופשית יכול להיות היחיד שנותן דין וחשבון למעשיו. כהערת אגב, פואנטה עצמו נכלא ונרצח בידי פאשיסטים פרנקיסטים בשנת 1936. אנרכיסטים סבורים שבחברה קומוניסטית חירותנית, 95% מן הפשעים המתבצעים בימינו כלל לא יתקיימו, מפני שלא יהיה כל בסיס חברתי – כלכלי לקיומם. מרבית העבירות הן עבירות רכוש בחברה שמבוססת על עקרון הרכוש הפרטי (שהוא עקרון נפשע כשלעצמו) ועם ביטולו לא תהיינה סיבות לגנוב או לפגוע באחרים על רקע זה. ואם מדובר בשאר פשעים המתבצעים על רקע של קנאה, שנאה או מחלות נפשיות, יהוו אלו מיעוט זניח ולא-משמעותי של נזק ביחס למצב של מלחמות ורצח המונים הנגרמים כיום עקב שלטון המדינה והקפיטליזם.
אם מצב העונשין בחברה חופשית די מובן, עולה השאלה הבעייתית – מה יש לעשות בתקופה מהפכנית (מהפכה חברתית)? מהפכה היא מאבק ומלחמה (מלחמת מעמדות – מלחמה נגד הריאקציה), ובכל מלחמה ישנם פושעי מלחמה. בתקופה מהפכנית, כל עוד השלטון לא הובס לחלוטין, יש מקום להתייחס לכיצד מהפכנים יכולים להגביל את חירותם של הפושעים המסוכנים (כרוצחים, אנסים וכד') בלי לשלול את חירותם בצורה מוחלטת, ובלי להתרחק יותר מדי מהאידיאל האנרכיסטי (שהרי תיאוריה ופרקטיקה לא תמיד צועדות יחדיו). אלטרנטיבה למערכת של כליאה ובתי סוהר יכולה להיות דוגמה של בתי-מעצר פתוחים בדומה לחלק הנמצאים בהודו (בהודו קיימים כ- 27 בתי מעצר מסוג זה). בית מעצר פתוח הוא מכלאה שבה אסירים מעבירים שם רק את הלילה, ומגיעים לבדיקת נוכחות בשעות הבוקר ובשעות הערב. ביתר הזמן הם רשאים לעשות ככל העולה על רוחם, להסתובב בחופשיות בעיר, להיות בחברת משפחה או חברים, ואף לעבוד ולהתפרנס. חשוב לציין שזוהי עדיין שלילת חירות. חופש התנועה שלהם מוגבל, הם אינם רשאים לעזוב את שטח העיר. אך בכל זאת, פרקטיקה כזו יכולה לשמש את כוחות המהפכה. הרעיון המרכזי כאן הוא השליטה והמעקב על אותם האנשים שיכולים לסכן את התהליך המהפכני ולפגוע באחרים, ויותר מכך, במקרה שיהיה אדם שיבקש להיכנס לקולקטיב כשווה בין שווים. המהפכנים יהיו חייבים כל העת להיות עם יד על הדופק על מנת שלא לסטות מהקו הדק שמפריד בין שלילת החירות המוחלטת לבין מעקב אחרי האנשים המחפשים חד-משמעית לפגוע באחרים. ומה יש לעשות עם האנשים שכן ממשיכים לפגוע, לבזוז, לחמוס ולאנוס, או שמא שואפים להצטרף לכוחות הריאקציה? כאן רק תשובה אחת תתקבל – יש להדיח אותם מן הקהילה המהפכנית ומהחברה שבה מתרחשים השינויים החברתיים – עולם חדש יִבָּנֶה. אנשים אלו, אם מצפונם שואף לכך, יצטרפו לכוחות הריאקציה וסופם יהיה דומה לסופם של שאר הריאקציונרים.
לסיכום הנאמר – ניתן לחלק את רעיון העונשין לשני שלבים – או תקופות. בשלב הסופי (בניית החברה החירותנית, ללא דיכוי ושעבוד אדם בידי אדם אחר) אנו מוצאים כי אין מקום לשום עונש המגביל את חופש התנועה, הביטוי, או את מעשיו של האדם. בו-בזמן יש להבדיל את השלב הזה מן השלב הקודם לו (השלב המהפכני, שבו מתרחשת מלחמת מעמדות והבְּנִיָּה החברתית של העולם החדש, ובו גם נכלל המאבק נגד הריאקציה השואפת לשמר או להשיב חזרה את העולם הישן – מדינה וקפיטליזם), שלב שבו ישנה הזכות למהפכנים להגביל את חופש התנועה של בודדים המעוניינים לפגוע בייסוד החברה החדשה. להגביל את תנועתם ולהיות במעקב אחר מעשיהם. ברור לנו, לאנרכיסטים, שמהפכה לא תתרחש לפי מתכונת אחידה. עם זאת, אנו חייבים להיות מודעים לכל מצב שאליו נגיע בתקופה המהפכנית, על מנת שבכל מקרה שבו ניאלץ לשלול ולו במקצת את חירותו של האחר, לא יקרה הדבר עקב טעות-אנוש או בלא סיבה מוצדקת. כי כפי שבאקונין נהג לומר – «אי אפשר לשלול רק חלק מהחירות, אפשר רק לשלול את כולה. החירות – או שהיא מתקיימת או שאינה מתקיימת כלל".
אדם שהתמסר ללמד ילדים משכונות העוני ב"בית ספר" מתחת לגשר המטרו בניו דלהי. את הילדים האלה לא צריך למשוך באוזניים לבית הספר. הם לא מבריזים משעורים ולא מעתיקים את שיעורי הבית מחבריהם. הם רוצים ללמוד ובכל בוקר הם מתאספים מתחת לגשר המטרו בניו דלהי, בירת הודו.
מתנדב נלהב בשם ראג׳ש קומאר שארמה (Rajesh Kumar Sharma) פתח כאן בית ספר מאולתר בחינם לילדים המתגוררים בשכונות הסלאם. הורים לילדים אלה לא יכולים לשלוח את ילדיהם לבית ספר, אין להם כסף. לכן, בית הספר שנפתח על ידי המורה ראג׳ש קומאר שארמה הוא הדרך היחידה של הילדים לקבל את הידע הדרוש לחיים מלאים.
בית הספר הזה נותן להם הזדמנות לצאת מהעוני. ליוזמה של חברו הצטרף גם לקשמי צ'אנדרה, שגם מלמד 30 תלמידים ממשפחות עניות. בבית ספר הזה אין כלום חוץ משני לוחות ושני כיסאות, לא מבנה ולא שולחנות! ילדים משכונות העוני לומודים את יסודות החשבון, לומדים לקרוא ולכתוב ממש ברחוב מתחת לגשר כשהם ישובים על מחצלות. ראג׳ש קומאר שארמה מספר שהילדים לומדים ללא תשלום כבר יותר משלוש שנים.
מי היה יכול לנחש שבעיר טרודנהיים, נורבגיה, ישנה סצינה אנרכיסטית שוקקת חיים. אנדרו, אחד מחברינו שנמצא כעת במסע הרצאות בנורבגיה, שלח אלינו את התמונה של ה- UFFA שהוא צילם מוקדם יותר בצהריים.
בקרבת מקום שוכן גם סווארטלאמון, מקום ששימש סקוואט בעבר אך כיום נמצא בהליכי משא ומתן למען הפיכתו למבנה קומונלי של כשלושים בתים השוכנים לידו
.
ה- UFFA (מנורבגית: נוער למען פעולה חופשית) הוא משכן נוער אנרכיסטי בעיר טרודנהיים שבנורבגיה. המבנה מספק מקום שבו ניתנת לנוער האפשרות לבלות, לבוא למופעי קונצרטים, לשחק בכדורגל ולהתקשר עם חבריהם. בסופי השבוע מתקיימים מופעי קונצרטים של להקות (לרוב להקות פאנק מקומיות או מחוזיות) כגון Rama Lama -das Pönkabteilung, Mob 47, Brutal Kuk, Bitre Barn ו- Tomrom.
ה- UFFA הינו פעיל פוליטית והשתתף, בין השאר, בהפגנות נגד גזענות ובהפגנות נגד ועידת הפסגה של נאט"ו בעיירה אורה שבשוודיה. משנתו הפוליטית של ה- UFFA מתנגדת לגזענות, הומופוביה, אפליה על רקע מגדרי וקפיטליזם.
בחסות הכוחות האימפריאליסטיים ובשירותם השתלט מפעל ההתנחלות הציוני על פלסטין, דחק וממשיך במאמציו לדחוק את המוני התושבים המקומיים אל מחוץ לאזור שבשליטתו, או לכל הפחות, לרכזם במובלעות מצומצמות.
חלק מן הפלסטינים שרדו את המאמצים לסלקם, והיו לאזרחי/ות ישראל – מופלים לפי חוק ונוהג. מדינת ישראל ממשיכה במאמצים לנשלם; לאחרונה מתרכזים מאמצים אלו ב'תכנית פראוור' בנגב, המעלה את זיכרונות מהלך 'ייהוד הגליל' בשנות ה-70', ויום האדמה. חלק אחר מן הפלסטינים, בשטחים שנכבשו במלחמת 1967, נמצאים ברובם תחת שלטון צבאי, אשר חופש-הפעולה הניתן לו לדחקם או לרכזם בגושים גדול בהרבה מאשר בשטחי הריבונות הישראלית. בנוסף להשתלטות ההדרגתית על רוב אדמתם, ישראל מגבילה את הפלסטינים בפיתוח הכלכלי האישי והקיבוצי, מונעת מהם חופש תנועה, אסיפה, וביטוי ומדכאת בדרכים מגוונות את התנגדותם להמשך תהליך ההתנחלות והכיבוש. עם זאת, יש לציין כי לא מתקיימות בפלסטין שתי כלכלות נפרדות: הפלסטינים בשטחי 1948 משולבים לחלוטין במשק הישראלי – כעובדים שכירים מופלים לרעה, וכתושבי יישובים הסובלים מתת-פיתוח; וחלק ניכר מהפלסטינים תושבי הגדה המערבית עובדים כשכירים של בעלי עסקים ישראליים, או במיזמים עסקיים מקומיים אשר מוכרים לשוק הישראלי – אם במפעל ההתנחלות בגדה המערבית, או אם בשטחים שבריבונות ישראל הרשמית.
רוב הפלסטינים שגורשו אל מחוץ לארץ וצאצאיהם, וגם רבים מאלו ששרדו את גלי הדחיקה והגירוש, חיים כפליטים או כעקורים פנימיים – הן בשטחי כיבוש 1948, הן בשטחי כיבוש 1967 והן בארצות השכנות.
הפלסטינים מתנגדים לאורך השנים לדחיקתם, דיכויים וניצולם. במקומות הימצאם השונים מוצאת ההתנגדות את ביטויה בדרכים שונות: חלקן הפגנתיות, חלקן סמליות, חלקן פעולות ישירות; חלקן מזוינות, חלקן בלתי-אלימות, חלקן אלימות בלתי-מזוינות; רובן ללא שיתוף-פעולה עם ישראלים המתנגדים למדיניות הציונית, אך חלקן ביחד עם פעילים כאלו. למרבה הצער, התנגדותם של המוני העמלים הפלסטינים לאורך השנים, לגווניה, הצליחה בעיקר לעכב ולצמצם את תהליכי ההשתלטות, אך לא הצליחה ככלל להחזיר את הגלגל אחורנית.
איננו שותפים לאשליה של חלקים בציבור העמלים הפלסטינים והישראלים, כי במצב העגום בו אנו נתונים יש לקבל את 'פתרון שתי המדינות'. חלוקת פלסטין לשתי מדינות מקודמת מזה כמאה שנים על-ידי המעצמות – בריטניה, צרפת, ארה"ב, ברה"מ ואחרות. זוהי חלק ממעורבותן הכללית באזור, אשר דנה אותו לדרך ללא-מוצא, למשטרים רודניים, לעוינות וללחימה בין-עדתית ובין-דתית, ללא ההתפתחות הכלכלית והפוליטית לה כמהים תושביו. הקמת מדינה פלסטינית, בין אם יוקצו לה 15% או 25% משטחי פלסטין המנדטורית, לא תפתור את בעיות היסוד השוררות בארץ, וודאי שלא תביא 'קץ לסכסוך': לכל היותר יהיה בכך הסדר פשרה בין העלית הקפיטליסטית הישראלית למשטר משתף-הפעולה ברשות הפלסטינית; הסוכנים המקומיים יקבלו לידיהם את הסמכות לדיכוי ולניצול הישיר של התושבים, לטובתם ולטובת האינטרס הזר.
נכון הדבר, כי נסיגה ישראלית משטחי 1967 תבלום את תהליכי הנישול והדיכוי הישירים של הפלסטינים שם בידי הכוחות המזוינים של ישראל. היא צפויה לצמצם את החיכוך וההתנגשויות בין תושבי הגדה והרצועה לבין כוחות הצבא והמתנחלים, ואת המתקפות הצבאיות הישראליות, אשר מציתות בלב כל אש של שנאה, ומחזקות גם את הלאומנות – אצל כובשים ונכבשים כאחד. ונסיגה כזו אף עשויה לאפשר חזרה מצומצמת של פליטים לתחומי המדינה הפלסטינית.
מצד שני, הסכם על הקמת מדינה פלסטינית כזו יזכה את מדינת ישראל בלגיטימציה בין לאומית לכיבושי מלחמת 1948 ול'נכבה' – נישולם, עקירתם וגירושם של מאות אלפים (כיום מיליונים). הסכם כזה גם יחזק את ההפרדה הפוליטית והכלכלית בין שני חלקי הארץ, אשר בשניהם יושבים פלסטינים, ואת ההפרדה בין האוכלוסייה העברית והערבית. הדבר יקשה על המאבק למען הכרעה צודקת בעימות המתמשך עם התנועה הציונית – ממנו סובלים בעיקר העמלים הפלסטינים, אך גם העמלים העברים בתחומי מדינת ישראל, באופנים שונים. וכל עוד לא שבו הפליטים, כל עוד לא הוחזרה גזלתם; כל עוד שורד המשטר הישראלי, הלאומי-הציוני, המדיר, המפלה והמדכא את נתיניו ואזרחיו הפלסטינים – לא יגיע 'הקץ לסכסוך'.
חלקים אחרים בציבור העמלים, בעיקר בקרב הפלסטינים, דוגלים בהקמת מדינה דמוקרטית אחת לכל תושבי פלסטין-ישראל.
מדינה דמוקרטית אחת, לו קמה, יכולה הייתה לאפשר שיוויון אזרחי למי שיהיו אזרחיה, וקץ לאפליה הממוסדת הרשמית נגד הפלסטינים. ייתכן מאוד שהייתה מאפשרת שיבה של הפליטים. כמו-כן, כינון מדינה כזו היה מצריך פירוק של מדינת ישראל ושל הרשות הפלסטינית, בניגוד למטרות המעצמות האימפריאליסטיות; כך, מצע כזה מבוסס על מידה של תקווה, ולא ייאוש והשלמה עם הסדר הפוליטי הקיים.
אך מדובר בתקווה תועת-דרך, כי כל עוד לא הובסה העילית הקפיטליסטית-הציונית השלטת של מדינת ישראל, המדינה האחת שעל הפרק היא רק זאת שכבר קיימת למעשה. אפילו יצלח הניסיון להקים מדינה דמוקרטית כזו, אין לשכוח כי מדינות בכלל, ומדינות דמוקרטיות בפרט, הנן צורות פוליטיות המוקמות ומתוחזקות על-ידי מעמדות מיעוט שליטים, לתחזוק מערכות יחסים חברתיים שהנן דכאניות ונצלניות. אופי הדיכוי והניצול משתנה ומשתכלל במדינות מפותחות יותר, אך יסוד זה לא נעלם ולו לרגע. במדינה כזאת
העמלים הפלסטינים והעברים יכולים לצפות לחיות בחברה כדוגמת דרום-אפריקה, בה מיעוט קטן של בעלי-הון לבנים ושותפיהם הזוטרים הלא לבנים מחזיק ברוב אמצעי הייצור והאדמות, ותאגידים רב-לאומיים נהנים מחופש פעולה רחב.
אנו מצטרפים למסקנה אשר קודמים לנו במאבק כבר הסיקו: תבוסת המעמד השליט הקפיטליסטי-הציוני, ומפעל ההתנחלות והנישול שלו, מצריכה מהפכה חברתית עמוקה, שינוי ביחסי הייצור ויתר היחסים היסודיים בחברה, ולא מהפכה פוליטית גרידא. סביר אף להניח, שמהפכה כזו תתאפשר רק בקנה-מידה אזורי, בכמה ארצות סובבות גם-יחד, ולא בפלסטין-ישראל בנפרד וכשלעצמה. רק שינוי שכזה יאפשר בניין חברה בלתי-סמכותנית, חפה מניצול; בה אכן ישררו חופש שיוויון ואחווה; בה תפוג האיבה הלאומנית שהצטברה.
יחד עם האמור לעיל, נאמר גם את המובן מאליו: אנו ניאבק, כארגון וכפרטים, יחד עם הפלסטינים תושבי הגדה ועם פעילים ישראלים ואחרים במאבק היומיומי נגד כל היבטי הכיבוש והדיכוי בשטחי כיבוש 1967; נתמוך ונשתף פעולה כמיטב יכולתנו עם מאבק תושבי עזה מול התוקפנות הישראלית והמצור הישראלי-מצרי; ונפעל בתוך גבולות 1948 נגד ההפליה, הדיכוי והנישול של העמלים הפלסטינים בעלי האזרחות הישראלית.
חברי ארגון "אחדות"
התקבל ב – 25.04.2014
מחשבה על גורל הדמוקרטיה כאן והיום באתונה היא במידת-מה מטרידה, משום שהיא מחייבת אותנו לחשוב על סופה של הדמוקרטיהבדיוק במקום שבו היא נולדה. למעשה, ההיפותזה שהייתי רוצה להציעה היא שהפרדיגמה הממשלתית באירופה היום היא לא רק לא-דמוקרטית,אלא שאפילו שאי אפשר להחשיב אותה כפוליטית. מכאן שאנסה להראות שהחברה האירופאית היא כבר לא חברה פוליטית; היא משהו חדש לגמרי,שעבורו חסרה לנו הטרמינולוגיה הראויה ולפי-כך עלינו להמציא אסטרטגיה חדשה.
הרשו לי להתחיל עם מושג שנראה, החל מספטמבר 2001, החליף כול רעיון פוליטי אחר: בטחון. כפי שאתם יודעים, הנוסחה "מסיבות ביטחוניות"חלה היום בכול התחומים, החל מחיי היומיום וכלה בעימותים בינלאומיים כמילת קוד לנקיטת אמצעים (measures) שלבני אדם אין שום סיבה לקבל.אנסה להראות שהתכלית האמתית של אמצעי הביטחון היא לא, כפי שנהוג לשער, למנוע סכנות, בעיות או אפילו אסונות. מכאן שאצטרך לשרטטגנאלוגיה קצרה של המושג "בטחון".
מצב-חירום קבוע
————————-
דרך אפשרית אחת לשרטוט גנאלוגיה שכזו תהיה לאתר את מקורה בפרדיגמת מצב-החירום. בפרספקטיבה הזאת נוכל לאתר את ראשיתהלעקרון הרומי Salus publica suprema lex – בטחון הציבור הוא החוק העליון – ולחבר אותה לדיקטטורה הרומית, עם העיקרון הקנוני שלה שההכרח לא מכיר בשום חוק, עם הcomités de salut publiqueבזמן המהפכה הצרפתית ולבסוף לסעיף מס' 48 של רפובליקת ויימאר,שהיווה את הקרקע המשפטית למשטר הנאצי. גנאלוגיה זו תהיה בהחלט נכונה אבל אני לא חושב שהיא באמת תוכל להסביר את הפונקציה של אמצעי ומנגנוני הביטחון המוכרים לנו היום.
בזמן שמצב-החירום נולד כאמצעי זמני שנועד להתמודד עם סכנה מידית לסדר (order) על מנת להחזיר את המצב הנורמלי, סיבות הביטחון מהוות כיוםטכנולוגיית ממשל קבועה. כאשר ב2003 פרסמתי ספר שבו ניסיתי להראות איך בדיוק מצב-החירום נהיה בדמוקרטיות המערביות שיטה נורמלית של ממשל,לא יכולתי לדמיין באיזו מידה הדיאגנוזה שלי תוכיח עצמה מדויקת. התקדים הברור היחידי היה המשטר הנאצי.כאשר היטלר עלה לשלטון בפברואר 1933, הוא מיד הכריז על צו (decree) המשעה את הסעיפים בחוקת ויימאר המתייחסים לזכויות (liberties) אישיות.הצו מעולם לא הוסר, כך שאפשר לתאר את כול הרייך השלישי כמצב-חירום שנמשך 12 שנים.
מה שמתרחש היום הוא עדיין שונה. לא מוכרז על מצב-חירום רשמי ובמקום זאת אנו עדים למונחים לא-משפטיים מעורפלים כמו – מסיבות בטחון -שנועדו לקבעה מצב-חירום פיקטיבי זוחל ללא כול סכנה ברורה וניתנת לזיהוי. דוגמה אחת למונחים לא-משפטיים שמשתמשים בהםכגורמים המייצרים חירום הוא מושג המשבר (crisis). מלבד המשמעות המשפטית של הדין במשפט, שתי מסורות סמנטיות מצטלבות בהיסטוריה של המונח הזה ש-,כידועה לכם, נובעים מהפועל crino; האחד רפואי והשני תאולוגי. במסורת הרפואית, משבר משמעו הרגע שבו הרופא צריך לשפוט, להחליט אם הפציינט ישרוד או ימות.היום או הימים שבהם מתקבלת החלטה זו נקראים crisimoi, הימים הנחרצים. בתאולוגיה, crisisהוא הדין האחרון שפוסק ישו באחרית הימים.
כפי שאתם רואים, מה שמהותי בשני המסורות הוא החיבור עם רגע מסוים בזמן. בשימוש הנוכחי של המונח, זה בדיוק החיבור הזה שמתבטל.המשבר, הדין, מופרד ממעמדו הטמפורלי המקובע ומשתלב ברצף הזמן הכרונולוגי, כך שבכל תחומי החיים, ולא רק בכלכלה ובפוליטיקה, המשבר משתלב בנורמליות והופך לכלי נוסף לממשל. כתוצאה מזאת, היכולת להחליט אחת ולתמיד נעלמת ותהליך קבלת ההחלטות המתמשך מחליט על לא-דבר.אם להשתמש במונחים פרדוקסליים, אנו יכולים לומר, בעודו ניצב בפני מצב-חירום מתמשך, הממשל נוטה לקבל צורה על הפיכה צבאית (coup d’état) מתמשכת.דרך אגב, הסתירה הזאת תהיה תיאור נאמן למה שמתרחש כאן ביוון כמו גם באיטליה היכן שלמשול משמע לבצעה סדרה מתמשכת על הפיכות צבאיות קטנות.
למשול באפקטים
————————–
בגלל זה אני חושב שעל מנת להבין את המִמשליות (governmentality) המיוחדת תחתה אנו חיים, פרדיגמת מצב-החירום לא לגמרי מספיקה.מכאן שאנהג לפי הצעתו של מישל פוקו ואחקור את המקור של מושג הביטחון בתחילתה של הכלכלה המודרנית, מפי הגותם של פרסנואה קנז (Quesnais)והפיסיוקרטים, שבהערכת השפעתם על הממשליות המודרנית אי אפשר להגזים. עם תחילת אמנת וסטפאליה המדינות האבסולוטיות הגדולותשל אירופה מכניסות לשיח הפוליטי שלהם את הרעיון שעל הריבון לדאוג לביטחון הנתינים שלו. אבל קנז הוא הראשון לבסס ביטחון (sureté) כרעיון מרכזי בתאוריה של הממשל – וזאת בדרך מאוד מיוחדת.
אחת הבעיות העיקריות שממשלות באותה תקופה נאלצו להתמודד איתם היה רעב המוני. לפני קנז, המתודולוגיה הרגילה הייתה למנוע רעב באמצעות הקמתם של מחסנים ציבוריים לתבואהוהתלת איסורים על יצוא דגנים. לשני השיטות היו השפעה שלילית על הייצור. הרעיון של קנז היה להפוך את התהליך: במקום לנסות למנוע רעב הוא החליט לאפשר לו לקרות ולמשול עליו ברגע שהוא התרחש,תוך ליברליזציה של הסחר הפנימי והזר. "למשול", במקרה הזה, מכיל כאן את המשמעות האטימולוגית הקיבר נטית שלו: kybernesטוב, קברניט טובלא יכול למנוע סופות, אבל אם מתרחשת סופה הוא חייב למשול בספינתו, תוך היעזרות בכוח הגלים והרוח על מנת לנווט. זוהי המשמעות של המוטו המפורסםlaisser faire, laissez passer: זהו לא רק סלוגן של ליברליזם כלכליזה פרדיגמה של ממשל, שרואה בטחון (sureté, במילותיו של קנזי) לא כמניעה של בעיות אלא היכולת למשול, לנווט ולהדריך אותם לכיוון הרצוי ברגע שהן מתרחשות.
אל לנו לזנוח את ההשלכות הפילוסופיות של ההיפוך הזה. זה מצביע על שינוי בעידן של עצם רעיון הממשל, שהופך את היחס ההיררכי המסורתי בין סיבה ואפקט.מכיוון שלמשול בסיבות זה קשה ויקר, יותר בטוח ויעיל למשול באפקטים. אני מציעה שהכלל הזה של קנז הוא האקסיומה של הממשליות המודרנית.המשטר העתיק ביקש למשול על הסיבות; מודרניות מתיימרת למשול באפקטים. והאקסיומה הזו חלה על כול התחומים, מהכלכלה עד לאקולוגיה,מיחסי חוץ ועימותים צבאיים עד האמצעים הפנימיים שבהם נוקטת המשטרה. עלינו להבין שהממשלות האירופיות של היום וויתרו על הניסיון למשול בסיבות,הן מבקשות למשול רק באפקטים. והכלל של קנז מסביר עובדה שאחרת עלולה להיראות בלי ניתנת להסבר: אני מתכוון להצלבה הפרדוקסלית שחלה היום בין פרדיגמה כלכלית ליברלית לחלוטין ופרדיגמת השליטה המשטרתית המוחלטת חסרת- התקדים. אם הממשל מכוון לאפקטים ולא לסיבות, הוא יהיה מחויב להרחיב ולהרבות את השליטה. הסיבות דורשות את הבנתם בזמן שהאפקטים יכולים להיות רק מוסדרים ונשלטים.
ספרה חשובה אחת שבה האקסיומה הזאת מתפקדת היא הספרה של מנגנוני הביטחון הביומטריים, שיותר ויותר פולשים לכלל החברה.כאשר טכנולוגיות ביומטריות הופיעו לראשונה במאה ה18 בצרפת עם אפלון ברטילון (Bertillon) ובאנגליה עם פרנסיס גאלטון, (Galton) ממציא טביעת האצבע, הם לא נועדו למנוע פשעים אלא רק לזהות עבריינם סדרתיים. רק ברגע שהתרחש פשע שני אפשר היה להשתמש במידע הביומטרי על מנת לזהות את העבריין.טכנולוגיות ביומטריות שהומצאו בשביל עבריינים סדרתיים נשארו הרבה שנים בתחומם. ב1943 הקונגרס האמריקאי עדיין סירב לקבל הצעת חוק Citizen Identification Act),) שנועדה להנפיק לכול אזרח תעודת זהות עם טביעת אצבע. אבל כאילו על פי איזה גורל רע או חוק לא כתוב של המודרניות, הטכנולוגיות שהומצאו עבור בעלי חיים, עבריינים, זרים או יהודים,יורחבו לבסוף לכול בני האדם. מכאן שבמהלך המאה ה20 טכנולוגיות ביומטריות הוחלו על כלל האזרחים וצילומי הזיהוי של ברטילון וטביעות האצבע של גאלטון נמצאים היום בשימוש בכול תעודות הזהות.
הדה-פוליטיזציה של האזרחות
—————————————–
אבל הצעד הקיצוני נלקח רק בימינו והוא עדיין בדרך למימושו המלא. פיתוחם של טכנולוגיות דיגיטליות חדשות, עם סורקים אופטיים שיכוליםלהקליט בקלות לא רק טביעות אצבע אלא גם את הרשתית של העין, מנגנונים ביומטריים נוטים לגלוש מתחנות המשטרה ומשרדי ההגירה לחיי היומיום של כולם.במדינות רבות הגישה למזנונים באוניברסיטאות או אפילו לבתי ספר נשלטת באמצעות מנגנונים ביומטריים שעליהם הסטודנט פשוט מניח את היד.החברות האירופאיות בשדה הזה, שמתרחב במהרה, ממליצות שאזרחים יתרגלו לסוג כזה של שליטה מגיל צעיר. התופעה הזאת מטרידה מאוד,לאור העובדה שהוועדות האירופאיות לפיתוח הביטחון (כמו הESPR) כוללות בתוך הצוות הקבוע שלהם את נציגיהם של חברות גדולות,שהם גם יצרניות הנשק הגדולות כמו Thales, Finmeccanica, EADS ,BAE System, שכעת עברו לתחום עסקיי הבטחון.
קל לדמיין את הסכנות שמציב כוח שלרשותו עומד מאגר המכיל את המידע הביומטרי והגנטי של כול האזרחים. בעזרת כוח שכזה השמדתם של היהודים, שבוצעה במסגרת תיעוד הרבה פחות יעילה,הייתה יכול להיות מושלמת ומהירה להפליא. אבל לא אשתהה בהיבט החשוב הזה של בעיית הביטחון. התהיות שאני רוצה לחלוק אתכם עוסקות דווקא בשינוי הזהות הפוליטית ומערכות היחסים הפוליטיות הקשורות לטכנולוגיות בטחון. השינוי הזה כול כך קיצוני שאנחנו יכולים לשאול בצדק לא רק אם החברה שבה אנו חיים היא דמוקרטית, אלא גם האם אפשר לתאר אותה עדיין כפוליטית.
כריסטיאן מאייר((Meierהראה איך במאה ה5באתונה התרחש שינוי בהמשגה של הפוליטי, שינוי שהיה מבוסס על מה שהוא כינה "פוליטיזציה" (politisierung) של האזרחות.בזמן שעד לאותו רגע השייכות לpolisנקבע על ידי מספר תנאים ומעמדות חברתיים מסוגים שונים – לדוגמה שייכות לאצולה או קהילה תרבותית מסוימת, איכר או סוחר,בן למשפחה מסוימת וכו' – מעתה ואילך אזרחות תהיה הקריטריון העיקרי של הזהות החברתית.
"התוצאה הייתה קונספציה בלעדית ליוון של מושג האזרחות, שבה העובדה שאדם היה צריך להתנהג כאזרח קיבלה צורה מוסדית. השייכות לקהילה כלכליתאו דתית ירדה לחשיבות משנית. האזרחים של הדמוקרטיה ראו בעצמם כחברים בpolisרק כול עוד הם התמסרו לחיים פוליטיים. polisוpolititeia-, עיר ואזרחותהסמיכו (constituted) והגדירו אחד השני. אזרחות, באופן הזה, הייתה לצורת-חיים, בכך שהpolisהיווה מרחב שונה בתכלית מהoikos, הבית. פוליטיקה, לפי כך,הייתה למרחב ציבורי חופשי וככזו עמדה מנגד למרחב הפרטי, שהיה בחזקת הצורך. [was the reign of necessity] על פי מאייר התהליך היווני הבלעדי הזה של הפוליטיזציה עבר בירושה לפוליטיקה המערבית, היכן שהאזרחות נשארה גורם מכריעה.
ההיפותזה שהייתי רוצה להציע כאן היא שהיסוד הפוליטי המכריעה הזה נכנס לתהליך היפוך, חסר תקנה, שאותו אפשר רק להגדיר כתהליך של דה-פוליטיזציה.מה שהיה תחילה דרך חיים ,מצב אקטיבי במהותו ויסודו, נהיה כעת למעמד משפטי פסיבי לחלוטין, שבו האקטיבי והפסיבי, הפרטי והציבורי יותר ויותר קורסים לתוך שטח אפור, אזור של אי-הבחנה.התהליך הזה של הדה-פוליטיזציה של האזרחות הוא כה ברור וניכר שלא אשתהה עליו.
עלייתה של מדינת השליטה
————————————–
במקום זאת אנסה להראות איך פרדיגמת הביטחון ומנגנוני הביטחון שיחקו תפקיד מכריע בתהליך הזה.להתפשטות של טכנולוגיות שהומצאו במקור עבור עבריינים לכלל האזרחים יש השלכות עבור הזהות הפוליטית של האזרח.בפעם הראשונה בהיסטוריה של האנושות הזהות היא כבר לא פונקציה של האישיות החברתית וההכרה שלה על ידי אחרים, אלא פונקציה של מידע ביולוגי, שלא יכולה להיות לה יחס איתה, כמו הערבסקה של טביעת האבצע או הדיספוזיציה של הגנים בסליל הכפול של הDNA.הדבר הנטרלי והאישי ביותר הפך לגורם מכריע בזהות החברתית, שמאבדת מעכשיו את האופי הציבורי שלה.
אם הזהות שלי מוגדרת מעתה בידי עובדות ביולוגיות שבשום אופן לא תלויות ברצון שלי ושעליהם אין לי שליטה, אז ההבנייה של משהו כמוזהות פוליטית ואתית נהית לבעייתית מאוד. איזו מערכת יחסים יכולה להיות לי עם טביעת האצבע והקוד הגנטי שלי?הזהות החדשה היא זהות ללא אישיות, שבה המקום של הפוליטיקה והאתיקה מאבד משמעות ויש לחשוב עליו מהשלב הראשון.בעוד האזרח היווני הקלאסי הוגדר בידי החלוקה בין הפרטי והציבורי, הoikos, שהוא המרחב של השעתוק היומיומי, והpolis, האתר של הפעולה הפוליטית,אז האזרח המודרני נע לכיוון שטח אפור בין הפרטי והציבורי, או אם להשתמש במונחים של הובס, הגוף הפוליטי והפיסי.
ההתגשמות במרחב של השטח האפור הזה היא מצלמות האבטחה ברחובות והכיכרות של הערים שלנו. הנה שוב מנגנון שהומצא עבור בתי הסוהר והורחב לשטח הציבורי.אבל ברור כי המרחב המצולם במצלמת באבטחה הוא כבר לא agoraונהיה ליצור כלאיים בין הציבורי לפרטי; שטח אפור, בלתי ניתן לבחנה, בין בית הסוהר והפורום.הטרנספורמציה של המרחב הפוליטי היא בהחלט תופעה מרוכבת ומעורבים בה סיבות רבות שביניהם להולדת הביו-כח שמור מעמד מיוחד.העליונות של הזהות הביולוגית על הזהות הפוליטית קשורה לפוליטיזציה של החיים החשופים במדינות המודרניות.
אבל אל לנו לשכוח שהאיחוד של הזהות החברתית עם הזהות הגופנית (body identity ) התחיל עם הניסיון לזהות את העבריין הסדרתי. אין אנו אמורים להיות מופתעיםאם כיום מערכת היחסים הנורמלית בין המדינה לאזרחים היא זאת של חשד, תיוק משטרתי ושליטה. את העיקרון הלא-נאמר שמושל בחברה שלנו אפשר לנסח כך:כול אזרח הוא טרוריסט פוטנציאלי. אבל מה היא מדינה הנמשלת בעיקרון שכזה? האם אנו עדיין יכולים להגדירה כמדינה דמוקרטית?האם אנו אפילו יכול לכנותה פוליטית? באיזו מין מדינה אנו חיים היום?
אתם כנראה יודעים שמישל פוקו בספרו לפקח ולהעניש ובהרצאותיו Collège de Franceשרטט קלסיפיקציה טיפולוגית של המדינות המודרניות. הוא הראה איך המדינה של העידן העתיק,שאותה הוא כינה המדינה הטריטוריאלית או הריבונית ושהמוטו שלה הוא faire mourir et laisser vivre, התפתחה למדינת האוכלוסייה ולמדינת המשמעת,שהמוטו שלה התהפך עתה לfaire vivre et laisser mourir, כי מעתה תדאג לחיי האזרחים על מנת לייצר גופים בריאים, ממושמעים וברי ניהול.
המדינה שבה אנו חיים כעת היא כבר לא מדינת משמעת. ז'יל דלז מציעה שנקרא לה État de contrôle, או מדינת שליטה, מכיוון שמה שהיא מבקשת כעת הוא לא לפקוד על סדר ולהטיל משמעת אלא לנהל ולשלוט. ההגדרה של דלז נכונה, מכיוון שלנהל ולשלוט לא בהכרח באים בכפיפה אחת עם סדר ומשמעת.אף אחד לא ביטא זאת טוב יותר כמו קצין המשטרה, ש-, לאחר המהומות בגנואה 2001 הכריז שהממשלה לא רצתה מהמשטרה שתשמור על הסדר אלא שתנהל (manage) אי-סדר.
מפוליטיקה לשיטור
—————————
הוגים פוליטיים אמריקאים שניסו לנתח את השינויים החוקתיים שחלו עם הPatriot Actוחוקים אחרים שבאו בעקבות ספטמבר ה11 מעדיפים לדבר על מדינת ביטחון. אבל מה הכוונה כאן לביטחון? זה היה בעת המהפכה הצרפתית שרעיון הבטחון – sureté, איך שהיו אומרים – היה קשור להגדרה של המשטרה.החוקים של מרץ ה16 1791 ואוגוסט ה11 1792 הכניסו לחקיקה הצרפתית את רעיון ה police de sureté (משטרת בטחון), שלרוע המזל תהיה לו היסטוריה ארוכה במודרניות.אם תקראו את הדיונים שנערכו לפני ההצבעה על החוקים הללו תראו שהמשטרה והביטחון מגדירים זה את זה, אבל אף אחד מהדוברים (Brissot, Heraut de Séchelle, Gensonné)לא יכולים להגדיר משטרה או בטחון כשלעצמם.
הדיונים התמקדו על המצב של המשטרה ביחס לצדק והכוח השיפוטי. גנסון (Gensonné) התעקש שהם "שני כוחות שונים ומופרדים", ואם זאת, בזמן שהפונקציה של הכוח השיפוטי ברורה,לא ניתן להגדיר את התפקיד של המשטרה. ניתוח של הדיונים מראה שהמקום והפונקציה של המשטרה לא ניתנים להכרעה, ומוכרחים להישאר בלתי ניתנים להכרעה, משום שאם היא תתאחד באמת עם ( absorbed ) הכוח השיפוטי, אז היא לא תוכל להתקיים יותר. זהו הכוח שנתון אך ורק לשיקול הדעת של קצין המשטרה ושעדיין מגדיר את פעולותיו היום,והוא, במצב של סכנה ברורה ומידית לסדר הציבורי משמש כריבון. אבל אפילו כאשר הוא מפעיל את הכוח הזה שנתון רק לשיקול דעתו, השוטר לא באמת מקבל החלטה, או אוכף, כמו שנהוג לומר, את החלטת השופט.כול החלטה היא החלטה בדבר הסיבות בזמן שהשוטר פועל על האפקטים, שמהגדרתם בלתי נתונים להחלטה.
השם של היסוד הבלתי נתון להחלטה הוא כבר לא, כפי היה במאה ה17, raison d’État, או מסיבות המדינה. אלא "מסיבות ביטחוניות". מדינת הביטחון היא מדינת המשטרה,אבל, שוב, בתאוריה השיפוטית, המשטרה היא מעין חור שחור. כול מה שאנו יכולים לומר זה שכש- "מדע המשטרה" הופיע לראשונה במאה ה18, "המשטרה" מוחזרת לאטימולוגיה שלה מה- politeiaהיוונית וככזו עומדת מנגד ל"פוליטיקה". אבל עכשיו מפתיע לראות שה "משטרה" באה בכפיפה אחת עם הפונקציה הפוליטית האמתית,בזמן שהמונח פוליטיקה שמור למדיניות חוץ. מכאן ש וואן ג'אסטי (Justi), במאמרו על Policey-Wissenschaft, מכנה את מערכת היחסים של המדינה למדינות אחרות Politik,ומכנה את היחס של המדינה לעצמה Polizei. כדאי להשתהות על ההגדרה הזאת: "משטרה היא היחס של המדינה לעצמה".
ההיפותזה שאני מבקש להציע כאן היא ש-, בעודה מניחה עצמה בסימן הבטחון, המדינה עזבה את תחום הפוליטיקה ונכנסה לשטח הפקר,שאת הגאוגרפיה שלו וגבולותיו אין אנו עדיין מכירים. מדינת הביטחון, ששמה מצביע על העדר דאגות (securus from sine cura) צריכה, להיפך, להדאיג אותנו מאוד בדבר הסכנות שהיא עורבת לדמוקרטיה בגלל שבתוכה החיים הפוליטיים נהיו לבלתי אפשריים, בזמן שדמוקרטיה היא בדיוק האפשרות לחיים פוליטיים.
לגלות מחדש צורת-חיים
————————————-
אבל הייתי רוצה לסכם – או מוטב, פשוט להפסיק את ההרצאה שלי (בפילוסופיה, כמו באומנות, אין אפשרות לסיכום, אפשר רק לנטוש את העבודה שלך) -עם משהו, שעד כמה שאני צופה עכשיו, היא הבעיה הפוליטית הדחופה ביותר. אם המדינה שעומדת מנגידינו היא מדינת הביטחון שאותה תיארתי, עלינו לחשוב מחדש על האסטרטגיות המסורתיות של העימות הפוליטי. איך נפעל? באיזו אסטרטגיה נשתמש?
פרדיגמת הבטחון רומזת שכול צורה של התנגדות, כול ניסיון אלים פחות או יותר להרוס את הסדר מהווה הזדמנות למשול בפעולות הללו ולנהל אותם בדרך המועילה לו. זה ניכר היטב בדיאלקטיקה שקושרת את הטרור[יזם] והמדינה במערבולת אכזרית ואין סופית. עם תחילת המהפכה הצרפתית, המסורת הפוליטית של המודרניותהחשיבה שינויים רדיקליים בצורת תהליך מהפכני כ pouvoir constituant, הכוח המייסד (constituent power) של סדר מוסדי חדש. אני חושב שעלינו לנטוש את את הפרדיגמה הזאת ולנסות לחשוב על משהו כמו puissance destituante, כוח נטישה [destituent power] טהור, שלא יכול להיתפס במערבולת הביטחון.זהו אותו כוח נטישה מהסוג שוולטר בנימין חשב עליו במאמרו ביקורת האלימות, כאשר ניסה להגדיר אלימות טהורה ש"תשבור את הדיאלקטיקה השקרית של האלימות מכוננת החוק והאלימות המנציחה את החוק"
כמו לדוגמה שביתת הפרולטריון הכללית של סורל. [Sorel] "עם שבירת המעגל הזה", הוא כותב לקראת סוף המאמר "נשמר בידי צורות מיתיות של החוק, הדחייה של החוק יחד עם כול הכוחות שבהם הוא תלוי, ולבסוף על הפלתה של המדינה, עידן היסטורי חדש נולד."בזמן שכוח מייסד הורס את החוק רק בשביל ליצור אותו מחדש בצורה חדשה, כוח הנטישה – בתנאי שהוא מדיח אחת ולתמיד את כול החוק – יכול להוליד עידן היסטורי חדש באמת.
אני חושב שכוח דחייה טהור שכזה הוא לא משימה קלה. בנימין כתב פעם שאין דבר כה אנרכי כמו הסדר הבורגני. באותו מובן, פאזוליני בסרטו האחרון אומר באמצעות אחד אדוני סאלו לעבדים שלהם: "האנרכיה האמתית היא האנרכיה של הכוח."וזה בדיוק משום שהכוח מייסד עצמו באמצעות הכללה (inclusion) ולכידת האנרכיה והאנומיה שכול כך קשה לקבל אליהם גישה ישירה; כול כך קשה לחשוב היום על משהו כמו אנרכיה אמתית או אנומיה אמתית.אני חושב שפרקטיקה שתצליח בלחשוף את האנרכיה והאנומיה הלכודה בטכנולוגיות הביטחון יכולה להוות כוח נטישה טהור. מימד פוליטי חדש נהייה אפשרי רקכאשר אנו תופסים ודוחים את האנרכיה והאנומיה של הכוח. אבל זו לא רק עבודה תיאורית: זה אומר קודם כול גילוי מחדש של צורת-חיים, גישה לצורה חדשה של אותם החיים הפוליטיים שאת זיכרונם מדינת הביטחון מנסה בכול מחיר לבטל.
מאנגלית: יבגני ברנר
היום אנו מציינות/ים ארבע שנות פעילות לארגון "אחדות". הארגון שהוקם על ידי מספר א/נשים באזור המרכז ב2010, התגבש וגדל באופן משמעותי במהלך השנים שעברו. האנרכיסטים/ות ברחבי הארץ שחשו כי הן/ם בודדים/ות בתפיסתן/ם המהפכנית – גילו כי אינן/ם לבד, והחלו להתאחד כדי להוות גורם משמעותי בנוף המקומי. עוד ועוד פעילות/ים מערים שונות ברחבי הארץ מגלות/ים האחד/ת על השני/ה, ומקימות/ים תאים נוספים של "אחדות". הפעילות/ים ממשיכות/ים להילחם, שכם אל שכם, בסולידריות, עם אוכלוסיות מוחלשות, מדוכאות ומנושלות ברחבי הארץ. הפעילים/ות ממשיכים/ות להיאבק למען הגשמת החזון האנרכיסטי, למען שינוי חברתי מהפכני, ולמען פירוק המנגנונים והמבנים המדכאים, המנצלים והפוגעים בכל איש/ה ברחבי הארץ וברחבי העולם הקפיטליסטי. פעילות/י הארגון הפדרטיבי המתרחב ממשיכים/ות ועוד תמשכנה לאתגר את מוסדות המדינה וההון,עד לנפילת משטר הדיכוי הקפיטליסטי-מדינתי-היררכי, והגשמת הסוציאליזם החירותני, ביצירת חברה צודקת,חירותנית, שיוויונית וסולידרית.
מאת ואדים גרייבסקי מKRAS-IWA – על השיטה הפוראיסטית של התארגנות מהפכנית.
תרגמה מאנגלית: א. גלבר
————-
הארגון אינו מטרה בפני עצמו, אלא רק אמצעי להשגה מוצלחת של מטרות שנקבעו מראש – אמיתה אנרכיסטית ישנה.
אנחנו קומוניסטים. אבל לא בצורה הוולגרית והמעוותת שצצה לנגד עינינו תמיד מדפי העיתונות, ערוצי הטלוויזיה והרדיו ("המשטר הקומוניסטי", "המדינה הקומוניסטית", "המפלגה הקומוניסטית" ועוד). הקומוניזם האמיתי הוא אנרכיסטי, חסר מדינה, נטול סמכות, חופשי וחירותני. רק לפני כמאה שנה בסך הכול, כשהתייחסו לקומוניסטים, היית יכול להיות בטוח בסבירות של כמעט 100% שהכוונה הייתה לאנרכיסטים. רק בשנת 1917 הבולשביקים חטפו את המושג, עיוותו את משמעותו והפכו אותו לבדיחה הגדולה של העולם כולו. אנחנו קומוניסטים במובן הישן הזה, שעדיין לא נגנב: במובן של הקומונה וההתאגדות החופשית. כשאנשים בעלי עניין מחליטים יחדיו ובצורה משותפת (במסגרת של אסיפות כלליות) בכל הנוגע לדרך בה הם חיים ולפעילות שיש לבצע כדי לקיים את הסיוע ההדדי. וזאת בשעה שהם משתמשים בטובין של כדור הארץ במשותף – כפי שהאנשים נהנים מזיו השמש המאירה לכול, כפי שהציג זאת סילבן מרשל, משורר אנרכיסטי בן המאה ה-18.
אסיפות כללית
אנחנו קומוניסטים לא רק בראיית חזוננו, שלמען קיומו העתידי אנו נאבקים. אנחנו קומוניסטים גם בדרך המאבק שלנו.
אנחנו משוכנעים שרק אסיפות כלליות של האנשים העובדים בתעשיות ובשירותים, רק האסיפות הכלליות של תושבי השכונות, אזורים ומקומות שונים, יכולות להחליט איך ומתי לפתוח בשביתה או מרד, כיצד לארגן הפגנות ופגישות המוניות, כיצד להתנגד לדיכוי ולכוחות ה(אי-)סדר הקיימים. להחליט בעצמן, ללא העמדת פנים של הנציגים ה"נבחרים" או "מיופי הכוח", בדמות מפלגות, ביורוקרטים של איגודים מקצועיים, חברי פרלמנט או מועצות, שופטים ודומיהם… אסיפות כלליות ריבוניות שכאלה אינן הכרחיות רק לשם הצלחה במאבקינו היום, אלא הן גם משמשות כאב-טיפוס, בסיס ואבן פינה לעולם המשוחרר של מחר.
"אבל אם אתם כאנרכיסטים נלחמים למען אסיפות כלליות, ורואים בהן את הבסיס לחברה חופשית, מדוע אתם רואים צורך להקים ארגון עובדים אנרכיסטי?" – עלול לשאול אותנו כל קורא. למה זה נחוץ כאשר קיימות אסיפות כלליות?
הבה נתחיל בעובדה שאסיפות כלליות שכאלה הן נדירות מאוד ברוסיה המודרנית. המאבק כאן מונהג ומובל כמעט רק על ידי המפלגות, הפוליטיקאים והביורוקרטים של האיגודים המקצועיים. ועדת האיגוד המקצועי מחליטה מתי ולמה יש לשבות, והאסיפה נפגשת רק כדי לאשר את ההחלטות שכבר נפלו. המחשבה הרווחת היא שההמונים "הנבערים" אינם מסוגלים לשום דבר מעבר לזה. ה"מסורת" הרעה הזו חייבת להישבר בכל מחיר! לכן זה חיוני לאחד אנשים במטרה להגן על עיקרון הריבונות של האסיפות הכלליות.
אבל גם האסיפות הכלליות אינן מספיקות היום. בצרפת, שלא כמו ברוסיה, המסורת של האסיפות הכלליות קיימת. הן מתכנסות כמעט תמיד ברגע ששביתה רצינית פורצת. אבל מהר מאוד הן נופלות מול כוחם של הנציגים של כל סקציה או איגוד עובדים אופוזיציוני. אחרי זה, כל ההחלטות האמיתיות לגבי התהליך והארגון של המאבק נלקחות על ידי "המנהיג", ולא על ידי אסיפות העובדים. הם, "המנהיגים", נואמים, מקיימים התייעצויות, מנהלים משאים ומתנים עם הבוסים והרשויות, מקימים איגודים ומתמקחים מאחורי גבו של העובד… והאנשים ה"רגילים" נרמסים שוב תחת הקפיטליזם. והפעם, הם מוותרים על הריבונות שלהם ונותנים ל"מנהיגים" לחשוב ולהחליט בשבילם.
מדוע דברים כאלו מתרחשים?
האמת היא שהאסיפות הכלליות הן רק כלי לקבלת החלטות.
הכלי הטוב מכולם, כמובן, אך למרות זאת הוא איננו מטרה בפני עצמו.
זה נכון שאפשרי לקבל החלטות שונות לחלוטין באסיפה, כולל החלטות מיזנתרופיות, כולל החלטות על סירובם של המשתתפים ליטול אחריות, ובמקום זאת למסור אותה למספר "נציגים", מנהיגים או דיקטאטורים. לא רק הצורה, אלא גם התוכן וההרמוניה ביניהם (העובדים) הם חשובים.
ותוכנן של ההחלטות באסיפות נקבע על ידי האנשים המשתתפים בהן – על ידי הרצונות שלהם, הצרכים שלהם, אמונותיהם ותפיסותיהם. הכול תלוי בהם.
כמובן, אדם הוא יצור חברתי (ואם תרצו, זהו הייחוד הביולוגי שלו).
כמובן, התנהגותו נקבעת במובנים רבים על ידי שבטיות עמוקה וקדמונית של עזרה הדדית וסולידאריות.
אך הבה לא נתעלם מהמציאות של החברה בה אנו חיים. אלפי שנים של סמכות, שליטה ורכוש השחיתו את אישיותו של האדם באופן ניכר. הקפיטליזם והתחרותיות שלו, האגואיזם הברוטאלי, המרדפים אחרי רווח פרטי, קונפורמיות וצרכנות משחיתה הצליחו בכך במיוחד.
אנשים רבים מוכנים כעת להחליף חופש בנוחות ולהסתפק בפירורים שהורווחו במאמצים מינימאליים ובמיעוט מאבקים ככל הניתן.
אנחנו חיים בחברה חולה ובעולם אבסורדי.
אבל אנשים חולים תמיד נגועים בצורה שונה.
האִישִׁיּוּיוֹת המודרניות מושחתות ומנוונות במידה שונה. אנחנו לא מדברים עדיין על שליטים, עשירים, מנהלים ובנקאים: זה ברור שהארנק שנמצא בכיס ימינם מחליף לעתים קרובות את הלב שנמצא בשמאלם. אך גם בקרב הפועלים ישנם אנשים ונשים שאינם חושבים על שום קרע עם הקפיטליזם והסמכות, ושאינם מעוניינים להשתלט על נטל ניהול החיים שלהם עצמם.
אז אם אנחנו רוצים שהאסיפות יישארו גופי קבלת ההחלטות העצמאיים, ושאנשים מהשורה יהיו האדונים של מאבקם וגורלם – חובה על התומכים בכך להתאחד ולהגן היטב על זכות זו.
לשם כך הארגון המהפכני הוא הכרחי: הוא חייב לאחד בתוכו אנשים שרוצים ויכולים במודע להיאבק למען ניצחון החופש, הסולידאריות והחלשת הסמכות; כדי שאנשים יוכלו להסכים במשותף על איך הם יחיו; למען חברה המבוססת על ההגשמה העצמית של האישיות ועל תיאום המאמצים האנושיים במסגרת האסיפות הכלליות; למען היכולת השווה של כולם להשתמש בטובין של העולם – עבור הקומוניזם האנרכיסטי. אף אם רק מעטים יצטרפו היום לארגון הזה, אנו סמוכים ובטוחים שבמוקדם או במאוחר רעיונותינו הברורים כשמש ישכנעו את הרוב המכריע של המין האנושי וישנו את העולם כולו.
לא מפלגה פוליטית ולא קבוצה אידיאולוגית…
האם זה אומר שאנחנו, חסידי הקומוניזם החופשי, צריכים לבנות מפלגה פוליטית ולהיאבק למען כוח פוליטי?
המילה "מפלגה" באה משורש שאיננו תומכים בו: מהמילה "פֶּלֶג", פלג של אנשים הפועל בשם ובשביל שאר האנשים.
המפלגה נוצרה על ידי אנשים ונשים שמתיימרים/ות לקחת את תפקיד המנהיגים ו"הנציגים", ורוצים כי אנשים מהשורה יפקידו בידם את מילוי התפקיד של ניהול מאבקיהם וחייהם.
חברי המפלגות פועלים תמיד "מלמעלה", אפילו כאשר הם עובדים "למטה", בסביבת העם.
הם מבטיחים לאנשים והנשים "הקטנים": "הפקידו בידינו את הסמכות לייצג את האינטרסים שלכם ואז אנחנו…"
והאדם העני (כמו דנאה המהופנטת בתעתוע גשם הזהב של זאוס) הולך בהכנעה או אף באקסטזה לתת את קולו, זמנו, כוחו, ידיו, מוחו… כלומר, לוותר על עצמו, ו"להצטרף למועדון".
אין זה משנה באיזו מפלגה מדובר: מפלגה פרלמנטארית או מפלגת "אוואנגרד".
במקרה הראשון, מנהיגיה מתיימרים לייצג את האינטרסים של קבוצות שונות בחברה הקיימת, מבטיחים הכול לכל האנשים, אך בסופו של דבר מספקים את בעלי הממון והשררה.
במקרה השני, המנהיגים מכריזים על עצמם כפלג "המתקדם" של העם, סוג של אליטה טבעית שפשוט לא מובנת ולא מוערכת על ידי השליטים הנוכחיים.
אך משימותיהן של המפלגות הן זהות תמיד ובכל מקום: לצבור כוח, לכונן ממשלה ולאנוס את החברה מלמעלה.
לא, איננו מעוניינים לבנות מפלגה!
אך גם איננו רוצים להישאר קבוצה אידיאולוגית ותעמולתית, הגם שאנו נאלצים לפעמים לנקוט בכך תחילה.
התיאוריה מתה בלא הפרקטיקה; מאמצי המוח במגדל השן הם חסרי שיניים ללא חיים אמיתיים מחוצה לו. הרעיונות מניעים את העולם רק כשהם הופכים לכוח חברתי.
איננו מעוניינים להגביל את עצמנו להפצה פשוטה של רעיונותינו. זה מעט מאוד בשבילנו להיות "בתוך ההמון" ולדבר עם אנשים ונשים כמונו. אין זה מספיק עבורנו לבקר בפגישות ההמונים, באסיפות השובתים וביוזמות דיירים, ולעשות תעמולה למען ריבונות האסיפות הכלליות ולמען פעולה ישירה.
אנחנו מוצאים שהכרח כי תנועה חברתית חזקה תעמוד באופן מודע על הקרקע הרעיונית שלנו ותיאבק למען החופש.
לא, איננו רוצים להיות קבוצה אידיאולוגית שמנתחת ומסנתזת את האירועים ושמגבהיה ה"מדעיים" וה"תרבותיים" מדריכה את "אחיהם ואחיותיהם המובילים והמבינות ממעמד הפועלים" (עם יהירות מוסווית פחות או יותר).
אנו שואפים להיות תנועה חברתית שתהרוס את הסדר החברתי הקיים ותיצור במקומו אחד חדש.
המאבק נגד העולם הקיים, הכולל ניצול, שליטה, סמכות וחוסר צדק, מתחיל בהתנגדות נגד כל פלישה לחיינו ולחירותנו.
עם השביתות בדרישה להעלאת שכר והפחתה של זמן העבודה (דהיינו הגבלת זמן הניצול שלנו והרחבת הזמן החופשי שלנו להתפתחות אישית). עם המחאות כנגד בניית בתי עשירים עבור אנשים בעלי ממון וכנגד התכנון מחדש של העיר המסחרית בגושי המגורים שלנו. בעמידה כנגד בנייה או מיקום של מבנים תעשייתיים ומבנים לייצור אנרגיה שפוגעים בבריאות האנושית ובטבע.
במילים אחרות, בפעולות הצנועות נגד הניצול שאנו עוברים, כדי להגן על הזכויות והאינטרסים שלנו במערכת החברתית הקיימת, כאשר לעת עתה אין אנו יכולים לבטל אותה.
זה נוגע קודם כל לעולם העבודה. אנחנו נתונים לניצול ודיכוי בכל מקום:
בעבודה ובמשפחה, היכן שאנחנו חיים והיכן שאנחנו לומדים… אבל הסְּפֵרָה העיקרית שבה זכויותינו מושמטות מאיתנו נמצאת היכן שמונח בסיס העבדות היומית: מקום העבודה.
הוא הונח על ידי הקפיטליזם במרכזו של המכניזם המפלצתי וחובק-כול של השפלתנו ושיעבודנו.
במכירת עבודתנו, ידינו ומוחותינו, אנו מבזבזים את רוב חיינו במקום העבודה, ומבזבזים את שאר הזמן כדי להתאושש מעט, להירגע, לישון מספיק וכדי להביא את עצמנו לסדר יחסי.
בדיוק שם, אנחנו מצומצמים לתפקיד של מכונה חיה בסביבה של מכונות אחרות, פלסטיות או מתכתיות, בדיוק שם אנו יוצרים את רוב העושר הנחוץ לחיים – ואנחנו תלויים שם לחלוטין בכל גחמה של האדונים שלנו (בוסים או ראשים) המנכסים לעצמם את התוצרת המופקת על ידינו…
זו הסיבה, אפוא, מדוע אנו שואפים לשים את תחום העבודה שלנו (התאגיד או השירות שבו אנחנו עובדים, בית הספר או האוניברסיטה שבהם אנחנו לומדים) במרכז ההתקוממות שלנו נגד המדכאים אותנו: ההון והמדינה.
… לא איגוד מקצועי רגיל…
אך במקרה כזה, עליך להצטרף לאיגוד עובדים או (אם הם לא אוהבים אותך מסיבה כלשהי!) ליצור איגודים חדשים, יאמר הקורא. אבל אנחנו חייבים לומר פעם נוספת: לא!
האיגודים המקצועיים צמחו במאה התשע-עשרה (ברוסיה, במאה העשרים), כשהם מחליפים לרוב את ארגוני היצרנים שמוססו והוכשלו על ידי הקפיטליזם: הגילדות. הגילדות נוצרו על ידי עובדים יצרנים שאיחדו את עצמם בארגונים מקצועיים, העובדים לסייע הדדית האחד לשני בחיים ובעבודה, לארגן את תרבות העבודה ולסעוד את אנשי הארגון, בהווה או בעבר, החולים והמבוגרים.
איגודים רבים פעלו כאשר קבוצות התקוממו ונאבקו למען העלאת שכר וקיצור משך יום העבודה. הם פעלו תכופות על-פי שיטות מהפכניות, ארגנו שביתות כלליות ומיליטנטיות. הם הפכו לליבה של תרבות עובדים שנאבקה בציביליזציה הקפיטליסטית. הם הכריזו על מטרותיה של המהפכה החברתית בגלוי.
אבל לאיגודים מקצועיים אלה (אפילו המהפכניים ביותר שבהם) הייתה נקודת תורפה:
האיגודים המקצועיים נבנו בהתאם לצרכי האוכלוסייה העובדת בחברה הקיימת. ראשית-כול, לפי צרכים חומריים וכלכליים.
לאור עוניים של האנשים במאה התשע-עשרה ובתחילת המאה העשרים, היה נראה כי הקפיטליזם אינו יכול לספק את הצרכים הבסיסיים שלהם, וכי אפשרי לסחוט ממנו ויתורים צעד אחר צעד, לדחוק אותו בסופו של דבר לפינה, ולחסלו. אבל העובדים הפסידו בקרב.
נהיה ברור שהמערכת הקפיטליסטית התעשייתית יכולה לארגן את ייצורו של ההמון חסר הפנים עבור המוני צרכנים חסרי פנים. כמובן, הסחורה התעשייתית הייתה באיכות ירודה לעומת יצירות המופת שנוצרו בידי האמנים בימי הביניים, אבל זה היה זמין בשביל כל עני "ממוצע".
יתר-על-כן, התברר שהבורגנות והמדינה יכולות די בקלות לקבל דרישות שכר רבות של עובדים ולרצות אותם… על חשבון עובדים אחרים. הן יכולות להעלות את שכר העובדים של כל תאגיד שובת, אך בד בבד הן יכולות להעלות את מחירי הייצור והסחורות.
או שהן יכולות להפחית את זמן העבודה, אבל בו-זמנית לעשות אותה יותר אינטנסיבית ולגרום לעובדים להשקיע יותר אנרגיה וכוח בזמן קצר יותר.
הדבר נהיה ברור:
ההרס של המערכת הקיימת והבלתי-צודקת אינו נובע בהכרח רק מצרכים חומריים וכלכליים. גם העבד יכול להעדיף לחיות בביטחון תזונתי ובנוחות עם אדון "טוב" ובלא כל אחריות, מאשר להוביל אורח חיים של אדם חופשי הנתון לסיכונים רבים.
כאשר הם מעדיפים להישאר בשולי מסגרת הסדר הקיים ולא להיאבק באופן ישיר למען חברה חדשה, איגודי העובדים היו פתוחים עבור אנשים בעלי כוונות ומטרות שונות מאוד.
בכללם גם אלו שלא היו נחושים להיפרד מהקפיטליזם ומהמדינה, ושרק חיפשו אחר מנהלים "הוגנים" יותר בשביל עצמם – בדמותם של מנהיגי מפלגות סוציאליסטיות, ולאחר מכן "קומוניסטיות".
בהפקדת המאבק למען האינטרסים שלהם בידי החמדנים מחפשי הכוח הללו, חברי איגודי העובדים הגבילו את עצמם, בצורה וולונטרית, להגנה על דרישותיהם החומריות והמיידיות ועל תנאים טובים לעבדות שלהם עצמם.
ואז נוצרה דואליות: המפלגות הפוליטיות מנהלות מאבק פוליטי, ואילו איגודי העובדים מנהלים מאבק כלכלי.
נוסף-על-כך, איגודי העובדים בנו את עצמם מחדש בהדרגתיות לפי אותה תכנית של "ייצוג" אינטרסים. בתוך הארגונים הללו, הביורוקרטיה צמחה, פרחה והתחזקה וחברים מהשורה נהפכו יותר ויותר לנִצָּבִים פשוטים – שמשלמים ומוציאים לפועל את ההחלטות שהתקבלו.
לבסוף, האיגודים המקצועיים הפכו למפלצות הביורוקרטיות הגדולות האלה, שעם קיומן כל אחד מסתדר וסומך רק על עצמו, ושקיומן פירושו רק דבר אחד: הריסה, חורבן.
איננו מעוניינים לארגן איגוד עובדים רגיל ונטול-אידיאולוגיה ש"פתוח עבור כל העובדים" מפני שאיננו מעוניינים להסתפק בשיפור קט של העבדות שלנו, איננו מעוניינים לקרוע את השרשרת החיה של מאבקינו עם מערכת רבת-עוצמה שתפריד ותחלק אותה לנושאים כלכליים, פוליטיים, מוסריים, אידיאולוגיים, תרבותיים… לא, אנו שואפים לא רק לחיים טובים יותר, אלא גם לדרך אחרת. אנו רוצים להיות חופשיים!
…אבל איגוד עובדים אנרכיסטי…
הארגון המהפכני שייווצר על ידינו לא יהיה מפלגה ולא איגוד מקצועי רגיל.
בבסיסו, זהו איגוד עובדים (סינדיקאט) מפני שהוא מאחד אנשים עובדים שמתנגדים לניצול ולדיכוי היומיומיים, ולכן נאבק למען קיצור זמן העבודה ולמען שיפור התנאים החומריים והמוראליים שלהם.
אבל השיפור הזה אינו מטרה בפני עצמו, אלא רק אמצעי לגרום להתעוררות הסולידאריות והעזרה ההדדית הרדומות אצל כולנו, על מנת לעורר השראה להתקוממות מהפכנית נגד הסמכות והרכוש, נגד חוסר השוויון והדיכוי. רק אם נגן על זכויותינו ועל האינטרסים שלנו זה לצד זה, נוכל אנו העובדים להתגבר על האגואיזם, לשקם את כבוד האדם, ולהתעורר משינה עמוקה בת מאה שנים.
להיעשות מודע לכך שבשביל השחרור העצמי שלנו עלינו לחסל את כל מערכות הייצור וניהול החיים הקיימות, ולהחליף אותן בחדשות: קומוניזם חופשי, נטול-מדינה, אנרכיסטי.
ולכן, ארגוני העובדים המתקוממים שלנו (מקצועיים ובין-מקצועיים) הם בו-זמנית גם ארגונים אידיאולוגיים. הם אינם נוצרים על קרקע האינטרסים הכלכליים המיידיים, אף-על-פי שהם נאבקים גם כן למענם, וגם על חזון של עולם חדש. אנחנו בעד ארגון עובדים אנרכיסטי מודע. שיהיה חופשי מביורוקרטיה, פוליטיקאים וקרייריזם; שכל ההחלטות בו יתקבלו על ידי האסיפות הכלליות או (ברמה גבוהה מהרמה המקומית) על ידי נציגים של מספר אסיפות כאלה. יתר-על-כן, הנציגים הללו אינם "נציגים", אלא רק "קולות" של אנשים שנתנו להם מנדט מוגבל עם הוראות מדויקות.
מה פדרציה כזו של אנשים עובדים צריכה לעשות?
האיגודים שיצרו אותה צריכים לעשות עבודה תעמולתית ותרבותית באופן אידיאלי, להפיץ ברבים את השאיפות והעקרונות של האנרכיזם הקומוניסטי במילה ובמעשה. הם חייבים להכין, לארגן ולהוביל שביתות ופעולות התקוממות אחרות נגד העוולות של המדינה וההון. ובאותו זמן, חברי האיגודים צריכים לפעול בצורה אנרכיסטית באסיפות הכלליות הגדולות של אחת או מספר תעשיות או שירותים, באסיפות וביוזמות של דיירים ועוד, בציפייה שהאסיפות האלה הן שיחליטו בשאלות עקרוניות של מאבק וחיים, ובעמידה שלהן כנגד ההשפעה והכוח של המפלגות הפוליטיות, איגודי העובדים והמנהיגים.
במילים אחרות, האנשים חייבים לקיים ולהגן על הפעולות הישירות והקומוניזם החירותני.
המטרה שלנו היא שהמוני האנשים העובדים ימירו עצמם לעמדות אנרכו-קומוניסטיות מודעות, שיתחילו לחשוב ולפעול כאנרכו-קומוניסטים, ללא קשר לשאלת חברותם או אי חברותם באיגודינו. ואז, הניצנים הכה נדירים ולא יציבים של ההתנגדות שתיווצר על ידם (על ידי האסיפות הכלליות ונציגיהן) יוכלו להפוך בעתיד למבנים יציבים ורגילים של הארגון העצמי והניהול העצמי בבסיס הקומוניזם החירותני.
ואז, בערב אחד גדול, אנו כולנו, מנוצלים ומדוכאים, אבל מעוררי השראה מהכוחות הרעיוניים של האנרכיזם הקומוניסטי, נמשיך בדרכנו הנחושה והאחרונה, אל המבצר האחרון והסופי של העולם הישן.
מקור: http://libcom.org/library/social-revolution-revolutionary-organization-foraist-alternative
Unity • אחדות • الوحدة • Единство 