מרקסיזם, חירות והמדינה / מיכאיל באקונין

פרק ראשון הקדמה13941009_335265313528926_1297795946_n.png

אני דורש נחוש של האמת, ואף יותר מכך, אויב מר של הפנטזיות שמקדמת "מפלגת הסדר"1, נציגה הראשית של השחיתויות, הדתיות, המטהפיסיות, הפוליטיות, המשפטיות, הכלכליות והחברתיות, מעבר עד להווה, במטרה לשעבד ולהתאכזר בעולם; אני מעריץ מושבע של חירות; אני מחשיב את החירות כמצב היחיד בו חוכמה, כבוד ואושר אנושי יכולים להתפתח; ואין בכוונתי ל"חירות" רשמית, כזו שנמדדת, מורשת ברישיונות, נמדדת ומנוהלת עלידי המדינה, שקר וכזב שמייצגים את הפריווילגיות של המעטים שנחות על חשבון עבדות כל השאר; גם אין בכוונתי לחירות האינדיוידואלית, האנוכית והאכזרית, זו שמקודמת במרמה עלידי חסידי רוסו2 וכל שאר הזרמים של הליברליזם הבורגני אשר מחשיבים את הזכויות של הפרט כמוגבלות עלידי זכויות המדינה, ולכן הכרחי להסיק מכך שהתוצאה תהיה ביטול מוחלט של זכויות הפרט.
להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

רכוש וחופש / דוויד גרבר – מתוך חוב: 5,000 השנים הראשונות

ספרו רב המכר של האנתרופולוג דייוויד גרבר על הכלכלה העולמית, המוסר והתרבות, שיצא ב2011, ממשיך להיות אחד מספרי האנתרופולוגיה הנמכרים, המצוטטים והמשפיעים ביותר בתרבות הפופולרית כיום, גם בתוך העולם האקדמאי עצמו. גרבר הוא אקטיבסט, אנרכיסט ומנהיג פוליטי, אשר נחשב אחד האנשים החשובים ביותר בתנועת Occupy Wall Street, ואחד האנתרופולוגים הפופולרים ביותר כיום בזירה הציבורית. לפנינו תרגום לעברית ראשון של קטע מספרו.

____

13522792_1278482602176922_5956004682213071020_oאם עפודתו של אפלטון מעידה עד כמה הבלבול המוסרי שהחוב הכניס לחיינו עיצב את מסורות החשיבה שלנו, החוק הרומאי מגלה עד כמה הוא עיצוב אפילו את המוסדות המוכרים לנו ביותר.

תיאורטיקן החוקים רודולף וון יהרינג העיר הערה שהתפרסמה בנוגע לכך שרומא כבשה את העולם שלוש פעמים: בפעם הראשונה באמצעות צבאותיה, השנייה דרך דתה, השלישית דרך חוקיה. הוא יכל היה להוסיף: כל פעם ביסודיות גדולה יותר. האימפריה אחרי הכל, השתרעה רק על חלק קטן מהגלובוס; הכנסייה הקתולית הרומאית התפרשה עוד יותר; החוק הרומאי יצר את השפה והתפישה של הסדר החוקי והחוקתי בכל מקום עולם. סטודנטים למשפטים מדרום אפריקה עד לפרו מצופים לבזבז חלק גדול מזמנם בשינון מושגים טכניים בלטינית, וזה-הוא החוק הרומאי שמספק לנו את תפישותינו הבסיסיות ביותר בנוגע לחוזים, התחייבויות, דיני נזיקין, קניין וסמכות משפטית – ובמובן רחב יותר, גם את מושגינו בנוגע לאזרחות, זכויות וחירויות, עליהם גם החיים הפוליטיים מבוססים.
יהרינג מסביר שזה היה אפשרי כי הרומאים היו הראשונים שהפכו את המשפטנות למדע מדויק. אולי, ולמרות כל זאת, זה נשאר נכון שלחוק הרומאי מספר מאפיינים מוזרים שידועים לשמצה, שבלבלו והביכו משפטנים מאז שהחוק הרומאי הוחיה בשיא ימי הביניים באוניברסיטאות באיטליה. המאפיין הנודע ביותר לשמצה מביניהם הוא הדרך בה החוק הרומאי מגדיר רכוש.בחוק הרומאי, רכוש (Dominium) היא מערכת יחסים בין אדם ודבר, שמאופיינת בסמכות מוחלטת של האדם על הדבר. ההגדרה הזאת גרמה לאין-ספור בעיות תפישתיות. ראשית כל, זה לא ברור מה תהיה הכוונה בכך שלאדם תהיה מערכת-יחסים עם חפץ דומם. לבני-אדם יכולים להיות קשרים אלו עם אלו. אך מה תהיה המשמעות של "מערכת יחסים" עם חפץ? ואם למי-שהוא תהיה כזאת מערכת יחסים, מה תהיה המשמעות של נתינת מעמד משפטי לה?
דוגמא פשוטה תספיק: דמיינו אדם לכוד באי-בודד. הוא יכול אולי לפתח מערכת יחסים מאוד אישית עם נגיד, עצי הדקל שגדלים על האי. אם הוא יהיה שם יותר מדי זמן, הוא יכול באותה מידה גם לתת להם שמות ולבזבז מחצית מזמנו בשיחות דמיוניות איתם. ועדיין, האם הם שייכים לו? אין לשאלה הזאת שום משמעות. אין שום צורך לדאוג בנוגע לזכויות קניין אם אין שם אף-אחד אחר.
בבירור אם כך, רכוש הוא לא מערכת יחסים בין אדם לדבר. זו הבנה או הסדר בין אנשים בנוגע לדברים. הסיבה היחידה שאנחנו לעתים נכשלים לשים לב לכך היא שבמקרים רבים, במיוחד כשאנחנו מדברים על זכויותינו בנוגע לנעליים שלנו, המכונית שלנו או כלי העבודה שלנו – אנחנו מדברים על זכויות שמוחזקות, כמו שהחוק האנגלי מנסח זאת, "כנגד העולם כולו" – זאת אומרת, זו הבנה בינינו לבין כל שאר האנשים על הכוכב, שהם לא יתערבו ברכוש שלנו, וכך יאפשרו לנו להתנהל איתו פחות או יותר כמו שנרצה. מערכת יחסים בין אדם אחד לבין כל שאר האנשים על הכוכב, באופן מובן, היא דבר שקשה לתפוש. קל יותר לחשוב עליה כמערכת יחסים עם חפץ.אך במציאות, כמו שניתן לראות, החופש הזה לעשות מה שרוצים מתברר כמאוד מוגבל. לומר שזה שיש בבעלותי מסור-חשמלי נותן לי "סמכות מוחלטת" לעשות איתו כל שעולה על רוחי זה אבסורד מוחלט. כמעט כל דבר שאחשוב לעשות עם מסור חשמלי מחוץ לביתי או הגינה שלי יחשב ללא חוקי, וישנו רק מספר מאוד מוגבל של דברים שאני יכול לעשות איתו בפנים. הדבר היחיד שמוחלט בנוגע לזכויות שלי על המסור החשמלי הן הזכויות שלי למנוע מאחרים להשתמש בו. למרות כל האמור לעל, החוק הרומאי אכן מתעקש שהצורה הבסיסית של רכוש היא רכוש פרטי, ושהקניין הפרטי הוא הסמכות המוחלטת של הבעלים לעשות עם נכסיו כל מה שהוא רוצה. משפטנים ימי-ביניימים מהמאה ה-12 זיקקו את זה לשלושה עקרונות: Usus (שימוש בדבר), Fructus (פירות, זאת אומרת, הנאה מהתוצרים של הדבר) וAbusus (הרס או התעללות בדבר), אבל המשפטנים הרומאים אפילו לא התעניינו מספיק כדי לפרט את זה, מאחר ובמובן מסויימים, הם חשבו שהפרטים מצויים מחוץ לרשות החוק. למעשה, מלומדים בזבזו זמן רב בוויכוחים על האם כותבים רומאים התייחסו לקניין פרטי כזכות (Ius), מאחר וזכות היא בסופו של דבר הסכם בין אנשים, והיכולת של מי-שהוא להיפטר מהקניין שלו היא לא: זו פשוט הייתה היכולת הטבעית של אנשים לעשות מה שהם רוצים כשמכשולים חברתיים לא נוכחים. אם חושבים על זה, זאת נקודת מוצא מאוד מוזרה להתחיל לפתח ממנה תיאוריה של קניין. זה ככל הנראה הוגן לומר שבכל חלק של העולם ובכל תקופה של ההיסטוריה, לא משנה אם יפן הפיאודלית או מצ'ו פיצ'ו, אם למי-שהוא הייתה חתיכת חוט הוא היה חופשי לסובב אותו, לתווט אותו, לפרום אותו או לזרוק אותו למדורה, פחות או יותר, בדיוק כפי רצונו. ובשום מקום אחר משפטנים לא מצאו את העובדה הזאת מעניינת או חשובה. בהחלט בשום מקום אחר לא ביססו תיאוריה שלמה של חוקי קניין על העובדה הזאת – מאחר ואחרי הכל, לעשות את זה אומר שהחוק האמיתי הוא סך הכל סדרה של יוצאי דופן לכלל הזה.

איך זה קרה? ולמה? ההסבר המשכנע ביותר שראיתי הוא זה של אורלנדו פטרסון: הרעיון של קניין פרטי מוחלט נובע מעבדות. אפשר לדמיין קניין כמערכת יחסים בין אדם לחפץ ולא כמערכת יחסים בין אנשים, אם נקודת המוצא היא מערכת יחסים בין שני-אנשים, כשאחד מהם הוא גם חפץ (כך עבדים הוגדרו בחוק הרומאי, הם אנשים שהם גם Res, חפץ). הדגש על סמכות מוחלטת מתחיל להיות הגיוני. המילה Dominium, שמשמעותה קניין פרטי מוחלט לא עתיקה במיוחד. היא מופיעה לראשונה רק בתקופת הרפובליקה הרומאית המאוחרת, בדיוק מתי שמאות-אלפי עמלים שבויים מלחמה החלו לזרום לאיטליה, ומתי שרומא, כתוצאה מכך, הפכה לחברת עבדים אמיתית. בנוגע למילה Dominium, היא מגיעה מהמילה Dominus שמשמעותה "אדון" או "בעל-עבדים", אך בסופו של דבר, מקורה מהמילה Domus, שמשמעותה "בית" או "אחוזה". היא קשורה כמובן למילה האנגלית Domestic (שמשמעותה ביתי), שאפילו היום יכולה לומר "(ש)חודר לחיים הפרטיים“ או כדי לדבר על המשרת שמנקה את הבית. המילה Domus חופפת לעתים עם המילה Familia (משפחה), אך כפי שאולי יעניין לדעת את התומכים ב"ערך המשפחה", המילה Familia בסופו של דבר מקורה מהמילה Famulus, שמשמעותה "עבד". משפחה במקור הייתה כל האנשים שתחת הסמכות הביתית של הPaterfamilias, והסמכות הזאת נתפשה, לפחות לפי החוק הרומאי, כמוחלטת. לגבר לא הייתה סמכות מוחלטת על אשתו, מאחר והיא עדיין הייתה במידת מה תחת ההגנה של משפחתה, אך עם ילדיו, עבדיו וכל שאר אלו שתלויים במשפחתו, הוא יכל לעשות כל שעולו על רוחו – לפחות בחוק הרומאי המוקדם, הוא יכל להכות אותם, להלקות אותם, לענות אותם או למכורם. אב אפילו יכל להוציא להורג את ילדיו, במידה והוא חשב שהם בצעו פשע שדינו מוות. עם עבדיו, הוא אפילו לא היה צריך את התירוץ הזה.

אם כך, כדי ליצור את הרעיון של Dominium, ובכך גם ליצור את הרעיונות המודרנים של רכוש פרטי מוחלט, מה שעשו המשפטנים הרומאים היה קודם כל לקחת את העיקרון של הסמכות הביתית, של הסמכות המוחלטת על אנשים, לאחר מכן להגדיר חלק מאותם אנשים (את העבדים) כחפצים, ואז להרחיב את אותו היגיון שבמקור התייחס לעבדים גם על עזים, מרכבות, אסמים, קופסאות תכשיטים וכך הלאה – זאת אומרת, לכל סוג של דבר שהיה לחוק איזה שהוא קשר אליו. מערכת היחסים של Dominium והעבד הביאה את מערכת היחסים של הכיבוש והאימפריאליזם, של הסמכות הפוליטית המוחלטת, אל תוך הבית, ולמעשה, הפכה אותם למהות רעיון המשפחה.

בכל-אופן, המשמעות הבוגדנית ביותר של העבדות הרומאית, היא שבאמצעות החוק הרומאי, היא שחקה וזרעה הרס וחורבן עם התפישה שלנו של החירות האנושית. משמעות המילה הרומאית Libertaris (חירות) השתנתה משמעותית במהלך הזמן. כמו בכל מקום בעולם העתיק, להיות חופשי משמעו היה קודם כל, לא להיות עבד. מאחר ועבדות הייתה מעל הכל חיסולם של הקשרים החברתיים והיכולת ליצור אותם, חירות משמעה הייתה היכולת ליצור ולשמור על התחייבויות מוסריות לאחרים. המילה האנגלית Free (חופשי) לדוגמא, מגיעה מהמילה הגרמנית Freund שמשמעה חָבר, מאחר ולהיות חופשי משמעו היה להיות יכול ליצור חברויות, לעמוד בהבטחות, לחיות בקהילה של שווים. זו הסיבה שעבדים ששוחררו ברומא הפכו אוטומטית לאזרחים: להיות חופשי, בהגדרה, זה להיות חלק מהקהילה, עם כל הזכויות והאחריויות שזה נושא עמו. אך עד המאה ה-2 לאחר הספירה זה החל להשתנות. המשפטנים הגדירו מחדש את משמעות המילה Libertaris עד שמשמעותה נהייתה לכמעט בלתי מובחנת מכוחו של האדון. חירות הוגדרה כיכולת לעשות כל דבר שהוא, מלבד יוצאי הדופן, של כל הדברים שאנשים לא יכולים לעשות. בתמצית החוק הרומאי, ההגדרות לחופש ועבדות מופיעות אלו לאחר אלו:

"חירות היא היכולת הטבעית של אדם לעשות כל מה שהוא רוצה, שלא נמנע על ידי סמכות או חוק. עבדות היא מוסד בהתאם לחוק האומות שבו אדם הופך לרכוש פרטי (Dominium) של אחר, בניגוד לטבע"

פרשנים מימי הביניים מיד שמו לב לבעיה כאן. האין ניתן להסיק מכך שכולם חופשיים? אחרי הכל, אפילו לעבדים מותר לעשות כל דבר שלא אסור להם לעשות. לומר שעבד הוא חופשי (מלבד זה שהוא לא) זה קצת כמו לומר שכדור הארץ מרובע (מלבד זה שהוא עגול), שהשמש כחולה (מלבד זה שהיא צהובה) או שוב, שיש לנו זכות מוחלטת לעשות מה שאנחנו רוצים עם המסור החשמלי שלנו (מלבד אותם דברים שאנחנו לא יכולים). למעשה, ההגדרה מציגה בפנינו כל מיני סיבוכים. אם חירות היא טבעית, אם כך עבדות היא בהכרח לא טבעית, אך אם חירות ועבדות הן רק עניין של מידה, האין ניתן להניח לוגית שכל ההגבלות על החירות הן במידה מסוימת לא טבעיות? האין יוצא מזה שהחברה שלנו, החוקים החברתיים, ואפילו חוקי הקניין, גם הם לא טבעיים? זה אכן מה שמשפטנים רומאים הסיקו, זאת אומרת, כשהם העזו להגיב על דברים כאלו, דבר שקרא לעתים מאוד רחוקות. הם אמרו, במקור בני-אדם חיו במצב טבעי בו כל הדברים היו בבעלות משותפת; זו הייתה המלחמה שבמקור חלקה את העולם, והתוצאה הייתה גם "חוק האומות", מה ששם רגולציות על כיבוש, עבדות, הסכמים וגבולות, וגם מה שהיה אחראי על אי-השוויון של הקניין. בתורו, המשמעות של זה גם אמרה שאין הבדל מהותי בין קניין לכוח פוליטי – לפחות, בכל הנוגע לכך שסמכות פוליטית מבוססת על אלימות. עם הזמן, קיסרי רומאים דרשו מה שהוא שדומה לDominium, הם התעקשו שבגבולות הממלכה שלהם הם יכולים לעשות כל שעולה על רוחם, ושאינם כפופים לשום חוק.

ועדיין, בעולם הימי- ביניימי החדש, הרעיון הרומי של חירות נשאר זהה. חירות הייתה פשוט סמכות. כשתיאורטיקנים ימי-ביניימים דיברו על חירות, הם לרוב דיברו על הזכות של האדון לעשות כל שעולה על רוחו בתוך שטחו. שוב, לא הונח שזה נבע מהסכמים או חוזים, אלא ממציאות של כיבוש: אגדה אנגלית מפורסמת טוענת שבסביבות 1290, המלך אדוארד הראשון שאל את האצילים בממלכתו בנוגע למסמכים שיפרטו מהיכן זכויותיהם על האדמות שלהם (או "חירותם" בשפה של אז), היארל ורן הציג למלך רק את חרבו החלודה. כמו הDominium הרומאי, זו לא הייתה זכות, אלא סמכות, והסמכות הזו מעל הכל הייתה על אנשים; לכן בימי-הביניים היה מקובל לדבר על "חירות הגרדומים", שמשמעה היה שלאדון זכותו להחזיק את מקום ההוצאה להורג שלו.

מספיק לדבר על רומא, נראה שחזרנו לנקודת המוצא וכעת אנחנו יכולים להבין איך ליברלים כמו אדם סמית' יכלו לדמיין את העולם בצורה בה הם דמינו אותו. ליברליזם זו מסורת שמניחה שחירות היא בעיקרון הזכות של אדם לעשות מה שהוא רוצה עם רכושו. למעשה, הליברליזם לא רק הופך רכוש לזכות; אלא מתייחס לזכויות כסוג של רכוש. מבחינה מסוימת, זה הפרדוקס הגדול מכולם. אנחנו כל-כך רגילים לרעיון ש"יש לנו" זכויות – שזכויות זה דבר שאפשר להיות הבעלים שלו – שאנחנו לעתים נדירות חושבים על מה זה אומר. למעשה (כמו שמשפטנים מימי-הביניים שמו לב), הזכות של אדם אחד, היא בפשטות ההתחייבות של אדם אחר. זכות הביטוי שלי היא ההתחייבות של כל שאר האנשים לא להעניש אותי אם אני מתבטא; הזכות שלי להישפט על ידי חבר-מושבעים היא החובה של המדינה לדאוג שתהיה שיטת מושבעים. הבעיה כאן היא אותה בעיה שהייתה לנו עם זכויות קניין: קשה לחשוב על כך, כשאנחנו מדברים על התחייבויות שחבים כל האנשים בעולם. הרבה יותר קל לחשוב שפשוט "יש" לנו זכויות וחירויות. ועדיין, אם חירות היא הזכות להיות הבעלים של דברים, או להתייחס לדברים כאילו הם שייכים לנו, מה זה יאמר להיות הבעלים של חירות? האין זה יאמר שזכות הקניין היא קניין בפני עצמה? זה נראה מפותל מעבר למה שצריך. איזו סיבה יכולה להיות לרצות להגדיר את זה כך?

מבחינה היסטורית יש הסבר מאוד פשוט לזה, גם אם מטריד במידה מה. אלו שגרסו שאנחנו הבעלים הטבעיים של הזכויות והחירויות שלנו בעיקר התעניינו לטעון שאנחנו אמורים להיות חופשיים לוותר עליהן, או אפילו למכור אותן. ריצ'ארד טק, ההיסטוריון המרכזי שחקר את ההתפתחות של תפישת הזכויות אומר "בשבילם (ליברלים), חירות היא קניין ואפשר לסחור בה בדיוק כמו כל רכוש אחר" – למכורה, להחליפה, להשכירה, להלוותה, או אפילו לוותר עליה כליל. נובע מכך שלא יכול להיות שום דבר בעייתי באופן מהותי עם נניח, עבודות שירות בכפייה כעונש על חוב, או אפילו עם עבדות. וזה בדיוק מה שאלו שתומכים בזכויות טבעיות מנסים לטעון. ולמעשה, במהלך המאות הבאות, הרעיונות האלו פותחו בעיקר על ידי ליבסון ואנטוורפ, ערים במרכז ערוצי סחר בעבדים. אחרי הכל, הם אמרו, אנחנו לא באמת יודעים מה קורה בארצות שמאחורי מקומות כמו קלאבר בניגריה, אך אין סיבה לטעון, הם אמרו, שמרבית העבדים שמועברים משם לאירופה וארצות הברית לא מכרו את עצמם מרצון, או הבעלים החוקיים שלהם מכרו אותם או שאיבדו את החירות שלהם בדרך לגיטימית אחרת. אין ספק שחלק לא, אבל ניצול קיים בכל שיטה. החלק החשוב היה שאין שום דבר לא טבעי או לא לגיטימי מהותית בכך שחירויות תוכלנה להימכר.

לא עבר זמן רב וטיעונים דומים הושמעו גם במטרה להצדיק את כוחה של המדינה. תואמס הובס היה הראשון שבאמת פיתח את הטיעון הזה במאה ה-17, אך הוא במהרה נהפך לשגור לגמרי. לטענתו, הממשלה היא למעשה חוזה, סידור עסקי, שבו אזרחים וותרו מרצונם על חלקם מזכויותיהם הטבעיות מפני הריבון. בסופו של דבר, רעיונות דומים הפכו לבסיס של המוסד הבסיסי ביותר בחיים הכלכליים שלנו: עבודה שכירה, שהיא למעשה, השכרת חירותנו, אותו האופן שעבדות היא מכירתה. אנחנו לא רק הבעלים של הזכויות שלנו, אותו היגיון יושם גם על הגוף שלנו עצמו, שמתייחסים אליו, כלא שונה מהותית מבתים, מכוניות או ריהוט. אנחנו שייכים לנו, לכן זרים לא יכולים להסיג גבול על גופנו. זה יכול להיראות לא מזיק, או אפילו רעיון מוצלח, אבל זה נראה אחרת לגמרי אם אנחנו לוקחים בחשבון את המסורת הרומית של רכוש עליה הרעיון הזה מבוסס. לומר שאנחנו שייכים לעצמנו זה לומר, בצורה מאוד מוזרה, שאנחנו גם אדון וגם עבד בו זמנית. "אנחנו" גם הבעלים (שיש להם סמכות מוחלטת על רכושם), ואיך שהוא, באותו הזמן, הדבר ששייך (הדבר עליו מתממשת אותה סמכות מוחלטת). האחוזה הרומאית, ממש לא נשכחה בערפל הזמן, אלא משומרת היטב בתפישות הבסיסיות ביותר שלנו את עצמנו – ושוב, בדיוק כמו חוקי הקניין, התוצאות כל כך לא עקביות עד שהן יוצרות פרדוקסים אין סופיים ברגע שמי-שהוא מנסה להבין מה זה אומר במציאות. בדיוק כמו שמשפטנים ניסו במשך אלף שנים להפוך את חוקי הקניין הרומאיים להגיוניים, כך פילוסופים ניסו להבין איך זה אפשרי שתהיה לנו מערכת יחסים של בעלות על עצמנו. התשובה הפופולארית ביותר –לומר שלכל אחד יש דבר שנקרא "תודעה" ולומר שזה דבר שונה ונפרד לחלוטין ממה שנקרא "הגוף", ולדבר הראשון יש שליטה מלאה על השני-זה סותר לחלוטין את כל מה שגילנו במדעים הקוגניטיבים בנוגע לאיך שאנחנו תופשים את עצמנו. הרעיון הזה בבירור לא נכון, ואנחנו עדיין מאמינים בו, מאחר וכל הרעיונות היום-יומיים שלנו בנוגע לקניין, חוק וחירות לא יהיו הגיוניים בלעדיו.

אלכסנדר ברקמן – מהו אנרכיזם

1010619_1380024028926776_1731616686_nתרגמה מאנגלית: רועי זיסקינד

"האם אתה יכול להסביר לנו בקצרה", שואל חברך, "מהו אנרכיזם באמת?"

אני אנסה. במילים המועטות ביותר, אנרכיזם מלמד אותנו שאנחנו יכולים לחיות בחברה שבה אין כפייה משום סוג. חיים בלי כפייה, באופן טבעי, פירושם חיים בחירות; זה אומר חופש מכפייה, הזדמנות לחיות את החיים המתאימים לך ביותר. אינך יכול לחיות חיים כאלה, אלא אם אתה מחסל את המוסדות שמצמצמים את החירות שלך ומפריע לחיים שלך, התנאים שמחייבים אותך לפעול באופן שונה מהדרך בה באמת היית רוצה לפעול.

מהם אותם מוסדות ותנאים? בואו ונראה מה אנחנו צריכים לחסל על מנת להבטיח חיים חופשיים והרמוניים. ברגע שנדע מה צריך לבטל ומה צריך לאמץ במקום, נוכל גם למצוא את הדרך לעשות זאת.

מה יש לבטל, אם כן, כדי להבטיח חירות?

קודם כל, כמובן, את הדבר שפולש לחייך בתדירות הגבוהה ביותר, שמגביל אותך ומונע ממך פעילות חופשית, הדבר שמפריע לחירותך ומכריח אותך לחיות בצורה שונה מהצורה בה היית בוחר לחיות. הדבר הזה הוא ממשלה.

תסתכל עליה טוב וטוב, ותראה שממשלה היא הפולש הגדול ביותר, יתרה מזאת, הממשלה היא איש הפשע הגרוע ביותר שידעה האנושות. היא ממלאת את העולם עם אלימות, עם הונאה ורמייה, עם דיכוי ואומללות. כפי שהוגה גדול פעם אמר: "הנשימה שלה היא רעל", היא משחיתה את כל מה שהיא נוגעת בה.

"כן, ממשלה משמע אלימות, וזה רע," את מודה; "אבל האם אנחנו יכולות להסתדר בלעדיה?"

זה בדיוק מה שאנחנו רוצות לדבר עליו. ובכן, אם אשאל אותך האם את צריכה את הממשלה, אני בטוח שתשיבי שאת לא צריכה, אבל היא הכרחית לריסונם של אחרים. אבל אם תשאלי כל אחת מאותן "אחרים", היא תשיב בדיוק כמוך: היא תגיד שהיא לא צריכה אותה, אבל שהיא הכרחית "בשביל האחרות".

למה כל אחת חושבת שהיא יכולה להיות הגונה מספיק ללא המשטרה, אבל שהיא נחוצה בשביל "האחרים"?

"אנשים ישדדו וירצחו אחת את השנייה אם לא הייתה ממשלה וחוק," את אומרת.

למה שירצו לעשות זאת? האם יעשו זאת רק לשם ההנאה או בשל סיבות מסוימות? אולי אם נבחן את הסיבות שלהן, נגלה את התרופה בשבילן.

נניח שאת, אני וחבורה של אנשים היינו נוסעות על ספינה, ספינתו הייתה נטרפת, והיינו מוצאות את עצמנו על אי עשיר בפירות מכל הסוגים. כמובן שהיינו יוצאות ומתחילות באסיפתם, אבל נניח שאחת מאיתנו הייתה מצהירה שכל הפירות שייכים לה, ושאף אחת לא תקבל אפילו פירור אחד, אלא אם קודם נשלם לה בעבור כך. היינו מתרעמות, לא כך? היינו צוחקות על יומרותה. אם היא הייתה עושה לנו בעיות לגבי זה, אולי אפילו היינו זורקות אותה לים, וזה היה מגיע לה, לא כך?

נניח עוד, כי אנחנו בעצמנו, אמהותינו ואבותינו, היינו מטפחות את האי , ומציידות אותו עם כל מה שנחוץ לחיים ולנוחות, ופתאום מישהו היה מגיע וטוען לבעלות על כולו. מה היינו אומרות? היינו מתעלמות ממנו, לא כן? היינו עשויות לומר לו  שהוא יכול להתחלק איתנו ולהצטרף לעבודתנו. אבל נניח והוא היה מתעקש על בעלותו, והיה מייצר חתיכת נייר, ואומר שהיא ההוכחה לכך שהכל שייך לו? היינו אומרות לו שהוא משוגע והיינו הולכות לענייננו. אבל אם הייתה לו ממשלה מאחוריו, הוא היה מערער אליה, בשם הגנה על זכויותיו, והממשלה הייתה שולחת משטרה וצבא, שהיו מפנים אותנו ומפקידים את האי בידי "בעליו החוקיים".

זהו תפקידה של הממשלה, זו הסיבה לקיומה של הממשלה, ומה שהיא עושה כל הזמן.

עכשיו, את עדיין חושבת שבלי הדבר הזה שנקרא ממשלה היינו שודדים ורוצחים אחד את השני?

האם אין זה נכון שעם הממשלה אנחנו, המין האנושי, שודדים ורוצחים? זאת מכיוון שהממשלה לא מגינה עלינו ועל הדברים שלנו, אלא להיפך, היא לוקחת אותם ומעבירה אותם לידי מי שאין להם כל זכות עליהם.

אם תתעוררי מחר בבוקר ותגלי שאין יותר ממשלה, האם מחשבתך הראשונה תהיה לרוץ במהירות לרחוב ולרצוח מישהו? לא, את יודעת שאלה שטויות. אנחנו מדברות על אנשים שפויים ונורמליים. האנשים הלא שפויים שרוצים להרוג לא שואלים קודם לכן האם יש או אין ממשלה כלשהי. אנשים כאלה הם לטיפולם של רופאים ומומחים להפרעות נפש, הם צריכים להיות מטופלים במחלתם.

הסיכויים הם שאם את, וכל אדם אחר כלשהו, תקומו ותגלו שאין יותר ממשלה, אתם תתחילו לעסוק בארגון החיים שלכם תחת התנאים החדשים.

מאוד סביר להניח, כמובן, שאם תראי אז אנשים שמפטמים את עצמם באוכל בזמן שאת רעבה, את תדרשי הזדמנות לאכול גם כן, ודרישתך תהיה מוצדקת לחלוטין. וגם דרישה כזו מצד כל אחד אחר, מה שאומר שאנשים לא יעמדו עוד מנגד כשמישהו ישתלט על כל הטובין שבחיים: הם ירצו להשתתף בהם. זה אומר שהעניות יסרבו להישאר עניות בזמן שאחרות מתפלשות ביוקרה. זה אומר שהפועל יסרב לתת את פרי עמלו לבוס שטוען לבעלות על המפעל ועל כל מה שמיוצר בו.זה אומר שהחקלאית לא תאפשר שאלפי דונמים של אדמה יישארו ריקים בזמן שאין לה מספיק אדמה כדי לכלכל את עצמה ואת משפחתה. זה אומר שאף אחד לא יורשה להחזיק במונופול על האדמה או על אמצעי הייצור. זה אומר שבעלות פרטית על משאבי החיים לא תהיה נסבלת עוד. זה ייחשב הפשע הגדול ביותר לאנשים להחזיק בבעלות יותר ממה שהן יכולות להשתמש בו בתריסר תקופות חיים, בזמן שלשכן שלהן אין מספיק לחם לילדיו. זה אומר שכל האנושות תתחלק בעושר החברתי, ושכולן תעזורנה לייצר את העושר. זה אומר, בקיצור, שבפעם הראשונה בהיסטוריה, צדק ושיוויון ימשלו במקום החוק.

אתה רואה, אפוא, שחיסול הממשלה מסמל גם את ביטול המונופול והבעלות האישית על אמצעי הייצור וההפצה.

מכאן, כאשר הממשלה תבוטל, עבדות השכר והקפיטליזם יימחו יחד איתה, מכיוון שהן אינן יכולות להקיים ללא התמיכה וההגנה של הממשלה. בדיוק כמו האדם שיתבע בעלות על האי, עליו דיברנו קודם לכן, לא יוכל להביא לקיומה את תביעתו ההזויה ללא עזרת הממשלה.

מצב עניינים בו מתקיימת חירות במקום ממשלה הוא אנרכיה. ומצב עניינים בו שימוש משותף מחליף את הבעלות הפרטית הוא קומוניזם. זה יהיה קומוניזם אנרכיסטי (אנרכו-קומוניזם).

"או, קומוניזם", חברתך תקרא, "אבל אמרת שאת לא בולשביקית!"

לא, אני לא בולשביקית, מכיוון שהבולשביקיות רוצות ממשל ומדינה חזקים, בזמן שאנרכיזם קורא לחיסול המדינה והממשלה לגמרי.

"אבל האין הבולשביקיות קומוניסטיות?" את דורשת

כן, הבולשביקיות הן קומוניסטיות, אבל הן רוצות את הדיקטטורה שלהן, הממשלה שלהן, לכפות על האנשים לחיות בקומוניזם. אנרכו-קומוניזם, מנגד, משמעותו קומוניזם וולונטרי, קומוניזם של בחירה חופשית.