מרקסיזם בישראל / יגאל לוין

הערת הארגון: אף שטקסט זה מפורסם בידי אחד מחברי הארגון שלנו, הוא מייצג רק את כותבו. אין לראות בנאמר כאן ככתב מטעם כל חברי אחדות, או כטקסט המייצג את כלל הארגון.

 

אני, כפעיל אנרכו-קומוניסט, מסתובב כבר שנים רבות בתנועות חברתיות בארץ, ונשען על תפישותיהם של מיכאיל באקונין, אמה גולדמן ודייויד גרבר, ומחפש חברים אידיאולגיים מהמרקסיזם, קומראדים לשיתוף-פעולה במאבקים השונים. לצערי, כל מה שאני מוצא הוא לניניזם ארכאי שתומך ברודנים ברחבי-העולם וכן בציונות ובקיומה של מדינת ישראל, כלומר המשך דיכוי העם הפלסטיני הכבוש בשטחי 48'.
מדוע זאת? אחרי שבע שנות חקירה אני יכול לסכם מהו מצב המרקסיזם בישראל ומדוע אין המרקסיסטים הישראלים יכולים להיות חברים לכוח חירותני, סוציאליסטי ואנטי-ציוני.

ציונות – אויב היהודים

יותר מאלפיים שנה לא ידע העם היהודי על מסגרת מלוכנית, ודווקא עכשיו, כאשר מוסד השלטון בעולם מושחת, תשוש וניתן לשימצה – נאחזים אצלנו בפולחן המדינה והשלטון. הניסיון היהודי ההיסטורי הלא מלמד אותנו את ההיפך: למעלה מאלפיים שנה חי העם היהודי בפיזורו, ללא מדינה, ללא שלטון. היו לו מוסדותיו החופשיים, עזרה עצמית, בתי ספר משלו ובתי חולים ולעתים בניגוד לרצון המדינות השליטות, לעתים תחת פעולות דיכוי, ניהל העם את השכלתו ופעולות החינוך. הוא הוציא לאור עתונים, ירחונים וספרים, הוציא מתוכו גאונים גדולים בתחומים שונים של המדע, הרפואה, הפילוסופיה והאמנות. ובזמן זה מדינות אדירות ומזוינות מכף הרגל ועד הראש, נרקבו ונמחקו מן ההיסטוריה…

יוסף לודן – אנרכיסט וסופר, נכתב בשנות ה50 של המאה ה20
מתוך הארכיון אנרכיסטי בגרמניה
עיבוד ותרגום מיידיש – יגאל לוין ומרטין הייגה

המהפכה החברתית הגדולה ברוז'אבה / יגאל לוין

מאז שחיברתי את הסקירה הקודמת שלי ("האוטופיה הכורדית"), חלפה יותר משנה. כל כך הרבה השתנה מאז, קרבות נועזים עם הח'ליפות – דאע"ש – מאבק נגד ריאקציונרים פנימיים, מאבק מול המדינה הטורקית, ומה לא? אבל מה שכן, המהפכה צוברת תאוצה ברוז'אבה ויש לה כל הסיכויים להיקרא "המהפכה החברתית הגדולה". ומדוע? לא היו הרבה מהפכות שזכו להתקרא "גדולות". המהפכה הצרפתית הגדולה? נכון. גם המהפכה החברתית הגדולה הספרדית עולה בזכרוני. כן, לא היו הרבה. כדי להיקרא "גדולה", על מהפכה להיות לא–רק חברתית, לאמור אנטי–מדינית ואנטי–קפיטליסטית, אלא לגעת בכל תחומי–החיים של האדם. המהפכה ברוז'אבה בהחלט מתקרבת למציאות שכזו. בסקירה הבאה אשתדל לגעת בכל התחומים, כמו הכלכלה או החברה, ולסכם בסופה מדוע האירועים המתרחשים ברוז'אבה הם מבין הדברים החשובים והמרתקים שעולמנו חווה בימים אלו של תחילת המאה ה– 21.

מקורות

לפני שאגיע לעיקר הדברים, אני רוצה לגעת בנושא המקורות. תמיד שואלים אותי מאין אני משיג את המידע? יש די חומר תיעודי ברשת. אני יכול להמליץ על אתרים כגון http://www.kurdishquestion.com. כמו–כן ישנם גם לא–מעט אנשים שביקרו שם, אקטיביסטים מאסכולות סוציאליסטיות שונות – בכללן אנרכיסטים וגם מרקסיסטים. לא–מעט מחבריי–שלי ביקרו שם, והייתה לי הזכות לשמוע עדויות ישירות מן השטח. אני גם נמצא בקשר עם הנציג הרשמי של ה– PKK במוסקבה. וכמובן, ישנם גם הרבה דיווחים מהכורדים עצמם, בין אם הללו מהפכנים ובין אם תושבים רגילים מן השורה. אני מתחייב לכך שכל המידע והנתונים אמינים וניתנים לבדיקה.

איפה נמצאת רוז'אבה בכלל?

רוז'אבה (או "מערב" בכורדית) היא ארץ השוכנת בצפון המדינה הסורית השסועה ממלחמת האזרחים שמתחוללת שם בימינו. תחת השפעה חזקה מדעותיו של עבדוללה אוג'לאן ומפלגת הפועלים הכורדית, ה– PKK, התנתקה ארץ זו באופן חד–צדדי מן המדינה הסורית בשנת 2012, והתארגנה לכדי רשת של מועצות בעלות מבנה חברתי–דמוקרטי, עם מאבק ניכר במוסד המדינה, הקפיטליזם והפטריארכיה. זה כבר שלוש שנים ויותר שמתרחשים שם מהפכה וניסוי חברתי מבין המרתקים שאפשר למצוא בימינו. מספר האנשים שגרים שם נע בין 2.5 ל– 4 מיליון איש. בגלל מלחמת האזרחים ותנועת מסות גדולות של בני אדם, קשה מאוד לעקוב ולהביא מספר שיהיה אמין ומדויק. הארץ מחולקת לשלושה מחוזות, או קנטונים, כפי שהכורדים קוראים להם – אפרין, קובני וג'זירה. אין חיבור טריטוריאלי בין קנטון אפרין ושאר חבלי הארץ, והוא מנותק ומכותר מכל הכיוונים. צפונית לרוז'אבה שוכנת טורקיה העוינת למהפכה, ודרומית לה שוכנת הח'ליפות האלימה והקטלנית של דאע"ש, העוינת את רוז'אבה גם–כן, לא–פחות מן הטורקים. ישנם גם גבולות טריטוריאליים עם אזורים שנשלטים בידי צבא אסד או בידי המורדים. עם הצבא הסורי יש הסכם אי–התערבות משני הצדדים. אסד, שמנסה לשרוד במלחמת האזרחים הזאת, כלל לא רואה לנכון לעצבן ולצאת נגד המהפכה, גם אם היא מתרחשת בשטח מדינתו.

עבדוללה אוג'לאן

אוג'לאן, המכונה "אפו" בקרב תומכיו, החל את דרכו בשנות ה– 70 כמרקסיסט–לניניסט דוגמטי, וכך גם המפלגה שהקים. אך בשנות ה– 90, בד בבד עם קריסת ברית המועצות והתפרקות הגוש הסובייטי, מאסה המפלגה ברעיונות המרקסיזם והחלה לחפש דרך חדשה לשינוי חברתי. בשנת 1999 נתפס אוג'לאן בידי הממשלה הטורקית, ונידון למאסר עולם. בזמן כליאתו נחשף המרקסיסט הדוגמטי להוגי–דעות אחרים

מהאסכולות הסוציאליסטיות, ובכללם אנרכיסטים. אוג'לאן אף החל להתכתב אישית עם מוריי בוקצ'ין, אנרכיסט יהודי ממוצא אמריקאי, ולאחר שנה של התכתבות עמו נטש את הרעיונות המיושנים של המרקסיזם והחל לטפח תיאוריה סוציאליסטית חדשה בהשראת האנרכיזם החברתי, אך גם בהשראת הוגי–דעות כמישל פוקו או פרידריך ניצשה. בסופו של דבר, אוג'לאן אף התחיל לבקר את המרקסיזם מנקודת–ראות אנרכיסטית. למשל, ב"מניפסט החברה הדמוקרטית" הוא כותב – «חשוב מאוד לבקר את הקפיטליזם המודרני דווקא מעמדות האנרכיזם, הפמיניזם והאקולוגיה» או «תפישותיהם של האנרכיסטים כלפי המדינה והשלטון הם עמוקים ורציניים יותר מאשר אלו של המרקסיסטים». אני, בתור אנרכיסט ותיק, יכול אך רק להסכים עמו. ואמנם, בצד כל הטוב שהמרקסיזם תרם לחשיבה הסוציאליסטית, הוא תמיד היה חלש בביקורתו את יחסי–הכוח והמנגנונים האוטוריטריים כמו המדינה. בסופו של דבר, "אפו" מצליח לפתח תיאוריה חדשה, והוא מכנה אותה "הקונפדרליזם הדמוקרטי". מפלגתו גם עברה את השינוי הזה, מפלג השואף להשתלטות פוליטית בתוך הקורפוס המדיני (תוך שאיפה למדינה סוציאליסטית), והפכה לארגון אופקי ורחב הקרוי כיום "ברית הקומונות הכורדיות". המפלגה עצמה נהפכה לנטו גוף גרילה של מהפכנים. אם כך, מדוע הם ממשיכים לכנות עצמם "מפלגה"? מאחר שכך הם ידועים ברחבי העולם. זהו שם שכבר הפך היסטורי ומוכר, ולטענתם אין טעם לבצע "מיתוג מחדש" לזהות הקיימת.

עקב השפעתו הגדולה של אוג'לאן, שמוכר בכורדיסטן כגיבור עממי ומנהיג ישר, רעיון הקונפדרליזם הדמוקרטי נעשה לאחת מן התפישות הפופולריות בכורדיסטן הגדולה, ובמיוחד בחלקים הסורי והטורקי. גם המחתרת הכורדית שנמצאת באיראן נאחזת בדעות של הקונפדרליזם הדמוקרטי ושואפת לבנות ארץ בדומה לרוז'אבה.

הקונפדרליזם הדמוקרטי

מהו בכלל הקונפדרליזם הדמוקרטי? ראשית חשוב לציין כי המילה "דמוקרטיה", פירושה כאן הוא סוציאליזם. המילה "סוציאליזם" נתפשת כביטוי ריאקציונרי, מאחר שמשטרו של אסד נקרא רשמית סוציאליסטי, וכן גם מפלגתו, מפלגת הבעת'. כתוצאה מכך, המילה "סוציאליזם" איננה פופולרית בכורדיסטן הסורית ויש לה שיוך למשטר הרודני והמדכא של אסד.

לפי תפישתו של "אפו", על האנשים להתארגן לקבוצות בניהול דמוקרטי ישיר, תוך מתן זכויות לנשים, מאבק בקפיטליזם ושאיפה לחיים הרמוניים עם הטבע. המאבק בקפיטליזם חייב תמיד להיות גם מאבק אקולוגי ומאבק מגדרי. הקבוצות הדמוקרטיות הללו מאורגנות במועצות ובאספות–עם, ועליהן לדרוש או ליצור אזורים עם אוטונומיה מוחלטת, כולל ממשל דמוקרטי עצמאי וכוחות מזוינים לצורכי הגנה עצמית

– המיליציות – ללא גוף מדיני, וכן התארגנות כלכלית על בסיס קואופרטיבים וקומונות תוך שאיפה להצברה של הנכסים אשר בבעלותם. כך, על כל קבוצה של אנשים, וכן על כל ארץ וארץ, לחבור יחדיו לברית של קונפדרציות דמוקרטיות הנמצאות בקשר עם ארצות אחרות בעלות אג'נדה דומה, ולהתפשט ברחבי העולם עד שלמדינות ולקפיטליזם לא ייוותר מקום והם ייעלמו. האם הדבר נשמע אוטופי? ובכן, לא בשונה מן האוטופיות הדוגמטיות של הטרוצקיסטים, הסטליניסטים או שאר הסוציאליסטים הדוגמטיים בתקופתנו. בסופו של דבר רוז'אבה קיימת ומוכיחה לנו שהתארגנות מעין זו היא אכן ריאלית. זאת ועוד, ניתן לראות השפעה חזקה מאוד של האנרכיזם החברתי על התפישה הרווחת שם. אף אם קיים פה ושם שוני קטן בין התפישות, שתי אלה קרובות מאוד זו לזו ברוחן.

החברה

החברה ברוז'אבה מאורגנת לקומונות (או "קמין" בכורדית). חברי הקומונה יכולים להיות משפחה אחת, כמה משפחות או קבוצה של אנשים שחיים ביחד בבית אחד או בכמה בתים שכנים. אין שום הגדרה שרירותית לאופן שבו הקומונה צריכה להיראות. הדבר תלוי אך ורק בהחלטה של חברי הקומונה. גם

מספר הקומונות אינו מוגבל. יכולות אלה להיות 10 או 100 קומונות, תלוי בגודל המושבה או העיר. קומונות ברמת המושבה או העיר מאורגנות לבתי–עם (או "מלה גלים" בכורדית). בתי–העם האלה מורכבים מצירים שבאים מכל קומונה וקומונה ואשר יוצרים יחדיו מועצה אזורית. ברמת הקומונות ישנן קבוצות הנקראות "קבוצות השירות", וכן ישנן "קבוצת השלום" או "קבוצת האחזקה". כל קבוצה כזאת אחראית לתחום הניהולי ברמת הקומונה. קבוצת השלום, לדוגמה, אחראית לפתרון סכסוכים בין חברי הקומונה, וקבוצת האחזקה אחראית לשיפוצים ובנייה. חברי הקומונה בוחרים לבדם את השותפים בקבוצות, בלא כל מנגנון מנהלי מלמעלה. ברמת בית–העם ישנו בית–דין אזורי שאחראי לטפל בעבירות חמורות, כמו אונס. הביזור המשמעותי שהחברה הכורדית עברה תוך כדי יישום של מבנה פדרטיבי קומונלי מאפשר גמישות וחופש רחב יחסית לחברה קפיטליסטית, בעלת מבנה מדיני–היררכי ולא גמיש.

התנועה הנשית

נושא שחרור האישה ברוז'אבה הוא אחד מן המעניינים שבסיפור. בסקירתי הקודמת כבר ציינתי כי ישנם הישגים משמעותיים ביותר לתנועה, אך אין זה הכול. מלבד איסורים על פרקטיקות ברבריות כמילת נשים או נישואי–חובה נגד רצון הבחורה, ברוז'אבה הוקם אף כוח לוחם המורכב מנשים בלבד. וגוף זה אינו מזכיר במעשה את צה"ל בכלל. אם בצה"ל ישנם במסגרת כל הצבא רק שני גדודים המורכבים מגברים ונשים, לוחמות ברוז'אבה הקימו מיליציה שלמה וייחודית שהיא נשית לחלוטין, ה– YPJ. הכוח הלוחם הזה כולל כ– 15 אלף לוחמות, ואין אפשרות ללוחמים גברים לשרת בו. גם במיליציה הרחבה יותר, המגינה על המהפכה (ה– YPG), יש לוחמות, אך היא מורכבת בעיקר מגברים. בשתי המיליציות האלה יש כ– 50 אלף לוחמים ולוחמות. ביחידות אלה אישה יכולה להיות מפקדת על גברים, אך גבר לא יכול להיות מפקד על נשים, וזהו שוני משמעותי ממה שמתקיים בצה"ל. והרי, אפליה מתקנת היא חשובה במסגרת המלחמה בפטריארכיה. מלבד המסגרת הלוחמת, גם השינויים בניהול החברתי הם לטובת האישה. למשל, כל בעיה נשית יכולה להיפתר בידי נשים בלבד. והיה אם נאנסת פונה לשירות הביטחון המקומי, היא מופנית לנציגה ממחלקת החקירות של מקרי האונס, וזאת מורכבת מנשים בלבד. כל ההישגים המשמעותיים הללו רק מחזקים את החברה והופכים את שחרור הנשים לחלק אינטגרלי משחרור כלל האוכלוסיה ברוז'אבה.

הכלכלה

בתחום הכלכלה אני יכול לציין שברוז'אבה אין קפיטליזם במובן הקלאסי של המילה. לאנשים יש אפשרות להחזיק בקניין, במקרה שמדובר בדירה, בית, סדנה או שדה קטן, אך יש איסור על בעלות וניהול עסקים, וכן גם על ניצול עובדים ושעבודם. כל המשק מאורגן בקואופרטיבים במסגרת הקומונות, בין אם אלו קואופרטיבים משפחתיים או של קבוצות חברים. אין תעשיה כבדה ברוז'אבה, וכ– 80% משיעור התעסוקה הם בחקלאות. אין מסים, והאנשים לא משלמים לא שכר–דירה ולא מס–מים או חשמל. הכסף שנע בשוק הוא המטבע הסורי של משטר אסד, והמחירים נקבעים בכל עיר או קומונה לפי כוח–הקנייה של תושבי האזור. כלומר, המוכרים לבדם מחליטים על מחיר המוצרים. ביזור כלכלי שכזה אף תרם רבות לשיפור רמת החיים ברוז'אבה, ומזכיר מאוד את המודל של האנרכיסט פייר–ז'וזף פרודון, המוטואליזם.

המיליציות

המיליציות גם הן מאורגנות בצורה דמוקרטית, ואולי אף אנרכיסטית. יחידה קטנה נקראת "צוות", והיא מורכבת משלושה עד חמישה אנשים. הרמה השניה נקראת "טקסים" והיא מורכבת משני "צוותים". הרמה השלישית היא "בלוק" והיא מורכבת מ 3 "טקסימים". הרמה הרביעית היא "תאבור", שהוא סוג של גדוד, אף שזה כולל בין 100 ל– 150 איש. "תאבורים" מרכיבים את המחוז או את הקנטון. בסך–הכול יש שלושה מחוזות ברוז'אבה. אין חטיבות או אוגדות, ולכל יחידה יש אוטונומיה רחבה מאוד. הלוחמים בוחרים את מפקדם למן הרמה הקטנה ועד לרמת המחוז. מעל לכול, ברוז'אבה ישנה המועצה הצבאית, וזו מורכבת מעשרות המפקדים המוכשרים ביותר, אך אין כל יכולת–פיקוד למועצה זו אלא רק יכולת תכנון כללי למשך ימות השנה. המועצה מתכנסת פעמיים בשנה ובונה תוכנית לחימה עבור חודשים–קדימה. בכל רמת–יחידות ישנה גם מועצת לוחמים. המועצות דנות בפעילות הצבאית ובמפקדים, ואם ישנו מפקד שאינו מצליח בתפקידו, המועצה מדיחה אותו ובוחרת תחתיו מפקד חדש. כך מתרחש בכל רמה ובכל קרב. ישנה גם הוועידה הכללית הצבאית, שהיא זו הנותנת שירותי דוברות וייצוג ברמה הארצית. גיוס למיליציות הוא אך ורק בהתנדבות. אין גיוס–חובה לכוחות המזוינים.

הריאקציה

לא כל דבר מושלם ברוז'אבה. ארץ שנמצאת במצב מלחמה דורשת מנגנונים שקשה–עד–מאוד לבנותם ולבקרם בצורה דמוקרטית. לדוגמה, היו לא–מעט תלונות על הכוח השיטורי (Asayish), כמו "העלמת" אנשים או מעצרם וכליאתם מחשש שהם חברים או פעילים בדאע"ש. ישנם גם גורמים פרו–אמריקניים קפיטליסטיים המעוניינים להחדיר יחסי–שוק לרוז'אבה – למשל, כורדים לאומניים התומכים בממשלת ה– KRG של כורדיסטן העירקית.

הביקורת

ישנה לא–מעט ביקורת על רוז'אבה, במיוחד מצד שמאל. הרבה מהביקורת נובעת כתוצאה מחוסר–ידיעה או מתוך אמונה לערוצים ולמקורות השואבים מידע מגורמים עוינים, כמו הטורקים או דאע"ש. גם הכורדים העירקים רואים ברוז'אבה במה לחיזוק האינטרסים שלהם וחשוב להם לפגוע בתדמיתם של המהפכנים האמיצים. היו אף פרסומים באמנסטי הבינלאומית, שהיו מבוססים על מידע שקרי ולא–בדוק. אנו שומעים כל הזמן על כך שחל גיוס–חובה ברוז'אבה. שמועה זו נובעת בעיקר מעצם קיומו של גיוס בכפיה המופעל לעתים במיליציה האשורית, שהיא כוח קטן במסגרת המיליציות הפועלות רוז'אבה. מאחר שאנשי המיליציה האשורית לובשים את אותם המדים כמו כל היתר, המתבוננים מן הצד עשויים לחשוב שהמהפכנים הכורדים הם אלו שמגייסים אנשים בכוח. הסיבה השניה לשמועה הזאת היא חימוש כלל העם ברוז'אבה. אין שום משפחה שאיננה חמושה. ליברלים ללא שמץ של מושג בתיאוריות של השמאל הרדיקלי אינם מבינים שפירוש הדבר אינו גיוס–חובה כמו זה שקיים במדינות–לאום בורגניות.

אמנם, חלק מהביקורות הוא אכן במקום. לדוגמה, המרקסיסטים מבקרים לרוב את העובדה שהשוק לא חוסל ברוז'אבה בצורה מוחלטת ושקיים שימוש בכסף, נוסף–על סוגים מסוימים של קניין, כגון הזכות לחזקה על אדמות. מרקסיסטים דורשים להלאים את הנכסים ולחסל את הבורגנות שעודנה קיימת ברוז'אבה. לא יותר מדי ממנה, מאחר שרוב הבורגנים ואנשי העסקים (במיוחד אלו של משטר אסד) נמלטו מהמהפכה עוד בשנת 2012, עם תחילתה. האנרכיסטים מבקרים לרוב את העובדה שישנו חוסר בביזור בחלק מן המוסדות (כמו השיטור, למשל) ושאין התארגנות מלמטה על בסיס מעמדי לסינדיקטים של פועלים. אך עם כל הצדק שקיים בביקורות אלה, גם למרקסיסטים וגם לאנרכיסטים יש הרבה דברים ללמוד מן המהפכה הזאת, ולתמוך בה. לתמוך מפני שזהו המאורע המרתק והמדהים שמתרחש בימינו, בסדר–גודל של המהפכה הספרדית הגדולה במאה ה– 20.

סיכום

לאחר שרבים מחבריי ביקרו ברוז'אבה, גם אני מתכוון להגיע לשם. לא לבדי כמובן, אלא ביחד עם החברים שלי למאבק. המקום הזה דורש את עזרתנו. על כל איש שמאל רדיקלי שבאמת מאמין בשינוי חברתי לטובת חברה שוויונית וצודקת יותר להושיט סיוע לרוז'אבה ולמהפכנים והמהפכניות האמיצות. העולם שלנו מתדרדר אל–עבר פי–תהום, הודות לקפיטליזם ואנשי השררה רודפי–הבצע. אם לא נתאחד ביחד לחזית רחבה שמתנגדת לפולחן המנגנון המדיני והקפיטליזם, אנו נגיע לתהום הזאת במהרה. חברינו ברוז'אבה רומזים לנו, וליתר–דיוק צועקים לנו, שקיימת דרך אחרת להתנהלות חברתית. צודקת, שוויונית וחירותנית יותר. השאלה היא האם נקשיב להם ונתמוך בהם.

יגאל לוין

לא בגלל שאתם יהודים אלא בגלל שאתם כובשים \ יגאל לוין

״הפלסטינים שונאים אתכם לא בגלל שאתם יהודים, אלא בגלל שאתם כובשים״ – כך פירש את מה שהתרחש במהלך אוקטובר חבר הכנסת אחמד טיבי. זה די ממצה, אין מה להוסיף או להחסיר, אפילו שזה נאמר מפי ליברל-לאומי-בורגני כמו טיבי. זה מפחיד כאשר שונאים אותך. שונאים מפני שכמעט שני מליון איש ואישה סובלים מענישה קולקטיבית וכלואים בגטו הגדול ביותר בעולם רק בגלל שבאזור שלהם ניצחה התארגנות ״לא נכונה״. שונאים מפני שכל יום נאלצים לסבול השפלות מחיילים בגדה המערבית. שונאים מפני שבזמן החגים היהודים השלטון הישראלי מטיל עוצר ונסגרים המחסומים רק כדי שהאדונים יוכלו לקיים בנוחות את הפולחן הדתי שלהם. שונאים מפני שפשיסטים צעירים מהתנחלויות יהודיות יכולים לשרוף משפחה שלמה בביתה ולחמוק מעונש. שונאים מפני שאת רוב מקורות המים בגדה המערבית מובילים להתנחלויות יהודיות למרות שאלה מהווים מיעוט קטן יחסית לאוכלסיה הילידית בת שני מליון אנשים. שונאים מפני שכמעט מליון אבותיהם גורשן ה1948ב מהאדמה עליה חיו ועבדו במשך דורות.

אפשר להמשיך עוד הרבה, בכל אופן המאורעות של אוקטובר 2015, שהתקשורת הישראלית מכנה ״אינתיפדת סכינים״, הכריעו את הוויכוחים לגבי ה״דו-קיום״. לא יהיה שום דו-קיום כל עוד מתקיים אי-שוויון בוטה כל כך בין הישראלים לפלסטינים. כל עוד אין שוויון לפחות בחופש התנועה. למרות העובדה הלכאורה ברורה הזאת לאנשי שמאל, השמאל בישראל (קודם כל תומכי מפלגות חד״ש, מרצ ועבודה וגם אינלקטואלים שמאליים רבים בישראל ובחו״ל) מגנה במקהלה את שיטות ההתנגדות של הפלסטינים ולא את הגורמים שהביאו לכך. מרצ, אשר אפילו אימצו ברצון את המונח ״איניתיפדה״ שהשלטון הישראלי משתשמש כהפחדה, ממש כינו את את קמפיין המחאה שלהם: ״ממשלת אינתיפדה, נכשלת״. כנראה שאם את הפלסטינים הייתה ממשיכה לנצל ממשלה נכונה של מפלגת מרצ אז לא הייתה מתרחשת אינתיפדה. מכל מקום נשמעות הוראות להתקוממות/אי-התקוממות נכונה, ביקורת על שיטות ההתנגדות יוצאת מתל-אביב יחד עם עצות רבות: לדקור, לזרוק אבנים או בקבוקי מולוטוב – זה לא אתי. להביא את האנשים ליאוש – זה אתי?

כפי שכותב ברכט באופרה בגרוש:

אתם המתחסדים בשם שמיים
אתם המטיפים תמיד מוסר
ראשית חכמה תנו לחם למעיים
כי זהו כן רק זהו העיקר

לא על הלחם לבדו יחיה אדם
אבל הרי ברור לכל בשר
כי סוף כל סוף אנחנו רק בשר ודם
על כן הלחם – קודם למוסר
ראשית יוכלו גם הם כל בני העוני
מפת הלחם את פרוסתם לקחת

במקרה של פלסטינים הנושא הוא יותר הגישה למים מאשר הלחם (במקרה של עזה אפשר לדבר גם על הלחם)

כי איך יחיה אדם?
הרי בלי פחד
יגזול יחמוס יגנוב ישדוד בלי הרף יטרוף
על כן יחיה אדם
כי מסוגל הוא
לשכוח כלל שהוא אדם סוף סוף

גיבורו של ברכט השר את השורות האלה גם דקר אנשים וקיבל את הכינוי מקי-סכין. אינטלקטואלים שמאליים אוהבים לקרוא את ברכט אבל לא אוהבים מקי-סכין אמיתיים.

אגב, מדוע התקשורת המגוייסת מתעקשת כל כך על המילה ״אינתיפדה״, ועוד עם תוספת המפחידה ״סכינים״, בזמן שפלסטינים רבים לא מחשיבים את זה לאינתיפדה? כנראה שלממשלה הישראלית ולאליטות אותן היא מייצגת דרוש דימוי כמה שיותר מפחיד של המחאה. צריך להצדיק את הסיסמאות אשר איתם מפלגת השלטון של נתניהו הלכה לבחירות (קודם כל בטחון ומלחמה בטרור). דרושה מטחנת בשר שבה נקטלים הפלסטינים המובילים ואשר תפחיד ותלכד את החברה הישראלית. הרי חוץ מהפחד אין לחברה הזאת על מה להתבסס.

השלטון בישראל עשה הכל על מנת להתגרות בפלסטינים. נשרפה משפחה? לא נעניש את המציתים. נערים זורקים אבנים (והם זורקים כבר עשרות שנים)? נכניס אותם לעשר שנים לכלא! לא עוזר? נתן פקודה לצלפים לירות על מנת להרוג! החיילים הרגו בחורה לא חמושה במחסום? נשתוק ולא נעניש את החיילים. נמלא את הר הבית הנפיץ בפרובוקטורים – שוטרים, חיילים ומתנחלים. בכל הכח נראה שלבעלי הבית מותר הכל! ועדיין האנתיפדה לא צוברת תנופה. הארגונים האיסלמיים הקיצוניים (חמאס, הג׳יהאד האיסלמי) מוסיפים שמן למדורה – ועדיין אין תנופה. הפלסטינים לא רוצים למות. פלסטינים לעולם לא היו לוחמים, זהו עם של איכרים – פלאחים. עבודת האדמה זה מה שקיים את הפלסטינים עד הפרוייקט הציוני הקולוניאליסטי במאה ה-19. התקיימו, ואפילו לא נגעו במיעוט היהודי שהיה כאן – הרי זה עם הספר או לפחות שמיים. אז הם נלחמים ככה ככה, כל התקוממות פלסטינית (אפילו מוצדקת) מסתיימת בטבח וקורבנות רבים מקרב הפלסטינים. אנשים רוצים פשוט לחיות, לחיות בכבוד.

המרד הזה אשר מורכב בעיקר מפעולות טרור של יחידים ימשך עד שיכתש בלי להשאיר לו שום סיכוי להשיג את מטרותיו. מטרות אשר במקרים רבים משניות מאחר וזהו מרד של יאוש. איך שלא נתייחס אליו אבל אנחנו לא יכולים ואין לנו זכות מוסרית להתערב בו. אנחנו זה אותו חלק מאזרחי ישראל אשר לא אדישים לגבי העתיד. עתיד בו העם בפלסטין סוף סוף יזכה לחירות. בעת הזו אנחנו צריכים להשפיע על דעת הקהל בישראל ובחו״ל וגם להשתתף בפרוייקטים חברתיים ותקשורתיים במטרה למנוע קורבנות חפים מפשע מהצד ההוא והזה של הבריקדות.

תרגום מרוסית – גבי ויינרוט

מקור:
http://ukraine.politicalcritique.org/2015/10/ne-za-to-chto-evrei-a-potomu-chto-okkupanty/

הגווארדיה השחורה – מאבק באימפריאליזם הרוסי

"הגווארדיה השחורה האוקראינית"

בעקבות המהפכה הבורגנית שהתרחשה באוקראינה (על השתתפות האנרכיסטים בשינויים המהפכניים כתבנו בסיקור הזה). מתחילת 2014 ועד היום סובלת אוקראינה מפלישה של כוחות צבא רוסיה. הכוחות הרוסים והפרו-רוסים שהצליחו להשתלט על אזורים במזרח אוקראינה (לוגנסק ודונייצק) ממשיכים לנסות לפרוץ את קווי ההגנה ולהתקדם לכיוון הערים חרקוב ומריופול.

ישנו מגוון רחב של יחידות המשתתפות בחזית הלחימה כנגד הפלישה הרוסית, אך ישנה גם יחידה עצמאית אחת שהיא די ייחודית – "הגווארדיה השחורה האוקראינית" בשמה המלא, או הגווארדיה השחורה. היחידה הזאת עצמאית ברוחה ולא מצייתת לא לממשלה האוקראינית ולא לצבא האוקראיני. לוחמי היחידה הם אנרכיסטים או פעילי שמאל רדיקלים, רובם מהפכנים שנטלו חלק משמעותי במהפכה האוקראינית בתחילת 2014. כיום הם רואים את תפקיד הראשי שלהם כלעצור ולהדוף את הפלישה הרוסית ולשחרר את השטחים הכבושים של מזרח אוקראינה – אך זה לא הכול. המהפכנים אינם מכירים בתוצאות המהפכה הבורגנית ובממשלה החדשה, ותוך כדי השתתפות בלחימה חותרים לבנות תשתית מהפכנית חדשה לסבב הבא של המהפכה שתפרוץ בזמן הקרוב באוקראינה. לטענתם, הסבב השני של המפכה חייב להיות חברתי ומעמדי יותר לעומת המהפכה הבורגנית שהייתה.

הגווארדיה סובלת מקשיים רבים ואחד מהם הוא מחסור באנשים הבקיאים באמנות הלחימה. יגאל לוין, אחד מפעילי ארגון "אחדות", שהיה בעברו קצין בצה"ל וכיום אנרכיסט ופעיל חברתי אנטי-ציוני, יצא לכמה שבועות לאוקראינה בשביל לתמוך, לעזור וללמד לוחמים מהגווארדיה אמנות לחימה, ולהכין אנשים לקרבות עם האימפריאליזם הרוסי והאוליגרכיה האוקראינית. הראיון המלא עם יגאל על המתרחש באוקראינה ועל הגווארדיה השחורה יעלה במהלך החודשיים הקרובים.

יגאל לוין עם הלוחמים

22 שנות שלילת חירות בגלל קיום יחסי מין

ג'ניפר פיטצ'ר

מורה בת 30 מפלורידה (ג'ניפר פיטצ'ר) נשלחה ל- 22 שנים בכלא בגלל קיום יחסי מין עם שלושה תלמידים שלה, בני 17 כל אחד. אני חוזר על זה, 22 שנות מאסר!!! רק להזכירכם שאנדרס בריוויק, הרוצח מנורבגיה שטבח בכמעט מאה איש, מרביתם בני נוער, קיבל 21 שנות מאסר.

כן, זה קורה בארצות הברית "הדמוקרטית" למופת. וזה מטריף עוד יותר לאור העובדה שזה מתרחש בשעה שהממשלה מאשרת נישואים חד מיניים לקהילת הלהטב"ק (האם שמתם לב, אגב, לזמן הרב שהתקשורת בארץ מקדישה לעניין אישור הנישואים הגאים, בשעה שלא פורסמה כאן אף ידיעה אחת על המקרה הזוועתי הזה?). הממשלה לא נתנה שום "אישור" או שום טיפה של חירות, אלא מזכירה לך שהיא שולטת בך. היא שולטת בשלטון טוטאלי וכלל-עוצמתי. שלטון ביולוגי, אם אפשר לומר, כי היא זאת שקובעת את המיניות שלך, את רמת הפתיחות שלך לזולת, את היכולת והרצון שלך לחיים פרטיים ואינטימיים. היא יכולה בשניה אחת לתת וגם בתוך שניה אחת ליטול בחזרה.

גוף האדם (ובמקרה הזה, גוף האישה) הוא גופו של האדם ורק הוא יחליט מה הוא עושה איתו. כך גם עם המיניות והיחסים בין בני האדם. בני 17? הם ילדים מסכנים? ילדים? מה "כבוד" השופט מחרטט לעזאזל? בעולם המערבי כיום, נוער בגיל 17 מנהל חיי מין וחוויות מיניות אינן זרות לו. ואם הם בני 18 זה כן בסדר? הביורוקרטיה הקרה של מפלצת ה"מדינה" יודעת היטב כיצד לנשל את חירותם של בני האדם, וגם נכנסת לתחתונים שלהם לפני זה.

חירות לג'ניפר פיטצ'ר! מוות למפלצת המדינית!

יגאל לוין

מדוע חשוב לדרוש מֵעֵבֶר? / יגאל לוין

ראשית אני חייב לציין שזהו אחד הנושאים הכאובים אצלי. אני יכול להתמודד עם בגידה של חברים או עם חוסר מוטיבציה אצל השותפים שלי למאבק, עם מה לא? אבל קונפורמיזם פוליטי מטריף את דעתי. חוסר היכולת לחלום מעצבן אותי. ומה הדבר הכי גרוע? אי–החתירה למשהו גדול יותר ומרשים יותר ממה שהריאל–פוליטיק מציע לך. כה עצוב שמבין הדברים היחידים שעוד נותרו לנו תחת השלטון הטוטאלי (לפי הגדרתו של מישל פוקו), היכולת לחלום ולקוות למשהו טוב יותר ממה שמציעים לך, במסגרת אותו שלטון, נפסלת גם אצל הפעילים הרדיקליים. אנחנו, האנרכיסטים, כבר התרגלנו לשמוע אמירות בסגנון: "מה, כיצד אתם מתנגדים ללאומיות הפלסטינית? מי אתם בכלל? זה פריביליגיוני מדי להראות להם מהי הדרך! יש להם זכות להגדרה עצמית! אם הם רוצים מדינה, אז שתהיה להם מדינה! מגוחך לדבר על אוטופיה אנרכיסטית שאולי לא תתממש בכלל!". או לחילופין: "האוטופיה שלכם היא רעיון נחמד אך היא לא תתקיים בזמן הקרוב, ואולי אף לא תתקיים כלל, ולכן עליכם להצביע בבחירות/לתמוך בממסד/לשלם מסים/לשרת בצבא/ללכת לעזה (סמנו את הרלוונטי לגביכם) וכו'". אך מה באמת מסוכן בשיח הזה? הסכנה הגדולה היא שאם דורשים מהשלטון דברים מסוימים שהוא עשוי להציע לך, תמיד נתקעים בתוך המבוי הסתום של הרפורמיזם. מהפכה יכולה לבוא רק מתוך זיקה למשהו כביר, זיקה לעולם חדש, אחר – לא מתוך הסכמה עם המצב הנוכחי. האם חשבתם על כך שרוב הנורמות שנראות בימינו כה שגרתיות בעולם המערבי (כמו יום עבודה של 8 שעות, חופשות מחלה, איסור על עבדות ילדים וכד') הן תוצאה של הקרבה במסגרת מאבק עצום ומרשים בעל דרישות "לא ריאליסטיות" ו"מנותקות מהמציעות"? האם האנרכיסטים שדרשו בסוף המאה ה– 19 יום עבודה של 8 שעות דרשו רק את זה ותו–לא? ברור שלא. האם התנועה הנשית בספרד של שנות ה– 30 דרשה רק את הזכות של נשים לעבוד בשווה לגברים? גם לא. מאחורי כל הישג, זכות או חוק ליברלי קטנטן מסתתר מאבק עצום עם דרישה ל"בלתי אפשרי", לעולם חופשי.

חשוב לדרוש מֵעֵבֶר! זוהי זכותו הטבעית של כל אדם חופשי. האם אני תומך ברצון הפלסטינים למדינה פלסטינית? ממש לא, כי אני יודע באיזה עוול לעמלים ולמעמדות הנמוכים בפלסטין זה כרוך. מדוע עלי לתמוך במאבק מנשל, מדכא והורג? אני רוצה ודורש חירות ורווחה לעמלים הפלסטינים! לא פחות מזה. אני כן אתמוך במאבקם של הפלסטינים נגד הכיבוש והציונות, גם אם אני חש שהם טועים בבחירתם וחותרים למדינה פלסטינית, אך אני כן אדרוש בו–בעת רק את המקסימום, ואני אעזור לאותם כוחות מהפכניים שגם כן חותרים למקסימום הזה. האם אני תומך בחוק המדיני לשכר מינימום של 30 ש"ח לשעה? ברור שלא, כי אין חוק "טוב" (במיוחד במסגרת חוקיה של היישות הקולוניאלית "ישראל"). חוק משמש תמיד לצורכי משטור (גם אם יש לו השלכה "חיובית" בטווח הקצר), ותמיד היה זה כך. אך במאבק העובדים אני אדרוש את ביטול הכסף, אדרוש רווחה לכולם, אדרוש לשלם את המינימום ישירות מכיסם של הטייקונים, אך לא כתוצאה מחוק "טוב"! הדרישה היא תמיד מקסימלית, ולא אחרת. ואם כבר חוק, אזי רק במסגרת המאבק הממשל ייתן לנו את המינימום, אבל רק בעקבות הפחד הגדול שלו מהמקסימום!

פוליטיקאים מכל הנישות מאכילים אותנו ב"ריאל–פוליטיק" או בחוקים "טובים". הם רוצים שאנו נפסיק לחלום, שנפסיק לדרוש עולם חדש! הם רוצים רק סטטוס–קוו. הם רוצים אותנו עדר שותק וצייתן שפוחד מכל פעולה, "חוקית" או "לא חוקית", במסגרת המדינית. אבל לא, אנו האנרכיסטים נמשיך בדרכנו, כי כפי שאמר האנרכיסט הספרדי הידוע בּוּאֵנָוֶנְטוּרָה דּוּרוּטִי: "אנו נושאים עולם חדש בליבנו".

עונשין בחברה החופשית / יגאל לוין

אלטרנטיבות לכליאה בתקופה מהפכנית

נושא העונשין באמצעות כליאה בחיי חברה חופשית ושוויונית הוא נושא ברור למדי. קומוניזם חירותני לא יכול להזדהות או לתמוך בכל סוג של שלילת חירות. אנרכיסטים מאמינים כי חירות היא אחת מזכויות היסוד, ולאף אדם אין זכות לשלול את חירותו של האחר, ואין זה משנה מהן הסיבות לכך. איסאק פּוּאֶנְטֶה (אנרכו-סינדיקליסט, ממובילי התנועה האנרכיסטית הספרדית בשנות ה30 – של המאה ה- 20) כתב: "הקולקטיב יסרב לשפוט את הפושעים, כי אין זה אפשרי לאדם השופט לראות את זוית הראיה של הנשפט, והוא לעולם לא יהיה חסין מפני האשמה של חף מפשע או מזיכויו של אשם, כפי שקורה לרוב כאשר הביורוקרטיה מתחילה לעסוק בצדק. הקולקטיב יסרב גם להעניש את הנאשם מאחר שעונש הוא אקט שלא "מתקן" את הנזק שנגרם בעקבות הפשע ולא מלמד אותנו שום דבר חיוני. העונש רק מדרבן למרד ולשנאה, ולא לחמלה או שיפור. בתי מאסר ובתי משפט הם מוסדות אשר שולטים בהם אי-המוסר, האנטגוניזם ואי-הצדק. על בני האדם להתייחס לפשעים בדומה לאסונות טבע. אף אחד לא הולך להעניש סלעים שנפלו מהר,  ריסקו בתים וקיפחו חיי אדם." אנו רואים כאן יחס מוסרי ואחראי לזכות האדם להיות חופשי בכל מעשיו. רק אינדיבידואל בחברה חופשית יכול להיות היחיד שנותן דין וחשבון למעשיו. כהערת אגב, פואנטה עצמו נכלא ונרצח בידי פאשיסטים פרנקיסטים בשנת 1936. אנרכיסטים סבורים שבחברה קומוניסטית חירותנית, 95% מן הפשעים המתבצעים בימינו כלל לא יתקיימו, מפני שלא יהיה כל בסיס חברתי – כלכלי לקיומם. מרבית העבירות הן עבירות רכוש בחברה שמבוססת על עקרון הרכוש הפרטי (שהוא עקרון נפשע כשלעצמו) ועם ביטולו לא תהיינה סיבות לגנוב או לפגוע באחרים על רקע זה. ואם מדובר בשאר פשעים המתבצעים על רקע של קנאה, שנאה או מחלות נפשיות, יהוו אלו מיעוט זניח ולא-משמעותי של נזק ביחס למצב של מלחמות ורצח המונים הנגרמים כיום עקב שלטון המדינה והקפיטליזם.

אם מצב העונשין בחברה חופשית די מובן, עולה השאלה הבעייתית – מה יש לעשות בתקופה מהפכנית (מהפכה חברתית)? מהפכה היא מאבק ומלחמה (מלחמת מעמדות – מלחמה נגד הריאקציה), ובכל מלחמה ישנם פושעי מלחמה. בתקופה מהפכנית, כל עוד השלטון לא הובס לחלוטין, יש מקום להתייחס לכיצד מהפכנים יכולים להגביל את חירותם של הפושעים המסוכנים (כרוצחים, אנסים וכד') בלי לשלול את חירותם בצורה מוחלטת, ובלי להתרחק יותר מדי מהאידיאל האנרכיסטי (שהרי תיאוריה ופרקטיקה לא תמיד צועדות יחדיו). אלטרנטיבה למערכת של כליאה ובתי סוהר יכולה להיות דוגמה של בתי-מעצר פתוחים בדומה לחלק הנמצאים בהודו (בהודו קיימים כ- 27 בתי מעצר מסוג זה). בית מעצר פתוח הוא מכלאה שבה אסירים מעבירים שם רק את הלילה, ומגיעים לבדיקת נוכחות בשעות הבוקר ובשעות הערב. ביתר הזמן הם רשאים לעשות ככל העולה על רוחם, להסתובב בחופשיות בעיר, להיות בחברת משפחה או חברים, ואף לעבוד ולהתפרנס. חשוב לציין שזוהי עדיין שלילת חירות. חופש התנועה שלהם מוגבל, הם אינם רשאים לעזוב את שטח העיר. אך בכל זאת, פרקטיקה כזו יכולה לשמש את כוחות המהפכה. הרעיון המרכזי כאן הוא השליטה והמעקב על אותם האנשים שיכולים לסכן את התהליך המהפכני ולפגוע באחרים, ויותר מכך, במקרה שיהיה אדם שיבקש להיכנס לקולקטיב כשווה בין שווים. המהפכנים יהיו חייבים כל העת להיות עם יד על הדופק על מנת שלא לסטות מהקו הדק שמפריד בין שלילת החירות המוחלטת לבין מעקב אחרי האנשים המחפשים חד-משמעית לפגוע באחרים. ומה יש לעשות עם האנשים שכן ממשיכים לפגוע, לבזוז, לחמוס ולאנוס, או שמא שואפים להצטרף לכוחות הריאקציה? כאן רק תשובה אחת תתקבל – יש להדיח אותם מן הקהילה המהפכנית ומהחברה שבה מתרחשים השינויים החברתיים – עולם חדש יִבָּנֶה. אנשים אלו, אם מצפונם שואף לכך, יצטרפו לכוחות הריאקציה וסופם יהיה דומה לסופם של שאר הריאקציונרים.

לסיכום הנאמר – ניתן לחלק את רעיון העונשין לשני שלבים – או תקופות. בשלב הסופי (בניית החברה החירותנית, ללא דיכוי ושעבוד אדם בידי אדם אחר) אנו מוצאים כי אין מקום לשום עונש המגביל את חופש התנועה, הביטוי, או את מעשיו של האדם. בו-בזמן יש להבדיל את השלב הזה מן השלב הקודם לו (השלב המהפכני, שבו מתרחשת מלחמת מעמדות והבְּנִיָּה החברתית של העולם החדש, ובו גם נכלל המאבק נגד הריאקציה השואפת לשמר או להשיב חזרה את העולם הישן – מדינה וקפיטליזם), שלב שבו ישנה הזכות למהפכנים להגביל את חופש התנועה של בודדים המעוניינים לפגוע בייסוד החברה החדשה. להגביל את תנועתם ולהיות במעקב אחר מעשיהם. ברור לנו, לאנרכיסטים, שמהפכה לא תתרחש לפי מתכונת אחידה. עם זאת, אנו חייבים להיות מודעים לכל מצב שאליו נגיע בתקופה המהפכנית, על מנת שבכל מקרה שבו ניאלץ לשלול ולו במקצת את חירותו של האחר, לא יקרה הדבר עקב טעות-אנוש או בלא סיבה מוצדקת. כי כפי שבאקונין נהג לומר – «אי אפשר לשלול רק חלק מהחירות, אפשר רק לשלול את כולה. החירות – או שהיא מתקיימת או שאינה מתקיימת כלל".

האנרכיסטים במהפכה האוקראינית של 2014 / יגאל לוין

איגוד העמלים האוטונומי

מה אנו יודעים על המהפכה שהתרחשה באוקראינה בחורף של 2013-14? האם אנו יודעים שהתרחשה מהפכה בורגנית-לאומנית? אכן. שהממשלה המעוותת של האוליגרכיה פרו-הרוסית הופלה? גם נכון. שאוקראינה נחנקת כעת במלחמת אזרחים ברוטלית ונוטפת דם? ללא ספק. אבל מה אנו יודעים על המהפכנים האוקראינים? האם יש בידיהם הישגים? האם במערבולת המאבק של אלפי כוחות עוינים הם הצליחו להשיג דבר-מה? את זה נגלה בסקירה הבאה.

איגוד העמלים האוטונומי

באוקראינה קיים ארגון אנרכו-סינדיקליסטי הקרוי "איגוד העמלים האוטונומי" (АСТ, באוקראינית). הארגון הוא איגוד עובדים (סינדיקט) קטן המונה כחמישים חברים ברחבי אוקראינה. הארגון מתאפיין במגוון מאבקים, ביניהם מאבקי עבודה, הקמת קואופרציות של עובדים, הפעלת בית ספר לא-פורמלי, וכן כתיבת והפצת מאמרים מקוריים. בזמן המהפכה תמך הארגון בעם האוקראיני המתקומם והשתתף לרוב בפלוגות העזרה הראשונה שסייעו לפצועים (הלא-מעטים עקב המאבק בכוחות המשטר – משמרות ה- "בֶּרְקוּט"), אך ההישג המשמעותי ביותר של הארגון היה כיבוש (או שחרור, תלוי כיצד מסתכלים על כך) קומפלקס בניינים שהיו בעבר מפעל (שנסגר עקב קריסת הכלכלה האוקראינית) והצברה* שלהם למרכז קהילתי ובית מגורים לפליטי מלחמת האזרחים.

נוער של האיגוד מכריז על אזור משוחרר

המרכז הקהילתי "אוטונומיה"

בזמן המהפכה, הסניף של העיר חרקוב נִצֵּל את חולשת הממשלה הקורסת ואת חוסר האונים של הרשויות העירוניות, והשתלט (לא מעט בזכות עזרת הנוער והסטודנטים של הארגון) על קומפלקס מפעלים, לרוב מבנים ששימשו בעבר משרדים ומגורי פועלים. באולמות הנרחבים של המפעל הוקמו על ידי הארגון בית קולנוע המקרין סרטים בנושאים חברתיים מספר פעמים בשבוע, חדר אוכל ציבורי, סדנאות לתיקון אופניים, חדרי כביסה, מקלחות ציבוריות וחדרי מגורים למשפחות שלמות. כיום חיים במרכז כשתים-עשרה משפחות שנמלטו ממלחמת האזרחים שפושׂה במזרח אוקראינה (בין המשטר הפרו-מערבי החדש לבין הבדלנים הפרו-רוסים שרוצים להתנתק מאוקראינה ולחבור לרוסיה). מדי שבוע מגיעים גם הרבה פליטים למרכז על מנת לקבל אוכל או טיפול רפואי, וגם המקלחות מצאו שימוש נרחב בקרב הציבור. בכל יום נמצאים שם עשרות פעילים חברתיים (לרוב אנרכיסטים) שממשיכים להרחיב את המרכז ולהכין אותו עבור עוד משפחות חדשות (ישנם בסה"כ קרוב לחצי-מיליון פליטים מאזורי הקרבות, ומתוכם כמה אלפים בעיר חרקוב), עם פוטנציאל להפוך את המקום לאזור משוחרר של ממש (כולל הקמת עיר אוהלים והשתלטות על עוד מספר בניינים). גם החורף קרב, ובאוקראינה פירוש הדבר הוא הכנה נרחבת ויסודית הכוללת תנורים, אמצעים לחימום מים, ביגוד ומצעים חמים. אך לא הכול מושלם באוטופיה האנרכיסטית בחרקוב, כי גם כוחות הריאקציה אינם יושבים בחיבוק-ידיים.

הקרב על "האוטונומיה"

לא לקח הרבה זמן עד שהריאקציה הראתה את פניה המכוערות, ולאחר מספר חודשים של פעילות המרכז, התארגנה הממשלה החדשה בעיר למסע נגד האנרכיסטים. בשלבים הראשונים נשלחו למרכז כנופיות של ניאו-נאצים פרו-רוסים שניסו להשתלט על המקום. אך לאחר מספר קרבות שבהם יד האנרכיסטים הייתה על העליונה, סולקו הכנופיות מהמקום. או-אז העירייה החליטה לשלוח את כוחות המשטרה (שאורגנה מחדש לאחר המהפכה) כדי לשים קץ למרכז ולכלוא את האנרכיסטים המהפכנים. אך האנרכיסטים היו מוכנים. ביחד עם התושבים ומשפחות הפליטים הם התגודדו במרכז והפכו אותו למבצר של ממש. לאחר נסיון כושל של המשטרה להשתלט על המרכז, ולאור הזעם של תושבי העיר (התומכים ביוזמה של האנרכיסטים), חדלה המשטרה מהנסיונות לפזר ולסגור את המרכז. המהפכנים ותושבי המרכז למדו לקח, וקיימת תורנות משמרות המגינה על המרכז, במוכנות תמידית להתגודד ולהפוך אותו שוב למבצר.

רעיון ומעשה

הנסיון האוקראיני מראה לנו כי רק התארגנות בתוך מסגרת מביאה תועלת. הוא מראה שלאנרכיסטים יש מקום לפעולה במהפכה, גם אם היא מהפכה בורגנית. הוא מראה שמאבק אלים והגנה עצמית כן מובילים לתוצאות חיוניות בזירה המעשית (ולא רק בקשקושים תיאורטיים). בלי ארגון חזק, בלי יכולת לרכז את המאמץ, אנרכיסטים אוקראינים לא היו מצליחים באף אחת מהיוזמות המפורטות בסקירה זו. כבודדים ולא מאורגנים הם היו נדחקים לשולי המהפכה, וכל פעילות שהיו זוכים בה הייתה אולי מסתכמת כ- "פעילות" פייסבוק בסגנון – "אההה… הנאצים שוב משתלטים לנו על המהפכה, זו אינה המהפכה שלנו". הנסיון האוקראיני מראה לנו שגם ארגון קטן, אך מגובש ומאוחד, כן יכול להגיע להישגים משמעותיים בזמן מהפכה. אנחנו חייבים ללמוד מהם ולאמץ רק דברים חיוביים.

*הַצְבָּרָה, או חִבְרוּת (סוציאליזציה), היא אלטרנטיבה להתארגנות כלכלית שהאנרכיזם מציע. הנכס (מפעל, סדנה, מקום מגורים, בית ספר וכד') יהיה שייך לקולקטיב של המקום (פועלים, אנשי מלאכה, דיירים, סטודנטים…) ולא יהיה רכוש פרטי (הפרטה) או של המדינה (הלאמה).

אנשים מגיעים למרכז

מקשטים את המקום

ערב תרבות

חדר קולנוע

דגלים וסיסמאות בכל מקום

השירותים תוקנו וסודרו

סדנאות לילדים של הפליטים

משקמים את מקום

חדר מגורים טיפוסי

חדר האוכל

האוטופיה הכורדית / יגאל לוין

הרוז’בה – הכורדיסטן הסורי (בצהוב)

אי-שם, לא הרחק מארצנו, שוכנת בצפון סוריה ארץ הרוז’בה (Rojava) או המערב, בתרגום מכורדית. בזמן שסוריה נקרעת ומשוסעת במלחמת האזרחים הנוראית וההרסנית, התארגנו תושבי הרוז’בה, הכורדים הסורים, לפדרציה עממית נטולת גוף מדיני, מאורגנת בצורה מבוזרת והדוגלת בניהול עצמי ובדמוקרטיה ישירה. במסע הקרבות גם נגד הממשל הסורי האסאדיסטי וגם נגד תנועות אסלאמיסטיות אחרות, אין הם מצפים לעזרה או חפצים בעזרה מאף אחד בעולם, והם ממשיכים לבנות את ארצם הלאה.

המאכנו הכורדי

הכל התחיל כאשר עבדוללה אג'לאן (המכונה "אפו"), מנהיג הכורדים האגדי, נחשף במהלך היכלאו בצינוק (הוא כלוא גם כיום) הטורקי לכתביו של מארי בוקצ'ין, אנרכו-קומוניסט אמרקני, אדם אגדי לא-פחות. אג'לאן, שהיה מרקסיסט משכיל, שינה אט-אט את תפיסתו ואימץ רעיונות חדשים, לא אוטוריטריים, הקרובים מאוד לתפיסות האנרכיסטיות. את התפיסה החדשה שלו אפשר לראות ב- "קונפדרליזם הדמוקרטי" (Democratic Confederalism), שמבוסס על עבודתו של בוקצ'ין "משמעותו של הקונפדרליזם" (The Meaning of Confederalism).

עבדוללה אג'לאן (המכונה "אפו")

כתביו ותפיסתו החדשה של אג'לאן השפיעו רבות על הכורדים הטורקים (מפלגת הפועלים של כורדיסטן – PKK) והכורדים הסורים (המפלגה הדמוקרטית המאוחדת – PYD), שגם נטשו את התפיסות המרקסיסטיות ועברו לתפיסת "הקונפדרליזם הדמוקרטי". ואם מפלגת הפועלים של כורדיסטן נמצאת במחתרת ובלחימה נגד המשטר הטורקי, למפלגה הדמוקרטית המאוחדת היתה הזדמנות פז לממש את תפיסותיו של "אפו" במציאות.

התנועה למען חברה דמוקרטית – TEV-DEM

לאחר התמוטטות משטר אסאד בכורדיסטן הסורית, התארגנה רשת אופקית המנוהלת באופן עצמי. המפלגה הדמוקרטית המאוחדת – PYD לא נמצאת בשלטון באופן המקובל במדינה עם שלטון ריכוזי, אלא משחקת תפקיד של נציגה פוליטית ברשת רחבה הנקראת "התנועה למען חברה דמוקרטית" (או בכורדיתTevgera Civaka Demokratîk – TEV-DEM), האחראית לניהול מוחלט של האזור.

רשת TEV-DEM כוללת גם ארגונים פוליטים וגם ארגונים תרבותיים וכלכליים, איגודי עובדים, בתי ספר, תנועות נשים ועוד. הניהול העצמי מאורגן דרך קומונות עירוניות, ובראש כל קומונה ישנה מועצה עממית (או בכורדית mala gel – בתי עם), המורכבת מנציגי המועצות שנבחרו בהצבעת תושבי הקומונות. מועצות אלה משמשות גם כבתי דין ובוררות. כל מועצה בוחרת גם ציר לגוף המאחד של הקומונות – "הקונגרס העממי של כורדיסטן המערבית". אף שרשת

המפלגה הדמוקרטית המאוחדת

TEV-DEM מזכירה למדי את האלטרנטיבות שמציע הרעיון האנרכיסטי, היא עדיין אינה נעדרת שלטון בצורה מוחלטת.

אחת הלוחמות מציינת: "איננו מעוניינים במדינה כורדית, אף שהכול חושבים כך. אנו מאמינים כי רעיון מדינת הלאום אינו אלא דרישה אנטי-דמוקרטית בימינו ובזמננו, וההיסטוריה של העת האחרונה מעידה על כך", כך אמרה. "לחלופין, אנו קוראים לאוטונומיה דמוקרטית, בה העם הכורדי מנהל את ענייניו בעצמו, באופן דמוקרטי וקולקטיבי, בלי כל קשר למדינה הסורית או לכל מי שיתפוס את עמדות הכוח שלה בעתיד הקרוב".

אנו יכולים לראות עקרונות מרכזיים של רשת זו בחלקו השני של המסמך «The Project for Democratic Self-Governance in Western Kurdistan», המבוסס על רעיונותיו של עבדוללה אג'לאן (ומארי בוקצ'ין אשר ממנו הושפע). החלק הראשון של המסמך מבקר בחריפות את הלאומנות הערבית בפרט ואת רעיון מדינת הלאום בכלל. לטענת ה-PYD הרעיון הזה כבר נכשל אפילו ביבשת שבה נהגה במקור – אירופה, ואילו בסוריה אין כל אפשרות להקים מדינה לאומית. לכן זונחת ה- PYD אפשרות של הקמת מדינה לאומית כורדית לטובת הרעיון של פדרציה עממית רחבה המבוססת על "הקונפדרליזם הדמוקרטי" של אג'לאן. מעניין גם לציין שלמרות הגישה הדיאלקטית כלפי ההיסטוריה (סעיף 8), אנשי ה- PYD אינם מטריאליסטים או פוזיטיביסטים (סעיף 7).

אחת הפסקאות של המסמך אומרת, "אנו, האנשים מהאזורים הדמוקרטיים המנוהלים-עצמאית, כורדים, ערבים, אשורים, טורקמנים, ארמנים וצ'צ'נים, מכריזים מרצוננו החופשי, על הבטחת צדק, חירות, דמוקרטיה וזכויות נשים וילדים, בהתאם לעקרונות האיזון האקולוגי, חירות הדת והאמונה, ושוויון ללא אפליה על רקע גזע, דת, אמונה או מגדר, מתוך מטרה להכשיר את הקרקע הפוליטית והמוסרית לחברה דמוקרטית, כדי לתפקד תוך הבנה וקיום הדדיים מתוך הגיוון הקהילתי, וכיבוד עקרון ההגדרה העצמית והזכות להגנה עצמית של כולם." בהמשכה, "האזורים האוטונומיים שנמצאים תחת הניהול העצמי הדמוקרטי אינם מכירים ברעיון מדינת הלאום או המדינה המבססת מרותה על סמך כוחות צבאיים, דתות ושלטון ריכוזי".

מבין העקרונות ש TEV-DEM מכריז אנו רואים:

1. הפרדת החברה מהדת.
2. איסור על נישואין מתחת לגיל 18.
3. זכויות נשים וילדים חייבים להיות מוכרים, מוגנים ומוחלים.
4. איסור על מילת נשים.
5. איסור על ריבוי נישואין (פוליגמיה).
6. על המהפכה להתחיל מלמטה, ולהיות בת-קיימא.
7. חופש, שוויון, שוויון הזדמנויות ואי-אפליה.
8. שוויון בין גברים לנשים.
9. כל השפות המדוברות בידי העם צריכות להיות מוכרות, וערבית, כורדית וסורית הן השפות הרשמיות.
10. להעניק תנאים הוגנים לאסירים ולהסב את בתי הכלא למוסד שמטרתו שיקום ושינוי.
11. לכל אדם יש הזכות לחפש מקלט, ופליטים לא יושבו בלא הסכמתם.

על הבאנר רשום, "כורדים לא מכירים שום גבולות" – התנועה למען חברה דמוקרטית – TEV-DEM

ניתן לציין שכל העקרונות הללו הם האידיאלים של האנרכיסטים, ואפשר למצוא אותם במהפכות הגדולות שבהן התנועה האנרכיסטית הייתה מעורבת. עקרונות אלו פרוגרסיביים מאוד ללא ספק.

סעיף 10 של המסמך מכריז על זכותן של הקומונות להגנה עצמית כחלק מחברה שוויונית ודמוקרטית. לפי סעיף זה, מוסדות ושיטות כמו מדינה או קפיטליזם מהווים סכנה ממשית לקיום חברה אזרחית חופשית. אך בסעיף 6 מצוין שזכויות אינדיבידואליות אינן נוגדות זכויות הקולקטיב, ולכן אנשים שמכבדים את עצמם חייבים להגן על זכויותיהם באופן קולקטיבי. מימושן במציאות של עקרונות אלו הם המיליציות של YPG ו- Asayish.

הגנת המהפכה – YPG ו- Asayish

יחידות ההגנה העממיות (בכורדית: Yekîneyên Parastina Gel, מוכרת בקצרה כ-YPG ) הן מיליציה עממית רחבה הכוללת כ- 60,000 לוחמים ולוחמות (מתוך כארבעה מיליון תושבי כורדיסטן הסורית). חשוב להדגיש שגיוס למיליציה נעשה רק בהתנדבות ואין שום חוק הכופה גיוס חובה. גם את המפקדים הלוחמים בוחרים בצורה דמוקרטית על ידי הצבעה. במיליציה ישנן גם הרבה לוחמות, ויחידות שלמות מורכבות רק מנשים. ה-YPG נלחם נגד כוחות

יחידות ההגנה העממיות

המשטר הסורי וגם נגד האופוזיציה, וכעת גם נגד אסלאמיסטים מארגון דאע"ש. על האפקטיביות של המיליציה מצביעה העובדה שדאע"ש, שהצליח להביס צבאות סדירים של עירק (המצויד בנשק חדיש מארה"ב) ושל סוריה (המצויד בנשק חדיש מרוסיה), לא מצליח להשתלט על כורדיסטן הסורית וחווה רק הפסדים בקרבות עם YPG. והדבר מזכיר מאוד את הצבא השחור של האנרכיסטים באוקראינה – המאכנוביסטים שנלחמו בשנים 1917-22 בכל צורות המשטר, בין אם היו אלו הלבנים, הבולשביקים או הלאומנים האוקראינים.

מלבד יחידות ההגנה העממיות, ישנה גם מיליציה קטנה יותר הנקראת Asayish, ותפקידה הוא לשמור על הסדר. יש להדגיש שבניגוד למשטרה (גוף מקצועי הכפוף למעמד השולט במדינה), Asayish הוא גוף התנדבותי שמורכב מהתושבים עצמם. משמרת התנדבות אורכת 12 שעות. לאחר ייסוד המיליציה, מידת הפשעים באזור נעשתה לאחת מהנמוכות בסוריה בתקופה זו

מתנדבים ב Asayish

.

היחידות האלה אינטרנציונליסטיות לכל דבר, אינך חייב להיות כורדי על מנת להתנדב. יש גם הרבה ערבים, טורקים, עירקים ויזידים (שנמלטו מהדיכוי של האסלאמיסטים מדאע"ש) שנלחמים בשורות YPG ו- Asayish.

תנועות נשים ו- TEV-DEM

אחד מן ההישגים המשמעותיים שיש לציין במהפכה הכורדית הוא המאבק והשחרור של הנשים. הנשים מכורדיסטן הסורית מאוגדות בארגון Union Star הדואג לשמירה על מעמד שווה בין גברים לנשים. במועצות של TEV-DEM ובקומונות, אחוז הנשים חייב להיות 40% מול 40% גברים (והיתר של אלו שנותרו, נשים או גברים). מנהיגת הארגון אסיה עבדולה מציינת שלאחר המהפכה ושחרור האזור משליטתה של

נשים ב YPG

המדינה הסורית, מידת החופש ויכולת ההתבטאות של הנשים הכורדיות עלתה. חשוב גם לציין שזהו האזור היחיד שבו אישה שווה לגבר, בניגוד לתנועות ואזורים אסלאמיסטיים אחרים או מדינות שמרניות אחרות במרחב. התנועה הנשית נלחמת גם בתופעת ריבוי הנישואין, מילת הנשים, נישואי קטינות וקטינים, וזוועות נוספות שרווחות בשטח. לפי מילותיו של אלדר חליל (חבר ב-PYD ), כל אלו הם הישגים של המהפכה, והאיום המרכזי נובע מאסלאמיסטים בארגונים כמו דאע"ש (שמנסה להשתלט על האזור). הוא גם ציין שהמיליציות לא יתנו לשום כוח, בין אם כוח מדיני, דתי או אחר, להשתלט על האזור ולשלול את חירותם של האזרחים.

לבד מול כל העולם

האם יש עתיד למהפכה הכורדית? מצד אחד אנו רואים מוסדות מדיניים או דתיים כמו הצבא הסורי או דאע"ש, המנסים להשתלט על הרוז’בה ולכובשה. מצד שני ישנן גם תנועות כורדיות אוטוריטריות שגם היו שמחות לראות את המהפכה נכשלת, כמו הכורדים העירקים והצבא הפרו-אמריקני שלהם – הפשמרגה (בכורדית: Pêşmerge) ששואפים להקים מדינה כורדית באזור. האם לא תבוא ריאקציה מבפנים? הרי ביורוקרטיה של איגודי עובדים, תנועות נשים ומפלגות יכולה בקלות לחסל ביום אחד את האוטופיה הכורדית ולהקים מדינה באזור, יחד עם כל הכרוך בה – דיכוי, שעבוד, חלוקה מעמדית, סקסיזם ודיכוי כלפי נשים.

לוחמות כורדיות אחרי ניצחון על פולשים מדאע"ש

לא קל לחזות מה יקרה. מה שכן בטוח, הוא שהנסיון המהפכני הכורדי הוא דוגמה למופת של נסיון לממש עקרונות ואידיאלים אנרכיסטיים במציאות, ויש לנו עוד לא מעט ללמוד מהם. במיוחד באזורנו, בפלסטין הכבושה (וכוונתי היא לאזור הגיאוגרפי), יחד עם טירוף הפולחן הלאומי והפתרונות בסגנון מדינה אחת או שתי מדינות. האם הכורדים לא מנסים לרמוז לנו משהו? לא צריך מדינות בכלל! צאו מן המבוי הסתום הזה! השאלה היא האם נקשיב להם או לא.

נ.ב. ארגון "אחדות" נמצא בקשר עם האנרכיסטים הכורדים שמשתתפים במהפכה זו. מדובר בפורום האנרכיסטי הכורדי (KAF)