אל-ח'ליל – מתח מעמדי ולא מתח לאומני / ברק יעלון

WlJx-pdsFUIילד כבן חמש צועד ברחוב ריק מאדם וגורר אחריו עגלה מלאה בקמח, עדשים ומוצרי יסוד אחרים. הוא אומר לנו לבוא אחריו, ואני שהסיטואציה הזאת רחוקה ממני ומכל מה שאני מכיר מהסס ואז מסכים. אני מציע לילד בצל, נגד השריפה בעיניים מהעשן של רימוני הגז; אבל הוא לא צריך, הוא כבר רגיל, יש לו מטפחת קבועה למצבים כאלו. דקות ספורות לפני כן עוד התקהלו בערך באיזור זה עשרות צעירים וצפו בחיילים הציונים זורקים רימוני גז והלם מחרישי אוזניים.

הילד הוביל אותנו לביתו, הכין לנו קפה ומכר לנו דברים מתוצרת משפחתו. חשוב להבין שילדים עובדים זו תופעה היסטורית ועדכנית שקורת באופן קבוע אצל המעמדות הנמוכים באוכלוסיה, זה לא דבר שאפשר לתקן עם חוק שאוסר על עבודת ילדים.

צעדנו בשוק הריק מאדם בצהרי היום, בהחלט מחזה לא טבעי לעיר בגודל הזה; מחזה שיכול לקרות רק תחת שלטון טרור קבוע.  מעל אותו שוק פרוסה רשת סורגי מתכת, שמפרידה בין שתי ה"קומות". בקומה התחתונה, מתחת לסורגים, מצויים הפלסטינים, ובקומה שמעליה מצויים המתנחלים הציונים. למסתכל מהצד עם עיניים ניטרליות ברור החל מהמבט הראשון: יש כאן לא רק שני עמים שונים אלא נוכחים כאן גם שני מעמדות שונים. המציאות, שאלו שני מעמדות שונים, והמתח בין שתי הקבוצות הוא מתח מעמדי ולא מתח לאומני, נהיית בהירה יותר ויותר ככל שנחשפים לחלקים נרחבים יותר מהמציאות ביום-יומית של תושבי אל-חליל ומדברים איתם יותר.  מתוך עשרות האנשים שדיברתי איתם ברחובות אל-חליל, לא מצאתי אף אדם אחד שהגיב בשלילה לכך שאני ישראלי. עניין אותם רק האם אני רוצה שהצבא הציוני יגורש מאל-חליל או ישאר בה. וזה מה שמעסיק את התושבים של אל-חליל: האם הם תחת שלטון צבאי, או שלא. האם נזרק עליהם זבל ואבנים בידי מתנחלים ציונים, האם יש להם חופש תנועה בעיר של עצמם .

במבט מפוקח המציאות ברורה, המתח בין הפלסטינים ליהודים הוא מתח מעמדי גרידא.
No war but a class war

ברק יעלון – חבר "אחדות"

לא בגלל שאתם יהודים אלא בגלל שאתם כובשים \ יגאל לוין

SDcqgowZJTM״הפלסטינים שונאים אתכם לא בגלל שאתם יהודים, אלא בגלל שאתם כובשים״ – כך פירש את מה שהתרחש במהלך אוקטובר חבר הכנסת אחמד טיבי. זה די ממצה, אין מה להוסיף או להחסיר, אפילו שזה נאמר מפי ליברל-לאומי-בורגני כמו טיבי. זה מפחיד כאשר שונאים אותך. שונאים מפני שכמעט שני מליון איש ואישה סובלים מענישה קולקטיבית וכלואים בגטו הגדול ביותר בעולם רק בגלל שבאזור שלהם ניצחה התארגנות ״לא נכונה״. שונאים מפני שכל יום נאלצים לסבול השפלות מחיילים בגדה המערבית. שונאים מפני שבזמן החגים היהודים השלטון הישראלי מטיל עוצר ונסגרים המחסומים רק כדי שהאדונים יוכלו לקיים בנוחות את הפולחן הדתי שלהם. שונאים מפני שפשיסטים צעירים מהתנחלויות יהודיות יכולים לשרוף משפחה שלמה בביתה ולחמוק מעונש. שונאים מפני שאת רוב מקורות המים בגדה המערבית מובילים להתנחלויות יהודיות למרות שאלה מהווים מיעוט קטן יחסית לאוכלסיה הילידית בת שני מליון אנשים. שונאים מפני שכמעט מליון אבותיהם גורשן ה1948ב מהאדמה עליה חיו ועבדו במשך דורות.

אפשר להמשיך עוד הרבה, בכל אופן המאורעות של אוקטובר 2015, שהתקשורת הישראלית מכנה ״אינתיפדת סכינים״, הכריעו את הוויכוחים לגבי ה״דו-קיום״. לא יהיה שום דו-קיום כל עוד מתקיים אי-שוויון בוטה כל כך בין הישראלים לפלסטינים. כל עוד אין שוויון לפחות בחופש התנועה. למרות העובדה הלכאורה ברורה הזאת לאנשי שמאל, השמאל בישראל (קודם כל תומכי מפלגות חד״ש, מרצ ועבודה וגם אינלקטואלים שמאליים רבים בישראל ובחו״ל) מגנה במקהלה את שיטות ההתנגדות של הפלסטינים ולא את הגורמים שהביאו לכך. מרצ, אשר אפילו אימצו ברצון את המונח ״איניתיפדה״ שהשלטון הישראלי משתשמש כהפחדה, ממש כינו את את קמפיין המחאה שלהם: ״ממשלת אינתיפדה, נכשלת״. כנראה שאם את הפלסטינים הייתה ממשיכה לנצל ממשלה נכונה של מפלגת מרצ אז לא הייתה מתרחשת אינתיפדה. מכל מקום נשמעות הוראות להתקוממות/אי-התקוממות נכונה, ביקורת על שיטות ההתנגדות יוצאת מתל-אביב יחד עם עצות רבות: לדקור, לזרוק אבנים או בקבוקי מולוטוב – זה לא אתי. להביא את האנשים ליאוש – זה אתי?

כפי שכותב ברכט באופרה בגרוש:

אתם המתחסדים בשם שמיים
אתם המטיפים תמיד מוסר
ראשית חכמה תנו לחם למעיים
כי זהו כן רק זהו העיקר

לא על הלחם לבדו יחיה אדם
אבל הרי ברור לכל בשר
כי סוף כל סוף אנחנו רק בשר ודם
על כן הלחם – קודם למוסר
ראשית יוכלו גם הם כל בני העוני
מפת הלחם את פרוסתם לקחת

במקרה של פלסטינים הנושא הוא יותר הגישה למים מאשר הלחם (במקרה של עזה אפשר לדבר גם על הלחם)

כי איך יחיה אדם?
הרי בלי פחד
יגזול יחמוס יגנוב ישדוד בלי הרף יטרוף
על כן יחיה אדם
כי מסוגל הוא
לשכוח כלל שהוא אדם סוף סוף

גיבורו של ברכט השר את השורות האלה גם דקר אנשים וקיבל את הכינוי מקי-סכין. אינטלקטואלים שמאליים אוהבים לקרוא את ברכט אבל לא אוהבים מקי-סכין אמיתיים.

אגב, מדוע התקשורת המגוייסת מתעקשת כל כך על המילה ״אינתיפדה״, ועוד עם תוספת המפחידה ״סכינים״, בזמן שפלסטינים רבים לא מחשיבים את זה לאינתיפדה? כנראה שלממשלה הישראלית ולאליטות אותן היא מייצגת דרוש דימוי כמה שיותר מפחיד של המחאה. צריך להצדיק את הסיסמאות אשר איתם מפלגת השלטון של נתניהו הלכה לבחירות (קודם כל בטחון ומלחמה בטרור). דרושה מטחנת בשר שבה נקטלים הפלסטינים המובילים ואשר תפחיד ותלכד את החברה הישראלית. הרי חוץ מהפחד אין לחברה הזאת על מה להתבסס.

השלטון בישראל עשה הכל על מנת להתגרות בפלסטינים. נשרפה משפחה? לא נעניש את המציתים. נערים זורקים אבנים (והם זורקים כבר עשרות שנים)? נכניס אותם לעשר שנים לכלא! לא עוזר? נתן פקודה לצלפים לירות על מנת להרוג! החיילים הרגו בחורה לא חמושה במחסום? נשתוק ולא נעניש את החיילים. נמלא את הר הבית הנפיץ בפרובוקטורים – שוטרים, חיילים ומתנחלים. בכל הכח נראה שלבעלי הבית מותר הכל! ועדיין האנתיפדה לא צוברת תנופה. הארגונים האיסלמיים הקיצוניים (חמאס, הג׳יהאד האיסלמי) מוסיפים שמן למדורה – ועדיין אין תנופה. הפלסטינים לא רוצים למות. פלסטינים לעולם לא היו לוחמים, זהו עם של איכרים – פלאחים. עבודת האדמה זה מה שקיים את הפלסטינים עד הפרוייקט הציוני הקולוניאליסטי במאה ה-19. התקיימו, ואפילו לא נגעו במיעוט היהודי שהיה כאן – הרי זה עם הספר או לפחות שמיים. אז הם נלחמים ככה ככה, כל התקוממות פלסטינית (אפילו מוצדקת) מסתיימת בטבח וקורבנות רבים מקרב הפלסטינים. אנשים רוצים פשוט לחיות, לחיות בכבוד.

המרד הזה אשר מורכב בעיקר מפעולות טרור של יחידים ימשך עד שיכתש בלי להשאיר לו שום סיכוי להשיג את מטרותיו. מטרות אשר במקרים רבים משניות מאחר וזהו מרד של יאוש. איך שלא נתייחס אליו אבל אנחנו לא יכולים ואין לנו זכות מוסרית להתערב בו. אנחנו זה אותו חלק מאזרחי ישראל אשר לא אדישים לגבי העתיד. עתיד בו העם בפלסטין סוף סוף יזכה לחירות. בעת הזו אנחנו צריכים להשפיע על דעת הקהל בישראל ובחו״ל וגם להשתתף בפרוייקטים חברתיים ותקשורתיים במטרה למנוע קורבנות חפים מפשע מהצד ההוא והזה של הבריקדות.

תרגום מרוסית – גבי ויינרוט

מקור:
http://ukraine.politicalcritique.org/2015/10/ne-za-to-chto-evrei-a-potomu-chto-okkupanty/

תבונה עוינת: הרהורים מתוך ביקור בגדה המערבית / דייויד גרייבר

הקדמה / א.רel97899s__w470h283q85.

בסוף החודש שעבר התפרסם באתר ה'International Times' (דו-שבועון אלטרנטיבי בריטי) טור ארוך פרי עטו של האנתרופולוג והאנרכיסט האמריקני דיוויד גרייבר בעקבות ביקורו בגדה המערבית בפלסטין. אנו מביאים תרגום של דבריו להלן – אך לא רק משום שיש בטור דברי טעם, אלא גם מן הסיבה ההפוכה. גרייבר הוא אנתרופולוג מוערך, וכתיבתו בנושא התפתחות החוב והכסף בחברות אנושיות (ספר מ-2011) היא מאלפת; אך התמליל שיצא מתחת ידו פגום מאוד.

ראשית, שגיאות עובדתיות, לעתים גסות: הטענה כי ב-1990 היו רק קומץ התנחלויות; כי לישראל יש תלות קריטית במסחר בנשק; כי שוק הייצוא הגדול ביותר של ישראל הוא שטחי 1967 ועוד. גרייבר הוא איש אקדמיה, חוקר אשר אמור להיות מורגל בהקפדה בעניינים כאלו – גם אם מדובר בכתיבה פובליציסטית. מנין ההנחות הללו, אם כך?

פגם משמעותי לא פחות בטור היא היותו של גרייבר לכוד במערך דעות קדומות, כזה הניכר בקרב אינטלקטואלים והוגי-דעה רבים בעולם, יהודים ושאינם-יהודים. ביניהן נמצאות ההנחות כי ישנו זרם 'טוב' וזרם 'רע' בציונות; כי בכל ציר שיפוט, ה'שמאל' הציוני עדיף על ה'ימין'; כי עיקר הסכסוך הציוני-ערבי נובע מתוצאות מלחמת 1967, מכיבוש הגדה המערבית ורצועת עזה; וכי הדבר הראוי לחתור אליו הוא שלום בין מדינת ישראל לשכנותיה ו/או חלוקה של הארץ על בסיס קווי 1967. גישה כזו היא השארית, או ההד, של התמיכה והאהדה הרבה לתנועה הציונית בקרב גורמים מתקדמים בארה"ב ובאירופה, בשנות ה-1940, ה-1950 וה-1960 – אשר החלה להישחק רק לאחר מלחמת 1967; אולי יש בה גם השראה משפחתית/חברתית/עדתית, כאשר מדובר על הוגים מבית יהודי. גרייבר עצמו כותב על הדימוי של ישראל בעולם כ"קבוצה של שורדי שואה אידיאליסטיים, המפריחים את המדבר", כאשר עתה היא נתפסת כ"אוסף של צרי-מוחין" אשר נוהגים להתעלל בילדים; אלא, שרוב הגירוש, ההרג וההתעללות בפלסטינים קרו ב-1948 ולקראתה, כמות משמעותית נוספת ב-1967; ומאז ישראל רק מתעמרת בנותרים, לא מסלקת אותם מארצם. אין זה גם סוד, שכן הרכב האוכלוסיה בפלסטין היה ידוע בעולם (גם אם לא מושרש בתודעה הציבורית); והעוול המובנה בתוכנית החלוקה של האו"ם ניכר מיד; והפיכת מאות אלפי פלסטינים לפליטים הייתה ידועה, לאו"ם ולכל מי שפתח עיניו לראות. אלא שברה"מ תמכה, וארה"ב תמכה, ואירופה תמכה (בריטניה נמנעה בהצבעה מסיבות שלא זה המקום לפרטן) – וכך נחרת ונתקדש בתודעה ההיסטוריה העולמית הדומיננטית. עד כדי כך עמוק הדבר, שאנרכיסט כמו גרייבר יכול לכתוב על דיכוי מצד מנגנון כיבוש ממלכתי, ובמקום לכוון את האצבע המאשימה ל_מוסדות_ הגורם הכובש, לפסול את _מדינת_ ישראל כגוף – החצים מכוונים ל_מדיניות_ הישראלית (הווה אומר, מדוע פעלה ישראל כך כאשר ראוי היה לפעול אחרת וכולי).

למעשה, סדר הפגמים שתיארנו צריך להתהפך. שכן, השגיאות העובדתיות של גרייבר מתאימות להנחות המוקדמות המוטעות שלו. אולי קיבל אותן מקריאת פובליציסטיקה שמאל-ציונית של אחרים? האם כמין אמיתות מקובלות לפי השמועה? מן הסתם, הוא לא טרח לבדוק האם הנתונים הטכניים לפחות תואמים את דבריו. אנחנו רוצים לקוות שבפעילותו המחקרית גרייבר לא הרשה לעצמו להתנהג באופן דומה.

הטור של גרייבר כתוב בכישרון, ומתאר בכאב מרגש אפילו את תחושת השילוב של הגבלות התנועה עם ריגול ותצפות בלתי פוסקים עליך, כתושב/ת פלסטיני/ת של הגדה המערבית. אך הוא יכוון את קוראיו – קוראי האנגלית – בכיוון פוליטי מוטעה מיסודו, וכך עלול בהחלט להזיק יותר מכפי שיועיל.

תבונה עוינת: הרהורים מתוך ביקור בגדה המערבית / דייויד גרייבר

בעיר נבלוס (שכם), נראה שבכל רחוב יש מספרה לגברים. יש מהן ממש אלפים. רובן פתוחות לפחות עד 2 בלילה – ובמקרים רבים אלו המקומות היחידים שמוארים ופתוחים בשעה כזו חוץ מהמסגדים. נראה שבכל פעם שעוברים ליד אחת המספרות האלה, יש סיכוי טוב למצוא בפנים קבוצה של ארבעה-חמישה בחורים המתהדרים בבלורית מעוצבת, אשר מביטים באחד אחר שיושב ומסתפר. הדבר המוזר הוא, שמספרות לנשים חסרות כליל מן הנוף. פה ושם תוכלו לראות כרזות מרשימות לקוסמטיקה לנשים ומוצרי טיפוח לשיער; ושכיח למצוא עליהן נשים בלונדיניות (מספר מפתיע של פלסטינים בנבלוס הם בלונדינים; אפילו ילדים) – אבל החנויות אינן בנמצא. שאלתי חבר לפשר העניין. הוא הסביר כי בעוד שהחברה הפלסטינית נהגה להיחשב כחברה הערבית הליברלית ביותר מחוץ לביירות, ונשים צעירות לעולם לא היו מכסות את שערן, המצב החל להשתנות בשנות ה-1990, עם התחזקותה הפוליטית של תנועת חמאס. אך להיעלמות המספרות לנשים היה גורם נוסף ומיידי יותר: בשנות ה-1980, סוכני ביון ישראליים החלו לנצל את קיומן ל'תיבול' התה המתוק שהוגש בהן בסמי הרדמה, והיו מצלמים תמונות עירום של נשים כדי לסחוט את בעליהן להסכים להיות משתפי-פעולה או מודיעים. לכן מספרות לנשים קיימות כעת, אך אינן גלויות לעובר ברחוב, ונשים שוב לא יסכימו לקבל תה מזרים.

למשמע הדברים הגבתי מיד בשאלה: האם באמת כך קרה? הדבר נשמע הרי כמקרה מובהק של בדיה פרנואידית. אך הפלסטינים בנבלוס חיים בסביבה בה דברים מטורפים אכן מתרחשים; בה אכן ישנם אנשים הזוממים מזימות נגדם; מרגלים, מודיעים, כוחות בטחון מתריסר סוגים, בכללם רבים בעלי תארים מתקדמים בפסיכולוגיה ותאוריות חברתיות – אכן קיימים, והם מנסים לפתח דרכים להרס הבטחון ההדדי החברתי, ולפורר את מרקם החברה. אינספור סיפורים מסתובבים להם. רק חלקם הוא אמת. ואיך אפשר לקוות בכלל להבחין בין הנכונים למוטעים?

כמובן שזהו גם חלק מכל העניין במצבים כעין אלו. השטאזי – המשטרה החשאית של מזרח גרמניה – פיתחה פעם טכניקה בה היו פורצים לבתי מתנגדי משטר בלילה ומשנים את סידור הרהיטים בדירה. פעולה כזו הותירה את הקורבן במצב בלתי אפשרי: או שתספר לאנשים שמרגלים פרצו לדירתך וסידרו אחרת את הרהיטים – וכך רבים יחשבו שאיבדת את שפיות דעתך – או שתחריש ולא תספר, ובהדרגה תתחיל אתה עצמך לחשוש שאתה מאבד את שפיות הדעת. לפעמים בפלסטין אתה מרגיש שהגעת לארץ שכל מי שחי בה עובר טיפול שכזה.

בעניין המספרות, מסתבר שהשמועה נכונה לפחות בחלקה. מישהו העלה עמוד אינטרנט בו יכולים סוכני מוסד שמצפונם מעיק עליהם לכתוב וידויים אנונימיים. ואחד אכן עשה זאת, כאשר בדבריו הוא מזכיר הוספת סמים לתה במספרות לנשים.

ידידי אמין אמר: "תמיד הרגשתי שהפניה לשמרנות דתית, לכיסויי הראש, להתעטפות בבד – אינה רק ביטוי להתחזקות החמאס בשנות ה-1980 וה-1990. אני חושב שחלק מזה הוא הידיעה המתמדת שמתבוננים בך. זאת אומרת, הסתכל סביב: כמעט על כל גבעה יש התנחלות יהודית. אבל אתה מסתכל מעלה, ומולך יש רק אדריכלות, הפנים מחוסרי ההבעה של איזו קהילה מסוגרת בחומה שנבנתה על פי תכנון מוקדם, ואינך יכול לראות את האנשים. וליד זה יש תמיד איזה בסיס צבאי, מגודר, עם מגדלי שמירה בהם אולי-יש-ואולי-אין מישהו שמביט אליך ממרחק. וישנה כמובן גם החומה ממש. כולם מדברים על החומה כעל מכשול לתנועה. והיא אכן מכשול כזה, והיא מעצבנת לאין שיעור, אבל עוד מהות של החומה היא מכשול לראיה. לעולם אינך יכול לראות מה קורה ממש לידך. להם יש כבישים משלהם. למעשה, יש להם שתי מערכות דרכים: יש את כבישי המתנחלים ויש את הדרכים הצבאיות. אינך יכול לראות את הדרכים הללו, משני הסוגים, בהביטך מן הכבישים בהם מותר לנו, הערבים, להשתמש. רק הבלחות פה ושם, או שישנן נקודות בהן אתה חוצה את הכביש להתנחלות כלשהי, ויש שומרים וכרזות של פוליטיקאים מן הימין הישראלי, וילדים חובשי כיפות שעוצרים טרמפים. חוץ מן המצבים האלה – אינך רואה אותם לעולם. אבל אתה יודע שהם יכולים לראות אותך כשאתה נוהג, או הולך ברגל, או מה שלא תעשה – הם בוהים בך מאלף זוויות שונות, ממקומות עליהם אינך יודע אפילו. אתה תקוע בכיסים כאלו, בהם אנשים יכולים לראות אחד את השני, אבל לעולם נמנע ממך המבט הפאנאופטי. יש פיסה קטנה של עיר בה אתה חי, פיסה קטנה של ארץ אליה אתה לוקח את כבשיך, מין איים בלתי-רציפים כאלו; אין לך אפילו מפה הראויה לשמה, המפות שאתה מסוגל להשיג הן מוטעות, או בלתי עדכניות; לעולם לא מזדמן לך להביט מטה מן הגובה הנישא. אז – אתה מתחיל להתכסות. אתה לא יוצא הרבה כמו פעם. נשים אפילו מסתירות את עיצוב השיעור שלהן. זו אמנם רק מחווה, אבל זוהי גם דרך אחת קטנה לבסס מידה של שליטה."

כזו ההרגשה לחיות בפלסטין. המודעות המתמדת לקיומה של תבונה, של ביון עוין אשר מארגן את תנאי קיומך, אך אשר בסופו של חשבון אינו רוצה בטובתך. אין הם נגלים לעין. אך ידוע מה טיבם, בוודאי: תאגיד מוחות, גברים ונשים מעולים בהשכלה ובתחכום, הנועדים במשרדים ממוזגים, מעבירים מצגות ב-PowerPoint, מסכמים מחקרים בטבלאות ומפתחים תוכניות ותרחישים מתוחכמים; אלא שאינך יודע עליהם דבר, זולת היות האנשים הללו עוינים לחלוטין את קיומך, ואין לך שום מושג מה הם אומרים ומה הם עושים. אתה יכול להיאחז רק בשמועות ובהיקשים.

המשטר הצפון קוריאני בשנות ה-1950 פיתח סדרת שיטות עינוי יעילות באופן יוצא מן הכלל. למעשה, שיטות אלה היו כה יעילות שהצליחו לגרום לאנשי צוות אוויר אמריקנים שנשבו להודות בכל מיני מעשי איבה שלא ביצעו בפועל – בעודם משוכנעים כי למעשה לא עברו עינויים כלל. הטכניקות היו למעשה די פשוטות: פשוט להכריח את הקורבן להיות במצב הגורם לאי-נעימות קלה – לשבת על קצה מושב הכיסא, למשל, או להישען על קיר בתנוחה לא מאוד נוחה – אך למשך פרק זמן ממושך מאוד. לאחר שמונה שעות, הקורבן מוכן לעשות כל דבר כמעט כדי לגרום לזה להיפסק. אך נסו לפנות לבית-הדין הבינלאומי לצדק בהאג ולספר להם שהכריחו אתכם לשבת על קצה הכיסא כל היום. אפילו הקורבנות לא היו מוכנים לאפיין את החוויה כעינוי מצד שוביהם. אגב, ידידים קוריאנים שלי גורסים כי המדובר למעשה בגרסאות סדיסטיות במיוחד של עונשים קוריאניים מסורתיים לילדים קטנים. על כל פנים, כאשר נודע ל-CIA על השיטות הללו, הן גירו את סקרנות הסוכנות, אשר ככל הנראה ערכה מחקרים מקיפים לגבי האפשרות להתאימם למתקני המעצר שלה.

ושוב – בפלסטין מרגישים לעתים שכל הארץ כולה מקבל יחס כזה. כמובן שיש גם עינוי ממש, אנשים שנורים, מוכים, מעונים או נפגעים פגיעות אלימות אחרות; אך אני מדבר כאן אפילו על מי שאינם נפגעים בגופם. לרוב האנשים דומה שעצם מרקמם של חיי היומיום תוכנן להיות בלתי-נסבל – אך בדרך בה אינך יכול ממש לומר שזו הפרה של זכויות אדם. אף פעם אין מספיק מים. מקלחת מצריכה משמעת צבאית-כמעט. אי אפשר להשיג היתרים. אתה תמיד עומד בתור. אם משהו מתקלקל, בלתי אפשרי להשיג אישור לתקנו. או שאתה לא יכול להשיג חלקי חילוף. יש ארבעה גופי חקיקה שונים שעשויים לחול בכל מצב משפטי (עות'מאני, בריטי, ירדני, ישראלי), ואיזה מהם חל באיזה מצב, או איזה מסמך צריך להשיג, ואיזה מסמך יתקבל – מי ידע. רוב הכללים אפילו לא אמורים להיות הגיוניים. לנסוע לראות את החברה שלך, מרחק 20 ק"מ, עלול לארך שמונה שעות, ולעשות זאת פירושו כמעט בוודאות לעמוד מול קניהן של מכונות יריה בהן מנופפים לעומתך, לאחר שצרחו עליך, בשפה שאתה חצי מבין, אנשים שחושבים שאתה תת-אדם. וכך שומרים את רוב הפלירטוט לטלפון. אם אתה יכול להרשות לעצמך את דקות השיחה. ישנם פקקים אינסופיים לפני ואחרי מחסומים, והנהגים מתקוטטים ומקללים, ומנסים לא להוציא את התסכול זה על חברו. כולם גרים מרחק של 20 או 25 קילומטר לכל היותר מן הים התיכון, אבל אפילו ביום החם ביותר בקיץ אין כל אפשרות להגיע לים. אלא אם אתה מטפס על החומה, ויש מקומות שאפשר לעשות זאת; אבל אז תוכל לצפות למצוד אחריך בכל רגע מצד סיורי אבטחה. מובן שהצעירים בגיל העשרה עושים זאת בכל מקרה. אך פירוש הדבר הוא, שהשחיה מלווה תמיד בפחד שיירו בך. אם אתה סוחר, או עובד-כפיים, או נהג, או חקלאי טבק, או פקיד – עצם תהליך העבודה היומית לפרנסתך הריהו שטף בלתי פוסק של השפלות קטנות. העגבניות שלך מעוכבות למשך יומיים, להרקיב, בעוד מישהו מגחך לעומתך. אתה נאלץ להתחנן לשחרר את ילדך ממעצר. ואם תיגש לדבר על לב השומרים, כמה מהם עשויים להחליט פשוט להחזיק גם אותך במעצר, כדי ללחוץ עליו להודות בזריקת אבנים, ופתאום אתה מוצא את עצמך בתא בטון ללא סיגריות. השירותים סתומים ועולים על גדותיהם. ואז אתה מבין: אתה עתיד לחיות ככה לנצח. אין שום "תהליך פוליטי". זה לעולם לא יסתיים. זולת במקרה של מעורבות על-אנושית כלשהי, אתה יכול לצפות לעמוד בדיוק באותו סוג של טרור ושל אבסורד במשך שארית חייך.

אבל לפעמים מישהו קורס תחת הלחץ ודוקר, למשל, חייל במחסום, או מצטרף לתא כדי לירות במתיישבים – ואין שום מעשה מסוים עליו ניתן להצביע שניתן למצוא בו את ההצדקה למה שנראה כמו מעשה טירוף חסר כל מידתיות.

אחרי הכל, פלסטין היא הארץ שהצמיחה את הגנוסטיציזם – האמונה שבני האדם חיים ביקום שנוצר בידי 'דמיורגוס', חצי-אל עוין, מלא בתקנות מוסר שרירותיות הקיימות רק כדי לבלבל אותנו ולהפיל את רוחנו – שכן אלוהים האמיתי נמצא במעין 'מקום אחר' מוחלט, אשר לא ניתן להכירו. אך איזו סיבה תיתכן למשטר פוליטי לנסות ליצור במודע מערכת חוקים אשר מכוננת בפועל דגם של יקום כזה, מעוות וחסר משמעות?

האסטרטגיה הזו מתמיהה במיוחד, משום שאפילו מנקודת המבט הישראלית אין אפשרות לפענח את ההיגיון שבה. בשנות ה-90 הייתה לישראל האפשרות להשיג שלום עם שכנותיה. התנאים שהוצעו לה היו מפליגים לטובתה, הן כלכלית הן פוליטית. איש לא ציפה אפילו מישראל לאפשר חזרה של מספר משמעותי כלשהוא מקרב פליטי 1948 [והפלסטינים? גרייבר יכול היה לכל הפחות לציין שב"איש" הכוונה היא למשטרים דכאניים מסביב ולמעצמות התומכות בישראל -א.ר.];

כל שנדרש אז היה פינוי של מה שהיו אותה עת קומץ התנחלויות בהן מתגוררת אוכלוסיה אשר רוב אזרחי ישראל החשיבו אז למטורפים דתיים אלימים,1 ולתת לאש"ף מעין מדינונת חסרת-שיניים. תחת זאת השתמשו הממשלות הישראליות בכסות הדיפלומטית של "פתרון שתי המדינות", שאיש לא מאמין כעת כי יוכל להתממש, הגם שמאות קריירות בירוקרטיות מכניסות נוצרו לאור העמדת הפנים שיש לו היתכנות – להפיכת הגדה המערבית לסבך של בסיסים צבאיים וקהילות מתוכננות ליהודים בלבד, מושא לגינוי מצד כל ארץ בעולם כמעט בהיותן מנוגדות לחוק הבינלאומי. קשה מאוד לדמיין כיצד תוביל תוכנית שכזו, בסופו של דבר, למשהו אחר זולת אסון. כבר עתה היא שינתה את תדמית הארץ ברוב העולם מקבוצה של שורדי שואה אידיאליסטיים, המפריחים את המדבר – לאוסף של צרי מוחין שפיתחו את ההתעללות בילדים בני 12 לדרגת שיטה מדעית. הם הבטיחו את המשך קיומם כאומה מוקפת אויבים מרים, ובה בעת הפכו תלוים תלות מוחלטת כמעט בתמיכה הבלתי מסויגת מצד מעצמה אימפריאלית הדועכת במהירות.

איך ייתכן שיהיה לזה סוף טוב כלשהו?

ומכאן גם: מהי, בעצם, האסטרטגיה הישראלית לטווח הארוך?

ככל שישנה תשובה בכלל, דומה שהתשובה היא: אין להם. לממשל הישראלי יש מושג כיצד להתמודד עם מקומם באזור בערך באותה מידה שחברות הנפט האמריקאיות יודעות איך להתמודד עם ההתחממות הגלובלית. נראה שהם חושבים, שאם הכוח האמריקני יתמוטט, או יוותר עליהם – משהו אחר יסתדר איכשהו. בוודאי יש להם אנשים בקבוצות סיעור מוחות, שמפיקים דו"חות ותרחישים אפשריים, אבל אלו רק הרהורים שוליים. הכוח המניע את הקולוניזציה, ההתיישבות בשטחי 1967 בפלסטין איננו אסטרטגיה נשגבת כלשהי, אלא התלכדות של יתרונות פוליטיים וכלכליים קצרי מועד.

ראשית, ההתנחלויות. בתחילה היו יוזמה של אוסף קנאים דתיים מבודדים, הגם שזכו למימון ביד רחבה. כעת נדמה שהכל מאורגן סביבן. הממשלה שופכת לתוכן משאבים ללא סוף. מדוע? דומה שמאז שנות ה-1990, פוליטיקאים ימנים בישראל הבינו שההתנחלויות הן מין כשף פוליטי: ככל שמזרימים אליהן כסף, כך פונה ציבור הבוחרים היהודי לימין. [זוהי טענה מוטעית לחלוטין, ומוזר שגרייבר מעלה אותה, כאשר נקל לראות כי דווקא ממשלות ה'שמאל' הציוני הן שבנו הרבה יותר בשטחי 1967, וכן – רוב הבניה התרחשה לפני שנת 2000 -א.ר.] הסיבה לכך פשוטה: ישראל יקרה. מחירי הדיור בשטחי 1948 מרקיעים שחקים. אם אתה אדם צעיר, חסר אמצעים כספיים לרשותך, בהדרגה נותרות בפניך שתי אפשרויות: לחיות עם ההורים עד שנות ה-30 לחייך, או למצוא מקום בהתנחלות, ביישוב בלתי חוקי, שם עולות הדירות אולי שליש מאשר בחיפה או בתל אביב [השכירות הממוצעת בגדה המערבית היא כשני שליש מן השכירות בחיפה ואולי שליש מן השכירות בתל אביב, אך לא גבוהה יותר משכירות בעיירות וערים משניות. באשר לעלות הבתים – זו לא נמוכה משמעותית מן העלות במקומות אחרים. ראו למשל כאן. מאידך גיסא, גדלי הדירות או הבתים ואיכותם עדיפים משמעותית על ערים בשטחי 1948, ישנן הטבות שונות במיסוי, באשראי ועוד, ותשתית הרווחה עדיפה. שוב מחד גיסא, גם בהתנחלויות בגליל ובמקומות נוספים ישנן הטבות משמעותיות והתנאים אינם עדיפים הרבה, אם בכלל, על שטחי 1967. -א.ר.] וזה עוד בלי להזכיר את הרמה הגבוהה יותר של תשתית הכבישים, בתי הספר, והשירותים הציבוריים השונים. בעת הזו, רוב המתנחלים גרים בגדה המערבית מסיבות כלכליות, לא אידיאולוגיות (וכך במיוחד באזור סביב ירושלים). אך חשבו לרגע מיהם אותם אנשים: בעבר, צעירים במצב כלכלי קשה, תלמידים, הורים צעירים בעלי השכלה – אלו היו ציבור המצביעים המסורתי של השמאל. [דבר זה נכון בארצות אחרות. בישראל, לא ברור מהי הגדרת השמאל, והאם מפלגות כגון מפלגת העבודה/מפא"י ופועלי ציון שמאל/מפ"ם מהוות שמאל, אך בין כך ובין כך, לא זה היה ציבור מצביעיה. -א.ר.] שימו אותם בהתנחלות, ואין מנוס מכך שיתחילו לחשוב כמו פאשיסטים, אפילו בלי לשים לב לכך. ההתנחלויות הן סוג מיוחד של מנועי ענק לייצור תודעה ימנית. קשה מאוד למי שהוצב בשטח עוין, עבר אימון בנשק אוטומטי וקיבל אזהרה להיות עירני בכל רגע מפני האוכלוסיה המקומית – הרותחת על כך ששכניך בדלת ממול הרגו בעדריהם וקיצצו במטעי הזית שלהם – לא למצוא היגיון מתבקש בלאומנות אתנית. כתוצאה מכך, בכל בחירות, ציבור המצביעים הישן של השמאל מתפוגג עוד ועוד, וצבר של מפלגות דתיות ופאשיסטיות או פאשיסטיות-למחצה זוכה בחלק הולך וגדל מן הקולות. פוליטיקאים, אשר מתקשים לחשוב על כל מה שמעבר לבחירות הבאות, לא יכולים לעמוד בפיתוי כזה.

ומה לגבי המדיניות כלפי הפלסטינים? איזה היגיון ניתן למצוא בה?

שוב, צריך להדגיש כי מתכנני המדיניות הישראלית בגדה המערבית אינם מטומטמים. רובם נבונים ביותר. לרבים מהם תארים מתקדמים, והם בקיאים בהיסטוריה ובסוציולוגיה של משטרים צבאיים ובמדע הממשל האזרחי. הם מודעים היטב לטכניקות אשר יושמו בהצלחה בידי כוחות כובשים בעבר, במטרה לפייס ולבצע קואופטציה לאוכלוסיה כבושה. לא מדובר בפסגת האתגר המדעי; יש ספר כללים תקני: קואופטציה של גורמים וקבוצות באוכלוסיה, הפרד ומשול, מאזן מעודן ומאופנן של מקל וגזר, הפעלת אסטרטגיות מסוימות ליצירת תלויות ונאמנויות חצויות… ואין לטעות, מפתחי האסטרטגיה הישרלית בהחלט מפעילים את השיטות הללו. אך נראה שהם נחושים להציע גזר קטן ככל האפשר, ולאיים במקל עבה ככל האפשר, מבלי להצית התלקחות רבתי. הנהגת אש"ף הותיקה, שכבת השמנת שבפזורה הפלסטינית, אכן עברה קואופטציה: ניתנה לה זכות שיבה משלה, בזעיר אנפין, מבסיסיה הקודמים בלבנון ובצפון אפריקה, והוענקו לה זכויות יתר מיוחדות, בתמורה להסכמה לעזור בשיטור האוכלוסיה הערבית. בתמורה ארגנה ההנהגה את כספי הסיוע הנכנסים באופן שיקלוט רדיקלים שמאליים לשעבר לתוך ארגוני 'מגזר שלישי'. וכמה אנשי עסקים ערביים עשירים אכן עוברים בחופשיות את המחסומים וסוגרים עסקאות דיור רווחיות. ישנה אפילו בועת נדל"ן קטנה, כאשר הכסף זורם מרופאים ועורכי-דין שעובדים בחו”ל לבני משפחה להם אין על מה להוציא אותו – והתוצאה היא אחוזות בטון גדולות עולות כפורחות, מעוטרות בגגות רעפים אדומים – במאות ואלפים באזורים שבשליטת הרשות הפלסטינית. אלא שבאחוזות הללו האסלה עדיין אינה פועלת כשורה בהיעדר חיבור למים (כל המים, כמובן, מגיעים לבריכות השחיה של המתנחלים. [גם כהגזמה זו טענה אינה נכונה. ישראל מאפשרת לפלסטינים להשתמש בכמויות קטנות מאוד של מים, ואפשר לומר שהיא חונקת אותם בצמא – אך לא מדובר במשחק סכום-אפס עם ההתנחלויות, הווה אומר המים החסרים לפלסטינים אינם נמצאים בבריכות השחיה של המתנחלים הציונים. -א.ר.]) אירוניה היא, שהשטחים הינם שוק הייצוא הישראלי הגדול ביותר, [זוהי טעות גסה. ב-2014 יצאה ישראל לארה"ב בערך כ-18.56 מיליארד דולר; ובניכוי יהלומים וכיו"ב, מעל 9 מיליארד. זאת לפי נתוני הלמ"ס הייצוא לשטחי הרשות הפלסטינית עמד על כ-5.05 מיליארד דולר, ככל הנראה לא כולל רצועת עזה). לעומת זאת, בחישוב היקף הייצוא לפי גודל היעד ייתכן ששטחי 1967 הינם אכן המובילים. -א.ר.] ומשום שהישראלים הרסו את תעשיית החקלאות, המסחר והתעשיה הקלה שהתקיימה בהם בעבר, באמצעות רגולציה עוינת – פירוש הדבר הוא בציעת בצע מתוך כספי התשלום לקרובים הפלסטינים, בכל דרך אפשרית. [לא בכל דרך אפשרית. ישראל, ובעלי הון ישראליים, היו יכולים לנגוס עוד יותר, לפחות מבחינה טכנית. כאשר ישראל רוצה היא יכולה גם לשדוד בנקים, ראו למשל כאן. -א.ר.] על כל פנים, מה שיוצא דופן באסטרטגיות הפרד ומשול אלה, הוא כמה מעט מהן יש. מבחינה כלכלית היה קל ביותר ליצור מעמד בינוני בגודל משמעותי, בעל אינטרס כלכלי בשיתוף פעולה עם רשויות הכיבוש [לא ברור שהדבר היה אפשרי מבלי להרחיב משמעותית את יכולת הפעולה של אותו מעמד בינוני, חופש התנועה שלו וכיו"ב, דבר שהיה קשה לביצוע יחד עם רמת הדיכוי של יתר האוכלוסיה. -א.ר.]; דומה שהרשויות הישראליות בחרו במכוון שלא לעשות כן.

תחת זאת, אני סבור שעלינו לשאול את אותה שאלה ששאלנו לגבי ההתנחלויות. יישובי ההתנחלות הינם מנוֹעים לייצור סוג מסוים של תודעה אתנית-לאומית, והן ממומנות, ביסודו של דבר, למען תועלת פוליטית. איזה סוג של פלסטינים מנסות רשויות הכיבוש ליצור? מן הסתם, לא את הסוג הכנוע והצייתן. אין שום היגיון בהנדסת חיים של קושי, אימה והשפלה ללא סוף – להבטיח, למשל, שכמעט כל אם ואב פלסטיניים צריכים לדאוג האם יצליח ילדם בן ה-12 לחזור בשלום מבית הספר, או אם הוא כבול כבר בשלשלאות ובכיסוי עיניים בתא מבטון – אם המטרה היא לפייס אויב לשעבר. התשובה היחידה המסתברת היא רצון הכוחות הישראליים בתסיסה של הפלסטינים; הם רוצים שתהיה התנגדות; אך הם רוצים להבטיח גם כי להתנגדות הפוליטית תחסר כל השפעה. הם רוצים אוכלוסיה כנועה בחיי היום יום, אך אשר מתפרצת מדי זמן מה, אישית או קיבוצית, באופן בלתי אסטרטגי ובלתי מתואם, אותו ניתן לייצג לעולם החיצון כשגעון שטני ללא כל היגיון.

ולשם מה להם לעשות זאת? כמעט כל פרשן פוליטי ערבי עמו שוחחתי ראה בתשובה לכך דבר הברור מאליו כמעט. כלכלת ישראל פיתחה מידה רבה של תלות במסחר בנשק טכנולוגי [במקרה הטוב זו הגזמה, ובמקרה הרע טעות פשוטו כמשמעו. הייצוא הבטחוני מישראל עמד על כ-5.66 מיליארד דולר ב-2014, מתוך כ-60 מיליארד דולר סה"כ. לא זו בלבד, אלא שב-2014 צנח הייצוא הבטחוני בכמיליארד דולר, ולא הורגש משבר תעשייתי/מסחרי משמעותי בשיח הציבורי בישראל, ולא קרסו חברות בטחוניות גדולות. -א.ר.] , ואספקת מערכות 'אבטחה' אלקטרוניות שונות. ישראל הינה כיום יצואנית הנשק הרביעית בעולם, אחרי ארה"ב, רוסיה ובריטניה (לאחרונה עקפה את צרפת, אשר ירדה למקום החמישי) [מהיכן הסטטיסטיקות האלה? סין יצואנית נשק גדולה מישראל, וכך כך גרמניה. למעשה, לפי נתוני המכון הבינלאומי למחקרי שלום בשטקהולם, ראו כאן; עם זאת מדובר בנתונים לגבי העשור 2010-2014 ולא לגבי 2014 בלבד -א.ר.] זהו הישג די משמעותי לארץ קטנה כזו. אך כפי שכולם מזדרזים להוסיף. למערכות נשק ואבטחה ישראליות יש יתרון עצום על מתחרותיהן, אשר החברות הישראליות מקפידות גם להדגיש בפרסומי המכירות: הן עברו ניסויים נרחבים בשדה. פגז חדש זה שימש להשמדת מנהרות בעזה! מטול גז מדמיע זה, מטיפוס חדש המבצע פיזור מקרי, הופעל בהצלחה נגד מחנה הפליטים בלאטה. התקן זה לזיהוי באמצעות לייזר מנע זה כמה פעמים כבר מתקפות על מתיישבים." התנגדות ערבית הפכה למשאב כלכלי לניצולם של בעלי הון ישראלים, אך לו הייתה דועכת כליל, תעשייית היצור הישראלית הייתה נפגעת קשות..

אם נגדיר בריונות, ביסודו של דבר, כצורת תוקפנות הנועדת לגרום תגובה המשמשת כהצדקה בדיעבד למעשה התוקפנות המקורי, הרי שהכיבוש הישראלי הפך את הביריונות לעקרון ממשלי: כל דבר מתוכנן להיות פרובוקציה. הפרובוקציות הן יומיות; הן מכוערות ומשפילות. אך הן מיועדות גם להיחשב מתחת לסף התוקפנות הבוטה והבלתי ניתנת להכחשה, כך שניתן אפילו לטעון שלא היו בדיוק "מתקפה"; כמו התנהגויות הביריון בבית הספר, אשר לנצח יקניט וידחף וימרפק ויבעט, בתקווה שפרץ זעם בלתי מתוכנן יהפוך את זהות הקורבן והנפגע במצב הזה, והפלסטינים הם אלו שיגררו לחדר המנהל.

לא הגעתי להבנה מלאה של הייסורים במצב הפלסטיני עד שהבנתי שכל טעם החיים, בחברה הפלסטינית המסורתית, היא לשים את עצמך במצב בו תוכל להיות נדיב כלפי זרים [הגזמה סטריאוטיפית -א.ר.]. הכנסת אורחים היא הכל [הגזמה סטריאוטיפית -א.ר.]. כאשר נכנסתי לראשונה לנבלוס, בטנדר ובו גם צוות צילום אמריקאי, כולם בשכונה אליה נכנסנו (כפי שנודע לי מאוחר יותר) החלו מיד לשלוף טלפונים סלולריים כדי להבין מה קורה. מיהם הזרים? ואיזה מן ציוד נמצא בידיהם? למה באו לכאן? ברגע בו נכנסנו לבית מקומי, הכל היה שונה: ועדת שכונה הרכיבה במהירות 30 או 40 מתנדבים צעירים שהתחייבו להתערב פיזית אם גורמים מושחתים ברשות הפלסטינית, או כוחות הבטחון הישראליים, יגרמו לנו בעיות כלשהן. אחרי הכל, עתה היינו אורחי הבית של מישהו, ובטחון האורח הוא חוב כבודו של מארחו.

כמובן שלא היה לנו שום מושג שדבר כזה מתרחש באותה עת. הדבר נודע לנו רק שבוע לאחר מכן, כאשר מישהו ציין זאת באוזנו של אמין כהערת אגב.

אחד הסיורים הראשונים של צוות הצילום היה לעראבה, עיירה חקלאית שמרכזה מלא כרזות ודגלים שחורים של הג'יהאד האסלאמי ושרידים של מסגדים ומצודות מימי הביניים. בתחילה נדמה היה שאנשים מנסים להתחמק מאיתנו, והבתים היו מוגפים ברובם, אך לאחר זמן מה התחוור לנו שהיה זה רק משום שהשמש עדיין לא שקעה: היה זה חודש הרמדאן, ואנשים התביישו לקבל פני אורחים אם אינם מסוגלים להציע להם מזון. עד שקיעת החמה נדמה היה שבכל מקום אליו נשאו אותנו רגלינו יפה סבר הפנים, בהזמנה ליהנות מבשר טלה, מאפים ותה מרווה. נשים זקנות בצעיפי ראש מילאו שוב ושוב את כוסותינו, יושבות על מרפסות ומספרות סיפורים אודות גילוי ארכיאולוגי של קבר מנהיגים יהודים עתיקים כלשהם – לא קלטתי את השמות, אולי היו אלו מכבים – כאשר מאז הוכרזו הקברים מקום עליה לרגל. במצב עניינים רגיל כמובן, גילוי כזה פירושו תועלת כלכלית בלתי צפויה לקהילה. בפלסטין, ייתכן שפירושו יהיה גירוש, פשוט כך, של כפר שלם. עראבה היא גדולה מכדי שכך יהיה; לכן במקרה זה פירוש התגלית היה כי מעת לעת ייסרקו חיילים ישראלים את הכפר – במאותיהם, באפוד קרבי מלא, עם צלפים המתמקמים על גגות בתים – ויוכרז עוצר בן 12 שעות בעוד מתיישבים יהודים צועדים בדרך לעריכת טקסי אזכרה. ולאחר מכן הם הולכים.

ואז התחילו לספר לנו את סיפורי הילדים מקרב ילדי הכפר שנמצאים כרגע בכלא באשמת קשירת קשר לארוב למתיישבים ולתקוף אותם.

באותו רגע התבהר לי – מישהו שנולד למשפחה יהודית בניו-יורק ושהואכל בכפית תעמולה ציונית – בדיוק איך נראים בוודאי הדברים מן הצד השני. בכל מקום אליו הלכנו, פלסטינים היו מספרים לנו על סוגי האנשים השונים אשר קידמו בברכה, לאורך ההיסטוריה, לארץ הקודש: ארמנים, יוונים, פרסים, רוסים, אפריקאים, יהודים… הם ראו בציונים בתחילה כאורחים שנטו ללון. אלא שהיו אלה האורחים הנוראיים ביותר שאפשר לדמיין לביתך. כל מחווה של הכנסת אורחים, של סבר פנים יפות, הופכת לרישיון לניכוס, וטובי התועמלנים בעולם זינקו לפעולה לנסות לשכנע את כל העולם שמארחיהם הם מפלצות בלתי אנושיות, חסרות כל זכות על בתיהן שלהן. במצב כזה, מה היו יכולים לעשות? להפסיק להיות נדיבים? אבל אז הובסו תבוסה מוחלטת, קיומית. לכך התכוונו אנשים בדברם על חיים של שחיקה מחושבת. באופן שיטתי נשללות מאנשים האפשרויות הפיזיות הכלכליות והפוליטיות לרוחב לב. וקיפוח האמצעים למחווה נפלאה כזו הוא מעין חיי מוות.

דייויד גרייבר

הערות תחתית

  1. טענה זו אינה נכונה. בתחילת שנות ה-1990 עלתה אוכלוסיית המתיישבים בשטחי 1967 על 200,000 איש, וב-1992 התקרבה כבר ל-300,000 (ראו כאן); רוב ההתנחלויות בשטחי 1967 הוקמו לפני 1990, ובכללן רוב הגדולות (ביתר עלית, מעלה אדומים, אריאל, גבעת זאב) וכל השכונות היהודיות החדשות במזרח ירושלים; רק חלק קטן מן הישראלים החשיבו את כלל המתיישבים בשטחי 1967 למטורפים דתים אלימים; ורק חלק מן הישראלים החשיבו חלק ניכר מן המתיישבים בשטחי 1967 למטורפים דתיים אלימים -א.ר.

ראיון עם פעיל ארגון "אחדות", אלי רוזן

ראיון עם מדען חוקר, אנרכיסט ופעיל ארגון "אחדות", אלי רוזן לערוץ RT network הידוע, בנושא הכיבוש והטבח בעזה ומכתב סרבניות וסרבני המילואים.

מבוא לאנארכיזם: תיאוריות סוציאל-אנארכיסטיות

y_2c455ac4היום בצהריים אנו ב'אחדות' מתחילים את השיעורים הפתוחים הראשונים של בית החינוך החופשי שלנו!
היום בשעה 13:00 בספרטקוס (בת-ים)
תרגום של המאמר 'עושות סדר מאנארכיזם' מאת בלאקברי (פורום revleft)

בלקברי: המאמר מרחיב בעיקר על אנארכיזם סוציאלי, תיאוריות אינדיווידואליסטיות לא קיימות כרגע במאמר ויכול להיות שיתווספו בהמשך.

אנארכיזם

מה זה אנארכיזם?
 אנארכיזם היא השאיפה הפוליטית ליצירת 'אנארכיה'. אנארכיה הינה אמירה פילוסופית לעולם המתנהל בהיעדר מנהיגים ומוסדות הכופים על הפרט כל-דרך שהיא. "היעדר אדונים וללא שליטים"  (מהו רכוש, פייר-ג'וסף פרודון) או במילים אחרות אנארכיזם היא השאיפה הפוליטית ליצירת חברה שמתנהלת באופן חופשי, בה הפרט שווה לחברו ושיתוף הפעולה בין הפרטים נעשה ברצון והסכמה. מכך, אנארכיסטים מתנגדים לכל מבנה ארגוני היררכי, בפרט המדינה וה'שוק-החופשי' (קפיטליזם), מתוך ההבנה שהתארגנות זו פוגעת בפרט ואינה נחוצה.

במילותיה של ל. סוזן בראון "האמונה הרווחת הינה שאנארכיזם היא תנועה אלימה ואנטי-מדינית, אולם אנארכיזם הינה גישה מאוד עדינה ומתוחכמת ומעט שונה מפשוט התנגדות למדינה ומוסדותיה. אנארכיסטים מבטלים את הרעיון שעל מנת ליצור סדר-חברתי זקוקים לכח וסמכות ובמקום מקדמים התארגנויות פוליטיות, סוציאליות וכלכליות על בסיס שיתוף באופן שאינו היררכי." (הפוליטיקה של האינדיווידואליזם)

המושג 'אנארכיה' מבין המושגים שמתקבלים, שלעיתים באופן תמים למדי, באופן שלילי מאוד, אפילו בתוך דיונים ומוסדות המתעסקים בפילוסופיה ופוליטיקה. לרוב המושג הזה מובן כ'כאוס' ו'בלאגן', ולכן הדעה הרווחת שאנארכיסטים מחפשים כאוס ובלאגן ורוצים להרוס את הציווילזציה האנושית ולהחזיר את העולם לחוקי הג'ונגל.

תהליך הצגת האנארכיזם כשלילי מגובה היסטורית. לדוגמה, במדינות בהן הממשל היה אדם יחיד (מונארכיה), המילים 'רפובליקה' ו'דמוקרטיה' יוחסו לכאוס בדיוק כפי אנארכיה, לבלאגן ושגעון.
אנשים בעלי אינטרס לשמר את המצב הקיים השתמשו בטיעונים של כאוס וחוקי הג'ונג'ל עוד בתקופות בהן שלטו בעלי אדמות, כנסיות ומלכים, על מנת להפחיד אנשים שאם אנארכיה או דמוקרטיה תתעצב בשטח יתחולל כאוס. או לפי ניסוחו של אריקו מלטסטה: "מכיוון שהדעה הרווחת הייתה שהעם זקוק להנהגה, מתוך הגיון שאנארכיזם, שמבטא היעדר של ממשל באשר הוא, יתקבל כדעה המקדמת חוסר-סדר" (אנארכיה). אנארכיסטים, מצדם, שואפים לשנות את משמעותה של המילה חזרה למקור, על מנת שאנשים ימצאו גישה פוליטית שתציג בפניהם את אי-היעילות של האיום והשימוש בכח והיררכיה.

האמת אנארכיסטים סוציאליסטים?
כן. כל אסקולות המחשבה האנארכיסטיות מנוגדות לקפיטליזם, מתוך ההבנה שהגישה הכלכלית הרכושנית (קפיטליזם) הינה גישה שמקדמת התארגנות היררכית, ניצול כח-עבודה וחלוקת משאבים לא-שיוונית. אנארכיסטים מתנגדים לרעיון ש'עובדים אינם יכולים לעבוד ללא מנהל שיחלק ביניהם את התמורה לעבודתם.' ומאמינים לרעיון ש'עובדים יקבלו על עצמם רגולציות ויחליטו בעצמם איך הכל יתנהל". ובכך ישחררו העובדים את עצמם מן "הכליאה הנוראית של הקפיטליזם" (וולטר דה-קלייר, אנארכיזם)

-רצוי להוסיף כי אנארכיסטים מתנגדים לכל סוג של גישה כלכלית המבוססת על ניצול עבודתו של הפרט, ז"א שחוץ מקפיטליזם, אנארכיסטים מתנגדים לפיאודליזם וסוציאליזם-מדיני וכו'

אינדיווידואליסטים כמו בנג'מין טאקר, יחד עם סוציאל-אנארכיסטים כמו פרודון ובאקונין כינו את עצמם 'סוציאליסטים'. הם עשו זאת מכיוון ש"כל עוד סוציאליזם היה מובן בתור מונח רחב וגנרי – המאמץ לביטול הניצול של העבודה למען רכוש פרטי(קפיטל) – האנארכיסטים צעדו יד-ביד עם הסוציאליסטים של התקופה" (מדע מודרני ואנרכיזם, פיטר קרופוטקין) או ע"פ טאקר "השורה התחתונה היא שסוציאליזם אומר שהעבודה צריכה להיות במעמד כשלעצמה" (אבולוציה והסביבה) טענה ש "זוג האסקולות הסוציאליות, מדינה-סוציאליסטית ואנארכיזם מסוגלות להסכים עליהן" (אנארכיסט רידר) על כן, ההגדרה הראשונית לסוציאליזם כללה בתוכה "כל אלו שהאמינו כי זכותו הקניינית של אדם על מוצר אותו יצר בעצמו" (לאנס קלאפטה, איין ראנד והשימור של ליבארטריאניזם)

בעצם, המשמעות של המילים הללו השתנתה עם השנים. כיום 'סוציאליזם' הינו מיוחס בלבד לסוציאליזם מדיני, מערכת של מדינה שכלל האנארכיסטים מתנגדים לקיומה.

סוציאל אנארכיזם

מה דורשים סוציאל-אנארכיסטים?
"במשותף לכל ההוגים הסוציאליסטיים, אנארכיסטים דורשים את הביטול של כלל המונופולים על ההון, עם דגש על בעלות ציבורית על האדמה וכל אמצעי הייצור, השימוש באלו חייב להיות אפשרי לכל, ללא יוצא מן-הכל. . .האנארכיסטים מייצגים נקודת מבט שהמלחמה כנגד הקפיטליזם חייבת להיות בו-בעת המלחמות בכלל המוסדות המאגדים כח פוליטי, מכיוון שהיסטורית ניתן לראות כי ניצול כלכלי והרתעה מדינית מאז ומעולם הלכו יד-ביד. הניצול של אדם ע"י אדם אחר והסמכות של אדם מעל אדם אחר הינן בלתי נפרדות אחת מן השנייה, והאחד הינו התוצאה של השני." (אנארכו-סינדיקליזם, רודולף רוקר)

מה הן האסקולות המוכרות באנארכיזם-סוציאלי?

סוציאל-אנארכיזם מחולק למספר זרמים מרכזיים –
מוטואליזם, קולקטיביזם, אינדיווידואליזם, קומוניזם וסינדיקליזם.
ההבדלים בין האסקולות אינם גדולים, מסתכמים בד"כ בהבדלים בצורות הפעולה.

אנארכו-סינדיקליסטים, כמו חבריהם הסינדיקליסטים, הם רוצים ליצור חברה תעשייתית ומאורגנת בהתאגדות עובדים. מכך, הסינדיקליסטים מקדמים איגודי עובדים שפועלים בדרכים לא היררכיות (דה-צנטרליזם) ושימוש בפעולה ישירה להשגת רפורמות תחת קפיטליזם, עד לרמה שיוכלו להחליף את הקפיטליזם.

לפי כך, אפילו תחת קפיטליזם, אנארכו-סינדיקליסטים מחפשים ליצור 'התארגנויות חופשיות של יצרנים חופשיים'. הם חושבים שההתארגנויות הללו יתפקדו בתור 'סביבה פרקטית אנארכיסטית' ולוקחים את מילותיו של באקונין בנוגע להתארגנויות, "לא רק רעיונות, גם יצירת הוכחות לעתיד" בתקופה טרום-מהפכנית.

(סוציאל)מוטואליזם- מבוססת על נוסח של שוק אנארכיסטי כאשר העובדים עצמם אחראיים ליצירת חוקי השוק ומוסדותיו. מקדמים את רעיון השוק בנוסח של דמוקרטיה ישירה, קוראים ליצירת שוק שלא יפעל למען אף קבוצת מיעוט ושהחלטות ורגולציות שוק יעשו ע"י העם ולא ע"י קבוצה נסתרת. הכלכלה המוטואליסטית אינה קפיטליסטית, אינה שואפת לצמיחה והינה "מתהווה ע"י כלל הקהילה, לא ע"י  נבחרים ובדגש לא למענם או למען אף פרט או מעמד, אלא למען הכלל. . .ללא ריבית. . .במיוחד בהלוואות, בלבד בשביל לכסות על סיכונים ועלויות" (צ'ארלס דאנה, פרודון ו'הבנק הקהילתי'). כלכלה שכזו אמורה להוות אלטרנטיבה לקפיטליזם ולניצול המעמדי המתחולל בזכות הקפיטליזם והמדינה, אמנם היא אינה מבטלת את השוק. "הצגת הרעיון המוטואליסטי לתוך מערך המזומן והאשראי וכאשר נציג זאת בכל העולם, במהרה יצמח אספקט חדש לערך העבודה, והעבודה תיעשה באמת בדמוקרטיה." הבנקים הללו יהיו בבעלות כללית של הציבור.

אנארכו-קולקטיביסטים רואים בפתרון הרדיקלי של הפסקת הרכוש-האישי של אמצעי ייצור בתור המפתח להפלת הקפיטליזם. אלו רואים שעם הזמן, ייגבר הצורך העולמי לייצור ובנוסף הצורך של הפרט בקהילה יהפוך לקריטי. בני האדם יחברו יחד, הכסף יעלם ובמקומו תעלה האקסיומה החברתית של מקסים "כל אחד לפי יכולתו, לכל אחד לפי צרכיו".

אנארכו-קומוניסטים מאמינים בכך שהבסיס לכל חברה הינו הקהילה ואופייה, הבעלות הקומונלית של אמצעי הייצור ואמצעי הצריכה. האנארכו-קומוניסטים רואים בביטול המטבע כהכרחי לכל חברה אנארכיסטית. בנוסף, הם מסכימים על מילותיו של מקסים "כל אחד לפי יכולתו, לכל אחד לפי צרכיו".

אנארכו-אינדיווידואליסטים מאמינים בנוסח הסוציאליסטי ה'מקורי', כלומר, הם מאמינים בנוסף לכל כי תוצרו של אדם הינו רכושו האישי. מקדמים עקרונות של עצמאות, אינם רואים בהתארגנות חברתית קהילתית כפתרון סוציאלי, אלא כמטרייה שלמה של התארגנויות מן פרט שאינו מאוגד עד להתארגנויות קומונליות או התארגנויות מבוססות שוק. אנארכו-אינדיווידואליזם לעיתים נחשב כ'אנארכו-קפיטליזם' (אנטי-סטייט קפיטליזם) שאינה דיעה אנארכיסטית במהותה. אנארכו-אינדיווידואליזם מתחלק ל-2 גישות. הראשונה, שאין דרך יחידה ליצירת אוטופיה, לחלק ביטול השוק יעבוד יפה ולחלק דווקא קיום השוק. השנייה, סוציאל-אנארכיזם, לרוב מבוסס כלכלה מוטואליסטית, כאשר ישנן הנחות יסוד אלטרנטיביות מקפיטליזם על 'מהו רכוש' עם השמת דגש על כך שאמצעי ייצור הם אינם רכוש וכל מוצר אשר אינו בשימושך (הפרט) ונמצא בשימוש אדם אחר, על אף שימושך בו בעבר, זה אינו רכושך בעת שויתרת עליו (והפסקת לשאת אותו עליך או להשתמש בו).