כיצד אי-אלימות מגנה על מדינה \ פיטר גלדרלואוס

Piter_Gelderloos
אם התנועה לא מהווה איום, היא לא יכולה לשנות את המערכת המבוססת על כפייה ריכוזית ואלימות, ואם התנועה לא מודעת לכוח שלה אשר הופך אותה לאיום ולא משתמשת בו, היא לא יכולה לחסל את המערכת הזאת. בעולם של היום לממשלות ותאגידים יש מונופול שלטוני כמעט מוחלט, ואחד המרכיבים החשובים שלו זה אלימות. אם לא נשנה את מערכת היחסים הבנויה על היררכיה (רצוי גם להרוס את התשתית והתרבות של שלטון ריכוזי על מנת להפוך את המרות של אחד על כמה לבלתי אפשרית), אז אלה שמרוויחים מאלימות מבנית החודרת לכל מקום, אלה ששולטים כעת בצבא, בבנקים, בביורוקרטיה ובתאגידים, ימשיכו להטיל מרות על שאר האנשים. אי אפשר לשכנע את האליטות באמצעות קריאה למצפונן. את האנשים הבודדים שמוכנים לחשוב להגיע למערכת ערכים טובה יותר יפטרו, ידיחו, יחליפו, יהרגו.

מדינה ופשיזם

26554_1258457983312_1285500998_30567381_296100_nלמדינה אין שום אינטרסים אמיתי להאבק בפשיזם, בדיוק ההפך, יש לה אינטרס להמשיך להזין אותו ולהגדיל אותו. הכהניסטים תמיד היו היד הארוכה של החוק, כשהם מסיתים עניים נגד עניים בדרום תל אביב ומפנים את תשומת הלב מההזנחה, הג'נטריפיקציה, וכל שאר הבעיות האחרות של השכונות, כשהם תוקפים ערבים במזרח ירושלים, עיר שכבר שנים מייהדת שכונות בראשות העיריה ורשויות החוק שהופכות את החיים של פלסטינים לגיהנום במטרה לדחוק אותם לעזוב, כשהם מטילים טרור על זוגות מעורבים ושומרים על טוהר הגזע, וכן הלאה. כל זה רצוי מבחינת המדינה. המדינה "נאבקת" בהם למראית עין, כשהם מוציאים את כל הכביסה המלוכלכת לכיכר העיר והופכים את כל מה שהמדינה מאמינה בו ומבצעת נאמנה אבל מנסה להצניע ולהחביא לבולט לכל: טיהור אתני, תורת גזע, גזענות אלימה, הפיכת חייהם של אוכלוסיות לא יהודיות לגהנום, וכן הלאה. את כל הדברים האלה המדינה עושה באופן יותר גדול וממוסד בגדה המערבית ורצועת עזה כבר עשורים, והכהניסטים הם ממלאי דבריה בצד האזרחי. יעידו על כך בג"ץ שמאפשר להם פעם אחר פעם לצעוד בערים מעורבות ולהפגין את העליונות היהודית שלהם באום אל-פאחם ויפו, הפגנות נגד כהניסטיות להפגנות שמאל בתל אביב שנגמרות באלימות והמשטרע לא עושה שום דבר (כמו בהפגנה האחרונה שבוע שעבר מול הקיריה כשאדם שתקף מפגינת שמאל באופן בוטה מול המשטרע ועוכב על ידם לכמה דקות ואז שוחרר כדי לתפוס מפגינים שחזרו מההפגנה ולשלוח אחד מהם למיון עם חבלות בפנים), הכשרת מאחזים על ידי המדינה ושתיקה לנוכח האלימות המתמשכת של החלאות האלה בחברון, וכן הלאה. ה"מאבק" נגדם ימשיך להיות מהוסס מצד המדינה, היא רוצה בהם.
המאבק האמיתי נגדם חייב לבוא מצד אזרחים, שצריכים להתחיל להתארגן נגד החלאות האלה. צריך ללכת לכל מקום שהם הולכים ולסתום להם את הפה, צריך לחסום צעדות שלהם, צריך להעיף אותם מהמרחב הציבורי. אי אפשר להמשיך להמשיך לשתוק ולסמוך על המשטרע ורשויות החוק שיעשו דברים בשבילנו, בטח שלא לתמוך במדינה שעושה דברים גרועים מזה ומטילה משטר צבאי וחוקי אפרטהייד שתילחם בשבילנו בפשיסטים.

הדברים נכתבו כתגובה לכתבה "להחזיר את הכהניזם לממדים הטבעיים שלו" על ידי מאט יניקוב

עמדת הארגון ביחס למאבק הפלסטיני

banksy-graffiti-street-art-palestine3בחסות הכוחות האימפריאליסטיים ובשירותם השתלט מפעל ההתנחלות הציוני על פלסטין, דחק וממשיך במאמציו לדחוק את המוני התושבים המקומיים אל מחוץ לאזור שבשליטתו, או לכל הפחות, לרכזם במובלעות מצומצמות.

חלק מן הפלסטינים שרדו את המאמצים לסלקם, והיו לאזרחי/ות ישראל – מופלים לפי חוק ונוהג. מדינת ישראל ממשיכה במאמצים לנשלם; לאחרונה מתרכזים מאמצים אלו ב'תכנית פראוור' בנגב, המעלה את זיכרונות מהלך 'ייהוד הגליל' בשנות ה-70', ויום האדמה. חלק אחר מן הפלסטינים, בשטחים שנכבשו במלחמת 1967, נמצאים ברובם תחת שלטון צבאי, אשר חופש-הפעולה הניתן לו לדחקם או לרכזם בגושים גדול בהרבה מאשר בשטחי הריבונות הישראלית. בנוסף להשתלטות ההדרגתית על רוב אדמתם, ישראל מגבילה את הפלסטינים בפיתוח הכלכלי האישי והקיבוצי, מונעת מהם חופש תנועה, אסיפה, וביטוי ומדכאת בדרכים מגוונות את התנגדותם להמשך תהליך ההתנחלות והכיבוש. עם זאת, יש לציין כי לא מתקיימות בפלסטין שתי כלכלות נפרדות: הפלסטינים בשטחי 1948 משולבים לחלוטין במשק הישראלי – כעובדים שכירים מופלים לרעה, וכתושבי יישובים הסובלים מתת-פיתוח; וחלק ניכר מהפלסטינים תושבי הגדה המערבית עובדים כשכירים של בעלי עסקים ישראליים, או במיזמים עסקיים מקומיים אשר מוכרים לשוק הישראלי – אם במפעל ההתנחלות בגדה המערבית, או אם בשטחים שבריבונות ישראל הרשמית.

רוב הפלסטינים שגורשו אל מחוץ לארץ וצאצאיהם, וגם רבים מאלו ששרדו את גלי הדחיקה והגירוש, חיים כפליטים או כעקורים פנימיים – הן בשטחי כיבוש 1948, הן בשטחי כיבוש 1967 והן בארצות השכנות.
הפלסטינים מתנגדים לאורך השנים לדחיקתם, דיכויים וניצולם. במקומות הימצאם השונים מוצאת ההתנגדות את ביטויה בדרכים שונות: חלקן הפגנתיות, חלקן סמליות, חלקן פעולות ישירות; חלקן מזוינות, חלקן בלתי-אלימות, חלקן אלימות בלתי-מזוינות; רובן ללא שיתוף-פעולה עם ישראלים המתנגדים למדיניות הציונית, אך חלקן ביחד עם פעילים כאלו. למרבה הצער, התנגדותם של המוני העמלים הפלסטינים לאורך השנים, לגווניה, הצליחה בעיקר לעכב ולצמצם את תהליכי ההשתלטות, אך לא הצליחה ככלל להחזיר את הגלגל אחורנית.

איננו שותפים לאשליה של חלקים בציבור העמלים הפלסטינים והישראלים, כי במצב העגום בו אנו נתונים יש לקבל את 'פתרון שתי המדינות'. חלוקת פלסטין לשתי מדינות מקודמת מזה כמאה שנים על-ידי המעצמות – בריטניה, צרפת, ארה"ב, ברה"מ ואחרות. זוהי חלק ממעורבותן הכללית באזור, אשר דנה אותו לדרך ללא-מוצא, למשטרים רודניים, לעוינות וללחימה בין-עדתית ובין-דתית, ללא ההתפתחות הכלכלית והפוליטית לה כמהים תושביו. הקמת מדינה פלסטינית, בין אם יוקצו לה 15% או 25% משטחי פלסטין המנדטורית, לא תפתור את בעיות היסוד השוררות בארץ, וודאי שלא תביא 'קץ לסכסוך': לכל היותר יהיה בכך הסדר פשרה בין העלית הקפיטליסטית הישראלית למשטר משתף-הפעולה ברשות הפלסטינית; הסוכנים המקומיים יקבלו לידיהם את הסמכות לדיכוי ולניצול הישיר של התושבים, לטובתם ולטובת האינטרס הזר.

נכון הדבר, כי נסיגה ישראלית משטחי 1967 תבלום את תהליכי הנישול והדיכוי הישירים של הפלסטינים שם בידי הכוחות המזוינים של ישראל. היא צפויה לצמצם את החיכוך וההתנגשויות בין תושבי הגדה והרצועה לבין כוחות הצבא והמתנחלים, ואת המתקפות הצבאיות הישראליות, אשר מציתות בלב כל אש של שנאה, ומחזקות גם את הלאומנות – אצל כובשים ונכבשים כאחד. ונסיגה כזו אף עשויה לאפשר חזרה מצומצמת של פליטים לתחומי המדינה הפלסטינית.

מצד שני, הסכם על הקמת מדינה פלסטינית כזו יזכה את מדינת ישראל בלגיטימציה בין לאומית לכיבושי מלחמת 1948 ול'נכבה' – נישולם, עקירתם וגירושם של מאות אלפים (כיום מיליונים). הסכם כזה גם יחזק את ההפרדה הפוליטית והכלכלית בין שני חלקי הארץ, אשר בשניהם יושבים פלסטינים, ואת ההפרדה בין האוכלוסייה העברית והערבית. הדבר יקשה על המאבק למען הכרעה צודקת בעימות המתמשך עם התנועה הציונית – ממנו סובלים בעיקר העמלים הפלסטינים, אך גם העמלים העברים בתחומי מדינת ישראל, באופנים שונים. וכל עוד לא שבו הפליטים, כל עוד לא הוחזרה גזלתם; כל עוד שורד המשטר הישראלי, הלאומי-הציוני, המדיר, המפלה והמדכא את נתיניו ואזרחיו הפלסטינים – לא יגיע 'הקץ לסכסוך'.
חלקים אחרים בציבור העמלים, בעיקר בקרב הפלסטינים, דוגלים בהקמת מדינה דמוקרטית אחת לכל תושבי פלסטין-ישראל.

מדינה דמוקרטית אחת, לו קמה, יכולה הייתה לאפשר שיוויון אזרחי למי שיהיו אזרחיה, וקץ לאפליה הממוסדת הרשמית נגד הפלסטינים. ייתכן מאוד שהייתה מאפשרת שיבה של הפליטים. כמו-כן, כינון מדינה כזו היה מצריך פירוק של מדינת ישראל ושל הרשות הפלסטינית, בניגוד למטרות המעצמות האימפריאליסטיות; כך, מצע כזה מבוסס על מידה של תקווה, ולא ייאוש והשלמה עם הסדר הפוליטי הקיים.

אך מדובר בתקווה תועת-דרך, כי כל עוד לא הובסה העילית הקפיטליסטית-הציונית השלטת של מדינת ישראל, המדינה האחת שעל הפרק היא רק זאת שכבר קיימת למעשה. אפילו יצלח הניסיון להקים מדינה דמוקרטית כזו, אין לשכוח כי מדינות בכלל, ומדינות דמוקרטיות בפרט, הנן צורות פוליטיות המוקמות ומתוחזקות על-ידי מעמדות מיעוט שליטים, לתחזוק מערכות יחסים חברתיים שהנן דכאניות ונצלניות. אופי הדיכוי והניצול משתנה ומשתכלל במדינות מפותחות יותר, אך יסוד זה לא נעלם ולו לרגע. במדינה כזאת
העמלים הפלסטינים והעברים יכולים לצפות לחיות בחברה כדוגמת דרום-אפריקה, בה מיעוט קטן של בעלי-הון לבנים ושותפיהם הזוטרים הלא לבנים מחזיק ברוב אמצעי הייצור והאדמות, ותאגידים רב-לאומיים נהנים מחופש פעולה רחב.

אנו מצטרפים למסקנה אשר קודמים לנו במאבק כבר הסיקו: תבוסת המעמד השליט הקפיטליסטי-הציוני, ומפעל ההתנחלות והנישול שלו, מצריכה מהפכה חברתית עמוקה, שינוי ביחסי הייצור ויתר היחסים היסודיים בחברה, ולא מהפכה פוליטית גרידא. סביר אף להניח, שמהפכה כזו תתאפשר רק בקנה-מידה אזורי, בכמה ארצות סובבות גם-יחד, ולא בפלסטין-ישראל בנפרד וכשלעצמה. רק שינוי שכזה יאפשר בניין חברה בלתי-סמכותנית, חפה מניצול; בה אכן ישררו חופש שיוויון ואחווה; בה תפוג האיבה הלאומנית שהצטברה.

יחד עם האמור לעיל, נאמר גם את המובן מאליו: אנו ניאבק, כארגון וכפרטים, יחד עם הפלסטינים תושבי הגדה ועם פעילים ישראלים ואחרים במאבק היומיומי נגד כל היבטי הכיבוש והדיכוי בשטחי כיבוש 1967; נתמוך ונשתף פעולה כמיטב יכולתנו עם מאבק תושבי עזה מול התוקפנות הישראלית והמצור הישראלי-מצרי; ונפעל בתוך גבולות 1948 נגד ההפליה, הדיכוי והנישול של העמלים הפלסטינים בעלי האזרחות הישראלית.

חברי ארגון "אחדות"
התקבל ב – 25.04.2014

אחדות – ארבע שנות פעילות

 1505985_718138581544663_1641890184_nהיום אנו מציינות/ים ארבע שנות פעילות לארגון "אחדות". הארגון שהוקם על ידי מספר א/נשים באזור המרכז ב2010, התגבש וגדל באופן משמעותי במהלך השנים שעברו. האנרכיסטים/ות ברחבי הארץ שחשו כי הן/ם בודדים/ות בתפיסתן/ם המהפכנית – גילו כי אינן/ם לבד, והחלו להתאחד כדי להוות גורם משמעותי בנוף המקומי. עוד ועוד פעילות/ים מערים שונות ברחבי הארץ מגלות/ים האחד/ת על השני/ה, ומקימות/ים תאים נוספים של "אחדות". הפעילות/ים ממשיכות/ים להילחם, שכם אל שכם, בסולידריות, עם אוכלוסיות מוחלשות, מדוכאות ומנושלות ברחבי הארץ. הפעילים/ות ממשיכים/ות להיאבק למען הגשמת החזון האנרכיסטי, למען שינוי חברתי מהפכני, ולמען פירוק המנגנונים והמבנים המדכאים, המנצלים והפוגעים בכל איש/ה ברחבי הארץ וברחבי העולם הקפיטליסטי. פעילות/י הארגון הפדרטיבי המתרחב ממשיכים/ות ועוד תמשכנה לאתגר את מוסדות המדינה וההון,עד לנפילת משטר הדיכוי הקפיטליסטי-מדינתי-היררכי, והגשמת הסוציאליזם החירותני, ביצירת חברה צודקת,חירותנית, שיוויונית וסולידרית.

חברי וחברות הארגון

קריאה להצטרפות – גלעד גרובמן\גיא מור

קריאה להצטרפות. להכשיל את השלטון מלשלוט, משמע ליטול את השליטה על עצמינו היכן שרק ניתן.

המדינה הליברלית מדברת על חופש פוליטי לאזרחיה, אך באיזה מין חופש מדובר כאשר ההחלטות שנוגעות לנו מתקבלות עבורנו על ידי אחרים, ונכפית עלינו לאחר מכן בכוח, מבלי שתינתן לנו כל הזדמנות להיות שותפים אמיתיים לתהליך ולהחלטה. המדינה, בהיותה מנגנון כוח ביורוקרטי המנותק מהחברה, מונעת מאיתנו שליטה אפקטיבית על חיינו, ומקדמת את האינטרסים של האליטות הכלכליות והאחרות שמנצלות אותנו, מזהמות את כדור הארץ, מייצרות גזענות, שוביניזם, ולהטבא"קופוביה.

כדי להכשיל את הניסיון האובססיבי של האליטות לשלוט בכל תחומי חיינו, יש צורך בפעולה – אך לא עוד מחאות נחמדות! הפעולה המחאתית מעניקה ייצוג, אך קולה לא נשמע. הגישה הרדיקלית אינה אומרת שנותר לנו רק לחכות לאחרית הימים. בפוליטיקה הרדיקלית כרוכים יחד לא רק פעולה ישירה והתנגדות בלתי פוסקת לשיטה, אלא גם יצירת מרחבים חופשיים ואלטרנטיביים, בגדר נצחונות בקרב אך (עדיין) לא במערכה.

אלטרנטיבה של חברה משתפת פעולה ומנוהלת על ידי החברים בה, נראית מוזרה מתוך ההקשר הפוליטי\חברתי שבו רמת ניוון האחריות החברתית היא המצב המוכר וה"טבעי". אך לא ניתן לאתגר את השיטה, ואת התלות שלנו באליטות בעלות השליטה בחיינו, מבלי לספק אלטרנטיבה זו, מוזרה ככל שתהיה לתנאי החיים המנכרים תחת הקפיטליזם והמדינה.

ביטחון ביכולת שלנו להתקיים ללא תלות בקפיטליזם ובמדינה מצריך תשובות לבעיות מרכזיות כמו: התגוננות נגד אלימות, בריאות, מזון, תעסוקה – אלו הן רק חלק מהם. כדי לתת חיים לרצון הזה, לאוטונומיה ולחיים טובים יותר, יש צורך בהתארגנות והתארגנות חזקה מבוססת על מספרים רבים של חברים ופעילים מסורים, שמאפשרים יוזמות גדולות יותר שאינן אפשריות עבור ארגון קטן. דרך חשובה בנטרול הסמכות השלטונית על החברה, היא שרבים יפעלו בהתנגדותם בזמן אמת, אך כל אחת ואחד שמתנגדים, עליהם גם מוטלת החובה לבנות את האלטרנטיבה. רק באמצעות התארגנות, תהיה לנו חברה אייתנה להישען עליה בה נהיה חברים שווים ונוכל להשפיע על מה שהולך בה. ההתרחבות הארגונית והצטרפותם של חברים חדשים ל"אחדות" נותנת לנו תקווה גדולה לעתיד. זו הזדמנות טובה להזכיר שהדוגמאות בשבילינו מתבססת על התארגנויות גדולות שקיימות היום באירופה ומקומות נוספים, שם עשרות אלפי אנרכיסטיות ואנרכיסטים מקיימים בהצלחה קואופרציה מפותחת, איגודי עובדים, קומונות, הצברה של מבנים נטושים, ואף במדינות מסוימות השתלטות על מפעלים ואזורים גדולים שכפופים לחברה דמוקרטית וצודקת יותר כבר היום. יש הרבה מה לעשות, אז בואו להיות חלק מהשינוי ונעשה את זה ביחד, בדרך לשינוי חברתי עמוק יותר.

גלעד גרובמן\גיא מור

דוגמאות לחברות שנוצרו על פי ערכים אנרכיסטים

10204_4879623026995_1495912878_n

מכיכר טקסים לכיכר פריז: מאבק בהון ובשלטון

ההתקוממות בטורקיה בשבועיים האחרונים אינה רק במחאה על הריסת פארק גזי באיסטנבול והתוכנית לבניית קניון במקומו. היא אינה רק על האלימות הברוטלית של השוטרים כנגד המפגינים. ההמונים בטורקיה מתקוממים כנגד הממשלה ה"דמוקרטית", שמייצגת את האינטרסים של ההמונים רק על הנייר, אוסרת ורודפת אחר מתנגדי משטר, וכנגד "הנס הכלכלי" הטורקי – שהוא אולי נס עבור בעלי ההון, אך לא בשביל העובדות והעובדים בטורקיה, ואינו יכול להיות כזה כל עוד הכלכלה מנוהלת על ידי ובעבור אליטה קפיטליסטית. התוכנית להריסת הפארק ובניית הקניון, מראה את סדרי העדיפויות של השלטון ששמים רווחיות של ההון לפני רווחת התושבים, ומשקפת תהליך של ג'נטריפיקציה שאינו לוקח בחשבון את צרכיה של האוכלוסיה העובדת והענייה באיסטנבול.

ובינתיים אצלנו…jerusalem demo

 

אל מול הגזרות החדשות של הממשלה, שב ועולה הצורך במאבק והתארגנות ישירה נגד השיטה. ההפכפכות של לפיד רק מדגימה ומחדדת את חוסר היכולת להביא לשינוי אמיתי ומהותי באמצעות המוסדות של ה"דמוקרטיה" הקפיטליסטית, ואת המידה שבה המפלגות הפרלמנטריות כבולות לאינטרסים הפוליטיים והכלכליים שעומדים מאחוריה.

ביום שבת האחרון (8 ביוני 2013), התכנסנו אנשי שכונות ופעילים מירושלים, תל אביב, באר שבע וערים נוספות, כ-500 איש, לצעדה אל עבר בית ראש הממשלה בירושלים. ההפגנה נתקלה בדיכוי אלים מצד מאות השוטרים במקום, אשר דרסו פעילים, הפעילו אלימות בעיקר כנגד נשים, ועשו שימוש אלים בפרשים כדי לפצל את המפגינים ולהכניס אותם לתוך "מכלאה" אל מול כיכר פריז. על רקע מחאת קיץ 2011, גודל ההפגנה ויחס המשטרה אליה מראים כי הציבור איבד את האמון בהפגנות ראווה מנומסות המנוצלות על ידי המפלגות הגדולות. המטלה הניצבת בפנינו כעת היא להרחיב מעגלים, למשוך חלקים נרחבים יותר מהציבור לעבר פעולה ישירה נגד השלטון – באמצעות הפגנות, שביתות כלליות, השתלטויות ופגיעה בבסיס השיטה.