לא בגלל שאתם יהודים אלא בגלל שאתם כובשים \ יגאל לוין

SDcqgowZJTM״הפלסטינים שונאים אתכם לא בגלל שאתם יהודים, אלא בגלל שאתם כובשים״ – כך פירש את מה שהתרחש במהלך אוקטובר חבר הכנסת אחמד טיבי. זה די ממצה, אין מה להוסיף או להחסיר, אפילו שזה נאמר מפי ליברל-לאומי-בורגני כמו טיבי. זה מפחיד כאשר שונאים אותך. שונאים מפני שכמעט שני מליון איש ואישה סובלים מענישה קולקטיבית וכלואים בגטו הגדול ביותר בעולם רק בגלל שבאזור שלהם ניצחה התארגנות ״לא נכונה״. שונאים מפני שכל יום נאלצים לסבול השפלות מחיילים בגדה המערבית. שונאים מפני שבזמן החגים היהודים השלטון הישראלי מטיל עוצר ונסגרים המחסומים רק כדי שהאדונים יוכלו לקיים בנוחות את הפולחן הדתי שלהם. שונאים מפני שפשיסטים צעירים מהתנחלויות יהודיות יכולים לשרוף משפחה שלמה בביתה ולחמוק מעונש. שונאים מפני שאת רוב מקורות המים בגדה המערבית מובילים להתנחלויות יהודיות למרות שאלה מהווים מיעוט קטן יחסית לאוכלסיה הילידית בת שני מליון אנשים. שונאים מפני שכמעט מליון אבותיהם גורשן ה1948ב מהאדמה עליה חיו ועבדו במשך דורות.

אפשר להמשיך עוד הרבה, בכל אופן המאורעות של אוקטובר 2015, שהתקשורת הישראלית מכנה ״אינתיפדת סכינים״, הכריעו את הוויכוחים לגבי ה״דו-קיום״. לא יהיה שום דו-קיום כל עוד מתקיים אי-שוויון בוטה כל כך בין הישראלים לפלסטינים. כל עוד אין שוויון לפחות בחופש התנועה. למרות העובדה הלכאורה ברורה הזאת לאנשי שמאל, השמאל בישראל (קודם כל תומכי מפלגות חד״ש, מרצ ועבודה וגם אינלקטואלים שמאליים רבים בישראל ובחו״ל) מגנה במקהלה את שיטות ההתנגדות של הפלסטינים ולא את הגורמים שהביאו לכך. מרצ, אשר אפילו אימצו ברצון את המונח ״איניתיפדה״ שהשלטון הישראלי משתשמש כהפחדה, ממש כינו את את קמפיין המחאה שלהם: ״ממשלת אינתיפדה, נכשלת״. כנראה שאם את הפלסטינים הייתה ממשיכה לנצל ממשלה נכונה של מפלגת מרצ אז לא הייתה מתרחשת אינתיפדה. מכל מקום נשמעות הוראות להתקוממות/אי-התקוממות נכונה, ביקורת על שיטות ההתנגדות יוצאת מתל-אביב יחד עם עצות רבות: לדקור, לזרוק אבנים או בקבוקי מולוטוב – זה לא אתי. להביא את האנשים ליאוש – זה אתי?

כפי שכותב ברכט באופרה בגרוש:

אתם המתחסדים בשם שמיים
אתם המטיפים תמיד מוסר
ראשית חכמה תנו לחם למעיים
כי זהו כן רק זהו העיקר

לא על הלחם לבדו יחיה אדם
אבל הרי ברור לכל בשר
כי סוף כל סוף אנחנו רק בשר ודם
על כן הלחם – קודם למוסר
ראשית יוכלו גם הם כל בני העוני
מפת הלחם את פרוסתם לקחת

במקרה של פלסטינים הנושא הוא יותר הגישה למים מאשר הלחם (במקרה של עזה אפשר לדבר גם על הלחם)

כי איך יחיה אדם?
הרי בלי פחד
יגזול יחמוס יגנוב ישדוד בלי הרף יטרוף
על כן יחיה אדם
כי מסוגל הוא
לשכוח כלל שהוא אדם סוף סוף

גיבורו של ברכט השר את השורות האלה גם דקר אנשים וקיבל את הכינוי מקי-סכין. אינטלקטואלים שמאליים אוהבים לקרוא את ברכט אבל לא אוהבים מקי-סכין אמיתיים.

אגב, מדוע התקשורת המגוייסת מתעקשת כל כך על המילה ״אינתיפדה״, ועוד עם תוספת המפחידה ״סכינים״, בזמן שפלסטינים רבים לא מחשיבים את זה לאינתיפדה? כנראה שלממשלה הישראלית ולאליטות אותן היא מייצגת דרוש דימוי כמה שיותר מפחיד של המחאה. צריך להצדיק את הסיסמאות אשר איתם מפלגת השלטון של נתניהו הלכה לבחירות (קודם כל בטחון ומלחמה בטרור). דרושה מטחנת בשר שבה נקטלים הפלסטינים המובילים ואשר תפחיד ותלכד את החברה הישראלית. הרי חוץ מהפחד אין לחברה הזאת על מה להתבסס.

השלטון בישראל עשה הכל על מנת להתגרות בפלסטינים. נשרפה משפחה? לא נעניש את המציתים. נערים זורקים אבנים (והם זורקים כבר עשרות שנים)? נכניס אותם לעשר שנים לכלא! לא עוזר? נתן פקודה לצלפים לירות על מנת להרוג! החיילים הרגו בחורה לא חמושה במחסום? נשתוק ולא נעניש את החיילים. נמלא את הר הבית הנפיץ בפרובוקטורים – שוטרים, חיילים ומתנחלים. בכל הכח נראה שלבעלי הבית מותר הכל! ועדיין האנתיפדה לא צוברת תנופה. הארגונים האיסלמיים הקיצוניים (חמאס, הג׳יהאד האיסלמי) מוסיפים שמן למדורה – ועדיין אין תנופה. הפלסטינים לא רוצים למות. פלסטינים לעולם לא היו לוחמים, זהו עם של איכרים – פלאחים. עבודת האדמה זה מה שקיים את הפלסטינים עד הפרוייקט הציוני הקולוניאליסטי במאה ה-19. התקיימו, ואפילו לא נגעו במיעוט היהודי שהיה כאן – הרי זה עם הספר או לפחות שמיים. אז הם נלחמים ככה ככה, כל התקוממות פלסטינית (אפילו מוצדקת) מסתיימת בטבח וקורבנות רבים מקרב הפלסטינים. אנשים רוצים פשוט לחיות, לחיות בכבוד.

המרד הזה אשר מורכב בעיקר מפעולות טרור של יחידים ימשך עד שיכתש בלי להשאיר לו שום סיכוי להשיג את מטרותיו. מטרות אשר במקרים רבים משניות מאחר וזהו מרד של יאוש. איך שלא נתייחס אליו אבל אנחנו לא יכולים ואין לנו זכות מוסרית להתערב בו. אנחנו זה אותו חלק מאזרחי ישראל אשר לא אדישים לגבי העתיד. עתיד בו העם בפלסטין סוף סוף יזכה לחירות. בעת הזו אנחנו צריכים להשפיע על דעת הקהל בישראל ובחו״ל וגם להשתתף בפרוייקטים חברתיים ותקשורתיים במטרה למנוע קורבנות חפים מפשע מהצד ההוא והזה של הבריקדות.

תרגום מרוסית – גבי ויינרוט

מקור:
http://ukraine.politicalcritique.org/2015/10/ne-za-to-chto-evrei-a-potomu-chto-okkupanty/

מכתב של נדז'דה טולוקוניקובה (מואשמת בפרשת פוסי ריוט) ממחנה העונשין מורדוביה

detail_80b1e95ae87f6a9a890f0c5d0c52657a

נדיז'דה טולוקוניקובה

ביום שני, 23 בספטמבר, אני מכריזה על שביתת רעב. זו שיטה קיצונית, אך אני בטוחה שבשבילי זו האפשרות היחידה לצאת מהמצב הקיים.

הנהלת המושבה [“מושבת עונשין" – שם למחנות עבודה לאסירים ברוסיה, הערת המתרגם] לא מוכנה לשמוע אותי. אך אני לא מוכנה לחזור בי מדרישותיי, אני לא אשב בשקט ואסתכל בכניעה, איך אנשים במושבה נופלים מהרגליים עקב תנאי עבדות. אני דורשת להפסיק את הפרת זכויות האדם במושבה, דורשת לשמור על החוק במחנה מורדוביה (האזור שבו נמצא בית הכלא, הערת המתרגם]. אני דורשת להתייחס אלינו כמו לבני אדם ולא עבדים.

עברה שנה מאז שהגעתי למ. ע. 14 בישוב פארצ'ה שבמורדוביה. כמו שאסירים אחרים אומרים, "מי שלא ישב בכלא במורדוביה, לא ישב בכלא כלל". על מחנות מורדוביה התחילו לספר לי עוד במתקן המעצר במוסקבה. המשטר הכי קשה, יום העבודה הכי ארוך, הפקרות מוחלטת. למאסר במורדוביה מלווים אותך כמו להוצאה להורג. עד הרגע האחרון מקווים: "אולי את לא למורדוביה? אולי זה יפסח עליך?". עלי זה לא פסח ובסתיו 2012 הגעתי אל המחנות על גדת הנהר פארצ'ה.

מורדוביה פגשה אותי במילותיו של סגן מנהל המחנה, קופריאנוב, שפוקד על מ. ע. 14 שלנו: "דעי לך: לפי תפיסתי הפוליטית אני סטאליניסט". מנהל אחר, קולגין, ביום ראשון הזמין אותי לשיחה במטרה להוציא ממני הודאה  באשמה. "קרה לך אסון בחיים. נכון? קיבלת שנתיים במחנה. כאשר בחיי אדם קורה אסון הוא בדרך כלל משנה את תפיסותיו. את חייבת להכיר באשמתך כדי לצאת לפני הזמן. אם לא תעשי את זה – לא תצאי". מייד אמרתי למנהל שאעבוד רק לפי חוקי התעסוקה, שמונה שעות ביום. "חוק זה חוק, אבל מה שחשוב – זה עמידה בדרישות הייצור. אם אתן לא עומדות בדרישות – אתן נשארות שעות נוספות. ובכלל שברנו כאן אנשים יותר חזקים ממך" – ענה לי תת-אלוף קולגין.

כל הצוות שלי עובד במתפרה 16-17 שעות ביום. מ7:30 עד 0:30. שינה – במקרה הטוב ארבע שעות ביום. חופש אנחנו מקבלות פעם בחודש וחצי. כמעט כל יום ראשון [יום החופש השבועי, כמו יום שבת, הערת המתרגם] – עובדים. אסירות כותבות בקשות לצאת לעבוד "מרצונן החופשי". כמובן שבפועל אין שום רצון, אך בקשות אלו נכתבות תחת לחץ מצד האסירות המקורבות להנהלת המושבה, אשר משמיעות את דרישותיה של ההנהלה.

אף אחת לא מעיזה לסרב (ולא לכתוב בקשת יציאה לאזור התעשייה, שמשמעותה לא לצאת לעבודה עד אחת בלילה). אישה בת 50 ביקשה לצאת לאזור המגורים לא ב-0:30 אלא ב-20:00  כדי ללכת לישון ב-22:00  ולפחות פעם בשבוע לשון שמונה שעות. היא לא הרגישה טוב, יש לה יתר לחץ דם. כתגובה ארגנו ישיבת צוות שבה ביקרו את האישה, השפילו וירקו עליה, קראו לה טפילה. "מה, את רוצה לשון יותר מכולם? אפשר לחרוש עליך, את סוסה!" כאשר מישהי מהצוות לא יוצאת לעבודה לפי פטור מהרופא, מלחיצים אותה. "אני תפרתי עם 40 מעלות חום, לא נורא. מי חשבת יתפור במקומך?!"

צוות המגורים שלי פגש אותי במילים של אסירה אחת שמסיימת את 9 שנות מאסר שלה: "שוטרים יפחדו למחוץ אותך. הם יעשו את זה בידיהן של אסירות!" המשטר במחנה באמת בנוי ככה שדיכוי, הפחדה והפיכת בן האדם לעבד אילם נעשים בידי האסירות, שממלאות את מקומותיהן של מנהלות הצוותים וראשי הקבוצות ומקבלות פקודות ממנהלי המחנה.

לשמירה על המשמעת והציות קיים מענה רחב במערכת של עונשים לא פורמליים: "לשבת בלוקאלקה עד כיבוי אורות" (איסור כניסה למגורים – סתיו, חורף, לא משנה. בצוות 2, צוות פנסיונרים ונכים, יש אישה שאחרי שישבה ככה יום שלם, קיבלה כוויית קור כך שנאלצו לקטוע לה רגל ואצבעות בידיים), "לסגור היגיינה" (איסור על רחצה והליכה לשירותים) "לסגור אוכל" (איסור על אכילת אוכל משלך ועל שתיה). מצחיק ומפחיד כאשר אישה מבוגרת בת ארבעים אומרת: "אז היום קיבלנו עונש. מעניין אם מחר נקבל גם?". היא לא יכולה לצאת מהמחלקה להשתין, לא להוציא סוכריה מהתיק. אסור.

חולמת רק על שינה ושלוק תא, מותשת, מדוכדכת, מלוכלכת, האסירה הופכת לחומר גמיש בידי הנהלה, שמסתכלת עלינו רק כעל כוח עבודה חינמי. כך ביוני 2013 המשכורת שלי הייתה 29 (עשרים ותשעה!) רובל [כ3 שקלים, הערת המתרגם]. וזה בזמן שהצוות שלנו תפר 150 מדי משטרה ביום. לאן הולך הכסף שמקבלים עבורם?

המחנה קיבל כמה פעמים כספים להחלפה מלאה של הציוד. אבל ההנהלה רק צבעה מחדש את הציוד הישן בידיהן של האסירות. אנחנו תופרות על ציוד מיושן מכל הבחינות. לפי חוק התעסוקה, במקרה של חוסר התאמה של רמת הציוד לסטנדרטים תעשייתיים עכשוויים יש להוריד את יעד התוצר ביחס ליעדים הקיימים בענף. אך בפועל היעדים רק עולים. בקפיצות ובפתאומיות. “תראי להם שאת יכולה לתת 100 חליפות, אז יעלו את הבסיס ל120!” – אומרות תופרות מנוסות. לא לתת את לא יכולה – אחרת תוענש כל הקבוצה, כל הבריגדה. תוענש, לדוגמה, בעמידה קולקטיבית שעות רבת במסדר. ללא זכות ללכת לשירותים. ללא זכות לקחת שלוק של מים.

pic_304d1612b2a176f8bc9e1ad1cf084d98

מחנה העונשין מורדוביה

לפני שבועיים יעד הייצור לכל הבריגדות במחנה הוקפץ בפתאומיות ב-50 יחידות. אם עד אז הבסיס היה 100 חליפות ביום, עכשיו הוא עלה ל150 חליפות משטרה. לפי חוק התעסוקה חייבים ליידע את העובדים בדבר עליית היעד לא יאוחר מחודשיים מראש. במ. ע. 14 אנחנו פשוט קמות בוקר אחד עם יעד חדש, רק בגלל שככה התחשק להנהלת "סדנאות היזע" שלנו (ככה קוראות למחנה שלנו האסירות). כמות האנשים בבריגדה קטנה (משתחררות או עוברות) אך היעד גדל – זה אומר שמי שנשארת צריכה לעבוד יותר ויותר. טכנאים אומרים שאין חלקי חילוף לתיקון הציוד ולא יהיו: “אין חלקים! מתי יהיו? מה את לא חיה ברוסיה שאת שואלת שאלות כאלה?” בחודשים הראשונים באזור תעשייה אני כמעט השתלטתי על מקצוע של טכנאי. בלית ברירה ובכוחות עצמי. הייתי מתנפלת על המכונה עם מברג ביד בתקווה נואשת לתקן אותה. ידיים פגועות ממחטים ושריטות, דם נמרח על השולחן אבל את בכל זאת מנסה לתפור. בגלל שאת חלק מפס ייצור את חייבת לעמוד ביעד ייחד עם תופרות מנוסות. והמכונה המקוללת מתקלקלת ומתקלקלת. בגלל שאת חדשה, בתנאי מחסור בציוד איכותי את מקבלת את המכונה הכי חסרת תועלת בכל הפס. והנה מכונה שוב נשברת – ואת שוב רצה לחפש טכנאי (שאי אפשר למצוא אותו). וכולן צועקות עליך, דוחקות בך, כי את מפרה יעד. קורס לימוד תפירה במחנה לא קיים. חדשות ישר מושבות על המכונה ומקבלות מהלך.

“אם לא היית טולוקוניקובה מזמן היו דופקים אותך" – אומרות אסירות המקורבות להנהלה. אכן, אחרות מקבלות מכות בגלל אי עמידה ביעד היצור. בכליות, בפנים. מרביצות האסירות בעצמן ואף מקרה של מכות במחנה הנשים לא קורה בלי הסכמה ובלא ידיעה של ההנהלה. לפני שנה, לפני הגעתי, בקבוצה 3 הוכתה למוות צוענייה (קבוצה 3 – היא קבוצת לחץ, מעבירים לשם את אלו שצריכות לקבל מכות על בסיס יומי). היא נפטרה במרפאת מ. ע. 14. ההנהלה הצליחה להסתיר את העובדה שמתה ממכות: כסיבת המוות הם רשמו אירוע מוחי. בקבוצה אחרת תופרות חדשות שלא עמדו בקצב היו מפשיטים ומכריחים אותן לתפור ערומות. אף אחת לא מעזה לפנות להנהלה עם תלונה, משום שההנהלה רק תחייך ותשחרר את המתלוננת חזרה לקבוצה, שם כבר "המלשינה" תקבל מכות בפקודת אותה ההנהלה. למנהלי המושבה מאוד נוח מצב של התעללות מבוקרת נגד "החדשות" מצד "הוותיקות" כי השיטה מכניעה את האסירות בצורה טוטלית למשטר של חוסר זכויות.

באזור התעשייה שוררת אווירת עצבים מאיימת. אסירות חסרות שינה ומעונות ברדיפה אין סופית אחרי יעד יצור חסר אנושיות, כל רגע מוכנות להתמוטט בעצבים, לצרוח בקול, להרביץ בגלל סיבה זעומה. לאחרונה לבחורה ממש צעירה פתחו את הראש עם המספריים בגלל שהיא לא מסרה מכנסיים בזמן. מישהי אחרת ניסתה לחתוך לעצמה את הבטן. עצרו אותה.

מי שהייתה במ. ע. 14 ב2010, בשנת השרפות והעשן, מספרת שבזמן שהשרפה התקרבה אל חומות המושבה, אסירות המשיכו לצאת לאזור תעשייה ולספק את הנורמה. לא היה ניתן לראות בן אדם ממרחק שני מטרים בגלל העשן, אבל הן עטפו את הפנים במטפחות רטובות והמשיכו לתפור. בגלל מצב החירום לא הרשו להן ללכת לחדר האוכל. כמה נשים סיפרו איך שהן, גוועות מרעב, ניהלו בזמן הזה יומנים בהם ניסו לתעד זוועת המתרחש. כשהשרפות נגמרו, מחלקת הביטחון של המושבה החרימה את היומנים, כדי ששום דבר לא יצא אל העולם החופשי.

תנאי ההיגיינה האישית מסודרים במושבה בצורה כזאת שאסיר ירגיש את עצמו כחיה מלוכלכת חסרת זכויות. למרות שבקבוצות יש חדרי היגיינה, מתוך מטרה מחנכת-מענישה במושבה הוקמה "היגיינה משותפת" אחידה, זאת אומרת חדר שיכול להכיל בו זמנית כ5 נשים אשר צריכות להגיע לשם כדי לרחוץ אזורים אינטימיים מכל המושבה (כ800 נשים). להתרחץ בחדרי היגיינה בצריפים שלנו אסור לנו, הרי זה יהיה נוח מדי. ב"היגיינה המשותפת" תמיד עמוס ובנות עם גיגיות מנסות כמה שיותר מהר לרחוץ את "המפרנסת שלהן" (ככה אומרים במורדוביה) כשהן יושבות אחת על ראשה של השנייה. יש לנו זכות לרחוץ את השיער פעם בשבוע אך גם היום שבו מתקלחות יחד בשבוע כל הזמן מתבטל. הסיבה – משאבה שמתקלקלת או ביוב סתום. לעתים שבועיים או שלוש ברצף הקבוצה לא יכלה להתקלח.

כשהביוב נסתם מחדרי היגיינה זורם במרץ שתן ועפות אשכולות של תשואה. אנחנו למדנו לפתוח את הסתימות בעצמנו אבל זה לא מחזיק הרבה זמן – הצינורות נסתמים שוב. ציוד לפתיחת סתימות אינו קיים במושבה. כביסה פעם בשבוע. המכבסה נראת כמו חדר קטן עם 3 ברזים, מתוכם בזרם חלש זורמים מים קרים.

כנראה מתוך אותן מטרות חינוכיות לאסירות תמיד נותנים לחם ישן קשה, חלב מהול במים, רק דגנים ישנים מקולקלים ורק תפוחי אדמה רקובים. בקיץ הזה הביאו למושבה בסיטונאות שקי תפוחי אדמה שחורים ודביקים מריקבון. בהם האכילו אותנו.

על הפרות תנאי מחיה ועבודה במ. ע.14 אפשר לדבר ללא סוף. אך הטענה המרכזית שלי כלפי המושבה נמצאת ברובד אחר. טענתי היא שהנהלת המושבה בצורה אלימה ביותר מונעת מכל תלונה או פניה הקשורה למ. ע.14 לצאת מכותלי המקום. הטענה המרכזית שלי היא להנהלה שמכריחה אנשים לשתוק. הם משתמשים באמצעים הכי נמוכים ולא הוגנים. זה המקור של כל הבעיות האחרות – יעד היצור המופרז, יום עבודה של 16 שעות וכו… ההנהלה מרגישה חסינה ומדכאת את האסירות יותר ויותר.אני לא יכלתי להבין את הסיבות שבגללן כולן שותקות עד שלא נתקלתי בערמה של המכשולים שנופלת על אסירה שבוחרת להתלונן. תלונות לא יוצאות מהמושבה. האפשרות היחידה – לפנות עם תלונה דרך קרובי משפחה או עורך דין. ההנהלה הקטנונית-נוקמנית מצידה משתמשת בכל המנגנונים של לחץ על האסיר כדי שהוא יבין: מהתלונות לא יהיה יותר טוב לאף אחד, יהיה רק יותר גרוע. משמשים בשיטת העונש הקולקטיבי – התלוננת שאין מים חמים? – הם ינתקו את המים בכלל.

במאי 2013 עורך הדין שלי דמיטריי דינזא פנה לפרקליטות עם תלונה על התנאים במ. ע. 14. סגן מנהל המחנה תת אלוף קופריאנוב מיד השליט על המושבה תנאים לגמרי בלתי נסבלים. חיפוש אחרי חיפוש, מפל של דוחות על מכריי, החרמת הבגדים החמים ואיום בהחרמת הנעליים החמות. במפעל נוקמים במתן משימות מורכבות, הגדלת היעד ויצירת בלאי מכוון. מפקדת של קבוצה מקבילה, יד ימינו של קופריאנוב, בגלוי הסיתה את האסירות לקלקל את התוצרת שאני הייתי אחראית עליה, כדי שתהיה סיבה לשלוח אותי לבידוד בגלל השחתת "רכוש המדינה". אותה המפקדת פקדה על האסירות של הקבוצה ליזום קטטה איתי.

אפשר להתגבר על הכל. על הכל, כשזה נוגע רק לך. אבל שיטת החינוך הקולקטיבית של המושבה – משמעותה שונה. ביחד איתך סובלת כל הקבוצה שלך, כל המושבה. והכי כואב – האנשים שהספיקו להפוך ליקרים לך. מאחת החברות שלי נלקחה זכות לשחרור מוקדם שהיא חיכתה לה שבע שנים, תוך הקפדה על תפוקת יתר במתפרה. היא קיבלה נזיפה על זה שהיא שתתה איתי תה. באותו היום תת אלוף קופריאנוב העביר אותה לקבוצה אחרת. מכרה טובה אחרת, אישה מאוד אינטליגנטית, הועברה לקבוצת לחץ כדי שתקבל מכות יומיומיות בגלל שהיא קראה ביחד איתי מסמך של משרד המשפטים ששמו "נהלי הסדר הפנימיים של מוסדות העונשין". על כל אלה שהיו במגע איתי הוגשו דוחות. היה לי כואב בגלל שאנשים שקרובים אלי סובלים. תת אלוף קופריאנוב אמר לי בגיחוך: “בטח כבר לא נשארו לך חברים בכלל!” והסביר שכל מה שקורה – זה בגלל התלונה של עורך דין דינזא.

עכשיו אני מבינה שהייתי צריכה להכריז על שביתת רעב עוד במאי, עדיין באותה סיטואציה, אבל כשראיתי את הלחץ שהופעל נגד אסירות אחרות עצרתי את התהליך של תלונות כנגד המושבה.

לפני 3 שבועות, ב30 לאוגוסט, פניתי לתת אלוף קופריאנוב בבקשה להבטיח לאסירות בקבוצה שאני עובדת בה 8 שעות שינה. דובר על קיצור יום עבודה מ16 ל12 שעות. “טוב, אז מיום שני הקבוצה תעבוד אפילו 8 שעות", – הוא השיב. אני יודעת – זו שוב מלכודת, ב8 שעות פיזית אי אפשר להספיק לעמוד בדרישות המופרזות. כיוצא בזאת הקבוצה לא תעמוד בדרישות ותוענש. “ואם הן ידעו שזה קרה בגללך, – המשיך תת אלוף, – אני בטוח שכבר לא יהיה לך רע, כי בעולם הבא כבר לא יכול להיות רע". התת-אלוף עשה פאוזה. “ועוד משהו -אף פעם אל תבקשי בשביל כולן. תבקשי רק בשביל עצמך. אני הרבה שנים עובד במחנות ותמיד כשמישהו בא עלי לבקשות עבור אחרים הוא יוצא היישר מהחדר שלי לבידוד. ואת הראשונה שזה לא קורה לה".

בשבועות הבאים בקבוצה ובמתפרה נוצרה אווירה בלתי נסבלת. אסירות המקורבות להנהלה החלו להסית את הקבוצה לנקום בי: “אסרו עליכן לשתות תה ולאכול אוכל משלכן, אסרו הפסקות שירותים, אסרו עישון לשבוע. ואתן תמיד תישארו בעונש כל עוד לא תתחילו להתנהג עם חדשות אחרות, במיוחד עם טולוקוניקובה – כמו שהתנהגו אליכן הוותיקות בזמנו. הכו אתכן? הכו. קרעו לכן את הפה? קרעו. אז תכניסו גם להן. לא יקרה לכן כלום בגלל זה.”

פעם אחר פעם בעזרת פרובוקציות מנסים להכניס אותי לקונפליקט ולקטטה, אבל איזו סיבה יש לי להיות בקונפליקט עם מי שאין לה רצון משל עצמה והיא מונעת על ידי ההנהלה?

אסירות מורדוביה מפחדות מהצל של עצמן. הן מאוימות לגמרי. ואם רק אתמול הן נפתחו בפני וביקשו – “תעשי לפחות משהו עם יום העבודה של 16 השעות!”, אז אחרי שהופעל עליהן לחץ מצד ההנהלה, כולן מפחדות אפילו לדבר איתי.

אני פניתי להנהלה עם הצעה ליישב את הקונפליקט ולפתור אותי מהלחץ המלאכותי מצד האסירות הנשלטות על-ידי ההנהלה, אשר נוצר בידי ההנהלה ואת המושבה לפתור מעמל העבדים, בכך שיקוצר יום העבודה ויעד היצור שנשים נדרשות לספק יותאם לחוק העבודה. אך כתגובה הלחץ רק גבר. בגלל זה, מה23 בספטמבר אני מכריזה על שביתת רעב ומסרבת להשתתף בעמל העבדים במחנה עד שההנהלה לא תתחיל לקיים את החוקים ולהתייחס אל הנשים האסירות לא כאל בהמות לצרכי תעשיית התפירה הנמצאות מחוץ לשדה החוק, אלא כאל בני אדם.

נדיז'דה טולוקוניקובה

מקור – http://lenta.ru/articles/2013/09/23/tolokonnikova/

מכתב מ"רדיקל ביירות" לאנרכיסטים בצפון אמריקה

מכתב מ"רדיקל ביירות" לאנרכיסטים בצפון אמריקה מאנגלית: ש. קרכלשהו

רדיקל ביירות

Radical Beirut

חברים למאבק, — ההתקוממויות הערביות, תנועת Occupy Wall Street ושאר ההתקוממויות הגלובליות מאז 2011 פתחו עבורנו דלתות כדי לתקשר ולהבין עד כמה מאבקינו כנגד המדינה ומבני הכוח הדומיננטיים מחוברים, ובסופו של דבר זהים. מאבקנו נגד החיה הוא אחד; אנו שואבים השראה וידע ממאבקיכם בעבר ובהווה, ויודעים כי אתם מקבלים השראה ממאבקינו אנו, אך עדיין יש לנו דרך ארוכה על מנת שנוכל להבין האחד את השני ולהעצים את מאבקנו המשותף.— הקולקטיב שלנו הוא קבוצה קטנה של רדיקלים, תומכי אקולוגיה עמוקה, אנרכיסטים ופמיניסטים, ולא עשינו הרבה בהשוואה לקורבנות הגדולים של רבים מחברינו למאבק במקומות אחרים. אולם אנו יודעים כי אנו אומרים את שעל ליבם של רבים מחברינו למאבק בעולם הערבי, ממרוקו ועד סוריה, שנתקלו באותן הדילמות בבואם לתקשר עם עמיתיהם המערביים.

אנו יודעים כי ישנן פעולות טובות רבות שנעשות, מאמצים כנים בכל הכיוונים, ואף חיים הנתונים בסכנה, אך אנו גם מבינים שהסצנה האנטי-סמכותנית הרדיקלית במערב, ובייחוד בצפון אמריקה, נשלטת על ידי הגבולות של אידיאולוגיה "פוליטיקלי קורקטית" אחת. זה בסדר אם הפרמטרים הטקטיים והאידיאולוגיים שבחרתם עובדים עבורכם, אך הם לא עובדים עבור כולם, והם בהחלט לא עובדים עבורנו. כך שזה מצער שבמהלך חילופי דברים רבים עם אנרכיסטים צפון אמריקאיים (ובמידה פחות אנרכיסטים אירופאיים), כמה מחברינו ניסו תמיד לכפות את האידיאולוגיה הפוליטיקלי קורקטית שלהם עלינו.

זה גם מצער שרבים מחברינו במערב ספגו את הטון הפטרוני של ממשלותיהם האימפריאליות, והוא בא לידי ביטוי באופן בלתי מודע ביחס לחבריהם מהעולם השלישי. פעמים רבות מדי, מצאנו את חברינו מכתיבים לנו עם מי עלינו לכרות בריתות, או איך עלינו להתמודד עם עניינים שאצלנו כמו האיסלאם הפוליטי, המהפכה הסורית, טקטיקות אנטי-ממשלתיות, וארגונים רדיקליים סביבתיים ופמיניסטיים.

אנו מעריכים את הפידבק ואת חילופי הדברים וחושבים שהם רצויים וחיוניים, אך אנו מרגישים שישנן הרבה ציפיות מעודנות שאנו נהפוך לגרסה נוספת שלכם. ואנו לא רוצים את זה. בהיותנו בצד השני של המשוואה, בצד שמקבל טילי מל"טים, פגזי אורניום מדולדל ואימפריאליזם זה עשורים, אנו יכולים לומר לכם בכנות שלא משנה מה ניסיתם, זה לא עבד היטב עבורנו, ונראה שזה לא עבד אף עבורכם.

כשאנו חיים תחת משטרים סמכותניים מזה עשורים, רבים מאיתנו הם רדיקלים אנטי-סמכותניים על פי אינסטינקט; סטודנטים ועובדי מפעלים ואמנים ואבות ואמהות וצעירים וזקנים. כמעט כולנו נאלצנו להתנסות באופן אישי ולשרוד דיכוי מדינתי בשנים האחרונות, אך מרביתנו איננו מזדהים כאנרכיסטים, בייחוד כשאנרכיזם הוא עדיין עבור רבים מאיתנו אידיאולוגיה לבנה אירו-צנטרית וסגורה עם ליבה פוסט-מודרניסטית. ככל שאנו מתקשרים יותר אנו מגלים שמילים רבות הקרובות לליבנו תחומות בהגדרות צרות, ונתונות לאינספור מלחמות סמנטיות ביניכם. ואנו לא מעוניינים בסמנטיקה או בנצחון המלחמה על המילים, אנו מעוניינים בפירוק התנאים הפיזיים הממשיים של דיכוי ואי-צדק, ואנו רוצים להתנסות מעבר לגבולות הפוליטיקה הקלאסית וה"איזמים" הקלאסיים ששולטים בסצנות הרדיקליות הן המערבית והן המזרחית כבר עשורים.

כשאנו לומדים אודות מאבקיכם יש דברים רבים שמעניקים לנו השראה, ויש דברים רבים שאנו לא רוצים לשכפל. אפילו בעודנו מתבוננים מיבשת אחרת, ברור לנו שהתנועה הרדיקלית בצפון אמריקה (ובמידה פחותה באירופה) היא כיתתית ביותר, מפוצלת, דעתה מוסחת על ידי פוליטיקת זהויות וקרבות פנים, והיא נמצאת במצב של עוינות תמידית עם עצמה ועם תנועות אחרות.

אנו רואים תהליך חוזר ונשנה שבאופן קבוע שובר ומנתק את מנהיגיכם, מבודד את התנועות שלכם, משאיר אתכם עם פסאודו-מנהיגים וקולקטיבים משוסעים, ואז אנו קוראים את תלונותיכם על היעדר חזון וכיוון בתנועה. אנו רואים עוינות כלפי כל צורה של התארגנות, הערצה כמעט דתית של חוסר מבניות ואמונה דוגמטית בצורה אחת של קבלת החלטות (קונצנזוס). אנו רואים פוליטיקת זהויות בוטה ואנרגיות עצומות המבוזבזות על ויכוחים תיאורטיים שמהם לאף אחד לא אכפת, ובאמת שאנו לא מבינים זאת כאשר העשן מהגופה השרופה של העולם מערפל את ראייתנו.

אנו רואים הרבה מיזוגניה, שימוש לרעה בסמים, והתנהגויות אלימות, פוגעניות ונוראיות שעוברות ללא יחס וללא עורר ברבים ממקומותיכם.

אנו רואים סלידה מאסטרטגיה, המובילה קהילות רדיקליות לשבור את אותו החלון שנה אחר שנה ללא טקטיקות ארוכות טווח. אנו רואים אנרגיות רבות מוצאות על מאבק בגורמים לא חיוניים במערכת כמו רשתות מזון מהיר ותאגידי נעלי ספורט, באופן שמשאיר בצד את שלושת המבנים הבסיסיים שמחזיקים את המערכת בחיים, ואנו מתכוונים למבנים שמבטיחים את זרימת הכסף, המידע והאנרגיה לאלו שבשלטון. אם חסרים לכם רעיונות, יש מתקן לבדיקת מל"טים איפשהו במדבר אריזונה אם מתחשק לכם לקפוץ לביקור.

כל זה לא נאמר כדי לזלזל במאמצים שלכם או לחתור תחת העבודה שלכם, אלא רק בתור אזהרה על הנטייה שאנו רואים אצל רבים מעמיתנו המערביים לשיטוח תנועות רדיקליות תחת אידיאולוגיה פוליטיקלי קורקטית אחת, באופן שפוגע קשות בכוח החיים של התנועה הרדיקלית. ריבוי הדעות, הגישות והטקטיקות הוא חיוני ורצוי, ולא משנה באיזו תווית אנו משתמשים או איזו טקטיקה אנו מעדיפים, כשהעולם בוער, אלה מאיתנו שחולמים על עולם שניתן לחיות בו ועל אנושות צודקת נמצאים יחד באותו המאבק, נגד אותו האויב.

אהבה וזעם,
קבוצת רדיקל ביירות

פורסם במקור בכתובת: http://www.ainfos.ca/ainfos336/ainfos55047.html

רדיקל ביירות בפייסבוק: https://www.facebook.com/RadicalBeirut

כיצד להתחיל בפעולה אנרכו – סינדיקליסטית?

asgm2כשמתחילים בעבודה אנרכו-סינדיקליסטית, המטרה הכי קרובה צריכה להיות פתיחת דרך להתארגנות עצמית של עובדים במקום תעסוקתם. אנרכיסטים-הם גם עובדים ולהתחיל במאבק הם צריכים מעצמם. להקמת איחוד (סינדיקט) עובדים או סטודנטים בכלל לא צריך שיהיו הרבה אנשים. לפעמים מספיק שיהיו שלושה חברים, עובדים באותו מפעל, חברה או אפילו תחום, לומדים באותו מוסד וכו'. כעקרון,הכי טוב שאיחוד כזה או התארגנות מחאה יהיה לגמרי עצמאי ולא תלוי באף אחד מאיגודי עובדים קיימים.

כאשר אתם מנסים לשכנע אנשים להצטרף לסינדיקט שלכם, אל תדרשו מאנשים שישר יכריזו על עצמם כ"אנרכיסטים". העניין הוא לא במילים. אם הפועלים/עובדים/סטודנטים מסכימים עם דרכי פעולה ישירה שהצעתם להם ועם מטרה של הקמת חברה משוחררת ללא מדינה, כסף, רכוש פרטי והעסקת עובדים שכירים, אם מתאים לאותם אנשים ארגון של עובדים, בו הם יצטרכו לפתור את הבעיות והשאלות בעצמם ולא דרך דרך אנשי מקצוע "משוחררים" שלוקחים על כך שכר-אז הם אנשים שיתאימו לנו. חשוב מאוד לא לקבל לבריתות אנרכו-סינדיקליסטיות שלנו חברי מפלגות, לא משנה אילו, – ימין ושמאל: הם תמיד יבצעו את הוראות המפלגה שלהם, ולא את החלטות ארגון העובדים.

אם אין לכם אפשרות להקים ישר ארגון עובדים או סטודנטים עצמאי, אפילו קטן ביותר, צריך לדעת בבירור למה זה כך. אתם צריכים להיות מוכנים לכך שעובדים אותם ניסיתם לשכנע ולדחוף להתארגנות עצמית, ישאלו אותכם שאלה רלוונטית לחלוטין: "למה אתם בעצמכם לא מקימים סינדיקט עובדים?" כאשר אתם מנסים לשכנע ולגייס פעילים וחברים חדשים, הכי טוב זה לפנות לאנשים שכבר מעצמם גילו אקטיביזם ורוח של מאבק למען זכויותיהם. כאשר אתם באים לשובתים (מפגינים או מוחאים), אל תאמרו להם מה ואיך צריך לעשות, אלא תשאלו אותם מה אתם, כעובדים, יכולים יכולים לתרום במאבק שלהם. תציעו להם עזרה (כמובן רק במקרא שהדרישות והמטרות שלהם מוסכמים עליכם), אך אל תדרשו מהם איחוד או הצטרפות מיידית, גם אם כבר יש לכם ארגון עובדים או סטודנטים. המטרה שלנו היא-לא לפקד על אנשים אלא לעזור להם בהתארגנות שלהם. אם אתם נאלצים לעבוד אם אנשים פאסיביים ולעשות הסברה בתוכם, תשתדלו שהעבודה הזאת תהיה שיטתית, כלומר שתמיד תיעשה תמיד באותו מקום עבודה (השכלה). רצוי שאתם בעצמכם תהיו קשורים לאותו מפעל או מוסד לימודים. ושוב אל תדברו עם אנשים רק על מה שהם יכולים לעשות, אלא גם על מה שאתם יכולים לעשות בשבילם.

תתחילו את ההסברה לא מסיפורים על העתיד הוורוד של החברה האנרכיסטית, אלא מבעיות היום יום. כך לאנשים יהיה הרבה יותר קל להבין ולהאמין לכם כאשר תדברו איתם על קומוניזם אנרכיסטי. בנוסף, כל עוד בני אדם לא למדו ולא התרגלו לפתור ולהגן על הבעיות הכלכליות והחברתיות הכי פשוטות שלהם, על איזה חברה אנרכיסטית אנו יכולים לדבר? דברו עם אנשים בשפה שתהיה ברורה להם. לדוגמא, אם אנשים לא מבינים עדיין את המושג אנרכיה, תשתדלו להשתמש במושגים כגון-"ללא כפייה", "התארגנות עצמית כללית", "חוסר שלטון". אל תכבידו על האנשים במושגים "מתחכמים" במיוחד. המטרה שלכם לא להפחיד אותם ב"קוליות" שלכם אלא למשוך אותם, לסקרן ולעניין. אל תתחילו את השיחה מהצהרה על השתייכות שלכם לאנרכיסטים, אך גם אל תסתירו אותה, כאשר אתם מסבירים שאתם תומכים במאבק אנרכיסטי לא בגלל רק בגלל עקרונות רעיוניים או פוליטיים אלא בעיקר כעובד או סטודנט בדיוק כמותם. אם אנשים יגלו שאתם אנרכיסטים אידיאולוגיים לאחר שתמכתם להם במאבק שלהם והוכחתם נכונות לעזור, הם יתייחסו יותר טוב לא רק אליכם אלא גם לרעיון האנרכיסטי בכלל.

אם יציעו לכם ברית או עבודה משותפת, זכרו- בשאלות ספציפיות וברמה האישית אנרכיסט יכול לשתף פעולה בכל עניין שאינו הולך בסתירה עם אמונות ומטרות אנרכיסטיות. אך בשום פנים ואופן לא יתקבל שיתוף פעולה עם מפלגות או איגודי עובדים ביורוקרטים ברמה הארגונית. אנחנו למען אחדות פעולתם של העובדים מהרמות הנמוכות ולא למען קבוצות פוליטיות מלמעלה! אם אתם מרגישים שאינכם מתאימים לעבודה ישירה עם אנשים, תיקחו על עצמכם עבודה שתוכלו לבצע (לדוגמא הפצת חומרי הסברה ומידע, הספקת חומרים, איסוף מידע וכו,) עבודה הזאת יכולה להיות לא פחות חשובה. זכרו: הצלחה מושגת לא בפעולות חד פעמיות מרעישות אלא בעבודת נמלים יומיומית. החגיגה שבשביתה ובמאבק ישיר עם המדכאים – זוהי המתנה והשכר על ימי שגרה של אספות, קמפיינים של פליירים ושיחות אישיות.

מיכאל מגיד

תרגום מרוסית: סטאס איישן

האם צה"ל הינו צבא עממי?

האם צה"ל הינו צבא עממי?

צבא שבו יש גיוס חובה שלא משאיר בחירה

צבא שחייליו הורגים נשים וילדים

צבא שחייליו נהרגים בקרבות ושטח בזמן שהמפקדיהם המושחטים מתעשרים

צבא שמשעבד ומדכא עמים שלמים

צה"ל אינו צבא עממי!

צה"ל הינו צבא שמציית לרצון של פוליטיקאים ועשירים. האם פוליטיקאים מעוניינים בהשגת שלום? האם פוליטיקאים הם חלק מעם? ילדיהם לא משרתים בצבא. והם בעצמם לא נהרגים בפיגועי טרור, קרבות או תחת נפילות טילי קסמים. צהל בידי פוליטיקאים הינו כלי להשגת רווחתם ועריכת מלחמה אימפריאליסטית. הם משקרים לנו, כאשר אומרים שרוצים שלום. הם לא רוצים שלום אלא רק המשך של מלחמה. מלחמה בשבילם זה רווח וכסף ששוקע בכיסים שלהם. ובנוסף זה מקור ליציבות מצב פוליטי של מדינת ישראל. מלחמה לעשירים זה רק עסק.

לצבא כזה אין זכות להיקרא "צבא עממי".

אם העם יחליט להפיל את עול העשירים ונצלנים אז הוא יוכל להקים צבא עממי.
האם זה אפשרי? האם העם יוכל להקים צבא שאינו מציית לשלטון המדינה?

כן, זה אפשרי!

הנה דוגמא של צבא עממי אמיתי:

צבא ההתקוממות האוקראיני המהפכני בפיקודו של נסטור מכנו (אנרכו-קומוניסט אוקראיני), שנקרא גם "הצבא השחור" או "המשמר השחור" (מכיוון ששחור הוא צבע המסמל לרוב את האנרכיסטים). צבאותיו הגיעו לשיאם בשנת 1920 עם 65,000-80,000 חיילים. התמיכה העממית בו כונתה בפי רוב "מאכנוביזם" , וחייליו נקראו "מאכנוביסטים ".המאכנוביסטים ניצחו מספר פעמים צבאות שהיו גדולים מהם פי כמה, והיו בעלי מורל גבוה. הצבא השחור ניצח בקרב את הגרמנים, האוסטרים, לאומנים אוקראינים ומספר חטיבות של הצבא הלבן.
הצבא אורגן על פי 3 עקרונות עיקריים:

  1. התגייסות מרצון – הצבא הורכב רק מלוחמים מהפכניים שהתגייסו מרצונם החופשי.
  2. העקרון האלקטורלי – מפקדי כל היחידות, כולל הסגל וכל האנשים שהחזיקו בתפקידים שונים בצבא, נבחרו או קיבלו את הסכמתם של הלוחמים של כל יחידה רלוונטית, או של כל הצבא.
  3. משמעת עצמית – כל כללי המשמעת נוסחו בוועדות של לוחמים פשוטים, לאחר מכן קיבלו את אישורם על ידי אסיפות כלליות של מגוון יחידות. ברגע שאושרו, הם נשמרו בקפידה בעזרת האחריות האישית של כל חייל וכל מפקד.

מבחינה טקטית נקט צבא מאכנו בשיטות גרילה, כשהוא נע במהירות ומסתייע בתמיכתה של אוכלוסיית האיכרים המקומית שסיפקה לו אספקה וסוסים. נעשה שימוש נרחב בטאצ'נקה – כרכרה פתוחה (דופנית) רתומה לשני סוסים ומזוּודת במכונת ירייה. מאכנו עצמו נלחם בקו הראשון ונפצע לא אחת.
על אף שהיו תנועה אוקראינית, המאכנוביסטים לא שאפו ליצור ישות לאומית אוקראינית אלא ליצור דגם שיורחב למערכת עולמית. לדוגמא האנטישמאית הייתה נפוצה באוקראינה, ורוב הצדדים התייחסו ליהודים כאל נציגי האויב, התייחסו אליהם המאכנוביסטים כאל שווים ואף שילבו אותם בצבאם.

האם זה אפשרי בימינו?

כן, הצבא הזאפאטיסטאס הוא דוגמא טובה לצבא עממי בימינו

אנרכיזם, הגנה עצמית וקואופרטיב לאומנויות לחימה


אנו מציגים כתבה מאת אחד האוהדים שלנו המתגורר באנגליה ועוסק באומנויות לחימה במסגרת קואופרטיב אנרכיסטי

הגנה עצמית

רציתי לשתף אתכם בפרויקט מוצלח בלונדון שאני חלק ממנו – 'הוורד השחורקואופרטיב לאומנויות לחימה' (אין קשר לפאנזין של 'אחדות', זה רק מעיד על חוסר דמיון בסצנה האנרכיסטית..). אבל לפני .שאספר על הפרויקט הנה כמה מילים על אנרכיזם והגנה עצמית.

אתחיל בסיפור שקרה לפני שנים רבות, כאשר קבוצות של אנרכיסטים עוד נהגו ללכת לעצרת הזיכרון של יצחק רבין בתל אביב, לחלק פלאיירים ש"בשר הוא הרצח הפוליטי" האמיתי, לשבת בהפגנתיות בזמן ששרים את התקווה ולהחזיק שלטים של 'צה"ל הוא ארגון טרור'. משום מה, משהו בהתנהגות הזאת לא ישב טוב עם באיי העצרת, אשר הייתה מורכבת מהמרכז הפוליטי בזמנו עם נטייה לשמאל הציוני. ויכוחים החלו להתלהט, ההמון הקיף את האנרכיסטים, אאוטנאמברד כרגיל, ועם שנים של ניסיון במצבים מהסוג הזה. ונחשו מי בא לעזרתנו? כוחות של מג"ב יצרו חוצץ בנינו לבין שאר באי העצרת. למשקיף מהצד היה נגלה המחזה האבסורדי הבא – חיילי מג"ב מגנים על האנרכיסטים, חלקם בכאפיות כיאה לאופנה דאז אשר מחזיקים מעל ראשי החיילים שלטים שבעצם אומרים שמג"ב הוא ארגון טרור מההמון השמאלני צמא הדם. התמונה הזאת החזיקה כמה רגעים עד שאחד מהמתלהמים הצליח לחטוף כאפייה לאנרכיסט במהלך שהביא לתחילת האלימות. בהמולה שנוצרה המג"בניקים הצטרפו לצד הטבעי להם והפנו את מכותיהם כלפינו ואולי אף עצרו כמה אנשים.

מה אפשר ללמוד מהסיפור הזה?

א) שיש דרכים יעילות יותר להעביר את המסרים שלנו, אם אנחנו לא מעוניינים רק לעצבן אנשים ולהרגיש טוב עם עצמנו מול 'הפשיסטים'. כמובן שאין שום דבר נוראי בלריב עם אנשים וליצור פרובוקציות אם זה מה שאנחנו רוצים במודע.

ב) אי אפשר וגם לא רצוי בתור אנרכיסטים לסמוך על המשטרה שתגן עלינו. אי אפשר לסמוך על טוב לבם של יריבנו הפוליטיים שידעו מתי להפסיק, כאמור זה היה קהל עוין שהורכב בעיקר משמאלנים, התמונה הייתה נראית אחרת לגמרי עם זו הייתה הפגנת ימין. בקיצור אין לנו על מי לסמוך חוץ מעל עצמינו. עכשיו רובינו יודעים את זה אבל אנחנו לא מתנהגים ככה. שוטרים באים מוכנים למהומות עם אלות, מגנים, טיזרים, שנים של אימונים וגישה אגרסיבית. אנחנו באים במקרה הטוב עם מצלמה וגישה של יהיה מה שיהיה.

בלי קשר לאנרכיזם ופעילות פוליטית, האמת הזאת נוגעת לכל אחד – אם מישהו יתקוף אותך פיזית או יטריד מינית, ישדוד אותך או סתם יציק ברוב המקרים לא יהיה שם שוטר לעזור לך. המשטרה אולי מונעת מחלק מהאוכלוסייה לפעול בצורה אלימה בגלל פחד מהעונש, אבל ברגע שמישהו כן בחר להפעיל אלימות כלפיך אין (כאמור ברוב המקרים) מי שיעצור אותו אלא רק מי שיעניש אותו לאחר מעשה ובהתאם לחוק.

בן אדם בלי יכולות פיזית ומנטלית להגן על עצמו יכול לצאת ממצבים עוינים בעיקר בעזרת דיבורים. אם זה עובד זה מצוין, ומהרבה מצבים לא נעימים אפשר, עדיף ורצוי לצאת ככה. אי אפשר לדעת מה יהיו ההשלכות של עימות אלים בין אם זו פציעה קשה, מוות, מאסר או קנס. עדיף להימנע מזה, אבל כאמור זה לא תלוי רק בך ואם הצד השני החליט שהוא הולך לתקוף אותך ויהי מה, אתה לא יכול לסמוך על האביר על הסוס הלבן או השוטר שיבואו לעזור לך.

לאדם שמאמין ביכולות שלו להגן על עצמו במידה מסוימת, יש יותר אופציות לבחור מתוכן. הוא יותר עצמאי ופחות תלוי בשלטונות שכאמור כנראה לא יהיו שם ברגע שהוא יצטרך אותם. בחברה אנרכיסטית לפי הבנתי, השאיפה היא שאנשים יהיו כמה שיותר עצמאיים ומסוגלים לדאוג לצרכים שלהם בעצמם או בקבוצות בלי שלטון מרכזי. בימינו השלטון מנצל את העובדה שהמשטרה לא מסוגלת, לא נועדה ולא רוצה לספק הגנה אמיתית, על מנת להחדיר לחיינו עוד ועוד כלים טוטליטריים שכביכול נועדו לספק לנו ביטחון אבל למעשה מחמשים את החזקים בחברה באמצעי שליטה חסרי תקדים בהיסטוריה האנושית – ממצלמות אבטחה עד מאגרים ביומטריים למיניהם.

הוורד השחור קואופרטיב לאומנויות לחימה

עוד לפני שהגעתי ללונדון שמעתי מחבר על קבוצת אנרכיסטים שמתאמנת באומנויות לחימה במרכז חברתי פעם בשבוע. הלכתי לבדוק את זה ומאז נשארתי אתם. הפרויקט החל להבנתי בהשראת מועדוני הקרב של אנטיפה במזרח אירופה. למי שלא יודע החברים במזרח אירופה מתמודדים עם מצב קשה של ניאונאצים אלימים ורצחניים שלא מהססים לתקוף ולהרוג את יריביהם, יהיו אלו מהגרים, יהודים או אנטיפשיסטים. בשביל לקדם את ההישרדות המוחשית שלהם ולהעיף את הנאצים מהרחובות, החלו החברים לפתוח מועדוני קרב ולהתאמן ביחד באומנויות לחימה. כיום אפילו יש טורניר אנטי פשיסטי שמתקיים פעם בשנה בין הקבוצות השונות. סיבה שנייה לפתיחת הקבוצה בלונדון הייתה סיבה מוחשית יותר. מארגני הקבוצה הראשונים חובבי אומנויות לחימה למיניהם שמו לב לעובדה שפעמים רבות הם עושים מנוי חודשי למועדון אומנויות לחימה וכשהוא נגמר אין להם יותר כסף לשלם על עוד חודש מה שיצר מצב של חודש אימונים כמה חודשי הפסקה וכך הלאה. יוקר המועדונים והמצב הכלכלי של רובם לא אפשר להם להתאמן ברצף. הם יצרו את הקבוצה על מנת ליצור לעצמם פלטפורמה שתאפשר להם להתאמן פעם בשבוע ולשמור על כושר. המרכז החברתי בשכונה שלהם נתן להם חלל להשתמש בו בחינם.

כיום האימונים נראים כך – אנשי הקבוצה עם הניסיון, ולמרבה המזל יש כמה כאלו עם הרבה שנים בתחום, מעבירים את השיעור. השיעורים לא מתמקדים בהגנה עצמית גרידא אלא יותר בצד הספורטיבי בעיקר איגרוף, איגרוף תאילנדי היאבקות וג'וג'יטסו ברזילאי. האנשים החדשים או חסרי הניסיון לומדים איך לתת אגרוף, בעיטות, מרפקים, ברכיות ואיך להתאבק. בסוף השיעור מי שרוצה עושה קרבות אימון.

למזלנו אנשים תרמו לקבוצה או קנו מכספם מגנים, כפפות איגרוף, פדים ומזרונים.

הקבוצה היא קואופרטיב כי כל מי שיש לו ניסיון וידע בתחום מוזמן לתרום ולהעביר חלק מהשיעור. יש גרעין קבוע של אנשים שמעבירים את השיעורים אבל מידי פעם באים לבקר חברים מערים אחרות ומעבירים שיעור או אנשים חדשים עם ידע שהצטרפו לקבוצה. האימונים כאמור הם בחינם ומספר המשתתפים/ות משתנה משיעור לשיעור. כיום יש גם קבוצת ילדים בגילאי 5 – 11 שמתאמנת פעם בשבוע. לא כל חברי הקבוצה הם אנרכיסטים ואף אחד לא שואל אותך למשנתך הפוליטית לפני השיעור. אבל רוב המשתתפים קשורים רעיונית, בין אם הם אנטי פשיסטים, סקוואטרים או חברים של חברים..

מטרת הקבוצה היא לא להתאמן לקראת התקפה על השוטרים (אומרים שהם באו לברר), אלא קבוצה של חברים שמתאמנת ביחד, לומדת ומשתפרת. המוטו באתר הקבוצה מסכם את זה טוב – בלי מנצחים, בלי אגו, בלי פשיסטים.

כרגע יש כמה תכנונים לעתיד, לפני כמה חודשים ג'ף מונסון מליגת הלוחם האולטימטיבי ואנרכיסט היה אמור להעביר לנו סמינר בחינם ולקיים שיחה במרכז החברתי על חייו כלוחם מקצועי ואנרכיסט. לצערנו האירוע נדחה ומקווים שהוא יקרה בחודשים הקרובים. לקראת הסמינר חלק מאנשי הקבוצה הוציאו פאנזין עם כתבות על אומניות לחימה, אנטי פשיזם וקומיקס שאחד הילדים הכין. כל שנה מתקיים בלונדון יריד ספרים אנרכיסטי והקבוצה מתכננת להעביר בו סדנה, ובנוסף כמה מחברי הקבוצה מתכננים לארגן טורניר אנטי פשיסטי בו ישתתפו קבוצות מאנגליה, סקוטלנד ואירלנד.

קואופרטיב הורד השחור הוא ללא ספק אחד הפרויקטים הכי טובים שיצא לי לקחת בהם חלק.

שמעתי על עוד קבוצות שקיימות באיטליה וספרד ואני מקווה שהתופעה תתרחב. אומנויות לחימה נותנות מענה ליחידים שנהנים לתרגל אותם, שומרות עלינו חדים, מחזקות אותנו מנטלית ופיזית ואולי אולי אף יצילו אותנו יום אחד כאשר נצטרך אותם. הן לא הפתרון הרחב להתמודדות עם האלימות האנטיחברתית או העלייה של הפשיזם בישראל. הבעיות האלו הן בעיות חברתיות, ואם בכלל יש להן פתרון אז אני מקווה שהוא יהיה במסגרת המאבק במערכת שיוצרת אותן.


בלוק אנרכיסטי במצעד אחד במאי (תמונות)


אנרכיסט לערוץ 7: מתנגדים לציונות כמו לנאציזם