חוק וסמכות / פיוטר קרופוטקין

פרק ראשון

"כשבורות שולטת בחברה וכאוס במחשבות האנשים, החוקים מתרבים, מצפים מחקיקה לעשות הכל, וכשכל חוק חדש הוא טעות חישובית, האנשים ממשיכים לדרוש מהחוק את מה שהם יכולים לדרוש רק מעצמם, מהחינוך של עצמם ומהמוסריות של עצמם”. לא מהפכן אמר את זה, ואפילו לא רפורמיסט. זה השופט דאלוי, מחבר אסופת החוקים הצרפתית שמוכרת בשם
“Repertoire de la Legislation”.
ועדיין, למרות שהמילים האלו נכתבו על-ידי אדם שהיה בעצמו מחוקק ומעריץ של החוק, הן מייצגות
כהלכה את המצב הלא-נורמאלי של חברתנו.

מרקסיזם, חירות והמדינה / מיכאיל באקונין

פרק ראשון – הקדמה

אני דורש נחוש של האמת, ואף יותר מכך, אויב מר של הפנטזיות שמקדמת "מפלגת הסדר"¹, נציגה הראשית של השחיתויות, הדתיות, המטה–פיסיות, הפוליטיות, המשפטיות, הכלכליות והחברתיות, מעבר עד להווה, במטרה לשעבד ולהתאכזר בעולם; אני מעריץ מושבע של חירות; אני מחשיב את החירות כמצב היחיד בו חוכמה, כבוד ואושר אנושי יכולים להתפתח; ואין בכוונתי ל"חירות" רשמית, כזו שנמדדת, מורשת ברישיונות, נמדדת ומנוהלת על–ידי המדינה, שקר וכזב שמייצגים את הפריווילגיות של המעטים שנחות על חשבון עבדות כל השאר; גם אין בכוונתי לחירות האינדיוידואלית, האנוכית והאכזרית, זו שמקודמת במרמה על–ידי חסידי רוסו² וכל שאר הזרמים של הליברליזם הבורגני אשר מחשיבים את הזכויות של הפרט כמוגבלות על–ידי זכויות המדינה, ולכן הכרחי להסיק מכך שהתוצאה תהיה ביטול מוחלט של זכויות הפרט.

האל והמדינה, חלק שני / מיכאיל באקונין

ציינתי את הסיבה העיקרית לריבונות שהמוסדות הדתיים ורעיונותיהם מפגינים אף–כיום כלפי ההמונים. נטיות מיסטיות אלו לא מציינות באדם איזו סטייה של המחשבה כמו שהן מציינות חוסר סיפוק תהומי. הן המחאה האינסנקטיבית ומלאת התשוקה של האדם כנגד הנדושות, האומללות והצרות של החיים האומללים. לחולי הזה, וכבר אמרתי את זה, יש רק תרופה אחת – מהפכה חברתית.

בינתיים, התאמצתי להראות את הסיבות האחראיות לתולדה והתפחות ההיסטורית של ההזיות הדתיות בתודעה האנושית. כאן מטרתי לטפל בשאלה של קיום האל, או של המקור האלוהי של העולם ושל האדם, רק מהגישה של התפקיד המוסרי והחברתי שלה, ואומר רק מספר מילים כדי להסביר טוב יותר את דרך החשיבה שלי, בנוגע לבסיס התאורטי של האמונה הזו.

כל הדתות, והאלוהויות שלהן, חצאי האלים, הנביאים, המשיחים והקדושים שלהן, נוצרו על ידי הדמיון התמים של האנושות, שלא השיגו את ההתפתחות והבעלות המלאות על כישוריהם. כתוצאה מכך, גן העדן הדתי אינו אלא אשליה בה האדם, מרומם בידי הבורות והאמונה, מגלה את בבואתו, אך מוגדלת והפוכה – כלומר, מקודשת. ההיסטוריה של הדת, של הלידה וההיחלשות של אלים שבאו אלו אחר אלו באמונה האנושית, היא שום דבר מלבד ההתפתחות של התודעה והאינטיליגנציה הקולקטיבית של המין האנושי.

מדינת הלאום \ עבדוללה אג'לאן

מדינת הלאום במקורה נועדה כדי לרכז אליה את כל התהליכים החברתיים. על גיוון וריבוי דיעות צריך להילחם, גישה שהובילה להיטמעות ורצח עם. לא רק שזה מנצל את הרעיון של הפוטנציאל של תנועות פועלים בחברה וכובש את המוחות של האנשים בשמו של הקפיטליזם. היא גם מטמיעה סוגים שונים של רעיונות רוחניים ואינטלקטואלים ותרבויות במטרה לשמור על קיומה. מטרתה ליצור תרבות לאומית אחת, זהות לאומית אחת, וקהילה דתית מאוחדת אחת. על כן היא גם אוכפת אזרחות הגמונית. מושג האזרחות נוצר כתוצאה מהחיפוש אחר הגמוניה כזאת. האזרחות המודרנית היא דבר זולת המעבר מעבדות פרטית לעבדות ממוסדת מדינית. הקפיטליזם לא יכול להפיק רווחים בהיעדר צבאות עבדים מודרניים כאלה. החברה הלאומית ההגמונית היא החברה המלאכותית ביותר שאי פעם התקיימה והיא תוצאה של "פרויקט הנדסה חברתית". המטרות האלה בדרך כלל מתגשמות דרך שימוש בכוח או דרך תמריצים פיננסים ופעמים רבות גרמו להשמדה פיזית של מיעוטים, תרבויות, או שפות או היטמעות כפויה. ההיסטוריה של שתי העשורים האחרונים מלאה בדוגמאות שממחישים את הנסיונות האלימים ליצור אומה שתואמת למציאות הדימיונית של מדינת הלאום.
פעמים רבות נטען שלמדינת הלאום אכפת מגורלם של האנשים הפשוטים. זה לא נכון. למעשה, היא המושלת הלאומית של המערכת הקפיטליסטית העולמית, הצמיתה של המודרניות הקפיטליסטית שסבוכה במבנה הדומיננטי של ההון עמוק יותר ממה שאנו נוטים לחשוב: מדובר בקולוניה של ההון. בניגוד לכמה לאומנית מדינת הלאום מציגה את עצמה, הכל משרת אותה מטרה: התהליך הקפיטליסטי של ניצול. אין שום הסבר אחר לחלוקת המלחמות הנוראית של המודרניות הקפיטליסטית. על כן מדינת הלאום אינה עם האנשים הפשוטים- היא האויבת של האנשים.

לא בגלל שאתם יהודים אלא בגלל שאתם כובשים \ יגאל לוין

״הפלסטינים שונאים אתכם לא בגלל שאתם יהודים, אלא בגלל שאתם כובשים״ – כך פירש את מה שהתרחש במהלך אוקטובר חבר הכנסת אחמד טיבי. זה די ממצה, אין מה להוסיף או להחסיר, אפילו שזה נאמר מפי ליברל-לאומי-בורגני כמו טיבי. זה מפחיד כאשר שונאים אותך. שונאים מפני שכמעט שני מליון איש ואישה סובלים מענישה קולקטיבית וכלואים בגטו הגדול ביותר בעולם רק בגלל שבאזור שלהם ניצחה התארגנות ״לא נכונה״. שונאים מפני שכל יום נאלצים לסבול השפלות מחיילים בגדה המערבית. שונאים מפני שבזמן החגים היהודים השלטון הישראלי מטיל עוצר ונסגרים המחסומים רק כדי שהאדונים יוכלו לקיים בנוחות את הפולחן הדתי שלהם. שונאים מפני שפשיסטים צעירים מהתנחלויות יהודיות יכולים לשרוף משפחה שלמה בביתה ולחמוק מעונש. שונאים מפני שאת רוב מקורות המים בגדה המערבית מובילים להתנחלויות יהודיות למרות שאלה מהווים מיעוט קטן יחסית לאוכלסיה הילידית בת שני מליון אנשים. שונאים מפני שכמעט מליון אבותיהם גורשן ה1948ב מהאדמה עליה חיו ועבדו במשך דורות.

אפשר להמשיך עוד הרבה, בכל אופן המאורעות של אוקטובר 2015, שהתקשורת הישראלית מכנה ״אינתיפדת סכינים״, הכריעו את הוויכוחים לגבי ה״דו-קיום״. לא יהיה שום דו-קיום כל עוד מתקיים אי-שוויון בוטה כל כך בין הישראלים לפלסטינים. כל עוד אין שוויון לפחות בחופש התנועה. למרות העובדה הלכאורה ברורה הזאת לאנשי שמאל, השמאל בישראל (קודם כל תומכי מפלגות חד״ש, מרצ ועבודה וגם אינלקטואלים שמאליים רבים בישראל ובחו״ל) מגנה במקהלה את שיטות ההתנגדות של הפלסטינים ולא את הגורמים שהביאו לכך. מרצ, אשר אפילו אימצו ברצון את המונח ״איניתיפדה״ שהשלטון הישראלי משתשמש כהפחדה, ממש כינו את את קמפיין המחאה שלהם: ״ממשלת אינתיפדה, נכשלת״. כנראה שאם את הפלסטינים הייתה ממשיכה לנצל ממשלה נכונה של מפלגת מרצ אז לא הייתה מתרחשת אינתיפדה. מכל מקום נשמעות הוראות להתקוממות/אי-התקוממות נכונה, ביקורת על שיטות ההתנגדות יוצאת מתל-אביב יחד עם עצות רבות: לדקור, לזרוק אבנים או בקבוקי מולוטוב – זה לא אתי. להביא את האנשים ליאוש – זה אתי?

כפי שכותב ברכט באופרה בגרוש:

אתם המתחסדים בשם שמיים
אתם המטיפים תמיד מוסר
ראשית חכמה תנו לחם למעיים
כי זהו כן רק זהו העיקר

לא על הלחם לבדו יחיה אדם
אבל הרי ברור לכל בשר
כי סוף כל סוף אנחנו רק בשר ודם
על כן הלחם – קודם למוסר
ראשית יוכלו גם הם כל בני העוני
מפת הלחם את פרוסתם לקחת

במקרה של פלסטינים הנושא הוא יותר הגישה למים מאשר הלחם (במקרה של עזה אפשר לדבר גם על הלחם)

כי איך יחיה אדם?
הרי בלי פחד
יגזול יחמוס יגנוב ישדוד בלי הרף יטרוף
על כן יחיה אדם
כי מסוגל הוא
לשכוח כלל שהוא אדם סוף סוף

גיבורו של ברכט השר את השורות האלה גם דקר אנשים וקיבל את הכינוי מקי-סכין. אינטלקטואלים שמאליים אוהבים לקרוא את ברכט אבל לא אוהבים מקי-סכין אמיתיים.

אגב, מדוע התקשורת המגוייסת מתעקשת כל כך על המילה ״אינתיפדה״, ועוד עם תוספת המפחידה ״סכינים״, בזמן שפלסטינים רבים לא מחשיבים את זה לאינתיפדה? כנראה שלממשלה הישראלית ולאליטות אותן היא מייצגת דרוש דימוי כמה שיותר מפחיד של המחאה. צריך להצדיק את הסיסמאות אשר איתם מפלגת השלטון של נתניהו הלכה לבחירות (קודם כל בטחון ומלחמה בטרור). דרושה מטחנת בשר שבה נקטלים הפלסטינים המובילים ואשר תפחיד ותלכד את החברה הישראלית. הרי חוץ מהפחד אין לחברה הזאת על מה להתבסס.

השלטון בישראל עשה הכל על מנת להתגרות בפלסטינים. נשרפה משפחה? לא נעניש את המציתים. נערים זורקים אבנים (והם זורקים כבר עשרות שנים)? נכניס אותם לעשר שנים לכלא! לא עוזר? נתן פקודה לצלפים לירות על מנת להרוג! החיילים הרגו בחורה לא חמושה במחסום? נשתוק ולא נעניש את החיילים. נמלא את הר הבית הנפיץ בפרובוקטורים – שוטרים, חיילים ומתנחלים. בכל הכח נראה שלבעלי הבית מותר הכל! ועדיין האנתיפדה לא צוברת תנופה. הארגונים האיסלמיים הקיצוניים (חמאס, הג׳יהאד האיסלמי) מוסיפים שמן למדורה – ועדיין אין תנופה. הפלסטינים לא רוצים למות. פלסטינים לעולם לא היו לוחמים, זהו עם של איכרים – פלאחים. עבודת האדמה זה מה שקיים את הפלסטינים עד הפרוייקט הציוני הקולוניאליסטי במאה ה-19. התקיימו, ואפילו לא נגעו במיעוט היהודי שהיה כאן – הרי זה עם הספר או לפחות שמיים. אז הם נלחמים ככה ככה, כל התקוממות פלסטינית (אפילו מוצדקת) מסתיימת בטבח וקורבנות רבים מקרב הפלסטינים. אנשים רוצים פשוט לחיות, לחיות בכבוד.

המרד הזה אשר מורכב בעיקר מפעולות טרור של יחידים ימשך עד שיכתש בלי להשאיר לו שום סיכוי להשיג את מטרותיו. מטרות אשר במקרים רבים משניות מאחר וזהו מרד של יאוש. איך שלא נתייחס אליו אבל אנחנו לא יכולים ואין לנו זכות מוסרית להתערב בו. אנחנו זה אותו חלק מאזרחי ישראל אשר לא אדישים לגבי העתיד. עתיד בו העם בפלסטין סוף סוף יזכה לחירות. בעת הזו אנחנו צריכים להשפיע על דעת הקהל בישראל ובחו״ל וגם להשתתף בפרוייקטים חברתיים ותקשורתיים במטרה למנוע קורבנות חפים מפשע מהצד ההוא והזה של הבריקדות.

תרגום מרוסית – גבי ויינרוט

מקור:
http://ukraine.politicalcritique.org/2015/10/ne-za-to-chto-evrei-a-potomu-chto-okkupanty/

שיעבוד החברה – בתי-ספר

הפרדת חינוך ומדינה

"המחוקק במסצ'וסטס הוציא לפועל את חוק חינוך חובה ב1852. בששת החודשים שלאחר מכן הורים רבים נכלאו ואלפי ילדים הובלו לבתי הספר בעצמאות צבא המדינה, בעקבות כך שעיירות מורדות שלמות התחמשו כאשר הן סרבו לשים את הילדים שלהן בבתי הספר של המדינה במקום בתי הספר הקהילתיים. העיירה האחרונה "ליפול", בארנסטייבל, הפסיקה להתנגד ב1858 לאחר פלישה מאסיבית של המשטרה והמיליציה המדינית: חוק חינוך חובה עבר בסופו של דבר בארצות הברית של אמריקה."

בהנחה שבית-ספר הוא מקום בו לומדים ורוכשים השכלה, אין מניעה להתייחס למפגש חברים בו אחד מספר לשאר על הידיעות שלו כבית-ספר. למעשה, אין כלל מניעה להתייחס לכל אירוע בחיים כבית-ספר. הסקרנות הטבעית שמובילה את בעלי-החיים, ובני-האדם בניהם, בחייהם הופכת מאורעות סתמיים לכאלו בהם מתרחשת למידה משמעותית. באותה הצורה בה תינוקות לומדים ללכת ולדבר, ובה ילדים לומדים מה מסוכן ומה לא, בני-אדם יכולים ללמוד במהלך כל חייהם.

וכך למעשה התנהלה הלמידה במהלך החלק המשמעותי של הקיום האנושי, ועדיין מתנהלת כך אצל בעלי-חיים ואצל ילדים קטנים. בתי-הספר הראשונים, במובן המודרני של המילה, היו מוסדות שלא רק שההשתתפות בהם הייתה רשות, אלא היו מוסדות סלקטיביים שהתקבלות אליהם הייתה זכות של המעמדות העליונים בחברה.

בתי-הספר של היום הם מוסדות שההשתתפות בהם מחויבת לכל האנשים באשר הם, ונאכפת בכוחן של המדינות. בעקבות המהפכה התעשייתית היה צורך ליצור מעמד של אנשים שישרת את מטרות הכלכלה והמדינה, בצורה שלא התקיימה עד אז. בתי-הספר של היום, כאשר הקימו אותם בפעם הראשונה, יועדו "לחנך" את האנשים כיצד להיות עובדים טובים יותר, שמפיקים יותר, ונאמנים יותר למדינה. מאחר ובתי-הספר מעולם לא הוקמו בשביל האנשים, אלא בשביל להשתמש באנשים, רצונם של האנשים להשתתף במוסדות הללו לא נלקח בחשבון.

בתי-הספר המודרניים מנסים לצייר תמונה בה הם זהים לבתי-הספר במהלך כל ההיסטוריה, ואולי אפילו לבתי-הספר במובן הישן והטבעי של המילה; אך המציאות לא יכלה להיות יותר רחוקה מכך. בתי-ספר מודרניים (או תעשייתיים, מאחר והוקמו למטרות התעשייה, ולמעשה תפקידם הוא "לייצר" אזרחים טובים) יוצאים מנקודת הנחה שיש חלק באוכלוסיה אותו צריך לחנך, מאחר ואינו אדם עצמאי וצריך להופכו לכזה, ובכך נותנים לעצמם לגיטימציה להתייחס למושאי הלימוד לא כאל בני-אדם בעלי רצונות וצרכים שצריך לכבד. לולא מערכת בתי-הספר התעשייתיים הייתה שוללת את היחס לתלמידיה כאנושיים, כפיית ההשתתפות במוסד לא הייתה מתאפשרת. למעשה, אם מסתכלים על כל החברה, בכל המדינות ברחבי העולם, תלמידים הם הבין המעמדות האנושיים המדוכאים ביותר, שדיכויו לעולם לא מדובר; אף מעמד חברתי אחר לא נדרש לבלות את מרבית שעות הערות שלו בחדרים סגורים, להישלל מהיחס כאל בני-אדם ולהוטף במהלך אותן שעות.

מעבר לעוולה המוסרית הברורה שבשלילת הזכויות הטבעיות של אנשים מהם, בתי-ספר מוסיפים לחטוא בשלילת אותה סקרנות טבעית, עליה הייתה מבוססת הלמידה בֵּחלקו הארי של הקיום האנושי. למעשה, כאשר לוקחים בני אדם צעירים (ולא כמו ששם העצם "ילדים" מנסה לרמוז על שלילת הזכויות מהם) ומלמדים אותם במהלך כל תקופת התבגרותם במהלך רוב השעות הערות שלהם שלמידה היא דבר אותו הם לא רוצים אבל חייבים לעשות, ושלמידה היא רק של נושאים מסוג מסויים, ולמעשה לא ניתן ללמוד ללא מורים, סגנון הלמידה הטבעי של האנשים יעלם עם הזמן, ותיעלם יכולתם ליהנות מלמידה וללמוד לבד (בין אם מהתבוננות, ניסיונות כושלים או שיחה).

כמו שהמטרה הרשמית של בתי הספר הראשונים מרמזת, בתי-ספר מחויבים ללמד את תלמידיהם ערכים של תחרותיות, רכושנות, שתלטנות, כניעה, תלות של ביטחון עצמי בגורמים חיצוניים ועוד רבים אחרים; ללא ערכים אלו בתי-ספר היו נכשלים במשימתם ליצור בני-אדם כנועים שמייצרים בצורה יעילה, וצורכים באותה היעילות. למעשה ניתן לראות בבתי-הספר את הבסיס לכל אותם דברים בחברה שלנו, הרי בלעדיהם בני-האדם לא היו מלומדים את חשיבותו לכאורה של הכסף, על הכניעה שמצופה מהם מהשלטון, ולא היו מוחדרים בהם אותם צרכים לכאורה של רכושנות ותחרותיות.

לכן, יש צורך בפירוק מוסד בתי-הספר התעשייתיים מהיסוד. פירוק שכזה בהכרח יגרום לחברה להשתנות בעקבותיו, מעבר לשינוי במובהק שבשחרור המעמד המדוכא והלא מדובר הזה בחברת בני-האדם. עלינו בתור בני-אדם לסרב ללכת למוסד בית-הספר התעשייתי, לסרב לשלוח את ילדינו למוסד הזה, ולדרוש בקול רם את ביטול חובת ההשתתפות בו.

שטיפת המוח

לעיתים קרובות כאשר אנשים שומעים על הרעיון לפיו בתי-ספר הם מפעלים לשטיפת מוח המונית הם מזדעזעים עמוקות. לדעתי אותו זעזוע נוצר בעקבות חוסר ידע בנוגע למה היא שטיפת מוח וכן חוסר הבנה בדברים הקורים בבתי-הספר.

ראשית, שטיפת מוח היא תהליך בו מושג שינוי בתפישת עולמו של אדם באמצעים שאינם שכנוע לוגי או רגשי. בשביל לבצע שטיפת מוח ישנן כמה טכניקות שניתן להשתמש בהן, בינהן: הטפות מתמשכות, לחץ חברתי, עידוד קבלת החלטות מרחיקות לכת ללא חשיבה שקולה – אחריהן לאדם קשה להודות בטעותו בעקבות המצב החדש, עינויים, יצירת תלות בשוטפי המוח, גרימה למחסור בתנאים הדרושים לחשיבה הגיונית (כגון: מניעת שינה, חסך חושי, עידוד רגשי אשם ונחיתות, הגבלת גישה למידע, הפחדת מביעי ביקורת והקשבה לביקורת, הקפת האדם בסביבתם של אלו שלא מנהלים דיון הגיוני ומתן תרופות פסיכיאטריות וסמים).

מניעת שינה – ללא הפרעות לשינה (כגון אור בשעות לילה מאוחרות ממסכים ונורות, רעשים וכו') בני-אדם נוטים לישון כ12 שעות (או לילה רצוף במילים אחרות). אותו זמן שינה הכרחי לחשיבה הגיונית, תפישה של המציאות, כוח פיסי ונפשי ועוד דברים רבים אחרים. חסך מתמשך בשעות שינה כמובן מוביל להיעדר אותם דברים, ואפילו לאחר לילה אחד עם שינה לא מושלמת ניתן להרגיש בהבדל. סקרים מדוחים על ממוצע שעות שינה של 6.5 שעות בקרב ישראלים וחציון של חמש שעות שינה בלבד. משך שינה קצר זה חייב להיגרם בעקבות שימוש במסכים ואורות בלילה, לחץ חברתי להירדם בשעות שלאחר שקיעת השמש (תוכניות שרלוונטיות לשיחה עם אחרים, מסיבות בשעות מאוחרות וכו') וההכח לקום בשעה שמבטיחה חסך שינה (זמן מה לפני 8 בבוקר, במקרים רבים לפחות שעתיים).

הטפות מתמשכות – תקופת בית הספר מתחילה מגיל שש ונגמרת לרוב בסביבות גיל שמונה-עשרה, במהלך שמונה חודשים כל שנה, כלומר, 17,280 שעות של מסרים דומים במיוחד שמועברים בשיטות רבות ושונות.

לחץ חברתי – אלו שאינם הולכים לבתי-הספר נתפשים בעיני כלל האנשים כמזיקים לחברה, הומלסים, חסרי תועלת והשכלה ואין מתייחסים אליהם ברצינות. כל אדם שחי בחברה הזו יכול לדמיין בקלות את הלחץ החברתי שקיים ומכריח אנשים לכת לבתי הספר.

עידוד קבלת החלטות מרחיקות לכת – בעקבות לוח זמנים עמוס (שאת חלקו המשמעותי תופסת השעות היומיות בבית – הספר) אין לתלמידים בבתי הספר זמן מספק לשקילת החלטות חשובות בנוגע לעתידם. המסגרת דרכה מקבלים התלמידים את המידע בנוגע להחלטות שקשורות לעתידם כמובן מגיעה מבתי-הספר.

יצירת תלות בשוטפי המוח – כל בית – ספר יכול לספר על כך שאחת המטרות המובהקות שלהם היא "עזרה" לתלמידים בבית-הספר. כמובן שבעזרה אין כוונה לסיפוק כלים לחשיבה עצמאית וניהול עצמי, אלא ליצירת תלות של שטופי המוח בשוטפי המוח.

חסך חושי – לפי מחקרים (ראו, שיעמום, ערוץ המדע) התנדנדות על כיסאות בבתי-הספר נוצרת בעקבות הצורך הקמאי לתזוזה שיש לבעלי-חיים. פרס ינתן ליודע האמת התנדנדות על כיסאות מותרת או אסורה בבתי-ספר (רמז: אסורה! למורה אפילו היה ילד שנפל כשהוא התנדנד והיום הוא משותק!).

עידוד רגשי אשם ונחיתות – ניתן לראות עידוד רגשי אשם ונחיתות בצורת הדירוג של בתי-הספר. כמובן שבמערכת שמבוססת כולה על ציונים מספריים אלו שמקבלים מספרים נמוכים יותר מוכרחים להרגיש פחות טוב עם עצמם, אחרת לא ישאפו מספרים גבוהים יותר.

הגבלת גישה למידע – בית-הספר ומוסדותיו (אוניברסיטאות, מכללות וכו') נתפש כמקור המוסמך היחיד למידע; מחקר עצמאי אינו נחשב לאמין ולמידה מניסיון ללא יעילה. כמובן שמי שאינו מחזיק בגישה זו לא יוכל לקבל את המספרים הגבוהים שבלעדיהם יופעלו כלפיו רגשות אשם ונחיתות.

הקפת האדם בסביבתם של אלו שלא מנהלים דיון הגיוני – דבר ידוע לכל הוא שאם משכורתו של אדם תלויה בכך שלא יבין דבר מה, הוא לא יבין. משכורתם של המורים בבתי-הספר, המנהלים וכל בעלי תפקיד אחר במערכת השעבוד (חינוך) תלויה בכך שלא יבינו שמבוצעת בידם שטיפת מוח. לא ניתן לנהל דיון הגיוני עם פקידים, סוהרים, מורים וכל בעלי תפקיד דומה.

מתן תרופות פסיכיאטריות וסמים – לפי סקרים רבים 10% מכלל הלומדים בבתי-הספר מקבלים את הסם ריטלין, ורבים אחרים סמים אחרים.

לסיכום, ניתן לציין בקלות כי בתי-הספר הם בצורה מובהקת מפעלים לשטיפת מוח המונית. משעשעה הרעיון שאלו שהבינו את הדבר מואשמים בכך שנשטף מוחם בידי "גורואים" כאלו או אחרים, כשלמעשה האמת היא הפוכה.

בית-הספר כמוסד גילני

אחת הפרקטיקות העתיקות ביותר לשליטה באוכלוסיות היא אסטרטגיית הפרד ומשול ( divide et impera). לפי העיקרון של אותה אסטרטגיה יש לחלק קבוצות לחלקים כמה שיותר קטנים על מנת שיהיה קל לשלוט בכמות גדולה של אנשים. אם בקבוצה של מאוחדת של מאות אנשים קשה לשלוט, יהיה קל יותר לפרד אותה לקבוצות של נניח עד עשרה אנשים ולשלוט בהם כך. לפי אותה אסטרטגיה יש גם למנוע היווצרות של קהילות מגובשות, קבוצות שפעולות ביחד.

אסטרטגיית הפרד ומשול שנהגתה על ידי האימפרייה הרומית, לא הייתה מושלמת, היא לא תדלקה את עצמה. האימפרייה הרומית נפלה בסופו של דבר, השיטה נכשלה. היום, באימפריה העולמית המודרנית, שיטת הפרד ומשול עברה "שדרוג": אם בעתק-העתיקה החלוקה הייתה אך-ורק לקבוצות שונות, אך שוות, שלכל אחת מהן מקומה שלה, היום כל חלוקה היא גם היררכית; זאת אומרת, האנשים שנופלים להאמין לאותה חלוקה יתדלקו בעצמם אותה ללא צורך בעזרה מהשלטון, על-ידי רגשותשל פחד, תיעוב, כעס, נחיתות ועוד כלפי חברתי הקבוצות השונות.
היום, מרוב שאותה שיטה נפוצה אנחנו כבר לא מצליחים לראות את אותן הפרדות שהממשל מבצע בנו על מנת לשלוט בנו. אחד ה"יתרונות" הגדולים של המנגנונים החברתיים בחברה הזאת הוא היותם שקופים ומסובכים לאיתור.

בטקסט זה לא אדון בכל עולות הפרד ומשול השונות שמבוצעות כלפי האוכלוסיה, דיון שכזה ידרוש נפחד הרבה יותר מדי גדול; במקום זאת אדון שלא לעומק באחת משיטות ההפרד ומשול שהכי נפוצות ומקובלות בחברה שלנו, את מאותן הפרדות בלתי-נראות שמקבלות על כולם מאז כוננה, אחת מאלו שנכפות בחוקים של המדינה: גילנות.

הילד בכיתה לומד להיות חסר דעה, כי תמיד יש מי שיודע יותר טוב, כי הוא "רק תלמיד/ילד" ועוד אין לו ניסיון; לאחר מכן, כשהוא יתבגר הוא ילמד לפחד מהזמן החולף ומלהיות לא רלוונטי וחסר דעה בזקנתו,כמו שהיה כשהיה צעיר.
העולם נשלט, ואם זוג המילים האלו לא מזעזע אתכם בפני עצמו, הוא לא סתם נשלו, אלא נשלט על-ידי הצעירים-אבל-לא-צעירים-מדי-וגם-לא-מבוגרים-מדי. ה"צעירים מדי", הילדים, התלמידים, דור העתיד, או כל מילה אחרת שמוציאה מהם את היחס השווה אליהם, נכלאים במוסדות שפועלים על-פי כללים אחרים לגמרי מאלו של העולם החיצון, ומונעים מהם ללמוד את העולם בדרך הטבעית והיעילה. אותם בתי-ספר/כלא מונעים מהם להיות בקשר עם מבוכרים שאינם בעמדת סמכות ישירה עליהם. הפרד ומשול.

ה"מבוגרים מדי", הזקנים, או כל מילה אחרת שמוציאה מהם את היחס השווה אליהם, מושמים בבניינים אפלולים שרחוקים מהמציאות ונמנעים מלהשפיע על המציאות, נמנעים מלתרום לה את חוכמתם שנצברה במשך עשרות שנים ומהווה מסמך חי לתרבות שהייתה. כל זה לא מספיק.

מודות השליטה הבינה שעל התרבות להשתנות ללא הרף, כך שלכל קבוצת גיל יהיה רקע תרבותי שונה וחוסר יכולת משווע לשתף חווית, תחושות, רצונות ורגשות אלו עם אלו. לחברות שאינן התרבות התעשייתית והניאו-ליברלית שאנו חיים בה יש תרבות שמצליחה לענות על הצרכים של החברים בה ולא משתנה ללא הפסק. בתרבות שכזאת לאנשים המבוגרים יש מכנה משותף חסר גבולות עם הצעירים מהם, וככל הנראה, גם בעקבות כך אותם צעירים רשאים לשתף דעות, תובנות ורגשות עם המבוגרים מהם. קהיות שכאלו מסוכנות פי אלפי-מונים לממשל.

פשיסטים – כלי שרת של המדינה \ פיטר גלדרלואוס

מבוא של המתרגם:

המאמר המתורגם שלפניכן/ם, פרי עטו של האנרכיסט פטר גלדרלוס, מציג ניתוח של תופעת הפשיזם מנקודת מבט מעמדית. במרכזו זיהוי שני מרכיבים מעמדיים עקריים בפשיזם: החלק השמרני של האליטה החברתית וחלקה המנושל של קבוצה פריווילגית ממעמד נמוך, כאשר הפשיסטים הראשונים משתמשים בפשיסטים מהמעמד הנמוך על מנת לשמר את מעמדם וסמכותם במדינה. המחבר מתאר את הפשיזם כתגובה להחלשה ולאכזבה מהבטחה הלא ממומשת הגלומה בזכויות היתר (פריווילגיות) שמובטחות לבני המעמד הנמוך מתוקף השתייכותם לגזע נעלה יותר על פי תפיסת עולם גזענית שבעצמה מונחלת להם על ידי הפשיסטים מהאליטה השמרנית כדי להטות את זעמם מהאליטה עצמה האחראית להחלשתם. על סמך הניתוח הזה מציע המחבר מספר דרכי פעולה למאבק בפשיזם.

חוץ מהדוגמאות ההיסטוריות המאמר נטוע בטרמינולוגיה מהמציאות החברתית בארה״ב (ולעיתים באירופה). הקבוצה הפריווילגית בהקשר הזה היא הלבנים (white people) והקבוצות שהן מושא לשנאה הגזענית הם אנשים לא-לבנים (people of color), מהגרים מאמריקה הלטינית (latino immigrants) ובדוגמאות היסטוריות אף יהודים. מעניין לחשוב על ההקשר הישראלי למה שנאמר במאמר. למעשה חשיבה כזאת הביאה אותי לתרגם את המאמר לעברית מפני שאני מוצא אפשרות ליישם את הגישה המוצגת על המציאות החברתית בישראל. לצורך כך ניתן לעשות אנלוגיה הבאה. הקבוצה הפריווילגית בישראל היא היהודים. על פי ההגדרה העצמית מדינת ישראל היא מדינה יהודית דבר הטומן הבטחה לזכויות יתר ליהודים. והנה אנו מוצאים מגמות פשיסטיות אצל חלק מהיהודים העניים בדיוק על פי החיזוי של הגישה המוצגת כאשר המושא לשנאה הגזענית הם הקבוצות הלא יהודיות, ערבים, מהגרים לא חוקיים (ולא יהודים). על המגמות הפשיסטיות של האליטה הישראלית אין צורך להרחיב במבוא זה. נקודת הקבלה נוספת היא בין הגזענות ״הקלאסית״ (עליונות לבנה) המוצגת במאמר לבין תפיסת העליונות היהודית של הפשיסטים הישראלים אשר מבוססת לא רק על לאומנות אלא גם על תפיסה דתית. כמו כל אנלוגיה היא לא מושלמת ואין לראות בה ככזאת. למשל, בקבוצת היהודים בישראל מתקיימת גזענות פנימית המתחזקת הפרדה מעמדית בין האליטה האשכנזית לפריפריה חברתית מזרחית. אני מציע להתייחס לאנלוגיה באופן מבוקר וצר. הנקודה המעניינת בעיניי היא האפשרות של האנלוגיה עצמה. לא ידוע לי על הכרות של המחבר עם המציאות החברתית בישראל ולא ניכרת כזאת מהמאמר ולכן האפשרות ליישם את הניתוח המוצע בשדה חדש והצלחה של ישום זה מהווה מעין ראיה אמפירית לנכונותה של הגישה התאורטית. אם כן, אני מזמין אתכם לקרוא את המאמר תוך החלפת המושגים על פי האנלוגיה המוצעת ולחשוב גם על החברה הקטנה בין הים לירדן.

למקור באנגלית:
http://theanarchistlibrary.org/library/peter-gelderloos-fascists-are-the-tools-of-the-state

גבי ויינרוט
ספטמבר 2015

פשיסטים – כלי שרת של המדינה

הפשיזם נפוץ במדינות תעשיותיות ופוסט-קולוניאליות רבות, ביטויו הם לאומיות קיצונית, ניא-נאציזם או סמכותנות קיצונית אחרת. כמעט בכל המקרים התנועות הפשיסטיות מורכבות בעיקר מחברים מנושלים בקבוצות בעלות פריווילגיות (למשל, לבנים עניים, ג.ו.: ובישראל יהודים עניים). בגרמניה שלפני מלחה״ע השניה רוב הגרמנים ממעמד הפועלים היו מרוששים כתוצאה מהשפל הכלכלי בניגוד לדימוי העצמי שלהם כעם חזק ועשיר. בגרמניה המודרנית המפלגות הפוליטיות הניא-נאציות זוכות להכי הרבה קולות, לעיתים יותר מ10 אחוז מהכלל, במחוזות בהן האבטלה היא הגבוהה ביותר. הלבנים הדרומיים העניים בארה״ב אשר לא נהנים מהעושר המובטח ללבנים באומה העשירה ביותר בעולם מצטרפים לקו-קלוס-קלאן. אנשי הוטו המרוששים וחסרי אדמה ברואנדה ביטאו את כמיהתם לעושר וכח רב יותר על ידי הזדהות עם הרוב האתני והצטרפות למפלגות הוטו הפשיסטיות אשר אחריות לרצח עם. הייתה תנועה פשיסטית דומה אצל הינדים בהודו המבססת את כוחה על הרוב האתני. לכן ניתן לתאר את הפשיזם כתגובה להחלשה ולאכזבה מהבטחה הלא ממומשת הגלומה בזכויות היתר (פריווילגיות).

אפשר לתאר את הפשיזם גם כתופעה אליטיסטית, כתנועה של ג׳נטלמנים (אנשים מעודנים). המפלגה הנאצית הגרמנית הכילה הרבה מהתעשיינים העשירים ביותר, הפשיסטים הספרדים מאחורי פרנקו היו ברית של גנרלים, אצולה בעלת אדמות וראשי כנסיה. מוסוליני אמר שנכון יותר לכנות את הפשיזם ״קורפורטיזם״ (״תאגידיזם״) מאחר והוא מהווה מיזוג בין המדינה לכח תאגידי. בארה״ב הקו-קלוס-קלאן היה במקור מועדון ג׳נטלמנים ועד למלחמת העולם השניה התעשיינים העשירים ביותר (הירסט, רוקפלר, פורד, דופונט, מורגן) תמכו בפשיסטים הארופאים. בעת הזו בארה״ב רבים מהאליטה השמרנית תומכים בקבוצת מינוטמן ( Minutemen) נגד מהגרים וקבוצות קריפטו-פשיסטיות אחרות. פשיזם מקושר במיוחד לחלקים השמרניים של האליטה אשר חוששים שמגמות ההתפשטות של האליטה הפרוגרסיבית יחזרו כבומרנג ויערערו את כל המערכת. גילויי פשיזם כאלה הם דרכה של האליטה לשמר ערכים מסורתיים, לחזק היררכיה חברתית ולהתגונן מפני פעילות מהפכנית אצל מעמדות נמוכים.

הרעיונות הבסיסים הנפוצים של פשיזם (א. התנגדות למהגרים, ב. טוהר הגזע, ג. עליונות לבנה, ד. העצמה פוליטית באמצאות לאומנות, ה. רעיונות של דרוויניזם חברתי של ״השרדות המותאמים ביותר״, ו. אנטישמיות) הם כולם ריקים ומוטעים.
א. התנגדות למהגרים היא צביעות. המפלגות שמתנגדות למהגרים באירופה וארה״ב בדרך כלל תמכו בהסכמי סחר חופשי ומלחמות (כמו: NAFTA, מלחמת אזרחים באל-סלבדור) שמהווים גורם לרוב ההגירה והכלכלות שלהם תלויות בעבודה של המהגרים (החקלאות וענף הבניה בארה״ב יתמוטטו בין לילה ללא עבודתם של המהגרים. (ג.ו.: גם בישראל). הממשלות האירופאיות שכביכול דואגות להגנה על תרבותם מפני המהגרים בדרך כלל אותן ממשלות אשר הקימו קולוניות באותן ארצות שהמהגרים באים מהן; לא הייתה להם שום בעיה בהבאת התרבות שלהם לארצותיהם של אחרים, ולא שהן עושות משהו כדי לעצור את ״הזיהום התרבותי״ של מקדונלד׳ס וMTV.
ב. בעניין טוהר הגזע, לרעיון הזה אין שום בסיס מדעי ולמעשה, גזע זאת הכללה שרירותית. אין שום סכנה בעירבוב גזעי, למעשה מאגר גנטי מגוון הרבה יותר בריא מאשר מאגר אחיד ואין שום קבוצה אתנית שהיא ״טהורה״. כולנו צאצאים של אותם אבות קדמונים והתערבבנו מאז ומתמיד.
ג. עליונות לבנה היא גם שקר ללא שום בסיס עובדתי חוץ מפסאדו-מדע גס ומלאכותי של מדידות גלגלות שהתרחשו במאה ה19.
ד. לאומיות זה שקר גס: האליטה הכלכלית והפוליטית עושה עסקאות עם מדינות אחרות ללא הפסקה הם מעשירים את עצמם בזמן שהם מלמדים את חסידיהם העיוורים לשנוא אנשים ממדינות זרות, וכך מפלגים את המעמדות הנמוכים. נפנוף בדגל ואהבת העם מעצימים את הממשלה וזה ההפך מהעצמה של אנשים. זה מגוחך אבל הלאומנים מאמינים שהם יהיו חופשיים אם הסוהרים שלהם יראו כמוהם וידברו באותה שפה כמותם.
ה. דרוויניזם חברתי – הרעיון של ״השרדות המותאמים״ המעוגן במערכת פוליטית – אין לו שום קשר לדרוויניזם מדעי. למעשה, דרווין לעולם לא השתמש בביטוי ״השרדות המותאמים״ והוא מצא שהזנים שורדים באמצעות התאמתם לטבע, לא באמצעות מלחמה בו. לאמיתו של דבר, בני אדם מבזבזים את יתרונם האבולוציוני הגדול ביותר – היכולת לתקשר ולחשוב באופן יצירתי – כשהם מצייתים להיררכיות חברתיות נוקשות שאין להן שום בסיס טבעי.
ו. בעניין האנטישמיות, בימי הביניים אותם אנשים שהרגו יהודים גם הציבו אותם בתפקיד מלווי הכספים והיו תלוים בהם. במאה ה20 הקפיטליסטים האנטישמיים טענו שיהודים הם חלק מ״מזימה בולשביקית בינלאומית״ בזמן שאנטי-קפיטליסטים אנטישמיים אמרו שיהודים הם חלק ממזימה של בנקאים וקפיטליסטים. ברור שפשיסטים משתמשים ביהודים כשהם צריכים מישהו להאשים אותו.

לא יכול להיות שכל כך הרבה פשיסטים וניאו-נאצים יחזיקו בדעות כל כך טפשיות וחסרות בסיס אם שנאתם לא הייתה משרתת מטרה חשובה. ברור שאנחנו לא יכולים לקחת ברצינות רעיונות פשיסטים אבל אנחנו כן צריכים לקחת ברצינות את הפשיסטים עצמם, בגלל הרצח, אלימות חברתית והפחדה שהם אחראים להם. אז אם פשיסטים הם שימושיים אנחנו צריכים לשאול: למי הם שימושיים? הדוגמא של אנטישמיות מציעה לנו רמז. פשיזם מספק שעיר לעזאזל. פשיזם מעודד את העניים בקבוצה שלטת (למשל, לבנים עניים או נוצרים עניים ג.ו.: או יהודים עניים בישראל) לשנוא איזושהי קבוצה אחרת כך שאויביהם האמיתיים יהיו מוגנים. לעניים יש סיבות טובות לשנוא עשירים. אם יהודים יכולים להוות תחליף לעשירים (כחלק ממזימה בינלאומית של בנקאים) אז העניים ישנאו יהודים ויהדות במקום עשירים וקפיטליזם. כשזה קורה האליטה יכולה לחייך ולנוח, אין להם מה לחשוש מכעסם של אלה שהם מנצלים. השנאה של הפשיסטים מכוונת גם נגד אנשים מדוכים. בארה״ב זה שחורים, עמים ילידים ומהגרים מאמריקה הלטינית. לבנים עניים צריכים לקחת חלק בניצול של מעמדות נמוכים ביותר (בימי עבדות הם לעתים קרובות החזיקו את השוט). בהתאם למיתולוגיה של עליונות לבנה כל האנשים הלבנים אמורים להיות עליונים (גם במובנים של עושר וכח). פשיזם מלמד את הלבנים העניים והמנושלים להאשים ולשנוא את השחורים והמהגרים (בגלל שהם ״גורמים לפשע״ או ״גונבים את העבודות״) במקום את אויביהם האמיתי, האליטה. השנאה הזאת יוצרת גם מרחק פסיכולוגי אשר מקל עליהם לדכה את האנשים הלא-לבנים (people of color) ומקשה עליהם להתאחד. אלה הם העשירים הלבנים, הקפיטליסטים והאליטה השלטת שמתעשרים מהעבדות, עבודתם של מהגרים וצורות ניצול אחרות, אבל אלה הם הלבנים ממעמד הפועלים שנאלצים לתפקד כשוטרים. הם מקבלים מעט רווח חומרי אבל משטים בעצמם באמצעות רווח פסיכולוגי כשהם מדמיינים את עצמם כחלק מגזע לבן מיתולגי. העשירים הלבנים יכולים לצחוק כל הדרך לבנק על כך שהם גרמו לכל כך הרבה אנשים ממעמד הפועלים להיות כלי שרת בידיהם באופן זול וקל כל כך.

אם זה נכון שהאליטה מרוויחה מפשיזם אז אנחנו צריכים להיות מסוגלים למצוא ראיות לתמיכה של האליטה בפשיזם. ובפועל אנחנו אכן מוצאים. הרבה מהממשלות באיחוד האירופי תומכות כספית ברעיון של ״טוהר תרבותי״ ומגנות על התרבות הארופאית הנעלה מה״זיהום״ של ההגירה באמצעות חיובם של המהגרים לעבור מבחני תרבות. התקשורת התאגידית (בבעלות האליטה) באיחוד האירופי ובארה״ב מסקרת את נושא ההגירה באופן שבוודאי אמור לעודד בורות ופחד. למשל, הם רק לעתים נדירות מדברים בהקשר של הגורמים להגירה, למי שייכים התאגידם ושל מי המלחמות שהורסות את ארצם של המהגרים. לעתים רחוקות הם מזכירים את העובדה שהכלכלה של האיחוד האירופי ושל ארה״ב תתמוטט בלי העבודה של המהגרים ושהצרכנים הלבנים תלוים בעבודה הזולה והיבוא הזול (פירות, בגדים, מחשבים, טלפונים ניידים וכו׳) של המהגרים והארצות שהם באים מהן. בארה״ב חברי האליטה מעניקים תמיכה כספית משמעותית לקבוצות הפשיסטיות היותר מכובדות (במיוחד הפונדמנטליסטים הנוצרים). ג׳ורג׳ וו. בוש אפילו הצליח (כמו רייגן) להעביר כסף ממשלתי לקבוצות כאלה. במדינות כמו איטליה, פולין, אוקראינה ורוסיה קל למצוא ראיות לתמיכה אידיאולוגית או חומרית של הממשלה או הכנסיה בפשיסטים. ברור שהאליטה מזינה את הבורות והפחד המהווים בסיס לפשיזם.

מה מקבלת האליטה מהפשיסטים? הרבה. הכלים הפשיסטים לא מאכזבים את בעליהם באליטה. פשיסטים עוזרים להסיח את דעתם של מעמדות הנמוכים מהבעיות של האליטה (עוני, החלשה, גלובליזציה תאגידית) לעבר שעירים לעזאזל, לדוגמא המהגרים. המהומות בהונגריה ב2006 הם דוגמא טובה. האנשים כל כך כעסו בגלל התנאים האיומים שהם יצאו לרחובות, נאבקו במשטרה והשתלטו על תחנת טלוויזיה, ועדיין זאת לא הייתה מהפכה! ההמון היה נשלט על ידי אידאולוגיות פשיסטיות ולנוכח הניצול הקפיטליסטי (שהחמיר לאחר שהממשלה הצטרפה לאיחוד הארופי) הם במקום זאת האשימו אנשים שעניים יותר מהם – המהגרים, הם תקפו בית כנסת והם שקעו בפנטזיה על ההיסטוריה ההונגרית האידילית מלפני מאות שנים למרות שרוב האנשים שהיו באופן ישיר אחראים לבעיות שלהם היו גם הונגרים. פשיסטים מפלגים את המעמדות הנמוכים, גורמים להם להלחם אחד בשני, יוצרים שנאה וריחוק שמקלים על הלבנים והנוצרים לדכה ולנצל אנשים לא-לבנים, מוסלמים וכו׳. כך הם מגנים על האליטה מפני המהפכה.

יש פשיסטים מסוימים (בהשראה של הנאציונל-סוציאליזם של היטלר) שהם בעלי מודעות אנטי-קפיטליסטית או חושבים שהם כאלה. הקיצוניים האלה גם שימושיים לאליטה למרות שלעיתים קרובות הם שונאים את הממשלה שמשתמשת בהם. ראשית הם הופכים כל מהפכה אנטי-קפיטליסטית פוטנציאלית לפחות יעילה על ידי הפילוג של המעמדות הנמוכים והדגשה של עניין הגזע. בגלל שהם לא מבינים את המהות של קפיטליזם הם בסוף תומכים בקפיטליזם לאומי (זה כולל בעיקר שליטה ממשלתית גדולה יותר בדומה ל״סוציאליזם״ של היטלר או של לנין). שנית, כקיצוניים המחופשים למהפכנים הם מקדישים את מירב שינאתם לקומוניסטים, אנטי-פשיסטים ואנרכיסטים. קומוניסטים סמכותנים הם פשוט פלג מתחרה של פשיזם וכשהם מגיעים לשלטון הם מראים נכונות להשתמש באותן שיטות לטהר את מדינתם. פשיסטים ימניים ושמאליים יכולים להתקוטט ביניהם אבל בסופו של דבר הם יכולים למצוא בסיס משותף (כמו שראינו בהסכם של לנין עם אוסטרו-הונגריה, בהסכם נאצי-סובייטי ולאחרונה כשהופיעו ״בולשביקים לאומיים״ פשיסטים ובתמיכה של המפלגה הקומוניסטית של הפדרציה הרוסית בתנועה קסנופובית נגד הגירה בלתי חוקית). אנרכיסטים לעומת זאת שואפים לביטול כל כח פוליטי ולכן מהווים איום בלתי מתפשר על האליטה. זה לא מקרה שפשיסטים לא מתפשרים בהתקפותיהם על אנרכיסטים. פשיסטים תקפו ואף רצחו אנרכיסטים באירופה ובארה״ב. בחלקים מסויימים במזרח אירופה אנרכיסטים מתקשים אפילו לארגן הופעת התרמה בגלל הוודאת בהתקפה של הפשיסטים. בדרך זו הפשיסטים מתפקדים ככח מעין-צבאי של המדינה. הFBI בארה״ב מזמן הסתנן לתוך הקו-קלוס-קלאן ולקבוצות אחרות הדוגלות בעליונות של לבנים ומשתמשים בהם להתקפות על רדיקלים שחורים, כמו לדוגמא בטבח גרינסבורו. באיטליה במהלך ״אסטרטגיה של מתיחות״ בשנות ה70 שירותי הביון השתמשו בקבוצות פשיסטיות כדי לרצוח פעילי שמאל או פיצוצים באזורים הומים והטלת אשמה על הבריגדות האדומות. ב2006 במוסקבה ניאו-נאצים ביחד עם המשטרה תקפו את מצעד הגאווה.

חוץ מהשירות הקבוע הזה פשיסטים גם שימושיים לאליטה ולבורגנות בעוד צורה. הם יכולים להשתמש בהפיכה פשיסטית כדי להנצל ממהפכה אמיתית של המעמדות הנמוכים. פשיזם יכול להפיל ממשלה מסויימת אבל הממשלה היא רק הכלי של האליטה. לאחר שבאיטליה בעלי האדמות, ראשי כנסיה ובעלי המפעלים ראו עד כמה היה להם טוב תחת מוסוליני, הבורגנות בכל מקום הבינה שפשיזם יכול להציל אותם ממהפכה. ההבנה הזאת הובילה את האליטה בספרד לתמוך בהפיכה הפשיסטית של פרנקו ולהציל את עצמם מהתנועה האנרכיסתית המתגברת.

פשיזם איננו אנטי-סמכותני ואיננו אנטי-קפיטליסטי ולכן האליטה הקפיטליסטית תהיה מוגנת על ידי הפשיזם. אפילו הפשיסטים שהם נגד עשירים ונגד גלובליזציה, שחושבים שהם ״סוציאליסטים לאומיים״ אנטי-קפיטליסטים, שמים את הלאומנות שלהם בראש סדר העדיפויות, כלומר לקפיטליסטים בני עמם יהיה קל לשלוט עליהם. הם שוללים מעצמם את הנשק של הסולידריות כשהם מנתקים את עצמם מאנשים בני לאומים אחרים. ממשלות לאומניות שזכו בתמיכתם של הפשיסטים משמרות את האי-שוויון הקפיטליסטי וממשיכות בתהליכי גלובליזציה – הם מסיחים את דעתם של כולם מאותן בעיות ישנות על ידי נפנוף בדגל, חרחור מלחמה נגד ארץ חלשה יותר או הטלת אשמה על מיעוט כלשהו. הבעיות של עוני והחלשה נשארות בעינן. וכך הפשיסטים שחושבים שהם ״מגנים על העם״ או ״מחזקים את בני עמם״ בפועל פשוט מלקקים את המגף. הם מבקשים להיות נשלטים על ידי מנהיגים בני אותו לאום, הם נשבעים אמונים באופן עיוור לאליטה שתספק את הדעות הקדומות המסכנות שלהם ומבטיחים את המשך ניצולם וחוסר אונים.

הרבה פשיסטים (בפרט הניאו-נאצים) מבססים חלק גדול מהביקורת שלהם של בעיות חברתיות על גזע. אולם חשוב להבין שמבחינה מדעית גזע לא קיים. אנשים מסויימים בהירים או כהים מאחרים אבל אין קו מפריד ברור ולכולם יש עבר מעורב. מבחינה גנטית יש גיוון רב יותר בתוך ״הגזע״ מאשר השונות בין הממוצעים של הגזעים (כלומר, אתה יכול להיות דומה גנטית יותר למישהו מ״גזע״ אחר מאשר למישהו מה״גזע״ שלך). גזע זאת המצאה חברתית. המושג הזה לא היה קיים עד שאירופה לא החלה בשלב הקולוניאלי שלה. ברגע שהם התחילו לשעבד אפריקאים, לכבוש אסיאתים ולחסל ילידים באמריקה, אז האליטה האירופאית התחילה לדבר במושגים של גזע כדי להפריד ולהוליך שולל אירופאים ממעמדות נמוכים כדי שישמשו כשוטרים וישתפו פעולה עם הניצול של המדוכים ביותר. במושבות האמריקאיות הראשונות המעמד השליט היה צריך במהירות לכפות חוקים נגד הלבנים המתחתנים עם אפריקאים או החיים עם הילידים האמריקאים, מאחר ובמקרים מסוימים ארופאים ממעמדות נמוכים הצטרפו למרד של העמים הכבושים או ברחו כדי לחיות איתם (כי גילו שבחברות האלה יש יותר חופש).

קפיטליזם ומדינה תמיד ייצרו התמרמרות ומרד. אנשים לא אוהבים להיות נשלטים או מנוצלים. הגזענות והסמכותנות של המדינה יגרמו לחלק מהממורמרים להאשים את השעירים לעזאזל ולדבוק ברעיונות פשיסטים של מרד. תעמולה ישירה של המדינה מבטיחה התפתחות הפשיזם בתוך האוכלוסיה של המנושלים. כך שכל עוד המדינה קיימת, הפשיזם בלתי נמנע. מי שמתנגד לפשיזם עליו לתמוך במהפכה אנטי-סמכותנית. מהפכה סמכותנית איננה תשובה כי המדינה היא מכשיר של שליטה וגם אם לוקחים אותה מידיהם של מעמד קפיטליסטי מסוים היא תהפוך את אלה שמפעילים אותה למעמד שליט חדש ודומה. אחרי הכל המהפכות של השמאל הסמכותני הביאו ממשלות כמו בברית המועצות לכך שהיו דומות במובנים רבים למדינות הפשיסטיות. ואם ישנה תנועה פשיסטית חזקה המהפכה הופכת לקשה או בלתי אפשרית בגלל היכולת של פשיסטים לפלג את המעמדות הנמוכים ולתקוף מהפכנים.

לכן האנשים שמתנגדים לפשיזם צריכים לתקוף את הממשלה והקפיטליזם כגורמים ולטפל בפשיזם כבסימפטום אלים ומשבית. אנטי-פאשיסטים שלא מבקרים את הקפיטליזם או את המדינה נלחמים בקרב אבוד מפני שהם מבלבלים סיבה ותוצאה. פשיסטים לא באים משום מקום. המדינה מעודדת אותם והם שואבים את הכעס שמייצר קפיטליזם. לא ניתן לנצח את הפשיזם רק על ידי מכות לפשיסטים (אם כי בטווח קצר ההגנה העצמית בהחלט הכרחית). אחרי הכל פשיסטים לעיתים קרובות מגוייסים מתוך אוכלוסיה עניה שיכולה לתמוך במהפכה אנטי-קפיטליסטית אמיתית אם רק יהיה ניתן להדריך אותה להסתכל מעבר לשנאת זרים וגזענות.

אז כדי להביס את הפשיזם עלינו ליצור תנועה אנטי-קפיטליסטית שתהיה גם אנטי-סמכותנית. תנועה כזאת צריכה להיות שייכת לאנשים מכל הצבעים והעמים שמסוגלים לסולידריות בינלאומית. אולם הנטישה של ההפרדות לאומיות/אתניות פשיסטיות משמעותה לא התעלמות מהפרדות כאלה אשר מתקיימות בחברה. אלה הם הליברלים אשר נוקטים בגישה הצבועה לגזענות של ״עיוורון צבעים״. אין הבדלים פנימיים בין האנשים עם צבע עור שונה – במובן הזה כולנו שווים. אבל יש הבדלים בתרבויות שלנו ובהיסטוריה שלנו. זה מאוד משנה אם החברה מתייחסת אליך ולאבותיך כמו אל תת-אנושיים. מערכות של דיכוי ופריווילגיה ממשיכים לפלג אותנו גם כשיש לנו כוונות טובות. לעיתים קרובות אנטי-פשיסטים לבנים מתעלמים מההפרדות האלה ולא מצליחים לעבוד ביחד עם אנשים לא לבנים כשהם מחזיקים בפריווילגיות שלהם או עיוורים להבדלים אמיתים בצרכים, היסטוריה והשלכות הפעולה (למשל באיזו תקיפות תגיב המשטרה לאנשים שונים בהתבסס על צבע עורם). זאת הסיבה שהתנועות האנטי-פשיסטיות באירופה וארה״ב כמעט לגמרי לבנות ובפועל חסרות אנשים לא-לבנים או מהגרים. להתגבר על עליונות לבנה זה חשוב כמו להתגבר על קפיטליזם ולהיות עיוור צבעים עד כדי כך שלשים לב רק לכלכלה זאת הדרך בה הלבנים מפלגים את התנועה (הרבה אנשים לא-לבנים לא יעבדו עם הלבנים אשר ממעיטים בחשיבותם של הבעיות הנובעות מהעליונות הלבנה). לבנים צריכים גם למצוא את הסיבות שלהם להלחם נגד המערכת של עליונות לבנה המנכרת ומחלישה. במקום להתעלם ממנה עליהם לראות איך היא פוגעת ומגבילה את זהותם שלהם וזה יעזור להם להפוך לבעלי ברית טובים יותר לאנשים לא-לבנים אשר נפגעים מהגזענות בצורה גלויה יותר. ההתגברות על ההפרדה אשר באופן אירוני הדביקה אנטי-פשיסטים משמעותה לא שאנטי-פשיסטים לבנים יזמינו מהגרים ואנשים לא-לבנים אקטיביסטים לתוך תנועתם. להיפך, המשמעות היא שאנטי-פשיסטים לבנים צריכים להבין איך הם יכולים להיות בעלי ברית טובים יותר לאלה שסובלים מהפשיזם באופן ישיר, וזה גם אומר שהם צריכים לקחת אחריות, לא להתכחש, לאותם לבנים אשר הוטעו על ידי הגזענות והפכו לבסיס פשיסטי ולחנך אותם. לכן הצעדים המיידיים לקראת בניית תנועה המסוגלת להרוס את הפשיזם במקור שלו הם הבנה איך אנשים פריווילגיים ומדוכים חווים באופן שונה את הפשיזם ואת ההתנגדות, ולקבץ את ההבנות האלה ביחד ברוח של עזרה הדדית ולכוון את זעמם של האנשים שסובלים באופן יום יומי מניצול וסמכות הלאה מהשעירים לעזאזל ולעבר המטרות הראויות: הקפיטליזם והמדינה.

שולטים בך / פייר-ז'וזף פרודון

שולטים בך – מה פירושו של דבר? מפקחים עליך מקרוב, בולשים אחריך, מנהלים אותך, מסייגים אותך בחוקים, מתקנים תקנות להצר צעדיך, כולאים אותך, מורים לך את הדרך ללכת בה, מטיפים לך, בודקים אותך, אומדים אותך, מחשבים את ערכך, נוזפים בך, מפקדים עליך. וכל אלה עושים יצורים אשר אין להם זכות לעשות כך, יצורים ללא דעת וללא מידות טובות.

שולטים בך – הווה אומר: בכל מעשה אתה עושה, בכל עסק מעסקיך, על כל צעד ושעל שלך רואים ורושמים אותך, פוקדים אותך, סובבים אותך בתעריפים וחותמות, מודדים אותך, ממספרים אותך ומטילים עליך מס, נותנים לך תעודה, היתר ורשות, מעירים הערות עליך, תובעים אותך לדין ומטילים עליך איסורים, מתקנים אותך, מייסרים אותך, ומענישים אותך. באמתלה של תועלת הציבור ובשם ענינו של הכלל מטילים עליך ארנונות, מאמנים אותך, גובים ממך כופר-נפש, מנצלים אותך, שמים עליך מונופולים, מועלים בך ומוצצים את דמך, מאחזים את עיניך וגוזלים אותך.

ואם גילית שמץ של מרי והשמעת הגה של קובלנה, מרסנים אותך, מחזירים אותך למוטב, גוערים בך ומציקים לך, עורכים עליך ציד ומתעללים בך, מכים אותך, משקיטים אותך, כובלים את ידיך ואת רגליך, שמים אותך בכלא, יורים בך, מפציצים אותך, שופטים אותך, קונסים אותך, מגרשים אותך ומקריבים אותך, מוכרים אותך ובוגדים בך, ובשביל שתתמלא סאתך עושים אותך לצחוק ולועגים לך, מגדפים אותך ומחללים את כבודך.

זוהי הממשלה, זה הצדק שלה וזה המוסר שלה! וכמה משונה הדבר, שיש עוד דמוקרטים בקרבנו המבקשים ללמד זכות על הממשלה, ויש עוד סוציאליסטים הבאים לתמוך בתועבה הזו, בשם החירות, השוויון והאחווה. איזו צביעות.

התרגום לעברית פורסם בראשונה בחוברת "אלטרנטיבה" שראתה אור בשנת 1974.

כיצד אי-אלימות מגנה על מדינה \ פיטר גלדרלואוס

אם התנועה לא מהווה איום, היא לא יכולה לשנות את המערכת המבוססת על כפייה ריכוזית ואלימות, ואם התנועה לא מודעת לכוח שלה אשר הופך אותה לאיום ולא משתמשת בו, היא לא יכולה לחסל את המערכת הזאת. בעולם של היום לממשלות ותאגידים יש מונופול שלטוני כמעט מוחלט, ואחד המרכיבים החשובים שלו זה אלימות. אם לא נשנה את מערכת היחסים הבנויה על היררכיה (רצוי גם להרוס את התשתית והתרבות של שלטון ריכוזי על מנת להפוך את המרות של אחד על כמה לבלתי אפשרית), אז אלה שמרוויחים מאלימות מבנית החודרת לכל מקום, אלה ששולטים כעת בצבא, בבנקים, בביורוקרטיה ובתאגידים, ימשיכו להטיל מרות על שאר האנשים. אי אפשר לשכנע את האליטות באמצעות קריאה למצפונן. את האנשים הבודדים שמוכנים לחשוב להגיע למערכת ערכים טובה יותר יפטרו, ידיחו, יחליפו, יהרגו.

עונשין בחברה החופשית / יגאל לוין

אלטרנטיבות לכליאה בתקופה מהפכנית

נושא העונשין באמצעות כליאה בחיי חברה חופשית ושוויונית הוא נושא ברור למדי. קומוניזם חירותני לא יכול להזדהות או לתמוך בכל סוג של שלילת חירות. אנרכיסטים מאמינים כי חירות היא אחת מזכויות היסוד, ולאף אדם אין זכות לשלול את חירותו של האחר, ואין זה משנה מהן הסיבות לכך. איסאק פּוּאֶנְטֶה (אנרכו-סינדיקליסט, ממובילי התנועה האנרכיסטית הספרדית בשנות ה30 – של המאה ה- 20) כתב: "הקולקטיב יסרב לשפוט את הפושעים, כי אין זה אפשרי לאדם השופט לראות את זוית הראיה של הנשפט, והוא לעולם לא יהיה חסין מפני האשמה של חף מפשע או מזיכויו של אשם, כפי שקורה לרוב כאשר הביורוקרטיה מתחילה לעסוק בצדק. הקולקטיב יסרב גם להעניש את הנאשם מאחר שעונש הוא אקט שלא "מתקן" את הנזק שנגרם בעקבות הפשע ולא מלמד אותנו שום דבר חיוני. העונש רק מדרבן למרד ולשנאה, ולא לחמלה או שיפור. בתי מאסר ובתי משפט הם מוסדות אשר שולטים בהם אי-המוסר, האנטגוניזם ואי-הצדק. על בני האדם להתייחס לפשעים בדומה לאסונות טבע. אף אחד לא הולך להעניש סלעים שנפלו מהר,  ריסקו בתים וקיפחו חיי אדם." אנו רואים כאן יחס מוסרי ואחראי לזכות האדם להיות חופשי בכל מעשיו. רק אינדיבידואל בחברה חופשית יכול להיות היחיד שנותן דין וחשבון למעשיו. כהערת אגב, פואנטה עצמו נכלא ונרצח בידי פאשיסטים פרנקיסטים בשנת 1936. אנרכיסטים סבורים שבחברה קומוניסטית חירותנית, 95% מן הפשעים המתבצעים בימינו כלל לא יתקיימו, מפני שלא יהיה כל בסיס חברתי – כלכלי לקיומם. מרבית העבירות הן עבירות רכוש בחברה שמבוססת על עקרון הרכוש הפרטי (שהוא עקרון נפשע כשלעצמו) ועם ביטולו לא תהיינה סיבות לגנוב או לפגוע באחרים על רקע זה. ואם מדובר בשאר פשעים המתבצעים על רקע של קנאה, שנאה או מחלות נפשיות, יהוו אלו מיעוט זניח ולא-משמעותי של נזק ביחס למצב של מלחמות ורצח המונים הנגרמים כיום עקב שלטון המדינה והקפיטליזם.

אם מצב העונשין בחברה חופשית די מובן, עולה השאלה הבעייתית – מה יש לעשות בתקופה מהפכנית (מהפכה חברתית)? מהפכה היא מאבק ומלחמה (מלחמת מעמדות – מלחמה נגד הריאקציה), ובכל מלחמה ישנם פושעי מלחמה. בתקופה מהפכנית, כל עוד השלטון לא הובס לחלוטין, יש מקום להתייחס לכיצד מהפכנים יכולים להגביל את חירותם של הפושעים המסוכנים (כרוצחים, אנסים וכד') בלי לשלול את חירותם בצורה מוחלטת, ובלי להתרחק יותר מדי מהאידיאל האנרכיסטי (שהרי תיאוריה ופרקטיקה לא תמיד צועדות יחדיו). אלטרנטיבה למערכת של כליאה ובתי סוהר יכולה להיות דוגמה של בתי-מעצר פתוחים בדומה לחלק הנמצאים בהודו (בהודו קיימים כ- 27 בתי מעצר מסוג זה). בית מעצר פתוח הוא מכלאה שבה אסירים מעבירים שם רק את הלילה, ומגיעים לבדיקת נוכחות בשעות הבוקר ובשעות הערב. ביתר הזמן הם רשאים לעשות ככל העולה על רוחם, להסתובב בחופשיות בעיר, להיות בחברת משפחה או חברים, ואף לעבוד ולהתפרנס. חשוב לציין שזוהי עדיין שלילת חירות. חופש התנועה שלהם מוגבל, הם אינם רשאים לעזוב את שטח העיר. אך בכל זאת, פרקטיקה כזו יכולה לשמש את כוחות המהפכה. הרעיון המרכזי כאן הוא השליטה והמעקב על אותם האנשים שיכולים לסכן את התהליך המהפכני ולפגוע באחרים, ויותר מכך, במקרה שיהיה אדם שיבקש להיכנס לקולקטיב כשווה בין שווים. המהפכנים יהיו חייבים כל העת להיות עם יד על הדופק על מנת שלא לסטות מהקו הדק שמפריד בין שלילת החירות המוחלטת לבין מעקב אחרי האנשים המחפשים חד-משמעית לפגוע באחרים. ומה יש לעשות עם האנשים שכן ממשיכים לפגוע, לבזוז, לחמוס ולאנוס, או שמא שואפים להצטרף לכוחות הריאקציה? כאן רק תשובה אחת תתקבל – יש להדיח אותם מן הקהילה המהפכנית ומהחברה שבה מתרחשים השינויים החברתיים – עולם חדש יִבָּנֶה. אנשים אלו, אם מצפונם שואף לכך, יצטרפו לכוחות הריאקציה וסופם יהיה דומה לסופם של שאר הריאקציונרים.

לסיכום הנאמר – ניתן לחלק את רעיון העונשין לשני שלבים – או תקופות. בשלב הסופי (בניית החברה החירותנית, ללא דיכוי ושעבוד אדם בידי אדם אחר) אנו מוצאים כי אין מקום לשום עונש המגביל את חופש התנועה, הביטוי, או את מעשיו של האדם. בו-בזמן יש להבדיל את השלב הזה מן השלב הקודם לו (השלב המהפכני, שבו מתרחשת מלחמת מעמדות והבְּנִיָּה החברתית של העולם החדש, ובו גם נכלל המאבק נגד הריאקציה השואפת לשמר או להשיב חזרה את העולם הישן – מדינה וקפיטליזם), שלב שבו ישנה הזכות למהפכנים להגביל את חופש התנועה של בודדים המעוניינים לפגוע בייסוד החברה החדשה. להגביל את תנועתם ולהיות במעקב אחר מעשיהם. ברור לנו, לאנרכיסטים, שמהפכה לא תתרחש לפי מתכונת אחידה. עם זאת, אנו חייבים להיות מודעים לכל מצב שאליו נגיע בתקופה המהפכנית, על מנת שבכל מקרה שבו ניאלץ לשלול ולו במקצת את חירותו של האחר, לא יקרה הדבר עקב טעות-אנוש או בלא סיבה מוצדקת. כי כפי שבאקונין נהג לומר – «אי אפשר לשלול רק חלק מהחירות, אפשר רק לשלול את כולה. החירות – או שהיא מתקיימת או שאינה מתקיימת כלל".