הפרדת חינוך ומדינה
"המחוקק במסצ'וסטס הוציא לפועל את חוק חינוך חובה ב1852. בששת החודשים שלאחר מכן הורים רבים נכלאו ואלפי ילדים הובלו לבתי הספר בעצמאות צבא המדינה, בעקבות כך שעיירות מורדות שלמות התחמשו כאשר הן סרבו לשים את הילדים שלהן בבתי הספר של המדינה במקום בתי הספר הקהילתיים. העיירה האחרונה "ליפול", בארנסטייבל, הפסיקה להתנגד ב1858 לאחר פלישה מאסיבית של המשטרה והמיליציה המדינית: חוק חינוך חובה עבר בסופו של דבר בארצות הברית של אמריקה."
בהנחה שבית-ספר הוא מקום בו לומדים ורוכשים השכלה, אין מניעה להתייחס למפגש חברים בו אחד מספר לשאר על הידיעות שלו כבית-ספר. למעשה, אין כלל מניעה להתייחס לכל אירוע בחיים כבית-ספר. הסקרנות הטבעית שמובילה את בעלי-החיים, ובני-האדם בניהם, בחייהם הופכת מאורעות סתמיים לכאלו בהם מתרחשת למידה משמעותית. באותה הצורה בה תינוקות לומדים ללכת ולדבר, ובה ילדים לומדים מה מסוכן ומה לא, בני-אדם יכולים ללמוד במהלך כל חייהם.
וכך למעשה התנהלה הלמידה במהלך החלק המשמעותי של הקיום האנושי, ועדיין מתנהלת כך אצל בעלי-חיים ואצל ילדים קטנים. בתי-הספר הראשונים, במובן המודרני של המילה, היו מוסדות שלא רק שההשתתפות בהם הייתה רשות, אלא היו מוסדות סלקטיביים שהתקבלות אליהם הייתה זכות של המעמדות העליונים בחברה.
בתי-הספר של היום הם מוסדות שההשתתפות בהם מחויבת לכל האנשים באשר הם, ונאכפת בכוחן של המדינות. בעקבות המהפכה התעשייתית היה צורך ליצור מעמד של אנשים שישרת את מטרות הכלכלה והמדינה, בצורה שלא התקיימה עד אז. בתי-הספר של היום, כאשר הקימו אותם בפעם הראשונה, יועדו "לחנך" את האנשים כיצד להיות עובדים טובים יותר, שמפיקים יותר, ונאמנים יותר למדינה. מאחר ובתי-הספר מעולם לא הוקמו בשביל האנשים, אלא בשביל להשתמש באנשים, רצונם של האנשים להשתתף במוסדות הללו לא נלקח בחשבון.
בתי-הספר המודרניים מנסים לצייר תמונה בה הם זהים לבתי-הספר במהלך כל ההיסטוריה, ואולי אפילו לבתי-הספר במובן הישן והטבעי של המילה; אך המציאות לא יכלה להיות יותר רחוקה מכך. בתי-ספר מודרניים (או תעשייתיים, מאחר והוקמו למטרות התעשייה, ולמעשה תפקידם הוא "לייצר" אזרחים טובים) יוצאים מנקודת הנחה שיש חלק באוכלוסיה אותו צריך לחנך, מאחר ואינו אדם עצמאי וצריך להופכו לכזה, ובכך נותנים לעצמם לגיטימציה להתייחס למושאי הלימוד לא כאל בני-אדם בעלי רצונות וצרכים שצריך לכבד. לולא מערכת בתי-הספר התעשייתיים הייתה שוללת את היחס לתלמידיה כאנושיים, כפיית ההשתתפות במוסד לא הייתה מתאפשרת. למעשה, אם מסתכלים על כל החברה, בכל המדינות ברחבי העולם, תלמידים הם הבין המעמדות האנושיים המדוכאים ביותר, שדיכויו לעולם לא מדובר; אף מעמד חברתי אחר לא נדרש לבלות את מרבית שעות הערות שלו בחדרים סגורים, להישלל מהיחס כאל בני-אדם ולהוטף במהלך אותן שעות.
מעבר לעוולה המוסרית הברורה שבשלילת הזכויות הטבעיות של אנשים מהם, בתי-ספר מוסיפים לחטוא בשלילת אותה סקרנות טבעית, עליה הייתה מבוססת הלמידה בֵּחלקו הארי של הקיום האנושי. למעשה, כאשר לוקחים בני אדם צעירים (ולא כמו ששם העצם "ילדים" מנסה לרמוז על שלילת הזכויות מהם) ומלמדים אותם במהלך כל תקופת התבגרותם במהלך רוב השעות הערות שלהם שלמידה היא דבר אותו הם לא רוצים אבל חייבים לעשות, ושלמידה היא רק של נושאים מסוג מסויים, ולמעשה לא ניתן ללמוד ללא מורים, סגנון הלמידה הטבעי של האנשים יעלם עם הזמן, ותיעלם יכולתם ליהנות מלמידה וללמוד לבד (בין אם מהתבוננות, ניסיונות כושלים או שיחה).
כמו שהמטרה הרשמית של בתי הספר הראשונים מרמזת, בתי-ספר מחויבים ללמד את תלמידיהם ערכים של תחרותיות, רכושנות, שתלטנות, כניעה, תלות של ביטחון עצמי בגורמים חיצוניים ועוד רבים אחרים; ללא ערכים אלו בתי-ספר היו נכשלים במשימתם ליצור בני-אדם כנועים שמייצרים בצורה יעילה, וצורכים באותה היעילות. למעשה ניתן לראות בבתי-הספר את הבסיס לכל אותם דברים בחברה שלנו, הרי בלעדיהם בני-האדם לא היו מלומדים את חשיבותו לכאורה של הכסף, על הכניעה שמצופה מהם מהשלטון, ולא היו מוחדרים בהם אותם צרכים לכאורה של רכושנות ותחרותיות.
לכן, יש צורך בפירוק מוסד בתי-הספר התעשייתיים מהיסוד. פירוק שכזה בהכרח יגרום לחברה להשתנות בעקבותיו, מעבר לשינוי במובהק שבשחרור המעמד המדוכא והלא מדובר הזה בחברת בני-האדם. עלינו בתור בני-אדם לסרב ללכת למוסד בית-הספר התעשייתי, לסרב לשלוח את ילדינו למוסד הזה, ולדרוש בקול רם את ביטול חובת ההשתתפות בו.
שטיפת המוח
לעיתים קרובות כאשר אנשים שומעים על הרעיון לפיו בתי-ספר הם מפעלים לשטיפת מוח המונית הם מזדעזעים עמוקות. לדעתי אותו זעזוע נוצר בעקבות חוסר ידע בנוגע למה היא שטיפת מוח וכן חוסר הבנה בדברים הקורים בבתי-הספר.
ראשית, שטיפת מוח היא תהליך בו מושג שינוי בתפישת עולמו של אדם באמצעים שאינם שכנוע לוגי או רגשי. בשביל לבצע שטיפת מוח ישנן כמה טכניקות שניתן להשתמש בהן, בינהן: הטפות מתמשכות, לחץ חברתי, עידוד קבלת החלטות מרחיקות לכת ללא חשיבה שקולה – אחריהן לאדם קשה להודות בטעותו בעקבות המצב החדש, עינויים, יצירת תלות בשוטפי המוח, גרימה למחסור בתנאים הדרושים לחשיבה הגיונית (כגון: מניעת שינה, חסך חושי, עידוד רגשי אשם ונחיתות, הגבלת גישה למידע, הפחדת מביעי ביקורת והקשבה לביקורת, הקפת האדם בסביבתם של אלו שלא מנהלים דיון הגיוני ומתן תרופות פסיכיאטריות וסמים).
מניעת שינה – ללא הפרעות לשינה (כגון אור בשעות לילה מאוחרות ממסכים ונורות, רעשים וכו') בני-אדם נוטים לישון כ12 שעות (או לילה רצוף במילים אחרות). אותו זמן שינה הכרחי לחשיבה הגיונית, תפישה של המציאות, כוח פיסי ונפשי ועוד דברים רבים אחרים. חסך מתמשך בשעות שינה כמובן מוביל להיעדר אותם דברים, ואפילו לאחר לילה אחד עם שינה לא מושלמת ניתן להרגיש בהבדל. סקרים מדוחים על ממוצע שעות שינה של 6.5 שעות בקרב ישראלים וחציון של חמש שעות שינה בלבד. משך שינה קצר זה חייב להיגרם בעקבות שימוש במסכים ואורות בלילה, לחץ חברתי להירדם בשעות שלאחר שקיעת השמש (תוכניות שרלוונטיות לשיחה עם אחרים, מסיבות בשעות מאוחרות וכו') וההכח לקום בשעה שמבטיחה חסך שינה (זמן מה לפני 8 בבוקר, במקרים רבים לפחות שעתיים).
הטפות מתמשכות – תקופת בית הספר מתחילה מגיל שש ונגמרת לרוב בסביבות גיל שמונה-עשרה, במהלך שמונה חודשים כל שנה, כלומר, 17,280 שעות של מסרים דומים במיוחד שמועברים בשיטות רבות ושונות.
לחץ חברתי – אלו שאינם הולכים לבתי-הספר נתפשים בעיני כלל האנשים כמזיקים לחברה, הומלסים, חסרי תועלת והשכלה ואין מתייחסים אליהם ברצינות. כל אדם שחי בחברה הזו יכול לדמיין בקלות את הלחץ החברתי שקיים ומכריח אנשים לכת לבתי הספר.
עידוד קבלת החלטות מרחיקות לכת – בעקבות לוח זמנים עמוס (שאת חלקו המשמעותי תופסת השעות היומיות בבית – הספר) אין לתלמידים בבתי הספר זמן מספק לשקילת החלטות חשובות בנוגע לעתידם. המסגרת דרכה מקבלים התלמידים את המידע בנוגע להחלטות שקשורות לעתידם כמובן מגיעה מבתי-הספר.
יצירת תלות בשוטפי המוח – כל בית – ספר יכול לספר על כך שאחת המטרות המובהקות שלהם היא "עזרה" לתלמידים בבית-הספר. כמובן שבעזרה אין כוונה לסיפוק כלים לחשיבה עצמאית וניהול עצמי, אלא ליצירת תלות של שטופי המוח בשוטפי המוח.
חסך חושי – לפי מחקרים (ראו, שיעמום, ערוץ המדע) התנדנדות על כיסאות בבתי-הספר נוצרת בעקבות הצורך הקמאי לתזוזה שיש לבעלי-חיים. פרס ינתן ליודע האמת התנדנדות על כיסאות מותרת או אסורה בבתי-ספר (רמז: אסורה! למורה אפילו היה ילד שנפל כשהוא התנדנד והיום הוא משותק!).
עידוד רגשי אשם ונחיתות – ניתן לראות עידוד רגשי אשם ונחיתות בצורת הדירוג של בתי-הספר. כמובן שבמערכת שמבוססת כולה על ציונים מספריים אלו שמקבלים מספרים נמוכים יותר מוכרחים להרגיש פחות טוב עם עצמם, אחרת לא ישאפו מספרים גבוהים יותר.
הגבלת גישה למידע – בית-הספר ומוסדותיו (אוניברסיטאות, מכללות וכו') נתפש כמקור המוסמך היחיד למידע; מחקר עצמאי אינו נחשב לאמין ולמידה מניסיון ללא יעילה. כמובן שמי שאינו מחזיק בגישה זו לא יוכל לקבל את המספרים הגבוהים שבלעדיהם יופעלו כלפיו רגשות אשם ונחיתות.
הקפת האדם בסביבתם של אלו שלא מנהלים דיון הגיוני – דבר ידוע לכל הוא שאם משכורתו של אדם תלויה בכך שלא יבין דבר מה, הוא לא יבין. משכורתם של המורים בבתי-הספר, המנהלים וכל בעלי תפקיד אחר במערכת השעבוד (חינוך) תלויה בכך שלא יבינו שמבוצעת בידם שטיפת מוח. לא ניתן לנהל דיון הגיוני עם פקידים, סוהרים, מורים וכל בעלי תפקיד דומה.
מתן תרופות פסיכיאטריות וסמים – לפי סקרים רבים 10% מכלל הלומדים בבתי-הספר מקבלים את הסם ריטלין, ורבים אחרים סמים אחרים.
לסיכום, ניתן לציין בקלות כי בתי-הספר הם בצורה מובהקת מפעלים לשטיפת מוח המונית. משעשעה הרעיון שאלו שהבינו את הדבר מואשמים בכך שנשטף מוחם בידי "גורואים" כאלו או אחרים, כשלמעשה האמת היא הפוכה.
בית-הספר כמוסד גילני
אחת הפרקטיקות העתיקות ביותר לשליטה באוכלוסיות היא אסטרטגיית הפרד ומשול ( divide et impera). לפי העיקרון של אותה אסטרטגיה יש לחלק קבוצות לחלקים כמה שיותר קטנים על מנת שיהיה קל לשלוט בכמות גדולה של אנשים. אם בקבוצה של מאוחדת של מאות אנשים קשה לשלוט, יהיה קל יותר לפרד אותה לקבוצות של נניח עד עשרה אנשים ולשלוט בהם כך. לפי אותה אסטרטגיה יש גם למנוע היווצרות של קהילות מגובשות, קבוצות שפעולות ביחד.
אסטרטגיית הפרד ומשול שנהגתה על ידי האימפרייה הרומית, לא הייתה מושלמת, היא לא תדלקה את עצמה. האימפרייה הרומית נפלה בסופו של דבר, השיטה נכשלה. היום, באימפריה העולמית המודרנית, שיטת הפרד ומשול עברה "שדרוג": אם בעתק-העתיקה החלוקה הייתה אך-ורק לקבוצות שונות, אך שוות, שלכל אחת מהן מקומה שלה, היום כל חלוקה היא גם היררכית; זאת אומרת, האנשים שנופלים להאמין לאותה חלוקה יתדלקו בעצמם אותה ללא צורך בעזרה מהשלטון, על-ידי רגשותשל פחד, תיעוב, כעס, נחיתות ועוד כלפי חברתי הקבוצות השונות.
היום, מרוב שאותה שיטה נפוצה אנחנו כבר לא מצליחים לראות את אותן הפרדות שהממשל מבצע בנו על מנת לשלוט בנו. אחד ה"יתרונות" הגדולים של המנגנונים החברתיים בחברה הזאת הוא היותם שקופים ומסובכים לאיתור.
בטקסט זה לא אדון בכל עולות הפרד ומשול השונות שמבוצעות כלפי האוכלוסיה, דיון שכזה ידרוש נפחד הרבה יותר מדי גדול; במקום זאת אדון שלא לעומק באחת משיטות ההפרד ומשול שהכי נפוצות ומקובלות בחברה שלנו, את מאותן הפרדות בלתי-נראות שמקבלות על כולם מאז כוננה, אחת מאלו שנכפות בחוקים של המדינה: גילנות.
הילד בכיתה לומד להיות חסר דעה, כי תמיד יש מי שיודע יותר טוב, כי הוא "רק תלמיד/ילד" ועוד אין לו ניסיון; לאחר מכן, כשהוא יתבגר הוא ילמד לפחד מהזמן החולף ומלהיות לא רלוונטי וחסר דעה בזקנתו,כמו שהיה כשהיה צעיר.
העולם נשלט, ואם זוג המילים האלו לא מזעזע אתכם בפני עצמו, הוא לא סתם נשלו, אלא נשלט על-ידי הצעירים-אבל-לא-צעירים-מדי-וגם-לא-מבוגרים-מדי. ה"צעירים מדי", הילדים, התלמידים, דור העתיד, או כל מילה אחרת שמוציאה מהם את היחס השווה אליהם, נכלאים במוסדות שפועלים על-פי כללים אחרים לגמרי מאלו של העולם החיצון, ומונעים מהם ללמוד את העולם בדרך הטבעית והיעילה. אותם בתי-ספר/כלא מונעים מהם להיות בקשר עם מבוכרים שאינם בעמדת סמכות ישירה עליהם. הפרד ומשול.
ה"מבוגרים מדי", הזקנים, או כל מילה אחרת שמוציאה מהם את היחס השווה אליהם, מושמים בבניינים אפלולים שרחוקים מהמציאות ונמנעים מלהשפיע על המציאות, נמנעים מלתרום לה את חוכמתם שנצברה במשך עשרות שנים ומהווה מסמך חי לתרבות שהייתה. כל זה לא מספיק.
מודות השליטה הבינה שעל התרבות להשתנות ללא הרף, כך שלכל קבוצת גיל יהיה רקע תרבותי שונה וחוסר יכולת משווע לשתף חווית, תחושות, רצונות ורגשות אלו עם אלו. לחברות שאינן התרבות התעשייתית והניאו-ליברלית שאנו חיים בה יש תרבות שמצליחה לענות על הצרכים של החברים בה ולא משתנה ללא הפסק. בתרבות שכזאת לאנשים המבוגרים יש מכנה משותף חסר גבולות עם הצעירים מהם, וככל הנראה, גם בעקבות כך אותם צעירים רשאים לשתף דעות, תובנות ורגשות עם המבוגרים מהם. קהיות שכאלו מסוכנות פי אלפי-מונים לממשל.