פרק ראשון
"כשבורות שולטת בחברה וכאוס במחשבות האנשים, החוקים מתרבים, מצפים מחקיקה לעשות הכל, וכשכל חוק חדש הוא טעות חישובית, האנשים ממשיכים לדרוש מהחוק את מה שהם יכולים לדרוש רק מעצמם, מהחינוך של עצמם ומהמוסריות של עצמם”. לא מהפכן אמר את זה, ואפילו לא רפורמיסט. זה השופט דאלוי, מחבר אסופת החוקים הצרפתית שמוכרת בשם
“Repertoire de la Legislation”.
ועדיין, למרות שהמילים האלו נכתבו על-ידי אדם שהיה בעצמו מחוקק ומעריץ של החוק, הן מייצגות
כהלכה את המצב הלא-נורמאלי של חברתנו. להמשיך לקרוא
מדינת הלאום במקורה נועדה כדי לרכז אליה את כל התהליכים החברתיים. על גיוון וריבוי דיעות צריך להילחם, גישה שהובילה להיטמעות ורצח עם. לא רק שזה מנצל את הרעיון של הפוטנציאל של תנועות פועלים בחברה וכובש את המוחות של האנשים בשמו של הקפיטליזם. היא גם מטמיעה סוגים שונים של רעיונות רוחניים ואינטלקטואלים ותרבויות במטרה לשמור על קיומה. מטרתה ליצור תרבות לאומית אחת, זהות לאומית אחת, וקהילה דתית מאוחדת אחת. על כן היא גם אוכפת אזרחות הגמונית. מושג האזרחות נוצר כתוצאה מהחיפוש אחר הגמוניה כזאת. האזרחות המודרנית היא דבר זולת המעבר מעבדות פרטית לעבדות ממוסדת מדינית. הקפיטליזם לא יכול להפיק רווחים בהיעדר צבאות עבדים מודרניים כאלה. החברה הלאומית ההגמונית היא החברה המלאכותית ביותר שאי פעם התקיימה והיא תוצאה של "פרויקט הנדסה חברתית". המטרות האלה בדרך כלל 
מתגשמות דרך שימוש בכוח או דרך תמריצים פיננסים ופעמים רבות גרמו להשמדה פיזית של מיעוטים, תרבויות, או שפות או היטמעות כפויה. ההיסטוריה של שתי העשורים האחרונים מלאה בדוגמאות שממחישים את הנסיונות האלימים ליצור אומה שתואמת למציאות הדימיונית של מדינת הלאום.
פעמים רבות נטען שלמדינת הלאום אכפת מגורלם של האנשים הפשוטים. זה לא נכון. למעשה, היא המושלת הלאומית של המערכת הקפיטליסטית העולמית, הצמיתה של המודרניות הקפיטליסטית שסבוכה במבנה הדומיננטי של ההון עמוק יותר ממה שאנו נוטים לחשוב: מדובר בקולוניה של ההון. בניגוד לכמה לאומנית מדינת הלאום מציגה את עצמה, הכל משרת אותה מטרה: התהליך הקפיטליסטי של ניצול. אין שום הסבר אחר לחלוקת המלחמות הנוראית של המודרניות הקפיטליסטית. על כן מדינת הלאום אינה עם האנשים הפשוטים- היא האויבת של האנשים.
כבר יותר מחודש מתרחשת מחאה עממית בארמניה. בעיקר בעיר הבירה ירבאן. בנסיון לשפוך אור על המתרחש אנו מביאים לכם תרגום לעברית של ראיון אשר נערך על ידי אתר רוסי עם קבוצה של פעילי שמאל אנטי-סמכותני המשתתפים במחאה בירבאן. הראיון נערך לפני שלושה ימים. קישור: http://openleft.ru/?p=6456
הבהרות:
* הנושא האנטי קולוניאלי – הכוונה להתנגדות למדיניות הקולוניאלית של רוסיה בארמניה. בין היתר רוסיה מחזיקה בסיסים צבאים בארמניה ומשפיעה על כלכלתה.
* הצברה – שליטה ציבורית דמוקרטית על אמצעי היצור.
שאלה:
רוב העוקבים ברוסיה – גם הליברליים שביניהם וגם כאלה הפרו-קרמלין – תופסים את המתרחש בירבאן במסגרת המוכרת של ״מיידן״ מתמשך (המחאה האוקראינית), כלומר, מחאה בה ככלל אין משמעות לדרישות קונקרטיות או כהתרחשות שהיא חלק מההגיון הגיאופוליטי הכללי של עימות בין רוסיה למערב. האם זה נכון?
תשובה:
זה התחיל כמחאה חברתית. היה תכנון לעלות את תעריפי החשמל ב40 אחוז, בזמן שברשימת ההוצאות של רשתות החשמל הארמניות, שהיוו הגורם לחוב שהצטבר, בהוצאות אלה היו כלולות תשלומים עבור שכירות רכבי יוקרה להנהלה, בזבוזים אבסורדיים על פרסומות ושירותים משפטיים. הדבר עורר אי נחת המוני וב20 במאי אנשים יצאו לרחובות בדרישה לא לאפשר העלאת מחירי החשמל. למרות זאת, ב17 ביולי החליטה הוועדה לשירותים ציבוריים לעלות את המחיר, אמנם לא ב40 אחוז, אלא ב16.7 אחוז. האנשים בזמן הזה כבר הספיקו להתארגן באופן אצמעי במידה מספקת כדי לדחות את התנאים האלה ולהמשיך לדרוש הקפאה של תעריפי החשמל.
לאחר דיכוי אלים של ההפגנה ב23 ביוני המחאה החלה לקבל אופי פוליטי. באותו ערב כעשרת אלפים אנשים יצאו לרחובות. ברגע ההוא זו כבר הייתה מחאה לא רק נגד גזל ושחיתות (וביטול העלאת מחירי החשמל), אלא גם נגד אלימות משטרתית והפקרות שלטונית. כל הזמן הזה הנושאים של הסכמי המכס, או האיחוד האירופי, או הבסיסים הצבאים הרוסים בכלל לא עלו. לא היו הודעות רשמיות או סיסמאות אשר ישירות או בעקיפין העלו את הנושאים האלה. הסיסמא שערוצי התקשורת הרוסיים מצוטטים בהתלהבות ״אנחנו הבעלים של ארצינו״ מזמן הפכה לסיסמא מסורתית בפעולות של האופוזיציה – הסיסמא מופנית לשלטונות ארמניה ולא לרוסיה.
אפשר להבין לגמרי את העניין שמתעורר בציבור ברוסיה, הן הליברלי והן הפרו-קרמלין. הרושם הוא שהמתרחש בארמניה לא מעניין אף אחד אלא אם כן ניתן לנצל אותו לאינטרסים פוליטיים. אם זאת, תשומת הלב מצד התקשורת המערבית יצרה תגובה מתגוננת אצל המוחים. נוצר רצון לעשות כל שאפשר כדי ״להיות מובן נכון״ (מה ששיחק לידיו של השלטון המקומי). כל ביטוי אנטי-רוסי מושתק עכשיו וזה נכון גם לגבי ביטוים פרו-אירופיים. והתוצאה היא שכל נושא גיאופוליטי, שגם ככה היה מוחלש, איבד כל סיכוי להכנס לסדר היום של המחאה.
שאלה:
האם תוכלו לתאר את הרכב המחאה?
תשובה:
המחאה היא בעלת אופי המוני. באים הרבה אנשים מערים אחרות בארמניה. הפגנות מקבילות התרחשו בערים גיורמה, ואנאדזורה, סיסיאנה. במחאה מיוצגות קבוצות עם תפיסות פוליטיות מגוונות: מימנים שמרנים עד מיעוט אנרכו-קומיניסטים ופמיניסטיות. הימנים עדיין מהווים רוב ברור. בקבוצה המתאמת ישנם חברי מפלגה ימנית קיצונית ״אייזן״ ושל תנועה פוליטית ״אסיפה מכוננת״. בעיקרון, אין בארמניה נסיון בארגון אנטי-סמכותני של מחאה המונית, לכן, בין היתר, לא הייתה התנגדות או התמרמרות מהשיטות שלהם.
לא ניתן להגיד שהקבוצה המארגנת שולטת בכל מהלכי המחאה. היא מתעסקת בעיקר בתקשורת עם המשטרה ועיתונאים. אם כי לא חסרות להם אמביציות. הם מארגנים מדי פעם משהו בסגנון ״דיון ציבורי״, שבמהלכו הם מודיעים על ההצעות שלהם בעזרת מערכת הגברה ותוך שימוש בקבוצת תומכים יוצרים רושם של הסכמה. למרות שלפעמים האנשים מצליחים להביע את אי הסכמתם בצעקות או בפעולה.
שאלה:
איך, נכון לעכשיו, מתפתחים הדיונים בקשר לאסטרטגיה של התנועה – להמשיך ללחוץ על הממשלה לבצע את הדרישות או לא לשאת ולתת עם הממשלה יותר?
תשובה:
גם להתעקש על ביצוע הדרישות על ידי הממשלה וגם לא לשאת ולתת עם הממשלה הזאת יותר. סגן מפקד המשטרה ומפקד המשטרה בירבאן הציע כמה פעמים למוחים ליצור משלחת נציגים למשא ומתן עם הנשיא. כל פעם ההצעה הזאת נדחתה על ידי המוחים. הלך הרוח הוא כזה שאין על מה לדון: או שהמחאה נמשכת או שהנשיא מודיע בשידור חי על החלטה לא לעלות את מחירי החשמל.
שאלה:
איזה תפקיד משחק השמאל בתנועה? עד כמה עמדתכם בולטת ונענית?
תשובה:
באחת מהפעולות (19 ביוני) היה נסיון ליצור בלוק אנרכיסטי אוטונומי, חילקנו פליירים עם הצהרה. באותו יום כמה מהאנשים בקבוצה שלנו עוכבו על יד שוטרים על אזרחי מחוץ לשטח כיכר החירות, שבה נערכה העצרת (חוץ מזה לא עוכבו אנשים עד 22 ביוני). כל הדגלים שלנו הוחרמו.
המשטרה ניסתה בכל מיני דרכים להתסיס את המוחים נגד איזשהם אנרכיסטים, אשר כאילו מנסים להוליך את המחאה מחוץ ל״גבולות החוק״. כמה פעמים סגן מפקד המשטרה וו.אוסיפיאן הזהיר מפרובוקציות אפשריות של אנרכיסטים. למרות כל זה הצלחנו למשוך איזושהי תשומת לב בשטח ולהפיץ את עמדתינו לגבי ההצברה של רשת החשמל הארמנית.
פעולות סולידריות התרחשו בקייב, באקו, טביליסי ואיסטמבול אשר אורגנו על ידי קבוצות שמאל מקומיות. זה היה מקרה חסר תקדים בשבילינו של סולידריות בינלאומית.
על סדר היום שלנו עכשיו זה דמוקרטיזציה של המחאה, תעמולה מלמטה והרחבת רשימת הדרישות: נושא אנטי-קולוניאלי והצברה של רשת החשמל.
תורגם: גבי ויינרוט
אנחנו חיים בצריף מלוכלך ומסריח עם פשפשים, אוכלים שפכים וכל יום מכים בנו באמצעות שוט.
גם מהפכן וגם רפורמיסט באותה מידה רוצים לשנות את סדר הדברים הזה, אך בוחרים באסטרטגיות שונות. מהפכן ינסה להרוס את הצריף, לחנוק את השומר עם השוט שלו ולשרוף את שחקים המאוכלסים בחרקים על מנת בעתיד לבנות משהו הגון יותר. מתישהו.
רפורמיסט ישתדל להיכנס למשא ומתן עם השומר באמצעות שקרים, חנופה או איומים כדי ששפכים יהיו יותר עשירים בקלוריות, הכאות באמצעות שוט יתבצעו מקסימום חמישה פעמים ביום, והמיטות הישנות עם פשפשים יוחלפו בחדשות. זה אולי נשמע לא מספיק הרואי, אך צעדים כאלה יכולים להציל לא מעט אנשים.
הבעיה היא שתחת המסווה של "רפורמות" לתושבי הצריף לעתים מנסים למכור משהו אחר לגמרי. הצריף באופן קבוע נצבע בצבעים שונים. את השפכים מעבירים משוקת אחד לשוקת אחר ומדביקים לזה איזשהו שם לועזי יפה. לפשפשים נותנים שמות ומלמדים אותם לקפוץ לפי פקודה. ידית של השוט שבו משתמש השומר מקשטים בציורים, ולפני כל מכה הוא מצטט במקור פילוסופים של עידן הנאורות.
אם מהפכן עד נקודה מסוימת יכול ללכת באותה דרך עם רפורמיסטים מסוג ראשון (בן אדם שבע ובריא מתקומם יותר בקלות, מאשר מוכה ומת מתשישות), הרי את הרפורמיסטים מסוג שני צריך לסלק: אין מהם שום תועלת, ונזק כן נגרם. בגלל הפעילות הנמרצת שלהם כל תושבי הצריף במקום להילחם למען שיפור החיים שלהם (באופן קיצוני או מתון) עוסקים באילוף פשפשים ומתפעלים מאוצר מילים של שומר חדש. הבעיה היא ש"ספוילרים" למדו טוב מאוד לחקות את הרפורמיסטים מסוג ראשון. הם בביטחון רב מסבירים כי צריף אדום יותר חם, מאשר צריף אפור, שעקיצת פשפש מאולף מגרדת ב-70% פחות ורמת ההשכלה של השומר אמורה לרכך את הכאב הנגרם כתוצאה ממכה. ורבים מאמינים להם.
לכן כל פעם שאתם קוראים מצע פוליטי כלשהו או שומעים סיסמה, תנסו לנתח באופן לוגי. איך בדיוק הצעדים המוצעים ישנו את חייכם וחיי שאר האזרחים. ניתן להגיע למסקנות מאוד מעניינות ובלתי צפויות.
מרוסית: מיכאל אוריצקי
בחסות הכוחות האימפריאליסטיים ובשירותם השתלט מפעל ההתנחלות הציוני על פלסטין, דחק וממשיך במאמציו לדחוק את המוני התושבים המקומיים אל מחוץ לאזור שבשליטתו, או לכל הפחות, לרכזם במובלעות מצומצמות.
חלק מן הפלסטינים שרדו את המאמצים לסלקם, והיו לאזרחי/ות ישראל – מופלים לפי חוק ונוהג. מדינת ישראל ממשיכה במאמצים לנשלם; לאחרונה מתרכזים מאמצים אלו ב'תכנית פראוור' בנגב, המעלה את זיכרונות מהלך 'ייהוד הגליל' בשנות ה-70', ויום האדמה. חלק אחר מן הפלסטינים, בשטחים שנכבשו במלחמת 1967, נמצאים ברובם תחת שלטון צבאי, אשר חופש-הפעולה הניתן לו לדחקם או לרכזם בגושים גדול בהרבה מאשר בשטחי הריבונות הישראלית. בנוסף להשתלטות ההדרגתית על רוב אדמתם, ישראל מגבילה את הפלסטינים בפיתוח הכלכלי האישי והקיבוצי, מונעת מהם חופש תנועה, אסיפה, וביטוי ומדכאת בדרכים מגוונות את התנגדותם להמשך תהליך ההתנחלות והכיבוש. עם זאת, יש לציין כי לא מתקיימות בפלסטין שתי כלכלות נפרדות: הפלסטינים בשטחי 1948 משולבים לחלוטין במשק הישראלי – כעובדים שכירים מופלים לרעה, וכתושבי יישובים הסובלים מתת-פיתוח; וחלק ניכר מהפלסטינים תושבי הגדה המערבית עובדים כשכירים של בעלי עסקים ישראליים, או במיזמים עסקיים מקומיים אשר מוכרים לשוק הישראלי – אם במפעל ההתנחלות בגדה המערבית, או אם בשטחים שבריבונות ישראל הרשמית.
רוב הפלסטינים שגורשו אל מחוץ לארץ וצאצאיהם, וגם רבים מאלו ששרדו את גלי הדחיקה והגירוש, חיים כפליטים או כעקורים פנימיים – הן בשטחי כיבוש 1948, הן בשטחי כיבוש 1967 והן בארצות השכנות.
הפלסטינים מתנגדים לאורך השנים לדחיקתם, דיכויים וניצולם. במקומות הימצאם השונים מוצאת ההתנגדות את ביטויה בדרכים שונות: חלקן הפגנתיות, חלקן סמליות, חלקן פעולות ישירות; חלקן מזוינות, חלקן בלתי-אלימות, חלקן אלימות בלתי-מזוינות; רובן ללא שיתוף-פעולה עם ישראלים המתנגדים למדיניות הציונית, אך חלקן ביחד עם פעילים כאלו. למרבה הצער, התנגדותם של המוני העמלים הפלסטינים לאורך השנים, לגווניה, הצליחה בעיקר לעכב ולצמצם את תהליכי ההשתלטות, אך לא הצליחה ככלל להחזיר את הגלגל אחורנית.
איננו שותפים לאשליה של חלקים בציבור העמלים הפלסטינים והישראלים, כי במצב העגום בו אנו נתונים יש לקבל את 'פתרון שתי המדינות'. חלוקת פלסטין לשתי מדינות מקודמת מזה כמאה שנים על-ידי המעצמות – בריטניה, צרפת, ארה"ב, ברה"מ ואחרות. זוהי חלק ממעורבותן הכללית באזור, אשר דנה אותו לדרך ללא-מוצא, למשטרים רודניים, לעוינות וללחימה בין-עדתית ובין-דתית, ללא ההתפתחות הכלכלית והפוליטית לה כמהים תושביו. הקמת מדינה פלסטינית, בין אם יוקצו לה 15% או 25% משטחי פלסטין המנדטורית, לא תפתור את בעיות היסוד השוררות בארץ, וודאי שלא תביא 'קץ לסכסוך': לכל היותר יהיה בכך הסדר פשרה בין העלית הקפיטליסטית הישראלית למשטר משתף-הפעולה ברשות הפלסטינית; הסוכנים המקומיים יקבלו לידיהם את הסמכות לדיכוי ולניצול הישיר של התושבים, לטובתם ולטובת האינטרס הזר.
נכון הדבר, כי נסיגה ישראלית משטחי 1967 תבלום את תהליכי הנישול והדיכוי הישירים של הפלסטינים שם בידי הכוחות המזוינים של ישראל. היא צפויה לצמצם את החיכוך וההתנגשויות בין תושבי הגדה והרצועה לבין כוחות הצבא והמתנחלים, ואת המתקפות הצבאיות הישראליות, אשר מציתות בלב כל אש של שנאה, ומחזקות גם את הלאומנות – אצל כובשים ונכבשים כאחד. ונסיגה כזו אף עשויה לאפשר חזרה מצומצמת של פליטים לתחומי המדינה הפלסטינית.
מצד שני, הסכם על הקמת מדינה פלסטינית כזו יזכה את מדינת ישראל בלגיטימציה בין לאומית לכיבושי מלחמת 1948 ול'נכבה' – נישולם, עקירתם וגירושם של מאות אלפים (כיום מיליונים). הסכם כזה גם יחזק את ההפרדה הפוליטית והכלכלית בין שני חלקי הארץ, אשר בשניהם יושבים פלסטינים, ואת ההפרדה בין האוכלוסייה העברית והערבית. הדבר יקשה על המאבק למען הכרעה צודקת בעימות המתמשך עם התנועה הציונית – ממנו סובלים בעיקר העמלים הפלסטינים, אך גם העמלים העברים בתחומי מדינת ישראל, באופנים שונים. וכל עוד לא שבו הפליטים, כל עוד לא הוחזרה גזלתם; כל עוד שורד המשטר הישראלי, הלאומי-הציוני, המדיר, המפלה והמדכא את נתיניו ואזרחיו הפלסטינים – לא יגיע 'הקץ לסכסוך'.
חלקים אחרים בציבור העמלים, בעיקר בקרב הפלסטינים, דוגלים בהקמת מדינה דמוקרטית אחת לכל תושבי פלסטין-ישראל.
מדינה דמוקרטית אחת, לו קמה, יכולה הייתה לאפשר שיוויון אזרחי למי שיהיו אזרחיה, וקץ לאפליה הממוסדת הרשמית נגד הפלסטינים. ייתכן מאוד שהייתה מאפשרת שיבה של הפליטים. כמו-כן, כינון מדינה כזו היה מצריך פירוק של מדינת ישראל ושל הרשות הפלסטינית, בניגוד למטרות המעצמות האימפריאליסטיות; כך, מצע כזה מבוסס על מידה של תקווה, ולא ייאוש והשלמה עם הסדר הפוליטי הקיים.
אך מדובר בתקווה תועת-דרך, כי כל עוד לא הובסה העילית הקפיטליסטית-הציונית השלטת של מדינת ישראל, המדינה האחת שעל הפרק היא רק זאת שכבר קיימת למעשה. אפילו יצלח הניסיון להקים מדינה דמוקרטית כזו, אין לשכוח כי מדינות בכלל, ומדינות דמוקרטיות בפרט, הנן צורות פוליטיות המוקמות ומתוחזקות על-ידי מעמדות מיעוט שליטים, לתחזוק מערכות יחסים חברתיים שהנן דכאניות ונצלניות. אופי הדיכוי והניצול משתנה ומשתכלל במדינות מפותחות יותר, אך יסוד זה לא נעלם ולו לרגע. במדינה כזאת
העמלים הפלסטינים והעברים יכולים לצפות לחיות בחברה כדוגמת דרום-אפריקה, בה מיעוט קטן של בעלי-הון לבנים ושותפיהם הזוטרים הלא לבנים מחזיק ברוב אמצעי הייצור והאדמות, ותאגידים רב-לאומיים נהנים מחופש פעולה רחב.
אנו מצטרפים למסקנה אשר קודמים לנו במאבק כבר הסיקו: תבוסת המעמד השליט הקפיטליסטי-הציוני, ומפעל ההתנחלות והנישול שלו, מצריכה מהפכה חברתית עמוקה, שינוי ביחסי הייצור ויתר היחסים היסודיים בחברה, ולא מהפכה פוליטית גרידא. סביר אף להניח, שמהפכה כזו תתאפשר רק בקנה-מידה אזורי, בכמה ארצות סובבות גם-יחד, ולא בפלסטין-ישראל בנפרד וכשלעצמה. רק שינוי שכזה יאפשר בניין חברה בלתי-סמכותנית, חפה מניצול; בה אכן ישררו חופש שיוויון ואחווה; בה תפוג האיבה הלאומנית שהצטברה.
יחד עם האמור לעיל, נאמר גם את המובן מאליו: אנו ניאבק, כארגון וכפרטים, יחד עם הפלסטינים תושבי הגדה ועם פעילים ישראלים ואחרים במאבק היומיומי נגד כל היבטי הכיבוש והדיכוי בשטחי כיבוש 1967; נתמוך ונשתף פעולה כמיטב יכולתנו עם מאבק תושבי עזה מול התוקפנות הישראלית והמצור הישראלי-מצרי; ונפעל בתוך גבולות 1948 נגד ההפליה, הדיכוי והנישול של העמלים הפלסטינים בעלי האזרחות הישראלית.
חברי ארגון "אחדות"
התקבל ב – 25.04.2014
אוקראינה חווה בימים אלה התקוממות עממית, נגד משטרה אשר הולך ונעשה מדכא. בכלי התקשורת הממסדיים מוצגת לעתים התפיסה, כאילו מדובר בעימות בין שני המחנות הפוליטיים המדינתיים: הקואליציה, בראשות הנשיא ינוקוביץ', אשר נסוגה מהסכם סחר עם האיחוד האירופי, ומפתחת יחסי קרבה והסתפחות של אוקראינה לרוסיה; והאופוזיציה הלאומנית הקטנה יותר, בראשות המפלגות שכינויין 'מהלומה', 'מולדת' ו'חירות', המתנגדת לכך ומבקשת לכוון את אוקראינה להסתפחות לאיחוד האירופי.
לא כך הם פני הדברים. האופוזיציה הלאומנית מנסה 'לרכב' על גל מחאה עממית, אשר פרץ בשל צעדי המדינה האוקראינית. ב-16 בינואר חוקקה אוקראינה סדרת חוקים המצרים את המרחב המוגבל להתארגנות וביטוי תחת משטר דמוקרטי: הפללת מחאה ציבורית ללא אישור; הסרת רסנים מנהליים לנקיטת הליכים משפטיים נגד נתינים; הקלה על ניהול הליכים פליליים בהיעדר הנאשם; הפללה של 'אחריות' להתרחשות בידי אחרים של מעשים 'קיצוניים' והפרה של הסדר הציבורי, כולל קנסות מנהליים; ועוד. צירוף חוקים אלו, ואופן יישומם הצפוי, יהפכו את אוקראינה למדינה חצי-טוטליטארית.
ההמונים, כאמור, יצאו אל הרחובות. מאות אלפים מתקוממים ומתקוממות, מפגינים ומפגינות בעיר קייב, ומספרים גדולים דומים בכל שטחי אוקראינה. מדינת אוקראינה מפעילה דיכוי הולך ומתגבר של האוכלוסיה, באמצעות משטרת הבטחון 'בֶּרְקוּת'. משרד הפנים פרסם צו המתיר ירי בכוונה להרוג; והחל שימוש בקליעים חיים, עם ובלי ציפוי גומי, ובאש צלפים, נגד המתקוממים.
אנו מבחינים בדאגה אף בכך, שבקרב המצדדים בממשל ובמשטרת הבטחון, כמו גם בקרב הלאומנים, ניכרים גילויים רחבים של גזענות ובפרט אנטישמיות. ישנם אף דיווחים על מתקפות אלימות אנטישמיות. לא למותר לציין, שמפלגת 'חירות' ידועה בהתבטאויותיה האנטישמיות הגסות, ושמה המקורה הוא 'המפלגה הסוציאל-נציונליסטית אוקראינה'. כן נפוצו דיווחים על מקרים בהם חטפו אנשי ה'ברקוּת' מתקוממים פצועים ממיטותיהם בבתי-החולים; ועל גופות שנתגלו לאחר שעברו עינויים טרם המוות.
רוב המתקוממים/ות אינם/ן תומכי הימין; רובם מונעים מן ההתנגדות לצעדי הדיכוי של המדינה – בית-הנבחרים, כוחות הבטחון וממשל ינוקוביץ', כולם. אנו שותפים להשקפת רבים, כי כוחות הימין אינם אלא 'סוסים טרויאניים' של ממשל ינוקוביץ', וכי פסגת שאיפתם היא להחליף את הממשלה, לתפוס משרות ועמדות במנגנוני הבטחון – ולא להחליש את כוח הדיכוי הממלכתי.
אנו מחזקים את ידי המתקוממים/ות, וקוראים:
להצטרפות רחבה להתקוממות העממית – בהיבדלות ברורה מכוחות הימין.
לקיום תהליכי חשיבה ופיתוח תודעה פוליטית, באסיפות עממיות ובכל פורום אחר, אשר תאפשר להתעלות מעל ברירת-השווא בין הכוחות המדינתיים השונים.
להתארגנות להגנה קיבוצית, הן מפני כוחות הבטחון הפורעים באוכלוסיה, הן מפני הכנופיות האנטישמיות והגזעניות המסכנות את קבוצות המיעוט באוכלוסיה.
להתארגנות חיילי-השורה בצבא אוקראינה לעריקה המונית לשורות המתקוממים, פן תנסה המדינה להפעיל את צבאה להבטחת דיכוי ההתקוממות.
לשידוד מערכות חברתי כללי באוקראינה, לשיקום ההרס וההתדרדרות הקשה במצב החומרי בעשורים האחרונים, לקראת מהפכה אנרכיסטית בכלל היבטי החיים החברתיים.
להעלאת המודעות בארצות אחרות למצב באוקראינה ולפעילות תמיכה בהתקוממות מחוץ לאוקראינה.
ההמונים באוקראינה מצטרפים להתקוממויות עממיות אחרות בשנים האחרונות, אשר מבקשות לפרוק את עולם של משטרים דכאניים. כך קמו על מדכאיהם גם עמים במזרח הערבי: אנשי תוניס, מצרים, תימן, סוריה ועוד. חלק מהתקוממויות אלה לא הגיעו לתוצאות המקוות, הוסטו ממסלולן הראוי או דוכאו באכזריות והתדרדרו לכדי מלחמת אזרחים עקובה מדם. כשם שאנו מחזקים את ידי ההמונים האוקראיניים, כך אנו מקווים כי גם העמים הערביים יצליחו לצלוח את המיצר החשוך – לעבר עתיד חופשי ממדינות דכאניות מקומיות ומשליטה עקיפה של האימפריאליזם הקפיטליסטי.
אחדות – ארגון אנרכו-קומוניסטי; פלסטין/ישראל, 25 בינואר 2014.
גלגלי ההיסטוריה סובבים לאט… ואנשים חסרי מנוח רוצים לזרז את מהלכם. הפעילות למען הרעיון על חברה מסוג אחר בה יחליפו שוויון , חופש, ואחווה את הניצול, השעבוד, והניכור השוררים בסדר החברתי הקפיטליסטי. פעילות כזאת מקלה את הסבל האישי הנגרם לפעילים וגם מקדם את השינוי. כמו כל פעילות אנושית אנחנו יכולים לעשות זאת באופן יעיל יותר ואפילו מהנה. מניסיון של פעילות רב שנים ורכישת ידע בתחומים הנוגעים לעיניין ניראה לי שנוכל לעשות זאת טוב יותר אם נשים לב לדברים הבאים:
כיום, כמעט כל אדם שאינו משוחד ואינו שטוף מוח (שזה רוב האוכלוסייה העובדת ושאינה עובדת) יודע שהשיטה הקפיטליסטית מבוססת על ניצול, דיכוי, וניכור. אבל הרוב הגדול גם אם מתמרמר, נירתע מלהתקומם נגד השיטה גם אפילו שמדי פעם לא הולכים בתלם ואפילו עושים משהוא בנידון – בדיבור או אף במעשה.
הגורם העיקרי המשמר את המערכת הנוכחית של חוסר שוויון, חופש, ואחווה/סולידריות הוא הנטייה לקבל את הסמכות של העילית השלטת ושולחיה והפעילות השוטפת של שולחיה לשמר את הסמכותנות.
הפעילות המרכזית של כל מי שרוצה להחליף את השיטה הקיימת בחלופה אנושית יותר היא בהחלשתה עד דעיכתה של הסמכותנות והנטייה להיכנע לה.
מספר גורמים מרתיעים מפני פעילות כוללת נגד השיטה הקיימת
הגורם העיקרי המרתיע מליפול בזמנים רגילים הוא כמובן הלחץ והפחד מרשויות המערכת שממש לא אוהבים את המתנגדים לשיטה ועוד יותר מכך את המציעים ופועלים למען חלופה לה.
הגורם השני בחשיבותו הוא תיקווה מעטה מדי או אף נעדרת לגבי האפשרות להילחם נגד השיטה הקיימת ועוד פחות מכך התקווה שאפשר להביא להבסתה ולהחלפתה במשהו טוב יותר.
מאחר ועל אף המאמצים והכוח של העילית השלטת ועושי דברה הנטייה להתנגד למערכת וחוקיה ואף למרוד בה די נפוצים לא צריך להמציא מחדש את הגלגל ולהתחיל מאפס.
רבים פעלו בעבר ואף פועלים בהווה כנגד השיטה הקיימת. חלקם אף "ראו את האור" ובפועלם קידמו את המהלך ההיסטורי אבל, היכולת של בודדים ואף חוגים לא מאורגנים דיים לקדם את השינוי המהותי באירגון החברתי האנושי מוגבלת.
קבוצות של פעילים – גם אם קטנות מאוד, הראו בעבר ומראים בהווה שאפשר גם אפשר לנצל "סדקים של חופש" במשטר הקפיטליסטי המודרני כדי להתנגד למערכת, כדי להשפיע לצמצום הרתיעה של רבים נוספים מליפול נגד היבטים שונים של המערכת, וכדי לטפח את התקווה שאכן אפשר להביס את העילית השלטת ואת השיטה בכללותה ואפשר להחליפה במשהו יציב אחר.
היתרון העיקרי של קבוצות פעילים על פעילים מאורגנים פחות הם בשני גורמים עיקריים:
היתרון האחד הוא שבהתנהלותם הם יכולים להדגים את החלופה לסמכותנות חסרת החופש, השוויון, והאחווה, בדמוקרטיה ישירה שיכולה לשמש דוגמית חינוכית למערכת לא סמכותנית של חופש, שוויון, ואחווה.
היתרון השני בחשיבותו הוא שפעילות שוטפת נעשית ברמה משמעותית של אי וודאות. בתווך פעילות מתמשך יכולתם של קולקטיבים וארגון של קולקטיבים להגיע להחלטות טובות ויצירתיות יותר, לפעול במציאות החברתית, ולתקן שגיאות עולים לעין ערוך על זה שלהם אם היו פועלים כאינדיבידואלים בלבד. גם "האשראי" הציבורי שצוברים קולקטיבים משמעותי יותר.
בעבר, שוחרי השינוי החברתי סברו ברובם שהדרך לשינוי היא לשכנע את המועמדים לפעילות השינוי בכך שהרעיון של שוחרי השינוי הוא ראוי וההצטרפות של רוב המנוצלים היא הדרך לכך. ניסיון העבר ומחקר שיטתי על הדרך בה מתפתחות ומשתנות הדעות/עמדות/השקפות של בני אדם הרבה יותר מורכבת.
אפשר להרחיב על כך רבות אך בצמצום לפסקה אחת כבר ידוע שלאדם יש בראשו לא רק את "השוטר" שמונע ממנו למרוד אלא גם מערכת מורכבת של דעות/עמדות/השקפות שחלקן שונות זו מזו גם לגבי דברים דומים, חלקן דומיננטיות יותר וחלקן נידחות במצבים רגילים מפני הדעות האחרות. כמו שבדרך כלל לא מצליחים לשכנע בר פלוגתא במהלך וויכוח שהוא תועה ובמקרה הטוב מערערים את הביטחון בדעה הקיימת וגורמים לחשיבה מחודשת בהמשך, כך גם פעילות פוליטית והפצת הרעיונות על עולם חדש מחלחלת בהדרגה ומתבטאת במצבים מיוחדים בשינוי מערך העמדות של הפרט ושל ציבורים שלמים (לפעמים זה אלה של שוטר בשולי הפגנה שמשנה באופן זמני או אף לגמרי את הפרט. לפעמים זה מעשה לא אנושי של רשויות החוק שמביא כעס שמבלגן את הסדר בראש של רבים. לפעמים זה מאבק בתחום מצומצם של כמה אלפי פעילים כמו במאבק נגד העלאת דמי הנסיעה בברזיל לאחרונה שהצית מאבק רחב יותר וסחף מיליון וחצי נוספים).
עומאר עזיז
מאת ליילה שרומס / מאנגלית: גיא מור
עומאר עזיז (ידוע בפי חברים בשם אבו כמאל) נולד בדמשק. הוא חזר לסוריה מגלות בערב הסעודית ובארה"ב בימיה המוקדמים של המהפכה הסורית. אינטלקטואל, כלכלן, אנרכיסט, בעל ואב בגיל 63, הוא התמסר למאבק המהפכני. הוא עבד יחד עם פעילים מקומיים לאיסוף סיוע הומניטרי וחלוקתו לפרברים של דמשק שהיו תחת מתקפה על ידי המשטר. באמצעות כתיבתו ופעילותו הוא קידם ממשל-עצמי מקומי, התארגנות אופקית ובלתי היררכית, שיתוף פעולה, סולידריות ועזרה הדדית כאמצעים שדרכם יוכל הציבור לשחרר את עצמו מרודנותה של המדינה. יחד עם שותפים למאבק, עזיז ייסד את הוועדה המקומית הראשונה בשכונת ברזה בדמשק. הדוגמא התפשטה ברחבי סוריה ואיתה כמה מהדוגמאות המבטיחות ביותר, ושהחזיקו מעמד זמן רב, להתארגנות עצמי בלתי-היררכית אשר יצאו ממדינות האביב הערבי.
במחוותה לעומאר עזיז, כותבת בודור חסאן: “הוא לא לבש מסכת ונדטה [מסכת גאי פוקס], ולא יצר בלוקים שחורים. הוא לא היה אחוז אובססיה לתת ראיונות לתקשורת. … [אך] בזמן שמרבית האנטי-אימפריאליסטים ביכו את קריסתה של המדינה הסורית ואת 'חטיפתה' של מהפכה שבה הם לא תמכו מלכתחילה, עזיז ושותפיו למאבק חתרו ללא לאות עבור חירות בלתי מותנית מכל צורות הרודנות וההגמוניה המדינית." [1]
עזיז התעודד מהגל המהפכני שאחז במדינה והאמין ש"ההפגנות המתמשכות הצליחו לשבור את הדומיננטיות של הכוח האבסולוטי". [2] אך הוא ראה היעדר סינרגיה בין הפעילות המהפכנית לבין חייהם היומיומיים של האנשים. עבור עזיז, לא היה כל היגיון להשתתף בהפגנות הדורשות את הפלת המשטר ועדיין לחיות במסגרת מבנים היררכיים וסמכותניים נוקשים הנכפים על ידי המדינה. הוא תיאר חלוקה זו כקיומם של שני זמנים חופפים שבהם נתונה סוריה: “זמן הכוח" אשר "שעדיין מנהל את פעילויות החיים", ו"זמן המהפכה" המשתייך לאלו הפועלים להפלת המשטר. [3] עזיז האמין שעבור המשכיותה וניצחונה של המהפכה, על הפעילות המהפכנית לחלחל לכל היבטי החיים. הוא קרא לשינויים רדיקליים בצורת הארגון ובמערכת היחסים החברתית כדי לאתגר את יסודותיה של שיטה המבוססת על שליטה ועל ניצול.
עזיז ראה דוגמאות חיובית רבות מסביבו. הוא קיבל חיזוק מהיוזמות המקומיות הרבות שצצו ברחבי הארץ, לרבות אספקה וולונטרית של אמצעי רפואת חירום ותמיכה משפטית, הפיכת בתים לבתי חולים שדה ואיסוף חבילות מזון לחלוקה. הוא ראה במעשים מסוג זה את "הרוח החיה של התנגדותו של הציבור הסורי לברוטליות של המערכת, ההרג השיטתי וחורבן הקהילה.” [4] חזונו של עומאר היה להפיץ את הפרקטיקות הללו והוא האמין שהדרך לכך הייתה באמצעות הקמת מועצות מקומיות. בחודשה השמיני של המהפכה בסוריה, כאשר ההפגנות ההמוניות נגד המשטר עוד היו ברובן בלתי אלימות, עומאר עזיז כתב נייר עמדה על המועצות המקומיות בסוריה שבו הוא שטח את חזונו.
בראייתו של עזיז המועצה המקומית הייתה הפורום שבאמצעותו אנשים המגיעים מתרבויות שונות ומגוונות ותנאים חברתיים שונים יוכלו לעבוד יחד להשגתן של שלוש מטרות עיקריות: לנהל את חייהם באופן עצמאי ממוסדות וזרועות המדינה; לספק את המרחב המאפשר את שיתוף הפעולה הקולקטיבי בין אינדיבידואלים; ולהחיל את המהפכה החברתית ברמה המקומית, האזורית והלאומית.
במאמרו עזיז מפרט את מה שלדעתו צריכים להיות עיסוקיהם העיקריים של המועצות המקומיות:
1. קידום סולידריות אנושית ואזרחית באמצעות שיפור תנאי המחייה, בעיקר על ידי הקצאת דיור בטוח לעקורים ולפליטים; מתן סיוע, הן פסיכולוגי והן מטריאלי למשפחות של הפצועים והעצורים; מתן סיוע רפואי ומזון; הבטחת המשך הפעולה של שירותי החינוך; ותיאום ותמיכה בפעילויות התקשורתיות. עזיז מציין שעל פעולות אלה להיות וולונטריות ולא להוות תחליף לרשתות תמיכה משפחתיות או חמולתיות. הוא האמין שייקח זמן עד שהציבור יוכל להרגיש בנוח מחוץ לתחומם של שירותי המדינה ושהתנהגותם החברתית של האנשים תותאם כך שתהיה יותר שיתופית. עזיז האמין שעל תפקיד המועצה להיות מינימלי כדי לאפשר את התפתחותן של יוזמות קהילתיות ייחודיות.
2. קידום של שיתוף פעולה, כולל בניית יוזמות קהילתיות מקומיות ופעולות המקדמות חדשנות ויוזמה, דברים אשר עזיז ראה כמוחנקים על ידי כחצי מאה של שלטון עריץ. המועצה המקומית תהיה הפורום שבאמצעותו אנשים יוכלו לדון בבעיות שהם חווים בחייהם ותנאיהם היומיומיים. המועצה המקומית תתמוך בשיתוף פעולה ותאפשר לאנשים להגות פתרונות הולמים לבעיות שהם חווים, כולל עניינים הנוגעים לתשתיות, הרמוניה חברתית וסחר, וכמו כן עניינים הדורשים פתרונות החיצוניים לקהילה המקומית. עזיז ראה חשיבות גדולה בהגנת הטריטוריה באזורים הכפריים והעירוניים שהיו נתונים להפקעה והלאמה על ידי המדיני. הוא דחה את ההפקעה העירונית של האדמה ואת דחיקת רגליהן של הקהילות הכפריות לשוליים, דברים אשר הוא ראה בהם אמצעי של המשטר לכפיית מדיניות השליטה וההדרה החברתית. עזיז ראה הכרח בהבטחת גישה לאדמה שיכולה לספק את צרכי החיים של כולם וקרא לגילוי מחדש של הרכוש השיתופי והציבורי. הוא היא ריאליסט אך גם אופטימיסט. הוא ציין כי "ברור שמעשים כאלו נוגעים לאזורים בטוחים שחצי-'שוחררו' מידי השלטון. אך ניתן להעריך את מצבו של כל אזור ולקבוע מה ניתן להשיג בו.” עזיז תמך בקיומם של חיבורים אופקיים בין המועצות ליצירת חיבור ותלות הדדית בין אזורים גאוגרפיים שונים.
3. מערכת היחסים עם הצבא הסורי החופשי (FSA) ויחסי הגומלין בין הגנת הקהילה והמשכיותה של המהפכה. עזיז האמין שיש הכרח לתאם בין ההתנגדות העממית האזרחית להתנגדות העממית החמושה. הוא ראה את תפקידו של ה-FSA בהבטחת הביטחון וההגנה עבור הקהילה בייחוד בזמן הפגנות, סיוע בשמירה על קווי תקשורת בין אזורים שונים, ומתן הגנה לתנועה ומוביליות ואמצעים לוגיסטיים. תפקיד המועצה יהיה לספק מזון ודיור לכל חברי ה-FSA ולהיות בתיאום עם ה-FSA בכל הנוגע לביטחון הקהילה ואסטרטגיית ההגנה של האזור.
4. הרכב המועצות המקומיות ומבנים ארגוניים. עזיז ראה מספר אתגרים הניצבים בפני יצירתן של מועצות מקומיות מרובות. הראשון היה המשטר, אשר ביצע פשיטות חוזרות ונשנות על ערים ועיירות על מנת לשתק את התנועה, לבודד את האנשים במובלעות ולמנוע שיתופי פעולה. עזיז טען שכדי להגיב להתקפות כאלה מצד המדינה, על מנגנוני ההתנגדות להיות גמישים וחדשניים. מועצות ייאלצו להתרחב או להצטמצם בהתאם לצורך ולהסתגל ליחסי הכוחות על הקרקע. הוא האמין שגמישות זו הייתה הכרחית כדי שרצון הקהילה לחירות יוכל להתממש. כמו כן הוא הכיר באתגר שקיים בעידוד צורות חיים ומערכות יחסים חברתיות בקרב האנשים שהיו חדשות ובלתי מוכרות. כמובן, על אספקת השירותים השונים להימשך ללא הפרעה ולפיכך היה צורך במקור כוח עצמאי, הן לנוכח הקיצוצים והן בשביל תמיכה בהתפתחותן של פעילויות כלכליות וחברתיות חדשות ונוספות. מסיבה זו הוא האמין שהמועצה המקומית צריכה לכלול בין חבריה עובדים סוציאליים ואנשים בעלי מומחיות בתחומים החברתיים, הארגוניים והטכניים השונים, אנשים אשר זוכים לכבוד מצד הציבור ויש להם האפשרות והרצון לעבוד באופן וולונטרי. עבור עזיז המבנה הארגוני של המועצה המקומית הוא תהליך, אשר מתחיל במינימום הנחוץ, ומתפתח בהתאם לרמת הטרנספורמציה שהושגה על ידי המהפכה, יחסי הכוחות באזור נתון ומערכת היחסים עם האזורים השכנים. הוא עודד את המועצות המקומיות לחלוק ידע, ללמוד מהניסיונות של מועצות אחרות ולשתף פעולה באופן אזורי.
5. תפקיד המועצה הלאומית הוא לתת ליוזמה לגיטימיות ולקבל את הסכמתם של הפעילים. עליה למצוא מקורות מימון כדי להמשיך בביצוע העבודה החיונית ולשם כיסוי הוצאות שייתכן שלא יהיה ניתן לכסות ברמה המקומית. המועצה הלאומית תסייע בתיאום בין אזורים למציאת מכנה משותף ולעידוד תלות הדדית הדוקה יותר. [5]
לעבודתו של עומאר עזיז הייתה השפעה כבירה על ההתארגנות המהפכנית בסוריה. בזמן שהאופוזיציה הפוליטית המיינסטרימית נכשלה מלהשיג דבר מה הראוי לציון במהלך השנתיים האחרונות, תנועת האופוזיציה העממית, אל מול דיכוי אלים, נותרה דינמית וחדשנית וגילמה את הרוח האנרכיסטית. ליבתו של האופוזיציה העממית היא הנוער, בעיקר מקרב העניים ומעמד הביניים, שבו נשים וקבוצות דתיות ואתניות שונות מגלמים תפקידים אקטיביים (ראו כאן וכאן). רבים מאקטיביסטים אלה נותרים לא מזוהים עם האידיאולוגיות הפוליטיות המסורתיות אך הם מונעים על ידי דאגה לחירות, לכבוד האדם וזכויות האדם הבסיסיות. מטרתם העיקרית נותרה הפלתו של המשטר, ולא פיתוח תוכניות גדולות לעתידה של סוריה.
צורת הארגון המהפכני העיקרית הייתה באמצעות התפתחותן של התנסיקיאט: מאות מועצות מקומיות שהוקמו בשכונות ועיירות ברחבי הארץ. כאן, פעילים מהפכנים עוסקים במגוון פעילויות, מתיעוד ודיווח על הפרות של זכויות האדם על ידי המשטר (וכמו כן יותר ויותר על ידי אלמנטים מהאופוזיציה) לארגון מחאות ומערכות אי-ציות אזרחי (כגון שביתות וסירוב לשלם חשבונות) ואיסוף ואספקת סיוע ומצרכים הומניטריים לאזורים הנמצאים תחת הפצצה או מצור. אין מודל יחיד בנמצא אך הן לעיתים קרובות פועלות כקבוצות אופקיות וחסרות מנהיגים, המורכבות מכל חלקי החברה. הן היו הבסיס של התנועה המהפכנית, ויצרו סולידריות בקרב האנשים, תחושה קהילתית ופעולה קולקטיבית. ראו כאן על המאמצים ביאברוד (פרבר בדמשק) להתארגן בהיעדר המדינה. כמה מועצות מקומיות בחרו נציגים כמו בכאפר נאבל, אידליב, היכן שוועדה של נציגים נבחרים הכינה חוקה משלהם (ראו כאן). אקטיביסטים צעירים מכאפר נאבל שומרים על תנועת המחאה הפופולרית בחיים וזכו לתהילה עולמית בשל שימושם בבאנרים צבעוניים וסאטיריים בהפגנות השבועיות (ראו כאן). הם גם עוסקים בפעילויות אזרחיות כמו מתן סיוע פסיכוסוציאלי לילדים ופורומי דיון למבוגרים בנושאים כמו אי-ציות אזרחי והתנגדות בלתי אלימה.
ברמת העיר והמחוז הוקמו מועצות מהפכניות – מאג'ליס ת'אוואר. הן לעיתים קרובות המבנה האדמיניסטרטיבי האזרחי העיקרי באזורים ששוחררו משליטת המדינה, כמו גם אזורים מסוימים שנותרו תחת שליטת המדינה. [6] הן מבטיחות את אספקתם של שירותים בסיסיים, מתאמות את הפעילויות של וועדות מקומיות ונמצאות בתיאום עם כוחות ההתנגדות העממית החמושה. ללא ספק ככל שהאספקה המדינית של שירותים נעלמה מאזורים מסוימים, והמצב ההומניטרי בהם הידרדר, הן גילמו תפקיד נחוץ יותר ויותר. אין מודל יחיד למועצות המקומיות, אך הן נוטות לצורה כלשהי של דמוקרטיה ייצוגית. כמה מהן הקימו מחלקות אדמיניסטרטיביות שונות לביצוע פונקציות שעד כה הוחזקו על ידי המדינה. כמה היו יותר מצליחות ואינקלוסיביות מאשר אחרות אשר התקשו לעקור את הביורוקרטיה של המשטר הישן או שסבלו ממריבות פנימיות. [7]
בזמן שבסיס הפעילות העיקרית הוא במידה רבה ברמה המקומית, ישנן מספר "קבוצות מטריה" שהוקמו לשם תיאום ורישות ברמת המחוז וברמה הלאומית. אלה כוללים את וועדות התיאום המקומיות (LCC), וועדות הפעולה הלאומיות (NAC), פדרציית וועדות התיאום של המהפכה הסורית (FCC), והוועדה הכללית של המהפכה הסורית (SRGC). אף אחת מהן לא מייצגת את מכלול הוועדות והמועצות המקומיות ויש להן מבנים ארגוניים שונים ורמות שונות של זיקה או חוסר-זיקה למפלגות פוליטית רשמיות. ראו כאן מפה אינטרקטיבית המציגה את הוועדות המתאמות ואת המועצות, וכן את פריחתן של יוזמות אזרחיות רבות נוספות בארץ שבה פעילות זו זכתה בעבר לדיכוי ברוטלי.
קיים איום משמעותי העומד בפני יוזמות אלו, מלבד הרדיפה של אקטיביסטים על ידי המשטר, היעדר משאבים, מתקפתה של המדינה על אזורים אזרחיים והתנאים הבטחוניים וההומניטריים אשר הולכים ומידרדרים. מספר מועצות מקומיות 'נחטפו' בידי כוחות ריאקציונים ואנטי-מהפכניים. כך למשל, באל-ראקה קבוצות מורדים לא מקומיות בעלות נטיה סלפית/טקפירית נטלו חלק ניכר מהכוח מהמועצה המקומית. כאשר הם ניסו לכפות חזון איסלאמי, שזר עבור כולם כמעט, תושבי ראגה החלו לקיים מחאות מתמשכות נגדם. בסרטון הזה מיוני 2013 אנשים מפגינים כנגד מעצרים של בני משפחה על ידי ג'בהט אל-נוסרא. הנשים צועקות "תתביישו! בגדתם בנו בשם האיסלאם". במהלך אוגוסט 2013 תושבי אל-ראקה הפגינו באופן כמעט יומיומי כנגד ארגון "המדינה האיסלאמית של עיראק והלבנט" (ISIS) ודרשו את שחרורם של מאות עצורים, חטופים ונעדרים. בדומה, באלפו מהפכנים פתחו במערכה בשם 'זה מספיק' הקוראת לשים סוף לפגיעות מצד המורדים ולמען אקאונטביליות. הפגנה זו מיוני 2013 נערכה אל מול בית הדין השרעי באלפו לאחר הריגתו של ילד שלכאורה העליב את הנביא מוחמד. המפגינים כאן קוראים להעמדתם לדין של הרוצחים וקוראים "וועדת השריעה נעשתה למודיעיון חיל האוויר!” (מודיעין חיל האוויר הוא זרוע הביטחון הברוטלית ביותר של משטר אסד.) גם באידליב אנשים הפגינו כנגד וועדת שריעה שהוקמה, כאן הם אומרים "אנו נגד המשטר, נגד הרג קיצוני ודיכוי" וקוראים לחזרתם של עורכי הדין המקצועיים (הרשות השופטת העצמאית) לבתי המשפט, במקום אנשי הדת.
עומאר עזיז לא זכה לראות את האתגרים, שלעיתים קרובות נראים כבלתי אפשריים, העומדים בפני המהפכנים בסוריה, או את ההצלחות והכישלונות של הניסיונות בהתארגנות עצמית מקומית. ב-20 בנובמבר 2012, הוא נעצר מביתו על ידי המוחבראת(השירות החשאי מטיל האימה). זמן קצר לפני מעצרו הוא אמר "אנו לא פחות מאשר העובדיםבקומונה הפריזאית: הם התנגדו במשך 70 ימים ואנו עודנו דוחפים הלאה וממשיכים לאחר שנה וחצי". [8] עזיז הוחזק בתא מעצר מודיעיני של 4 על 4 מטרים שנחלק עם 85 אנשים נוספים. סביר שזה הוסיף להידרדרות בבריאותו החלשה מלכתחילה. לאחר מכן הוא הועבר לכלא אידרא שבו הוא מת מסיבוכי לב בפברואר 2013, יום אחד לפני יום הולדתו ה-64. ייתכן ושמו של עומאר עזיז לעולם לא יהיה ידוע ברבים, אך הוא ראוי להכרה כדמות עכשווית מובילה בהתפתחות המחשבה והפרקטיקה האנרכיסטית. הניסיונות בהתארגנות מהפכנית עממית שהוא נתן להם השראה מעניקים תובנות להתארגנות אנרכיסטית למהפכות עתידיות ברחבי העולם.
"
המהפכה מופיעה בכל מקום שהמחשבה החפשית נגאלת מן האות המתה של הדוגמא, במקום שנֵניוס-החוקר מבטל את הסיסמאות הנושנות, במקום שרצון-האדם מגשים את עצמו בפעולה חפשית, ואנשי-האמת מתקוממים בפני כל תורה משעבדת, ומתאחדים, מתוך החלטה חפשית ובהתאם לנטיותיהם… על מנת לכבוש מחדש – בדרך של התאחדות ללא מנהיגים – את חלקם בחיים ולשם סיפוק צרכיהם המלא".
– אליזה רקלי
Unity • אחדות • الوحدة • Единство 