חוק וסמכות / פיוטר קרופוטקין

kropotkinפרק ראשון

"כשבורות שולטת בחברה וכאוס במחשבות האנשים, החוקים מתרבים, מצפים מחקיקה לעשות הכל, וכשכל חוק חדש הוא טעות חישובית, האנשים ממשיכים לדרוש מהחוק את מה שהם יכולים לדרוש רק מעצמם, מהחינוך של עצמם ומהמוסריות של עצמם”. לא מהפכן אמר את זה, ואפילו לא רפורמיסט. זה השופט דאלוי, מחבר אסופת החוקים הצרפתית שמוכרת בשם
“Repertoire de la Legislation”.
ועדיין, למרות שהמילים האלו נכתבו על-ידי אדם שהיה בעצמו מחוקק ומעריץ של החוק, הן מייצגות
כהלכה את המצב הלא-נורמאלי של חברתנו. להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

מדינת הלאום \ עבדוללה אג'לאן

מדינת הלאום במקורה נועדה כדי לרכז אליה את כל התהליכים החברתיים. על גיוון וריבוי דיעות צריך להילחם, גישה שהובילה להיטמעות ורצח עם. לא רק שזה מנצל את הרעיון של הפוטנציאל של תנועות פועלים בחברה וכובש את המוחות של האנשים בשמו של הקפיטליזם. היא גם מטמיעה סוגים שונים של רעיונות רוחניים ואינטלקטואלים ותרבויות במטרה לשמור על קיומה. מטרתה ליצור תרבות לאומית אחת, זהות לאומית אחת, וקהילה דתית מאוחדת אחת. על כן היא גם אוכפת אזרחות הגמונית. מושג האזרחות נוצר כתוצאה מהחיפוש אחר הגמוניה כזאת. האזרחות המודרנית היא דבר זולת המעבר מעבדות פרטית לעבדות ממוסדת מדינית. הקפיטליזם לא יכול להפיק רווחים בהיעדר צבאות עבדים מודרניים כאלה. החברה הלאומית ההגמונית היא החברה המלאכותית ביותר שאי פעם התקיימה והיא תוצאה של "פרויקט הנדסה חברתית". המטרות האלה בדרך כלל 50013מתגשמות דרך שימוש בכוח או דרך תמריצים פיננסים ופעמים רבות גרמו להשמדה פיזית של מיעוטים, תרבויות, או שפות או היטמעות כפויה. ההיסטוריה של שתי העשורים האחרונים מלאה בדוגמאות שממחישים את הנסיונות האלימים ליצור אומה שתואמת למציאות הדימיונית של מדינת הלאום.
פעמים רבות נטען שלמדינת הלאום אכפת מגורלם של האנשים הפשוטים. זה לא נכון. למעשה, היא המושלת הלאומית של המערכת הקפיטליסטית העולמית, הצמיתה של המודרניות הקפיטליסטית שסבוכה במבנה הדומיננטי של ההון עמוק יותר ממה שאנו נוטים לחשוב: מדובר בקולוניה של ההון. בניגוד לכמה לאומנית מדינת הלאום מציגה את עצמה, הכל משרת אותה מטרה: התהליך הקפיטליסטי של ניצול. אין שום הסבר אחר לחלוקת המלחמות הנוראית של המודרניות הקפיטליסטית. על כן מדינת הלאום אינה עם האנשים הפשוטים- היא האויבת של האנשים.

מחאה עממית בארמניה

1-Заглавная
כבר יותר מחודש מתרחשת מחאה עממית בארמניה. בעיקר בעיר הבירה ירבאן. בנסיון לשפוך אור על המתרחש אנו מביאים לכם תרגום לעברית של ראיון אשר נערך על ידי אתר רוסי עם קבוצה של פעילי שמאל אנטי-סמכותני המשתתפים במחאה בירבאן. הראיון נערך לפני שלושה ימים. קישור: http://openleft.ru/?p=6456

הבהרות:
* הנושא האנטי קולוניאלי – הכוונה להתנגדות למדיניות הקולוניאלית של רוסיה בארמניה. בין היתר רוסיה מחזיקה בסיסים צבאים בארמניה ומשפיעה על כלכלתה.

* הצברה – שליטה ציבורית דמוקרטית על אמצעי היצור.

שאלה:
רוב העוקבים ברוסיה – גם הליברליים שביניהם וגם כאלה הפרו-קרמלין – תופסים את המתרחש בירבאן במסגרת המוכרת של ״מיידן״ מתמשך (המחאה האוקראינית), כלומר, מחאה בה ככלל אין משמעות לדרישות קונקרטיות או כהתרחשות שהיא חלק מההגיון הגיאופוליטי הכללי של עימות בין רוסיה למערב. האם זה נכון?

תשובה:
זה התחיל כמחאה חברתית. היה תכנון לעלות את תעריפי החשמל ב40 אחוז, בזמן שברשימת ההוצאות של רשתות החשמל הארמניות, שהיוו הגורם לחוב שהצטבר, בהוצאות אלה היו כלולות תשלומים עבור שכירות רכבי יוקרה להנהלה, בזבוזים אבסורדיים על פרסומות ושירותים משפטיים. הדבר עורר אי נחת המוני וב20 במאי אנשים יצאו לרחובות בדרישה לא לאפשר העלאת מחירי החשמל. למרות זאת, ב17 ביולי החליטה הוועדה לשירותים ציבוריים לעלות את המחיר, אמנם לא ב40 אחוז, אלא ב16.7 אחוז. האנשים בזמן הזה כבר הספיקו להתארגן באופן אצמעי במידה מספקת כדי לדחות את התנאים האלה ולהמשיך לדרוש הקפאה של תעריפי החשמל.

לאחר דיכוי אלים של ההפגנה ב23 ביוני המחאה החלה לקבל אופי פוליטי. באותו ערב כעשרת אלפים אנשים יצאו לרחובות. ברגע ההוא זו כבר הייתה מחאה לא רק נגד גזל ושחיתות (וביטול העלאת מחירי החשמל), אלא גם נגד אלימות משטרתית והפקרות שלטונית. כל הזמן הזה הנושאים של הסכמי המכס, או האיחוד האירופי, או הבסיסים הצבאים הרוסים בכלל לא עלו. לא היו הודעות רשמיות או סיסמאות אשר ישירות או בעקיפין העלו את הנושאים האלה. הסיסמא שערוצי התקשורת הרוסיים מצוטטים בהתלהבות ״אנחנו הבעלים של ארצינו״ מזמן הפכה לסיסמא מסורתית בפעולות של האופוזיציה – הסיסמא מופנית לשלטונות ארמניה ולא לרוסיה.

אפשר להבין לגמרי את העניין שמתעורר בציבור ברוסיה, הן הליברלי והן הפרו-קרמלין. הרושם הוא שהמתרחש בארמניה לא מעניין אף אחד אלא אם כן ניתן לנצל אותו לאינטרסים פוליטיים. אם זאת, תשומת הלב מצד התקשורת המערבית יצרה תגובה מתגוננת אצל המוחים. נוצר רצון לעשות כל שאפשר כדי ״להיות מובן נכון״ (מה ששיחק לידיו של השלטון המקומי). כל ביטוי אנטי-רוסי מושתק עכשיו וזה נכון גם לגבי ביטוים פרו-אירופיים. והתוצאה היא שכל נושא גיאופוליטי, שגם ככה היה מוחלש, איבד כל סיכוי להכנס לסדר היום של המחאה.

שאלה:
האם תוכלו לתאר את הרכב המחאה?

תשובה:
המחאה היא בעלת אופי המוני. באים הרבה אנשים מערים אחרות בארמניה. הפגנות מקבילות התרחשו בערים גיורמה, ואנאדזורה, סיסיאנה. במחאה מיוצגות קבוצות עם תפיסות פוליטיות מגוונות: מימנים שמרנים עד מיעוט אנרכו-קומיניסטים ופמיניסטיות. הימנים עדיין מהווים רוב ברור. בקבוצה המתאמת ישנם חברי מפלגה ימנית קיצונית ״אייזן״ ושל תנועה פוליטית ״אסיפה מכוננת״. בעיקרון, אין בארמניה נסיון בארגון אנטי-סמכותני של מחאה המונית, לכן, בין היתר, לא הייתה התנגדות או התמרמרות מהשיטות שלהם.

לא ניתן להגיד שהקבוצה המארגנת שולטת בכל מהלכי המחאה. היא מתעסקת בעיקר בתקשורת עם המשטרה ועיתונאים. אם כי לא חסרות להם אמביציות. הם מארגנים מדי פעם משהו בסגנון ״דיון ציבורי״, שבמהלכו הם מודיעים על ההצעות שלהם בעזרת מערכת הגברה ותוך שימוש בקבוצת תומכים יוצרים רושם של הסכמה. למרות שלפעמים האנשים מצליחים להביע את אי הסכמתם בצעקות או בפעולה.

שאלה:
איך, נכון לעכשיו, מתפתחים הדיונים בקשר לאסטרטגיה של התנועה – להמשיך ללחוץ על הממשלה לבצע את הדרישות או לא לשאת ולתת עם הממשלה יותר?

תשובה:
גם להתעקש על ביצוע הדרישות על ידי הממשלה וגם לא לשאת ולתת עם הממשלה הזאת יותר. סגן מפקד המשטרה ומפקד המשטרה בירבאן הציע כמה פעמים למוחים ליצור משלחת נציגים למשא ומתן עם הנשיא. כל פעם ההצעה הזאת נדחתה על ידי המוחים. הלך הרוח הוא כזה שאין על מה לדון: או שהמחאה נמשכת או שהנשיא מודיע בשידור חי על החלטה לא לעלות את מחירי החשמל.

שאלה:
איזה תפקיד משחק השמאל בתנועה? עד כמה עמדתכם בולטת ונענית?

תשובה:
באחת מהפעולות (19 ביוני) היה נסיון ליצור בלוק אנרכיסטי אוטונומי, חילקנו פליירים עם הצהרה. באותו יום כמה מהאנשים בקבוצה שלנו עוכבו על יד שוטרים על אזרחי מחוץ לשטח כיכר החירות, שבה נערכה העצרת (חוץ מזה לא עוכבו אנשים עד 22 ביוני). כל הדגלים שלנו הוחרמו.

המשטרה ניסתה בכל מיני דרכים להתסיס את המוחים נגד איזשהם אנרכיסטים, אשר כאילו מנסים להוליך את המחאה מחוץ ל״גבולות החוק״. כמה פעמים סגן מפקד המשטרה וו.אוסיפיאן הזהיר מפרובוקציות אפשריות של אנרכיסטים. למרות כל זה הצלחנו למשוך איזושהי תשומת לב בשטח ולהפיץ את עמדתינו לגבי ההצברה של רשת החשמל הארמנית.

פעולות סולידריות התרחשו בקייב, באקו, טביליסי ואיסטמבול אשר אורגנו על ידי קבוצות שמאל מקומיות. זה היה מקרה חסר תקדים בשבילינו של סולידריות בינלאומית.

על סדר היום שלנו עכשיו זה דמוקרטיזציה של המחאה, תעמולה מלמטה והרחבת רשימת הדרישות: נושא אנטי-קולוניאלי והצברה של רשת החשמל.

תורגם: גבי ויינרוט

ראיון עם פעיל ארגון "אחדות", אלי רוזן

ראיון עם מדען חוקר, אנרכיסט ופעיל ארגון "אחדות", אלי רוזן לערוץ RT network הידוע, בנושא הכיבוש והטבח בעזה ומכתב סרבניות וסרבני המילואים.

על מצעים מהפכניים ורפורמיסטיים \ אלכסנדר וולודרסקי

reformism

אנחנו חיים בצריף מלוכלך ומסריח עם פשפשים, אוכלים שפכים וכל יום מכים בנו באמצעות שוט.

גם מהפכן וגם רפורמיסט באותה מידה רוצים לשנות את סדר הדברים הזה, אך בוחרים באסטרטגיות שונות. מהפכן ינסה להרוס את הצריף, לחנוק את השומר עם השוט שלו ולשרוף את שחקים המאוכלסים בחרקים על מנת בעתיד לבנות משהו הגון יותר. מתישהו.

רפורמיסט ישתדל להיכנס למשא ומתן עם השומר באמצעות שקרים, חנופה או איומים כדי ששפכים יהיו יותר עשירים בקלוריות, הכאות באמצעות שוט יתבצעו מקסימום חמישה פעמים ביום, והמיטות הישנות עם פשפשים יוחלפו בחדשות. זה אולי נשמע לא מספיק הרואי, אך צעדים כאלה יכולים להציל לא מעט אנשים.

הבעיה היא שתחת המסווה של "רפורמות" לתושבי הצריף לעתים מנסים למכור משהו אחר לגמרי. הצריף באופן קבוע נצבע בצבעים שונים. את השפכים מעבירים משוקת אחד לשוקת אחר ומדביקים לזה איזשהו שם לועזי יפה. לפשפשים נותנים שמות ומלמדים אותם לקפוץ לפי פקודה. ידית של השוט שבו משתמש השומר מקשטים בציורים, ולפני כל מכה הוא מצטט במקור פילוסופים של עידן הנאורות.

אם מהפכן עד נקודה מסוימת יכול ללכת באותה דרך עם רפורמיסטים מסוג ראשון (בן אדם שבע ובריא מתקומם יותר בקלות, מאשר מוכה ומת מתשישות), הרי את הרפורמיסטים מסוג שני צריך לסלק: אין מהם שום תועלת, ונזק כן נגרם. בגלל הפעילות הנמרצת שלהם כל תושבי הצריף במקום להילחם למען שיפור החיים שלהם (באופן קיצוני או מתון) עוסקים באילוף פשפשים ומתפעלים מאוצר מילים של שומר חדש. הבעיה היא ש"ספוילרים" למדו טוב מאוד לחקות את הרפורמיסטים מסוג ראשון. הם בביטחון רב מסבירים כי צריף אדום יותר חם, מאשר צריף אפור, שעקיצת פשפש מאולף מגרדת ב-70% פחות ורמת ההשכלה של השומר אמורה לרכך את הכאב הנגרם כתוצאה ממכה. ורבים מאמינים להם.

לכן כל פעם שאתם קוראים מצע פוליטי כלשהו או שומעים סיסמה, תנסו לנתח באופן לוגי. איך בדיוק הצעדים המוצעים ישנו את חייכם וחיי שאר האזרחים. ניתן להגיע למסקנות מאוד מעניינות ובלתי צפויות.

 מרוסית: מיכאל אוריצקי

עמדת הארגון ביחס למאבק הפלסטיני

banksy-graffiti-street-art-palestine3בחסות הכוחות האימפריאליסטיים ובשירותם השתלט מפעל ההתנחלות הציוני על פלסטין, דחק וממשיך במאמציו לדחוק את המוני התושבים המקומיים אל מחוץ לאזור שבשליטתו, או לכל הפחות, לרכזם במובלעות מצומצמות.

חלק מן הפלסטינים שרדו את המאמצים לסלקם, והיו לאזרחי/ות ישראל – מופלים לפי חוק ונוהג. מדינת ישראל ממשיכה במאמצים לנשלם; לאחרונה מתרכזים מאמצים אלו ב'תכנית פראוור' בנגב, המעלה את זיכרונות מהלך 'ייהוד הגליל' בשנות ה-70', ויום האדמה. חלק אחר מן הפלסטינים, בשטחים שנכבשו במלחמת 1967, נמצאים ברובם תחת שלטון צבאי, אשר חופש-הפעולה הניתן לו לדחקם או לרכזם בגושים גדול בהרבה מאשר בשטחי הריבונות הישראלית. בנוסף להשתלטות ההדרגתית על רוב אדמתם, ישראל מגבילה את הפלסטינים בפיתוח הכלכלי האישי והקיבוצי, מונעת מהם חופש תנועה, אסיפה, וביטוי ומדכאת בדרכים מגוונות את התנגדותם להמשך תהליך ההתנחלות והכיבוש. עם זאת, יש לציין כי לא מתקיימות בפלסטין שתי כלכלות נפרדות: הפלסטינים בשטחי 1948 משולבים לחלוטין במשק הישראלי – כעובדים שכירים מופלים לרעה, וכתושבי יישובים הסובלים מתת-פיתוח; וחלק ניכר מהפלסטינים תושבי הגדה המערבית עובדים כשכירים של בעלי עסקים ישראליים, או במיזמים עסקיים מקומיים אשר מוכרים לשוק הישראלי – אם במפעל ההתנחלות בגדה המערבית, או אם בשטחים שבריבונות ישראל הרשמית.

רוב הפלסטינים שגורשו אל מחוץ לארץ וצאצאיהם, וגם רבים מאלו ששרדו את גלי הדחיקה והגירוש, חיים כפליטים או כעקורים פנימיים – הן בשטחי כיבוש 1948, הן בשטחי כיבוש 1967 והן בארצות השכנות.
הפלסטינים מתנגדים לאורך השנים לדחיקתם, דיכויים וניצולם. במקומות הימצאם השונים מוצאת ההתנגדות את ביטויה בדרכים שונות: חלקן הפגנתיות, חלקן סמליות, חלקן פעולות ישירות; חלקן מזוינות, חלקן בלתי-אלימות, חלקן אלימות בלתי-מזוינות; רובן ללא שיתוף-פעולה עם ישראלים המתנגדים למדיניות הציונית, אך חלקן ביחד עם פעילים כאלו. למרבה הצער, התנגדותם של המוני העמלים הפלסטינים לאורך השנים, לגווניה, הצליחה בעיקר לעכב ולצמצם את תהליכי ההשתלטות, אך לא הצליחה ככלל להחזיר את הגלגל אחורנית.

איננו שותפים לאשליה של חלקים בציבור העמלים הפלסטינים והישראלים, כי במצב העגום בו אנו נתונים יש לקבל את 'פתרון שתי המדינות'. חלוקת פלסטין לשתי מדינות מקודמת מזה כמאה שנים על-ידי המעצמות – בריטניה, צרפת, ארה"ב, ברה"מ ואחרות. זוהי חלק ממעורבותן הכללית באזור, אשר דנה אותו לדרך ללא-מוצא, למשטרים רודניים, לעוינות וללחימה בין-עדתית ובין-דתית, ללא ההתפתחות הכלכלית והפוליטית לה כמהים תושביו. הקמת מדינה פלסטינית, בין אם יוקצו לה 15% או 25% משטחי פלסטין המנדטורית, לא תפתור את בעיות היסוד השוררות בארץ, וודאי שלא תביא 'קץ לסכסוך': לכל היותר יהיה בכך הסדר פשרה בין העלית הקפיטליסטית הישראלית למשטר משתף-הפעולה ברשות הפלסטינית; הסוכנים המקומיים יקבלו לידיהם את הסמכות לדיכוי ולניצול הישיר של התושבים, לטובתם ולטובת האינטרס הזר.

נכון הדבר, כי נסיגה ישראלית משטחי 1967 תבלום את תהליכי הנישול והדיכוי הישירים של הפלסטינים שם בידי הכוחות המזוינים של ישראל. היא צפויה לצמצם את החיכוך וההתנגשויות בין תושבי הגדה והרצועה לבין כוחות הצבא והמתנחלים, ואת המתקפות הצבאיות הישראליות, אשר מציתות בלב כל אש של שנאה, ומחזקות גם את הלאומנות – אצל כובשים ונכבשים כאחד. ונסיגה כזו אף עשויה לאפשר חזרה מצומצמת של פליטים לתחומי המדינה הפלסטינית.

מצד שני, הסכם על הקמת מדינה פלסטינית כזו יזכה את מדינת ישראל בלגיטימציה בין לאומית לכיבושי מלחמת 1948 ול'נכבה' – נישולם, עקירתם וגירושם של מאות אלפים (כיום מיליונים). הסכם כזה גם יחזק את ההפרדה הפוליטית והכלכלית בין שני חלקי הארץ, אשר בשניהם יושבים פלסטינים, ואת ההפרדה בין האוכלוסייה העברית והערבית. הדבר יקשה על המאבק למען הכרעה צודקת בעימות המתמשך עם התנועה הציונית – ממנו סובלים בעיקר העמלים הפלסטינים, אך גם העמלים העברים בתחומי מדינת ישראל, באופנים שונים. וכל עוד לא שבו הפליטים, כל עוד לא הוחזרה גזלתם; כל עוד שורד המשטר הישראלי, הלאומי-הציוני, המדיר, המפלה והמדכא את נתיניו ואזרחיו הפלסטינים – לא יגיע 'הקץ לסכסוך'.
חלקים אחרים בציבור העמלים, בעיקר בקרב הפלסטינים, דוגלים בהקמת מדינה דמוקרטית אחת לכל תושבי פלסטין-ישראל.

מדינה דמוקרטית אחת, לו קמה, יכולה הייתה לאפשר שיוויון אזרחי למי שיהיו אזרחיה, וקץ לאפליה הממוסדת הרשמית נגד הפלסטינים. ייתכן מאוד שהייתה מאפשרת שיבה של הפליטים. כמו-כן, כינון מדינה כזו היה מצריך פירוק של מדינת ישראל ושל הרשות הפלסטינית, בניגוד למטרות המעצמות האימפריאליסטיות; כך, מצע כזה מבוסס על מידה של תקווה, ולא ייאוש והשלמה עם הסדר הפוליטי הקיים.

אך מדובר בתקווה תועת-דרך, כי כל עוד לא הובסה העילית הקפיטליסטית-הציונית השלטת של מדינת ישראל, המדינה האחת שעל הפרק היא רק זאת שכבר קיימת למעשה. אפילו יצלח הניסיון להקים מדינה דמוקרטית כזו, אין לשכוח כי מדינות בכלל, ומדינות דמוקרטיות בפרט, הנן צורות פוליטיות המוקמות ומתוחזקות על-ידי מעמדות מיעוט שליטים, לתחזוק מערכות יחסים חברתיים שהנן דכאניות ונצלניות. אופי הדיכוי והניצול משתנה ומשתכלל במדינות מפותחות יותר, אך יסוד זה לא נעלם ולו לרגע. במדינה כזאת
העמלים הפלסטינים והעברים יכולים לצפות לחיות בחברה כדוגמת דרום-אפריקה, בה מיעוט קטן של בעלי-הון לבנים ושותפיהם הזוטרים הלא לבנים מחזיק ברוב אמצעי הייצור והאדמות, ותאגידים רב-לאומיים נהנים מחופש פעולה רחב.

אנו מצטרפים למסקנה אשר קודמים לנו במאבק כבר הסיקו: תבוסת המעמד השליט הקפיטליסטי-הציוני, ומפעל ההתנחלות והנישול שלו, מצריכה מהפכה חברתית עמוקה, שינוי ביחסי הייצור ויתר היחסים היסודיים בחברה, ולא מהפכה פוליטית גרידא. סביר אף להניח, שמהפכה כזו תתאפשר רק בקנה-מידה אזורי, בכמה ארצות סובבות גם-יחד, ולא בפלסטין-ישראל בנפרד וכשלעצמה. רק שינוי שכזה יאפשר בניין חברה בלתי-סמכותנית, חפה מניצול; בה אכן ישררו חופש שיוויון ואחווה; בה תפוג האיבה הלאומנית שהצטברה.

יחד עם האמור לעיל, נאמר גם את המובן מאליו: אנו ניאבק, כארגון וכפרטים, יחד עם הפלסטינים תושבי הגדה ועם פעילים ישראלים ואחרים במאבק היומיומי נגד כל היבטי הכיבוש והדיכוי בשטחי כיבוש 1967; נתמוך ונשתף פעולה כמיטב יכולתנו עם מאבק תושבי עזה מול התוקפנות הישראלית והמצור הישראלי-מצרי; ונפעל בתוך גבולות 1948 נגד ההפליה, הדיכוי והנישול של העמלים הפלסטינים בעלי האזרחות הישראלית.

חברי ארגון "אחדות"
התקבל ב – 25.04.2014

אודות האירועים באוקראינה

Read in English

Читайте по русски

1555318_742039732487881_460370728_n

אוקראינה חווה בימים אלה התקוממות עממית, נגד משטרה אשר הולך ונעשה מדכא. בכלי התקשורת הממסדיים מוצגת לעתים התפיסה, כאילו מדובר בעימות בין שני המחנות הפוליטיים המדינתיים: הקואליציה, בראשות הנשיא ינוקוביץ', אשר נסוגה מהסכם סחר עם האיחוד האירופי, ומפתחת יחסי קרבה והסתפחות של אוקראינה לרוסיה; והאופוזיציה הלאומנית הקטנה יותר, בראשות המפלגות שכינויין 'מהלומה', 'מולדת' ו'חירות', המתנגדת לכך ומבקשת לכוון את אוקראינה להסתפחות לאיחוד האירופי.

לא כך הם פני הדברים. האופוזיציה הלאומנית מנסה 'לרכב' על גל מחאה עממית, אשר פרץ בשל צעדי המדינה האוקראינית. ב-16 בינואר חוקקה אוקראינה סדרת חוקים המצרים את המרחב המוגבל להתארגנות וביטוי תחת משטר דמוקרטי: הפללת מחאה ציבורית ללא אישור; הסרת רסנים מנהליים לנקיטת הליכים משפטיים נגד נתינים; הקלה על ניהול הליכים פליליים בהיעדר הנאשם; הפללה של 'אחריות' להתרחשות בידי אחרים של מעשים 'קיצוניים' והפרה של הסדר הציבורי, כולל קנסות מנהליים; ועוד. צירוף חוקים אלו, ואופן יישומם הצפוי, יהפכו את אוקראינה למדינה חצי-טוטליטארית.

ההמונים, כאמור, יצאו אל הרחובות. מאות אלפים מתקוממים ומתקוממות, מפגינים ומפגינות בעיר קייב, ומספרים גדולים דומים בכל שטחי אוקראינה. מדינת אוקראינה מפעילה דיכוי הולך ומתגבר של האוכלוסיה, באמצעות משטרת הבטחון 'בֶּרְקוּת'. משרד הפנים פרסם צו המתיר ירי בכוונה להרוג; והחל שימוש בקליעים חיים, עם ובלי ציפוי גומי, ובאש צלפים, נגד המתקוממים.

אנו מבחינים בדאגה אף בכך, שבקרב המצדדים בממשל ובמשטרת הבטחון, כמו גם בקרב הלאומנים, ניכרים גילויים רחבים של גזענות ובפרט אנטישמיות. ישנם אף דיווחים על מתקפות אלימות אנטישמיות. לא למותר לציין, שמפלגת 'חירות' ידועה בהתבטאויותיה האנטישמיות הגסות, ושמה המקורה הוא 'המפלגה הסוציאל-נציונליסטית אוקראינה'. כן נפוצו דיווחים על מקרים בהם חטפו אנשי ה'ברקוּת' מתקוממים פצועים ממיטותיהם בבתי-החולים; ועל גופות שנתגלו לאחר שעברו עינויים טרם המוות.

רוב המתקוממים/ות אינם/ן תומכי הימין; רובם מונעים מן ההתנגדות לצעדי הדיכוי של המדינה – בית-הנבחרים, כוחות הבטחון וממשל ינוקוביץ', כולם. אנו שותפים להשקפת רבים, כי כוחות הימין אינם אלא 'סוסים טרויאניים' של ממשל ינוקוביץ', וכי פסגת שאיפתם היא להחליף את הממשלה, לתפוס משרות ועמדות במנגנוני הבטחון – ולא להחליש את כוח הדיכוי הממלכתי.

אנו מחזקים את ידי המתקוממים/ות, וקוראים:

  • להצטרפות רחבה להתקוממות העממית – בהיבדלות ברורה מכוחות הימין.

  • לקיום תהליכי חשיבה ופיתוח תודעה פוליטית, באסיפות עממיות ובכל פורום אחר, אשר תאפשר להתעלות מעל ברירת-השווא בין הכוחות המדינתיים השונים.

  • להתארגנות להגנה קיבוצית, הן מפני כוחות הבטחון הפורעים באוכלוסיה, הן מפני הכנופיות האנטישמיות והגזעניות המסכנות את קבוצות המיעוט באוכלוסיה.

  • להתארגנות חיילי-השורה בצבא אוקראינה לעריקה המונית לשורות המתקוממים, פן תנסה המדינה להפעיל את צבאה להבטחת דיכוי ההתקוממות.

  • לשידוד מערכות חברתי כללי באוקראינה, לשיקום ההרס וההתדרדרות הקשה במצב החומרי בעשורים האחרונים, לקראת מהפכה אנרכיסטית בכלל היבטי החיים החברתיים.

  • להעלאת המודעות בארצות אחרות למצב באוקראינה ולפעילות תמיכה בהתקוממות מחוץ לאוקראינה.

ההמונים באוקראינה מצטרפים להתקוממויות עממיות אחרות בשנים האחרונות, אשר מבקשות לפרוק את עולם של משטרים דכאניים. כך קמו על מדכאיהם גם עמים במזרח הערבי: אנשי תוניס, מצרים, תימן, סוריה ועוד. חלק מהתקוממויות אלה לא הגיעו לתוצאות המקוות, הוסטו ממסלולן הראוי או דוכאו באכזריות והתדרדרו לכדי מלחמת אזרחים עקובה מדם. כשם שאנו מחזקים את ידי ההמונים האוקראיניים, כך אנו מקווים כי גם העמים הערביים יצליחו לצלוח את המיצר החשוך – לעבר עתיד חופשי ממדינות דכאניות מקומיות ומשליטה עקיפה של האימפריאליזם הקפיטליסטי.

אחדות – ארגון אנרכו-קומוניסטי; פלסטין/ישראל, 25 בינואר 2014.