מרקסיזם, חירות והמדינה / מיכאיל באקונין

פרק ראשון – הקדמה

אני דורש נחוש של האמת, ואף יותר מכך, אויב מר של הפנטזיות שמקדמת "מפלגת הסדר"¹, נציגה הראשית של השחיתויות, הדתיות, המטה–פיסיות, הפוליטיות, המשפטיות, הכלכליות והחברתיות, מעבר עד להווה, במטרה לשעבד ולהתאכזר בעולם; אני מעריץ מושבע של חירות; אני מחשיב את החירות כמצב היחיד בו חוכמה, כבוד ואושר אנושי יכולים להתפתח; ואין בכוונתי ל"חירות" רשמית, כזו שנמדדת, מורשת ברישיונות, נמדדת ומנוהלת על–ידי המדינה, שקר וכזב שמייצגים את הפריווילגיות של המעטים שנחות על חשבון עבדות כל השאר; גם אין בכוונתי לחירות האינדיוידואלית, האנוכית והאכזרית, זו שמקודמת במרמה על–ידי חסידי רוסו² וכל שאר הזרמים של הליברליזם הבורגני אשר מחשיבים את הזכויות של הפרט כמוגבלות על–ידי זכויות המדינה, ולכן הכרחי להסיק מכך שהתוצאה תהיה ביטול מוחלט של זכויות הפרט.

האל והמדינה, חלק שני / מיכאיל באקונין

ציינתי את הסיבה העיקרית לריבונות שהמוסדות הדתיים ורעיונותיהם מפגינים אף–כיום כלפי ההמונים. נטיות מיסטיות אלו לא מציינות באדם איזו סטייה של המחשבה כמו שהן מציינות חוסר סיפוק תהומי. הן המחאה האינסנקטיבית ומלאת התשוקה של האדם כנגד הנדושות, האומללות והצרות של החיים האומללים. לחולי הזה, וכבר אמרתי את זה, יש רק תרופה אחת – מהפכה חברתית.

בינתיים, התאמצתי להראות את הסיבות האחראיות לתולדה והתפחות ההיסטורית של ההזיות הדתיות בתודעה האנושית. כאן מטרתי לטפל בשאלה של קיום האל, או של המקור האלוהי של העולם ושל האדם, רק מהגישה של התפקיד המוסרי והחברתי שלה, ואומר רק מספר מילים כדי להסביר טוב יותר את דרך החשיבה שלי, בנוגע לבסיס התאורטי של האמונה הזו.

כל הדתות, והאלוהויות שלהן, חצאי האלים, הנביאים, המשיחים והקדושים שלהן, נוצרו על ידי הדמיון התמים של האנושות, שלא השיגו את ההתפתחות והבעלות המלאות על כישוריהם. כתוצאה מכך, גן העדן הדתי אינו אלא אשליה בה האדם, מרומם בידי הבורות והאמונה, מגלה את בבואתו, אך מוגדלת והפוכה – כלומר, מקודשת. ההיסטוריה של הדת, של הלידה וההיחלשות של אלים שבאו אלו אחר אלו באמונה האנושית, היא שום דבר מלבד ההתפתחות של התודעה והאינטיליגנציה הקולקטיבית של המין האנושי.

האל והמדינה, חלק ראשון / מיכאיל באקונין

מי צודק? האידיאליסטים או המטריאליסטים? משהוצגה השאלה בצורה זו – תשובתה ברורה. אכן, עובדות קודמות לאידיאלים; אכן, האידיאל, כפי שציין פרודון, הוא כמו פרח, ששורשיו מצויים בתנאים החומריים של הקיום. אכן, כל ההיסטוריה האנושית, האינטלקטואלית והמוסרית, הפוליטית והחברתית היא לא יותר משיקוף של ההיסטוריה הכלכלית.

כל הענפים של המדע המודרני, האמיתי וחסר הפניות, מנצחים ע"י הכרזת אמת גדולה, בסיסית והחלטית זו: העולם החברתי, ז"א, העולם האנושי – או בקצרה, האנושיות – אינה אלא ההתפתחות הנעלה האחרונה, לפחות על הכוכב הזה וככל הידוע לנו, היא (האנושיות) הביטוי הגבוה ביותר של עולם החי. כמו שלכל התפתחות בהכרח יש תגובת נגד, כך בו זמנית ובאופן בלתי נמנע האנושות היא מיסודה הכוח המכוּון וההדרגתי שסותר את האלמנט החייתי באנושות; וזה בדיוק בעקבות תגובת נגד זו, שהגיונית כמו שהיא טבעית, והגיונית רק בגלל שהיא טבעית – לוגית והיסטורית כאחת, בלתי ניתנת למניעה כמו ההתפתחות וההבנה של כל חוקי הטבע – שמכוננת ויוצרת את האידיאל, העולם של האמונות האינטלקטואליות והמוסריות, רעיונות.
אכן, ההורים הקדמונים הראשונים שלנו, האדמים והחוות שלנו, היו, אם לא גורילות, מאוד קרובים לגורילות, אומניבורים¹, חיות אינטלגנטיות ופראיות, ניחנו ברמה גבוהה יותר (משאר המינים) של שתי יכולות בעלות ערך – הכוח לחשוב והרצון למרוד.

כל מדינה…

"כל מדינה.. חייבת לשאוף שתיהפך למדינה החזקה ביותר, שאם לא כן תהיה צפויה לחורבן. עליה לבלוע את זולתה כדי שלא תיבלע היא, להיות כובשת כדי שלא תהיה כבושה, לשעבד כדי שלא להיות משועבדת – שכן שתי מעצמות ..אי אפשר להן שיהיו קיימות יחדיו בלי להחריב זו את זו. המדינה היא אפוא שלילתה המובהקת ביותר של האנושיות.. היא מפוגגת את הסולידריות האוניברסלית של כל בני האדם על פני האדמה., ואין היא מלכדת את קצתם אלא כדי להביא כליה, כיבוש ושיעבוד על כל השאר"

– מיכאיל אלכסנדרוביץ' באקונין