אחדות – ארבע שנות פעילות

 1505985_718138581544663_1641890184_nהיום אנו מציינות/ים ארבע שנות פעילות לארגון "אחדות". הארגון שהוקם על ידי מספר א/נשים באזור המרכז ב2010, התגבש וגדל באופן משמעותי במהלך השנים שעברו. האנרכיסטים/ות ברחבי הארץ שחשו כי הן/ם בודדים/ות בתפיסתן/ם המהפכנית – גילו כי אינן/ם לבד, והחלו להתאחד כדי להוות גורם משמעותי בנוף המקומי. עוד ועוד פעילות/ים מערים שונות ברחבי הארץ מגלות/ים האחד/ת על השני/ה, ומקימות/ים תאים נוספים של "אחדות". הפעילות/ים ממשיכות/ים להילחם, שכם אל שכם, בסולידריות, עם אוכלוסיות מוחלשות, מדוכאות ומנושלות ברחבי הארץ. הפעילים/ות ממשיכים/ות להיאבק למען הגשמת החזון האנרכיסטי, למען שינוי חברתי מהפכני, ולמען פירוק המנגנונים והמבנים המדכאים, המנצלים והפוגעים בכל איש/ה ברחבי הארץ וברחבי העולם הקפיטליסטי. פעילות/י הארגון הפדרטיבי המתרחב ממשיכים/ות ועוד תמשכנה לאתגר את מוסדות המדינה וההון,עד לנפילת משטר הדיכוי הקפיטליסטי-מדינתי-היררכי, והגשמת הסוציאליזם החירותני, ביצירת חברה צודקת,חירותנית, שיוויונית וסולידרית.

חברי וחברות הארגון

מהפכה חברתית וארגון מהפכני: האלטרנטיבה הפוראיסטית (FORAist).

logo 110.cdrמאת ואדים גרייבסקי מKRAS-IWA – על השיטה הפוראיסטית של התארגנות מהפכנית.
תרגמה מאנגלית: א. גלבר
————-

הארגון אינו מטרה בפני עצמו, אלא רק אמצעי  להשגה מוצלחת של מטרות שנקבעו מראש –  אמיתה אנרכיסטית ישנה.

אנחנו קומוניסטים. אבל לא בצורה הוולגרית והמעוותת שצצה לנגד עינינו תמיד מדפי העיתונות, ערוצי הטלוויזיה והרדיו  ("המשטר הקומוניסטי", "המדינה הקומוניסטית", "המפלגה הקומוניסטית" ועוד). הקומוניזם האמיתי הוא אנרכיסטי, חסר מדינה, נטול סמכות, חופשי וחירותני. רק לפני כמאה שנה בסך הכול, כשהתייחסו לקומוניסטים, היית יכול להיות בטוח בסבירות של כמעט 100% שהכוונה הייתה לאנרכיסטים. רק בשנת 1917 הבולשביקים חטפו את המושג, עיוותו את משמעותו והפכו אותו לבדיחה הגדולה של העולם כולו. אנחנו קומוניסטים במובן הישן הזה, שעדיין לא נגנב: במובן של הקומונה וההתאגדות החופשית. כשאנשים בעלי עניין מחליטים יחדיו ובצורה משותפת (במסגרת של אסיפות כלליות) בכל הנוגע לדרך בה הם חיים ולפעילות שיש לבצע כדי לקיים את הסיוע ההדדי. וזאת בשעה שהם משתמשים בטובין של כדור הארץ במשותף – כפי שהאנשים נהנים מזיו השמש המאירה לכול, כפי שהציג זאת סילבן מרשל, משורר אנרכיסטי בן המאה ה-18.

אסיפות כללית

אנחנו קומוניסטים לא רק בראיית חזוננו, שלמען קיומו העתידי אנו נאבקים. אנחנו קומוניסטים גם בדרך המאבק שלנו.

אנחנו משוכנעים שרק אסיפות כלליות של האנשים העובדים בתעשיות ובשירותים, רק האסיפות הכלליות של תושבי השכונות, אזורים ומקומות שונים, יכולות להחליט איך ומתי לפתוח בשביתה או מרד, כיצד לארגן הפגנות ופגישות המוניות, כיצד להתנגד לדיכוי ולכוחות ה(אי-)סדר הקיימים. להחליט בעצמן, ללא העמדת פנים של הנציגים ה"נבחרים" או "מיופי הכוח", בדמות מפלגות, ביורוקרטים של איגודים מקצועיים, חברי פרלמנט או מועצות, שופטים ודומיהם… אסיפות כלליות ריבוניות שכאלה אינן הכרחיות רק לשם הצלחה במאבקינו היום, אלא הן גם משמשות כאב-טיפוס, בסיס ואבן פינה לעולם המשוחרר של מחר.

"אבל אם אתם כאנרכיסטים נלחמים למען אסיפות כלליות, ורואים בהן את הבסיס לחברה חופשית, מדוע אתם רואים צורך להקים ארגון עובדים אנרכיסטי?" – עלול לשאול אותנו כל קורא. למה זה נחוץ כאשר קיימות אסיפות כלליות?

 הבה נתחיל בעובדה שאסיפות כלליות שכאלה הן נדירות מאוד ברוסיה המודרנית. המאבק כאן מונהג ומובל כמעט רק על ידי המפלגות, הפוליטיקאים והביורוקרטים של האיגודים המקצועיים. ועדת האיגוד המקצועי מחליטה מתי ולמה יש לשבות, והאסיפה נפגשת רק כדי לאשר את ההחלטות שכבר נפלו. המחשבה הרווחת היא שההמונים "הנבערים" אינם מסוגלים לשום דבר מעבר לזה. ה"מסורת" הרעה הזו חייבת להישבר בכל מחיר! לכן זה חיוני לאחד אנשים במטרה להגן על עיקרון הריבונות של האסיפות הכלליות.

אבל גם האסיפות הכלליות אינן מספיקות היום. בצרפת, שלא כמו ברוסיה, המסורת של האסיפות הכלליות קיימת. הן מתכנסות כמעט תמיד ברגע ששביתה רצינית פורצת. אבל מהר מאוד הן נופלות מול כוחם של הנציגים של כל סקציה או איגוד עובדים אופוזיציוני. אחרי זה, כל ההחלטות האמיתיות לגבי התהליך והארגון של המאבק נלקחות על ידי "המנהיג", ולא על ידי אסיפות העובדים. הם, "המנהיגים", נואמים, מקיימים התייעצויות, מנהלים משאים ומתנים עם הבוסים והרשויות, מקימים איגודים ומתמקחים מאחורי גבו של העובד… והאנשים ה"רגילים" נרמסים שוב תחת הקפיטליזם. והפעם, הם מוותרים על הריבונות שלהם ונותנים ל"מנהיגים" לחשוב ולהחליט בשבילם.

מדוע דברים כאלו מתרחשים?

האמת היא שהאסיפות הכלליות הן רק כלי לקבלת החלטות.

הכלי הטוב מכולם, כמובן, אך למרות זאת הוא איננו מטרה בפני עצמו.

זה נכון שאפשרי לקבל החלטות שונות לחלוטין באסיפה, כולל החלטות מיזנתרופיות, כולל החלטות על סירובם של המשתתפים ליטול אחריות, ובמקום זאת למסור אותה למספר "נציגים", מנהיגים או דיקטאטורים. לא רק הצורה, אלא גם התוכן וההרמוניה ביניהם (העובדים) הם חשובים.

ותוכנן של ההחלטות באסיפות נקבע על ידי האנשים המשתתפים בהן – על ידי הרצונות שלהם, הצרכים שלהם, אמונותיהם ותפיסותיהם. הכול תלוי בהם.

כמובן, אדם הוא יצור חברתי (ואם תרצו, זהו הייחוד הביולוגי שלו).

כמובן, התנהגותו נקבעת במובנים רבים על ידי שבטיות עמוקה וקדמונית של עזרה הדדית וסולידאריות.
אך הבה לא נתעלם מהמציאות של החברה בה אנו חיים. אלפי שנים של סמכות, שליטה ורכוש השחיתו את אישיותו של האדם באופן ניכר. הקפיטליזם והתחרותיות שלו, האגואיזם הברוטאלי, המרדפים אחרי רווח פרטי, קונפורמיות וצרכנות משחיתה הצליחו בכך במיוחד.

אנשים רבים מוכנים כעת להחליף חופש בנוחות ולהסתפק בפירורים שהורווחו במאמצים מינימאליים ובמיעוט מאבקים ככל הניתן.

אנחנו חיים בחברה חולה ובעולם אבסורדי.

אבל אנשים חולים תמיד נגועים בצורה שונה.

האִישִׁיּוּיוֹת המודרניות מושחתות ומנוונות במידה שונה. אנחנו לא מדברים עדיין על שליטים, עשירים, מנהלים ובנקאים: זה ברור שהארנק שנמצא בכיס ימינם מחליף לעתים קרובות את הלב שנמצא בשמאלם. אך גם בקרב הפועלים ישנם אנשים ונשים שאינם חושבים על שום קרע עם הקפיטליזם והסמכות, ושאינם מעוניינים להשתלט על נטל ניהול החיים שלהם עצמם.

אז אם אנחנו רוצים שהאסיפות יישארו גופי קבלת ההחלטות העצמאיים, ושאנשים מהשורה יהיו האדונים של מאבקם וגורלם – חובה על התומכים בכך להתאחד ולהגן היטב על זכות זו.

לשם כך הארגון המהפכני הוא הכרחי: הוא חייב לאחד בתוכו אנשים שרוצים ויכולים במודע להיאבק למען ניצחון החופש, הסולידאריות והחלשת הסמכות; כדי שאנשים יוכלו להסכים במשותף על איך הם יחיו; למען חברה המבוססת על ההגשמה העצמית של האישיות ועל תיאום המאמצים האנושיים במסגרת האסיפות הכלליות; למען היכולת השווה של כולם להשתמש בטובין של העולם – עבור הקומוניזם האנרכיסטי. אף אם רק מעטים יצטרפו היום לארגון הזה, אנו סמוכים ובטוחים שבמוקדם או במאוחר רעיונותינו הברורים כשמש ישכנעו את הרוב המכריע של המין האנושי וישנו את העולם כולו.

לא מפלגה פוליטית ולא קבוצה אידיאולוגית…

האם זה אומר שאנחנו, חסידי הקומוניזם החופשי, צריכים לבנות מפלגה פוליטית ולהיאבק למען כוח פוליטי?

המילה "מפלגה" באה משורש שאיננו תומכים בו: מהמילה "פֶּלֶג", פלג של אנשים הפועל בשם ובשביל שאר האנשים.

המפלגה נוצרה על ידי אנשים ונשים שמתיימרים/ות לקחת את תפקיד המנהיגים ו"הנציגים", ורוצים כי אנשים מהשורה יפקידו בידם את מילוי התפקיד של ניהול מאבקיהם וחייהם.

חברי המפלגות פועלים תמיד "מלמעלה", אפילו כאשר הם עובדים "למטה", בסביבת העם.

הם מבטיחים לאנשים והנשים "הקטנים": "הפקידו בידינו את הסמכות לייצג את האינטרסים שלכם ואז אנחנו…"

והאדם העני (כמו דנאה המהופנטת בתעתוע גשם הזהב של זאוס) הולך בהכנעה או אף באקסטזה לתת את קולו, זמנו, כוחו, ידיו, מוחו… כלומר, לוותר על עצמו, ו"להצטרף למועדון".

אין זה משנה באיזו מפלגה מדובר: מפלגה פרלמנטארית או מפלגת "אוואנגרד".

במקרה הראשון, מנהיגיה מתיימרים לייצג  את האינטרסים של קבוצות שונות בחברה הקיימת, מבטיחים הכול לכל האנשים, אך בסופו של דבר מספקים את בעלי הממון והשררה.

במקרה השני, המנהיגים מכריזים על עצמם כפלג "המתקדם" של העם, סוג של אליטה טבעית שפשוט לא מובנת ולא מוערכת על ידי השליטים הנוכחיים.

אך משימותיהן של המפלגות הן זהות תמיד ובכל מקום: לצבור כוח, לכונן ממשלה ולאנוס את החברה מלמעלה.

לא, איננו מעוניינים לבנות מפלגה!

אך גם איננו רוצים להישאר קבוצה אידיאולוגית ותעמולתית, הגם שאנו נאלצים לפעמים לנקוט בכך תחילה.

התיאוריה מתה בלא הפרקטיקה; מאמצי המוח במגדל השן הם חסרי שיניים ללא חיים אמיתיים מחוצה לו. הרעיונות מניעים את העולם רק כשהם הופכים לכוח חברתי.

איננו מעוניינים להגביל את עצמנו להפצה פשוטה של רעיונותינו. זה מעט מאוד בשבילנו להיות "בתוך ההמון" ולדבר עם אנשים ונשים כמונו. אין זה מספיק עבורנו לבקר בפגישות ההמונים, באסיפות השובתים וביוזמות דיירים, ולעשות תעמולה למען ריבונות האסיפות הכלליות ולמען פעולה ישירה.

אנחנו מוצאים שהכרח כי תנועה חברתית חזקה תעמוד באופן מודע על הקרקע הרעיונית שלנו ותיאבק למען החופש.

לא, איננו רוצים להיות קבוצה אידיאולוגית שמנתחת ומסנתזת את האירועים ושמגבהיה ה"מדעיים" וה"תרבותיים" מדריכה את "אחיהם ואחיותיהם המובילים והמבינות ממעמד הפועלים" (עם יהירות מוסווית פחות או יותר).

אנו שואפים להיות תנועה חברתית שתהרוס את הסדר החברתי הקיים ותיצור במקומו אחד חדש.

המאבק נגד העולם הקיים, הכולל ניצול, שליטה, סמכות וחוסר צדק, מתחיל בהתנגדות נגד כל פלישה לחיינו ולחירותנו.

עם השביתות בדרישה להעלאת שכר והפחתה של זמן העבודה (דהיינו הגבלת זמן הניצול שלנו והרחבת הזמן החופשי שלנו להתפתחות אישית). עם המחאות כנגד בניית בתי עשירים עבור אנשים בעלי ממון וכנגד התכנון מחדש של העיר המסחרית בגושי המגורים שלנו. בעמידה כנגד בנייה או מיקום של מבנים תעשייתיים ומבנים לייצור אנרגיה שפוגעים בבריאות האנושית ובטבע.

במילים אחרות, בפעולות הצנועות נגד הניצול שאנו עוברים, כדי להגן על הזכויות והאינטרסים שלנו במערכת החברתית הקיימת, כאשר לעת עתה אין אנו יכולים לבטל אותה.

זה נוגע קודם כל לעולם העבודה. אנחנו נתונים לניצול ודיכוי בכל מקום:

בעבודה ובמשפחה, היכן שאנחנו חיים והיכן שאנחנו לומדים… אבל הסְּפֵרָה העיקרית שבה זכויותינו מושמטות מאיתנו נמצאת היכן שמונח בסיס העבדות היומית: מקום העבודה.

הוא הונח על ידי הקפיטליזם במרכזו של המכניזם המפלצתי וחובק-כול של השפלתנו ושיעבודנו.

במכירת עבודתנו, ידינו ומוחותינו, אנו מבזבזים את רוב חיינו במקום העבודה, ומבזבזים את שאר הזמן כדי להתאושש מעט, להירגע, לישון מספיק וכדי להביא את עצמנו לסדר יחסי.

בדיוק שם, אנחנו מצומצמים לתפקיד של מכונה חיה בסביבה של מכונות אחרות, פלסטיות או מתכתיות, בדיוק שם אנו יוצרים את רוב העושר הנחוץ לחיים – ואנחנו תלויים שם לחלוטין בכל גחמה של האדונים שלנו (בוסים או ראשים) המנכסים לעצמם את התוצרת המופקת על ידינו…

זו הסיבה, אפוא, מדוע אנו שואפים לשים את תחום העבודה שלנו (התאגיד או השירות שבו אנחנו עובדים, בית הספר או האוניברסיטה שבהם אנחנו לומדים) במרכז ההתקוממות שלנו נגד המדכאים אותנו: ההון והמדינה.

… לא איגוד מקצועי רגיל…

אך במקרה כזה, עליך להצטרף לאיגוד עובדים או (אם הם לא אוהבים אותך מסיבה כלשהי!) ליצור איגודים חדשים, יאמר הקורא. אבל אנחנו חייבים לומר פעם נוספת: לא!

האיגודים המקצועיים צמחו במאה התשע-עשרה (ברוסיה, במאה העשרים), כשהם מחליפים לרוב את ארגוני היצרנים שמוססו והוכשלו על ידי הקפיטליזם: הגילדות. הגילדות נוצרו על ידי עובדים יצרנים שאיחדו את עצמם בארגונים מקצועיים, העובדים לסייע הדדית האחד לשני בחיים ובעבודה, לארגן את תרבות העבודה ולסעוד את אנשי הארגון, בהווה או בעבר, החולים והמבוגרים.

איגודים רבים פעלו כאשר קבוצות התקוממו ונאבקו למען העלאת שכר וקיצור משך יום העבודה. הם פעלו תכופות על-פי שיטות מהפכניות, ארגנו שביתות כלליות ומיליטנטיות. הם הפכו לליבה של תרבות עובדים שנאבקה בציביליזציה הקפיטליסטית. הם הכריזו על מטרותיה של המהפכה החברתית בגלוי.

אבל לאיגודים מקצועיים אלה (אפילו המהפכניים ביותר שבהם) הייתה נקודת תורפה:

האיגודים המקצועיים נבנו בהתאם לצרכי האוכלוסייה העובדת בחברה הקיימת. ראשית-כול, לפי צרכים חומריים וכלכליים.

לאור עוניים של האנשים במאה התשע-עשרה ובתחילת המאה העשרים, היה נראה כי הקפיטליזם אינו יכול לספק את הצרכים הבסיסיים שלהם, וכי אפשרי לסחוט ממנו ויתורים צעד אחר צעד, לדחוק אותו בסופו של דבר לפינה, ולחסלו. אבל העובדים הפסידו בקרב.

נהיה ברור שהמערכת הקפיטליסטית התעשייתית יכולה לארגן את ייצורו של ההמון חסר הפנים עבור המוני צרכנים חסרי פנים. כמובן, הסחורה התעשייתית הייתה באיכות ירודה לעומת יצירות המופת שנוצרו בידי האמנים בימי הביניים, אבל זה היה זמין בשביל כל עני "ממוצע".

יתר-על-כן, התברר שהבורגנות והמדינה יכולות די בקלות לקבל דרישות שכר רבות של עובדים ולרצות אותם… על חשבון עובדים אחרים. הן יכולות להעלות את שכר העובדים של כל תאגיד שובת, אך בד בבד הן יכולות להעלות את מחירי הייצור והסחורות.
או שהן יכולות להפחית את זמן העבודה, אבל בו-זמנית לעשות אותה יותר אינטנסיבית ולגרום לעובדים להשקיע יותר אנרגיה וכוח בזמן קצר יותר.

הדבר נהיה ברור:

ההרס של המערכת הקיימת והבלתי-צודקת אינו נובע בהכרח רק מצרכים חומריים וכלכליים. גם העבד יכול להעדיף לחיות בביטחון תזונתי ובנוחות עם אדון "טוב" ובלא כל אחריות, מאשר להוביל אורח חיים של אדם חופשי הנתון לסיכונים רבים.

כאשר הם מעדיפים להישאר בשולי מסגרת הסדר הקיים ולא להיאבק באופן ישיר למען חברה חדשה, איגודי העובדים היו פתוחים עבור אנשים בעלי כוונות ומטרות שונות מאוד.

בכללם גם אלו שלא היו נחושים להיפרד מהקפיטליזם ומהמדינה, ושרק חיפשו אחר מנהלים "הוגנים" יותר בשביל עצמם – בדמותם של מנהיגי מפלגות סוציאליסטיות, ולאחר מכן "קומוניסטיות".

בהפקדת המאבק למען האינטרסים שלהם בידי החמדנים מחפשי הכוח הללו, חברי איגודי העובדים הגבילו את עצמם, בצורה וולונטרית, להגנה על דרישותיהם החומריות והמיידיות ועל תנאים טובים לעבדות שלהם עצמם.

ואז נוצרה דואליות: המפלגות הפוליטיות מנהלות מאבק פוליטי, ואילו איגודי העובדים מנהלים מאבק כלכלי.

נוסף-על-כך, איגודי העובדים בנו את עצמם מחדש בהדרגתיות לפי אותה תכנית של "ייצוג" אינטרסים. בתוך הארגונים הללו, הביורוקרטיה צמחה, פרחה והתחזקה וחברים מהשורה נהפכו יותר ויותר לנִצָּבִים פשוטים – שמשלמים ומוציאים לפועל את ההחלטות שהתקבלו.

לבסוף, האיגודים המקצועיים הפכו למפלצות הביורוקרטיות הגדולות האלה, שעם קיומן כל אחד מסתדר וסומך רק על עצמו, ושקיומן פירושו רק דבר אחד: הריסה, חורבן.

איננו מעוניינים לארגן איגוד עובדים רגיל ונטול-אידיאולוגיה ש"פתוח עבור כל העובדים" מפני שאיננו מעוניינים להסתפק בשיפור קט של העבדות שלנו, איננו מעוניינים לקרוע את השרשרת החיה של מאבקינו עם מערכת רבת-עוצמה שתפריד ותחלק אותה לנושאים כלכליים, פוליטיים, מוסריים, אידיאולוגיים, תרבותיים… לא, אנו שואפים לא רק לחיים טובים יותר, אלא גם לדרך אחרת. אנו רוצים להיות חופשיים!

…אבל איגוד עובדים אנרכיסטי…

הארגון המהפכני שייווצר על ידינו לא יהיה מפלגה ולא איגוד מקצועי רגיל.

בבסיסו, זהו איגוד עובדים (סינדיקאט) מפני שהוא מאחד אנשים עובדים שמתנגדים לניצול ולדיכוי היומיומיים, ולכן נאבק למען קיצור זמן העבודה ולמען שיפור התנאים החומריים והמוראליים שלהם.

אבל השיפור הזה אינו מטרה בפני עצמו, אלא רק אמצעי לגרום להתעוררות הסולידאריות והעזרה ההדדית הרדומות אצל כולנו, על מנת לעורר השראה להתקוממות מהפכנית נגד הסמכות והרכוש, נגד חוסר השוויון והדיכוי. רק אם נגן על זכויותינו ועל האינטרסים שלנו זה לצד זה, נוכל אנו העובדים להתגבר על האגואיזם, לשקם את כבוד האדם, ולהתעורר משינה עמוקה בת מאה שנים.

 להיעשות מודע לכך שבשביל השחרור העצמי שלנו עלינו לחסל את כל מערכות הייצור וניהול החיים הקיימות, ולהחליף אותן בחדשות: קומוניזם חופשי, נטול-מדינה, אנרכיסטי.

ולכן, ארגוני העובדים המתקוממים שלנו (מקצועיים ובין-מקצועיים) הם בו-זמנית גם ארגונים אידיאולוגיים. הם אינם נוצרים על קרקע האינטרסים הכלכליים המיידיים, אף-על-פי שהם נאבקים גם כן למענם, וגם על חזון של עולם חדש. אנחנו בעד ארגון עובדים אנרכיסטי מודע. שיהיה חופשי מביורוקרטיה, פוליטיקאים וקרייריזם; שכל ההחלטות בו יתקבלו על ידי האסיפות הכלליות או (ברמה גבוהה מהרמה המקומית) על ידי נציגים של מספר אסיפות כאלה. יתר-על-כן, הנציגים הללו אינם "נציגים", אלא רק "קולות" של אנשים שנתנו להם מנדט מוגבל עם הוראות מדויקות.

מה פדרציה כזו של אנשים עובדים צריכה לעשות?

האיגודים שיצרו אותה צריכים לעשות עבודה תעמולתית ותרבותית באופן אידיאלי, להפיץ ברבים את השאיפות והעקרונות של האנרכיזם הקומוניסטי במילה ובמעשה. הם חייבים להכין, לארגן ולהוביל שביתות ופעולות התקוממות אחרות נגד העוולות של המדינה וההון. ובאותו זמן, חברי האיגודים צריכים לפעול בצורה אנרכיסטית באסיפות הכלליות הגדולות של אחת או מספר תעשיות או שירותים, באסיפות וביוזמות של דיירים ועוד, בציפייה שהאסיפות האלה הן שיחליטו בשאלות עקרוניות של מאבק וחיים,  ובעמידה שלהן כנגד ההשפעה והכוח של המפלגות הפוליטיות, איגודי העובדים והמנהיגים.

במילים אחרות, האנשים חייבים לקיים ולהגן על הפעולות הישירות והקומוניזם החירותני.

המטרה שלנו היא שהמוני האנשים העובדים ימירו עצמם לעמדות אנרכו-קומוניסטיות מודעות, שיתחילו לחשוב ולפעול כאנרכו-קומוניסטים, ללא קשר לשאלת חברותם או אי חברותם באיגודינו. ואז, הניצנים הכה נדירים ולא יציבים של ההתנגדות שתיווצר על ידם (על ידי האסיפות הכלליות ונציגיהן) יוכלו להפוך בעתיד למבנים יציבים ורגילים של הארגון העצמי והניהול העצמי בבסיס הקומוניזם החירותני.

ואז, בערב אחד גדול, אנו כולנו, מנוצלים ומדוכאים, אבל מעוררי השראה מהכוחות הרעיוניים של האנרכיזם הקומוניסטי, נמשיך בדרכנו הנחושה והאחרונה, אל המבצר האחרון והסופי של העולם הישן.

מקור: http://libcom.org/library/social-revolution-revolutionary-organization-foraist-alternative

קומוניזם סמכותני ומחנה העונשין מורדוביה

q_cE9AkB_QIהתנהלות מחנה העונשין מורדוביה (לפי תיאורה של נדז'דה טולוקוניקובה) מדגימה בעיני באופן מצוין את ההבדל בין קומוניזם סמכותני לבין אנרכו-קומוניזם.

בקומוניזם סמכותני, יעד הייצור חשוב יותר מרווחתך ובטחונך מכיוון שערכך נמדד על פי תרומתך (החומרית) לכלל בניגוד לגישה האנרכיסטית שלפיה ערכך קיים מכיוון שהינך בן-אדם והוא אינו נמדד כלל, תרומתך היא מתוך רצון לחיות בתנאים טובים במקום מגוריך.

הקהילה יכולה להחליט שאם אינך תורם אך אינך מזיק ואולי הינך תורם בדרכים שאינן חומרניות (ארגון ערבי תרבות ומוזיקה, למשל), אין סיבה שלא לאפשר לך לחיות על מעמלם של אחרים כי עם יחידים שאינם תורמים חומרית הקהילה יכולה להתמודד.

אם אינך תורם אך אתה מזיק לקהילה או מוסיף עול לעבודת אחרים שאינך שותף לה (לדוגמה מלכלך ולא מנקה אחריך, משתכר ושובר דברים בעקבות כך) אין זה אלא צדק שהמשך מגוריך בקהילה יוטל בספק.

כוונתי היא שעל פי הגישה הקומוניסטית הסמכותנית ערכך נמדד על פי תרומתך החומרית ולפי הגישה האנרכו-קומוניסטית ערכך קיים מתוך היותך חבר קהילה ותרומתך לקהילה הינה מתוך רצון להמשיך להתקיים בתנאים טובים ולא להוות מעמסה על אחרים.

מחנה העונשין מנוהל כך שהאסירה שמייצרת את המספר הרב ביותר של החליפות באופן קבוע מקבלת סיכוי טוב יותר להשתחרר מוקדם יותר בעוד שאסירה שמייצרת פחות מהמכסה היומית (ואין כל לקיחה בחשבון של תנאיה הגופניים והנפשיים) נענשת על ידי הנהלת המחנה על אי-עמידה בתנאיהם ועל ידי שאר האסירות על הפלת עבודתה עליהן.

מצב כזה של חוסר סולידריות נוצר באופן טבעי כאשר ערכך נמדד על פי כמות התוצר שהפקת, מכיוון שכל אסירה רוצה להיות בעלת ערך בדיוק כמו שרצונו היחסית טבעי של אדם החי בעולם הקפיטליסטי הוא להיות בעל כסף, גם אם זה רק מספיק כסף בכדי להשכיר דירה צנועה, לשלם את החשבונות ולאכול.

האסירות אינן רוצות "פרזיטים", הן אינן רוצות עוד עבודה מכיוון שעוד עבודה משמעותה עוד צעד יומי בכדי להיות בעלות ערך, כאמור, ערכך נמדד על פי כמות התוצר שהפקת.

מצב זה של חוסר סולידריות, שכמו שהבהרתי, הינו טבעי במסגרת קומוניסטית סמכותנית, גורם לכך שבמקרה של הרעה בתנאים, העובדות יימנעו מלהתנגד יחדיו, התנגדות לשליטה משמעותה פחות זמן בו האסירה המתנגדת עסוקה בעבודתה, משמע שמישהי אחרת שאינה מתנגדת תהיה בעלת יותר ערך ממנה, היא תייצר יותר חליפות ממנה, היא הייתה עסוקה בעבודתה ולא בהתנגדות.

אף אחד לא רוצה להרגיש שהוא בעל פחות ערך מאדם אחר.

האליטה השולטת במדינה קומוניסטית סמכותנית או ההנהלה במחנה העונשין המנוהל בשיטה דומה יכולים להפוך את תנאי המחיה והעבודה לפחות ופחות סבילים ללא התנגדות, ככל שהתנאים גרועים יותר, כך רצונה של כל אסירה או במקרה של מדינה, רצונו של כל אזרח להפוך לבעל ערך, גדל, מכיוון שההבנה שבעיני שליטי המדינות (או הנהלת המחנה) אינך בעל ערך מתבהרת ובעזרת הכסף שנחסך על חשבון תנאי המחיה של האסירות ניתן להשקיע מעט יותר בכל מקרה התנגדות, מעבר לעובדה שכל הרעה בתנאים מדכאת התנגדות ומוזילה עלויות להנהלה גם יחד.

בגלל המצבים שתיארתי כאן, אני מאמין שהדרך היחידה להימנע מניצול עובדים היא עבודה בהנהלה שיתופית, רוב תפקידי ההנהלה הפרקטיים יכולים לעבור הסבה לתפקיד שיתופי של כל עובדי המפעל, לכל מפעל מספר רב של פועלים ועובדים (בתפקידים שונים שאינם מסתכמים בייצור נטו.)

אם כל העובדים יחליטו יחדיו בנוגע לנושאים מנהליים, כאשר לכל אדם יש זכות וטו, ניתן להגיע להסכמה בנוגע לרוב הנושאים ולוודא שאין עובד או פועל שנפגע כתוצאה מהחלטה הנוגעת אליו אך לעולם לא הייתה בשליטתו.

בהנהלה שיתופית שכזו אין לאף אחד אפשרות להרוויח על גב הפועלים מכיוון שההחלטות נעשות על ידי הפועלים עצמם, הרעה בתנאים לעובד אחד משמעותה הרעה בתנאים לעובד אחר, מכיוון שאם המכונות לא פועלות כמו שצריך ויש לתקן אותן, עד שזה לא יקרה כל העובדים ייאלצו לעבוד בעזרת ציוד מיושן, הנהלה שאינה מורכבת על ידי הפועלים עצמם מסוגלת להחליט שלא להחליף את הציוד בכדי שלא להוציא כסף שרובו יגיע כמובן לאותה ההנהלה שמכריעה בנוגע להחלטה הזו, החלטה כזו לא תפגע בה ולכן אין מה שמונע ממנה לעשות זאת.

איני חושב ששינוי כזה יכול לבוא ברגע אחד, אך אני רואה בחברה שבה איננו שולטים ואיננו נשלטים, אנרכו-קומוניזם, כפתרון היחיד לבעיית ניצול הפועלים ובמובן זה, ניהול שיתופי שאינו היררכי כצורת הניהול האפשרית היחידה.

דניאל אלסון

מכתב של נדז'דה טולוקוניקובה (מואשמת בפרשת פוסי ריוט) ממחנה העונשין מורדוביה

detail_80b1e95ae87f6a9a890f0c5d0c52657a

נדיז'דה טולוקוניקובה

ביום שני, 23 בספטמבר, אני מכריזה על שביתת רעב. זו שיטה קיצונית, אך אני בטוחה שבשבילי זו האפשרות היחידה לצאת מהמצב הקיים.

הנהלת המושבה [“מושבת עונשין" – שם למחנות עבודה לאסירים ברוסיה, הערת המתרגם] לא מוכנה לשמוע אותי. אך אני לא מוכנה לחזור בי מדרישותיי, אני לא אשב בשקט ואסתכל בכניעה, איך אנשים במושבה נופלים מהרגליים עקב תנאי עבדות. אני דורשת להפסיק את הפרת זכויות האדם במושבה, דורשת לשמור על החוק במחנה מורדוביה (האזור שבו נמצא בית הכלא, הערת המתרגם]. אני דורשת להתייחס אלינו כמו לבני אדם ולא עבדים.

עברה שנה מאז שהגעתי למ. ע. 14 בישוב פארצ'ה שבמורדוביה. כמו שאסירים אחרים אומרים, "מי שלא ישב בכלא במורדוביה, לא ישב בכלא כלל". על מחנות מורדוביה התחילו לספר לי עוד במתקן המעצר במוסקבה. המשטר הכי קשה, יום העבודה הכי ארוך, הפקרות מוחלטת. למאסר במורדוביה מלווים אותך כמו להוצאה להורג. עד הרגע האחרון מקווים: "אולי את לא למורדוביה? אולי זה יפסח עליך?". עלי זה לא פסח ובסתיו 2012 הגעתי אל המחנות על גדת הנהר פארצ'ה.

מורדוביה פגשה אותי במילותיו של סגן מנהל המחנה, קופריאנוב, שפוקד על מ. ע. 14 שלנו: "דעי לך: לפי תפיסתי הפוליטית אני סטאליניסט". מנהל אחר, קולגין, ביום ראשון הזמין אותי לשיחה במטרה להוציא ממני הודאה  באשמה. "קרה לך אסון בחיים. נכון? קיבלת שנתיים במחנה. כאשר בחיי אדם קורה אסון הוא בדרך כלל משנה את תפיסותיו. את חייבת להכיר באשמתך כדי לצאת לפני הזמן. אם לא תעשי את זה – לא תצאי". מייד אמרתי למנהל שאעבוד רק לפי חוקי התעסוקה, שמונה שעות ביום. "חוק זה חוק, אבל מה שחשוב – זה עמידה בדרישות הייצור. אם אתן לא עומדות בדרישות – אתן נשארות שעות נוספות. ובכלל שברנו כאן אנשים יותר חזקים ממך" – ענה לי תת-אלוף קולגין.

כל הצוות שלי עובד במתפרה 16-17 שעות ביום. מ7:30 עד 0:30. שינה – במקרה הטוב ארבע שעות ביום. חופש אנחנו מקבלות פעם בחודש וחצי. כמעט כל יום ראשון [יום החופש השבועי, כמו יום שבת, הערת המתרגם] – עובדים. אסירות כותבות בקשות לצאת לעבוד "מרצונן החופשי". כמובן שבפועל אין שום רצון, אך בקשות אלו נכתבות תחת לחץ מצד האסירות המקורבות להנהלת המושבה, אשר משמיעות את דרישותיה של ההנהלה.

אף אחת לא מעיזה לסרב (ולא לכתוב בקשת יציאה לאזור התעשייה, שמשמעותה לא לצאת לעבודה עד אחת בלילה). אישה בת 50 ביקשה לצאת לאזור המגורים לא ב-0:30 אלא ב-20:00  כדי ללכת לישון ב-22:00  ולפחות פעם בשבוע לשון שמונה שעות. היא לא הרגישה טוב, יש לה יתר לחץ דם. כתגובה ארגנו ישיבת צוות שבה ביקרו את האישה, השפילו וירקו עליה, קראו לה טפילה. "מה, את רוצה לשון יותר מכולם? אפשר לחרוש עליך, את סוסה!" כאשר מישהי מהצוות לא יוצאת לעבודה לפי פטור מהרופא, מלחיצים אותה. "אני תפרתי עם 40 מעלות חום, לא נורא. מי חשבת יתפור במקומך?!"

צוות המגורים שלי פגש אותי במילים של אסירה אחת שמסיימת את 9 שנות מאסר שלה: "שוטרים יפחדו למחוץ אותך. הם יעשו את זה בידיהן של אסירות!" המשטר במחנה באמת בנוי ככה שדיכוי, הפחדה והפיכת בן האדם לעבד אילם נעשים בידי האסירות, שממלאות את מקומותיהן של מנהלות הצוותים וראשי הקבוצות ומקבלות פקודות ממנהלי המחנה.

לשמירה על המשמעת והציות קיים מענה רחב במערכת של עונשים לא פורמליים: "לשבת בלוקאלקה עד כיבוי אורות" (איסור כניסה למגורים – סתיו, חורף, לא משנה. בצוות 2, צוות פנסיונרים ונכים, יש אישה שאחרי שישבה ככה יום שלם, קיבלה כוויית קור כך שנאלצו לקטוע לה רגל ואצבעות בידיים), "לסגור היגיינה" (איסור על רחצה והליכה לשירותים) "לסגור אוכל" (איסור על אכילת אוכל משלך ועל שתיה). מצחיק ומפחיד כאשר אישה מבוגרת בת ארבעים אומרת: "אז היום קיבלנו עונש. מעניין אם מחר נקבל גם?". היא לא יכולה לצאת מהמחלקה להשתין, לא להוציא סוכריה מהתיק. אסור.

חולמת רק על שינה ושלוק תא, מותשת, מדוכדכת, מלוכלכת, האסירה הופכת לחומר גמיש בידי הנהלה, שמסתכלת עלינו רק כעל כוח עבודה חינמי. כך ביוני 2013 המשכורת שלי הייתה 29 (עשרים ותשעה!) רובל [כ3 שקלים, הערת המתרגם]. וזה בזמן שהצוות שלנו תפר 150 מדי משטרה ביום. לאן הולך הכסף שמקבלים עבורם?

המחנה קיבל כמה פעמים כספים להחלפה מלאה של הציוד. אבל ההנהלה רק צבעה מחדש את הציוד הישן בידיהן של האסירות. אנחנו תופרות על ציוד מיושן מכל הבחינות. לפי חוק התעסוקה, במקרה של חוסר התאמה של רמת הציוד לסטנדרטים תעשייתיים עכשוויים יש להוריד את יעד התוצר ביחס ליעדים הקיימים בענף. אך בפועל היעדים רק עולים. בקפיצות ובפתאומיות. “תראי להם שאת יכולה לתת 100 חליפות, אז יעלו את הבסיס ל120!” – אומרות תופרות מנוסות. לא לתת את לא יכולה – אחרת תוענש כל הקבוצה, כל הבריגדה. תוענש, לדוגמה, בעמידה קולקטיבית שעות רבת במסדר. ללא זכות ללכת לשירותים. ללא זכות לקחת שלוק של מים.

pic_304d1612b2a176f8bc9e1ad1cf084d98

מחנה העונשין מורדוביה

לפני שבועיים יעד הייצור לכל הבריגדות במחנה הוקפץ בפתאומיות ב-50 יחידות. אם עד אז הבסיס היה 100 חליפות ביום, עכשיו הוא עלה ל150 חליפות משטרה. לפי חוק התעסוקה חייבים ליידע את העובדים בדבר עליית היעד לא יאוחר מחודשיים מראש. במ. ע. 14 אנחנו פשוט קמות בוקר אחד עם יעד חדש, רק בגלל שככה התחשק להנהלת "סדנאות היזע" שלנו (ככה קוראות למחנה שלנו האסירות). כמות האנשים בבריגדה קטנה (משתחררות או עוברות) אך היעד גדל – זה אומר שמי שנשארת צריכה לעבוד יותר ויותר. טכנאים אומרים שאין חלקי חילוף לתיקון הציוד ולא יהיו: “אין חלקים! מתי יהיו? מה את לא חיה ברוסיה שאת שואלת שאלות כאלה?” בחודשים הראשונים באזור תעשייה אני כמעט השתלטתי על מקצוע של טכנאי. בלית ברירה ובכוחות עצמי. הייתי מתנפלת על המכונה עם מברג ביד בתקווה נואשת לתקן אותה. ידיים פגועות ממחטים ושריטות, דם נמרח על השולחן אבל את בכל זאת מנסה לתפור. בגלל שאת חלק מפס ייצור את חייבת לעמוד ביעד ייחד עם תופרות מנוסות. והמכונה המקוללת מתקלקלת ומתקלקלת. בגלל שאת חדשה, בתנאי מחסור בציוד איכותי את מקבלת את המכונה הכי חסרת תועלת בכל הפס. והנה מכונה שוב נשברת – ואת שוב רצה לחפש טכנאי (שאי אפשר למצוא אותו). וכולן צועקות עליך, דוחקות בך, כי את מפרה יעד. קורס לימוד תפירה במחנה לא קיים. חדשות ישר מושבות על המכונה ומקבלות מהלך.

“אם לא היית טולוקוניקובה מזמן היו דופקים אותך" – אומרות אסירות המקורבות להנהלה. אכן, אחרות מקבלות מכות בגלל אי עמידה ביעד היצור. בכליות, בפנים. מרביצות האסירות בעצמן ואף מקרה של מכות במחנה הנשים לא קורה בלי הסכמה ובלא ידיעה של ההנהלה. לפני שנה, לפני הגעתי, בקבוצה 3 הוכתה למוות צוענייה (קבוצה 3 – היא קבוצת לחץ, מעבירים לשם את אלו שצריכות לקבל מכות על בסיס יומי). היא נפטרה במרפאת מ. ע. 14. ההנהלה הצליחה להסתיר את העובדה שמתה ממכות: כסיבת המוות הם רשמו אירוע מוחי. בקבוצה אחרת תופרות חדשות שלא עמדו בקצב היו מפשיטים ומכריחים אותן לתפור ערומות. אף אחת לא מעזה לפנות להנהלה עם תלונה, משום שההנהלה רק תחייך ותשחרר את המתלוננת חזרה לקבוצה, שם כבר "המלשינה" תקבל מכות בפקודת אותה ההנהלה. למנהלי המושבה מאוד נוח מצב של התעללות מבוקרת נגד "החדשות" מצד "הוותיקות" כי השיטה מכניעה את האסירות בצורה טוטלית למשטר של חוסר זכויות.

באזור התעשייה שוררת אווירת עצבים מאיימת. אסירות חסרות שינה ומעונות ברדיפה אין סופית אחרי יעד יצור חסר אנושיות, כל רגע מוכנות להתמוטט בעצבים, לצרוח בקול, להרביץ בגלל סיבה זעומה. לאחרונה לבחורה ממש צעירה פתחו את הראש עם המספריים בגלל שהיא לא מסרה מכנסיים בזמן. מישהי אחרת ניסתה לחתוך לעצמה את הבטן. עצרו אותה.

מי שהייתה במ. ע. 14 ב2010, בשנת השרפות והעשן, מספרת שבזמן שהשרפה התקרבה אל חומות המושבה, אסירות המשיכו לצאת לאזור תעשייה ולספק את הנורמה. לא היה ניתן לראות בן אדם ממרחק שני מטרים בגלל העשן, אבל הן עטפו את הפנים במטפחות רטובות והמשיכו לתפור. בגלל מצב החירום לא הרשו להן ללכת לחדר האוכל. כמה נשים סיפרו איך שהן, גוועות מרעב, ניהלו בזמן הזה יומנים בהם ניסו לתעד זוועת המתרחש. כשהשרפות נגמרו, מחלקת הביטחון של המושבה החרימה את היומנים, כדי ששום דבר לא יצא אל העולם החופשי.

תנאי ההיגיינה האישית מסודרים במושבה בצורה כזאת שאסיר ירגיש את עצמו כחיה מלוכלכת חסרת זכויות. למרות שבקבוצות יש חדרי היגיינה, מתוך מטרה מחנכת-מענישה במושבה הוקמה "היגיינה משותפת" אחידה, זאת אומרת חדר שיכול להכיל בו זמנית כ5 נשים אשר צריכות להגיע לשם כדי לרחוץ אזורים אינטימיים מכל המושבה (כ800 נשים). להתרחץ בחדרי היגיינה בצריפים שלנו אסור לנו, הרי זה יהיה נוח מדי. ב"היגיינה המשותפת" תמיד עמוס ובנות עם גיגיות מנסות כמה שיותר מהר לרחוץ את "המפרנסת שלהן" (ככה אומרים במורדוביה) כשהן יושבות אחת על ראשה של השנייה. יש לנו זכות לרחוץ את השיער פעם בשבוע אך גם היום שבו מתקלחות יחד בשבוע כל הזמן מתבטל. הסיבה – משאבה שמתקלקלת או ביוב סתום. לעתים שבועיים או שלוש ברצף הקבוצה לא יכלה להתקלח.

כשהביוב נסתם מחדרי היגיינה זורם במרץ שתן ועפות אשכולות של תשואה. אנחנו למדנו לפתוח את הסתימות בעצמנו אבל זה לא מחזיק הרבה זמן – הצינורות נסתמים שוב. ציוד לפתיחת סתימות אינו קיים במושבה. כביסה פעם בשבוע. המכבסה נראת כמו חדר קטן עם 3 ברזים, מתוכם בזרם חלש זורמים מים קרים.

כנראה מתוך אותן מטרות חינוכיות לאסירות תמיד נותנים לחם ישן קשה, חלב מהול במים, רק דגנים ישנים מקולקלים ורק תפוחי אדמה רקובים. בקיץ הזה הביאו למושבה בסיטונאות שקי תפוחי אדמה שחורים ודביקים מריקבון. בהם האכילו אותנו.

על הפרות תנאי מחיה ועבודה במ. ע.14 אפשר לדבר ללא סוף. אך הטענה המרכזית שלי כלפי המושבה נמצאת ברובד אחר. טענתי היא שהנהלת המושבה בצורה אלימה ביותר מונעת מכל תלונה או פניה הקשורה למ. ע.14 לצאת מכותלי המקום. הטענה המרכזית שלי היא להנהלה שמכריחה אנשים לשתוק. הם משתמשים באמצעים הכי נמוכים ולא הוגנים. זה המקור של כל הבעיות האחרות – יעד היצור המופרז, יום עבודה של 16 שעות וכו… ההנהלה מרגישה חסינה ומדכאת את האסירות יותר ויותר.אני לא יכלתי להבין את הסיבות שבגללן כולן שותקות עד שלא נתקלתי בערמה של המכשולים שנופלת על אסירה שבוחרת להתלונן. תלונות לא יוצאות מהמושבה. האפשרות היחידה – לפנות עם תלונה דרך קרובי משפחה או עורך דין. ההנהלה הקטנונית-נוקמנית מצידה משתמשת בכל המנגנונים של לחץ על האסיר כדי שהוא יבין: מהתלונות לא יהיה יותר טוב לאף אחד, יהיה רק יותר גרוע. משמשים בשיטת העונש הקולקטיבי – התלוננת שאין מים חמים? – הם ינתקו את המים בכלל.

במאי 2013 עורך הדין שלי דמיטריי דינזא פנה לפרקליטות עם תלונה על התנאים במ. ע. 14. סגן מנהל המחנה תת אלוף קופריאנוב מיד השליט על המושבה תנאים לגמרי בלתי נסבלים. חיפוש אחרי חיפוש, מפל של דוחות על מכריי, החרמת הבגדים החמים ואיום בהחרמת הנעליים החמות. במפעל נוקמים במתן משימות מורכבות, הגדלת היעד ויצירת בלאי מכוון. מפקדת של קבוצה מקבילה, יד ימינו של קופריאנוב, בגלוי הסיתה את האסירות לקלקל את התוצרת שאני הייתי אחראית עליה, כדי שתהיה סיבה לשלוח אותי לבידוד בגלל השחתת "רכוש המדינה". אותה המפקדת פקדה על האסירות של הקבוצה ליזום קטטה איתי.

אפשר להתגבר על הכל. על הכל, כשזה נוגע רק לך. אבל שיטת החינוך הקולקטיבית של המושבה – משמעותה שונה. ביחד איתך סובלת כל הקבוצה שלך, כל המושבה. והכי כואב – האנשים שהספיקו להפוך ליקרים לך. מאחת החברות שלי נלקחה זכות לשחרור מוקדם שהיא חיכתה לה שבע שנים, תוך הקפדה על תפוקת יתר במתפרה. היא קיבלה נזיפה על זה שהיא שתתה איתי תה. באותו היום תת אלוף קופריאנוב העביר אותה לקבוצה אחרת. מכרה טובה אחרת, אישה מאוד אינטליגנטית, הועברה לקבוצת לחץ כדי שתקבל מכות יומיומיות בגלל שהיא קראה ביחד איתי מסמך של משרד המשפטים ששמו "נהלי הסדר הפנימיים של מוסדות העונשין". על כל אלה שהיו במגע איתי הוגשו דוחות. היה לי כואב בגלל שאנשים שקרובים אלי סובלים. תת אלוף קופריאנוב אמר לי בגיחוך: “בטח כבר לא נשארו לך חברים בכלל!” והסביר שכל מה שקורה – זה בגלל התלונה של עורך דין דינזא.

עכשיו אני מבינה שהייתי צריכה להכריז על שביתת רעב עוד במאי, עדיין באותה סיטואציה, אבל כשראיתי את הלחץ שהופעל נגד אסירות אחרות עצרתי את התהליך של תלונות כנגד המושבה.

לפני 3 שבועות, ב30 לאוגוסט, פניתי לתת אלוף קופריאנוב בבקשה להבטיח לאסירות בקבוצה שאני עובדת בה 8 שעות שינה. דובר על קיצור יום עבודה מ16 ל12 שעות. “טוב, אז מיום שני הקבוצה תעבוד אפילו 8 שעות", – הוא השיב. אני יודעת – זו שוב מלכודת, ב8 שעות פיזית אי אפשר להספיק לעמוד בדרישות המופרזות. כיוצא בזאת הקבוצה לא תעמוד בדרישות ותוענש. “ואם הן ידעו שזה קרה בגללך, – המשיך תת אלוף, – אני בטוח שכבר לא יהיה לך רע, כי בעולם הבא כבר לא יכול להיות רע". התת-אלוף עשה פאוזה. “ועוד משהו -אף פעם אל תבקשי בשביל כולן. תבקשי רק בשביל עצמך. אני הרבה שנים עובד במחנות ותמיד כשמישהו בא עלי לבקשות עבור אחרים הוא יוצא היישר מהחדר שלי לבידוד. ואת הראשונה שזה לא קורה לה".

בשבועות הבאים בקבוצה ובמתפרה נוצרה אווירה בלתי נסבלת. אסירות המקורבות להנהלה החלו להסית את הקבוצה לנקום בי: “אסרו עליכן לשתות תה ולאכול אוכל משלכן, אסרו הפסקות שירותים, אסרו עישון לשבוע. ואתן תמיד תישארו בעונש כל עוד לא תתחילו להתנהג עם חדשות אחרות, במיוחד עם טולוקוניקובה – כמו שהתנהגו אליכן הוותיקות בזמנו. הכו אתכן? הכו. קרעו לכן את הפה? קרעו. אז תכניסו גם להן. לא יקרה לכן כלום בגלל זה.”

פעם אחר פעם בעזרת פרובוקציות מנסים להכניס אותי לקונפליקט ולקטטה, אבל איזו סיבה יש לי להיות בקונפליקט עם מי שאין לה רצון משל עצמה והיא מונעת על ידי ההנהלה?

אסירות מורדוביה מפחדות מהצל של עצמן. הן מאוימות לגמרי. ואם רק אתמול הן נפתחו בפני וביקשו – “תעשי לפחות משהו עם יום העבודה של 16 השעות!”, אז אחרי שהופעל עליהן לחץ מצד ההנהלה, כולן מפחדות אפילו לדבר איתי.

אני פניתי להנהלה עם הצעה ליישב את הקונפליקט ולפתור אותי מהלחץ המלאכותי מצד האסירות הנשלטות על-ידי ההנהלה, אשר נוצר בידי ההנהלה ואת המושבה לפתור מעמל העבדים, בכך שיקוצר יום העבודה ויעד היצור שנשים נדרשות לספק יותאם לחוק העבודה. אך כתגובה הלחץ רק גבר. בגלל זה, מה23 בספטמבר אני מכריזה על שביתת רעב ומסרבת להשתתף בעמל העבדים במחנה עד שההנהלה לא תתחיל לקיים את החוקים ולהתייחס אל הנשים האסירות לא כאל בהמות לצרכי תעשיית התפירה הנמצאות מחוץ לשדה החוק, אלא כאל בני אדם.

נדיז'דה טולוקוניקובה

מקור – http://lenta.ru/articles/2013/09/23/tolokonnikova/

פארק גזי: "העיר החופשית" האוטופית

בכניסה ל"עיר החופשית" המפורסמת בקופנהגן, כריסטיאניה, מבקרים יכולים לראות שלט שעליו כתוב בכתב יד: "אתם עוזבים את האיחוד האירופי". עכשיו ניתן להגיד דבר דומה גם על פארק גזי. זאת כבר לא איסטנבול שאנו מכירים.

מאז שהמשטרה נסוגה ממרכז העיר ב -1 ביוני בעקבות התנגשויות עם אנשי המחאה אזר טקסים נכבש על-ידי המפגינים, מה שאף אחד לא היה יכול לחזות. האזור המרכזי המגודר במחסומים משתייך כעת באופן בלעדי לעם ולאותן האידיאולוגיות שבעבר נידונו לבידוד מוחלט מהמיינסטרים.

אין כאן אורות נוצצים ומוסיקה רועשת המגיעה מרחוב איסתיקלאל. החנויות סגורות וקירותיהן מכוסים בכתובות גרפיטי. בכיכר טקסים שוררת הרגשה כאילו פתאום נקלעת ליום פוסט אפוקליפטי שלאחר המהפכה. טנדר שבור של ערוץ NTV וניידת משטרה ננטשו כמו שרידי חומת ברלין ולידם מצטלמים האנשים. מרכז תרבות ע"ש אטאטורק שהפך לסמל כולו מכוסה בדגלים. בחזית הבניין מופיעה תמונתו של מהפכן אגדתי של שנות ה-1970 דניס גזמיש ולידה מתנפנפים שלטים של קבוצות שמאל וכרזות הקוראות לארדואן "להסתלק". רק לפני שבוע לא היה ניתן אפילו לדמיין סצנות כאלה. כעת עם כיבוש הכיכר הן הפכו למציאות. לא נטעה את עצמנו. גם אם זה מזכיר תנועת "אוקופאיי" זאת לא האקציה "אנחנו – 99%". יותר נכון להגיד "אנחנו -49%". זוהי התקוממות של אלפי בני אדם שאינם מיוצגים בפרלמנט.
dIdfD7bgUsA

במחאה משתתפים אנשים, בעיקר צעירים, שרוצים להשמיע את קולם באוזני הממשלה אשר מרגישה יותר מדי בנוח עם הרוב שלה ומזניחה לגמרי את צרכי המיעוט. ומכיוון שאנשים שהתאספו בכיכר התלוננו על אפליה במדינה הם מכבדים את השוני הקיים בקרבם. ב-1 ביוני כשנשמעה קריאה לתפילה כולם הפסיקו לצעוק סיסמאות והשתרר שקט. "מעתה תכובד כל אמונה" – כך נאמר. אותה גישה באה לידי ביטוי גם ב-5 ביוני כאשר אנשים התבקשו לא לשתות אלכוהול מתוך כבוד ללילה הקדוש ליילת אל מעראג'.

בתוך פארק גזי עצמו ההרגשות האוטופיות גוברות עוד יותר. מזנונים פתוחים לאנשים שמכינים לעצמם אוכל, כל בוקר וערב מתקיימים שיעורי יוגה, פועלת ספריה ציבורית. בבקרים מאז נסיגתה של המשטרה אנשי המחאה בכוחות עצמם מנקים את הכיכר. כל אחד עסוק בענייניו ואף אחד לא מתערב בשום דבר. כורדים רוקדים את ה"חאלאי" שלהם, לאזים – "חורון", וקבוצת אנשים עם דגלים שעליהם מופיעה דמותו של אטאטורק צועקים את הסיסמאות שלהם. וכל זה במרחק של מטרים ספורים אחד מהשני.

הבדלים קיימים, אבל אין סכסוכים. אין משטרה, אבל קיימת תחושת ביטחון. אין היררכיה, אבל שורר כאן סדר הומניסטי. עבור המדינה שבה המסורת הדמוקרטית פירושה הענקת זכויות מלמעלה זאת הפיכה מוחלטת של הסדר הקיים. זוהי שותפות, נדיבות ושפיות. בוודאי, זה נשמע מאוד רומנטי, אבל זאת המציאות. אנחנו יודעים שהדברים האלה לא ימשכו לנצח. נהנה מכך כל עוד זה קיים.

– צ'טין דז'ם יילמאז
תרגום: מיכאל אוריצקי

 

הצהרת תמיכה במאבק האסירים הפלסטינים – עברית, عربي, english, русский

הצהרת תמיכה במאבק האסירים הפלסטינים

הארגון האנרכיסטי-קומוניסטי "אחדות" תומך במאבק האסירים הפלסטיניים ובהתקוממות הרחוב הפלסטיני נגד משטר הכיבוש, וקורא לשחרור כל האסירים הפוליטיים הפלסטינים.
"אחדות" תומך בהתנגדות ישירה לכוחות הכיבוש והאימפריאליזם וכוחות הריאקציה הערבית – משטר הכיבוש הישראלי, הפת"ח והחמאס – וקורא להפלת שלטון הדיכוי וההון ולהקמתה של פדרציה סוציאליסטית וחירותנית בפלסטין-ישראל ובמזרח התיכון. האליטות הפלסטיניות אינן מעוניינות בפתרון עבור המוני המנושלים והמדוכאים הפלסטינים. משטרי הריאקציה הערבית משתמשים במאבק הפלסטיני כעלה תאנה לשלטונם המעמדי והמדיני. כל מאבק אשר יחליף משטר דיכוי אחד במשנהו, לא יהיה יותר ממקסם שווא ואשליה, ולא יביא פתרון לעובדים ולעמלים במזרח התיכון. הפתרון היחיד עבור העובדים והמדוכאים, הערבים והיהודים גם יחד – סוף לשלטון הכיבוש והקפיטליזם, וכינונה מחדש של החברה על גבי פסים חירותניים ושיתופיים – הקומוניזם הליברטרי.

بيان دعم نضال الأسرى الفلسطينيين

الجبهة الأناركية-الشيوعية (وحدة) تدعم نضال الأسرى الفلسطينيين و إنتفاضة الشارع الفلسطيني ضد نظام الإحتلال, كما تدعو لإطلاق سراح كل الأسرى الفلسطينيين.
(وحدة) تدعم المقاومة المباشرة ضد قوى الإحتلال, و الإمبريالية, و القوى الرجعية العربية – الإحتلال الإسرائيلي, فتح و حماس, و تدعو إلى سقوط نظام القمع و الرأسمالية و إقامة فدرالية إشتراكية تحررية في فلسطين-إسرائيل و في الشرق الأوسط. طبقة النخبة الفلسطينية ليست معنية في حل لجموع المنشولين و المقموعين الفلسطينيين. أنظمة الرجعية العربية تستخدم النضال الفلسطيني كورقة تين لنظامهم الطبقي و السياسي. كل نضال الذي يخلف نظام قمعي, لن يكون هو الحل للعمال في الشرق الأوسط. الحل الوحيد للعمال و المقموعين, العرب و اليهود معاً – هو وضع حد لسلطة الإحتلال و الرأسمالية, و إرساء لمجتمع جديد مبني على التحررية و التعاونية.

Statement of Support of the Palestinian Prisoners' Struggle

The Anarchist-Communist organization "Unity" (Palestine-Israel) supports the Palestinian prisoners' struggle and the uprising in the Palestinian street against the occupation regime, and calls for the release of all Palestinian political prisoners. "Unity" supports direct resistance to the forces of imperialism and occupation and the forces of Arab reaction – the Israeli occupation regime, the PLO and Hamas – and calls for the overthrow of the rule of capital and oppression and the creation of a socialist and libertarian federation in Palestine-Israel and the middle east. The Palestinian elites are not interested in a solution for the mass of dispossessed and oppressed Palestinians. The reactionary Arab regimes use the Palestinian struggle as a fig leaf for their class and governmental rule. Every struggle that will replace one regime of oppression with another, will be no more than a mirage and an illusion, and will not bring forth a solution for the workers in the middle east. The only solution for the workers and the oppressed, Arabs as well as Jews – an end to the occupation regime and to capitalism, and the restructuring of society along the lines of freedom and co-operation – libertarian communism.

Заявление в поддержку борьбы палестинских полит заключенных

Организация анархистов – коммунистов "Единство" заявляет что полностью поддерживает борьбу палестинских полит заключенных а так же тех кто не побоялся восстать и участвовать в "восстание улиц". Мы призываем к полному и немедленному освобождению всех полит заключенных что находятся в сионистских тюрьмах. "Единство" полностью поддерживает борьбу непосредственно с оккупационными силами и их хозяином, империализмом. А так же с арабской реакцией – режимами Фатаха и Хамаса. "Единство" призывает к становлению социалистической и свободной федерации на Палестино Израильских землях а так же на всем ближнем востоке. Палестинские элиты не заинтересованны в освобождении масс арабских трудящихся и используют их низовую и классовую борьбу исключительно в своих целях, укрепления своей власти и влияния. Любой государственный строй который сменит сионистскую власть не принесет свободы труженикам Палестины Израиля и будет не более чем миражом временного освобождения. Единственный выход для тружеников как арабских так и ивритских, который видим мы, анархисты группы "Единство", это конец оккупации и капитализму и началу строительства общества на новом фундаменте – Либертарного Коммунизма.

מועצת הארגון  
03.03.2013

803758-palestinian-riots

כיצד להתחיל בפעולה אנרכו – סינדיקליסטית?

asgm2כשמתחילים בעבודה אנרכו-סינדיקליסטית, המטרה הכי קרובה צריכה להיות פתיחת דרך להתארגנות עצמית של עובדים במקום תעסוקתם. אנרכיסטים-הם גם עובדים ולהתחיל במאבק הם צריכים מעצמם. להקמת איחוד (סינדיקט) עובדים או סטודנטים בכלל לא צריך שיהיו הרבה אנשים. לפעמים מספיק שיהיו שלושה חברים, עובדים באותו מפעל, חברה או אפילו תחום, לומדים באותו מוסד וכו'. כעקרון,הכי טוב שאיחוד כזה או התארגנות מחאה יהיה לגמרי עצמאי ולא תלוי באף אחד מאיגודי עובדים קיימים.

כאשר אתם מנסים לשכנע אנשים להצטרף לסינדיקט שלכם, אל תדרשו מאנשים שישר יכריזו על עצמם כ"אנרכיסטים". העניין הוא לא במילים. אם הפועלים/עובדים/סטודנטים מסכימים עם דרכי פעולה ישירה שהצעתם להם ועם מטרה של הקמת חברה משוחררת ללא מדינה, כסף, רכוש פרטי והעסקת עובדים שכירים, אם מתאים לאותם אנשים ארגון של עובדים, בו הם יצטרכו לפתור את הבעיות והשאלות בעצמם ולא דרך דרך אנשי מקצוע "משוחררים" שלוקחים על כך שכר-אז הם אנשים שיתאימו לנו. חשוב מאוד לא לקבל לבריתות אנרכו-סינדיקליסטיות שלנו חברי מפלגות, לא משנה אילו, – ימין ושמאל: הם תמיד יבצעו את הוראות המפלגה שלהם, ולא את החלטות ארגון העובדים.

אם אין לכם אפשרות להקים ישר ארגון עובדים או סטודנטים עצמאי, אפילו קטן ביותר, צריך לדעת בבירור למה זה כך. אתם צריכים להיות מוכנים לכך שעובדים אותם ניסיתם לשכנע ולדחוף להתארגנות עצמית, ישאלו אותכם שאלה רלוונטית לחלוטין: "למה אתם בעצמכם לא מקימים סינדיקט עובדים?" כאשר אתם מנסים לשכנע ולגייס פעילים וחברים חדשים, הכי טוב זה לפנות לאנשים שכבר מעצמם גילו אקטיביזם ורוח של מאבק למען זכויותיהם. כאשר אתם באים לשובתים (מפגינים או מוחאים), אל תאמרו להם מה ואיך צריך לעשות, אלא תשאלו אותם מה אתם, כעובדים, יכולים יכולים לתרום במאבק שלהם. תציעו להם עזרה (כמובן רק במקרא שהדרישות והמטרות שלהם מוסכמים עליכם), אך אל תדרשו מהם איחוד או הצטרפות מיידית, גם אם כבר יש לכם ארגון עובדים או סטודנטים. המטרה שלנו היא-לא לפקד על אנשים אלא לעזור להם בהתארגנות שלהם. אם אתם נאלצים לעבוד אם אנשים פאסיביים ולעשות הסברה בתוכם, תשתדלו שהעבודה הזאת תהיה שיטתית, כלומר שתמיד תיעשה תמיד באותו מקום עבודה (השכלה). רצוי שאתם בעצמכם תהיו קשורים לאותו מפעל או מוסד לימודים. ושוב אל תדברו עם אנשים רק על מה שהם יכולים לעשות, אלא גם על מה שאתם יכולים לעשות בשבילם.

תתחילו את ההסברה לא מסיפורים על העתיד הוורוד של החברה האנרכיסטית, אלא מבעיות היום יום. כך לאנשים יהיה הרבה יותר קל להבין ולהאמין לכם כאשר תדברו איתם על קומוניזם אנרכיסטי. בנוסף, כל עוד בני אדם לא למדו ולא התרגלו לפתור ולהגן על הבעיות הכלכליות והחברתיות הכי פשוטות שלהם, על איזה חברה אנרכיסטית אנו יכולים לדבר? דברו עם אנשים בשפה שתהיה ברורה להם. לדוגמא, אם אנשים לא מבינים עדיין את המושג אנרכיה, תשתדלו להשתמש במושגים כגון-"ללא כפייה", "התארגנות עצמית כללית", "חוסר שלטון". אל תכבידו על האנשים במושגים "מתחכמים" במיוחד. המטרה שלכם לא להפחיד אותם ב"קוליות" שלכם אלא למשוך אותם, לסקרן ולעניין. אל תתחילו את השיחה מהצהרה על השתייכות שלכם לאנרכיסטים, אך גם אל תסתירו אותה, כאשר אתם מסבירים שאתם תומכים במאבק אנרכיסטי לא בגלל רק בגלל עקרונות רעיוניים או פוליטיים אלא בעיקר כעובד או סטודנט בדיוק כמותם. אם אנשים יגלו שאתם אנרכיסטים אידיאולוגיים לאחר שתמכתם להם במאבק שלהם והוכחתם נכונות לעזור, הם יתייחסו יותר טוב לא רק אליכם אלא גם לרעיון האנרכיסטי בכלל.

אם יציעו לכם ברית או עבודה משותפת, זכרו- בשאלות ספציפיות וברמה האישית אנרכיסט יכול לשתף פעולה בכל עניין שאינו הולך בסתירה עם אמונות ומטרות אנרכיסטיות. אך בשום פנים ואופן לא יתקבל שיתוף פעולה עם מפלגות או איגודי עובדים ביורוקרטים ברמה הארגונית. אנחנו למען אחדות פעולתם של העובדים מהרמות הנמוכות ולא למען קבוצות פוליטיות מלמעלה! אם אתם מרגישים שאינכם מתאימים לעבודה ישירה עם אנשים, תיקחו על עצמכם עבודה שתוכלו לבצע (לדוגמא הפצת חומרי הסברה ומידע, הספקת חומרים, איסוף מידע וכו,) עבודה הזאת יכולה להיות לא פחות חשובה. זכרו: הצלחה מושגת לא בפעולות חד פעמיות מרעישות אלא בעבודת נמלים יומיומית. החגיגה שבשביתה ובמאבק ישיר עם המדכאים – זוהי המתנה והשכר על ימי שגרה של אספות, קמפיינים של פליירים ושיחות אישיות.

מיכאל מגיד

תרגום מרוסית: סטאס איישן