וולונטריזם ומיתוס ההסכמה / גיא מור

64584_507105842647939_1349132702_nבשנים האחרונות, רבים יותר ויותר מקרב תומכי הקפיטליזם וכלכלת לסה-פר (או שוק "חופשי") מקדמים תפיסה "וולונטריסטית" (voluntaryist), שמעלה על נס את עיקרון ההסכמה ומציבה אותו כיסוד לקיום חיי החברה והכלכלה תחת הקפיטליזם. תפיסה זו, כך סבורים מרבית האנרכיסטים, מעלה בעיות וכשלים רבים, וביניהם הכרתה בזכויות הרכוש אך לא בזכויות יסוד של בני אדם, הכרתה בחופש רכוש אך לא בחירות לבני האדם מרודנותו של הרכוש הפרטי.

קטע זה יתמקד בבעיה פשוטה ביותר, אך אחת החיונית להבנה למה אנרכיסטים אינם מסתפקים בוולונטריזם: מיתוס ה"הסכמה" בוולונטריזם. או במילים אחרות: למה וולונטריזם זה טוב, אך לא מספיק.

מהי הסכמה? אין לענייננו ערך פרקטי רב במאמץ לענות על השאלה הזו בכובד ראש מוגזם. פרשנות מצמצמת, התואמת את הגישה הוולונטריסטית, היא שהסכמה היא תוצר של בחירה באפשרות אחת מבין מספר אפשרויות קונקרטיות. כך, ניתר לומר כי הבוחר מביע הסכמה לאפשרות בה בחר, שכן תמיד ישנן אפשרויות חלופיות בהן ניתן לבחור. ניתן לומר בצדק שפרשנות זו אינה מבחינה בין הסכמה לבין סתם בחירה, אך טיעון זה אינו יכול להוות ביסוס לוולונטריזם – זהו למעשה הטיעון של מבקריו.

אכן, חברה חופשית חובה שתהיה מושתתת על הסכמה רחבה ככל שניתן. במובן זה, האנרכיזם הוא וולונטריסטי – הוא מבקש ליצור חברה חופשית שתתבסס על שיתוף פעולה חופשי בין בני אדם וקהילות. אך וולונטריזם, הן כגישה ביקורתית לחברה הקיימת והן כעקרון מפתח לחברה עתידית, אינו מספיק כלל. התפיסה "או הסכמה, או כפייה" שנשמעת מפיהם של תומכיו, משמיטה אפשרות חשובה וסבירה ביותר, בייחוד בחברה המעמדית בה אנו חיים – הסכמה שבכפייה. זוהי הבחנה טריוויאלית למדי, אך היא מהותית לאופן שבו יש לתפוס את המושג "הסכמה", ולבעיות באופן שבו הוולונטריזם תופס מושג זה. במילותיו של קרופוטקין:

"קיימים שני סוגים של הסכמה: ישנו הסוג החופשי שנעשה באמצעות הסכמה חופשית, כבחירה חופשית בין דרכים שונות הפתוחות באופן שווה לכל אחד מהצדדים המסכימים. וישנה הסכמה כפויה, הנכפית על ידי צד אחד על האחר, ומקובלת על ידי האחרון מתוך צורך טהור; למעשה, אין היא כלל בגדר הסכמה; אין היא אלא כניעה לצורך. למרבה הצער, רובן הגדול של מה שמתוארות כיום כהסכמות משתייך לקטגוריה זו האחרונה. כאשר עובד מוכר את עבודתו למעביד ויודע היטב שחלק מערכו של התוצר יילקח שלא בצדק על ידי המעביד; כאשר הוא מוכר אותה ללא אף הערובה הקטנה ביותר שיועסק אף כדי שישה חודשים רצופים, הרי שזה לעג מצער לכנות זאת הסכם חופשי."[1]

אנלוגיה פשוטה ביותר שממחישה את הכשל במיתוס ההסכמה היא זו של שודד ברחוב. השודד מתנפל על עובר אורח בסמטה חשוכה, מכוון לעברו אקדח ומציע בפניו שתי אפשריות: "את הארנק או את החיים שלך!". עובר האורח רשאי לבחור בין שתי האפשרויות שהציע לו השודד, אך אלו הן רק האפשרויות הבולטות מכל. הוא יכול גם לפנות אל לבו של השודד, להסביר לו למה זה לא מגיע לו; או שהוא יכול לנסות את מזלו ולהיאבק בו. מה שלא יבחר, הרי שהוא בחר באפשרות זו ולא באחרות מרצונו החופשי, ולפיכך (לפי הפרשנות שהוזכרה קודם) הסכים לה – השודד לא כפה עליו אפשרות מסוימת. ברור לכל כי ההסכמה של הנשדד לוותר על הארנק בתמורה לחייו, לא מעניקה לגיטימציה לשוד – ספק אם יימצא מי שייטען אחרת. כל זה מראה לנו לא יותר משכאשר הנסיבות לעסקה אינן לגיטימיות, גם הסכמה לא תעניק לה לגיטימיות. ובחברה שאינה שוויונית, לבעל הכוח לעולם יהיה יתרון על פני החלש ממנו, גם אם לא יפנה אקדח אל הרקה שלו.

מבלי לבחון את הנסיבות שבהן מתקבלת הסכמה ואת התוכן שלה, אין בהסכמה כשלעצמה ערך רב, בייחוד בחברה הנשלטת על ידי אליטות כלכליות, והמדינה, באת כוחן. ולא מדובר רק באנלוגיות תיאורטיות אלא גם תופעות ומקרים אמיתיים בחייהם של עובדות ועובדים. הכלכלן ה"אנרכו"-קפיטליסט וולטר בלוק נתן דוגמה טובה לכך במאמרו מ-1975 על התנועה לשחרור הנשים:

"סוג נוסף של צביטות או הטרדה מינית הם אלו שבין מזכירה והבוס שלה. אף על פי שעבור אנשים רבים, ובייחוד אנשים רבים בתנועה לשחרור הנשים, אין הבדל אמיתי בין צביטות אלה לצביטות שמתרחשות ברחוב, העובדה היא שצביטות המתרחשות בין מזכירה והבוס שלה, אף שהם מעוררות התנגדות בקרב מרבית הנשים, אינן בגדר פעולה כפייתית [coercive action]. הן לא בגדר פעולה כפייתית כמו הצביטות שמתרחשות ברחוב כיוון שהן חלק מעסקת חבילה; המזכירה מסכימה לכל האספקטים של העבודה כשהיא נכנסת אליה ובייחוד כשהיא מסכימה להישאר בה. […] אם היא ממשיכה לעבוד במקום שבו היא מוטרדת, זה יכול להיות רק בגדר דבר וולונטרי."[2]

כמובן שאנרכיסטים אינם יכולים להסכים לכך, ויש לקוות כי מרבית הוולונטריסטים כיום דוחים את המסקנה המבחילה של בלוק. אך היא ממחישה היטב את הלוגיקה המצערת של הוולונטריזם הקפיטליסטי ואת הבעיה שתוארה (ויש לזכור כי על פי בלוק, גם את הרחובות צריך להפריט).

בכלכלה הקפיטליסטית, בעל ההון מחויב לנצל את עובדיו ולהפיק מהם ערך-עודף – אחרת לא יוכל להפיק רווח ולעמוד בתחרות עם שאר בעלי ההון. העובד, מצדו, נאלץ למכור את כוח עבודתו לאחד מהמעסיקים הזמינים, או להסתכן ברעב, אובדן קורת הגג, ניתוק מהחשמל ומהמים וכו'.

קשה שלא להזדעזע, למשל, מהתנאים בסדנאות היזע (sweatshops) במדינות העולם השלישי. למזדעזעים מצקצקים הוולונטריסטים בלשונם ואומרים: סדנאות היזע עדיפות הרי על פני האלטרנטיבות, אחרת העובדים לא היו מסכימים לעבוד בהן! לצורך העניין נניח שזה נכון. ייתכן שהעבודה בסדנת יזע במשך שעות רבות ביום ובתנאים ירודים, עדיפה לעובד על פני חיטוט בפחי אשפה. עדיף לו להיות מנוצל ולעבוד בתת-תנאים מאשר לגווע ברעב. אך העניין הוא לא לבחור בין שתי אפשרויות רעות. העניין היא ליצור חברה שבה הבחירה היא לא בין עבודת-שכר מנוכרת לגוויעה ברעב.

כמובן, חברה אנרכיסטית תשאף לפעול ככל שניתן לפי הסכמה – זהו מרכיב יסודי בפוליטיקה ובתיאוריה האנרכיסטית. אך בחברה מעמדית, הנשלטת על ידי בעלי ההון, הסכמה לא תוכל להיות יותר מאשר מס שפתיים. כדי להעניק תוכן של ממש להסכמה, חובה לשנות את הנסיבות שבהן הסכמה מתקבלת – ורק בחברה שוויונית יוכלו אלה להיות נסיבות לגיטימיות, ולא כאלה שבהן בעל הכוח מנצל את יתרונו על פני המוחלש. בחירה בין שתי רעות חולות היא לא הכרחית ולא רצויה כאשר קיימת אלטרנטיבה אמיתית לניצול ולרעב גם יחד – מהפכה חברתית אמיתית, חירותנית ודמוקרטית.


[1] Peter Kropotkin, "Anarchist Communism" in Anarchism: A Collection of Revolutionary Writings, p. 69

[2] Walter Block, "On the Women's Liberation", The Libertarian Forum Vol. 9, September 1975

"אנארכו"-קפיטליזם: הכבשה השחורה שמעולם לא הייתה

פורסם לראשונה ב"אלטרנטיבה" גיליון נובמבר 2012
המחבר: גיא מור

 

220px-Ancapflag.svgקורא מזדמן של כתבים אנארכיסטים באינטרנט עלול להגיע למסקנה כי בין הזרמים הבולטים באנארכיזם כיום, עומדים חסידי השוק החופשי המתקראים "אנארכו-קפיטליסטים". אין זה נוהג חדש לעשות שימוש במילה "אנארכיזם" כמילת גנאי, או לציון דברים שהאנארכיזם איננו, וגם גיוסה לקידום רעיונות המנוגדים כל כך לרעיונות האנארכיזם כבר אינו בגדר הפתעה. אך בכל זאת נחמץ הלב למראה ההטעיה.

 במה תומכים אותם "אנארכו"-קפיטליסטים?  במה בא לידי ביטוי ה"אנארכיזם" במשנתם? ה"אנארכו"-קפיטליזם מתמרד כנגד המדינה, שמעיזה, ברוב חוצפתה, לפקח ולהגביל את השוק ולהכניס את ידה הארוכה לכיסם העמוק של בעלי הקניין הפרטי לגביית מיסים וכדומה. לשיטתם, את המונופול של המדינה יש "לחלק" למוסדות פרטיים – גם שיטור, ענישה וביטחון ואף את החוק עצמו בכוונתם להפריט.

 אך למרות כל הרטוריקה והטיעונים המסובבים, לא ניתן להפריד בין האנארכיזם לבין תנועת העובדים המהפכנית. השניים התפתחו זה לצד זה בתקופת האינטרנציונל הראשון, ואף כיום איגודי העובדים האנארכיסטיים של אירופה ממשיכים את מסורת זו. רעיון החירות האנארכיסטי מנוגד לזה של ה"אנארכו"-קפיטליסטים: האחרון שואף לבטל את מרות המדינה, רק כדי להחליפה במרות ובברוטליות הנוראה והבלתי מרוסנת של בעלי ההון הפרטי. בכך, חוטא ה"אנארכו"-קפיטליזם גם להבנת תפקידה החברתי של המדינה המודרנית, אשר מרסנת את האינטרסים הפרטיים של בעל הון זה או אחר לטובת האינטרסים המשותפים של מעמד בעלי ההון בכללותו.

 חירות אמיתית, סבורים האנארכיסטים, אינה אפשרית ללא שיוויון. כדברי באקונין, "חירות ללא סוציאליזם היא זכות-יתר ועוול, ואילו סוציאליזם ללא חירות הוא עבדות וברוטליות." המדינה המודרנית, בהיותה התגלמות פוליטית של שיטת הייצור הקפיטליסטית, אינה ניתנת לביטול בנפרד מהקפיטליזם, כדרך שבה מוציאים טפיל מגופו של אורגניזם חי. שלטון מעמדי מצמיח מאליו מנגנונים פוליטיים של דיכוי, קרי: המדינה. מערכת מעמדית של רכוש פרטי לא מסוגלת להתקיים בלעדיה. שוק "חופשי" יהיה כזה עבור בעלי הרכוש והממון, לא בעבור העובדות והעובדים המנוצלים שתחתיהם.

 אילו אינטרסים חברתיים מייצג ה"אנארכו"-קפיטליזם? ללא ספק לרבים מתומכיו כוונות כנות. אולם במונחים מעמדיים, זרם זה מייצג, בדומה ל"תנועת מסיבת התה" האמריקנית, את האינטרס המעמדי של הזעיר-בורגנות, אנשי העסקים וההנהלה הקטנים המתקשים לשמור על מקומם בסולם החברתי בטלטלות של משברי הקפיטליזם וחווים על בשרם את "נטל המיסים". מצבם זה מביא אותם להזדעק נגד דורסניותה של ה-Big Government, הממשלה הגדולה, ולצאת נגד המהגרים והעובדים הזרים, שמנקודת מבטם אשמים בכך.

 האנארכיזם, לעומת זאת, מציב על סדר היום את האינטרס של המנוצלים, המדוכאים וחסרי הזכויות – שהוא, בשורה התחתונה, האינטרס האנושי עצמו המשותף לכל בני האדם. בניגוד ל"אנארכו"-קפיטליזם, קורא האנארכיזם לביטול הרודנות המדינית והכלכלית גם יחד, ומציע התאגדות מרצון על בסיס הסכמה חופשית ומעמד חופשי כבסיס לחברה חדשה. את שירותיה החיוניים של המדינה הביורוקרטית אין להעביר לבעלי ההון והכוח, אלא לניהול הציבורי, הישיר והדמוקרטי של העובדות והעובדים.

 למרות הנוכחות הבולטת מעל דפי האינטרנט, נותר ה"אנארכו"-קפיטליזם בבחינת זרם שולי בפוליטיקה של הימין הסהרורי בארה"ב, ללא קיום ממשי במציאות. באותו זמן, ממשיך האנארכיזם המעמדי לקדם את המאבק המעמדי ואת התארגנות העובדים ברחבי העולם, בייחוד בספרד וביוון מוכות המשבר. האחד מביא עמו בלבול ואכזבות, אך השני מציע אלטרנטיבה אמיתית לעתיד טוב יותר.

צורות חברה שונות – ניתוח מופשט