האישה והכלכלה / עבדוללה אג'לאן

כלכלה נהפכה לנושא שאנשים מן השורה אינם אמורים להבינו. בכוונת–מכוון הפכוה למסובכת על מנת שיוכלו להסוות את המציאות הפשוטה. זהו הכוח השלישי, לאחר אידיאולוגיה ואלימות, שנשים, ולמעשה החברה בכללותה, נלכדו בתוכו ואולצו להסכין להיות תלויים בו. משמעות המונח (הלועזי, Economy) באופן מילולי היא "משק בית", שבמקור היה תחת ניהול האישה, בצד שאר התחומים היסודיים של החברה אשר אתייחס אליהם בהמשך.

במקומות שהיו נתונים בידי האישה הייתה גם–כן צבירה, אך זו לא נועדה למסחר או לשוק. היא נועדה עבור צורכי המשפחה. זוהי דוגמה למהי כלכלה אנושית ואמיתית. צבירה לא היוותה גורם מסכן, מאחר שהחברה עשתה שימוש רב בתרבות הנתינה. תרבות נתינה (או תרבות מתנה) היא חלק חשוב בפעילות הכלכלית, והיא גם משתלבת יד–ביד עם קצב הפיתוח האנושי. כיוון שנשים נושלו לרוב מן ההיסטוריה האנושית, ובייחוד מן המודרנה הקפיטליסטית, ל"גבר הגדול" הייתה ההזדמנות לעוות את שימושי הכלכלה ובזאת להופכן לערימה של בעיות. הדבר נעשה בידי אנשים שלא היה להם כל קשר אורגני לכלכלה, מאחר שהמניע שלהם לא היה אלא תשוקה עזה לרווח ולעוצמה. כיוון שכך, שמו הם את כל הכוחות הכלכליים, ובמיוחד את הנשים, תחת עין–שלטונם. התוצאה הייתה שכוחות השלטון והמדינה גדלו בהדרגה, כמו גידול ממאיר על החברה, עד לרמה שבה כבר אין כל אפשרות לרסנם ולשמרם מפני התפשטות.

נודיזם מהפכני / אמיל ארמנד

ישנם אלו המחשיבים נודיזם כ"סוג של ספורט שבו אינדיבידואלים מתפשטים ביחד בשביל להשתזף באור השמש או בשביל לטבול בים" (ד"ר טולסו). השקפה זו יוצאת מנקודת–מבט טיפולית בלבד; ניתן להחשיב נודיזם באופן שרואים אותו הג'ימנסטים (ג'ימנוס משמעו ביוונית עירום), כפרקטיקה שמחזירה את האדם למצב שבו נמצא בגן–העדן, מצב פרימיטיבי ו"טבעי" המלא בתמימות. בניגוד לשתי תפישות אלה, ישנה אחת שלישית, זו שאנו מחזיקים בה: נודיזם, בין אם זה הקולקטיבי ובין אם זה האינדיבידואלי, הוא בין האמצעים החזקים לשחרור. בשבילנו זהו משהו שונה לגמרי מאשר תרגיל לכושר גופני או חזרה למצב הטבעי. בשבילנו, נודיזם הוא דרישה מהפכנית.

אחד במאי 2016

וידאו מהפגנת אחד במאי בחיפה! אנו מזכירים שארגוננו "אחדות" היה הכוח היחידי שיזם ואירגן את אירוע אחד במאי השנה. תודה גם לפעילים סוציאליסטים ואנטי-פאשיסטים שהצטרפו אלינו! ביחד אנחנו כוח! ביחד נבנה מרחב סוציאליסטי! ביחד ניאבק נגד הכיבוש ונגד הציונות! למען שחרור פלסטין! למען מעמד הפועלים! במצעד דרשנו יום עבודה של 6 שעות. נמשיך לדרוש זאת ונמשיך במאבק!
כבוד למעמד הפועלים!
חירות לכל המדוכאים!

האל והמדינה, חלק שני / מיכאיל באקונין

ציינתי את הסיבה העיקרית לריבונות שהמוסדות הדתיים ורעיונותיהם מפגינים אף–כיום כלפי ההמונים. נטיות מיסטיות אלו לא מציינות באדם איזו סטייה של המחשבה כמו שהן מציינות חוסר סיפוק תהומי. הן המחאה האינסנקטיבית ומלאת התשוקה של האדם כנגד הנדושות, האומללות והצרות של החיים האומללים. לחולי הזה, וכבר אמרתי את זה, יש רק תרופה אחת – מהפכה חברתית.

בינתיים, התאמצתי להראות את הסיבות האחראיות לתולדה והתפחות ההיסטורית של ההזיות הדתיות בתודעה האנושית. כאן מטרתי לטפל בשאלה של קיום האל, או של המקור האלוהי של העולם ושל האדם, רק מהגישה של התפקיד המוסרי והחברתי שלה, ואומר רק מספר מילים כדי להסביר טוב יותר את דרך החשיבה שלי, בנוגע לבסיס התאורטי של האמונה הזו.

כל הדתות, והאלוהויות שלהן, חצאי האלים, הנביאים, המשיחים והקדושים שלהן, נוצרו על ידי הדמיון התמים של האנושות, שלא השיגו את ההתפתחות והבעלות המלאות על כישוריהם. כתוצאה מכך, גן העדן הדתי אינו אלא אשליה בה האדם, מרומם בידי הבורות והאמונה, מגלה את בבואתו, אך מוגדלת והפוכה – כלומר, מקודשת. ההיסטוריה של הדת, של הלידה וההיחלשות של אלים שבאו אלו אחר אלו באמונה האנושית, היא שום דבר מלבד ההתפתחות של התודעה והאינטיליגנציה הקולקטיבית של המין האנושי.

ציונות – אויב היהודים

יותר מאלפיים שנה לא ידע העם היהודי על מסגרת מלוכנית, ודווקא עכשיו, כאשר מוסד השלטון בעולם מושחת, תשוש וניתן לשימצה – נאחזים אצלנו בפולחן המדינה והשלטון. הניסיון היהודי ההיסטורי הלא מלמד אותנו את ההיפך: למעלה מאלפיים שנה חי העם היהודי בפיזורו, ללא מדינה, ללא שלטון. היו לו מוסדותיו החופשיים, עזרה עצמית, בתי ספר משלו ובתי חולים ולעתים בניגוד לרצון המדינות השליטות, לעתים תחת פעולות דיכוי, ניהל העם את השכלתו ופעולות החינוך. הוא הוציא לאור עתונים, ירחונים וספרים, הוציא מתוכו גאונים גדולים בתחומים שונים של המדע, הרפואה, הפילוסופיה והאמנות. ובזמן זה מדינות אדירות ומזוינות מכף הרגל ועד הראש, נרקבו ונמחקו מן ההיסטוריה…

יוסף לודן – אנרכיסט וסופר, נכתב בשנות ה50 של המאה ה20
מתוך הארכיון אנרכיסטי בגרמניה
עיבוד ותרגום מיידיש – יגאל לוין ומרטין הייגה

המהפכה החברתית הגדולה ברוז'אבה / יגאל לוין

מאז שחיברתי את הסקירה הקודמת שלי ("האוטופיה הכורדית"), חלפה יותר משנה. כל כך הרבה השתנה מאז, קרבות נועזים עם הח'ליפות – דאע"ש – מאבק נגד ריאקציונרים פנימיים, מאבק מול המדינה הטורקית, ומה לא? אבל מה שכן, המהפכה צוברת תאוצה ברוז'אבה ויש לה כל הסיכויים להיקרא "המהפכה החברתית הגדולה". ומדוע? לא היו הרבה מהפכות שזכו להתקרא "גדולות". המהפכה הצרפתית הגדולה? נכון. גם המהפכה החברתית הגדולה הספרדית עולה בזכרוני. כן, לא היו הרבה. כדי להיקרא "גדולה", על מהפכה להיות לא–רק חברתית, לאמור אנטי–מדינית ואנטי–קפיטליסטית, אלא לגעת בכל תחומי–החיים של האדם. המהפכה ברוז'אבה בהחלט מתקרבת למציאות שכזו. בסקירה הבאה אשתדל לגעת בכל התחומים, כמו הכלכלה או החברה, ולסכם בסופה מדוע האירועים המתרחשים ברוז'אבה הם מבין הדברים החשובים והמרתקים שעולמנו חווה בימים אלו של תחילת המאה ה– 21.

מקורות

לפני שאגיע לעיקר הדברים, אני רוצה לגעת בנושא המקורות. תמיד שואלים אותי מאין אני משיג את המידע? יש די חומר תיעודי ברשת. אני יכול להמליץ על אתרים כגון http://www.kurdishquestion.com. כמו–כן ישנם גם לא–מעט אנשים שביקרו שם, אקטיביסטים מאסכולות סוציאליסטיות שונות – בכללן אנרכיסטים וגם מרקסיסטים. לא–מעט מחבריי–שלי ביקרו שם, והייתה לי הזכות לשמוע עדויות ישירות מן השטח. אני גם נמצא בקשר עם הנציג הרשמי של ה– PKK במוסקבה. וכמובן, ישנם גם הרבה דיווחים מהכורדים עצמם, בין אם הללו מהפכנים ובין אם תושבים רגילים מן השורה. אני מתחייב לכך שכל המידע והנתונים אמינים וניתנים לבדיקה.

איפה נמצאת רוז'אבה בכלל?

רוז'אבה (או "מערב" בכורדית) היא ארץ השוכנת בצפון המדינה הסורית השסועה ממלחמת האזרחים שמתחוללת שם בימינו. תחת השפעה חזקה מדעותיו של עבדוללה אוג'לאן ומפלגת הפועלים הכורדית, ה– PKK, התנתקה ארץ זו באופן חד–צדדי מן המדינה הסורית בשנת 2012, והתארגנה לכדי רשת של מועצות בעלות מבנה חברתי–דמוקרטי, עם מאבק ניכר במוסד המדינה, הקפיטליזם והפטריארכיה. זה כבר שלוש שנים ויותר שמתרחשים שם מהפכה וניסוי חברתי מבין המרתקים שאפשר למצוא בימינו. מספר האנשים שגרים שם נע בין 2.5 ל– 4 מיליון איש. בגלל מלחמת האזרחים ותנועת מסות גדולות של בני אדם, קשה מאוד לעקוב ולהביא מספר שיהיה אמין ומדויק. הארץ מחולקת לשלושה מחוזות, או קנטונים, כפי שהכורדים קוראים להם – אפרין, קובני וג'זירה. אין חיבור טריטוריאלי בין קנטון אפרין ושאר חבלי הארץ, והוא מנותק ומכותר מכל הכיוונים. צפונית לרוז'אבה שוכנת טורקיה העוינת למהפכה, ודרומית לה שוכנת הח'ליפות האלימה והקטלנית של דאע"ש, העוינת את רוז'אבה גם–כן, לא–פחות מן הטורקים. ישנם גם גבולות טריטוריאליים עם אזורים שנשלטים בידי צבא אסד או בידי המורדים. עם הצבא הסורי יש הסכם אי–התערבות משני הצדדים. אסד, שמנסה לשרוד במלחמת האזרחים הזאת, כלל לא רואה לנכון לעצבן ולצאת נגד המהפכה, גם אם היא מתרחשת בשטח מדינתו.

עבדוללה אוג'לאן

אוג'לאן, המכונה "אפו" בקרב תומכיו, החל את דרכו בשנות ה– 70 כמרקסיסט–לניניסט דוגמטי, וכך גם המפלגה שהקים. אך בשנות ה– 90, בד בבד עם קריסת ברית המועצות והתפרקות הגוש הסובייטי, מאסה המפלגה ברעיונות המרקסיזם והחלה לחפש דרך חדשה לשינוי חברתי. בשנת 1999 נתפס אוג'לאן בידי הממשלה הטורקית, ונידון למאסר עולם. בזמן כליאתו נחשף המרקסיסט הדוגמטי להוגי–דעות אחרים

מהאסכולות הסוציאליסטיות, ובכללם אנרכיסטים. אוג'לאן אף החל להתכתב אישית עם מוריי בוקצ'ין, אנרכיסט יהודי ממוצא אמריקאי, ולאחר שנה של התכתבות עמו נטש את הרעיונות המיושנים של המרקסיזם והחל לטפח תיאוריה סוציאליסטית חדשה בהשראת האנרכיזם החברתי, אך גם בהשראת הוגי–דעות כמישל פוקו או פרידריך ניצשה. בסופו של דבר, אוג'לאן אף התחיל לבקר את המרקסיזם מנקודת–ראות אנרכיסטית. למשל, ב"מניפסט החברה הדמוקרטית" הוא כותב – «חשוב מאוד לבקר את הקפיטליזם המודרני דווקא מעמדות האנרכיזם, הפמיניזם והאקולוגיה» או «תפישותיהם של האנרכיסטים כלפי המדינה והשלטון הם עמוקים ורציניים יותר מאשר אלו של המרקסיסטים». אני, בתור אנרכיסט ותיק, יכול אך רק להסכים עמו. ואמנם, בצד כל הטוב שהמרקסיזם תרם לחשיבה הסוציאליסטית, הוא תמיד היה חלש בביקורתו את יחסי–הכוח והמנגנונים האוטוריטריים כמו המדינה. בסופו של דבר, "אפו" מצליח לפתח תיאוריה חדשה, והוא מכנה אותה "הקונפדרליזם הדמוקרטי". מפלגתו גם עברה את השינוי הזה, מפלג השואף להשתלטות פוליטית בתוך הקורפוס המדיני (תוך שאיפה למדינה סוציאליסטית), והפכה לארגון אופקי ורחב הקרוי כיום "ברית הקומונות הכורדיות". המפלגה עצמה נהפכה לנטו גוף גרילה של מהפכנים. אם כך, מדוע הם ממשיכים לכנות עצמם "מפלגה"? מאחר שכך הם ידועים ברחבי העולם. זהו שם שכבר הפך היסטורי ומוכר, ולטענתם אין טעם לבצע "מיתוג מחדש" לזהות הקיימת.

עקב השפעתו הגדולה של אוג'לאן, שמוכר בכורדיסטן כגיבור עממי ומנהיג ישר, רעיון הקונפדרליזם הדמוקרטי נעשה לאחת מן התפישות הפופולריות בכורדיסטן הגדולה, ובמיוחד בחלקים הסורי והטורקי. גם המחתרת הכורדית שנמצאת באיראן נאחזת בדעות של הקונפדרליזם הדמוקרטי ושואפת לבנות ארץ בדומה לרוז'אבה.

הקונפדרליזם הדמוקרטי

מהו בכלל הקונפדרליזם הדמוקרטי? ראשית חשוב לציין כי המילה "דמוקרטיה", פירושה כאן הוא סוציאליזם. המילה "סוציאליזם" נתפשת כביטוי ריאקציונרי, מאחר שמשטרו של אסד נקרא רשמית סוציאליסטי, וכן גם מפלגתו, מפלגת הבעת'. כתוצאה מכך, המילה "סוציאליזם" איננה פופולרית בכורדיסטן הסורית ויש לה שיוך למשטר הרודני והמדכא של אסד.

לפי תפישתו של "אפו", על האנשים להתארגן לקבוצות בניהול דמוקרטי ישיר, תוך מתן זכויות לנשים, מאבק בקפיטליזם ושאיפה לחיים הרמוניים עם הטבע. המאבק בקפיטליזם חייב תמיד להיות גם מאבק אקולוגי ומאבק מגדרי. הקבוצות הדמוקרטיות הללו מאורגנות במועצות ובאספות–עם, ועליהן לדרוש או ליצור אזורים עם אוטונומיה מוחלטת, כולל ממשל דמוקרטי עצמאי וכוחות מזוינים לצורכי הגנה עצמית

– המיליציות – ללא גוף מדיני, וכן התארגנות כלכלית על בסיס קואופרטיבים וקומונות תוך שאיפה להצברה של הנכסים אשר בבעלותם. כך, על כל קבוצה של אנשים, וכן על כל ארץ וארץ, לחבור יחדיו לברית של קונפדרציות דמוקרטיות הנמצאות בקשר עם ארצות אחרות בעלות אג'נדה דומה, ולהתפשט ברחבי העולם עד שלמדינות ולקפיטליזם לא ייוותר מקום והם ייעלמו. האם הדבר נשמע אוטופי? ובכן, לא בשונה מן האוטופיות הדוגמטיות של הטרוצקיסטים, הסטליניסטים או שאר הסוציאליסטים הדוגמטיים בתקופתנו. בסופו של דבר רוז'אבה קיימת ומוכיחה לנו שהתארגנות מעין זו היא אכן ריאלית. זאת ועוד, ניתן לראות השפעה חזקה מאוד של האנרכיזם החברתי על התפישה הרווחת שם. אף אם קיים פה ושם שוני קטן בין התפישות, שתי אלה קרובות מאוד זו לזו ברוחן.

החברה

החברה ברוז'אבה מאורגנת לקומונות (או "קמין" בכורדית). חברי הקומונה יכולים להיות משפחה אחת, כמה משפחות או קבוצה של אנשים שחיים ביחד בבית אחד או בכמה בתים שכנים. אין שום הגדרה שרירותית לאופן שבו הקומונה צריכה להיראות. הדבר תלוי אך ורק בהחלטה של חברי הקומונה. גם

מספר הקומונות אינו מוגבל. יכולות אלה להיות 10 או 100 קומונות, תלוי בגודל המושבה או העיר. קומונות ברמת המושבה או העיר מאורגנות לבתי–עם (או "מלה גלים" בכורדית). בתי–העם האלה מורכבים מצירים שבאים מכל קומונה וקומונה ואשר יוצרים יחדיו מועצה אזורית. ברמת הקומונות ישנן קבוצות הנקראות "קבוצות השירות", וכן ישנן "קבוצת השלום" או "קבוצת האחזקה". כל קבוצה כזאת אחראית לתחום הניהולי ברמת הקומונה. קבוצת השלום, לדוגמה, אחראית לפתרון סכסוכים בין חברי הקומונה, וקבוצת האחזקה אחראית לשיפוצים ובנייה. חברי הקומונה בוחרים לבדם את השותפים בקבוצות, בלא כל מנגנון מנהלי מלמעלה. ברמת בית–העם ישנו בית–דין אזורי שאחראי לטפל בעבירות חמורות, כמו אונס. הביזור המשמעותי שהחברה הכורדית עברה תוך כדי יישום של מבנה פדרטיבי קומונלי מאפשר גמישות וחופש רחב יחסית לחברה קפיטליסטית, בעלת מבנה מדיני–היררכי ולא גמיש.

התנועה הנשית

נושא שחרור האישה ברוז'אבה הוא אחד מן המעניינים שבסיפור. בסקירתי הקודמת כבר ציינתי כי ישנם הישגים משמעותיים ביותר לתנועה, אך אין זה הכול. מלבד איסורים על פרקטיקות ברבריות כמילת נשים או נישואי–חובה נגד רצון הבחורה, ברוז'אבה הוקם אף כוח לוחם המורכב מנשים בלבד. וגוף זה אינו מזכיר במעשה את צה"ל בכלל. אם בצה"ל ישנם במסגרת כל הצבא רק שני גדודים המורכבים מגברים ונשים, לוחמות ברוז'אבה הקימו מיליציה שלמה וייחודית שהיא נשית לחלוטין, ה– YPJ. הכוח הלוחם הזה כולל כ– 15 אלף לוחמות, ואין אפשרות ללוחמים גברים לשרת בו. גם במיליציה הרחבה יותר, המגינה על המהפכה (ה– YPG), יש לוחמות, אך היא מורכבת בעיקר מגברים. בשתי המיליציות האלה יש כ– 50 אלף לוחמים ולוחמות. ביחידות אלה אישה יכולה להיות מפקדת על גברים, אך גבר לא יכול להיות מפקד על נשים, וזהו שוני משמעותי ממה שמתקיים בצה"ל. והרי, אפליה מתקנת היא חשובה במסגרת המלחמה בפטריארכיה. מלבד המסגרת הלוחמת, גם השינויים בניהול החברתי הם לטובת האישה. למשל, כל בעיה נשית יכולה להיפתר בידי נשים בלבד. והיה אם נאנסת פונה לשירות הביטחון המקומי, היא מופנית לנציגה ממחלקת החקירות של מקרי האונס, וזאת מורכבת מנשים בלבד. כל ההישגים המשמעותיים הללו רק מחזקים את החברה והופכים את שחרור הנשים לחלק אינטגרלי משחרור כלל האוכלוסיה ברוז'אבה.

הכלכלה

בתחום הכלכלה אני יכול לציין שברוז'אבה אין קפיטליזם במובן הקלאסי של המילה. לאנשים יש אפשרות להחזיק בקניין, במקרה שמדובר בדירה, בית, סדנה או שדה קטן, אך יש איסור על בעלות וניהול עסקים, וכן גם על ניצול עובדים ושעבודם. כל המשק מאורגן בקואופרטיבים במסגרת הקומונות, בין אם אלו קואופרטיבים משפחתיים או של קבוצות חברים. אין תעשיה כבדה ברוז'אבה, וכ– 80% משיעור התעסוקה הם בחקלאות. אין מסים, והאנשים לא משלמים לא שכר–דירה ולא מס–מים או חשמל. הכסף שנע בשוק הוא המטבע הסורי של משטר אסד, והמחירים נקבעים בכל עיר או קומונה לפי כוח–הקנייה של תושבי האזור. כלומר, המוכרים לבדם מחליטים על מחיר המוצרים. ביזור כלכלי שכזה אף תרם רבות לשיפור רמת החיים ברוז'אבה, ומזכיר מאוד את המודל של האנרכיסט פייר–ז'וזף פרודון, המוטואליזם.

המיליציות

המיליציות גם הן מאורגנות בצורה דמוקרטית, ואולי אף אנרכיסטית. יחידה קטנה נקראת "צוות", והיא מורכבת משלושה עד חמישה אנשים. הרמה השניה נקראת "טקסים" והיא מורכבת משני "צוותים". הרמה השלישית היא "בלוק" והיא מורכבת מ 3 "טקסימים". הרמה הרביעית היא "תאבור", שהוא סוג של גדוד, אף שזה כולל בין 100 ל– 150 איש. "תאבורים" מרכיבים את המחוז או את הקנטון. בסך–הכול יש שלושה מחוזות ברוז'אבה. אין חטיבות או אוגדות, ולכל יחידה יש אוטונומיה רחבה מאוד. הלוחמים בוחרים את מפקדם למן הרמה הקטנה ועד לרמת המחוז. מעל לכול, ברוז'אבה ישנה המועצה הצבאית, וזו מורכבת מעשרות המפקדים המוכשרים ביותר, אך אין כל יכולת–פיקוד למועצה זו אלא רק יכולת תכנון כללי למשך ימות השנה. המועצה מתכנסת פעמיים בשנה ובונה תוכנית לחימה עבור חודשים–קדימה. בכל רמת–יחידות ישנה גם מועצת לוחמים. המועצות דנות בפעילות הצבאית ובמפקדים, ואם ישנו מפקד שאינו מצליח בתפקידו, המועצה מדיחה אותו ובוחרת תחתיו מפקד חדש. כך מתרחש בכל רמה ובכל קרב. ישנה גם הוועידה הכללית הצבאית, שהיא זו הנותנת שירותי דוברות וייצוג ברמה הארצית. גיוס למיליציות הוא אך ורק בהתנדבות. אין גיוס–חובה לכוחות המזוינים.

הריאקציה

לא כל דבר מושלם ברוז'אבה. ארץ שנמצאת במצב מלחמה דורשת מנגנונים שקשה–עד–מאוד לבנותם ולבקרם בצורה דמוקרטית. לדוגמה, היו לא–מעט תלונות על הכוח השיטורי (Asayish), כמו "העלמת" אנשים או מעצרם וכליאתם מחשש שהם חברים או פעילים בדאע"ש. ישנם גם גורמים פרו–אמריקניים קפיטליסטיים המעוניינים להחדיר יחסי–שוק לרוז'אבה – למשל, כורדים לאומניים התומכים בממשלת ה– KRG של כורדיסטן העירקית.

הביקורת

ישנה לא–מעט ביקורת על רוז'אבה, במיוחד מצד שמאל. הרבה מהביקורת נובעת כתוצאה מחוסר–ידיעה או מתוך אמונה לערוצים ולמקורות השואבים מידע מגורמים עוינים, כמו הטורקים או דאע"ש. גם הכורדים העירקים רואים ברוז'אבה במה לחיזוק האינטרסים שלהם וחשוב להם לפגוע בתדמיתם של המהפכנים האמיצים. היו אף פרסומים באמנסטי הבינלאומית, שהיו מבוססים על מידע שקרי ולא–בדוק. אנו שומעים כל הזמן על כך שחל גיוס–חובה ברוז'אבה. שמועה זו נובעת בעיקר מעצם קיומו של גיוס בכפיה המופעל לעתים במיליציה האשורית, שהיא כוח קטן במסגרת המיליציות הפועלות רוז'אבה. מאחר שאנשי המיליציה האשורית לובשים את אותם המדים כמו כל היתר, המתבוננים מן הצד עשויים לחשוב שהמהפכנים הכורדים הם אלו שמגייסים אנשים בכוח. הסיבה השניה לשמועה הזאת היא חימוש כלל העם ברוז'אבה. אין שום משפחה שאיננה חמושה. ליברלים ללא שמץ של מושג בתיאוריות של השמאל הרדיקלי אינם מבינים שפירוש הדבר אינו גיוס–חובה כמו זה שקיים במדינות–לאום בורגניות.

אמנם, חלק מהביקורות הוא אכן במקום. לדוגמה, המרקסיסטים מבקרים לרוב את העובדה שהשוק לא חוסל ברוז'אבה בצורה מוחלטת ושקיים שימוש בכסף, נוסף–על סוגים מסוימים של קניין, כגון הזכות לחזקה על אדמות. מרקסיסטים דורשים להלאים את הנכסים ולחסל את הבורגנות שעודנה קיימת ברוז'אבה. לא יותר מדי ממנה, מאחר שרוב הבורגנים ואנשי העסקים (במיוחד אלו של משטר אסד) נמלטו מהמהפכה עוד בשנת 2012, עם תחילתה. האנרכיסטים מבקרים לרוב את העובדה שישנו חוסר בביזור בחלק מן המוסדות (כמו השיטור, למשל) ושאין התארגנות מלמטה על בסיס מעמדי לסינדיקטים של פועלים. אך עם כל הצדק שקיים בביקורות אלה, גם למרקסיסטים וגם לאנרכיסטים יש הרבה דברים ללמוד מן המהפכה הזאת, ולתמוך בה. לתמוך מפני שזהו המאורע המרתק והמדהים שמתרחש בימינו, בסדר–גודל של המהפכה הספרדית הגדולה במאה ה– 20.

סיכום

לאחר שרבים מחבריי ביקרו ברוז'אבה, גם אני מתכוון להגיע לשם. לא לבדי כמובן, אלא ביחד עם החברים שלי למאבק. המקום הזה דורש את עזרתנו. על כל איש שמאל רדיקלי שבאמת מאמין בשינוי חברתי לטובת חברה שוויונית וצודקת יותר להושיט סיוע לרוז'אבה ולמהפכנים והמהפכניות האמיצות. העולם שלנו מתדרדר אל–עבר פי–תהום, הודות לקפיטליזם ואנשי השררה רודפי–הבצע. אם לא נתאחד ביחד לחזית רחבה שמתנגדת לפולחן המנגנון המדיני והקפיטליזם, אנו נגיע לתהום הזאת במהרה. חברינו ברוז'אבה רומזים לנו, וליתר–דיוק צועקים לנו, שקיימת דרך אחרת להתנהלות חברתית. צודקת, שוויונית וחירותנית יותר. השאלה היא האם נקשיב להם ונתמוך בהם.

יגאל לוין

הצהרת הסירוב של חברת "אחדות" טניה גולן.

English version | نسخة عربية | Versión en Castellano

טניה גולן, חברת ארגון "אחדות", פעילה חברתית מחיפה, אנרכיסטית, טבעונית, ופעילה במאבקים אקולוגיים – מסרבת להתגייס לשורות הצבא הציוני. אנו מפרסמים את הצהרתה של טניה, הכוללת גם את נימוקיה וכן ביקורת על החברה שלנו.

 

שמי טניה גולן, אני בת 20. החלטתי לסרב להתגייס לצה"ל וראיתי חשיבות בעשיית הדבר בגלוי ובישירות.

הבחירה להתגייס או שלא להתגייס לצה"ל היא בחירה פוליטית וראוי שכל אחד ואחת יוכלו לעשות אותה בחופשיות. אני מוחה כנגד החוק שמאיים על נערות ונערים להצטרף לצבא.

אין לי אמון בראשי ההיררכיה השלטונית. הצבא הוא יד ביצועית של בעלי ההון, של הממשל ושל סוחרי הנשק. יש מי שמרוויחים מהסכסוך הישראלי-פלסטיני ולעולם לא יוותרו מרצונם על השליטה הכלכלית בשטחים. הגזענות והפילוג הם תוצאת לוואי להשפעת הכוחות הללו. תקציב הביטחון של מדינת ישראל גדל משנה לשנה על חשבון החינוך, הבריאות, הרווחה, ובכל זאת אין תחושה של ביטחון – יש רצף של איומים תורנים שצצים מכאן ומשם. אני סבורה שהפחד שלנו מנוצל להסחת הדעת ממחשבה מעמיקה. אי אפשר לבנות חברה צודקת על בסיס חוסר צדק. אני מסרבת לקחת חלק בגוף שמוציא לפועל מדיניות גזענית ופאשיסטית, מפלה ודכאנית. אני מסרבת לשתף פעולה עם צבא שמחזיק כבר עשרות שנים מיליוני אנשים ללא זכויות אזרחיות. בצד השני יש אנשים כמונו, עם צרכים בסיסיים דומים לשלנו, שבסך הכל רוצים לחיות את חייהם. עוצר, בידוקים בטחוניים, מעצרים ללא משפט, התנכלויות ע"י חיילים או מתנחלים קיצוניים, ניצול תעסוקתי, תנאי מחיה נחותים ואפשרויות מוגבלות – אי אפשר להיות בטוחים כל עוד אנחנו מספקים סיבות מאוד טובות לצאת כנגדנו.

גם הצבא, כמו בית הספר, הוא מוסד שמבצע חיברות. כמו שתפקידו העיקרי של בית הספר אינו להעביר ידע אלא לאחות את החברה לכדי גוש אחיד, להקנות הנחות בסיס והתנהגויות, כך תפקידו העיקרי של הצבא הוא לא להגן על כלל האנשים, אלא להוות "כור היתוך" סביב אותו האתוס ולשמר את הדעה החיובית עליו, בזמן שהוא מגן על האליטות. זה גוף עם בירוקרטיה מסורבלת, עם אגפים שמתעסקים האחד בשני ובתחומי חיים אזרחיים, מה שמאפשר להקנות לנוער הבוגר שרק סיים את תהליך ההתגבשות בבית-הספר ראיית עולם היררכית, של מדכא-מדוכא. נכון יותר לומר – להשלים את ההקניה הזו, על רקע המסרים הלאומניים שצהל מעביר בפירוש. השלב הזה הוא פי-הטבעת של הצינור שמוביל לחיים בחברה הבוגרת, על חלקת האדמה הזו בין הים לירדן.

אני חושבת שהתגייסות למען משהו אמורה להיעשות בהתאם לצורך ולפי שיפוט עצמי. זה עובד, אפשר לקחת כדוגמה את הקונפדרציה הדמוקרטית ברוג'אבה (צפון סוריה), לא הרחק מאיתנו, אולי נוכל ללמוד מהם דבר או שניים. אין להם חוק הכופה גיוס לכוח ההגנה שלהם, ובכל זאת ישנו אחוז מגויסים דומה לשל ישראל ביחס לגודל האוכלוסיה. אם אין רצון להגן על סדר קיים הוא כנראה לא שווה הגנה.

אני פוסלת את הסיבות שאני שומעת בעד גיוס: חברים, כיוון, ניסיון, תרומה למערכת. אני בוחרת לא לתת את עצמי מרצון לטירטורים, השפלות ודיכוי לשווא במשך שנתיים. לא אלבש מדים כדי לא להגביר את הלחץ החברתי להתגייס ע"י השתתפותי בדבר. המחיר של אי שיתוף הפעולה הוא לא פשוט, אך הגיוס מבחינתי הוא לא עניין של מה בכך, לא דבר פעוט.

הדבר האחרון, הקרוב לליבי לא פחות, הוא נושא הרס הסביבה-הטבעית שהמפעל הצבאי גורם ע"י דליפות דלק ושפכים, היפטרות מציוד באמצעות השלכתו לים ופעילות-שוטפת שפוגעת באיזון הצמחיה ובעלי-החיים. כל זאת בלי שיצטרך לספק דוחות מפורטים או לתת דין וחשבון, בדיוק כמו לגבי התקציב המדיני שהוא נוגס בו בגדול.

בכל מצב שלא יהיה, השמעת קול ונקיטת עמדה במקומות שבהם קשה לעשות את זה היא תרומה אדירה, ואני קוראת לכל מי שיש לה
קול לבטא אותו. בצורה פשטנית: דברים רעים קורים כשאנשים טובים שותקים.

טניה גולן

רוז'אבה וקטלוניה: מחוברות היסטורית

 

אנרכיסטים ספרדים בשורות הYPG

בימים אלו מתרחשת מהפכה חברתית ברוז'אבה, את הפרטים על המהפכה ניתן לקרוא כאן. המהפכה הזאת אינה נרתעת מלהזדהות עם הרוח והתאוריה האנרכיסטית, ואף לירושה ולחיבור שלה עם המהפכה הספרדית הגדולה והתנועה האנרכיסטית הספרדית, ששיחקה תפקיד חשוב. ההכרזה הזאת פורסמה במקור באנגלית, באתר הרשמי של מיליציית ה- YPG הכורדית המגינה על המהפכה והחברה ברוז'אבה, ובה אנו רואים את שאיפת המהפכנים ליצור קשר היסטורי בין המהפכה הספרדית הגדולה לבין האירועים המתרחשים שם (ברוז'אבה) כיום.

ה19 ליולי, היום שמסמל את תחילת המהפכה ברוז'אבה. ביום זה כוחות המחתרת כבשו את כובאני ואת דריק ולמעשה החלו ניסוי היסטורי בשליטה עצמית, שחרור נשים, כלכלה מקומית והרמוניה אקולוגית.  אותו יום, ה19 ליולי 1936 הוא היום בו קרתה המהפכה הקטלונית. קונפדרציית העבודה הלאומית (CNT) ארגנה מערכת קונפדרתית, מועצות עובדים הוקמו ונשים אורגנו ביחידות לחימה.

הקטאלנים החלו משקמים את תרבותם העצמאית: נפתחו בתי–ספר והודפסו ספרים בשפה הקטלאנית. במהלך מלחמה בכוחות הפאשיסטים, גם הם החלו ניסוי שאפתני, בדיוק כמו שקורה עכשיו ברוג'בה.

מה שהופך את המהפכה הקטלונית לכל–כך משמעותית הוא התפקיד החיוני שנשים שחקו בה לשחרורן. האווירה בשנות ה30 אצל הנשים בתנועה המהפכנית הייתה אווירה של כעס כלפי הדיכוי. בתגובה, נשים החלו לחמש את עצמן, מתוך האמונה שרק כוח לחימה נשי יכול לגן על זכויותיהן של הנשים ועל החירויות שלהן.

הן הקימו כוח לחימה שמורכב כולו מנשים ונקרא "נשים חופשיות" (Mujeres Libres), כוח שהיה נפרד לגמרי משאר הארגונים. הן לא קראו לעצמן פמיניסטיות, אלא ראו את הבעיות הנשיות כבעיות שאי–אפשר להפריד משאר הבעיות החברתיות.

לפני המהפכה, היה דיכוי עז של נשים. נשים הוכחרו להתחתן בניגוד לרצונן, ונשים שאין נשואות לא יו יכולות לעזוב את ביתן ללא גבר. בנוסף לכך, נשים רבות לא עבדו, מאחר והשכר של נשים באותה תקופה היה מחצית מזה של הגברים. אומנם לנשים מהמעמד הגבוה והבינוני היו זכויות מוגבלות, לנשים ממעמד הפועלים כמעט ואל היו זכויות כלל.

עכשיו ברוז'אבה גם כן מתרחשת מהפכה בה ארגוני נשים לוקחים חלק משמעותי ומכוונת לשים את הנשים בחד החנית של ההנהגה. אחד העקרונות הבסיסים של המהפכה ברוג'אבה הוא שהחברה יכולה להיות חופשיה רק כאשר הנשים תהיינה חופשיות. לפני המהפכה, לנשים היו מעט מאוד הזדמנויות חברתיות והאווירה כלפיהן הייתה מגבילה מאוד.

המהפכה הקטלונית החזיקה זמן מועט, אבל ההשפעה שלה על החברה הקטלונית נשארת אפילו עד היום. היום, רוח המהפכה הקטלונית נישאת ברוג'אבה וישנו מאבק לדאוג שזה ישמר. המהפכה הקטלונית והמהפכה הרוז'אבה הן אחיות.

מדוע חשוב לדרוש מֵעֵבֶר? / יגאל לוין

ראשית אני חייב לציין שזהו אחד הנושאים הכאובים אצלי. אני יכול להתמודד עם בגידה של חברים או עם חוסר מוטיבציה אצל השותפים שלי למאבק, עם מה לא? אבל קונפורמיזם פוליטי מטריף את דעתי. חוסר היכולת לחלום מעצבן אותי. ומה הדבר הכי גרוע? אי–החתירה למשהו גדול יותר ומרשים יותר ממה שהריאל–פוליטיק מציע לך. כה עצוב שמבין הדברים היחידים שעוד נותרו לנו תחת השלטון הטוטאלי (לפי הגדרתו של מישל פוקו), היכולת לחלום ולקוות למשהו טוב יותר ממה שמציעים לך, במסגרת אותו שלטון, נפסלת גם אצל הפעילים הרדיקליים. אנחנו, האנרכיסטים, כבר התרגלנו לשמוע אמירות בסגנון: "מה, כיצד אתם מתנגדים ללאומיות הפלסטינית? מי אתם בכלל? זה פריביליגיוני מדי להראות להם מהי הדרך! יש להם זכות להגדרה עצמית! אם הם רוצים מדינה, אז שתהיה להם מדינה! מגוחך לדבר על אוטופיה אנרכיסטית שאולי לא תתממש בכלל!". או לחילופין: "האוטופיה שלכם היא רעיון נחמד אך היא לא תתקיים בזמן הקרוב, ואולי אף לא תתקיים כלל, ולכן עליכם להצביע בבחירות/לתמוך בממסד/לשלם מסים/לשרת בצבא/ללכת לעזה (סמנו את הרלוונטי לגביכם) וכו'". אך מה באמת מסוכן בשיח הזה? הסכנה הגדולה היא שאם דורשים מהשלטון דברים מסוימים שהוא עשוי להציע לך, תמיד נתקעים בתוך המבוי הסתום של הרפורמיזם. מהפכה יכולה לבוא רק מתוך זיקה למשהו כביר, זיקה לעולם חדש, אחר – לא מתוך הסכמה עם המצב הנוכחי. האם חשבתם על כך שרוב הנורמות שנראות בימינו כה שגרתיות בעולם המערבי (כמו יום עבודה של 8 שעות, חופשות מחלה, איסור על עבדות ילדים וכד') הן תוצאה של הקרבה במסגרת מאבק עצום ומרשים בעל דרישות "לא ריאליסטיות" ו"מנותקות מהמציעות"? האם האנרכיסטים שדרשו בסוף המאה ה– 19 יום עבודה של 8 שעות דרשו רק את זה ותו–לא? ברור שלא. האם התנועה הנשית בספרד של שנות ה– 30 דרשה רק את הזכות של נשים לעבוד בשווה לגברים? גם לא. מאחורי כל הישג, זכות או חוק ליברלי קטנטן מסתתר מאבק עצום עם דרישה ל"בלתי אפשרי", לעולם חופשי.

חשוב לדרוש מֵעֵבֶר! זוהי זכותו הטבעית של כל אדם חופשי. האם אני תומך ברצון הפלסטינים למדינה פלסטינית? ממש לא, כי אני יודע באיזה עוול לעמלים ולמעמדות הנמוכים בפלסטין זה כרוך. מדוע עלי לתמוך במאבק מנשל, מדכא והורג? אני רוצה ודורש חירות ורווחה לעמלים הפלסטינים! לא פחות מזה. אני כן אתמוך במאבקם של הפלסטינים נגד הכיבוש והציונות, גם אם אני חש שהם טועים בבחירתם וחותרים למדינה פלסטינית, אך אני כן אדרוש בו–בעת רק את המקסימום, ואני אעזור לאותם כוחות מהפכניים שגם כן חותרים למקסימום הזה. האם אני תומך בחוק המדיני לשכר מינימום של 30 ש"ח לשעה? ברור שלא, כי אין חוק "טוב" (במיוחד במסגרת חוקיה של היישות הקולוניאלית "ישראל"). חוק משמש תמיד לצורכי משטור (גם אם יש לו השלכה "חיובית" בטווח הקצר), ותמיד היה זה כך. אך במאבק העובדים אני אדרוש את ביטול הכסף, אדרוש רווחה לכולם, אדרוש לשלם את המינימום ישירות מכיסם של הטייקונים, אך לא כתוצאה מחוק "טוב"! הדרישה היא תמיד מקסימלית, ולא אחרת. ואם כבר חוק, אזי רק במסגרת המאבק הממשל ייתן לנו את המינימום, אבל רק בעקבות הפחד הגדול שלו מהמקסימום!

פוליטיקאים מכל הנישות מאכילים אותנו ב"ריאל–פוליטיק" או בחוקים "טובים". הם רוצים שאנו נפסיק לחלום, שנפסיק לדרוש עולם חדש! הם רוצים רק סטטוס–קוו. הם רוצים אותנו עדר שותק וצייתן שפוחד מכל פעולה, "חוקית" או "לא חוקית", במסגרת המדינית. אבל לא, אנו האנרכיסטים נמשיך בדרכנו, כי כפי שאמר האנרכיסט הספרדי הידוע בּוּאֵנָוֶנְטוּרָה דּוּרוּטִי: "אנו נושאים עולם חדש בליבנו".

את הילדים האלה לא צריך למשוך באוזניים לבית הספר

אדם שהתמסר ללמד ילדים משכונות העוני ב"בית ספר" מתחת לגשר המטרו בניו דלהי. את הילדים האלה לא צריך למשוך באוזניים לבית הספר. הם לא מבריזים משעורים ולא מעתיקים את שיעורי הבית מחבריהם. הם רוצים ללמוד ובכל בוקר הם מתאספים מתחת לגשר המטרו בניו דלהי, בירת הודו.

מתנדב נלהב בשם ראג׳ש קומאר שארמה (Rajesh Kumar Sharma) פתח כאן בית ספר מאולתר בחינם לילדים המתגוררים בשכונות הסלאם. הורים לילדים אלה לא יכולים לשלוח את ילדיהם לבית ספר, אין להם כסף. לכן, בית הספר שנפתח על ידי המורה ראג׳ש קומאר שארמה הוא הדרך היחידה של הילדים לקבל את הידע הדרוש לחיים מלאים.

בית הספר הזה נותן להם הזדמנות לצאת מהעוני. ליוזמה של חברו הצטרף גם לקשמי צ'אנדרה, שגם מלמד 30 תלמידים ממשפחות עניות. בבית ספר הזה אין כלום חוץ משני לוחות ושני כיסאות, לא מבנה ולא שולחנות! ילדים משכונות העוני לומודים את יסודות החשבון, לומדים לקרוא ולכתוב ממש ברחוב מתחת לגשר כשהם ישובים על מחצלות. ראג׳ש קומאר שארמה מספר שהילדים לומדים ללא תשלום כבר יותר משלוש שנים.