פרק ראשון
"כשבורות שולטת בחברה וכאוס במחשבות האנשים, החוקים מתרבים, מצפים מחקיקה לעשות הכל, וכשכל חוק חדש הוא טעות חישובית, האנשים ממשיכים לדרוש מהחוק את מה שהם יכולים לדרוש רק מעצמם, מהחינוך של עצמם ומהמוסריות של עצמם”. לא מהפכן אמר את זה, ואפילו לא רפורמיסט. זה השופט דאלוי, מחבר אסופת החוקים הצרפתית שמוכרת בשם
“Repertoire de la Legislation”.
ועדיין, למרות שהמילים האלו נכתבו על-ידי אדם שהיה בעצמו מחוקק ומעריץ של החוק, הן מייצגות
כהלכה את המצב הלא-נורמאלי של חברתנו. להמשיך לקרוא
אחת מההתנגדויות הבולטות לקומוניזם היא שהאדם אינו טוב מספיק כדי לחיות בחברה קומוניסטית. אנשים לא יסכימו לחיות תחת שלטון קומוניסטי, אך לצערנו הם גם אינם בשלים לקומוניזם חירותני. מאות בשנים של חינוך אינדיוידואליסטי השאירו את האנשים אגואיסטים מדי. עבדות, היררכיה ועבודה תחת כורח הנסיבות גרמו לכך שהאנשים לא ידעו לחיות בחברה חופשית בה אין כפייה מלבד זו אשר נובעת מהתעסקויות אשר נבחרו מרצון, וחוסר הסיפוק של האחר אם לא נעמוד בהתחיבויות אלו. לפיכך נאמר לנו, שישנו איזה שלב מעבר הכרחי בדרך לקומוניזם.
אותה גברת בשינוי אדרת; אותן מילים נאמרו משחר ההיסטוריה כתגובה לכל רפורמה חברתית, כלכלית או פוליטית. מילים אשר נאמרו לפני סיום העבדות; מילים אשר נאמרות כבר עשרים או ארבעים מאות על-ידי אלו שאוהבים את נוחותם יותר מדי מכדי להתאים עצמם לשינויים, על-ידי אלו שלא סבלו מספיק מהשיטה הנוכחית כדי להרגיש את הצורך בחברה חדשה!
בדומה לאלכסנדר ברקמן, פיטר קרופוטקין כתב על הקשר של בתי הסוהר לפשע בשל "חוויה" ממקור ראשון. בתור פעיל צעיר בתנועה העממית שכונתה "נרודניקים" (народники, Narodniki = עממיים), הוא נעצר בסנט פטרסבורג בשנת 1874 והוחזק במשך שנתיים במבצר פטרופבלובסקיה בזמן שהוא המתין למשפטו. הוא הצליח לבצע בריחה נועזת מבית החולים של הכלא וברח למערב אירופה, שם הוא חי בגלות עד למהפכה הרוסית (1917). הוא נעצר שוב בשנת 1883, הפעם בצרפת, במהלך היסטריה אנטי-אנרכיסטית, ושהה במשך שלושה שנים בבית סוהר בקלארוו (Clairvaux). כתביו המוקדמים על פנולוגיה נאספו בספרו "In French and Russian Prisons" (1887), והוא מספר בבהירות על שנותיו בכלא ב"Memoirs of a Revolutionist", שפורסם בשנת 1899.
*נקרא בפני האגודה הבריטית הרפואית (British Medical Association)*
————
אם נשים בצד את השאלה הגדולה של "פשע ועונש", שמעסיקה כל כך הרבה סוציולוגים ועורכי דין בולטים, אמקד את הערותיי על השאלה: "האם בתי סוהר עונים על תכליתם, שהיא שהפחתת המקרים של פעולות אנטי-חברתיות?"
כל אדם לא משוחד שמחזיק בידע על בתי סוהר יענה על שאלה זו ב"לא". אדרבה, מחקר רציני על הנושא יביא את כולם למסקנה שבתי סוהר – גרועים כטובים – הם מקומות רבייה של פשיעה; שהם גורמים לביצוע פשעים אנטי-חברתיים, יותר ויותר גרועים; שהם בתי הספר, האוניברסיטאות, של מה שמוכר כפשע.
כמובן, איני מתכוון לכך שכל אדם שהיה בכלא יחזור לזה. אלפי אנשים נשלחים לכלא מדי שנה – רק במקרה. אני טוען שההשפעה של כמה שנים בכלא – מעצם היות המקום כלא – היא להגביר את הפגמים שהובילו לכך שהאינדיווידואל מלכתחילה הגיע לבית המשפט. הגורמים הללו, אהבה לסיכון, סלידה מעבודה רגילה (ברוב המקרים יש מחסור עצום בידע במסחר), תיעוב אי הצדק והצביעות בחברה, הרצון באנרגיה פיזית, וחוסר הרצון – כל הסיבות האלו יחמירו במאסר בכלא.
לפני 25 שנים, כשפיתחתי את הרעיון הזה בספר, שכרגע אזל (In Russian and French Prisons) , תמכתי בו ע"י בחינה של העובדות שנתגלו בצרפת בחקירה בנוגע לכמות הפשיעה החוזרת (récidivistes). התוצאה של החקירה הזו היא ששתי חמישיות עד חצי מכל המובאים בפני בתי המשפט, ושתי חמישיות מן המובאים בפני בתי המשפט של המשטרה (Tribunal de police) כבר הוחזקו בבית הסוהר פעם או פעמיים. אך לפי מייקל דוויט (Michael Davitt), תשעים וחמישה אחוזים מאלו שמוחזקים בעבודות פרך, קיבלו בעבר חינוך בכלא.
הרהור קצר יראה שהדברים לא יכולים להיות אחרת. לכלא יש, ובהכרח יהיה לו, השפעה משפילה על האסירים. קחו אדם שנכנס כרגע לבית הסוהר. ברגע שהוא נכנס למבנה הכלא, הוא אינו אדם יותר; הוא "מספר כזה וכזה". אין לו יותר רצון משלו. הם מלבישים אותו בלבוש מטופש כדי להדגיש את הביזוי. הם שוללים ממנו כל אפשרות למגע עם אלו שהוא התחבר אליהם ובכך מונעים ממנו את הפעולה היחידה שיכולה ליצור השפעה טובה עליו.
ואז הוא נשלח לעבוד, אבל לא לעבודה שיכולה לעזור לו להשתפר מוסרית. עבודות כלא הם כלי לנקמה. מה האסירים חושבים על האינטליגנציה של "עמודי התווך של החברה", שמתיימרים "לתקן" את האסירים בעזרת כזה עונש?
בבתי הכלא הצרפתיים, האסירים מקבלים עבודות יעילות ובתשלום. אך גם התשלום הזה הוא נמוך ביותר, ולפי רשויות הכלא, לא ניתן לשלם אותו בדרכים אחרות. עבודת כלא, הם אומרים, "נחותה" מעבודת עבד. התוצאה היא שהאסיר מתחיל לשנוא את העבודה שלו, ומסיים באומרו "אנחנו לא הגנבים האמיתיים, אלא אלו שמחזיקים אותנו כאן".
מוחם של האסירים חוזר שוב ושוב על רעיון אי-הצדק של החברה שסולחת ולפעמים מכבדת לנוכלים כמו יזמי חברות רבים, אך מענישה אותו, רק כי לא היה מספיק ערמומי. וברגע שהוא מחוץ לכלא, הוא מבצע את נקמתו ע"י ביצוע עבירה חמורה יותר מזו הקודמת. נקמה מולידה נקמה.
הנקמה שהופעלה כלפיו – הוא הפעיל כלפי החברה. בכל כלא, מעצם היותו כלא, האנרגיה הפיזית של האסירים נהרסת, מושמדת. הכלא פועל על האסירים באופן יותר גרוע מחורף ארקטי. הרצון לאוויר, המונוטוניות של הקיום, במיוחד הצורך ברשמים (impressions), לוקחים מן האסירים את כל האנרגיה, ומייצר כמיהה לממריצים (אלכוהול, קפה), שעליהם דיברה גב' אלן בצורה כל כך מדייקת בקונגרס של האגודה הבריטית הרפואית. ולבסוף, בעוד ניתן לייחס מעשים אנטי-חברתיים לחולשה של הרצון, החינוך בבית הסוהר מיועד במדויק לחיסול כל ביטוי של הרצון.
גרוע מזה. אני ממליץ לכל רפורמטור של הכלא את ספרו של אלכסנדר ברקמן "Prison Memoirs of an Anarchist", שהוחזק במשך 14 שנים בבית סוהר אמריקאי וסיפור בכנות רבה על חווייתו. כל אדם יראה איך כל גילוי רגשות כנה חייב להיות מדוכא ע"י האסיר, אם הוא החליט לעולם לא לצאת מן הגיהינום הזה.
מה ישאר מרצונו הטוב של אדם לאחר חמישה או שישה שנים של חינוך שכזה? ולאן הוא יכול ללכת לאחר שחרורו, מלבד חזרה לאותם אנשים שחברתם הכניסה אותו לכלא מלכתחילה? הם היחידים שיקבלו אותו כשווה להם. אך כשהוא מצטרף אליהם, הוא בהכרח יחזור לבית הסוהר תוך חודשים ספורים. וזה אכן מה שיקרה. הסוהרים יודעים זאת היטב.
לעתים אני נשאל – אילו שינויים אני מציע לבתי הסוהר; אך כמעט, כמו לפני 25 שנים, אני באמת לא רואה איך בתי סוהר יכולים להשתנות. הם מוכרחים ליפול. אני יכול לומר, כמובן: "תהיו פחות אכזריים, יותר מתחשבים במה שאתם עושים". אך הדבר יגיע לזה: "מנו פסטלוצי (פדגוג שווייצרי, Johann Heinrich Pestalozzi) כמושל בכל בית סוהר, ושישים פסטלוצי כסוהרים", שיהיה דבר אבסורדי ביותר. אך כל הצעה פחותה מזו – לא תועיל.
אז הדבר היחיד שאני יכול לומר לכמה בכירים בעלי כוונות טובות מבתי הכלא במסצ'וסטס, שהגיעו לבקש את עצתי, הוא זה: אם אתם לא מסוגלים להביא לחיסול מערכת הכליאה, אז – לעולם אל תקבלו ילד או נער לבית הסוהר שלכם. אם אכן קיבלתם – זוהי הריגת אדם. ואז, לאחר שלמדת מחוויותיך מהם בתי כלא, סרב להיות סוהר, ולעולם אל תפסיק לומר שהדרך היחידה להילחם בפשיעה היא ע"י מניעתו.
דיור עירוני "בריא" במחיר עלות, חינוך במשפחה ובבתי הספר – הן של הילדים והן של ההורים; למידת המסחר ע"י כל ילד וילדה; שיתוף פעולה קהילתי ומקצועי; אגודות לכל מיני עיסוקים; וחשוב מכל, פיתוח האידאליזם בקרב הנוער; הכמיהה אחר מה שמעלה את הטבע האנושי לאינטרסים גבוהים יותר. זה ישיג את מה שהעונש כלל לא מסוגל לעשות.
"כיבוש הלחם" – כך נקראת חנות הממוקמת באחת השכונות בפאתי פריז שבה 9 אנשים מכינים באגטים, קרואסונים ולחמניות עם שוקולד. מבחינת המראה החיצוני החנות הזאת זהה ל-35 אלף מאפיות אחרות הפזורות ברחבי צרפת.
ובכל זאת זוהי המאפיה האנרכיסטית היחידה באזור של הבירה הצרפתית. "אנחנו – המאפיה שמנוהלת על-ידי העובדים עצמם. אין כאן מנהלים. אנחנו עובדים בשיתוף פעולה וכל שבועיים מקיימים אסיפות כלליות שבהן מחליטים, מה נעשה. כולם מקבלים אותו שכר – 1350 אירו בחודש, ורווחים מתחלקים בינינו באופן שווה", – מסביר פייר פווין שבהשראתו הוקם הקואופרטיב היוצא דופן הזה.
"כיבוש הלחם" הופיע לפני 3 שנים במונטרי שהייתה בעבר מעוז של המפלגה הקומוניסטית הצרפתית והיום נמצאת תחת שליטתם של "הירוקים". כמה אנרכיסטים החליטו לעבור מתיאוריה לפרקטיקה ולהקים פרויקט בניהול עצמי.
הם קראו לחנות שלהם "כיבוש הלחם" לכבוד ספרו של פיוטר קרופוטקין – אנרכו-קומוניסט של מאה ה-19. בתור סמל הם בחרו צללית מציורו של דלקרואה "חירות על בריקדות" שבו בן-אדם מחליף אקדחים לכיכר לחם ודגנים.
"אני עבדתי בתחום של מדעי המחשב ולא למדתי לאפות לחם. פעם התקשר אלי פייר ואמר לי: אתה במשך 10 שנים דיברת על אלטרנטיבות . תבוא להקים מאפיה, תעבוד איתנו", – מספר טומה שעזב את עבודתו בבית הספר לעסקים והתחיל להכין באגטים.
כעבור 3 שנים לאחר פתיחתה המאפייה מהווה עסק רווחי למדי. היא ממחזרת2 טונות של קמח בשבוע; מועסקים בה 7 עובדים ו-2 תלמידים. טומה לא מתחרט על כך שהצטרף ליוזמה הזאת שמזכירה "לה פרטרנל" – מאפייה בניהול עצמי שהוקמה בתחילת המאה ה-20 והתקיימה במשך 90 שנה.
"כאן אני מרגיש הרבה יותר טוב. אני יודע, בשביל מה אני עובד, למרות שמבחינה הפיזית זה הרבה יותר קשה", – מודה טומה תוך כדי שהוא מלמד את אחד התלמידים להכין קרם שוקולד.
המאפיה מייצרת מוצרים משלה, כמעט 35 סוגים שונים, בעיקר נקיים מבחינה אקולוגית. המוצרים האלה נושאים שמות שמזכירים את המהפכנים ההיסטוריים: סנדביץ' "בקונין" עם בצל, "דורוטי" עם קארי, "מרקס" עם ירקות .
אם מישהו מהקונים אומר שיש לו קשיים כלכליים הוא אוטומטית מקבל זכאות ל"מחיר משבר".
"מספיק לבקש במאפיה כרטיס המקנה זכאות להנחה. על מוצרים חיוניים ההנחה 25% ועל כל השאר – 10%. באגט עולה 1 אירו ועם ההנחה – 75 סנט", – אומר פייר.
לדבריו, "אנשים יודעם שזוהי מאפיה אנרכיסטית, אבל באים לכאן משום שכאן אופים לחם טוב, ואנחנו שמחים שהם באים".
נכון לעכשיו עובדי המאפיה לא מחלקים ביניהם רווחים, אלא מוצאים אותם לפירעון הלוואות, צמצום זמן העבודה וגיוס עובדים חדשים.
לא מדובר ביישום אידיאלים גדולים בקנה מידה גלובלי. המשתתפים מקווים שהפרויקט שלהם ימשיך לתפקד על בסיס של שיתוף פעולה ויספק עבודה לאנשים נוספים.
"להאמין שנוכל לשנות את החברה באמצעות ניהול עצמי כזה – זה כמו לקוות לשנות את העולם באמצעות אופניים", – מתבדח פייר.
"ההיסטוריה של המחשבה האנושית אינה שוקטת. כולה מהלך ותנועה. תנועותיה דומות לאלו של מטוטלת, הן עולות ויורדות. הרעיון האנושי יש שהוא ישן. המושלים, המחוקקים, מייסדי הדתות מרדימים וכובלים אותו עד שהוא נקרש, קופא, מתאבן. המטוטלת ירדה והיא נמצאת בשפל המדרגה. לפתע יתעורר רעיון האדם. הוא מתבונן סביבו ומנתק את כבליו; הוא מתחיל לבדוק ולבחון, הוא מבקר קשות את התורות שלימדוהו רבותיו עד עכשיו. הוא מסיר את המסווה מעל כל השיטות, מעל כל המשפטים הקדומים: הפוליטיים, הדתיים, החוקתיים והחברתיים. הוא מציגם ערומים, מצביע על חסרונותיהם, מציינם כנטולי יסוד ומזיקים. הרעיון האנושי סולל לו מסילות חדשות שלא נודעו עד כה. הוא מעשיר את ידיעות האדם בתגליות חדשות, מדעים חדשים ובמרץ רענן ורצון עז הוא מתמסר לפעילות יעילה"
~ "המוסר של האנרכיה", פיוטר קרופוטקין
בשנים האחרונות, רבים יותר ויותר מקרב תומכי הקפיטליזם וכלכלת לסה-פר (או שוק "חופשי") מקדמים תפיסה "וולונטריסטית" (voluntaryist), שמעלה על נס את עיקרון ההסכמה ומציבה אותו כיסוד לקיום חיי החברה והכלכלה תחת הקפיטליזם. תפיסה זו, כך סבורים מרבית האנרכיסטים, מעלה בעיות וכשלים רבים, וביניהם הכרתה בזכויות הרכוש אך לא בזכויות יסוד של בני אדם, הכרתה בחופש רכוש אך לא בחירות לבני האדם מרודנותו של הרכוש הפרטי.
קטע זה יתמקד בבעיה פשוטה ביותר, אך אחת החיונית להבנה למה אנרכיסטים אינם מסתפקים בוולונטריזם: מיתוס ה"הסכמה" בוולונטריזם. או במילים אחרות: למה וולונטריזם זה טוב, אך לא מספיק.
מהי הסכמה? אין לענייננו ערך פרקטי רב במאמץ לענות על השאלה הזו בכובד ראש מוגזם. פרשנות מצמצמת, התואמת את הגישה הוולונטריסטית, היא שהסכמה היא תוצר של בחירה באפשרות אחת מבין מספר אפשרויות קונקרטיות. כך, ניתר לומר כי הבוחר מביע הסכמה לאפשרות בה בחר, שכן תמיד ישנן אפשרויות חלופיות בהן ניתן לבחור. ניתן לומר בצדק שפרשנות זו אינה מבחינה בין הסכמה לבין סתם בחירה, אך טיעון זה אינו יכול להוות ביסוס לוולונטריזם – זהו למעשה הטיעון של מבקריו.
אכן, חברה חופשית חובה שתהיה מושתתת על הסכמה רחבה ככל שניתן. במובן זה, האנרכיזם הוא וולונטריסטי – הוא מבקש ליצור חברה חופשית שתתבסס על שיתוף פעולה חופשי בין בני אדם וקהילות. אך וולונטריזם, הן כגישה ביקורתית לחברה הקיימת והן כעקרון מפתח לחברה עתידית, אינו מספיק כלל. התפיסה "או הסכמה, או כפייה" שנשמעת מפיהם של תומכיו, משמיטה אפשרות חשובה וסבירה ביותר, בייחוד בחברה המעמדית בה אנו חיים – הסכמה שבכפייה. זוהי הבחנה טריוויאלית למדי, אך היא מהותית לאופן שבו יש לתפוס את המושג "הסכמה", ולבעיות באופן שבו הוולונטריזם תופס מושג זה. במילותיו של קרופוטקין:
"קיימים שני סוגים של הסכמה: ישנו הסוג החופשי שנעשה באמצעות הסכמה חופשית, כבחירה חופשית בין דרכים שונות הפתוחות באופן שווה לכל אחד מהצדדים המסכימים. וישנה הסכמה כפויה, הנכפית על ידי צד אחד על האחר, ומקובלת על ידי האחרון מתוך צורך טהור; למעשה, אין היא כלל בגדר הסכמה; אין היא אלא כניעה לצורך. למרבה הצער, רובן הגדול של מה שמתוארות כיום כהסכמות משתייך לקטגוריה זו האחרונה. כאשר עובד מוכר את עבודתו למעביד ויודע היטב שחלק מערכו של התוצר יילקח שלא בצדק על ידי המעביד; כאשר הוא מוכר אותה ללא אף הערובה הקטנה ביותר שיועסק אף כדי שישה חודשים רצופים, הרי שזה לעג מצער לכנות זאת הסכם חופשי."[1]
אנלוגיה פשוטה ביותר שממחישה את הכשל במיתוס ההסכמה היא זו של שודד ברחוב. השודד מתנפל על עובר אורח בסמטה חשוכה, מכוון לעברו אקדח ומציע בפניו שתי אפשריות: "את הארנק או את החיים שלך!". עובר האורח רשאי לבחור בין שתי האפשרויות שהציע לו השודד, אך אלו הן רק האפשרויות הבולטות מכל. הוא יכול גם לפנות אל לבו של השודד, להסביר לו למה זה לא מגיע לו; או שהוא יכול לנסות את מזלו ולהיאבק בו. מה שלא יבחר, הרי שהוא בחר באפשרות זו ולא באחרות מרצונו החופשי, ולפיכך (לפי הפרשנות שהוזכרה קודם) הסכים לה – השודד לא כפה עליו אפשרות מסוימת. ברור לכל כי ההסכמה של הנשדד לוותר על הארנק בתמורה לחייו, לא מעניקה לגיטימציה לשוד – ספק אם יימצא מי שייטען אחרת. כל זה מראה לנו לא יותר משכאשר הנסיבות לעסקה אינן לגיטימיות, גם הסכמה לא תעניק לה לגיטימיות. ובחברה שאינה שוויונית, לבעל הכוח לעולם יהיה יתרון על פני החלש ממנו, גם אם לא יפנה אקדח אל הרקה שלו.
מבלי לבחון את הנסיבות שבהן מתקבלת הסכמה ואת התוכן שלה, אין בהסכמה כשלעצמה ערך רב, בייחוד בחברה הנשלטת על ידי אליטות כלכליות, והמדינה, באת כוחן. ולא מדובר רק באנלוגיות תיאורטיות אלא גם תופעות ומקרים אמיתיים בחייהם של עובדות ועובדים. הכלכלן ה"אנרכו"-קפיטליסט וולטר בלוק נתן דוגמה טובה לכך במאמרו מ-1975 על התנועה לשחרור הנשים:
"סוג נוסף של צביטות או הטרדה מינית הם אלו שבין מזכירה והבוס שלה. אף על פי שעבור אנשים רבים, ובייחוד אנשים רבים בתנועה לשחרור הנשים, אין הבדל אמיתי בין צביטות אלה לצביטות שמתרחשות ברחוב, העובדה היא שצביטות המתרחשות בין מזכירה והבוס שלה, אף שהם מעוררות התנגדות בקרב מרבית הנשים, אינן בגדר פעולה כפייתית [coercive action]. הן לא בגדר פעולה כפייתית כמו הצביטות שמתרחשות ברחוב כיוון שהן חלק מעסקת חבילה; המזכירה מסכימה לכל האספקטים של העבודה כשהיא נכנסת אליה ובייחוד כשהיא מסכימה להישאר בה. […] אם היא ממשיכה לעבוד במקום שבו היא מוטרדת, זה יכול להיות רק בגדר דבר וולונטרי."[2]
כמובן שאנרכיסטים אינם יכולים להסכים לכך, ויש לקוות כי מרבית הוולונטריסטים כיום דוחים את המסקנה המבחילה של בלוק. אך היא ממחישה היטב את הלוגיקה המצערת של הוולונטריזם הקפיטליסטי ואת הבעיה שתוארה (ויש לזכור כי על פי בלוק, גם את הרחובות צריך להפריט).
בכלכלה הקפיטליסטית, בעל ההון מחויב לנצל את עובדיו ולהפיק מהם ערך-עודף – אחרת לא יוכל להפיק רווח ולעמוד בתחרות עם שאר בעלי ההון. העובד, מצדו, נאלץ למכור את כוח עבודתו לאחד מהמעסיקים הזמינים, או להסתכן ברעב, אובדן קורת הגג, ניתוק מהחשמל ומהמים וכו'.
קשה שלא להזדעזע, למשל, מהתנאים בסדנאות היזע (sweatshops) במדינות העולם השלישי. למזדעזעים מצקצקים הוולונטריסטים בלשונם ואומרים: סדנאות היזע עדיפות הרי על פני האלטרנטיבות, אחרת העובדים לא היו מסכימים לעבוד בהן! לצורך העניין נניח שזה נכון. ייתכן שהעבודה בסדנת יזע במשך שעות רבות ביום ובתנאים ירודים, עדיפה לעובד על פני חיטוט בפחי אשפה. עדיף לו להיות מנוצל ולעבוד בתת-תנאים מאשר לגווע ברעב. אך העניין הוא לא לבחור בין שתי אפשרויות רעות. העניין היא ליצור חברה שבה הבחירה היא לא בין עבודת-שכר מנוכרת לגוויעה ברעב.
כמובן, חברה אנרכיסטית תשאף לפעול ככל שניתן לפי הסכמה – זהו מרכיב יסודי בפוליטיקה ובתיאוריה האנרכיסטית. אך בחברה מעמדית, הנשלטת על ידי בעלי ההון, הסכמה לא תוכל להיות יותר מאשר מס שפתיים. כדי להעניק תוכן של ממש להסכמה, חובה לשנות את הנסיבות שבהן הסכמה מתקבלת – ורק בחברה שוויונית יוכלו אלה להיות נסיבות לגיטימיות, ולא כאלה שבהן בעל הכוח מנצל את יתרונו על פני המוחלש. בחירה בין שתי רעות חולות היא לא הכרחית ולא רצויה כאשר קיימת אלטרנטיבה אמיתית לניצול ולרעב גם יחד – מהפכה חברתית אמיתית, חירותנית ודמוקרטית.
[1] Peter Kropotkin, "Anarchist Communism" in Anarchism: A Collection of Revolutionary Writings, p. 69
[2] Walter Block, "On the Women's Liberation", The Libertarian Forum Vol. 9, September 1975
הננו אנרכיסטים. ואנו מצהירים שמבקשים אנו שהאחרים יתנהגו אתנו כמו שאגו מתנהגים עמהם. היוצא מדברינו, ברצוננו להתנהג עם זולתנו כמו שאנו חפצים שהזולת יתנהג עמנו לבל ישתמש כנגדנו במעשי כפייה ואונס, באלימות, בשקר, במרמה, במזימות, ברמאות, כמו שאנו לא נשתמש נגד אחרים בנוכלות, בערמה ובשקר. שיוויון וצדק – זהו אנרכיזם אגו קוראים למלחמה לא רק נגד השילוש, חוק, דת וסמכות-שלטון אלא כנגד כל השקר והזיוף, העוול, כנגד כל המשחת והנפסד; כנגד הכל שאינו בקו השיוויון.
יש שישאלונו: אם ברצונכם שאחרים יתנהגו עמכם כמו שהם חפצים שאתם תתנהגו עמהם, אם כן למה אתם משתמשים במעשי- אלימות? למה אתם משתמשים בחומר-אלימות? למה אתם משתמשים בחומר מפוצץ ובפצצות? מדוע הרגתם את אלכסנדר השני? כלום רוצים אתם שככה יתנהגו אתכם?
תשובתנו היא פשוטה. כן! יהרגו הם אותנו כשאנו נהיה למנצלים ומדכאים. אנו אומרים לבנינו: ביום ההוא שאני אהיה למנצל, לרמאי, הרגני נא הרוג ואל תחוס ואל תרחם! כן, הרגו אותנו, ירו בנו, תלו אותנו אם נלך לעשוק את הזולת, את האינדיינים האמריקאים. השמידו אותנו עלידי פצצות, על- ידי חומר מפוצץ בשעה שנעשוק ונדכא פועלים מרודים.
לרופא פולני, מלומד גדול ובעל אופי מצויין שנשלח לאירקוטסק בגזירת ממשלת העריצים הרוסית, קרה מקרהו שנשכו כלב שוטה. הוא צרב את הפצע וקווה שיתרפא. אחרי שבועות מספר הרגיש שהמקום סביב הנשיכה מתחיל טופח. כרופא מומחה הוא הבין דבר מתוך דבר. הוא נא בריצה אל ידידו הרופא ואמר לה תן לי רעל, מהר! הרואה אתה איך צבתה ידי? דמי מורעל, אחרי שעות אחדןת תיסרף עלי דעתי ואני אשך, אזיק בני-אדם, מוטב שתיתן לי מעט רעל-הנימה ואני אמות מיד.
הוא חש שבעוד זמן מה יהפך לנחש והוא ביקש שימיתוהו.
אבל הרופא ההוא דימה שעוד יש תקווה לרפואותו והוא השקאהו סמי-רפואה שונים. אבל הם לא הועילו ולא כלום. הנשוך יצא מדעתו שוכרחים היו לאסרו, ברגעים שהינה לו, הוא שוב הפציר בהם שיגישו לו רעל, אבל חפצו לא נעשה לו והוא מת ביסורים נוראים.
יכולים אנו להביא אלפי עובדות המראות שהאדם הישר-דרך חפץ יותר במיתתו מהיותו בבחינת מזיק ומסכן חיי- אחרים.
מתוך אותו הטעם אנו הורגים את המושל העריץ ואנו בטוחים שגם אחרים רצו להרגו משום שהיה עוכר הציבור.
סופיה סירובסקיה וחבריה הרגו את אלכסנדר השני. האנושות בדרך כלל מתנגדת לשפיכת דמים. האנושות אפילו ספדה לצר ששחרר הצמיתים הרוסיים, אבל אחר זה הביעה האנושות אהדתה לאיננים.
מדוע? לא מפני שנוכחה לדעת שמיתתו של אלכסנדר הביאה תועלת, אלא משום שמצאה, שסופיה וחבריה להתנקשות הזו, הרגו את הצר לא לשם התעשרות ממעשה הרצח; לא לשם תפיסת מקומו בשלטון וממשל – לא! סופיה וחבריה לא היו נהפכים לעריצים בשום אופן וענין, – הם עשו מה שעשו מתוך שנאת מוות לעריצות ולעריץ, מדכא אנשים, מתוך מאיסה בחיים תחת ממשלת העריץ.
להם היתה הרשות להרוג, – נאמר עליהם מה שנאמר על לואיזה מישל; מותר היה לה לבוז בז. מה נאמר על האיננים שחיו על לחם- ניקודים לבדו, סבלו יסורים ועוני בשעה שחתרו חתירה תחת בית- האוצר בקישיניוב כדי להשיג כסף לצורך הנהלת תעמולתם.
להם היתה הרשות לגנוב. במקרים כאלה מעשה האלימות הוא צדק יושר. בתנאים כאלה השימוש בחומר מפוצץ ובפצצות – הוא מעשה מוסרי, דבר מצווה.
קטע מתוך "המוסר של אנרכיה" של פטר קרופוטקין
לחצו על הלינק כדי לקרוא את העבודה המלאה
מטרתם הסופית של האנרכיסטים היא לפתח באמצעות ניסיון החיים את אותו הסדר החברתי אשר בו לא יתקיים שום שלטון מדיני עליון, והארץ תהווה התאחדויות חופשיות של קהילות חופשיות וקבוצות יצרנים או קואופרטיבים חופשיים, הנוצרים על בסיס הסכמה הדדית, ופותרים את וויכוחיהם האפשריים לא בדרך האלימות וכלי הנשק, אלא באמצעות בוררות של צד שלישי.
-פיוטר קרופוטקין
Unity • אחדות • الوحدة • Единство 