חוק וסמכות / פיוטר קרופוטקין

kropotkinפרק ראשון

"כשבורות שולטת בחברה וכאוס במחשבות האנשים, החוקים מתרבים, מצפים מחקיקה לעשות הכל, וכשכל חוק חדש הוא טעות חישובית, האנשים ממשיכים לדרוש מהחוק את מה שהם יכולים לדרוש רק מעצמם, מהחינוך של עצמם ומהמוסריות של עצמם”. לא מהפכן אמר את זה, ואפילו לא רפורמיסט. זה השופט דאלוי, מחבר אסופת החוקים הצרפתית שמוכרת בשם
“Repertoire de la Legislation”.
ועדיין, למרות שהמילים האלו נכתבו על-ידי אדם שהיה בעצמו מחוקק ומעריץ של החוק, הן מייצגות
כהלכה את המצב הלא-נורמאלי של חברתנו. להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

זכויות לא מקבלים – זכויות לוקחים / אלכסנדר וולודרסקי‬

1512693_10202123897192672_1637340917_nאחד המלכודים של ״תנועת השמאל הלא‫-‬סמכותני״ הוא בכך שכמעט כל אדם שמגיע‫/‬ה לתוכה סובל‫/‬ת מאשליה של השתייכות למשהו מאוד חשוב ונחוץ‫.‬ היא מתחילה לדמיין את עצמה כסובייקט היסטורי‫, כזה‬ שיש משמעות לדעות ורצונות שלו‫.‬ למעשה ״המשמעות״ הזאת קיימת רק בסביבה די קטנה של שמאלנים‫,‬ שכל כך קטנה עד שבאמת שמחים בה לכל הצטרפות‫.‬ עקרון דומה מתקיים גם בתת‫-‬תרבויות נוער‫,‬ את‫/‬ה מקבל‫/‬ת בהם את המנה שלך של אהבה‫,‬ הכרה וחברות רק בזכות ההתשייכות‫.‬ אין בכך שום דבר רע‫.‬ תת‫-‬תרבויות עוזרות לרבים לרכוש בטחון עצמי ומיומנויות חברתיות‫.‬ אם לא לתקן אז לפחות אפשר לסכך בעזרתן טראומות פסיכולוגיות מהילדות‫.‬ בסופו של דבר תת‫-‬תרבות עדיפה על דת‫.
להמשיך לקרוא

אחדות – ארבע שנות פעילות

 1505985_718138581544663_1641890184_nהיום אנו מציינות/ים ארבע שנות פעילות לארגון "אחדות". הארגון שהוקם על ידי מספר א/נשים באזור המרכז ב2010, התגבש וגדל באופן משמעותי במהלך השנים שעברו. האנרכיסטים/ות ברחבי הארץ שחשו כי הן/ם בודדים/ות בתפיסתן/ם המהפכנית – גילו כי אינן/ם לבד, והחלו להתאחד כדי להוות גורם משמעותי בנוף המקומי. עוד ועוד פעילות/ים מערים שונות ברחבי הארץ מגלות/ים האחד/ת על השני/ה, ומקימות/ים תאים נוספים של "אחדות". הפעילות/ים ממשיכות/ים להילחם, שכם אל שכם, בסולידריות, עם אוכלוסיות מוחלשות, מדוכאות ומנושלות ברחבי הארץ. הפעילים/ות ממשיכים/ות להיאבק למען הגשמת החזון האנרכיסטי, למען שינוי חברתי מהפכני, ולמען פירוק המנגנונים והמבנים המדכאים, המנצלים והפוגעים בכל איש/ה ברחבי הארץ וברחבי העולם הקפיטליסטי. פעילות/י הארגון הפדרטיבי המתרחב ממשיכים/ות ועוד תמשכנה לאתגר את מוסדות המדינה וההון,עד לנפילת משטר הדיכוי הקפיטליסטי-מדינתי-היררכי, והגשמת הסוציאליזם החירותני, ביצירת חברה צודקת,חירותנית, שיוויונית וסולידרית.

חברי וחברות הארגון

ראיון עם ח'סן עלי, קומוניסט-חירותני מ"החזית העממית לשחרור פלסטין".

460_0___30_0_0_0_0_0_palestine_cuba_web[תרגום של ריאיון בין ח'סן עלי לניקולס פסדינה מאנרקיסמו.נט משנת 2009]

ח'סן עלי הוא דור שלישי למשפחת פליטים פלסטינית. סביו וסבתותיו גורשו מהכפר שבו גרו, הנמצא כיום בשטחי מדינת ישראל. הוא והוריו נולדו במחנות פליטים ברצועת עזה. כילד, זרק אבנים בתקופת האינתיפאדה הראשונה (87'-93'). הוא משחזר את דרכו לאלטרנטיבה חירותנית,  מסביר את עמדתו בתור קומוניסט-חירותני החבר בחזית העממית (PFLP), ואת נקודת מבטו על ההתנגדות לכיבוש.

מה המצב בעזה מאז המלחמה בינואר (עופרת יצוקה) ?

 עזה נשארה במצב של קיפאון. מצד אחד, המצב ההומניטרי ממשיך להידרדר. המצור שהטילו ישראל והקהילה הבינלאומית סגר אותנו בתוך הגטו הזה, בתוך מקום בו א/נשים מתמודדות עם הרס, רעב ואסון סניטרי. יותר מארבעים אלף בתים ובנייני-מגורים נהרסו, ודריהם גרים במחנות אוהלים, ומתמודדים עם החורף הראשון שלהם באוהלים.

המצב הפוליטי גם הוא אנוש: ישראל ממשיכה את הפרויקט הקולוניאלי שלה, לאחר שכפתה את תנאיה על הממשל האמריקאי, כשאירופה הזדנבה מאחור, ויישרה עמן קו. המצביאים/אדוני-המלחמה הישראלים מאיימים על עזה במלחמות עתידיות, כשהמערב מגיב לכך בהשהיית פרסום הגינוי של ישראל בידי ועדת החקירה של האו"ם.

נוסף על כך, ישנו המצב הפנימי, שמשפיע עלינו יותר מכל סוגיה אחרת. ישנו מאבק פנימי שמונע ע"י חמאס ופת"ח, שממוקדים באינטרסים שלהם, ובבריתות האזוריות והגלובליות שלהם. הציבור הפלסטיני הוא זה שבסופו של דבר ישלם על הקונפליקטים הללו. המצב קשה מאוד וישנם סיכונים רבים. מעולם לא היה המאבק הפלסטיני בכזו סכנה כמו היום.

איך הצטרפת לחזית העממית לשחרור פלסטין?

 בתור נער, הייתי תומך פת"ח. אבל בתקופת "הסכמי אוסלו", פגשתי את חיידר עבד אל-שאפי, דמות משפיעה במאבק, שעמד בראש המשלחת הפלסטינית לועידת מדריד בשנת 91'. הוא נתן לי העתק של פרוטוקול "הסכמי אוסלו", והסביר לי את הסכנה שהם מציבים למאבקנו.  המודעות הפוליטית שלי נבנתה מתוך אותה פגישה, ומתוך ההתבוננות שלי על השחיתות, אי הצדק החברתי, המאסרים הפוליטיים והדיכוי של כל הקולות שהיו ביקורתיים כלפי סמכות ושלטון בתוך החברה הפלסטינית. בתקופה הזו, שנקראת "ימי הזהב של הסכמי אוסלו", נכנסתי לאיגוד הסטודנטים של "החזית העממית", ולאחר מכן, הצטרפתי גם לארגון עצמו.

איך היית מתאר את החזית העממית בשנת 2009? האם ישנם פערים בין חזון הארגון לבין הפוליטיקה בשטח?

 בשנת 2006, זכתה החזית העממית בשלושה מושבים בלבד בבחירות הכלליות. אולם, מתוך אכזבה ממדיניות פת"ח וחמאס, שגרמה לחלוקה פנימית ולמלחמת אזרחים, שמשרתות הרבה יותר את הכיבוש מאשר את הציבור הפלסטיני, יותר א/נשים מחפשים/ות אלטרנטיבה, ומצבו של הארגון טוב יותר. אבל החזית העממית ושאר ארגוני השמאל מצטמקים כבר במשך שנים, ולא יכולים להיתפס כאלטרנטיבות חזקות ויציבות. בכדי שיוכלו להיתפס ככאלה, עליהם לערוך שינויים משמעותיים באסטרטגיה.

בתור קומוניסט-חירותני וחבר בחזית העממית, מה הוא מעמדך בתוך הארגון?

 ל"חזית העממית לשחרור פלסטין" יש שורשים מגוונים ורחבים. הארגון היה בעיקר לאומני-ערבי כשהוקם ב1967, אך מאוחר יותר, ב1972, הוגדר כמרקסיסטי. הארגון מתמקד במאבקים לשחרור ולצדק חברתי. הרבה חברים בארגון מזדהים כמאואיסטים או סטליניסטים, אך ישנם גם ליברטריאניים מיליטנטיים כמוני. כולם מנסים להשמיע את קולם. בתור קומוניסט-חירותני, אני חושב שמאבקים משותפים יותר חשובים מאיחוד כל כוחות השמאל בפלסטין. לאחד כוחות חלשים לא בהכרח יוביל לכוח ולאפקטיביות גדולים יותר. על מנת להתרחב בעתיד, החזית העממית צריכה להתבונן ולהסיק מסקנות ממקרי העבר. לדוגמה, ההתנסות בוועדות העממיות בתקופת "האינתיפאדה הראשונה", שיצרו מבנים חינוכיים, חברתיים, תרבותיים וכלכליים אלטרנטיביים. בתי הספר העממיים החליפו את אלו שנסגרו ע"י כוחות הכיבוש, וקואופרטיבים ביתיים ומקומיים היוו תחליף למקומות העבודה שאבדו בישראל, בשל מניעת הגישה. זה היה מאבק מאוד אפקטיבי, הניסיון הזה סחף רבים מהציבור – נשים, גברים, ילדים בכל כפר, עיר או מחנה פליטים. בסיטואציה כזו, אפשר אולי לדבר על שמאל מאוחד.

מהם יחסי הכוחות כיום בין חמאס, פת"ח והחזית העממית?

 ל"חזית העממית לשחרור פלסטין" תמיד היה עיקרון: "חזית משותפת ומאוחדת נגד הכיבוש ולמען התדיינות דמוקרטית בכל הנוגע ליחסים הפנימיים ולמאבקים חברתיים". החזית העממית, הפת"ח והחמאס, מנסים לשנות את המצב הפנימי, ולסיים את הסכסוך והחלוקה הפנימיים. לצערי, שני ארגוני הימין – חמאס ופת"ח, מאוד מסוגרים בעצמם, באופן של "אם את/ה לא איתנו, את/ה נגדנו". שניהם רוצים במונופול על הלגיטימיות הפוליטית, ושאחרים ינהרו אחר עמדותיהם. אחרי הבחירות בשנת 2006, החזית העממית יצאה בהצהרה ברורה: "אנו למען מאבק מאוחד, למען דמוקרטיה וצדק לציבור הפלסטיני". וזה מנחה אותנו מאז, אנו מתנגדים/ות למאסרים פוליטיים, ולכל הפרה של חירויות פרטיות וקולקטיביות. בעיני החזית העממית אין דבר שיצדיק כי פלסטינים יהרגו אחד את השנייה בזמן המאבק בכיבוש. אך עמדות אלו גרמו לנו לבעיות עם מנגנוני ה"ביטחון" בגדה המערבית ובעזה. כלומר, עם שתי ה"רשויות הפלסטיניות" (זו החמאסית וזו הפת"חית).

מהו מצבן של התנועות החברתיות כיום במאבק כנגד הכיבוש?

 באינתיפאדה השנייה שהחלה בשנת 2000, ההתנגדות החמושה והמאורגנת לא החלה עד החודש השלישי של ההתקוממות, לאחר הטבח במפגינים ע"י כוחות ישראלים. הפער במאזן הכוחות בין המפגינים הפלסטינים לבין מטוסי הקרב הישראלים הטובחים בהם, הציתה התקוממות עממית חמושה. אך הבעיה שנותרת היא החוסר בתכנון ובדרישות פוליטיות. השלטון (הלאומני) הפלסטיני נדרש לדון עם השלטון בישראל – מה שמאז ומתמיד לא קידם שום דבר – ולציית לארה"ב. בנוגע לחמאס, הם ממשיכים להפיץ דמגוגיה שמוזנת על ידי הברוטליות הישראלית.

אולם ישנן מספר דוגמאות למאבקים עממיים נגד הכיבוש: החרם (BDS), ההפגנות השבועיות בגדה כנגד הגדר, הקמפיינים למסיקת זיתים משותפת עם הפלאחים הפלסטינים, וכן הלאה. אם הפלסטינים/ות ותנועת הסולידריות הבינלאומית יוכלו להרחיב את הפעילויות שלהם, נוכל לצבור השפעה במאבק כנגד הכיבוש.

לדעתך, האם אנחנו בדרך ל"אינתיפאדה שלישית"?

 במצב הנוכחי, קשה לומר אם דבר שכזה אפשרי. המו"מ נמצא במצב של מוות קליני, והשלטון הישראלי אינו מעוניין למסור שום דבר למחמוד עבאס, שהוא האחרון שעוד מאמין במו"מ. הכל אפשרי, אך היעדרותה של אחדות עממית, וקיומם של חיכוכים פוליטיים בין שתי החזיתות הפלסטיניות לא מייצרות תנאים ארגוניים אופטימליים לפרוץ "אינתיפאדה שלישית". אבל עלינו לזכור שהאינתיפאדות הקודמות צצו בספונטניות יחסית, ואיש לא ניבא את פריצתן.

לסיכום, השאלה המציקה: מדינה אחת, או שתי מדינות?

 הרשה לי להזכיר כי עד 1974 הייתה דרישה פלסטינית מובהקת למדינה אחת, חילונית ודמוקרטית. הדרישה הזו נגנזה לאחר לחץ מהקהילה הבין-לאומית. מאז, אש"ף החל להיאבק למען שתי מדינות, תוך ייסודה של מדינה פלסטינית בשטחים שנכבשו ב67', שתואמים ל27% מפלסטין המנדטורית. מאז תחילת המשא ומתן, שמטרתו הייתה ליישם את החלטות האו"ם בנוגע לסכסוך, לא היה אפילו לא סימן אחד להכרה ישראלית בהחלטות הללו, וזה כך עד היום. אדרבא, השטחים של המדינה הפלסטינית העתידית נקרעו לגזרים; נושא שיבת הפליטים נגנז; סיום הכיבוש נדחה ללא הגבלת זמן. ונוסף לכך, פלסטינים עם אזרחות ישראלית – 20% מהציבור במדינת ישראל – נמצאים בסכנה שמא יגורשו, מתוך מטרה להסיר את האיום שהם מהווים על ה"טוהר הדמוגרפי של המדינה היהודית".

הדבר החשוב לדעתי, לכל דרי פלסטין, הוא לסיים את הכיבוש הקולוניאליסטי הישראלי, ולקדם הסתכלות שוויונית על האזרחים/ות, ללא הבדלי דת או מוצא אתני. מדינה אחת דמוקרטית יכולה לגרום לחזון הזה להתממש. אך היום, אינני חושב שהמצב ויחסי הכוחות בין הצדדים יכולים אפילו להעניק צ'אנס לפתרון שכזה. בכל מקרה, מה שלא תהיה העמדה של פלוני/ת בנוגע לסוגיה הזו, הדבר המיידי שיש לעשות הוא לסיים את הכיבוש הקולוניאליסטי ולהיאבק למען חיים בכבוד, שיוכלו להעניק תקווה גם לדורות הבאים.

רואיין ע"י ניקולס פסדינה

מהפכה חברתית וארגון מהפכני: האלטרנטיבה הפוראיסטית (FORAist).

logo 110.cdrמאת ואדים גרייבסקי מKRAS-IWA – על השיטה הפוראיסטית של התארגנות מהפכנית.
תרגמה מאנגלית: א. גלבר
————-

הארגון אינו מטרה בפני עצמו, אלא רק אמצעי  להשגה מוצלחת של מטרות שנקבעו מראש –  אמיתה אנרכיסטית ישנה.

אנחנו קומוניסטים. אבל לא בצורה הוולגרית והמעוותת שצצה לנגד עינינו תמיד מדפי העיתונות, ערוצי הטלוויזיה והרדיו  ("המשטר הקומוניסטי", "המדינה הקומוניסטית", "המפלגה הקומוניסטית" ועוד). הקומוניזם האמיתי הוא אנרכיסטי, חסר מדינה, נטול סמכות, חופשי וחירותני. רק לפני כמאה שנה בסך הכול, כשהתייחסו לקומוניסטים, היית יכול להיות בטוח בסבירות של כמעט 100% שהכוונה הייתה לאנרכיסטים. רק בשנת 1917 הבולשביקים חטפו את המושג, עיוותו את משמעותו והפכו אותו לבדיחה הגדולה של העולם כולו. אנחנו קומוניסטים במובן הישן הזה, שעדיין לא נגנב: במובן של הקומונה וההתאגדות החופשית. כשאנשים בעלי עניין מחליטים יחדיו ובצורה משותפת (במסגרת של אסיפות כלליות) בכל הנוגע לדרך בה הם חיים ולפעילות שיש לבצע כדי לקיים את הסיוע ההדדי. וזאת בשעה שהם משתמשים בטובין של כדור הארץ במשותף – כפי שהאנשים נהנים מזיו השמש המאירה לכול, כפי שהציג זאת סילבן מרשל, משורר אנרכיסטי בן המאה ה-18.

אסיפות כללית

אנחנו קומוניסטים לא רק בראיית חזוננו, שלמען קיומו העתידי אנו נאבקים. אנחנו קומוניסטים גם בדרך המאבק שלנו.

אנחנו משוכנעים שרק אסיפות כלליות של האנשים העובדים בתעשיות ובשירותים, רק האסיפות הכלליות של תושבי השכונות, אזורים ומקומות שונים, יכולות להחליט איך ומתי לפתוח בשביתה או מרד, כיצד לארגן הפגנות ופגישות המוניות, כיצד להתנגד לדיכוי ולכוחות ה(אי-)סדר הקיימים. להחליט בעצמן, ללא העמדת פנים של הנציגים ה"נבחרים" או "מיופי הכוח", בדמות מפלגות, ביורוקרטים של איגודים מקצועיים, חברי פרלמנט או מועצות, שופטים ודומיהם… אסיפות כלליות ריבוניות שכאלה אינן הכרחיות רק לשם הצלחה במאבקינו היום, אלא הן גם משמשות כאב-טיפוס, בסיס ואבן פינה לעולם המשוחרר של מחר.

"אבל אם אתם כאנרכיסטים נלחמים למען אסיפות כלליות, ורואים בהן את הבסיס לחברה חופשית, מדוע אתם רואים צורך להקים ארגון עובדים אנרכיסטי?" – עלול לשאול אותנו כל קורא. למה זה נחוץ כאשר קיימות אסיפות כלליות?

 הבה נתחיל בעובדה שאסיפות כלליות שכאלה הן נדירות מאוד ברוסיה המודרנית. המאבק כאן מונהג ומובל כמעט רק על ידי המפלגות, הפוליטיקאים והביורוקרטים של האיגודים המקצועיים. ועדת האיגוד המקצועי מחליטה מתי ולמה יש לשבות, והאסיפה נפגשת רק כדי לאשר את ההחלטות שכבר נפלו. המחשבה הרווחת היא שההמונים "הנבערים" אינם מסוגלים לשום דבר מעבר לזה. ה"מסורת" הרעה הזו חייבת להישבר בכל מחיר! לכן זה חיוני לאחד אנשים במטרה להגן על עיקרון הריבונות של האסיפות הכלליות.

אבל גם האסיפות הכלליות אינן מספיקות היום. בצרפת, שלא כמו ברוסיה, המסורת של האסיפות הכלליות קיימת. הן מתכנסות כמעט תמיד ברגע ששביתה רצינית פורצת. אבל מהר מאוד הן נופלות מול כוחם של הנציגים של כל סקציה או איגוד עובדים אופוזיציוני. אחרי זה, כל ההחלטות האמיתיות לגבי התהליך והארגון של המאבק נלקחות על ידי "המנהיג", ולא על ידי אסיפות העובדים. הם, "המנהיגים", נואמים, מקיימים התייעצויות, מנהלים משאים ומתנים עם הבוסים והרשויות, מקימים איגודים ומתמקחים מאחורי גבו של העובד… והאנשים ה"רגילים" נרמסים שוב תחת הקפיטליזם. והפעם, הם מוותרים על הריבונות שלהם ונותנים ל"מנהיגים" לחשוב ולהחליט בשבילם.

מדוע דברים כאלו מתרחשים?

האמת היא שהאסיפות הכלליות הן רק כלי לקבלת החלטות.

הכלי הטוב מכולם, כמובן, אך למרות זאת הוא איננו מטרה בפני עצמו.

זה נכון שאפשרי לקבל החלטות שונות לחלוטין באסיפה, כולל החלטות מיזנתרופיות, כולל החלטות על סירובם של המשתתפים ליטול אחריות, ובמקום זאת למסור אותה למספר "נציגים", מנהיגים או דיקטאטורים. לא רק הצורה, אלא גם התוכן וההרמוניה ביניהם (העובדים) הם חשובים.

ותוכנן של ההחלטות באסיפות נקבע על ידי האנשים המשתתפים בהן – על ידי הרצונות שלהם, הצרכים שלהם, אמונותיהם ותפיסותיהם. הכול תלוי בהם.

כמובן, אדם הוא יצור חברתי (ואם תרצו, זהו הייחוד הביולוגי שלו).

כמובן, התנהגותו נקבעת במובנים רבים על ידי שבטיות עמוקה וקדמונית של עזרה הדדית וסולידאריות.
אך הבה לא נתעלם מהמציאות של החברה בה אנו חיים. אלפי שנים של סמכות, שליטה ורכוש השחיתו את אישיותו של האדם באופן ניכר. הקפיטליזם והתחרותיות שלו, האגואיזם הברוטאלי, המרדפים אחרי רווח פרטי, קונפורמיות וצרכנות משחיתה הצליחו בכך במיוחד.

אנשים רבים מוכנים כעת להחליף חופש בנוחות ולהסתפק בפירורים שהורווחו במאמצים מינימאליים ובמיעוט מאבקים ככל הניתן.

אנחנו חיים בחברה חולה ובעולם אבסורדי.

אבל אנשים חולים תמיד נגועים בצורה שונה.

האִישִׁיּוּיוֹת המודרניות מושחתות ומנוונות במידה שונה. אנחנו לא מדברים עדיין על שליטים, עשירים, מנהלים ובנקאים: זה ברור שהארנק שנמצא בכיס ימינם מחליף לעתים קרובות את הלב שנמצא בשמאלם. אך גם בקרב הפועלים ישנם אנשים ונשים שאינם חושבים על שום קרע עם הקפיטליזם והסמכות, ושאינם מעוניינים להשתלט על נטל ניהול החיים שלהם עצמם.

אז אם אנחנו רוצים שהאסיפות יישארו גופי קבלת ההחלטות העצמאיים, ושאנשים מהשורה יהיו האדונים של מאבקם וגורלם – חובה על התומכים בכך להתאחד ולהגן היטב על זכות זו.

לשם כך הארגון המהפכני הוא הכרחי: הוא חייב לאחד בתוכו אנשים שרוצים ויכולים במודע להיאבק למען ניצחון החופש, הסולידאריות והחלשת הסמכות; כדי שאנשים יוכלו להסכים במשותף על איך הם יחיו; למען חברה המבוססת על ההגשמה העצמית של האישיות ועל תיאום המאמצים האנושיים במסגרת האסיפות הכלליות; למען היכולת השווה של כולם להשתמש בטובין של העולם – עבור הקומוניזם האנרכיסטי. אף אם רק מעטים יצטרפו היום לארגון הזה, אנו סמוכים ובטוחים שבמוקדם או במאוחר רעיונותינו הברורים כשמש ישכנעו את הרוב המכריע של המין האנושי וישנו את העולם כולו.

לא מפלגה פוליטית ולא קבוצה אידיאולוגית…

האם זה אומר שאנחנו, חסידי הקומוניזם החופשי, צריכים לבנות מפלגה פוליטית ולהיאבק למען כוח פוליטי?

המילה "מפלגה" באה משורש שאיננו תומכים בו: מהמילה "פֶּלֶג", פלג של אנשים הפועל בשם ובשביל שאר האנשים.

המפלגה נוצרה על ידי אנשים ונשים שמתיימרים/ות לקחת את תפקיד המנהיגים ו"הנציגים", ורוצים כי אנשים מהשורה יפקידו בידם את מילוי התפקיד של ניהול מאבקיהם וחייהם.

חברי המפלגות פועלים תמיד "מלמעלה", אפילו כאשר הם עובדים "למטה", בסביבת העם.

הם מבטיחים לאנשים והנשים "הקטנים": "הפקידו בידינו את הסמכות לייצג את האינטרסים שלכם ואז אנחנו…"

והאדם העני (כמו דנאה המהופנטת בתעתוע גשם הזהב של זאוס) הולך בהכנעה או אף באקסטזה לתת את קולו, זמנו, כוחו, ידיו, מוחו… כלומר, לוותר על עצמו, ו"להצטרף למועדון".

אין זה משנה באיזו מפלגה מדובר: מפלגה פרלמנטארית או מפלגת "אוואנגרד".

במקרה הראשון, מנהיגיה מתיימרים לייצג  את האינטרסים של קבוצות שונות בחברה הקיימת, מבטיחים הכול לכל האנשים, אך בסופו של דבר מספקים את בעלי הממון והשררה.

במקרה השני, המנהיגים מכריזים על עצמם כפלג "המתקדם" של העם, סוג של אליטה טבעית שפשוט לא מובנת ולא מוערכת על ידי השליטים הנוכחיים.

אך משימותיהן של המפלגות הן זהות תמיד ובכל מקום: לצבור כוח, לכונן ממשלה ולאנוס את החברה מלמעלה.

לא, איננו מעוניינים לבנות מפלגה!

אך גם איננו רוצים להישאר קבוצה אידיאולוגית ותעמולתית, הגם שאנו נאלצים לפעמים לנקוט בכך תחילה.

התיאוריה מתה בלא הפרקטיקה; מאמצי המוח במגדל השן הם חסרי שיניים ללא חיים אמיתיים מחוצה לו. הרעיונות מניעים את העולם רק כשהם הופכים לכוח חברתי.

איננו מעוניינים להגביל את עצמנו להפצה פשוטה של רעיונותינו. זה מעט מאוד בשבילנו להיות "בתוך ההמון" ולדבר עם אנשים ונשים כמונו. אין זה מספיק עבורנו לבקר בפגישות ההמונים, באסיפות השובתים וביוזמות דיירים, ולעשות תעמולה למען ריבונות האסיפות הכלליות ולמען פעולה ישירה.

אנחנו מוצאים שהכרח כי תנועה חברתית חזקה תעמוד באופן מודע על הקרקע הרעיונית שלנו ותיאבק למען החופש.

לא, איננו רוצים להיות קבוצה אידיאולוגית שמנתחת ומסנתזת את האירועים ושמגבהיה ה"מדעיים" וה"תרבותיים" מדריכה את "אחיהם ואחיותיהם המובילים והמבינות ממעמד הפועלים" (עם יהירות מוסווית פחות או יותר).

אנו שואפים להיות תנועה חברתית שתהרוס את הסדר החברתי הקיים ותיצור במקומו אחד חדש.

המאבק נגד העולם הקיים, הכולל ניצול, שליטה, סמכות וחוסר צדק, מתחיל בהתנגדות נגד כל פלישה לחיינו ולחירותנו.

עם השביתות בדרישה להעלאת שכר והפחתה של זמן העבודה (דהיינו הגבלת זמן הניצול שלנו והרחבת הזמן החופשי שלנו להתפתחות אישית). עם המחאות כנגד בניית בתי עשירים עבור אנשים בעלי ממון וכנגד התכנון מחדש של העיר המסחרית בגושי המגורים שלנו. בעמידה כנגד בנייה או מיקום של מבנים תעשייתיים ומבנים לייצור אנרגיה שפוגעים בבריאות האנושית ובטבע.

במילים אחרות, בפעולות הצנועות נגד הניצול שאנו עוברים, כדי להגן על הזכויות והאינטרסים שלנו במערכת החברתית הקיימת, כאשר לעת עתה אין אנו יכולים לבטל אותה.

זה נוגע קודם כל לעולם העבודה. אנחנו נתונים לניצול ודיכוי בכל מקום:

בעבודה ובמשפחה, היכן שאנחנו חיים והיכן שאנחנו לומדים… אבל הסְּפֵרָה העיקרית שבה זכויותינו מושמטות מאיתנו נמצאת היכן שמונח בסיס העבדות היומית: מקום העבודה.

הוא הונח על ידי הקפיטליזם במרכזו של המכניזם המפלצתי וחובק-כול של השפלתנו ושיעבודנו.

במכירת עבודתנו, ידינו ומוחותינו, אנו מבזבזים את רוב חיינו במקום העבודה, ומבזבזים את שאר הזמן כדי להתאושש מעט, להירגע, לישון מספיק וכדי להביא את עצמנו לסדר יחסי.

בדיוק שם, אנחנו מצומצמים לתפקיד של מכונה חיה בסביבה של מכונות אחרות, פלסטיות או מתכתיות, בדיוק שם אנו יוצרים את רוב העושר הנחוץ לחיים – ואנחנו תלויים שם לחלוטין בכל גחמה של האדונים שלנו (בוסים או ראשים) המנכסים לעצמם את התוצרת המופקת על ידינו…

זו הסיבה, אפוא, מדוע אנו שואפים לשים את תחום העבודה שלנו (התאגיד או השירות שבו אנחנו עובדים, בית הספר או האוניברסיטה שבהם אנחנו לומדים) במרכז ההתקוממות שלנו נגד המדכאים אותנו: ההון והמדינה.

… לא איגוד מקצועי רגיל…

אך במקרה כזה, עליך להצטרף לאיגוד עובדים או (אם הם לא אוהבים אותך מסיבה כלשהי!) ליצור איגודים חדשים, יאמר הקורא. אבל אנחנו חייבים לומר פעם נוספת: לא!

האיגודים המקצועיים צמחו במאה התשע-עשרה (ברוסיה, במאה העשרים), כשהם מחליפים לרוב את ארגוני היצרנים שמוססו והוכשלו על ידי הקפיטליזם: הגילדות. הגילדות נוצרו על ידי עובדים יצרנים שאיחדו את עצמם בארגונים מקצועיים, העובדים לסייע הדדית האחד לשני בחיים ובעבודה, לארגן את תרבות העבודה ולסעוד את אנשי הארגון, בהווה או בעבר, החולים והמבוגרים.

איגודים רבים פעלו כאשר קבוצות התקוממו ונאבקו למען העלאת שכר וקיצור משך יום העבודה. הם פעלו תכופות על-פי שיטות מהפכניות, ארגנו שביתות כלליות ומיליטנטיות. הם הפכו לליבה של תרבות עובדים שנאבקה בציביליזציה הקפיטליסטית. הם הכריזו על מטרותיה של המהפכה החברתית בגלוי.

אבל לאיגודים מקצועיים אלה (אפילו המהפכניים ביותר שבהם) הייתה נקודת תורפה:

האיגודים המקצועיים נבנו בהתאם לצרכי האוכלוסייה העובדת בחברה הקיימת. ראשית-כול, לפי צרכים חומריים וכלכליים.

לאור עוניים של האנשים במאה התשע-עשרה ובתחילת המאה העשרים, היה נראה כי הקפיטליזם אינו יכול לספק את הצרכים הבסיסיים שלהם, וכי אפשרי לסחוט ממנו ויתורים צעד אחר צעד, לדחוק אותו בסופו של דבר לפינה, ולחסלו. אבל העובדים הפסידו בקרב.

נהיה ברור שהמערכת הקפיטליסטית התעשייתית יכולה לארגן את ייצורו של ההמון חסר הפנים עבור המוני צרכנים חסרי פנים. כמובן, הסחורה התעשייתית הייתה באיכות ירודה לעומת יצירות המופת שנוצרו בידי האמנים בימי הביניים, אבל זה היה זמין בשביל כל עני "ממוצע".

יתר-על-כן, התברר שהבורגנות והמדינה יכולות די בקלות לקבל דרישות שכר רבות של עובדים ולרצות אותם… על חשבון עובדים אחרים. הן יכולות להעלות את שכר העובדים של כל תאגיד שובת, אך בד בבד הן יכולות להעלות את מחירי הייצור והסחורות.
או שהן יכולות להפחית את זמן העבודה, אבל בו-זמנית לעשות אותה יותר אינטנסיבית ולגרום לעובדים להשקיע יותר אנרגיה וכוח בזמן קצר יותר.

הדבר נהיה ברור:

ההרס של המערכת הקיימת והבלתי-צודקת אינו נובע בהכרח רק מצרכים חומריים וכלכליים. גם העבד יכול להעדיף לחיות בביטחון תזונתי ובנוחות עם אדון "טוב" ובלא כל אחריות, מאשר להוביל אורח חיים של אדם חופשי הנתון לסיכונים רבים.

כאשר הם מעדיפים להישאר בשולי מסגרת הסדר הקיים ולא להיאבק באופן ישיר למען חברה חדשה, איגודי העובדים היו פתוחים עבור אנשים בעלי כוונות ומטרות שונות מאוד.

בכללם גם אלו שלא היו נחושים להיפרד מהקפיטליזם ומהמדינה, ושרק חיפשו אחר מנהלים "הוגנים" יותר בשביל עצמם – בדמותם של מנהיגי מפלגות סוציאליסטיות, ולאחר מכן "קומוניסטיות".

בהפקדת המאבק למען האינטרסים שלהם בידי החמדנים מחפשי הכוח הללו, חברי איגודי העובדים הגבילו את עצמם, בצורה וולונטרית, להגנה על דרישותיהם החומריות והמיידיות ועל תנאים טובים לעבדות שלהם עצמם.

ואז נוצרה דואליות: המפלגות הפוליטיות מנהלות מאבק פוליטי, ואילו איגודי העובדים מנהלים מאבק כלכלי.

נוסף-על-כך, איגודי העובדים בנו את עצמם מחדש בהדרגתיות לפי אותה תכנית של "ייצוג" אינטרסים. בתוך הארגונים הללו, הביורוקרטיה צמחה, פרחה והתחזקה וחברים מהשורה נהפכו יותר ויותר לנִצָּבִים פשוטים – שמשלמים ומוציאים לפועל את ההחלטות שהתקבלו.

לבסוף, האיגודים המקצועיים הפכו למפלצות הביורוקרטיות הגדולות האלה, שעם קיומן כל אחד מסתדר וסומך רק על עצמו, ושקיומן פירושו רק דבר אחד: הריסה, חורבן.

איננו מעוניינים לארגן איגוד עובדים רגיל ונטול-אידיאולוגיה ש"פתוח עבור כל העובדים" מפני שאיננו מעוניינים להסתפק בשיפור קט של העבדות שלנו, איננו מעוניינים לקרוע את השרשרת החיה של מאבקינו עם מערכת רבת-עוצמה שתפריד ותחלק אותה לנושאים כלכליים, פוליטיים, מוסריים, אידיאולוגיים, תרבותיים… לא, אנו שואפים לא רק לחיים טובים יותר, אלא גם לדרך אחרת. אנו רוצים להיות חופשיים!

…אבל איגוד עובדים אנרכיסטי…

הארגון המהפכני שייווצר על ידינו לא יהיה מפלגה ולא איגוד מקצועי רגיל.

בבסיסו, זהו איגוד עובדים (סינדיקאט) מפני שהוא מאחד אנשים עובדים שמתנגדים לניצול ולדיכוי היומיומיים, ולכן נאבק למען קיצור זמן העבודה ולמען שיפור התנאים החומריים והמוראליים שלהם.

אבל השיפור הזה אינו מטרה בפני עצמו, אלא רק אמצעי לגרום להתעוררות הסולידאריות והעזרה ההדדית הרדומות אצל כולנו, על מנת לעורר השראה להתקוממות מהפכנית נגד הסמכות והרכוש, נגד חוסר השוויון והדיכוי. רק אם נגן על זכויותינו ועל האינטרסים שלנו זה לצד זה, נוכל אנו העובדים להתגבר על האגואיזם, לשקם את כבוד האדם, ולהתעורר משינה עמוקה בת מאה שנים.

 להיעשות מודע לכך שבשביל השחרור העצמי שלנו עלינו לחסל את כל מערכות הייצור וניהול החיים הקיימות, ולהחליף אותן בחדשות: קומוניזם חופשי, נטול-מדינה, אנרכיסטי.

ולכן, ארגוני העובדים המתקוממים שלנו (מקצועיים ובין-מקצועיים) הם בו-זמנית גם ארגונים אידיאולוגיים. הם אינם נוצרים על קרקע האינטרסים הכלכליים המיידיים, אף-על-פי שהם נאבקים גם כן למענם, וגם על חזון של עולם חדש. אנחנו בעד ארגון עובדים אנרכיסטי מודע. שיהיה חופשי מביורוקרטיה, פוליטיקאים וקרייריזם; שכל ההחלטות בו יתקבלו על ידי האסיפות הכלליות או (ברמה גבוהה מהרמה המקומית) על ידי נציגים של מספר אסיפות כאלה. יתר-על-כן, הנציגים הללו אינם "נציגים", אלא רק "קולות" של אנשים שנתנו להם מנדט מוגבל עם הוראות מדויקות.

מה פדרציה כזו של אנשים עובדים צריכה לעשות?

האיגודים שיצרו אותה צריכים לעשות עבודה תעמולתית ותרבותית באופן אידיאלי, להפיץ ברבים את השאיפות והעקרונות של האנרכיזם הקומוניסטי במילה ובמעשה. הם חייבים להכין, לארגן ולהוביל שביתות ופעולות התקוממות אחרות נגד העוולות של המדינה וההון. ובאותו זמן, חברי האיגודים צריכים לפעול בצורה אנרכיסטית באסיפות הכלליות הגדולות של אחת או מספר תעשיות או שירותים, באסיפות וביוזמות של דיירים ועוד, בציפייה שהאסיפות האלה הן שיחליטו בשאלות עקרוניות של מאבק וחיים,  ובעמידה שלהן כנגד ההשפעה והכוח של המפלגות הפוליטיות, איגודי העובדים והמנהיגים.

במילים אחרות, האנשים חייבים לקיים ולהגן על הפעולות הישירות והקומוניזם החירותני.

המטרה שלנו היא שהמוני האנשים העובדים ימירו עצמם לעמדות אנרכו-קומוניסטיות מודעות, שיתחילו לחשוב ולפעול כאנרכו-קומוניסטים, ללא קשר לשאלת חברותם או אי חברותם באיגודינו. ואז, הניצנים הכה נדירים ולא יציבים של ההתנגדות שתיווצר על ידם (על ידי האסיפות הכלליות ונציגיהן) יוכלו להפוך בעתיד למבנים יציבים ורגילים של הארגון העצמי והניהול העצמי בבסיס הקומוניזם החירותני.

ואז, בערב אחד גדול, אנו כולנו, מנוצלים ומדוכאים, אבל מעוררי השראה מהכוחות הרעיוניים של האנרכיזם הקומוניסטי, נמשיך בדרכנו הנחושה והאחרונה, אל המבצר האחרון והסופי של העולם הישן.

מקור: http://libcom.org/library/social-revolution-revolutionary-organization-foraist-alternative

אלכסנדר ברקמן – מהו אנרכיזם

1010619_1380024028926776_1731616686_nתרגמה מאנגלית: רועי זיסקינד

"האם אתה יכול להסביר לנו בקצרה", שואל חברך, "מהו אנרכיזם באמת?"

אני אנסה. במילים המועטות ביותר, אנרכיזם מלמד אותנו שאנחנו יכולים לחיות בחברה שבה אין כפייה משום סוג. חיים בלי כפייה, באופן טבעי, פירושם חיים בחירות; זה אומר חופש מכפייה, הזדמנות לחיות את החיים המתאימים לך ביותר. אינך יכול לחיות חיים כאלה, אלא אם אתה מחסל את המוסדות שמצמצמים את החירות שלך ומפריע לחיים שלך, התנאים שמחייבים אותך לפעול באופן שונה מהדרך בה באמת היית רוצה לפעול.

מהם אותם מוסדות ותנאים? בואו ונראה מה אנחנו צריכים לחסל על מנת להבטיח חיים חופשיים והרמוניים. ברגע שנדע מה צריך לבטל ומה צריך לאמץ במקום, נוכל גם למצוא את הדרך לעשות זאת.

מה יש לבטל, אם כן, כדי להבטיח חירות?

קודם כל, כמובן, את הדבר שפולש לחייך בתדירות הגבוהה ביותר, שמגביל אותך ומונע ממך פעילות חופשית, הדבר שמפריע לחירותך ומכריח אותך לחיות בצורה שונה מהצורה בה היית בוחר לחיות. הדבר הזה הוא ממשלה.

תסתכל עליה טוב וטוב, ותראה שממשלה היא הפולש הגדול ביותר, יתרה מזאת, הממשלה היא איש הפשע הגרוע ביותר שידעה האנושות. היא ממלאת את העולם עם אלימות, עם הונאה ורמייה, עם דיכוי ואומללות. כפי שהוגה גדול פעם אמר: "הנשימה שלה היא רעל", היא משחיתה את כל מה שהיא נוגעת בה.

"כן, ממשלה משמע אלימות, וזה רע," את מודה; "אבל האם אנחנו יכולות להסתדר בלעדיה?"

זה בדיוק מה שאנחנו רוצות לדבר עליו. ובכן, אם אשאל אותך האם את צריכה את הממשלה, אני בטוח שתשיבי שאת לא צריכה, אבל היא הכרחית לריסונם של אחרים. אבל אם תשאלי כל אחת מאותן "אחרים", היא תשיב בדיוק כמוך: היא תגיד שהיא לא צריכה אותה, אבל שהיא הכרחית "בשביל האחרות".

למה כל אחת חושבת שהיא יכולה להיות הגונה מספיק ללא המשטרה, אבל שהיא נחוצה בשביל "האחרים"?

"אנשים ישדדו וירצחו אחת את השנייה אם לא הייתה ממשלה וחוק," את אומרת.

למה שירצו לעשות זאת? האם יעשו זאת רק לשם ההנאה או בשל סיבות מסוימות? אולי אם נבחן את הסיבות שלהן, נגלה את התרופה בשבילן.

נניח שאת, אני וחבורה של אנשים היינו נוסעות על ספינה, ספינתו הייתה נטרפת, והיינו מוצאות את עצמנו על אי עשיר בפירות מכל הסוגים. כמובן שהיינו יוצאות ומתחילות באסיפתם, אבל נניח שאחת מאיתנו הייתה מצהירה שכל הפירות שייכים לה, ושאף אחת לא תקבל אפילו פירור אחד, אלא אם קודם נשלם לה בעבור כך. היינו מתרעמות, לא כך? היינו צוחקות על יומרותה. אם היא הייתה עושה לנו בעיות לגבי זה, אולי אפילו היינו זורקות אותה לים, וזה היה מגיע לה, לא כך?

נניח עוד, כי אנחנו בעצמנו, אמהותינו ואבותינו, היינו מטפחות את האי , ומציידות אותו עם כל מה שנחוץ לחיים ולנוחות, ופתאום מישהו היה מגיע וטוען לבעלות על כולו. מה היינו אומרות? היינו מתעלמות ממנו, לא כן? היינו עשויות לומר לו  שהוא יכול להתחלק איתנו ולהצטרף לעבודתנו. אבל נניח והוא היה מתעקש על בעלותו, והיה מייצר חתיכת נייר, ואומר שהיא ההוכחה לכך שהכל שייך לו? היינו אומרות לו שהוא משוגע והיינו הולכות לענייננו. אבל אם הייתה לו ממשלה מאחוריו, הוא היה מערער אליה, בשם הגנה על זכויותיו, והממשלה הייתה שולחת משטרה וצבא, שהיו מפנים אותנו ומפקידים את האי בידי "בעליו החוקיים".

זהו תפקידה של הממשלה, זו הסיבה לקיומה של הממשלה, ומה שהיא עושה כל הזמן.

עכשיו, את עדיין חושבת שבלי הדבר הזה שנקרא ממשלה היינו שודדים ורוצחים אחד את השני?

האם אין זה נכון שעם הממשלה אנחנו, המין האנושי, שודדים ורוצחים? זאת מכיוון שהממשלה לא מגינה עלינו ועל הדברים שלנו, אלא להיפך, היא לוקחת אותם ומעבירה אותם לידי מי שאין להם כל זכות עליהם.

אם תתעוררי מחר בבוקר ותגלי שאין יותר ממשלה, האם מחשבתך הראשונה תהיה לרוץ במהירות לרחוב ולרצוח מישהו? לא, את יודעת שאלה שטויות. אנחנו מדברות על אנשים שפויים ונורמליים. האנשים הלא שפויים שרוצים להרוג לא שואלים קודם לכן האם יש או אין ממשלה כלשהי. אנשים כאלה הם לטיפולם של רופאים ומומחים להפרעות נפש, הם צריכים להיות מטופלים במחלתם.

הסיכויים הם שאם את, וכל אדם אחר כלשהו, תקומו ותגלו שאין יותר ממשלה, אתם תתחילו לעסוק בארגון החיים שלכם תחת התנאים החדשים.

מאוד סביר להניח, כמובן, שאם תראי אז אנשים שמפטמים את עצמם באוכל בזמן שאת רעבה, את תדרשי הזדמנות לאכול גם כן, ודרישתך תהיה מוצדקת לחלוטין. וגם דרישה כזו מצד כל אחד אחר, מה שאומר שאנשים לא יעמדו עוד מנגד כשמישהו ישתלט על כל הטובין שבחיים: הם ירצו להשתתף בהם. זה אומר שהעניות יסרבו להישאר עניות בזמן שאחרות מתפלשות ביוקרה. זה אומר שהפועל יסרב לתת את פרי עמלו לבוס שטוען לבעלות על המפעל ועל כל מה שמיוצר בו.זה אומר שהחקלאית לא תאפשר שאלפי דונמים של אדמה יישארו ריקים בזמן שאין לה מספיק אדמה כדי לכלכל את עצמה ואת משפחתה. זה אומר שאף אחד לא יורשה להחזיק במונופול על האדמה או על אמצעי הייצור. זה אומר שבעלות פרטית על משאבי החיים לא תהיה נסבלת עוד. זה ייחשב הפשע הגדול ביותר לאנשים להחזיק בבעלות יותר ממה שהן יכולות להשתמש בו בתריסר תקופות חיים, בזמן שלשכן שלהן אין מספיק לחם לילדיו. זה אומר שכל האנושות תתחלק בעושר החברתי, ושכולן תעזורנה לייצר את העושר. זה אומר, בקיצור, שבפעם הראשונה בהיסטוריה, צדק ושיוויון ימשלו במקום החוק.

אתה רואה, אפוא, שחיסול הממשלה מסמל גם את ביטול המונופול והבעלות האישית על אמצעי הייצור וההפצה.

מכאן, כאשר הממשלה תבוטל, עבדות השכר והקפיטליזם יימחו יחד איתה, מכיוון שהן אינן יכולות להקיים ללא התמיכה וההגנה של הממשלה. בדיוק כמו האדם שיתבע בעלות על האי, עליו דיברנו קודם לכן, לא יוכל להביא לקיומה את תביעתו ההזויה ללא עזרת הממשלה.

מצב עניינים בו מתקיימת חירות במקום ממשלה הוא אנרכיה. ומצב עניינים בו שימוש משותף מחליף את הבעלות הפרטית הוא קומוניזם. זה יהיה קומוניזם אנרכיסטי (אנרכו-קומוניזם).

"או, קומוניזם", חברתך תקרא, "אבל אמרת שאת לא בולשביקית!"

לא, אני לא בולשביקית, מכיוון שהבולשביקיות רוצות ממשל ומדינה חזקים, בזמן שאנרכיזם קורא לחיסול המדינה והממשלה לגמרי.

"אבל האין הבולשביקיות קומוניסטיות?" את דורשת

כן, הבולשביקיות הן קומוניסטיות, אבל הן רוצות את הדיקטטורה שלהן, הממשלה שלהן, לכפות על האנשים לחיות בקומוניזם. אנרכו-קומוניזם, מנגד, משמעותו קומוניזם וולונטרי, קומוניזם של בחירה חופשית.

המשטרה נראית חסרת תועלת בקהילה שלנו…

1555459_586343248118738_1865243186_nנוי איטו (21 בנואר 1895- 16 בספטמבר 1923). אנרכו-פמיניסטית, מראשונות התנועה הפמיניסטית היפנית. לפני נרצחה על ידי הצבא היפני ב23' בגיל 28, הספיקה איטו להיות העורכת הראשית של המגזין הפמיניסטי סייטו בו קידמה דיונים בנושאי הפלות, זנות ואמהות, לקדם התארגנויות עובדים ולתרגם את כתבי אמה גולדמן ליפנית. היא ידעה היטב שכל אלו כנראה יביאו לרציחתה בידי הצבא היפני, חשש שבו שיתפה את הלוגיקן המפורסם ברטראנד ראסל בפגישתם ביפן, אך עד יום מותה המשיכה לכתוב ולבקר את דיכוי המעמדות הכפריים ביפן ובמיוחד את זה של הנשים.

במאמר "מעשים אנרכיסטיים" מ-21' במגזין אותו ערכה "תנועת העובדים" היא כותבת:

"אנחנו שומעות כל הזמן כי האידאל של האנרכיזם הוא פנטזיה לא מציאותית. נדמה כי כולם נשמעים לאמונה התפלה שטוענת כי לא ניתן להשיג אוטונומיה ללא שלטון מרכזי. בפרט, יש סוציאליסטים, שאמורים היו להיות בעלי רעיונות בהירים יותר מאינטלקטואלים אחרים שמזלזים "בחולמים" האנרכיסטיים. אך למען האמתה הרעיונות הללו בדיוק הושגו בכפרים שירשנו מקודמינו. היכן שלא נמצא מה שנקרא "תרבות", גיליתי את העזרה ההדדית הטהורה והפשוטה וחיים המבוססים על הסכמה חברתית.

אני אספר על העובדות שלהן הייתי עדה אישית בכפר שבו נולדתי וכמה רעיונות שפיתחתי בעקבות הרשמים שלי ממנו. אני לא מתיימרת לומר כי כך מתנהלים החיים בכל המדינה, אבל אני יודעת שאנחנו לא דוגמא יוצאת דופן.

בכפר שלי יש 70 בתים שמחולקים לעמותות קטנות, ללא נציגים רשמיים. בהעדר קשיים לחברים בהתאגדויות אין מלאכה רבה. אך בעת הצורך, ההתאגדות נכנסת לפעולה.
בפגישות הכפר כולם מביעים בכנות את מחשבותיהם. אף אחד לא מקשיב בזרועות שלובות, וכולם מסבירים את טיעוניהם. אין אפליה, אין נעלות או מסכנות. אחנו מכבדות מסורות משפחתיות ומבוגרים, אך אין זה מפריע בהתכנסויות. איך אנחנו מחליטות דברים? ביחד.

כשאדם חולה וחייב לנוח חברי הקהילה הולכים לביתו, אחד קורא לרופא, אחר מודיע למשפחתו. חלק ממלאים את תפקידיו וחלק מטפלים בו באדיבות, לוקחים תורות בלילות. אם מישהו מת, הקהילה מטפלת בקבורה, בהלוויה וטיפול באבלים. בלידות מתכנסות נשות הקהילה, ומטפלו בכל מה שהאם צריכה עד שהיא יכולה לחזור לפעילות.

המשטרה נראית חסרת תועלת בקהילה שלנו, ומריבות מיושבות דרכה. אם מדובר בגניבות, אז לאחר שהנפגעים מפוצים, המבצעים מוזהרים מפני גירוש מהקהילה. אין ספק כי גניבה הוא דבר רע, אבל מה יעזור להם ולנו שישלחו לבית סוהר? איום ההוצאה מהקהילה והבושה בדרך כלל מונעים ממנה מלקרות שוב.

באופן כללי, בכל פעם שהקהילה או היחיד נזקקים לדבר כלשהו, לאחר שנפגשים ומחליטים על כך(פגישות שעשויות להמשך ימים, עד שמשיגים הסכמה) כולם מתגייסים כדי להשיגו. אנחנו לא כופים על החברים לבצעם אך זה נחשב ללא מכובד לא להשתתף בביצוע מה שהוחלט עליו.

גם אם החיים בכפר לא קלים, האמת היא שמי שעוזב בדרך כלל חוזר. החיים האגואיסטים באזורים אורבניים הם בלתי נסבלים למי שרגיל לחיי הכפר. גם אם הגורל היום מצווה לנו חיי עוני, ודאי שאלו טובים יותר במסגרת הסולידריות שמספרת הקהילה. "

תרגום מיפנית: יושיארו אשימוטו.