מרקסיזם, חירות והמדינה / מיכאיל באקונין

פרק ראשון – הקדמה

אני דורש נחוש של האמת, ואף יותר מכך, אויב מר של הפנטזיות שמקדמת "מפלגת הסדר"¹, נציגה הראשית של השחיתויות, הדתיות, המטה–פיסיות, הפוליטיות, המשפטיות, הכלכליות והחברתיות, מעבר עד להווה, במטרה לשעבד ולהתאכזר בעולם; אני מעריץ מושבע של חירות; אני מחשיב את החירות כמצב היחיד בו חוכמה, כבוד ואושר אנושי יכולים להתפתח; ואין בכוונתי ל"חירות" רשמית, כזו שנמדדת, מורשת ברישיונות, נמדדת ומנוהלת על–ידי המדינה, שקר וכזב שמייצגים את הפריווילגיות של המעטים שנחות על חשבון עבדות כל השאר; גם אין בכוונתי לחירות האינדיוידואלית, האנוכית והאכזרית, זו שמקודמת במרמה על–ידי חסידי רוסו² וכל שאר הזרמים של הליברליזם הבורגני אשר מחשיבים את הזכויות של הפרט כמוגבלות על–ידי זכויות המדינה, ולכן הכרחי להסיק מכך שהתוצאה תהיה ביטול מוחלט של זכויות הפרט.

רכוש וחופש / דוויד גרבר – מתוך חוב: 5,000 השנים הראשונות

ספרו רב המכר של האנתרופולוג דייוויד גרבר על הכלכלה העולמית, המוסר והתרבות, שיצא ב2011, ממשיך להיות אחד מספרי האנתרופולוגיה הנמכרים, המצוטטים והמשפיעים ביותר בתרבות הפופולרית כיום, גם בתוך העולם האקדמאי עצמו. גרבר הוא אקטיבסט, אנרכיסט ומנהיג פוליטי, אשר נחשב אחד האנשים החשובים ביותר בתנועת Occupy Wall Street, ואחד האנתרופולוגים הפופולרים ביותר כיום בזירה הציבורית. לפנינו תרגום לעברית ראשון של קטע מספרו.

____

אם עפודתו של אפלטון מעידה עד כמה הבלבול המוסרי שהחוב הכניס לחיינו עיצב את מסורות החשיבה שלנו, החוק הרומאי מגלה עד כמה הוא עיצוב אפילו את המוסדות המוכרים לנו ביותר.

תיאורטיקן החוקים רודולף וון יהרינג העיר הערה שהתפרסמה בנוגע לכך שרומא כבשה את העולם שלוש פעמים: בפעם הראשונה באמצעות צבאותיה, השנייה דרך דתה, השלישית דרך חוקיה. הוא יכל היה להוסיף: כל פעם ביסודיות גדולה יותר. האימפריה אחרי הכל, השתרעה רק על חלק קטן מהגלובוס; הכנסייה הקתולית הרומאית התפרשה עוד יותר; החוק הרומאי יצר את השפה והתפישה של הסדר החוקי והחוקתי בכל מקום עולם. סטודנטים למשפטים מדרום אפריקה עד לפרו מצופים לבזבז חלק גדול מזמנם בשינון מושגים טכניים בלטינית, וזה-הוא החוק הרומאי שמספק לנו את תפישותינו הבסיסיות ביותר בנוגע לחוזים, התחייבויות, דיני נזיקין, קניין וסמכות משפטית – ובמובן רחב יותר, גם את מושגינו בנוגע לאזרחות, זכויות וחירויות, עליהם גם החיים הפוליטיים מבוססים.
יהרינג מסביר שזה היה אפשרי כי הרומאים היו הראשונים שהפכו את המשפטנות למדע מדויק. אולי, ולמרות כל זאת, זה נשאר נכון שלחוק הרומאי מספר מאפיינים מוזרים שידועים לשמצה, שבלבלו והביכו משפטנים מאז שהחוק הרומאי הוחיה בשיא ימי הביניים באוניברסיטאות באיטליה. המאפיין הנודע ביותר לשמצה מביניהם הוא הדרך בה החוק הרומאי מגדיר רכוש.בחוק הרומאי, רכוש (Dominium) היא מערכת יחסים בין אדם ודבר, שמאופיינת בסמכות מוחלטת של האדם על הדבר. ההגדרה הזאת גרמה לאין-ספור בעיות תפישתיות. ראשית כל, זה לא ברור מה תהיה הכוונה בכך שלאדם תהיה מערכת-יחסים עם חפץ דומם. לבני-אדם יכולים להיות קשרים אלו עם אלו. אך מה תהיה המשמעות של "מערכת יחסים" עם חפץ? ואם למי-שהוא תהיה כזאת מערכת יחסים, מה תהיה המשמעות של נתינת מעמד משפטי לה?
דוגמא פשוטה תספיק: דמיינו אדם לכוד באי-בודד. הוא יכול אולי לפתח מערכת יחסים מאוד אישית עם נגיד, עצי הדקל שגדלים על האי. אם הוא יהיה שם יותר מדי זמן, הוא יכול באותה מידה גם לתת להם שמות ולבזבז מחצית מזמנו בשיחות דמיוניות איתם. ועדיין, האם הם שייכים לו? אין לשאלה הזאת שום משמעות. אין שום צורך לדאוג בנוגע לזכויות קניין אם אין שם אף-אחד אחר.
בבירור אם כך, רכוש הוא לא מערכת יחסים בין אדם לדבר. זו הבנה או הסדר בין אנשים בנוגע לדברים. הסיבה היחידה שאנחנו לעתים נכשלים לשים לב לכך היא שבמקרים רבים, במיוחד כשאנחנו מדברים על זכויותינו בנוגע לנעליים שלנו, המכונית שלנו או כלי העבודה שלנו – אנחנו מדברים על זכויות שמוחזקות, כמו שהחוק האנגלי מנסח זאת, "כנגד העולם כולו" – זאת אומרת, זו הבנה בינינו לבין כל שאר האנשים על הכוכב, שהם לא יתערבו ברכוש שלנו, וכך יאפשרו לנו להתנהל איתו פחות או יותר כמו שנרצה. מערכת יחסים בין אדם אחד לבין כל שאר האנשים על הכוכב, באופן מובן, היא דבר שקשה לתפוש. קל יותר לחשוב עליה כמערכת יחסים עם חפץ.אך במציאות, כמו שניתן לראות, החופש הזה לעשות מה שרוצים מתברר כמאוד מוגבל. לומר שזה שיש בבעלותי מסור-חשמלי נותן לי "סמכות מוחלטת" לעשות איתו כל שעולה על רוחי זה אבסורד מוחלט. כמעט כל דבר שאחשוב לעשות עם מסור חשמלי מחוץ לביתי או הגינה שלי יחשב ללא חוקי, וישנו רק מספר מאוד מוגבל של דברים שאני יכול לעשות איתו בפנים. הדבר היחיד שמוחלט בנוגע לזכויות שלי על המסור החשמלי הן הזכויות שלי למנוע מאחרים להשתמש בו. למרות כל האמור לעל, החוק הרומאי אכן מתעקש שהצורה הבסיסית של רכוש היא רכוש פרטי, ושהקניין הפרטי הוא הסמכות המוחלטת של הבעלים לעשות עם נכסיו כל מה שהוא רוצה. משפטנים ימי-ביניימים מהמאה ה-12 זיקקו את זה לשלושה עקרונות: Usus (שימוש בדבר), Fructus (פירות, זאת אומרת, הנאה מהתוצרים של הדבר) וAbusus (הרס או התעללות בדבר), אבל המשפטנים הרומאים אפילו לא התעניינו מספיק כדי לפרט את זה, מאחר ובמובן מסויימים, הם חשבו שהפרטים מצויים מחוץ לרשות החוק. למעשה, מלומדים בזבזו זמן רב בוויכוחים על האם כותבים רומאים התייחסו לקניין פרטי כזכות (Ius), מאחר וזכות היא בסופו של דבר הסכם בין אנשים, והיכולת של מי-שהוא להיפטר מהקניין שלו היא לא: זו פשוט הייתה היכולת הטבעית של אנשים לעשות מה שהם רוצים כשמכשולים חברתיים לא נוכחים. אם חושבים על זה, זאת נקודת מוצא מאוד מוזרה להתחיל לפתח ממנה תיאוריה של קניין. זה ככל הנראה הוגן לומר שבכל חלק של העולם ובכל תקופה של ההיסטוריה, לא משנה אם יפן הפיאודלית או מצ'ו פיצ'ו, אם למי-שהוא הייתה חתיכת חוט הוא היה חופשי לסובב אותו, לתווט אותו, לפרום אותו או לזרוק אותו למדורה, פחות או יותר, בדיוק כפי רצונו. ובשום מקום אחר משפטנים לא מצאו את העובדה הזאת מעניינת או חשובה. בהחלט בשום מקום אחר לא ביססו תיאוריה שלמה של חוקי קניין על העובדה הזאת – מאחר ואחרי הכל, לעשות את זה אומר שהחוק האמיתי הוא סך הכל סדרה של יוצאי דופן לכלל הזה.

איך זה קרה? ולמה? ההסבר המשכנע ביותר שראיתי הוא זה של אורלנדו פטרסון: הרעיון של קניין פרטי מוחלט נובע מעבדות. אפשר לדמיין קניין כמערכת יחסים בין אדם לחפץ ולא כמערכת יחסים בין אנשים, אם נקודת המוצא היא מערכת יחסים בין שני-אנשים, כשאחד מהם הוא גם חפץ (כך עבדים הוגדרו בחוק הרומאי, הם אנשים שהם גם Res, חפץ). הדגש על סמכות מוחלטת מתחיל להיות הגיוני. המילה Dominium, שמשמעותה קניין פרטי מוחלט לא עתיקה במיוחד. היא מופיעה לראשונה רק בתקופת הרפובליקה הרומאית המאוחרת, בדיוק מתי שמאות-אלפי עמלים שבויים מלחמה החלו לזרום לאיטליה, ומתי שרומא, כתוצאה מכך, הפכה לחברת עבדים אמיתית. בנוגע למילה Dominium, היא מגיעה מהמילה Dominus שמשמעותה "אדון" או "בעל-עבדים", אך בסופו של דבר, מקורה מהמילה Domus, שמשמעותה "בית" או "אחוזה". היא קשורה כמובן למילה האנגלית Domestic (שמשמעותה ביתי), שאפילו היום יכולה לומר "(ש)חודר לחיים הפרטיים“ או כדי לדבר על המשרת שמנקה את הבית. המילה Domus חופפת לעתים עם המילה Familia (משפחה), אך כפי שאולי יעניין לדעת את התומכים ב"ערך המשפחה", המילה Familia בסופו של דבר מקורה מהמילה Famulus, שמשמעותה "עבד". משפחה במקור הייתה כל האנשים שתחת הסמכות הביתית של הPaterfamilias, והסמכות הזאת נתפשה, לפחות לפי החוק הרומאי, כמוחלטת. לגבר לא הייתה סמכות מוחלטת על אשתו, מאחר והיא עדיין הייתה במידת מה תחת ההגנה של משפחתה, אך עם ילדיו, עבדיו וכל שאר אלו שתלויים במשפחתו, הוא יכל לעשות כל שעולו על רוחו – לפחות בחוק הרומאי המוקדם, הוא יכל להכות אותם, להלקות אותם, לענות אותם או למכורם. אב אפילו יכל להוציא להורג את ילדיו, במידה והוא חשב שהם בצעו פשע שדינו מוות. עם עבדיו, הוא אפילו לא היה צריך את התירוץ הזה.

אם כך, כדי ליצור את הרעיון של Dominium, ובכך גם ליצור את הרעיונות המודרנים של רכוש פרטי מוחלט, מה שעשו המשפטנים הרומאים היה קודם כל לקחת את העיקרון של הסמכות הביתית, של הסמכות המוחלטת על אנשים, לאחר מכן להגדיר חלק מאותם אנשים (את העבדים) כחפצים, ואז להרחיב את אותו היגיון שבמקור התייחס לעבדים גם על עזים, מרכבות, אסמים, קופסאות תכשיטים וכך הלאה – זאת אומרת, לכל סוג של דבר שהיה לחוק איזה שהוא קשר אליו. מערכת היחסים של Dominium והעבד הביאה את מערכת היחסים של הכיבוש והאימפריאליזם, של הסמכות הפוליטית המוחלטת, אל תוך הבית, ולמעשה, הפכה אותם למהות רעיון המשפחה.

בכל-אופן, המשמעות הבוגדנית ביותר של העבדות הרומאית, היא שבאמצעות החוק הרומאי, היא שחקה וזרעה הרס וחורבן עם התפישה שלנו של החירות האנושית. משמעות המילה הרומאית Libertaris (חירות) השתנתה משמעותית במהלך הזמן. כמו בכל מקום בעולם העתיק, להיות חופשי משמעו היה קודם כל, לא להיות עבד. מאחר ועבדות הייתה מעל הכל חיסולם של הקשרים החברתיים והיכולת ליצור אותם, חירות משמעה הייתה היכולת ליצור ולשמור על התחייבויות מוסריות לאחרים. המילה האנגלית Free (חופשי) לדוגמא, מגיעה מהמילה הגרמנית Freund שמשמעה חָבר, מאחר ולהיות חופשי משמעו היה להיות יכול ליצור חברויות, לעמוד בהבטחות, לחיות בקהילה של שווים. זו הסיבה שעבדים ששוחררו ברומא הפכו אוטומטית לאזרחים: להיות חופשי, בהגדרה, זה להיות חלק מהקהילה, עם כל הזכויות והאחריויות שזה נושא עמו. אך עד המאה ה-2 לאחר הספירה זה החל להשתנות. המשפטנים הגדירו מחדש את משמעות המילה Libertaris עד שמשמעותה נהייתה לכמעט בלתי מובחנת מכוחו של האדון. חירות הוגדרה כיכולת לעשות כל דבר שהוא, מלבד יוצאי הדופן, של כל הדברים שאנשים לא יכולים לעשות. בתמצית החוק הרומאי, ההגדרות לחופש ועבדות מופיעות אלו לאחר אלו:

"חירות היא היכולת הטבעית של אדם לעשות כל מה שהוא רוצה, שלא נמנע על ידי סמכות או חוק. עבדות היא מוסד בהתאם לחוק האומות שבו אדם הופך לרכוש פרטי (Dominium) של אחר, בניגוד לטבע"

פרשנים מימי הביניים מיד שמו לב לבעיה כאן. האין ניתן להסיק מכך שכולם חופשיים? אחרי הכל, אפילו לעבדים מותר לעשות כל דבר שלא אסור להם לעשות. לומר שעבד הוא חופשי (מלבד זה שהוא לא) זה קצת כמו לומר שכדור הארץ מרובע (מלבד זה שהוא עגול), שהשמש כחולה (מלבד זה שהיא צהובה) או שוב, שיש לנו זכות מוחלטת לעשות מה שאנחנו רוצים עם המסור החשמלי שלנו (מלבד אותם דברים שאנחנו לא יכולים). למעשה, ההגדרה מציגה בפנינו כל מיני סיבוכים. אם חירות היא טבעית, אם כך עבדות היא בהכרח לא טבעית, אך אם חירות ועבדות הן רק עניין של מידה, האין ניתן להניח לוגית שכל ההגבלות על החירות הן במידה מסוימת לא טבעיות? האין יוצא מזה שהחברה שלנו, החוקים החברתיים, ואפילו חוקי הקניין, גם הם לא טבעיים? זה אכן מה שמשפטנים רומאים הסיקו, זאת אומרת, כשהם העזו להגיב על דברים כאלו, דבר שקרא לעתים מאוד רחוקות. הם אמרו, במקור בני-אדם חיו במצב טבעי בו כל הדברים היו בבעלות משותפת; זו הייתה המלחמה שבמקור חלקה את העולם, והתוצאה הייתה גם "חוק האומות", מה ששם רגולציות על כיבוש, עבדות, הסכמים וגבולות, וגם מה שהיה אחראי על אי-השוויון של הקניין. בתורו, המשמעות של זה גם אמרה שאין הבדל מהותי בין קניין לכוח פוליטי – לפחות, בכל הנוגע לכך שסמכות פוליטית מבוססת על אלימות. עם הזמן, קיסרי רומאים דרשו מה שהוא שדומה לDominium, הם התעקשו שבגבולות הממלכה שלהם הם יכולים לעשות כל שעולה על רוחם, ושאינם כפופים לשום חוק.

ועדיין, בעולם הימי- ביניימי החדש, הרעיון הרומי של חירות נשאר זהה. חירות הייתה פשוט סמכות. כשתיאורטיקנים ימי-ביניימים דיברו על חירות, הם לרוב דיברו על הזכות של האדון לעשות כל שעולה על רוחו בתוך שטחו. שוב, לא הונח שזה נבע מהסכמים או חוזים, אלא ממציאות של כיבוש: אגדה אנגלית מפורסמת טוענת שבסביבות 1290, המלך אדוארד הראשון שאל את האצילים בממלכתו בנוגע למסמכים שיפרטו מהיכן זכויותיהם על האדמות שלהם (או "חירותם" בשפה של אז), היארל ורן הציג למלך רק את חרבו החלודה. כמו הDominium הרומאי, זו לא הייתה זכות, אלא סמכות, והסמכות הזו מעל הכל הייתה על אנשים; לכן בימי-הביניים היה מקובל לדבר על "חירות הגרדומים", שמשמעה היה שלאדון זכותו להחזיק את מקום ההוצאה להורג שלו.

מספיק לדבר על רומא, נראה שחזרנו לנקודת המוצא וכעת אנחנו יכולים להבין איך ליברלים כמו אדם סמית' יכלו לדמיין את העולם בצורה בה הם דמינו אותו. ליברליזם זו מסורת שמניחה שחירות היא בעיקרון הזכות של אדם לעשות מה שהוא רוצה עם רכושו. למעשה, הליברליזם לא רק הופך רכוש לזכות; אלא מתייחס לזכויות כסוג של רכוש. מבחינה מסוימת, זה הפרדוקס הגדול מכולם. אנחנו כל-כך רגילים לרעיון ש"יש לנו" זכויות – שזכויות זה דבר שאפשר להיות הבעלים שלו – שאנחנו לעתים נדירות חושבים על מה זה אומר. למעשה (כמו שמשפטנים מימי-הביניים שמו לב), הזכות של אדם אחד, היא בפשטות ההתחייבות של אדם אחר. זכות הביטוי שלי היא ההתחייבות של כל שאר האנשים לא להעניש אותי אם אני מתבטא; הזכות שלי להישפט על ידי חבר-מושבעים היא החובה של המדינה לדאוג שתהיה שיטת מושבעים. הבעיה כאן היא אותה בעיה שהייתה לנו עם זכויות קניין: קשה לחשוב על כך, כשאנחנו מדברים על התחייבויות שחבים כל האנשים בעולם. הרבה יותר קל לחשוב שפשוט "יש" לנו זכויות וחירויות. ועדיין, אם חירות היא הזכות להיות הבעלים של דברים, או להתייחס לדברים כאילו הם שייכים לנו, מה זה יאמר להיות הבעלים של חירות? האין זה יאמר שזכות הקניין היא קניין בפני עצמה? זה נראה מפותל מעבר למה שצריך. איזו סיבה יכולה להיות לרצות להגדיר את זה כך?

מבחינה היסטורית יש הסבר מאוד פשוט לזה, גם אם מטריד במידה מה. אלו שגרסו שאנחנו הבעלים הטבעיים של הזכויות והחירויות שלנו בעיקר התעניינו לטעון שאנחנו אמורים להיות חופשיים לוותר עליהן, או אפילו למכור אותן. ריצ'ארד טק, ההיסטוריון המרכזי שחקר את ההתפתחות של תפישת הזכויות אומר "בשבילם (ליברלים), חירות היא קניין ואפשר לסחור בה בדיוק כמו כל רכוש אחר" – למכורה, להחליפה, להשכירה, להלוותה, או אפילו לוותר עליה כליל. נובע מכך שלא יכול להיות שום דבר בעייתי באופן מהותי עם נניח, עבודות שירות בכפייה כעונש על חוב, או אפילו עם עבדות. וזה בדיוק מה שאלו שתומכים בזכויות טבעיות מנסים לטעון. ולמעשה, במהלך המאות הבאות, הרעיונות האלו פותחו בעיקר על ידי ליבסון ואנטוורפ, ערים במרכז ערוצי סחר בעבדים. אחרי הכל, הם אמרו, אנחנו לא באמת יודעים מה קורה בארצות שמאחורי מקומות כמו קלאבר בניגריה, אך אין סיבה לטעון, הם אמרו, שמרבית העבדים שמועברים משם לאירופה וארצות הברית לא מכרו את עצמם מרצון, או הבעלים החוקיים שלהם מכרו אותם או שאיבדו את החירות שלהם בדרך לגיטימית אחרת. אין ספק שחלק לא, אבל ניצול קיים בכל שיטה. החלק החשוב היה שאין שום דבר לא טבעי או לא לגיטימי מהותית בכך שחירויות תוכלנה להימכר.

לא עבר זמן רב וטיעונים דומים הושמעו גם במטרה להצדיק את כוחה של המדינה. תואמס הובס היה הראשון שבאמת פיתח את הטיעון הזה במאה ה-17, אך הוא במהרה נהפך לשגור לגמרי. לטענתו, הממשלה היא למעשה חוזה, סידור עסקי, שבו אזרחים וותרו מרצונם על חלקם מזכויותיהם הטבעיות מפני הריבון. בסופו של דבר, רעיונות דומים הפכו לבסיס של המוסד הבסיסי ביותר בחיים הכלכליים שלנו: עבודה שכירה, שהיא למעשה, השכרת חירותנו, אותו האופן שעבדות היא מכירתה. אנחנו לא רק הבעלים של הזכויות שלנו, אותו היגיון יושם גם על הגוף שלנו עצמו, שמתייחסים אליו, כלא שונה מהותית מבתים, מכוניות או ריהוט. אנחנו שייכים לנו, לכן זרים לא יכולים להסיג גבול על גופנו. זה יכול להיראות לא מזיק, או אפילו רעיון מוצלח, אבל זה נראה אחרת לגמרי אם אנחנו לוקחים בחשבון את המסורת הרומית של רכוש עליה הרעיון הזה מבוסס. לומר שאנחנו שייכים לעצמנו זה לומר, בצורה מאוד מוזרה, שאנחנו גם אדון וגם עבד בו זמנית. "אנחנו" גם הבעלים (שיש להם סמכות מוחלטת על רכושם), ואיך שהוא, באותו הזמן, הדבר ששייך (הדבר עליו מתממשת אותה סמכות מוחלטת). האחוזה הרומאית, ממש לא נשכחה בערפל הזמן, אלא משומרת היטב בתפישות הבסיסיות ביותר שלנו את עצמנו – ושוב, בדיוק כמו חוקי הקניין, התוצאות כל כך לא עקביות עד שהן יוצרות פרדוקסים אין סופיים ברגע שמי-שהוא מנסה להבין מה זה אומר במציאות. בדיוק כמו שמשפטנים ניסו במשך אלף שנים להפוך את חוקי הקניין הרומאיים להגיוניים, כך פילוסופים ניסו להבין איך זה אפשרי שתהיה לנו מערכת יחסים של בעלות על עצמנו. התשובה הפופולארית ביותר –לומר שלכל אחד יש דבר שנקרא "תודעה" ולומר שזה דבר שונה ונפרד לחלוטין ממה שנקרא "הגוף", ולדבר הראשון יש שליטה מלאה על השני-זה סותר לחלוטין את כל מה שגילנו במדעים הקוגניטיבים בנוגע לאיך שאנחנו תופשים את עצמנו. הרעיון הזה בבירור לא נכון, ואנחנו עדיין מאמינים בו, מאחר וכל הרעיונות היום-יומיים שלנו בנוגע לקניין, חוק וחירות לא יהיו הגיוניים בלעדיו.

צעדת האחד במאי בחיפה

להיות עובד או עובדת במדינת ישראל זה מצב די עלוב. השכר של רובנו נמוך, וההוצאות יקרות. השכירות גבוהה, אפילו עם שותפים; גידול ילדים מרוקן את הכסף שאין לך. והתענוג הזה מותנה כמובן בכך שהצלחת למצוא עבודה… רוצה דירה? תצטרך להשתעבד בשבילה לבנקים לעשרות שנים ותמיד לפחד מפיטורים. במקום העבודה שלנו אנחנו חיים/ות תחת הדיקטטורה של מנהלים ובעלי מניות, אשר מקדמים את עצמם והאינטרסים שלהם על חשבון העובדים ועל חשבון החברה כולה. אפילו את ההגנות החלשות והמינימליות שבחוקי העבודה רובם לא מקיימים. ואם אנחנו נשים, או ערבים, או מזרחים, או מבקשי מקלט אפריקאים – אז נסבול גם מאפליה מובנית בשכר ובקבלה לעבודה.

לעומת זאת, בוילות ובמגדלי היוקרה החיים טובים; העסקים פורחים; הרווחים נאים. והפוליטיקאים מן הקואליציה וגם מן "האופוזיציה" עושים את העבודה שלהם עבור בעלי ההון.

ומה עם ארגוני העובדים? אלו נמנעים מיציאה למאבקים רציניים מול המעסיקים והמדינה. הפחדנות שלהם והפאסיביות שלנו יוצרות מעגל קסמים של חוסר-אונים מעמדי מול הממסד הקפיטליסטי. חלק מן הבכירים ממילא משולבים בתוך המפלגות והממסד הפוליטי הארצי.

בשטחי כיבוש 1967 בארץ המצב עוד גרוע בהרבה: אחוזי אבטלה עצומים (בעזה – אגדתיים); אפילו להגיע לעבודה וחזרה – זה לפעמים מסע מפרך ומסוכן; הצבא עלול לעצור אותך, לירות בך, לפלוש לך לבית או להפציץ אותו ומה לא. והשכר – בדיחה עצובה.

ואם נרחיב את המבט שלנו עוד קצת, נראה את העובדים המצרים, שנאנקים תחת דיקטטורה צבאית; ואת הטרגדיה הנוראה בסוריה המדממת, בה נהרגים אלף אזרחים מדי חודש – עובדים, חקלאים, מובטלים – ומיליונים נאלצו לברוח מבתיהם, מעריהם ומארצם מאימת המלחמה.

כך נצעד גם השנה באחד במאי,
בקריאה למאבק נגד הדיכוי והניצול המעמדי בחברה;
בעד מהפכה חברתית אנטי-קפיטליסטית;
ובסולידריות עם אחינו ואחיותנו העובדים
בארץ, באזור ובעולם.

זו תהיה השנה ה-130 לציון האחד במאי, בעקבות אירועי כיכר 'היימרקט' בשיקגו ב-1886. במסגרת המאבק ההמוני אז לקיצור יום העבודה מ-10 ל-8 שעות, נידונו למוות שמונה פעילים אנרכיסטיים במשפט ראווה, ומאז הפך האחד במאי ליום זיכרון למי שנפל/ה במאבק וקריאה להמשכו.

ההזמנה פתוחה
לכל עובד/ת, סטודנט/ית, או גמלא/י
בין אם אתם מאוגדים ובין אם לאו
להצטרף אלינו לצעדה ב 1 במאי ב 17.00
אשר תתחיל מן הכיכר מתחת לגנים הבאיים (על רח' הגפן)
תרד לאורך המושבה הגרמנית
ותמשיך לכיכר פריז

אנחנו דורשים מכלל המעסיקים:
יום עבודה בן שש שעות, ללא הרעת תנאים. נכלל בכך: אותה המשכורת כמו ליום עבודה בן שמונה שעות. חוסר אפשרות של המעביד לאיים בפיטורין, או כל איום אחר, בעקבות דרישה של העובד/ת ליום עבודה בן שש שעות. תשלום שעות נוספות מעל לשש שעות עבודה.

בנוסף לכך, אנו דורשים מהמשטרה:
1. לא להפר את הסדר הדמוקרטי, וכחלק מכך:
2. לא להפריע לזכות ההפגנה, אשר גלומה בעיקרי הדמוקרטיה.
3. לא להתערב במסרי ההפגנה. לא נהיה מוכנים להתפשר עליהם.
4. לא לחטוף אף מפגין/ה. נכלל בכך לעצור מפגינים/ות על השתתפות בפעילות פוליטית לגיטימית (שהינה הצעדה), לעכבם/ן או לחקורם/ן.

אנחנו מזמינות ומזמינים את כל הפועלות והפועלים, את כל העמלים והעמלות, את כל אלו שברוחם חזון הוגן וצודק להצטרף אלינו לצעדת האחד במאי בחיפה ולקרוא:
סוף לדיכוי!
סוף לניצול!
חירות!
שיוויון!
מהפכה!

גושים מפלגתיים לא יתקבלו בברכה.

עבודה קהילה פוליטיקה מלחמה

"כולם נשאלים לדעתם אודות כל פרט ופרט, על-מנת למנוע מהם מלהחזיק בדעה אודות המכלול" 
ראול ווניגהאם 

אנו מביטים סביב ורואים עולם הנמצא מעבר לשליטתנו.  מאבקנו היומיומי לשרוד מתרחש כנגד תפאורת רקע אדירת ממדים המשתנה ללא הרף…  …מתחלפת מאסונות טבע להתקפות טרור… מדיאטה חדשה למגיפת רעב חדשה… משערוריית מין לשחיתות פוליטית… ממלחמה דתית לנס כלכלי… מפרסומת חדשה ומפתה לתלונות קלישאתיות בטלוויזיה נגד הממשלה… מעצות כיצד להיות המאהב המושלם לעצות כיצד למנוע מאוהדי ספורט מלהתפרע… מאמצעי שיטור חדשניים לבעיות בריאות חדשות…  אותם התהליכים פועלים בכל מקום…  בממשלות דמוקרטיות ובממשלות עריצות… בתאגידים ובעסקים משפחתיים… בשווארמה ובטופו… באופרה, במוזיקה מזרחית ובהיפ-הופ… בכל ארץ ובכל שפה… בבתי-כלא, בבתי-ספר, בבתי-חולים, בבתי-חרושת, בבנייני משרדים, באזורי מלחמה ובחנויות מצרכים.   משהו ניזון מהחיים שלנו והוא יורק בחזרה את הדימויים של חיינו, היישר בפרצופינו.  המשהו הזה הינו התוצר של הפעילות שלנו – חיי העבודה היומיומיים שלנו נמכרים שעה אחר שעה, שבוע אחר שבוע, דור אחר דור.   אין לנו רכוש או עסק שבעזרתם נוכל לעשות כסף, לכן אנו נאלצים למכור את הזמן ואת האנרגיה שלנו לאדם אחר. אנחנו מעמד העובדים המודרני – הפרולטרים.

עבודה 

"הון הוא עבודה מתה, אשר כמו-ערפד, מתקיים רק ממציצת עבודה חיה, וככל שהוא חי יותר, כך הוא מוצץ יותר עבודה"
  קרל מארקס 

איננו עובדים מפני שאנו רוצים לעבוד. אנו עובדים מפני שאין לנו דרך אחרת לעשות כסף.  אנו מוכרים את הזמן ואת האנרגיה שלנו לבוס, על-מנת שנוכל לקנות את הדברים שאנו זקוקים להם כדי לשרוד.  מכנסים אותנו יחד עם עובדים אחרים ומטילים עלינו מטלות שונות. אנו מתמחים בהיבטים שונים של תהליך העבודה ואנו חוזרים על מטלות אלה שוב ושוב ושוב…  הזמן שאנו מבזבזים בעבודה אינו מהווה באמת חלק מחיינו. זהו זמן מת, והוא נתון לשליטת הבוסים והמנהלים שלנו.  במהלך הזמן שאנו מבזבזים בעבודה אנו מייצרים דברים שהבוסים שלנו יכולים למכור. דברים אלה עשויים להיות חפצים כמו חולצות כותנה, מחשבים וגורדי שחקים או איכויות כמו רצפות נקיות ומטופלים בריאים או שירותים כמו אמצעי תחבורה שיובילו אותך ליעדך, או מלצר שיגיש את מזונך לשולחן או אדם שיתקשר לביתך וינסה לגרום לך לקנות דברים שאינך צריך.  העבודה אינה מתבצעת בגלל מה שהיא מייצרת. אנו עושים זאת על-מנת לקבל שכר, והבוס משלם לנו בעבורה על-מנת לעשות רווח.  בסוף היום הבוסים משקיעים מחדש את הכסף שאנו מרוויחים בעבורם ומגדילים את העסקים שלהם. העבודה שלנו נאגרת בדברים הנמצאים בבעלות הבוסים שלנו ושאותם הם מוכרים – הון.  הם תמיד מחפשים אחר דרכים חדשות לאגור את הפעילות שלנו בחפצים,  הם תמיד מחפשים אחר שווקים חדשים למכירת סחורתם,  והם תמיד מחפשים אחר אנשים חדשים שאין למה מה למכור פרט לזמן ולאנרגיה לעבוד בעבורם.  מה שאנו מקבלים בתמורה לעבודה זה מספיק כסף בכדי לשלם בעד שכר דירה, מזון, ביגוד ובירה – מספיק בדיוק בכדי שנחזור ונעבוד שוב ושוב. כאשר איננו בעבודה, אנו מבזבזים זמן בדרכנו לעבודה או בחזרה ממנה, בהתכוננות לעבודה, במנוחה מפני שאנו מותשים מעבודה או בשתייה לשוכרה על-מנת לשכוח מעבודה.  הדבר היחידי שיותר גרוע מעבודה הוא היעדרה. אז אנו מבזבזים שבועות בחיפוש אחר עבודה, מבלי לקבל על כך שכר. אם יש שירותי רווחה, קשה מאוד להשיג קצבה וגם אם מקבלים, זה תמיד פחות משתלם מלעבוד. האיום התמידי של האבטלה הוא מה שגורם לנו ללכת לעבודה מדי יום.  והעבודה שלנו היא הבסיס של החברה הזאת. הכוח שהבוסים שלנו משיגים ממנה מתעצם בכל פעם שאנו עובדים. זהו הכוח השליט בכל מדינה ברחבי העולם.  בעבודה אנו נתונים לשליטת הבוסים שלנו, ולשליטת השווקים להם הם מוכרים את סחורתם. אולם יד נעלמה כופה משמעת של מחנה עבודה וחוסר משמעות גם על שארית חיינו. נדמה כי החיים הם הצגה בה אנו צופים מהצד, הצגה שאין לנו שליטה עליה.  לפעילויות מסוגים שונים נטייה להיעשות מנכרות, משעממות ומלחיצות כמו עבודה: תחזוקת הבית, הכנת שיעורי בית, בילוי בשעות הפנאי. זה קפיטליזם.

נגד עבודה 

"כמובן, הקפיטליסטים מאוד שבעי רצון מהשיטה הקפיטליסטית. למה שלא יהיו? הם מתעשרים באמצעותה" 
אלכסנדר ברקמן 

עבודה נחווית כדבר מאוד שונה, תלוי באיזה צד אתה נמצא. בעבור הבוסים שלנו, עבודה היא הדרך שבה הם משיגים את הכסף שבעזרתו הם עושים עוד כסף. בעבורנו, עבודה היא דרך אומללה לשרוד. ככל שהם משלמים לנו פחות, כך אנו מרוויחים פחות. ככל שהם יכולים לגרום לנו לעבוד מהר יותר, כך עלינו לעבוד קשה יותר.  האינטרסים שלנו מנוגדים, וישנו מאבק תמידי בין בוסים לעובדים בעבודה – ובשאר תחומי החברה המבוססת על עבודה. ככל שאנו משלמים יותר על שכר דירה או על נסיעה באוטובוס, כך עלינו לעבוד יותר בכדי לשלם בעד שכר הדירה או הנסיעה באוטובוס.  המצב הנוכחי של משכורות, הטבות, שעות ותנאי עבודה, וכן של פוליטיקה, אמנות וטכנולוגיה, הינו תוצאה של המצב הנוכחי של מאבק מעמדי זה. הגנה פשוטה על האינטרסים שלנו במאבק הזה – זו נקודת המוצא של חתירה תחת הקפיטליזם.

קהילה 

"ובכן, הגיעה השעה שכל מורד יתעורר ויבין את העובדה כי ל'עם' ולמעמד העובדים אין ולו דבר במשותף". 
ג'ו היל 

הציביליזציה מפולגת עמוקות. רובנו מבזבזים את מרבית זמננו בעבודה ורובנו ככולנו עניים, בעוד שהבעלים, שברובם הינם עשירים, מנהלים את העבודה שלנו ועושים ממנה הון. כל הקהילות והמוסדות של החברה מושתתים  על חלוקה בסיסית זו. ישנן חלוקות וקהילות על בסיס גזע, תרבות ושפה. ישנן חלוקות וקהילות על בסיס מין וגיל. יש את קהילת האומה ויש אזרחות, וישנה גם החלוקה בין אומות וחלוקה בין אזרחים לזרים. אנו מחולקים ומאוחדים סביב דת ואידיאולוגיה. אנו מכונסים יחדיו בכדי לקנות ולמכור בשוק.  חלק מזהויות אלה קיימות מזה זמן מה. חלקן תוצאה ישירה של האופן בו אנו עובדים כיום. אולם כולן מאורגנות עתה סביב הון. כולן משמשות לסייע בידי הבוסים שלנו לצבור עוד מהזמן המת שלנו, האגור בדברים, ולמנוע מחלוקה בסיסית זו של החברה מלהביא לקריסתה.  אפשר לגרום לעניים מארץ אחת להזדהות עם הבוסים המקומיים ולגרום להם להילחם בעניים מארצות אחרות. לעובדים יותר קשה לארגן שביתה יחד עם עובדים הנראים שונה והדוברים שפה שונה, בייחוד אם קבוצה אחת חושבת כי היא יותר טובה מהאחרת.  חלוקות וקהילות אלה משתקפות ומשקפות את חלוקת העבודה הלכה למעשה.  בעוד שחלוקות וקהילות בלעדיות אלה נכפות עלינו מן הצד האחד, קהילה אנושית חובקת-כל נמכרת לנו מן הצד השני. קהילה זו הינה דמיונית וכוזבת במידה שווה. היא מתעלמת מן החלוקה הבסיסית של החברה.  בעלי עסקים מנהלים את הממשלה ואת אמצעי התקשורת, את בתי-הספר ואת בתי-הכלא, את לשכות הסעד ואת המשטרה. חיינו מנוהלים בידיהם. העיתונים והטלוויזיה מציגים את השקפתם אודות העולם. בתי-ספר מלמדים את ההיסטוריה המפוארת (או המעוררת חמלה) של החברה שלהם ומפיקים קשת רחבה של בוגרים ונושרים המתאימים לעבודה מסוגים שונים. הממשלה מספקת שירותים שתכליתם לדאוג לכך שהחברה שלהם תתנהל ללא תקלות.  וכאשר כל השאר נכשל, יש להם את המשטרה, את בתי-הכלא ואת הצבא.  זו לא הקהילה שלנו.

נגד קהילה 

"דרגת עוצמה זו בה הבורגנות עדיין מחזיקה בתקופתנו, מקורה בהיעדר האוטונומיה ורוח העצמאות של הפרולטריון". 
אנטון פנקוק 

הם מארגנים אותנו אדם נגד חברו, אולם אנו יכולים לארגן את עצמנו נגדם.  כל העניין בשיח אודות מעמד ו"הפרולטרים" הוא להתעקש על העובדה הבסיסית שלפיה לאנשים מ"קהילות" שונות יש חוויות זהות במהותן, ולהראות כי אנשים מאותן ה"קהילות" צריכים למעשה לשנוא אחד את השני. זו נקודת המוצא למאבק בקהילות הקיימות. כאשר אנו מתחילים להיאבק למען האינטרסים שלנו, אנו מבחינים בכך כי אחרים עושים את אותו הדבר. דעות קדומות מתחילות להתפוגג, והזעם שלנו מופנה למקומו הראוי  אנו לא חלשים מפני שאנו מחולקים. אנו מחולקים מפני שאנו חלשים.  הקהילות הקיימות מאבדות מחשיבותן כאשר הן מותקפות, והן מותקפות על-ידי ההתעלמות מהחשיבות שמנסים לייחס להן.  גזענות ואפליה מינית מאבדים ממשיכתם כאשר עובדים משני המינים וממוצאים שונים נאבקים כתף אל כתף באויביהם המעמדיים. והמאבק הזה הופך יותר יעיל באמצעות הכללת אנשים מ"קהילות" שונות.  לא יהיה עוד צורך בתחליף לכל דבר שניתן לקנות ולמכור – כסף – כאשר לא יהיה עוד צורך לאמוד זמן עבודה האגור בדברים הללו. זה יכול להתרחש רק כאשר אנו עושים פעולות ומייצרים דברים מפני שיש בהם צורך ולא במטרה להחליפם בתמורה כלשהי.  לא יהיה כל צורך בממשלה שתנהל את החברה, כאשר החברה לא תהיה מחולקת להנהלה ולכוח-עבודה – כאשר אנשים יוכלו לנהל את חייהם בכוחות עצמם. לא יהיה כל צורך בקהילות על בסיס לאום או גזע ––כאשר החברה לא תהיה מחולקת לעשירים ולעניים. ואז תוכל להתהוות קהילה אנושית.  הדרך ליצירת תנאים אלה היא מאבק בתנאים הקיימים.  נטייה זו ליצירת קהילה באמצעות מאבק נגד התנאים של חיינו – ולפיכך נגד עבודה, כסף, מסחר, גבולות, אומות, ממשלות, משטרות, דת וגזע – לעתים קרובות כונתה בשם "קומוניזם".

פוליטיקה 

"ככל שמושלים בנו יותר, כך אנו פחות חופשיים". 
האזעקה (עיתון אנרכיסטי שהודפס בשיקגו במאה ה-19) 

הממשלה היא התבנית לפעילות פוליטית. פוליטיקאים המייצגים ארצות שונות, יבשות או "קהילות" שונות נאבקים זה בזה. מעודדים אותנו לתמוך במנהיגים שאנו הכי פחות חולקים עליהם, ואנו אף פעם לא באמת מופתעים כאשר הם דופקים אותנו.  כל הרקע הפרולטרי או האידיאלים הרדיקליים של פוליטיקאים מאבדים מערכם ברגע שהם מתחילים למשול. לא משנה מי נמצא בממשלה, לממשלה יש היגיון משל עצמה.  העובדה שחברה זו מחולקת למעמדות עם אינטרסים מנוגדים פירושה כי היא תמיד נמצאת בסכנת קריסה. הממשלה קיימת כדי לוודא שזה לא יקרה.  בין אם שיטת הממשל היא דיקטטורה או דמוקרטיה, הממשלה היא זו שמחזיקה בכל הרובים והיא תשמש בהם נגדנו על-מנת לוודא שאנו ממשיכים ללכת לעבוד.  לפני זמן לא רב, ניתן היה לפתור מצב רעוע בארץ מסוימת על-ידי הלאמת כל תעשיותיה, הקמת מדינת משטרה תחת השם "קומוניזם". קפיטליזם מסוג זה התגלה כפחות יעיל ופחות גמיש מהקפיטליזם הישן והטוב של השוק החופשי. עם קריסת האיחוד הסובייטי, אין עוד צבא אדום שיצעד בסך ויביא לייצובן של ארצות בדרך זו, ומפלגות קומוניסטיות ברחבי העולם הופכות למפלגות סוציאל-דמוקרטיות רגילות.  מפלגה פוליטית של מעמד העובדים היא דבר והיפוכו – לא מפני שבסיס החברים של מפלגה מסוימת אינו יכול להיות מורכב בעיקרו ממעמד העובדים, אלא מפני שהמירב שביכולתה לעשות הוא לתת למעמד העובדים קול בפוליטיקה. היא מאפשרת לנציגים שלנו להציג לבוסים שלנו רעיונות כיצד הם צריכים לנהל את החברה הזאת – כיצד הם יכולים לעשות כסף ולהמשיך לשלוט בנו. בין אם הם תומכים בהלאמה או בהפרטה, ביותר רווחה או ביותר שיטור (או בשניהם גם יחד), מצעי המפלגות הפוליטיות מהווים אסטרטגיות שונות לניהול הקפיטליזם.  למרבה הצער, פוליטיקה קיימת גם מחוץ לממשלה. מנהיגי קהילות, פעילים חברתיים מקצועיים והסתדרות העובדים רוצים למקם את עצמם בין העובדים לבוסים ולהיות המתווכים, מנהלי המשא ומתן, אמצעי התקשורת, הנציגים, ובסופו של דבר – משכיני השלום. הם נאבקים כדי לשמור על עמדה זו. בכדי לעשות זאת, עליהם להפעיל את מעמד העובדים בדרכים מבוקרות בכדי להפעיל לחץ על הפוליטיקאים הדואגים לרווחים, ובאותו הזמן הם מציעים לעסקים כוח-עבודה המוכן לעבוד. פירוש הדבר שעליהם לפלג אותנו כאשר אנו מתחילים להשיב מלחמה. לעתים הם עושים זאת באמצעות ניהול משא ומתן על וויתורים, ובפעמים אחרות על-ידי בגידה בנו.  פוליטיקאים תמיד מעודדים אותנו להצביע, לשבת בחיבוק ידיים ולהניח למארגן לנהל משא ומתן, לציית למנהיגים ולמומחים באמצעות השתתפות סבילה. פוליטיקאים לא-ממשלתיים אלה מציעים לממשלה דרך לשמירה על המצב הקיים, ובתמורה הם זוכים בתפקידים בכירים בניהול האומללות שלנו.  קבוצות פוליטיות פועלות בצורה ביורוקרטית. יש להן נטיה לשקף את מבנה העבודה, בהן הפעילות נשלטת מבחוץ. הן יוצרות מומחים לפוליטיקה. הן בנויות על חלוקה בין מנהיגים למונהגים, בין נציגים למיוצגים, בין מארגנים למאורגנים. אין זה עניין של החלטה שגויה לגבי צורת ההקמה של ארגונים, אותה יש לתקן באמצעות מנה גדושה של דמוקרטיה השתתפותית. זו תוצאה ישירה של מה שקבוצות פוליטיות ופעולותיהן מנסות לעשות – לנהל חלק מהקפיטליזם.  הדבר היחידי שמעניין אותנו בפוליטיקה הוא הריסתה.

נגד פוליטיקה 

"אנרכיזם זה לא אוטופיה יפהפייה, וגם לא מושג פילוסופי מופשט, זוהי תנועה חברתית של ההמונים העמלים" 
קבוצת דיילו טרודה 

כאשר אנו מתחילים להיאבק נגד התנאים של חיינו, מופיעה פעילות מסוג שונה לגמרי. איננו מחפשים אחר פוליטיקאי שיבוא וישנה את המצב בעבורנו. אנו עושים זאת בכוחות עצמנו, יחד עם אחרים ממעמד העובדים.   בכל פעם שהתנגדות מסוג זה פורצת בקרב מעמד העובדים, פוליטיקאים מנסים לחסלה באמצעות שטף של עצומות, שתדלנות ומערכות בחירות. אולם כאשר אנו נאבקים בכוחות עצמנו, הפעילות שלנו נראית אחרת לגמרי מהפעילות שלהם. אנו מפקיעים רכוש מבעלי קרקעות ומשתמשים בו בעצמנו. אנו משתמשים בטקטיקות לוחמניות נגד הבוסים שלנו ובסופו של דבר מגיעים למאבק עם המשטרה. אנו מקימים קבוצות בהן כולם לוקחים חלק בפעילות, ולפיכך אין כל חלוקה בין מנהיגים לתומכים. איננו נאבקים למען המנהיגים שלנו, למען הבוסים שלנו או למען המדינה שלנו. אנו נאבקים למען עצמנו.  אין זו הצורה המוחלטת של דמוקרטיה. אנו כופים את צרכינו על החברה ללא כל התדיינות – צרכים המנוגדים באופן נחרץ לאינטרסים ולמשאלות של העשירים בכל מקום. אין לנו כל דרך להתדיין עם חברה זו כשווים.  נטייה זו של מאבקי מעמד העובדים לצאת כנגד הממשלה ופוליטיקה – ולצאת אל מחוץ להן – וליצור צורות ארגון חדשות אשר אינן בוטחות בדבר זולת היכולת שלנו, לעתים כונתה "אנרכיזם".

מלחמה 

"בואו נחריב את השדרות בהן גרים העשירים"
לוסי פרסונס 

אז אנו במצב של מלחמה – מלחמת מעמדות. אין כל מערך של רעיונות, הצעות ואסטרטגיות ארגוניות שיכולות להוביל לניצחון. אין כל פתרון פרט לניצחון במלחמה.  כל זמן שהם מחזיקים ביזמה, אנו נפרדים וסבילים. התגובה שלנו לתנאי חיינו הינה פרטית: התפטרות מהעבודה, מעבר לשכונות בהן שכר הדירה זול יותר, הצטרפות לתת-תרבויות ולכנופיות, התאבדות, קניית כרטיסי גירוד, שימוש בסמים וחומרים משכרים, הליכה לבית-הכנסת.  העולם שלהם נראה כאפשרות הבלעדית הקיימת. כל תקווה לשינוי נחווית ברמה מדומה – בנפרד מחיי היומיום שלנו. אלה עסקים כרגיל, עם כל המשבר והחורבן המשתמע מכך.  כאשר אנו יוצאים למתקפה אנו מזהים אחד את השני ונאבקים במשותף. אנו משתמשים בעובדה שהחברה תלויה בנו בכדי לשבש אותה. אנו שובתים, מחבלים, מתפרעים, נוטשים, מתקוממים ומשתלטים על רכוש. אנו יוצרים ארגונים על-מנת להעצים ולתאם את הפעילויות שלנו. אפשרויות חדשות מסוגים שונים צצות.  אנו נעשים יותר נועזים ויותר תוקפניים בהתעקשותנו על האינטרסים המעמדיים שלנו. הגשמתם אינה טמונה בהקמת ממשלה חדשה, או תפיסתנו את מושב הבוס החדש. האינטרס שלנו טמון בהשמת קץ לדרך החיים שלנו – ולפיכך לחברה המבוססת על דרך חיים זו.  אנו מעמד העובדים אשר רוצים לבטל עבודה ומעמד. אנו הקהילה של אנשים שברצונה לקרוע לגזרים את הקהילה הקיימת. המצע הפוליטי שלנו הוא הרס הפוליטיקה. בכדי לעשות זאת, עלינו לקדם את הנטיות החתרניות שקיימות היום עד שנשנה לחלוטין את החברה בכל מקום. דבר זה לעתים כונה "מהפכה".

מקור

אנרכיזם ורפואה במהלך מלחמת האזרחים של שנת 1936 בספרד

בזמן מלחמת האזרחים בספרד, הסינדיקט הרפואי של העיר ברצלונה (שאורגן בידי האנרכיסטים) תמך בשמונה-עשר בתי חולים (שישה מהם אורגנו או הוקמו בידי הסינדיקט עצמו), שבע-עשרה מרפאות, עשרים-ושניים בתי מרקחת, שישה בתי חולים לבריאות הנפש, שלושה פעוטונים ובית יולדות אחד. חדרי ניתוחים אורגנו בכל הערים המרכזיות.

לאחר שחולה היה קורא לסיוע רפואי, היה על הסינדיקט לשלוח אליו רופא ללא כל תשלום. הרופא לא היה יכול לסרב בלא סיבה מוצדקת והגיונית, והיה עליו לדאוג לאדם המבקש עזרה. כל השירותים הרפואים ניתנו בחינם, והדבר התאפשר הודות לכספים שנאספו כדמי חבר מחברי הסינדיקט והמועצות העירוניות. בסינדיקט האנרכיסטי הזה (שהיה חבר בקונפדרציה האנרכיסטית של ה- CNT) היו כ- 8 אלף חברים, ומתוכם 1020 רופאים, 3206 אחיות, 133 רופאי שיניים, 330 מטפלות בילדים, ו- 153 רוקחים.

הסינדיקט ניהל כ- 36 מוקדי רפואה ברחבי קטאלוניה ואיפשר גישה לרפואה בלא תשלום לכארבעה מיליוני אנשים. לסינדיקט לא היה מנגנון שליטה מרכזי. אחת לשבוע היו מתאספים יחדיו צירים מכל התחומים הרפואיים כדי לדון על הנושאים הכלליים ועל מנת לפתור בעיות שנגעו לכולם. כל גוף בסינדיקט היה אוטונומי, אך לא מתבדל. הגופים השונים ברשת הזאת תמכו ועזרו האחד לשני. מלבד אזור קטאלוניה, רפואה בחינם אורגנה בידי אנרכיסטים גם באיזורי אראגון ולבאנטה.

בתמונה: מבנה כנסיה שהוסב לבית חולים בידי אנשי הסינדיקט.

כמה עובדות שאת חייבת לדעת על "סיריזה" אך פחדת לשאול / קטרין לוט

ב– 25 בינואר 2015, זכתה המפלגה המרקסיסטית היוונית "סיריזה" בבחירות לפרלמנט וקיבלה הזדמנות להרכיב את הממשלה הבאה של יוון. כאן בארץ היו לא מעט אנשים מן השמאל הישראלי אשר מיהרו לברך על ההישג, להכריז על נצחון הסוציאליזם ביוון ולקוות שגם בארץ יתרחש מתישהו דבר דומה. אבל האם הסוציאליזם באמת ניצח ביוון? מה בדיוק את יודעת על סיריזה? הנה כמה עובדות פשוטות שחושפות את פרצופו המכוער של "הסוציאליזם" המדינתי:

1. מפלגת "סיריזה" זכתה ב– 149 מנדטים מתוך ה– 300 שיש בפרלמנט היווני. כדי להרכיב ממשלה היה עליה לקבל מינימום 151 מנדטים. ולכן, על מנת שלא לאבד את ההזדמנות להחזיק במושכות השלטון, "סיריזה" התאחדה בקואליציה עם מפלגה ימנית, לאומנית ושמרנית בשם "היוונים העצמאיים", שקיבלה 13 מנדטים בבחירות. שילוב זה מאפשר ל"סיריזה" להרכיב ממשלה ולשבת בכס השלטון. אנו נוכחות לראות כאן שהעקרונות והעקביות הם לא הצד החזק של המרקסיסטים – מה שבאמת מעניין אותם זה שלטון ותו–לא.

2. מי שחושבת ש"סיריזה" הולכת לבנות סוציאליזם וקומוניזם ביוון יכולה להירגע. החוקה היוונית מגינה על זכויות הקניין ולא מאפשרת שום שינוי בחוקי הרכוש הפרטי (סעיפים 17 ו– 18 לחוקה). "סיריזה" איננה יכולה להלאים שום נכס או לפגוע בזכויות קניין למעט במקרים של הכרזת מצב מלחמה במדינה. בלי לפגוע ב"זכות" הקניין אין זה אפשרי לבנות לא סוציאליזם ובמיוחד לא קומוניזם, אבל גם זה אינו אמור להפריע לחברי "סיריזה" לתפוס את השלטון באופן "חוקי" (בלי לערער על יסודות החוקה).

3. ביוון יושבים לא–מעט אנשי שמאל בבתי הכלא של המדינה. מדובר לרוב באנרכיסטים, אך ישנם גם אסירים מרקסיסטים. מפלגת "סיריזה" לא הבטיחה דבר לגבי גורלם וספק רב אם היא תנקוף אצבע על מנת לשחררם לחופשי (וגם את יתר האסירים הפוליטיים). בגידה בחברות למאבק וניצולן תמיד היה הצד החזק של הסוציאליסטים המדינתיים.

4. לדבריו של אלכסיס מיטרופולוס (חבר מפלגת "סיריזה" והנציג האחראי בנושא שאלות העבודה והכלכלה), "סיריזה" הולכת לחזק את המדינה באמצעות הכנסת מערכת מחשוב אחידה לכל מוסדות ומערכות השליטה הממשלתיים. פירוש הדבר הוא יותר משטור ופחות פרטיות.

5. מיטרופלוס גם רואה כמופת את המבנה המדיני שנוצר ברוסיה בין השנים 2000-2015, ורואה את תפקיד פוטין כמכריע בבניית מדינה חזקה ומסודרת. הוא שואף כי יוון תצעד באותה דרך. כלומר, דרך דיקטורה ורודנות.

6. "סיריזה" רואה בחיוב את חיזוק כוחות המשטרה ביוון. רנה דורו, בתו של קצין משטרה בכיר וחברה בצמרת המפלגה, משמשת גם לקשר ישיר בין כוחות המשטרה לבין האיגודים המקצועיים של "סיריזה" המאגדים את השוטרים. גם מנהיג המפלגה אלכסיס ציפראס ביקר ונאם טרם הבחירות במחוזות המשטרתיים. ובכן, טוב לקושש גם מעט קולות מהשוטרים, או שמא ציפראס למד מן האליל הפוליטי שלו, הוגו צ'אבס, על חשיבות כוחות הביטחון בשורות הממשל ה"שמאלי".

7. "סיריזה" לא הולכת להילחם בטייקונים. להפך, היא רק מנסה לחזק את קשריה איתם ולתת להם יותר משקל בשלטון. לדוגמה: ב– 9-10 במאי 2014, מנהיג המפלגה ציפראס נפגש עם אחד הטייקונים העשירים ביוון, אוונגלוס מרינאקיס (הנשיא והבעלים של מועדון הכדורגל אולימפיאקוס), וסיכם איתו על ברית בין המפלגה לבין אוהדי האולטרס, כדי שהללו יצביעו בעד "סיריזה" ולא יתקפו את האירועים שהיא מאגרנת. בתמורה, הוריד ציפראס את אחד מאנשיו שרצו בבחירות לראשות עיריית פיראוס ואיפשר ליואניס מוראליס, אחד מאנשי הטייקון מרינאקיס, לנצח. האם אתן מופתעות מכך? אנו לא ממש, כי כאשר מדובר בכס השלטון, גם ברית עם אנשי ההון היא דבר טוב ושימושי.

8. "סיריזה" לא הולכת להליחם במוסדות הדת הנוצרית ששולטות כמו מאפיה ביוון. כאשר "סיריזה" הייתה מפלגה קטנה וצעירה, היא הכריזה על עצמה כאתאיסטית על מנת לזכות בעוד מספר קולות מאנשי מהשמאל הרדיקלי ביוון. כיום היא אינה זקוקה עוד ל"שטויות" מעין אלה, ומנהיגהּ ציפראס מבקר לרוב בכנסיות ובמנזרים, נפגש עם כמרים ודן איתם על חיזוק הכנסיה היוונית. ב– 2014 הוא אף ביקר במנזר עתיק בהר אתוס. ועל מה הוא דן עם הנזירים והנזירות שם? על הפרדת הדת מהמדינה? לא. על הסיפוח הלא חוקי של אדמות בידי הכנסיות? גם לא. אז על מה כן? הוא הבטיח לאנשי הכנסיה שיעשה הכול על מנת להוריד את אחוז המיסים שהמדינה גובה מהן. גם זה לא מפתיע אותנו. עקרונות, כפי שאמרנו, הם לא הצד החזק של ה"סוציאליסטים" היוונים.

אנו, בתור אנרכיסטיות וסוציאליסטיות חירותניות של ישראל/פלסטין, מאחלות לעמלים היוונים להמשיך להיאבק בשלטון היווני החדש ולהמשיך לחתור לפירוק המדינה והקפיטליזם. אנו קוראות לחיזוק של איגודי העובדים העצמאיים, לחיזוק הקהילות האנרכיסטיות, לשחרור עוד ועוד מרחבים ציבוריים מידי המדינה והקפיטל! אנו מאחלות לאסירות והאסירים הפוליטיים להיות חזקים וסובלניים.

לא לממשלת "שמאל"!

לא לבתי הכלא!

כן לחירות ולסוציאליזם לכול! ללא מדינה וללא קפיטליזם!

העובדות מבוססות על המקורות הבאים:

http://jungle-world.com/artikel/2014/40/50652.html

http://nihilist.li/2015/01/26/naedine-s-devoj-mariej/

http://www.independent.co.uk/news/world/europe/greece-has-a-new-government-as-syriza-forms-coalition-with-rightwing-independent-greeks-10002368.html

http://ria.ru/interview/20150121/1043612079.html#ixzz3PvsQQmUq

http://www.hri.org/docs/syntagma/

http://tameio.espivblogs.net/kratoumenoi-epikoinwnia/

הכל בשביל כולם.

 

הכל בשביל כולם.
אם האדם ביכולתו לחלוק את העבודה, ביכולת האדם גם לחלוק את תוצר העבודה.
חלוקה למען סיפוק בטחון ורווחה.
די לפורמולות עמומות כמו "הזכות לעבוד" או
"לכל אחת לפי עבודתה".
אנו מקדמים את הזכות לחיים הוגנים.
חיים הוגנים לכלל.פטר קרופוטקין – כיבוש הלחם (1907)

אחדות – ארבע שנות פעילות

 היום אנו מציינות/ים ארבע שנות פעילות לארגון "אחדות". הארגון שהוקם על ידי מספר א/נשים באזור המרכז ב2010, התגבש וגדל באופן משמעותי במהלך השנים שעברו. האנרכיסטים/ות ברחבי הארץ שחשו כי הן/ם בודדים/ות בתפיסתן/ם המהפכנית – גילו כי אינן/ם לבד, והחלו להתאחד כדי להוות גורם משמעותי בנוף המקומי. עוד ועוד פעילות/ים מערים שונות ברחבי הארץ מגלות/ים האחד/ת על השני/ה, ומקימות/ים תאים נוספים של "אחדות". הפעילות/ים ממשיכות/ים להילחם, שכם אל שכם, בסולידריות, עם אוכלוסיות מוחלשות, מדוכאות ומנושלות ברחבי הארץ. הפעילים/ות ממשיכים/ות להיאבק למען הגשמת החזון האנרכיסטי, למען שינוי חברתי מהפכני, ולמען פירוק המנגנונים והמבנים המדכאים, המנצלים והפוגעים בכל איש/ה ברחבי הארץ וברחבי העולם הקפיטליסטי. פעילות/י הארגון הפדרטיבי המתרחב ממשיכים/ות ועוד תמשכנה לאתגר את מוסדות המדינה וההון,עד לנפילת משטר הדיכוי הקפיטליסטי-מדינתי-היררכי, והגשמת הסוציאליזם החירותני, ביצירת חברה צודקת,חירותנית, שיוויונית וסולידרית.

חברי וחברות הארגון

מהפכה חברתית וארגון מהפכני: האלטרנטיבה הפוראיסטית (FORAist).

מאת ואדים גרייבסקי מKRAS-IWA – על השיטה הפוראיסטית של התארגנות מהפכנית.
תרגמה מאנגלית: א. גלבר
————-

הארגון אינו מטרה בפני עצמו, אלא רק אמצעי  להשגה מוצלחת של מטרות שנקבעו מראש –  אמיתה אנרכיסטית ישנה.

אנחנו קומוניסטים. אבל לא בצורה הוולגרית והמעוותת שצצה לנגד עינינו תמיד מדפי העיתונות, ערוצי הטלוויזיה והרדיו  ("המשטר הקומוניסטי", "המדינה הקומוניסטית", "המפלגה הקומוניסטית" ועוד). הקומוניזם האמיתי הוא אנרכיסטי, חסר מדינה, נטול סמכות, חופשי וחירותני. רק לפני כמאה שנה בסך הכול, כשהתייחסו לקומוניסטים, היית יכול להיות בטוח בסבירות של כמעט 100% שהכוונה הייתה לאנרכיסטים. רק בשנת 1917 הבולשביקים חטפו את המושג, עיוותו את משמעותו והפכו אותו לבדיחה הגדולה של העולם כולו. אנחנו קומוניסטים במובן הישן הזה, שעדיין לא נגנב: במובן של הקומונה וההתאגדות החופשית. כשאנשים בעלי עניין מחליטים יחדיו ובצורה משותפת (במסגרת של אסיפות כלליות) בכל הנוגע לדרך בה הם חיים ולפעילות שיש לבצע כדי לקיים את הסיוע ההדדי. וזאת בשעה שהם משתמשים בטובין של כדור הארץ במשותף – כפי שהאנשים נהנים מזיו השמש המאירה לכול, כפי שהציג זאת סילבן מרשל, משורר אנרכיסטי בן המאה ה-18.

אסיפות כללית

אנחנו קומוניסטים לא רק בראיית חזוננו, שלמען קיומו העתידי אנו נאבקים. אנחנו קומוניסטים גם בדרך המאבק שלנו.

אנחנו משוכנעים שרק אסיפות כלליות של האנשים העובדים בתעשיות ובשירותים, רק האסיפות הכלליות של תושבי השכונות, אזורים ומקומות שונים, יכולות להחליט איך ומתי לפתוח בשביתה או מרד, כיצד לארגן הפגנות ופגישות המוניות, כיצד להתנגד לדיכוי ולכוחות ה(אי-)סדר הקיימים. להחליט בעצמן, ללא העמדת פנים של הנציגים ה"נבחרים" או "מיופי הכוח", בדמות מפלגות, ביורוקרטים של איגודים מקצועיים, חברי פרלמנט או מועצות, שופטים ודומיהם… אסיפות כלליות ריבוניות שכאלה אינן הכרחיות רק לשם הצלחה במאבקינו היום, אלא הן גם משמשות כאב-טיפוס, בסיס ואבן פינה לעולם המשוחרר של מחר.

"אבל אם אתם כאנרכיסטים נלחמים למען אסיפות כלליות, ורואים בהן את הבסיס לחברה חופשית, מדוע אתם רואים צורך להקים ארגון עובדים אנרכיסטי?" – עלול לשאול אותנו כל קורא. למה זה נחוץ כאשר קיימות אסיפות כלליות?

 הבה נתחיל בעובדה שאסיפות כלליות שכאלה הן נדירות מאוד ברוסיה המודרנית. המאבק כאן מונהג ומובל כמעט רק על ידי המפלגות, הפוליטיקאים והביורוקרטים של האיגודים המקצועיים. ועדת האיגוד המקצועי מחליטה מתי ולמה יש לשבות, והאסיפה נפגשת רק כדי לאשר את ההחלטות שכבר נפלו. המחשבה הרווחת היא שההמונים "הנבערים" אינם מסוגלים לשום דבר מעבר לזה. ה"מסורת" הרעה הזו חייבת להישבר בכל מחיר! לכן זה חיוני לאחד אנשים במטרה להגן על עיקרון הריבונות של האסיפות הכלליות.

אבל גם האסיפות הכלליות אינן מספיקות היום. בצרפת, שלא כמו ברוסיה, המסורת של האסיפות הכלליות קיימת. הן מתכנסות כמעט תמיד ברגע ששביתה רצינית פורצת. אבל מהר מאוד הן נופלות מול כוחם של הנציגים של כל סקציה או איגוד עובדים אופוזיציוני. אחרי זה, כל ההחלטות האמיתיות לגבי התהליך והארגון של המאבק נלקחות על ידי "המנהיג", ולא על ידי אסיפות העובדים. הם, "המנהיגים", נואמים, מקיימים התייעצויות, מנהלים משאים ומתנים עם הבוסים והרשויות, מקימים איגודים ומתמקחים מאחורי גבו של העובד… והאנשים ה"רגילים" נרמסים שוב תחת הקפיטליזם. והפעם, הם מוותרים על הריבונות שלהם ונותנים ל"מנהיגים" לחשוב ולהחליט בשבילם.

מדוע דברים כאלו מתרחשים?

האמת היא שהאסיפות הכלליות הן רק כלי לקבלת החלטות.

הכלי הטוב מכולם, כמובן, אך למרות זאת הוא איננו מטרה בפני עצמו.

זה נכון שאפשרי לקבל החלטות שונות לחלוטין באסיפה, כולל החלטות מיזנתרופיות, כולל החלטות על סירובם של המשתתפים ליטול אחריות, ובמקום זאת למסור אותה למספר "נציגים", מנהיגים או דיקטאטורים. לא רק הצורה, אלא גם התוכן וההרמוניה ביניהם (העובדים) הם חשובים.

ותוכנן של ההחלטות באסיפות נקבע על ידי האנשים המשתתפים בהן – על ידי הרצונות שלהם, הצרכים שלהם, אמונותיהם ותפיסותיהם. הכול תלוי בהם.

כמובן, אדם הוא יצור חברתי (ואם תרצו, זהו הייחוד הביולוגי שלו).

כמובן, התנהגותו נקבעת במובנים רבים על ידי שבטיות עמוקה וקדמונית של עזרה הדדית וסולידאריות.
אך הבה לא נתעלם מהמציאות של החברה בה אנו חיים. אלפי שנים של סמכות, שליטה ורכוש השחיתו את אישיותו של האדם באופן ניכר. הקפיטליזם והתחרותיות שלו, האגואיזם הברוטאלי, המרדפים אחרי רווח פרטי, קונפורמיות וצרכנות משחיתה הצליחו בכך במיוחד.

אנשים רבים מוכנים כעת להחליף חופש בנוחות ולהסתפק בפירורים שהורווחו במאמצים מינימאליים ובמיעוט מאבקים ככל הניתן.

אנחנו חיים בחברה חולה ובעולם אבסורדי.

אבל אנשים חולים תמיד נגועים בצורה שונה.

האִישִׁיּוּיוֹת המודרניות מושחתות ומנוונות במידה שונה. אנחנו לא מדברים עדיין על שליטים, עשירים, מנהלים ובנקאים: זה ברור שהארנק שנמצא בכיס ימינם מחליף לעתים קרובות את הלב שנמצא בשמאלם. אך גם בקרב הפועלים ישנם אנשים ונשים שאינם חושבים על שום קרע עם הקפיטליזם והסמכות, ושאינם מעוניינים להשתלט על נטל ניהול החיים שלהם עצמם.

אז אם אנחנו רוצים שהאסיפות יישארו גופי קבלת ההחלטות העצמאיים, ושאנשים מהשורה יהיו האדונים של מאבקם וגורלם – חובה על התומכים בכך להתאחד ולהגן היטב על זכות זו.

לשם כך הארגון המהפכני הוא הכרחי: הוא חייב לאחד בתוכו אנשים שרוצים ויכולים במודע להיאבק למען ניצחון החופש, הסולידאריות והחלשת הסמכות; כדי שאנשים יוכלו להסכים במשותף על איך הם יחיו; למען חברה המבוססת על ההגשמה העצמית של האישיות ועל תיאום המאמצים האנושיים במסגרת האסיפות הכלליות; למען היכולת השווה של כולם להשתמש בטובין של העולם – עבור הקומוניזם האנרכיסטי. אף אם רק מעטים יצטרפו היום לארגון הזה, אנו סמוכים ובטוחים שבמוקדם או במאוחר רעיונותינו הברורים כשמש ישכנעו את הרוב המכריע של המין האנושי וישנו את העולם כולו.

לא מפלגה פוליטית ולא קבוצה אידיאולוגית…

האם זה אומר שאנחנו, חסידי הקומוניזם החופשי, צריכים לבנות מפלגה פוליטית ולהיאבק למען כוח פוליטי?

המילה "מפלגה" באה משורש שאיננו תומכים בו: מהמילה "פֶּלֶג", פלג של אנשים הפועל בשם ובשביל שאר האנשים.

המפלגה נוצרה על ידי אנשים ונשים שמתיימרים/ות לקחת את תפקיד המנהיגים ו"הנציגים", ורוצים כי אנשים מהשורה יפקידו בידם את מילוי התפקיד של ניהול מאבקיהם וחייהם.

חברי המפלגות פועלים תמיד "מלמעלה", אפילו כאשר הם עובדים "למטה", בסביבת העם.

הם מבטיחים לאנשים והנשים "הקטנים": "הפקידו בידינו את הסמכות לייצג את האינטרסים שלכם ואז אנחנו…"

והאדם העני (כמו דנאה המהופנטת בתעתוע גשם הזהב של זאוס) הולך בהכנעה או אף באקסטזה לתת את קולו, זמנו, כוחו, ידיו, מוחו… כלומר, לוותר על עצמו, ו"להצטרף למועדון".

אין זה משנה באיזו מפלגה מדובר: מפלגה פרלמנטארית או מפלגת "אוואנגרד".

במקרה הראשון, מנהיגיה מתיימרים לייצג  את האינטרסים של קבוצות שונות בחברה הקיימת, מבטיחים הכול לכל האנשים, אך בסופו של דבר מספקים את בעלי הממון והשררה.

במקרה השני, המנהיגים מכריזים על עצמם כפלג "המתקדם" של העם, סוג של אליטה טבעית שפשוט לא מובנת ולא מוערכת על ידי השליטים הנוכחיים.

אך משימותיהן של המפלגות הן זהות תמיד ובכל מקום: לצבור כוח, לכונן ממשלה ולאנוס את החברה מלמעלה.

לא, איננו מעוניינים לבנות מפלגה!

אך גם איננו רוצים להישאר קבוצה אידיאולוגית ותעמולתית, הגם שאנו נאלצים לפעמים לנקוט בכך תחילה.

התיאוריה מתה בלא הפרקטיקה; מאמצי המוח במגדל השן הם חסרי שיניים ללא חיים אמיתיים מחוצה לו. הרעיונות מניעים את העולם רק כשהם הופכים לכוח חברתי.

איננו מעוניינים להגביל את עצמנו להפצה פשוטה של רעיונותינו. זה מעט מאוד בשבילנו להיות "בתוך ההמון" ולדבר עם אנשים ונשים כמונו. אין זה מספיק עבורנו לבקר בפגישות ההמונים, באסיפות השובתים וביוזמות דיירים, ולעשות תעמולה למען ריבונות האסיפות הכלליות ולמען פעולה ישירה.

אנחנו מוצאים שהכרח כי תנועה חברתית חזקה תעמוד באופן מודע על הקרקע הרעיונית שלנו ותיאבק למען החופש.

לא, איננו רוצים להיות קבוצה אידיאולוגית שמנתחת ומסנתזת את האירועים ושמגבהיה ה"מדעיים" וה"תרבותיים" מדריכה את "אחיהם ואחיותיהם המובילים והמבינות ממעמד הפועלים" (עם יהירות מוסווית פחות או יותר).

אנו שואפים להיות תנועה חברתית שתהרוס את הסדר החברתי הקיים ותיצור במקומו אחד חדש.

המאבק נגד העולם הקיים, הכולל ניצול, שליטה, סמכות וחוסר צדק, מתחיל בהתנגדות נגד כל פלישה לחיינו ולחירותנו.

עם השביתות בדרישה להעלאת שכר והפחתה של זמן העבודה (דהיינו הגבלת זמן הניצול שלנו והרחבת הזמן החופשי שלנו להתפתחות אישית). עם המחאות כנגד בניית בתי עשירים עבור אנשים בעלי ממון וכנגד התכנון מחדש של העיר המסחרית בגושי המגורים שלנו. בעמידה כנגד בנייה או מיקום של מבנים תעשייתיים ומבנים לייצור אנרגיה שפוגעים בבריאות האנושית ובטבע.

במילים אחרות, בפעולות הצנועות נגד הניצול שאנו עוברים, כדי להגן על הזכויות והאינטרסים שלנו במערכת החברתית הקיימת, כאשר לעת עתה אין אנו יכולים לבטל אותה.

זה נוגע קודם כל לעולם העבודה. אנחנו נתונים לניצול ודיכוי בכל מקום:

בעבודה ובמשפחה, היכן שאנחנו חיים והיכן שאנחנו לומדים… אבל הסְּפֵרָה העיקרית שבה זכויותינו מושמטות מאיתנו נמצאת היכן שמונח בסיס העבדות היומית: מקום העבודה.

הוא הונח על ידי הקפיטליזם במרכזו של המכניזם המפלצתי וחובק-כול של השפלתנו ושיעבודנו.

במכירת עבודתנו, ידינו ומוחותינו, אנו מבזבזים את רוב חיינו במקום העבודה, ומבזבזים את שאר הזמן כדי להתאושש מעט, להירגע, לישון מספיק וכדי להביא את עצמנו לסדר יחסי.

בדיוק שם, אנחנו מצומצמים לתפקיד של מכונה חיה בסביבה של מכונות אחרות, פלסטיות או מתכתיות, בדיוק שם אנו יוצרים את רוב העושר הנחוץ לחיים – ואנחנו תלויים שם לחלוטין בכל גחמה של האדונים שלנו (בוסים או ראשים) המנכסים לעצמם את התוצרת המופקת על ידינו…

זו הסיבה, אפוא, מדוע אנו שואפים לשים את תחום העבודה שלנו (התאגיד או השירות שבו אנחנו עובדים, בית הספר או האוניברסיטה שבהם אנחנו לומדים) במרכז ההתקוממות שלנו נגד המדכאים אותנו: ההון והמדינה.

… לא איגוד מקצועי רגיל…

אך במקרה כזה, עליך להצטרף לאיגוד עובדים או (אם הם לא אוהבים אותך מסיבה כלשהי!) ליצור איגודים חדשים, יאמר הקורא. אבל אנחנו חייבים לומר פעם נוספת: לא!

האיגודים המקצועיים צמחו במאה התשע-עשרה (ברוסיה, במאה העשרים), כשהם מחליפים לרוב את ארגוני היצרנים שמוססו והוכשלו על ידי הקפיטליזם: הגילדות. הגילדות נוצרו על ידי עובדים יצרנים שאיחדו את עצמם בארגונים מקצועיים, העובדים לסייע הדדית האחד לשני בחיים ובעבודה, לארגן את תרבות העבודה ולסעוד את אנשי הארגון, בהווה או בעבר, החולים והמבוגרים.

איגודים רבים פעלו כאשר קבוצות התקוממו ונאבקו למען העלאת שכר וקיצור משך יום העבודה. הם פעלו תכופות על-פי שיטות מהפכניות, ארגנו שביתות כלליות ומיליטנטיות. הם הפכו לליבה של תרבות עובדים שנאבקה בציביליזציה הקפיטליסטית. הם הכריזו על מטרותיה של המהפכה החברתית בגלוי.

אבל לאיגודים מקצועיים אלה (אפילו המהפכניים ביותר שבהם) הייתה נקודת תורפה:

האיגודים המקצועיים נבנו בהתאם לצרכי האוכלוסייה העובדת בחברה הקיימת. ראשית-כול, לפי צרכים חומריים וכלכליים.

לאור עוניים של האנשים במאה התשע-עשרה ובתחילת המאה העשרים, היה נראה כי הקפיטליזם אינו יכול לספק את הצרכים הבסיסיים שלהם, וכי אפשרי לסחוט ממנו ויתורים צעד אחר צעד, לדחוק אותו בסופו של דבר לפינה, ולחסלו. אבל העובדים הפסידו בקרב.

נהיה ברור שהמערכת הקפיטליסטית התעשייתית יכולה לארגן את ייצורו של ההמון חסר הפנים עבור המוני צרכנים חסרי פנים. כמובן, הסחורה התעשייתית הייתה באיכות ירודה לעומת יצירות המופת שנוצרו בידי האמנים בימי הביניים, אבל זה היה זמין בשביל כל עני "ממוצע".

יתר-על-כן, התברר שהבורגנות והמדינה יכולות די בקלות לקבל דרישות שכר רבות של עובדים ולרצות אותם… על חשבון עובדים אחרים. הן יכולות להעלות את שכר העובדים של כל תאגיד שובת, אך בד בבד הן יכולות להעלות את מחירי הייצור והסחורות.
או שהן יכולות להפחית את זמן העבודה, אבל בו-זמנית לעשות אותה יותר אינטנסיבית ולגרום לעובדים להשקיע יותר אנרגיה וכוח בזמן קצר יותר.

הדבר נהיה ברור:

ההרס של המערכת הקיימת והבלתי-צודקת אינו נובע בהכרח רק מצרכים חומריים וכלכליים. גם העבד יכול להעדיף לחיות בביטחון תזונתי ובנוחות עם אדון "טוב" ובלא כל אחריות, מאשר להוביל אורח חיים של אדם חופשי הנתון לסיכונים רבים.

כאשר הם מעדיפים להישאר בשולי מסגרת הסדר הקיים ולא להיאבק באופן ישיר למען חברה חדשה, איגודי העובדים היו פתוחים עבור אנשים בעלי כוונות ומטרות שונות מאוד.

בכללם גם אלו שלא היו נחושים להיפרד מהקפיטליזם ומהמדינה, ושרק חיפשו אחר מנהלים "הוגנים" יותר בשביל עצמם – בדמותם של מנהיגי מפלגות סוציאליסטיות, ולאחר מכן "קומוניסטיות".

בהפקדת המאבק למען האינטרסים שלהם בידי החמדנים מחפשי הכוח הללו, חברי איגודי העובדים הגבילו את עצמם, בצורה וולונטרית, להגנה על דרישותיהם החומריות והמיידיות ועל תנאים טובים לעבדות שלהם עצמם.

ואז נוצרה דואליות: המפלגות הפוליטיות מנהלות מאבק פוליטי, ואילו איגודי העובדים מנהלים מאבק כלכלי.

נוסף-על-כך, איגודי העובדים בנו את עצמם מחדש בהדרגתיות לפי אותה תכנית של "ייצוג" אינטרסים. בתוך הארגונים הללו, הביורוקרטיה צמחה, פרחה והתחזקה וחברים מהשורה נהפכו יותר ויותר לנִצָּבִים פשוטים – שמשלמים ומוציאים לפועל את ההחלטות שהתקבלו.

לבסוף, האיגודים המקצועיים הפכו למפלצות הביורוקרטיות הגדולות האלה, שעם קיומן כל אחד מסתדר וסומך רק על עצמו, ושקיומן פירושו רק דבר אחד: הריסה, חורבן.

איננו מעוניינים לארגן איגוד עובדים רגיל ונטול-אידיאולוגיה ש"פתוח עבור כל העובדים" מפני שאיננו מעוניינים להסתפק בשיפור קט של העבדות שלנו, איננו מעוניינים לקרוע את השרשרת החיה של מאבקינו עם מערכת רבת-עוצמה שתפריד ותחלק אותה לנושאים כלכליים, פוליטיים, מוסריים, אידיאולוגיים, תרבותיים… לא, אנו שואפים לא רק לחיים טובים יותר, אלא גם לדרך אחרת. אנו רוצים להיות חופשיים!

…אבל איגוד עובדים אנרכיסטי…

הארגון המהפכני שייווצר על ידינו לא יהיה מפלגה ולא איגוד מקצועי רגיל.

בבסיסו, זהו איגוד עובדים (סינדיקאט) מפני שהוא מאחד אנשים עובדים שמתנגדים לניצול ולדיכוי היומיומיים, ולכן נאבק למען קיצור זמן העבודה ולמען שיפור התנאים החומריים והמוראליים שלהם.

אבל השיפור הזה אינו מטרה בפני עצמו, אלא רק אמצעי לגרום להתעוררות הסולידאריות והעזרה ההדדית הרדומות אצל כולנו, על מנת לעורר השראה להתקוממות מהפכנית נגד הסמכות והרכוש, נגד חוסר השוויון והדיכוי. רק אם נגן על זכויותינו ועל האינטרסים שלנו זה לצד זה, נוכל אנו העובדים להתגבר על האגואיזם, לשקם את כבוד האדם, ולהתעורר משינה עמוקה בת מאה שנים.

 להיעשות מודע לכך שבשביל השחרור העצמי שלנו עלינו לחסל את כל מערכות הייצור וניהול החיים הקיימות, ולהחליף אותן בחדשות: קומוניזם חופשי, נטול-מדינה, אנרכיסטי.

ולכן, ארגוני העובדים המתקוממים שלנו (מקצועיים ובין-מקצועיים) הם בו-זמנית גם ארגונים אידיאולוגיים. הם אינם נוצרים על קרקע האינטרסים הכלכליים המיידיים, אף-על-פי שהם נאבקים גם כן למענם, וגם על חזון של עולם חדש. אנחנו בעד ארגון עובדים אנרכיסטי מודע. שיהיה חופשי מביורוקרטיה, פוליטיקאים וקרייריזם; שכל ההחלטות בו יתקבלו על ידי האסיפות הכלליות או (ברמה גבוהה מהרמה המקומית) על ידי נציגים של מספר אסיפות כאלה. יתר-על-כן, הנציגים הללו אינם "נציגים", אלא רק "קולות" של אנשים שנתנו להם מנדט מוגבל עם הוראות מדויקות.

מה פדרציה כזו של אנשים עובדים צריכה לעשות?

האיגודים שיצרו אותה צריכים לעשות עבודה תעמולתית ותרבותית באופן אידיאלי, להפיץ ברבים את השאיפות והעקרונות של האנרכיזם הקומוניסטי במילה ובמעשה. הם חייבים להכין, לארגן ולהוביל שביתות ופעולות התקוממות אחרות נגד העוולות של המדינה וההון. ובאותו זמן, חברי האיגודים צריכים לפעול בצורה אנרכיסטית באסיפות הכלליות הגדולות של אחת או מספר תעשיות או שירותים, באסיפות וביוזמות של דיירים ועוד, בציפייה שהאסיפות האלה הן שיחליטו בשאלות עקרוניות של מאבק וחיים,  ובעמידה שלהן כנגד ההשפעה והכוח של המפלגות הפוליטיות, איגודי העובדים והמנהיגים.

במילים אחרות, האנשים חייבים לקיים ולהגן על הפעולות הישירות והקומוניזם החירותני.

המטרה שלנו היא שהמוני האנשים העובדים ימירו עצמם לעמדות אנרכו-קומוניסטיות מודעות, שיתחילו לחשוב ולפעול כאנרכו-קומוניסטים, ללא קשר לשאלת חברותם או אי חברותם באיגודינו. ואז, הניצנים הכה נדירים ולא יציבים של ההתנגדות שתיווצר על ידם (על ידי האסיפות הכלליות ונציגיהן) יוכלו להפוך בעתיד למבנים יציבים ורגילים של הארגון העצמי והניהול העצמי בבסיס הקומוניזם החירותני.

ואז, בערב אחד גדול, אנו כולנו, מנוצלים ומדוכאים, אבל מעוררי השראה מהכוחות הרעיוניים של האנרכיזם הקומוניסטי, נמשיך בדרכנו הנחושה והאחרונה, אל המבצר האחרון והסופי של העולם הישן.

מקור: http://libcom.org/library/social-revolution-revolutionary-organization-foraist-alternative

אלכסנדר ברקמן – מהו אנרכיזם

תרגמה מאנגלית: רועי זיסקינד

"האם אתה יכול להסביר לנו בקצרה", שואל חברך, "מהו אנרכיזם באמת?"

אני אנסה. במילים המועטות ביותר, אנרכיזם מלמד אותנו שאנחנו יכולים לחיות בחברה שבה אין כפייה משום סוג. חיים בלי כפייה, באופן טבעי, פירושם חיים בחירות; זה אומר חופש מכפייה, הזדמנות לחיות את החיים המתאימים לך ביותר. אינך יכול לחיות חיים כאלה, אלא אם אתה מחסל את המוסדות שמצמצמים את החירות שלך ומפריע לחיים שלך, התנאים שמחייבים אותך לפעול באופן שונה מהדרך בה באמת היית רוצה לפעול.

מהם אותם מוסדות ותנאים? בואו ונראה מה אנחנו צריכים לחסל על מנת להבטיח חיים חופשיים והרמוניים. ברגע שנדע מה צריך לבטל ומה צריך לאמץ במקום, נוכל גם למצוא את הדרך לעשות זאת.

מה יש לבטל, אם כן, כדי להבטיח חירות?

קודם כל, כמובן, את הדבר שפולש לחייך בתדירות הגבוהה ביותר, שמגביל אותך ומונע ממך פעילות חופשית, הדבר שמפריע לחירותך ומכריח אותך לחיות בצורה שונה מהצורה בה היית בוחר לחיות. הדבר הזה הוא ממשלה.

תסתכל עליה טוב וטוב, ותראה שממשלה היא הפולש הגדול ביותר, יתרה מזאת, הממשלה היא איש הפשע הגרוע ביותר שידעה האנושות. היא ממלאת את העולם עם אלימות, עם הונאה ורמייה, עם דיכוי ואומללות. כפי שהוגה גדול פעם אמר: "הנשימה שלה היא רעל", היא משחיתה את כל מה שהיא נוגעת בה.

"כן, ממשלה משמע אלימות, וזה רע," את מודה; "אבל האם אנחנו יכולות להסתדר בלעדיה?"

זה בדיוק מה שאנחנו רוצות לדבר עליו. ובכן, אם אשאל אותך האם את צריכה את הממשלה, אני בטוח שתשיבי שאת לא צריכה, אבל היא הכרחית לריסונם של אחרים. אבל אם תשאלי כל אחת מאותן "אחרים", היא תשיב בדיוק כמוך: היא תגיד שהיא לא צריכה אותה, אבל שהיא הכרחית "בשביל האחרות".

למה כל אחת חושבת שהיא יכולה להיות הגונה מספיק ללא המשטרה, אבל שהיא נחוצה בשביל "האחרים"?

"אנשים ישדדו וירצחו אחת את השנייה אם לא הייתה ממשלה וחוק," את אומרת.

למה שירצו לעשות זאת? האם יעשו זאת רק לשם ההנאה או בשל סיבות מסוימות? אולי אם נבחן את הסיבות שלהן, נגלה את התרופה בשבילן.

נניח שאת, אני וחבורה של אנשים היינו נוסעות על ספינה, ספינתו הייתה נטרפת, והיינו מוצאות את עצמנו על אי עשיר בפירות מכל הסוגים. כמובן שהיינו יוצאות ומתחילות באסיפתם, אבל נניח שאחת מאיתנו הייתה מצהירה שכל הפירות שייכים לה, ושאף אחת לא תקבל אפילו פירור אחד, אלא אם קודם נשלם לה בעבור כך. היינו מתרעמות, לא כך? היינו צוחקות על יומרותה. אם היא הייתה עושה לנו בעיות לגבי זה, אולי אפילו היינו זורקות אותה לים, וזה היה מגיע לה, לא כך?

נניח עוד, כי אנחנו בעצמנו, אמהותינו ואבותינו, היינו מטפחות את האי , ומציידות אותו עם כל מה שנחוץ לחיים ולנוחות, ופתאום מישהו היה מגיע וטוען לבעלות על כולו. מה היינו אומרות? היינו מתעלמות ממנו, לא כן? היינו עשויות לומר לו  שהוא יכול להתחלק איתנו ולהצטרף לעבודתנו. אבל נניח והוא היה מתעקש על בעלותו, והיה מייצר חתיכת נייר, ואומר שהיא ההוכחה לכך שהכל שייך לו? היינו אומרות לו שהוא משוגע והיינו הולכות לענייננו. אבל אם הייתה לו ממשלה מאחוריו, הוא היה מערער אליה, בשם הגנה על זכויותיו, והממשלה הייתה שולחת משטרה וצבא, שהיו מפנים אותנו ומפקידים את האי בידי "בעליו החוקיים".

זהו תפקידה של הממשלה, זו הסיבה לקיומה של הממשלה, ומה שהיא עושה כל הזמן.

עכשיו, את עדיין חושבת שבלי הדבר הזה שנקרא ממשלה היינו שודדים ורוצחים אחד את השני?

האם אין זה נכון שעם הממשלה אנחנו, המין האנושי, שודדים ורוצחים? זאת מכיוון שהממשלה לא מגינה עלינו ועל הדברים שלנו, אלא להיפך, היא לוקחת אותם ומעבירה אותם לידי מי שאין להם כל זכות עליהם.

אם תתעוררי מחר בבוקר ותגלי שאין יותר ממשלה, האם מחשבתך הראשונה תהיה לרוץ במהירות לרחוב ולרצוח מישהו? לא, את יודעת שאלה שטויות. אנחנו מדברות על אנשים שפויים ונורמליים. האנשים הלא שפויים שרוצים להרוג לא שואלים קודם לכן האם יש או אין ממשלה כלשהי. אנשים כאלה הם לטיפולם של רופאים ומומחים להפרעות נפש, הם צריכים להיות מטופלים במחלתם.

הסיכויים הם שאם את, וכל אדם אחר כלשהו, תקומו ותגלו שאין יותר ממשלה, אתם תתחילו לעסוק בארגון החיים שלכם תחת התנאים החדשים.

מאוד סביר להניח, כמובן, שאם תראי אז אנשים שמפטמים את עצמם באוכל בזמן שאת רעבה, את תדרשי הזדמנות לאכול גם כן, ודרישתך תהיה מוצדקת לחלוטין. וגם דרישה כזו מצד כל אחד אחר, מה שאומר שאנשים לא יעמדו עוד מנגד כשמישהו ישתלט על כל הטובין שבחיים: הם ירצו להשתתף בהם. זה אומר שהעניות יסרבו להישאר עניות בזמן שאחרות מתפלשות ביוקרה. זה אומר שהפועל יסרב לתת את פרי עמלו לבוס שטוען לבעלות על המפעל ועל כל מה שמיוצר בו.זה אומר שהחקלאית לא תאפשר שאלפי דונמים של אדמה יישארו ריקים בזמן שאין לה מספיק אדמה כדי לכלכל את עצמה ואת משפחתה. זה אומר שאף אחד לא יורשה להחזיק במונופול על האדמה או על אמצעי הייצור. זה אומר שבעלות פרטית על משאבי החיים לא תהיה נסבלת עוד. זה ייחשב הפשע הגדול ביותר לאנשים להחזיק בבעלות יותר ממה שהן יכולות להשתמש בו בתריסר תקופות חיים, בזמן שלשכן שלהן אין מספיק לחם לילדיו. זה אומר שכל האנושות תתחלק בעושר החברתי, ושכולן תעזורנה לייצר את העושר. זה אומר, בקיצור, שבפעם הראשונה בהיסטוריה, צדק ושיוויון ימשלו במקום החוק.

אתה רואה, אפוא, שחיסול הממשלה מסמל גם את ביטול המונופול והבעלות האישית על אמצעי הייצור וההפצה.

מכאן, כאשר הממשלה תבוטל, עבדות השכר והקפיטליזם יימחו יחד איתה, מכיוון שהן אינן יכולות להקיים ללא התמיכה וההגנה של הממשלה. בדיוק כמו האדם שיתבע בעלות על האי, עליו דיברנו קודם לכן, לא יוכל להביא לקיומה את תביעתו ההזויה ללא עזרת הממשלה.

מצב עניינים בו מתקיימת חירות במקום ממשלה הוא אנרכיה. ומצב עניינים בו שימוש משותף מחליף את הבעלות הפרטית הוא קומוניזם. זה יהיה קומוניזם אנרכיסטי (אנרכו-קומוניזם).

"או, קומוניזם", חברתך תקרא, "אבל אמרת שאת לא בולשביקית!"

לא, אני לא בולשביקית, מכיוון שהבולשביקיות רוצות ממשל ומדינה חזקים, בזמן שאנרכיזם קורא לחיסול המדינה והממשלה לגמרי.

"אבל האין הבולשביקיות קומוניסטיות?" את דורשת

כן, הבולשביקיות הן קומוניסטיות, אבל הן רוצות את הדיקטטורה שלהן, הממשלה שלהן, לכפות על האנשים לחיות בקומוניזם. אנרכו-קומוניזם, מנגד, משמעותו קומוניזם וולונטרי, קומוניזם של בחירה חופשית.