האישה והכלכלה / עבדוללה אג'לאן

Fl_kx3IiiDgכלכלה נהפכה לנושא שאנשים מן השורה אינם אמורים להבינו. בכוונתמכוון הפכוה למסובכת על מנת שיוכלו להסוות את המציאות הפשוטה. זהו הכוח השלישי, לאחר אידיאולוגיה ואלימות, שנשים, ולמעשה החברה בכללותה, נלכדו בתוכו ואולצו להסכין להיות תלויים בו. משמעות המונח (הלועזי, Economy) באופן מילולי היא "משק בית", שבמקור היה תחת ניהול האישה, בצד שאר התחומים היסודיים של החברה אשר אתייחס אליהם בהמשך.

במקומות שהיו נתונים בידי האישה הייתה גםכן צבירה, אך זו לא נועדה למסחר או לשוק. היא נועדה עבור צורכי המשפחה. זוהי דוגמה למהי כלכלה אנושית ואמיתית. צבירה לא היוותה גורם מסכן, מאחר שהחברה עשתה שימוש רב בתרבות הנתינה. תרבות נתינה (או תרבות מתנה) היא חלק חשוב בפעילות הכלכלית, והיא גם משתלבת ידביד עם קצב הפיתוח האנושי. כיוון שנשים נושלו לרוב מן ההיסטוריה האנושית, ובייחוד מן המודרנה הקפיטליסטית, ל"גבר הגדול" הייתה ההזדמנות לעוות את שימושי הכלכלה ובזאת להופכן לערימה של בעיות. הדבר נעשה בידי אנשים שלא היה להם כל קשר אורגני לכלכלה, מאחר שהמניע שלהם לא היה אלא תשוקה עזה לרווח ולעוצמה. כיוון שכך, שמו הם את כל הכוחות הכלכליים, ובמיוחד את הנשים, תחת עיןשלטונם. התוצאה הייתה שכוחות השלטון והמדינה גדלו בהדרגה, כמו גידול ממאיר על החברה, עד לרמה שבה כבר אין כל אפשרות לרסנם ולשמרם מפני התפשטות. להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

הקניין מהו? / פייר ג'וזף פרודון

kan5האחד בא ללמדנו כי הקניין הוא זכות אזרחית, שלידתה בחזקה, וקידושה בחוק. האחר טוען כי הקניין הוא זכות טבעית, ומקורו בעבודה. ותורת אלו, על אף היותן סותרות זו את זו, שתיהן מוצאות להן עידוד ותמיכה. ואני טוען כי לא העבודה ולא החזקה ואף לא החוק, אי-אפשר להם שיולידו קניין פרטי; כי הקניין הוא מסובב ללא סיבה. האומנם ראוי אני לנזיפה?

ומה רב הרטן אשר אוזניי שומעות! הקניין הוא גזלה! הלוא זאת הייתה קריאת האזעקה מ-1793! זו הדחיפה הראשונה של המהפכות!

הקורא, תנוח דעתך: אין אני מחרחר מדנים, ולא מסית למרידה אנוכי, אינני אלא מקדים במעט לראות את הנולד ההיסטורי; אינני אלא מנסח את האמת אשר אך לשווא מנסים אנו לעכב את התגלותה. הריני כותב את ההקדמה לחוקתנו העתידה. "הקניין הוא גזלה" – הגדרה זו אשר באוזניכם כמוהה כחילול קודשים היא, הרי אם אך נאבה להאזין למשתמע ממנה, עשויה היא לשמש מעין כלי המרחקי את הרעם. אך מה רבים האינטרסים הפרטיים והדעות הקדומות המהווים מכשול לכך! לצערנו, לא תשנה הפילוסופיה את מהלך ההיסטוריה: גזרותיה יתקיימו ללא תלות בשום דבר נבואה.

האם נכחת אי פעם, הקורא, בעת חקירתו של נאשם? האם שמת לב לתחבולות שלו, להתחמקויותיו, לתירוצים ולאמתלות של האיש, לתשובותיו המשתמעות לשתי פנים? השופט, שאינו יודע רחמים, הולם בו ומבלבל עליו את כל טענותיו, טומן פח לרגליו ומגלה את השקרים שבפיו – וההוא, כחיית ציד שנלכדה בפח, מסתבך ומנסה לברוח, אומר וחוזר בו, נסוג וסותר את עצמו ומנצל את כל תכסיסי הפלפול בערמומיות שנונה פי אלף מכל מה שיכול היה להמציא החריף שבסופיסטים. כך נוהג גם בעל הרכוש הנתבע להוכיח את זכותו: תחילה מסרב הוא להשיב, משמיע דברי מחאה ואיומים, צועק חמס; אחר כך נאלץ להיכנס לוויכוח, משתריין הוא בטענות אוחזות עיניים, מזדיין בכל התותחים האימתניים שברשותו, צולף יריות על סביבותיו, מגייס אחד-אחד, וגם במשותף, את כל כלי המגן: זכות התפיסה, זכות האחיזה, זכות החזקה, הסכמים מפורשים, נוהג מימי קדם, הסכמה כללית. ולאחר שיצא מוויכוח זה שבור ומנוצח, נאחז בעל הרכוש כחזיר בר שנפצע בטענות מסוג אחר: "לא, לא!", צועק הוא בחימה שפוכה, "אני לא רק נהנה מן הרכוש בזכות התפיסה, אני גם עבדתי, גם הוצאתי תוצרת, גם שיפרתי מוצרים, גם שיניתי את צורת רכושי – אני יצרתי בית זה, שדות אלו, עצים אלו, כל אלה מעשה ידיי הם; אני הוא שהחלפתי את הקוצים בעצי גפן ואת השיחים בעצי תאנה. אני האיש הקוצר היום יבול תבואה מעל אדמות שממה. אני אשר דישנתי את האדמה בזיעת אפי, אני אשר שילמתי את שכרם של אנשים, אשר ללא ימי העבודה שעשו בשיתוף עמי היו גוועים ברעב. איש לא חלק את עמלי ואת כספי – איש לא יהיה לו חלק בפרות שלי".

בעל רכוש! אתה עבדת – למה אפוא טענת בשם זכות התפיסה הקדומה? כלום לא היית בטוח בזכות שלך, או שמא קיווית להטעות את הבריות ולאחוז את עיני הצדק? היחפז נא ונשמע את אשר בפיך להגנת זכותך, כי פסק הדין לא יהיה ניתן לשום ערעור, ואתה יודע שמדובר בהשבת גזלה.

אתה עבדת! בוודאי, עבודה חובה היא גם לך. אך מה בין העבודה ובין משיכת רכוש שהוא קניין הכלל? כלום אין אתה יודע כי נכסי האדמה, כמוהם כאוויר וכטבע, אי-אפשר שתחול עליהם זכות ה"חזקה"?

אתה עבדת? וכלום מעולם לא העבדת אחרים? אם כן, איך קרה הדבר שהם בעבדם למענך אבד להם מה שאתה ידעת לרכוש בלא לעבוד למענו?

אתה עבדת! שפיר, שפיר; אך הבה נראה את פרי עמלך; נלך לחשב, לשקול, למדוד. משפט בלשאצר יהיה משפטך: כי אכן נשבע אני במאזניים אלה ובפלס מים זה ובמד-זווית זה, אשר אם גזלת את פרי עבודת זולתך ועשית כאשר עשית את הדבר הזה, תחזיר את הגזלה עד לפרוטה האחרונה שבידך.

הקפיטליסט – אומרים – שילם את שכר ימי עבודתם של הפועלים; למען הדיוק צריך לומר שהקפיטליסט שילם יום עבודה אחד כפול מספר האנשים שעבדו אצלו כל יום, ובשום פנים אין שני דברים אלה היינו הך. שכן לא שילם הקפיטליסט בשום פנים ואופן את מחירו של אותו הכוח העצום, שהיה פרי שילוב עבודתם של הפועלים, פרי ההרמוניה שבעבודתם, פרי המאמצים שעשו יחד ובעת ובעונה אחת. מאתיים גרינדירים הקימו בשעות ספורות את האובליסק של לוקסור על בסיסו; כלום אפשר לשער כי פועל יחיד היה עושה את אותו הדבר במאתיים יום? אבל מבחינת חשבונו של הקפיטליסט, שכר יום עבודתם של מאתיים פועלים הוא ממש כשכרו של פועל אחד שעבד מאתיים יום. אתה צא ולמד: הפרחתו של שדה שומם, בנייתו של בית, הפעלת מפעל – הרי כל מעשה ממעשים אלה כמוהו כהקמת אובליסק, כהעתקת הר ממקומו. הקטן שבנכסים, הזעיר שבמפעלים, הפעלתו של עסק תעשייה העלוב ביותר – לא יקום דבר זה אלא בשילוב עבודתם וכישרונותיהם של רבים ושונים, ולעולם לא יספיק לכך מה שיכול לתת אדם אחד. תמיהה היא שלא שמו זאת אל לבם חכמי הכלכלה.

הפרד ומשול! הפרד ותתעשר; הפרד ותגנוב את דעת הבריות ותאחוז את עיניהם ותשים צדק ויושר ללעג וקלס. הפרד את הפועלים זה מזה, ושכר יום העבודה שתהיה משלם לכל אחד ואחד מהם יהיה אולי גדול מערך פרי עבודתו של היחיד; אבל לא זה עיקרו של דבר. בעד כוח עבודתם של אלף איש שעבדו עשרים יום שילם מעבידם את השכר שהיה מקבל כל אחד ואחד מהם, אילו עבד חמישים וחמש שנה; אבל כוח עבודתם של אלף אלה עשה בעשרים יום מה שלא היה עושה היחיד אילו היה טורח ריבוא רבבה דורות: כלום מיקח וממכר כזה צחוק הוא? אני חוזר וטוען: לא! שילמת את מחיר כוחם של כל היחידים לחוד, ועוד לא שילמת את מחיר הכוח הקולקטיבי; משמע, תמיד משתיירת בידך זכות בעלות על קניין משותף אשר אתה בשום פנים לא רכשת אותו – ואתה נהנה ממנו שלא כדין.

אין שום אדם שאינו חי על פרי עבודתם של אלפי יוצרים שונים; אין שום עובד שאינו מקבל את אמצעי המחיה שלו מידי החברה כולה, ויחד עם אמצעים אלה גם את האמצעים לייצור חוזר. מי אפוא ירהיב עוז בנפשו ויאמר "אני לבדי יוצר את מה שאני צורך, ואין אני זקוק לאדם זולתי"? עובד אדמה, אשר הכלכלנים מימים עברו ראוהו כיוצר האמיתי היחיד, עובד האדמה המקבל את בית מגוריו, רהיטיו, בגדיו, מזונו, מידי הבנאי, הנגר, הנחתום, הקצב, מוכר המכולת, הנפח וכו' וכו' – עובד אדמה זה, כלום יכול הוא להתיימר להיות יוצר הוא לבדו?

כל אדם, אמצעי מחייתו באים לו מכל זולתו; משמע, ייצורו של כל אדם אין לו קיום אלא בייצורם של הכול. אין פרי בלי פרות אחרים; ענף תעשייה בודד הוא דבר שאינו בנמצא. מה היה קורה ליבולו של עובד האדמה, אלמלא היו האחרים עושים למענו אסמים, עגלות, מחרשות, בגדים וכו' וכו'? מה היה עושה המלומד ללא מוכר הספרים והמדפיס, ללא היוצק והמכונאי, והללו – ללא עבודתם של עמלים רבים רבים אחרים? לא נמשיך ברשימה זו, אשר קל כל כך להרחיב אותה, שמא יאמרו שאנו פותחים פתח פתוח.

כל המלאכות משתלבות ביחסי הגומלין שביניהן, לתוצר אחד; כל ענפי הייצור משרתים אלה את אלה לגבי המטרות לגבי האמצעים; כל סוגי כושר המעשה אינם אלא חוליות בשרשרת אחת, שעיקרה מן הפשוט אל המורכב, מן הנחות אל הנעלה.

הווה אומר: השתתפותו של הכלל בייצורו של כל מוצר ומוצר היא הגורמת ללא עוררין שכל מוצר ומוצר נעשה ממילא קניינו המשותף של הכלל – באופן שכל מוצר ומוצר, עם צאתו מידי עושהו, נמצא מלכתחילה משועבד למשכנתא של החברה.

היוצר, הוא גופו אין לו לגבי פרי עבודתו זכות אלא כשיעור החלק אשר האחוז שלו שווה למספר היחידים שמהם מורכבת החברה. אמנם תמורת זאת יש לו ליוצר זה שיעור-של-זכות בכל המוצרים שאינם שלו – באותו אופן שאותו כלל משכנתא גופו, הפועל נגדו לטובת כלל החברה, הוא גם המקנה לו זכות כנגד כלל החברה. אך כלום לא ברור הדבר כי הדדיות זו של שעבוד משכנתא, לא זו בלבד שאין היא מתירה היתר קניין, אלא שבה גופה מקור הערעור על זכות הקניין. אין לעובד אפילו זכות אחיזה לגבי המוצר שלו; בו ברגע שהוציא אותו מתחת ידו, באה החברה ותובעת אותו לעצמה.

… למען יוכל היוצר להתקיים, מן ההכרח הוא שבשכר עבודתו יהיה יכול לפדות את פרי ייצורו. אין הכלכלנים יכולים להתעלם מהלכת אב זו במה שהם מתיימרים לקרוא מדע שלהם; ואם כן, מדוע מתעקשים הם להגן גם על הקניין הפרטי, גם על אי-שוויון בשכר, גם על צידוק הנשך, גם על אופיים ההוגן של הרווחים – כל אותם הדברים הסותרים את החוק הכלכלי והמשתקים את העסקים? אחד קבלן קונה חומרי גלם במאה אלף פרנק ומשלם חמישים אלף פרנק שכר עבודה, ואחר כך מבקש הוא להוציא מאתיים אלף פרנק מן המוצר – הווה אומר, הוא מבקש להרוויח גם על החומר הגולמי וגם על עבודת הפועלים. אבל אם ספק חומרי הגלם והפועלים , לאחר שצירפו את כל השכר שקיבלו, אינם יכולים לקנות תמורתו מה שהם יצרו בשביל הקבלן – כיצד אפוא יכולים הם לחיות? … כדי ליהנות מכל אלה, מן הדין שאפשר יהיה לקנותם במחיר ייצורם, אך לא ניתן הדבר מחמת זכות הרווח ש"מידי שמים". האדם העמל מתפעל במצוקתו משפע העושר שבחנויות הפאר, אבל מעל פתחן קורא הוא את הדברים הכתובים באותיות מאירות עיניים: "עמלך הוא – ולא לך הוא".

תרגום של – אברהם יסעור

מדינת הלאום \ עבדוללה אג'לאן

מדינת הלאום במקורה נועדה כדי לרכז אליה את כל התהליכים החברתיים. על גיוון וריבוי דיעות צריך להילחם, גישה שהובילה להיטמעות ורצח עם. לא רק שזה מנצל את הרעיון של הפוטנציאל של תנועות פועלים בחברה וכובש את המוחות של האנשים בשמו של הקפיטליזם. היא גם מטמיעה סוגים שונים של רעיונות רוחניים ואינטלקטואלים ותרבויות במטרה לשמור על קיומה. מטרתה ליצור תרבות לאומית אחת, זהות לאומית אחת, וקהילה דתית מאוחדת אחת. על כן היא גם אוכפת אזרחות הגמונית. מושג האזרחות נוצר כתוצאה מהחיפוש אחר הגמוניה כזאת. האזרחות המודרנית היא דבר זולת המעבר מעבדות פרטית לעבדות ממוסדת מדינית. הקפיטליזם לא יכול להפיק רווחים בהיעדר צבאות עבדים מודרניים כאלה. החברה הלאומית ההגמונית היא החברה המלאכותית ביותר שאי פעם התקיימה והיא תוצאה של "פרויקט הנדסה חברתית". המטרות האלה בדרך כלל 50013מתגשמות דרך שימוש בכוח או דרך תמריצים פיננסים ופעמים רבות גרמו להשמדה פיזית של מיעוטים, תרבויות, או שפות או היטמעות כפויה. ההיסטוריה של שתי העשורים האחרונים מלאה בדוגמאות שממחישים את הנסיונות האלימים ליצור אומה שתואמת למציאות הדימיונית של מדינת הלאום.
פעמים רבות נטען שלמדינת הלאום אכפת מגורלם של האנשים הפשוטים. זה לא נכון. למעשה, היא המושלת הלאומית של המערכת הקפיטליסטית העולמית, הצמיתה של המודרניות הקפיטליסטית שסבוכה במבנה הדומיננטי של ההון עמוק יותר ממה שאנו נוטים לחשוב: מדובר בקולוניה של ההון. בניגוד לכמה לאומנית מדינת הלאום מציגה את עצמה, הכל משרת אותה מטרה: התהליך הקפיטליסטי של ניצול. אין שום הסבר אחר לחלוקת המלחמות הנוראית של המודרניות הקפיטליסטית. על כן מדינת הלאום אינה עם האנשים הפשוטים- היא האויבת של האנשים.

שיעבוד החברה – בתי-ספר / אילון בורקו

-GXQyba2BFMהפרדת חינוך ומדינה

"המחוקק במסצ'וסטס הוציא לפועל את חוק חינוך חובה ב1852. בששת החודשים שלאחר מכן הורים רבים נכלאו ואלפי ילדים הובלו לבתי הספר בעצמאות צבא המדינה, בעקבות כך שעיירות מורדות שלמות התחמשו כאשר הן סרבו לשים את הילדים שלהן בבתי הספר של המדינה במקום בתי הספר הקהילתיים. העיירה האחרונה "ליפול", בארנסטייבל, הפסיקה להתנגד ב1858 לאחר פלישה מאסיבית של המשטרה והמיליציה המדינית: חוק חינוך חובה עבר בסופו של דבר בארצות הברית של אמריקה."

בהנחה שבית-ספר הוא מקום בו לומדים ורוכשים השכלה, אין מניעה להתייחס למפגש חברים בו אחד מספר לשאר על הידיעות שלו כבית-ספר. למעשה, אין כלל מניעה להתייחס לכל אירוע בחיים כבית-ספר. הסקרנות הטבעית שמובילה את בעלי-החיים, ובני-האדם בניהם, בחייהם הופכת מאורעות סתמיים לכאלו בהם מתרחשת למידה משמעותית. באותה הצורה בה תינוקות לומדים ללכת ולדבר, ובה ילדים לומדים מה מסוכן ומה לא, בני-אדם יכולים ללמוד במהלך כל חייהם.

וכך למעשה התנהלה הלמידה במהלך החלק המשמעותי של הקיום האנושי, ועדיין מתנהלת כך אצל בעלי-חיים ואצל ילדים קטנים. בתי-הספר הראשונים, במובן המודרני של המילה, היו מוסדות שלא רק שההשתתפות בהם הייתה רשות, אלא היו מוסדות סלקטיביים שהתקבלות אליהם הייתה זכות של המעמדות העליונים בחברה.

בתי-הספר של היום הם מוסדות שההשתתפות בהם מחויבת לכל האנשים באשר הם, ונאכפת בכוחן של המדינות. בעקבות המהפכה התעשייתית היה צורך ליצור מעמד של אנשים שישרת את מטרות הכלכלה והמדינה, בצורה שלא התקיימה עד אז. בתי-הספר של היום, כאשר הקימו אותם בפעם הראשונה, יועדו "לחנך" את האנשים כיצד להיות עובדים טובים יותר, שמפיקים יותר, ונאמנים יותר למדינה. מאחר ובתי-הספר מעולם לא הוקמו בשביל האנשים, אלא בשביל להשתמש באנשים, רצונם של האנשים להשתתף במוסדות הללו לא נלקח בחשבון.

בתי-הספר המודרניים מנסים לצייר תמונה בה הם זהים לבתי-הספר במהלך כל ההיסטוריה, ואולי אפילו לבתי-הספר במובן הישן והטבעי של המילה; אך המציאות לא יכלה להיות יותר רחוקה מכך. בתי-ספר מודרניים (או תעשייתיים, מאחר והוקמו למטרות התעשייה, ולמעשה תפקידם הוא "לייצר" אזרחים טובים) יוצאים מנקודת הנחה שיש חלק באוכלוסיה אותו צריך לחנך, מאחר ואינו אדם עצמאי וצריך להופכו לכזה, ובכך נותנים לעצמם לגיטימציה להתייחס למושאי הלימוד לא כאל בני-אדם בעלי רצונות וצרכים שצריך לכבד. לולא מערכת בתי-הספר התעשייתיים הייתה שוללת את היחס לתלמידיה כאנושיים, כפיית ההשתתפות במוסד לא הייתה מתאפשרת. למעשה, אם מסתכלים על כל החברה, בכל המדינות ברחבי העולם, תלמידים הם הבין המעמדות האנושיים המדוכאים ביותר, שדיכויו לעולם לא מדובר; אף מעמד חברתי אחר לא נדרש לבלות את מרבית שעות הערות שלו בחדרים סגורים, להישלל מהיחס כאל בני-אדם ולהוטף במהלך אותן שעות.

מעבר לעוולה המוסרית הברורה שבשלילת הזכויות הטבעיות של אנשים מהם, בתי-ספר מוסיפים לחטוא בשלילת אותה סקרנות טבעית, עליה הייתה מבוססת הלמידה בֵּחלקו הארי של הקיום האנושי. למעשה, כאשר לוקחים בני אדם צעירים (ולא כמו ששם העצם "ילדים" מנסה לרמוז על שלילת הזכויות מהם) ומלמדים אותם במהלך כל תקופת התבגרותם במהלך רוב השעות הערות שלהם שלמידה היא דבר אותו הם לא רוצים אבל חייבים לעשות, ושלמידה היא רק של נושאים מסוג מסויים, ולמעשה לא ניתן ללמוד ללא מורים, סגנון הלמידה הטבעי של האנשים יעלם עם הזמן, ותיעלם יכולתם ליהנות מלמידה וללמוד לבד (בין אם מהתבוננות, ניסיונות כושלים או שיחה).

כמו שהמטרה הרשמית של בתי הספר הראשונים מרמזת, בתי-ספר מחויבים ללמד את תלמידיהם ערכים של תחרותיות, רכושנות, שתלטנות, כניעה, תלות של ביטחון עצמי בגורמים חיצוניים ועוד רבים אחרים; ללא ערכים אלו בתי-ספר היו נכשלים במשימתם ליצור בני-אדם כנועים שמייצרים בצורה יעילה, וצורכים באותה היעילות. למעשה ניתן לראות בבתי-הספר את הבסיס לכל אותם דברים בחברה שלנו, הרי בלעדיהם בני-האדם לא היו מלומדים את חשיבותו לכאורה של הכסף, על הכניעה שמצופה מהם מהשלטון, ולא היו מוחדרים בהם אותם צרכים לכאורה של רכושנות ותחרותיות.

לכן, יש צורך בפירוק מוסד בתי-הספר התעשייתיים מהיסוד. פירוק שכזה בהכרח יגרום לחברה להשתנות בעקבותיו, מעבר לשינוי במובהק שבשחרור המעמד המדוכא והלא מדובר הזה בחברת בני-האדם. עלינו בתור בני-אדם לסרב ללכת למוסד בית-הספר התעשייתי, לסרב לשלוח את ילדינו למוסד הזה, ולדרוש בקול רם את ביטול חובת ההשתתפות בו.

שטיפת המוח

לעיתים קרובות כאשר אנשים שומעים על הרעיון לפיו בתי-ספר הם מפעלים לשטיפת מוח המונית הם מזדעזעים עמוקות. לדעתי אותו זעזוע נוצר בעקבות חוסר ידע בנוגע למה היא שטיפת מוח וכן חוסר הבנה בדברים הקורים בבתי-הספר.

ראשית, שטיפת מוח היא תהליך בו מושג שינוי בתפישת עולמו של אדם באמצעים שאינם שכנוע לוגי או רגשי. בשביל לבצע שטיפת מוח ישנן כמה טכניקות שניתן להשתמש בהן, בינהן: הטפות מתמשכות, לחץ חברתי, עידוד קבלת החלטות מרחיקות לכת ללא חשיבה שקולה – אחריהן לאדם קשה להודות בטעותו בעקבות המצב החדש, עינויים, יצירת תלות בשוטפי המוח, גרימה למחסור בתנאים הדרושים לחשיבה הגיונית (כגון: מניעת שינה, חסך חושי, עידוד רגשי אשם ונחיתות, הגבלת גישה למידע, הפחדת מביעי ביקורת והקשבה לביקורת, הקפת האדם בסביבתם של אלו שלא מנהלים דיון הגיוני ומתן תרופות פסיכיאטריות וסמים).

מניעת שינה – ללא הפרעות לשינה (כגון אור בשעות לילה מאוחרות ממסכים ונורות, רעשים וכו') בני-אדם נוטים לישון כ12 שעות (או לילה רצוף במילים אחרות). אותו זמן שינה הכרחי לחשיבה הגיונית, תפישה של המציאות, כוח פיסי ונפשי ועוד דברים רבים אחרים. חסך מתמשך בשעות שינה כמובן מוביל להיעדר אותם דברים, ואפילו לאחר לילה אחד עם שינה לא מושלמת ניתן להרגיש בהבדל. סקרים מדוחים על ממוצע שעות שינה של 6.5 שעות בקרב ישראלים וחציון של חמש שעות שינה בלבד. משך שינה קצר זה חייב להיגרם בעקבות שימוש במסכים ואורות בלילה, לחץ חברתי להירדם בשעות שלאחר שקיעת השמש (תוכניות שרלוונטיות לשיחה עם אחרים, מסיבות בשעות מאוחרות וכו') וההכח לקום בשעה שמבטיחה חסך שינה (זמן מה לפני 8 בבוקר, במקרים רבים לפחות שעתיים).

הטפות מתמשכות – תקופת בית הספר מתחילה מגיל שש ונגמרת לרוב בסביבות גיל שמונה-עשרה, במהלך שמונה חודשים כל שנה, כלומר, 17,280 שעות של מסרים דומים במיוחד שמועברים בשיטות רבות ושונות.

לחץ חברתי – אלו שאינם הולכים לבתי-הספר נתפשים בעיני כלל האנשים כמזיקים לחברה, הומלסים, חסרי תועלת והשכלה ואין מתייחסים אליהם ברצינות. כל אדם שחי בחברה הזו יכול לדמיין בקלות את הלחץ החברתי שקיים ומכריח אנשים לכת לבתי הספר.

עידוד קבלת החלטות מרחיקות לכת – בעקבות לוח זמנים עמוס (שאת חלקו המשמעותי תופסת השעות היומיות בבית – הספר) אין לתלמידים בבתי הספר זמן מספק לשקילת החלטות חשובות בנוגע לעתידם. המסגרת דרכה מקבלים התלמידים את המידע בנוגע להחלטות שקשורות לעתידם כמובן מגיעה מבתי-הספר.

יצירת תלות בשוטפי המוח – כל בית – ספר יכול לספר על כך שאחת המטרות המובהקות שלהם היא "עזרה" לתלמידים בבית-הספר. כמובן שבעזרה אין כוונה לסיפוק כלים לחשיבה עצמאית וניהול עצמי, אלא ליצירת תלות של שטופי המוח בשוטפי המוח.

חסך חושי – לפי מחקרים (ראו, שיעמום, ערוץ המדע) התנדנדות על כיסאות בבתי-הספר נוצרת בעקבות הצורך הקמאי לתזוזה שיש לבעלי-חיים. פרס ינתן ליודע האמת התנדנדות על כיסאות מותרת או אסורה בבתי-ספר (רמז: אסורה! למורה אפילו היה ילד שנפל כשהוא התנדנד והיום הוא משותק!).

עידוד רגשי אשם ונחיתות – ניתן לראות עידוד רגשי אשם ונחיתות בצורת הדירוג של בתי-הספר. כמובן שבמערכת שמבוססת כולה על ציונים מספריים אלו שמקבלים מספרים נמוכים יותר מוכרחים להרגיש פחות טוב עם עצמם, אחרת לא ישאפו מספרים גבוהים יותר.

הגבלת גישה למידע – בית-הספר ומוסדותיו (אוניברסיטאות, מכללות וכו') נתפש כמקור המוסמך היחיד למידע; מחקר עצמאי אינו נחשב לאמין ולמידה מניסיון ללא יעילה. כמובן שמי שאינו מחזיק בגישה זו לא יוכל לקבל את המספרים הגבוהים שבלעדיהם יופעלו כלפיו רגשות אשם ונחיתות.

הקפת האדם בסביבתם של אלו שלא מנהלים דיון הגיוני – דבר ידוע לכל הוא שאם משכורתו של אדם תלויה בכך שלא יבין דבר מה, הוא לא יבין. משכורתם של המורים בבתי-הספר, המנהלים וכל בעלי תפקיד אחר במערכת השעבוד (חינוך) תלויה בכך שלא יבינו שמבוצעת בידם שטיפת מוח. לא ניתן לנהל דיון הגיוני עם פקידים, סוהרים, מורים וכל בעלי תפקיד דומה.

מתן תרופות פסיכיאטריות וסמים – לפי סקרים רבים 10% מכלל הלומדים בבתי-הספר מקבלים את הסם ריטלין, ורבים אחרים סמים אחרים.

לסיכום, ניתן לציין בקלות כי בתי-הספר הם בצורה מובהקת מפעלים לשטיפת מוח המונית. משעשעה הרעיון שאלו שהבינו את הדבר מואשמים בכך שנשטף מוחם בידי "גורואים" כאלו או אחרים, כשלמעשה האמת היא הפוכה.

בית-הספר כמוסד גילני

אחת הפרקטיקות העתיקות ביותר לשליטה באוכלוסיות היא אסטרטגיית הפרד ומשול ( divide et impera). לפי העיקרון של אותה אסטרטגיה יש לחלק קבוצות לחלקים כמה שיותר קטנים על מנת שיהיה קל לשלוט בכמות גדולה של אנשים. אם בקבוצה של מאוחדת של מאות אנשים קשה לשלוט, יהיה קל יותר לפרד אותה לקבוצות של נניח עד עשרה אנשים ולשלוט בהם כך. לפי אותה אסטרטגיה יש גם למנוע היווצרות של קהילות מגובשות, קבוצות שפעולות ביחד.

אסטרטגיית הפרד ומשול שנהגתה על ידי האימפרייה הרומית, לא הייתה מושלמת, היא לא תדלקה את עצמה. האימפרייה הרומית נפלה בסופו של דבר, השיטה נכשלה. היום, באימפריה העולמית המודרנית, שיטת הפרד ומשול עברה "שדרוג": אם בעתק-העתיקה החלוקה הייתה אך-ורק לקבוצות שונות, אך שוות, שלכל אחת מהן מקומה שלה, היום כל חלוקה היא גם היררכית; זאת אומרת, האנשים שנופלים להאמין לאותה חלוקה יתדלקו בעצמם אותה ללא צורך בעזרה מהשלטון, על-ידי רגשותשל פחד, תיעוב, כעס, נחיתות ועוד כלפי חברתי הקבוצות השונות.
היום, מרוב שאותה שיטה נפוצה אנחנו כבר לא מצליחים לראות את אותן הפרדות שהממשל מבצע בנו על מנת לשלוט בנו. אחד ה"יתרונות" הגדולים של המנגנונים החברתיים בחברה הזאת הוא היותם שקופים ומסובכים לאיתור.

בטקסט זה לא אדון בכל עולות הפרד ומשול השונות שמבוצעות כלפי האוכלוסיה, דיון שכזה ידרוש נפחד הרבה יותר מדי גדול; במקום זאת אדון שלא לעומק באחת משיטות ההפרד ומשול שהכי נפוצות ומקובלות בחברה שלנו, את מאותן הפרדות בלתי-נראות שמקבלות על כולם מאז כוננה, אחת מאלו שנכפות בחוקים של המדינה: גילנות.

הילד בכיתה לומד להיות חסר דעה, כי תמיד יש מי שיודע יותר טוב, כי הוא "רק תלמיד/ילד" ועוד אין לו ניסיון; לאחר מכן, כשהוא יתבגר הוא ילמד לפחד מהזמן החולף ומלהיות לא רלוונטי וחסר דעה בזקנתו,כמו שהיה כשהיה צעיר.
העולם נשלט, ואם זוג המילים האלו לא מזעזע אתכם בפני עצמו, הוא לא סתם נשלו, אלא נשלט על-ידי הצעירים-אבל-לא-צעירים-מדי-וגם-לא-מבוגרים-מדי. ה"צעירים מדי", הילדים, התלמידים, דור העתיד, או כל מילה אחרת שמוציאה מהם את היחס השווה אליהם, נכלאים במוסדות שפועלים על-פי כללים אחרים לגמרי מאלו של העולם החיצון, ומונעים מהם ללמוד את העולם בדרך הטבעית והיעילה. אותם בתי-ספר/כלא מונעים מהם להיות בקשר עם מבוכרים שאינם בעמדת סמכות ישירה עליהם. הפרד ומשול.

ה"מבוגרים מדי", הזקנים, או כל מילה אחרת שמוציאה מהם את היחס השווה אליהם, מושמים בבניינים אפלולים שרחוקים מהמציאות ונמנעים מלהשפיע על המציאות, נמנעים מלתרום לה את חוכמתם שנצברה במשך עשרות שנים ומהווה מסמך חי לתרבות שהייתה. כל זה לא מספיק.

מודות השליטה הבינה שעל התרבות להשתנות ללא הרף, כך שלכל קבוצת גיל יהיה רקע תרבותי שונה וחוסר יכולת משווע לשתף חווית, תחושות, רצונות ורגשות אלו עם אלו. לחברות שאינן התרבות התעשייתית והניאו-ליברלית שאנו חיים בה יש תרבות שמצליחה לענות על הצרכים של החברים בה ולא משתנה ללא הפסק. בתרבות שכזאת לאנשים המבוגרים יש מכנה משותף חסר גבולות עם הצעירים מהם, וככל הנראה, גם בעקבות כך אותם צעירים רשאים לשתף דעות, תובנות ורגשות עם המבוגרים מהם. קהיות שכאלו מסוכנות פי אלפי-מונים לממשל.

עבודה קהילה פוליטיקה מלחמה

1098517_650007728357749_1272176626_n"כולם נשאלים לדעתם אודות כל פרט ופרט, על-מנת למנוע מהם מלהחזיק בדעה אודות המכלול" 
ראול ווניגהאם 

אנו מביטים סביב ורואים עולם הנמצא מעבר לשליטתנו.  מאבקנו היומיומי לשרוד מתרחש כנגד תפאורת רקע אדירת ממדים המשתנה ללא הרף…  …מתחלפת מאסונות טבע להתקפות טרור… מדיאטה חדשה למגיפת רעב חדשה… משערוריית מין לשחיתות פוליטית… ממלחמה דתית לנס כלכלי… מפרסומת חדשה ומפתה לתלונות קלישאתיות בטלוויזיה נגד הממשלה… מעצות כיצד להיות המאהב המושלם לעצות כיצד למנוע מאוהדי ספורט מלהתפרע… מאמצעי שיטור חדשניים לבעיות בריאות חדשות…  אותם התהליכים פועלים בכל מקום…  בממשלות דמוקרטיות ובממשלות עריצות… בתאגידים ובעסקים משפחתיים… בשווארמה ובטופו… באופרה, במוזיקה מזרחית ובהיפ-הופ… בכל ארץ ובכל שפה… בבתי-כלא, בבתי-ספר, בבתי-חולים, בבתי-חרושת, בבנייני משרדים, באזורי מלחמה ובחנויות מצרכים.   משהו ניזון מהחיים שלנו והוא יורק בחזרה את הדימויים של חיינו, היישר בפרצופינו.  המשהו הזה הינו התוצר של הפעילות שלנו – חיי העבודה היומיומיים שלנו נמכרים שעה אחר שעה, שבוע אחר שבוע, דור אחר דור.   אין לנו רכוש או עסק שבעזרתם נוכל לעשות כסף, לכן אנו נאלצים למכור את הזמן ואת האנרגיה שלנו לאדם אחר. אנחנו מעמד העובדים המודרני – הפרולטרים.

עבודה 

"הון הוא עבודה מתה, אשר כמו-ערפד, מתקיים רק ממציצת עבודה חיה, וככל שהוא חי יותר, כך הוא מוצץ יותר עבודה"
  קרל מארקס 

איננו עובדים מפני שאנו רוצים לעבוד. אנו עובדים מפני שאין לנו דרך אחרת לעשות כסף.  אנו מוכרים את הזמן ואת האנרגיה שלנו לבוס, על-מנת שנוכל לקנות את הדברים שאנו זקוקים להם כדי לשרוד.  מכנסים אותנו יחד עם עובדים אחרים ומטילים עלינו מטלות שונות. אנו מתמחים בהיבטים שונים של תהליך העבודה ואנו חוזרים על מטלות אלה שוב ושוב ושוב…  הזמן שאנו מבזבזים בעבודה אינו מהווה באמת חלק מחיינו. זהו זמן מת, והוא נתון לשליטת הבוסים והמנהלים שלנו.  במהלך הזמן שאנו מבזבזים בעבודה אנו מייצרים דברים שהבוסים שלנו יכולים למכור. דברים אלה עשויים להיות חפצים כמו חולצות כותנה, מחשבים וגורדי שחקים או איכויות כמו רצפות נקיות ומטופלים בריאים או שירותים כמו אמצעי תחבורה שיובילו אותך ליעדך, או מלצר שיגיש את מזונך לשולחן או אדם שיתקשר לביתך וינסה לגרום לך לקנות דברים שאינך צריך.  העבודה אינה מתבצעת בגלל מה שהיא מייצרת. אנו עושים זאת על-מנת לקבל שכר, והבוס משלם לנו בעבורה על-מנת לעשות רווח.  בסוף היום הבוסים משקיעים מחדש את הכסף שאנו מרוויחים בעבורם ומגדילים את העסקים שלהם. העבודה שלנו נאגרת בדברים הנמצאים בבעלות הבוסים שלנו ושאותם הם מוכרים – הון.  הם תמיד מחפשים אחר דרכים חדשות לאגור את הפעילות שלנו בחפצים,  הם תמיד מחפשים אחר שווקים חדשים למכירת סחורתם,  והם תמיד מחפשים אחר אנשים חדשים שאין למה מה למכור פרט לזמן ולאנרגיה לעבוד בעבורם.  מה שאנו מקבלים בתמורה לעבודה זה מספיק כסף בכדי לשלם בעד שכר דירה, מזון, ביגוד ובירה – מספיק בדיוק בכדי שנחזור ונעבוד שוב ושוב. כאשר איננו בעבודה, אנו מבזבזים זמן בדרכנו לעבודה או בחזרה ממנה, בהתכוננות לעבודה, במנוחה מפני שאנו מותשים מעבודה או בשתייה לשוכרה על-מנת לשכוח מעבודה.  הדבר היחידי שיותר גרוע מעבודה הוא היעדרה. אז אנו מבזבזים שבועות בחיפוש אחר עבודה, מבלי לקבל על כך שכר. אם יש שירותי רווחה, קשה מאוד להשיג קצבה וגם אם מקבלים, זה תמיד פחות משתלם מלעבוד. האיום התמידי של האבטלה הוא מה שגורם לנו ללכת לעבודה מדי יום.  והעבודה שלנו היא הבסיס של החברה הזאת. הכוח שהבוסים שלנו משיגים ממנה מתעצם בכל פעם שאנו עובדים. זהו הכוח השליט בכל מדינה ברחבי העולם.  בעבודה אנו נתונים לשליטת הבוסים שלנו, ולשליטת השווקים להם הם מוכרים את סחורתם. אולם יד נעלמה כופה משמעת של מחנה עבודה וחוסר משמעות גם על שארית חיינו. נדמה כי החיים הם הצגה בה אנו צופים מהצד, הצגה שאין לנו שליטה עליה.  לפעילויות מסוגים שונים נטייה להיעשות מנכרות, משעממות ומלחיצות כמו עבודה: תחזוקת הבית, הכנת שיעורי בית, בילוי בשעות הפנאי. זה קפיטליזם.

נגד עבודה 

"כמובן, הקפיטליסטים מאוד שבעי רצון מהשיטה הקפיטליסטית. למה שלא יהיו? הם מתעשרים באמצעותה" 
אלכסנדר ברקמן 

עבודה נחווית כדבר מאוד שונה, תלוי באיזה צד אתה נמצא. בעבור הבוסים שלנו, עבודה היא הדרך שבה הם משיגים את הכסף שבעזרתו הם עושים עוד כסף. בעבורנו, עבודה היא דרך אומללה לשרוד. ככל שהם משלמים לנו פחות, כך אנו מרוויחים פחות. ככל שהם יכולים לגרום לנו לעבוד מהר יותר, כך עלינו לעבוד קשה יותר.  האינטרסים שלנו מנוגדים, וישנו מאבק תמידי בין בוסים לעובדים בעבודה – ובשאר תחומי החברה המבוססת על עבודה. ככל שאנו משלמים יותר על שכר דירה או על נסיעה באוטובוס, כך עלינו לעבוד יותר בכדי לשלם בעד שכר הדירה או הנסיעה באוטובוס.  המצב הנוכחי של משכורות, הטבות, שעות ותנאי עבודה, וכן של פוליטיקה, אמנות וטכנולוגיה, הינו תוצאה של המצב הנוכחי של מאבק מעמדי זה. הגנה פשוטה על האינטרסים שלנו במאבק הזה – זו נקודת המוצא של חתירה תחת הקפיטליזם.

קהילה 

"ובכן, הגיעה השעה שכל מורד יתעורר ויבין את העובדה כי ל'עם' ולמעמד העובדים אין ולו דבר במשותף". 
ג'ו היל 

הציביליזציה מפולגת עמוקות. רובנו מבזבזים את מרבית זמננו בעבודה ורובנו ככולנו עניים, בעוד שהבעלים, שברובם הינם עשירים, מנהלים את העבודה שלנו ועושים ממנה הון. כל הקהילות והמוסדות של החברה מושתתים  על חלוקה בסיסית זו. ישנן חלוקות וקהילות על בסיס גזע, תרבות ושפה. ישנן חלוקות וקהילות על בסיס מין וגיל. יש את קהילת האומה ויש אזרחות, וישנה גם החלוקה בין אומות וחלוקה בין אזרחים לזרים. אנו מחולקים ומאוחדים סביב דת ואידיאולוגיה. אנו מכונסים יחדיו בכדי לקנות ולמכור בשוק.  חלק מזהויות אלה קיימות מזה זמן מה. חלקן תוצאה ישירה של האופן בו אנו עובדים כיום. אולם כולן מאורגנות עתה סביב הון. כולן משמשות לסייע בידי הבוסים שלנו לצבור עוד מהזמן המת שלנו, האגור בדברים, ולמנוע מחלוקה בסיסית זו של החברה מלהביא לקריסתה.  אפשר לגרום לעניים מארץ אחת להזדהות עם הבוסים המקומיים ולגרום להם להילחם בעניים מארצות אחרות. לעובדים יותר קשה לארגן שביתה יחד עם עובדים הנראים שונה והדוברים שפה שונה, בייחוד אם קבוצה אחת חושבת כי היא יותר טובה מהאחרת.  חלוקות וקהילות אלה משתקפות ומשקפות את חלוקת העבודה הלכה למעשה.  בעוד שחלוקות וקהילות בלעדיות אלה נכפות עלינו מן הצד האחד, קהילה אנושית חובקת-כל נמכרת לנו מן הצד השני. קהילה זו הינה דמיונית וכוזבת במידה שווה. היא מתעלמת מן החלוקה הבסיסית של החברה.  בעלי עסקים מנהלים את הממשלה ואת אמצעי התקשורת, את בתי-הספר ואת בתי-הכלא, את לשכות הסעד ואת המשטרה. חיינו מנוהלים בידיהם. העיתונים והטלוויזיה מציגים את השקפתם אודות העולם. בתי-ספר מלמדים את ההיסטוריה המפוארת (או המעוררת חמלה) של החברה שלהם ומפיקים קשת רחבה של בוגרים ונושרים המתאימים לעבודה מסוגים שונים. הממשלה מספקת שירותים שתכליתם לדאוג לכך שהחברה שלהם תתנהל ללא תקלות.  וכאשר כל השאר נכשל, יש להם את המשטרה, את בתי-הכלא ואת הצבא.  זו לא הקהילה שלנו.

נגד קהילה 

"דרגת עוצמה זו בה הבורגנות עדיין מחזיקה בתקופתנו, מקורה בהיעדר האוטונומיה ורוח העצמאות של הפרולטריון". 
אנטון פנקוק 

הם מארגנים אותנו אדם נגד חברו, אולם אנו יכולים לארגן את עצמנו נגדם.  כל העניין בשיח אודות מעמד ו"הפרולטרים" הוא להתעקש על העובדה הבסיסית שלפיה לאנשים מ"קהילות" שונות יש חוויות זהות במהותן, ולהראות כי אנשים מאותן ה"קהילות" צריכים למעשה לשנוא אחד את השני. זו נקודת המוצא למאבק בקהילות הקיימות. כאשר אנו מתחילים להיאבק למען האינטרסים שלנו, אנו מבחינים בכך כי אחרים עושים את אותו הדבר. דעות קדומות מתחילות להתפוגג, והזעם שלנו מופנה למקומו הראוי  אנו לא חלשים מפני שאנו מחולקים. אנו מחולקים מפני שאנו חלשים.  הקהילות הקיימות מאבדות מחשיבותן כאשר הן מותקפות, והן מותקפות על-ידי ההתעלמות מהחשיבות שמנסים לייחס להן.  גזענות ואפליה מינית מאבדים ממשיכתם כאשר עובדים משני המינים וממוצאים שונים נאבקים כתף אל כתף באויביהם המעמדיים. והמאבק הזה הופך יותר יעיל באמצעות הכללת אנשים מ"קהילות" שונות.  לא יהיה עוד צורך בתחליף לכל דבר שניתן לקנות ולמכור – כסף – כאשר לא יהיה עוד צורך לאמוד זמן עבודה האגור בדברים הללו. זה יכול להתרחש רק כאשר אנו עושים פעולות ומייצרים דברים מפני שיש בהם צורך ולא במטרה להחליפם בתמורה כלשהי.  לא יהיה כל צורך בממשלה שתנהל את החברה, כאשר החברה לא תהיה מחולקת להנהלה ולכוח-עבודה – כאשר אנשים יוכלו לנהל את חייהם בכוחות עצמם. לא יהיה כל צורך בקהילות על בסיס לאום או גזע ––כאשר החברה לא תהיה מחולקת לעשירים ולעניים. ואז תוכל להתהוות קהילה אנושית.  הדרך ליצירת תנאים אלה היא מאבק בתנאים הקיימים.  נטייה זו ליצירת קהילה באמצעות מאבק נגד התנאים של חיינו – ולפיכך נגד עבודה, כסף, מסחר, גבולות, אומות, ממשלות, משטרות, דת וגזע – לעתים קרובות כונתה בשם "קומוניזם".

פוליטיקה 

"ככל שמושלים בנו יותר, כך אנו פחות חופשיים". 
האזעקה (עיתון אנרכיסטי שהודפס בשיקגו במאה ה-19) 

הממשלה היא התבנית לפעילות פוליטית. פוליטיקאים המייצגים ארצות שונות, יבשות או "קהילות" שונות נאבקים זה בזה. מעודדים אותנו לתמוך במנהיגים שאנו הכי פחות חולקים עליהם, ואנו אף פעם לא באמת מופתעים כאשר הם דופקים אותנו.  כל הרקע הפרולטרי או האידיאלים הרדיקליים של פוליטיקאים מאבדים מערכם ברגע שהם מתחילים למשול. לא משנה מי נמצא בממשלה, לממשלה יש היגיון משל עצמה.  העובדה שחברה זו מחולקת למעמדות עם אינטרסים מנוגדים פירושה כי היא תמיד נמצאת בסכנת קריסה. הממשלה קיימת כדי לוודא שזה לא יקרה.  בין אם שיטת הממשל היא דיקטטורה או דמוקרטיה, הממשלה היא זו שמחזיקה בכל הרובים והיא תשמש בהם נגדנו על-מנת לוודא שאנו ממשיכים ללכת לעבוד.  לפני זמן לא רב, ניתן היה לפתור מצב רעוע בארץ מסוימת על-ידי הלאמת כל תעשיותיה, הקמת מדינת משטרה תחת השם "קומוניזם". קפיטליזם מסוג זה התגלה כפחות יעיל ופחות גמיש מהקפיטליזם הישן והטוב של השוק החופשי. עם קריסת האיחוד הסובייטי, אין עוד צבא אדום שיצעד בסך ויביא לייצובן של ארצות בדרך זו, ומפלגות קומוניסטיות ברחבי העולם הופכות למפלגות סוציאל-דמוקרטיות רגילות.  מפלגה פוליטית של מעמד העובדים היא דבר והיפוכו – לא מפני שבסיס החברים של מפלגה מסוימת אינו יכול להיות מורכב בעיקרו ממעמד העובדים, אלא מפני שהמירב שביכולתה לעשות הוא לתת למעמד העובדים קול בפוליטיקה. היא מאפשרת לנציגים שלנו להציג לבוסים שלנו רעיונות כיצד הם צריכים לנהל את החברה הזאת – כיצד הם יכולים לעשות כסף ולהמשיך לשלוט בנו. בין אם הם תומכים בהלאמה או בהפרטה, ביותר רווחה או ביותר שיטור (או בשניהם גם יחד), מצעי המפלגות הפוליטיות מהווים אסטרטגיות שונות לניהול הקפיטליזם.  למרבה הצער, פוליטיקה קיימת גם מחוץ לממשלה. מנהיגי קהילות, פעילים חברתיים מקצועיים והסתדרות העובדים רוצים למקם את עצמם בין העובדים לבוסים ולהיות המתווכים, מנהלי המשא ומתן, אמצעי התקשורת, הנציגים, ובסופו של דבר – משכיני השלום. הם נאבקים כדי לשמור על עמדה זו. בכדי לעשות זאת, עליהם להפעיל את מעמד העובדים בדרכים מבוקרות בכדי להפעיל לחץ על הפוליטיקאים הדואגים לרווחים, ובאותו הזמן הם מציעים לעסקים כוח-עבודה המוכן לעבוד. פירוש הדבר שעליהם לפלג אותנו כאשר אנו מתחילים להשיב מלחמה. לעתים הם עושים זאת באמצעות ניהול משא ומתן על וויתורים, ובפעמים אחרות על-ידי בגידה בנו.  פוליטיקאים תמיד מעודדים אותנו להצביע, לשבת בחיבוק ידיים ולהניח למארגן לנהל משא ומתן, לציית למנהיגים ולמומחים באמצעות השתתפות סבילה. פוליטיקאים לא-ממשלתיים אלה מציעים לממשלה דרך לשמירה על המצב הקיים, ובתמורה הם זוכים בתפקידים בכירים בניהול האומללות שלנו.  קבוצות פוליטיות פועלות בצורה ביורוקרטית. יש להן נטיה לשקף את מבנה העבודה, בהן הפעילות נשלטת מבחוץ. הן יוצרות מומחים לפוליטיקה. הן בנויות על חלוקה בין מנהיגים למונהגים, בין נציגים למיוצגים, בין מארגנים למאורגנים. אין זה עניין של החלטה שגויה לגבי צורת ההקמה של ארגונים, אותה יש לתקן באמצעות מנה גדושה של דמוקרטיה השתתפותית. זו תוצאה ישירה של מה שקבוצות פוליטיות ופעולותיהן מנסות לעשות – לנהל חלק מהקפיטליזם.  הדבר היחידי שמעניין אותנו בפוליטיקה הוא הריסתה.

נגד פוליטיקה 

"אנרכיזם זה לא אוטופיה יפהפייה, וגם לא מושג פילוסופי מופשט, זוהי תנועה חברתית של ההמונים העמלים" 
קבוצת דיילו טרודה 

כאשר אנו מתחילים להיאבק נגד התנאים של חיינו, מופיעה פעילות מסוג שונה לגמרי. איננו מחפשים אחר פוליטיקאי שיבוא וישנה את המצב בעבורנו. אנו עושים זאת בכוחות עצמנו, יחד עם אחרים ממעמד העובדים.   בכל פעם שהתנגדות מסוג זה פורצת בקרב מעמד העובדים, פוליטיקאים מנסים לחסלה באמצעות שטף של עצומות, שתדלנות ומערכות בחירות. אולם כאשר אנו נאבקים בכוחות עצמנו, הפעילות שלנו נראית אחרת לגמרי מהפעילות שלהם. אנו מפקיעים רכוש מבעלי קרקעות ומשתמשים בו בעצמנו. אנו משתמשים בטקטיקות לוחמניות נגד הבוסים שלנו ובסופו של דבר מגיעים למאבק עם המשטרה. אנו מקימים קבוצות בהן כולם לוקחים חלק בפעילות, ולפיכך אין כל חלוקה בין מנהיגים לתומכים. איננו נאבקים למען המנהיגים שלנו, למען הבוסים שלנו או למען המדינה שלנו. אנו נאבקים למען עצמנו.  אין זו הצורה המוחלטת של דמוקרטיה. אנו כופים את צרכינו על החברה ללא כל התדיינות – צרכים המנוגדים באופן נחרץ לאינטרסים ולמשאלות של העשירים בכל מקום. אין לנו כל דרך להתדיין עם חברה זו כשווים.  נטייה זו של מאבקי מעמד העובדים לצאת כנגד הממשלה ופוליטיקה – ולצאת אל מחוץ להן – וליצור צורות ארגון חדשות אשר אינן בוטחות בדבר זולת היכולת שלנו, לעתים כונתה "אנרכיזם".

מלחמה 

"בואו נחריב את השדרות בהן גרים העשירים"
לוסי פרסונס 

אז אנו במצב של מלחמה – מלחמת מעמדות. אין כל מערך של רעיונות, הצעות ואסטרטגיות ארגוניות שיכולות להוביל לניצחון. אין כל פתרון פרט לניצחון במלחמה.  כל זמן שהם מחזיקים ביזמה, אנו נפרדים וסבילים. התגובה שלנו לתנאי חיינו הינה פרטית: התפטרות מהעבודה, מעבר לשכונות בהן שכר הדירה זול יותר, הצטרפות לתת-תרבויות ולכנופיות, התאבדות, קניית כרטיסי גירוד, שימוש בסמים וחומרים משכרים, הליכה לבית-הכנסת.  העולם שלהם נראה כאפשרות הבלעדית הקיימת. כל תקווה לשינוי נחווית ברמה מדומה – בנפרד מחיי היומיום שלנו. אלה עסקים כרגיל, עם כל המשבר והחורבן המשתמע מכך.  כאשר אנו יוצאים למתקפה אנו מזהים אחד את השני ונאבקים במשותף. אנו משתמשים בעובדה שהחברה תלויה בנו בכדי לשבש אותה. אנו שובתים, מחבלים, מתפרעים, נוטשים, מתקוממים ומשתלטים על רכוש. אנו יוצרים ארגונים על-מנת להעצים ולתאם את הפעילויות שלנו. אפשרויות חדשות מסוגים שונים צצות.  אנו נעשים יותר נועזים ויותר תוקפניים בהתעקשותנו על האינטרסים המעמדיים שלנו. הגשמתם אינה טמונה בהקמת ממשלה חדשה, או תפיסתנו את מושב הבוס החדש. האינטרס שלנו טמון בהשמת קץ לדרך החיים שלנו – ולפיכך לחברה המבוססת על דרך חיים זו.  אנו מעמד העובדים אשר רוצים לבטל עבודה ומעמד. אנו הקהילה של אנשים שברצונה לקרוע לגזרים את הקהילה הקיימת. המצע הפוליטי שלנו הוא הרס הפוליטיקה. בכדי לעשות זאת, עלינו לקדם את הנטיות החתרניות שקיימות היום עד שנשנה לחלוטין את החברה בכל מקום. דבר זה לעתים כונה "מהפכה".

מקור

"שופליפטרית" זאת לא מילה גסה

q-8qZfVxvQ4

קבלו את ה"שופליפטר" – המדריך המלא לשחרור מזון או בגדים מחנויות מאת כתבתנו היקרה, שמעדיפה להישאר אנונימית. כך לא תצטרכו לשלם יותר סכומים מופרכים לחלאות הקפיטליסטיות ותוכלו להתקיים עוד יותר בכבוד.

כמה עובדות גיאופוליטיות לטיהור האווירה והשקטת המצפון

משקפי שמש נורמליים יכולים לעלות משהו כמו בין 500 ל1500 שקל, אבל הרשתות הגדולות קונות אותם במחירים מצחיקים של לא יותר מכמה עשרות שקלים. מחיר של בגד שמיוצר במזרח הרחוק יכול להגיע לפעמים גם לסכום של 3 שקל לחולצה ו5 שקל למכנס. בזמן שהאחים והאחיות שלכן בעולם השלישי סובלים מהגלובליזציה, אתן בסך הכול הפראייריות של הקפיטליזם. לא חראם? תחשבו לבד מי הפה הגנב האמיתי.

יש גם קטע מוסרי פה. בגדים ואוכל (במיוחד אוכל!) הם צרכי יסוד שלנו. בלי זה אנחנו פשוט לא יכולות להתקיים. זאת אומרת שהקפיטליזם מכריח אותנו ללכת ולמכור את הזמן שלנו ואת העבודה שלנו בשביל שנזכה בחזרה בניירות צבעוניים או בעיגולי מתכת שנחליף באוכל או וואטאבר. זה לא נשמע לך דבילי? לא נשמע כמו שעבוד? אם זה כן, קומי ולכי לסופר הקרוב ותקחי לך את מה שמגיע לך בחינם!

הכנה לפעולה, היכרות עם אמצעי הבטחון וחנויות בגדים

לפני שיוצאות ל"קניות" כדאי לעשות מחקר על החנות שאת רוצה. מי הם המוכרים, כמה יש בכל משמרת ומתי יש בחנות הרבה לקוחות. בדרך כלל החנויות מלאות יותר בסוף שבוע ובחגים וככה אפשר לפעול יותר בקלות. בנוסף, כדאי שלא תשימי עלייך משהו חשוד (לבוש "ערסי"/ עברייני/זרחני) או כל דבר אחר שיכול למשוך תשומת לב. והכי חשוב תמיד להיראות רגועה ושקטה.

דבר שני שצריך לבדוק זה המצלמות, ואותנו דווקא לא מעניין מה סוג המצלמות ומה האיכות שלהן אלא מקומות בחנות שהם בעצם שטח מת. כן חברותי ה"פושעות", כמעט בכל חנות גדולה ובמיוחד ברשת שיווק יש מקומות שאף מצלמה לא מגיעה אליהם. נקרא למקומות האלה "דיסקו" ונמשיך (טיפ קטן: איך אפשר לספור את המצלמות בלי שמישהו יחשוד? הכי פשוט זה להיכנס עם משקפי שמש ולהסתכל עם העיינים למעלה בלי להרים את הראש. פשוט ונוח).

הדבר האחרון הוא הזמזם, החבר הכי טוב של חנויות האופנה. את הזמזם מייצרים מפלסטיק ומגנטים נצמדים בשביל למרר את החיים של ה"גנבת" המסכנה. אבל גם את זה אפשר לשחרר או באמצעות מגנט חזק פי 1000 (מכשיר בשם "חולץ" שעולה בין $100 ל 200$), או עם קאטר קטן ופשוט. הזמזם מוצמד לחלק העליון של הבגד והרבה מאוד פעמים באיזור של תפירה (בדרך כלל צווארון) בשביל שלא יהיו חורים בחולצה. למתלמדות בינינו כדאי לגזור או לקרוע את הסיכה ולתפור בבית מחדש. כנסו עם הבגד לתא הלבשה, תוודאו שהתורנית של התאים לא נמצאת באזור ותעיפו את הזמזם לעזאזל. אפשר להשאיר אותו בכל מקום בחנות, אך עדיף אולי להכניס אותו לכיס של חולצה או מכנס אחר. אם אתן בוחרות בלייפסטייל של שופליפטינג, כדאי אולי לקנות את החולץ היקר וליהנות מחיים שלמים של בגדים חינם.

נכנסת לחנות, מה עושות עכשיו?

טוב, בגדול הדרך היא פשוטה מאוד. את לוקחת איתך תיק צד או תיק גב ומגיעה לחנות שמראש את יודעת שהיא טובה בשביל המזימה הקטנה שלך. את לוקחת סל ומתחילה להעמיס אותו בשני סוגים של מוצרים, סוג ראשון זה המוצרים שאת תיקחי בלי לשלם וסוג שני זה מוצרים שלא תיקחי (וגם משהו קטנטן שכן תקני בסוף, כמו חומוס ב-8 שקל או לחמניות). עדיף לשים מוצרים גדולים כדי שכל הזמן יראו שיש לכן משהו בסל. אחרי שסיימתן אתן הולכות ל"דיסקו", מעבירות את המוצרים לתיק (ב"דיסקו" אין מצלמות, זוכרות?) וממשיכות לקופה. שם אתן מורידות את המוצרים הגדולים שהיו לכן בשביל ההסוואה (כמו אריזת נייר טואלט למשל) והולכות לקופה עם קופסת חומוס ולחמניות, משלמות פחות מ20 שקל והופ אתן בחוץ עם מוצרים של מאות שקלים ואולי יותר. למה חשוב לשלם? כי זה עושה לכן תדמית של צרכן טיפוסי שמגיע ומטייל לו בחנות, בוחר משהו וקונה. גם קבלה תרגיע את השומר והוא לא ישים לב אליכן בכלל. יבדוק לכן בתיק? מתי בכלל פעם אחרונה ראיתן שומר מחטט בתיקים של אנשים שנכנסים לחנות? אם לא תפסו אתכן על חם אין לאף אחד זכות לחטט בתיק שלכן. פשוט? פשוט מאוד. אני מכירה אנשים שחסכו ככה עשרות אלפי שקלים. לא כדאי?

כמה דברים שכל "שופליפטרית" חייבת לדעת

1. עבירה פלילית בגניבה היא רק אם הסכום שנגנב הוא יותר מ1000 ש"ח. אף אחד לא יפתח לכן תיק פלילי על אריזה של שניצלים, שמן, לחם וחצילים מטוגנים.


2.
כל עוד לא יצאתן מהחנות (עברתן את הקופה) אתן יכולות לעשות מה שבא לכן עם המוצרים, לשים אותם בסלסלה, בתיק, בכיס או אפילו לפתוח ולאכול. מישהו ראה שדחפתן לתיק שקית של שניצל תירס? לא צריכות לדאוג, אם עוד לא עברתן את הקופות אף אחד לא יוכל לעצור אתכן. מקסימום פשוט תורידו את המוצרים חזרה למדפים וצאו לשלום מהמקום שלא היה לכן מזל.

3. שופליפטרית שמכבדת את עצמה לא תיכנס למכולת קטנה שהבעלים שלה בקושי סוגר את החודש. תזכרו, רק רשתות ענקיות, רק סופרים גדולים, וגם רשתות קטנות כמו AMPM זה מושלם (גם לא תמיד יש שם שומרים בכניסה). אנחנו לא גנבות. הגנבים הם הקפיטליסטים, ואנחנו רק לוקחות חזרה את מה שמגיע לנו כבנות אדם.

כמה עובדות שאת חייבת לדעת על "סיריזה" אך פחדת לשאול / קטרין לוט

10447614_856737064351480_3284790961133954879_nב– 25 בינואר 2015, זכתה המפלגה המרקסיסטית היוונית "סיריזה" בבחירות לפרלמנט וקיבלה הזדמנות להרכיב את הממשלה הבאה של יוון. כאן בארץ היו לא מעט אנשים מן השמאל הישראלי אשר מיהרו לברך על ההישג, להכריז על נצחון הסוציאליזם ביוון ולקוות שגם בארץ יתרחש מתישהו דבר דומה. אבל האם הסוציאליזם באמת ניצח ביוון? מה בדיוק את יודעת על סיריזה? הנה כמה עובדות פשוטות שחושפות את פרצופו המכוער של "הסוציאליזם" המדינתי:

1. מפלגת "סיריזה" זכתה ב– 149 מנדטים מתוך ה– 300 שיש בפרלמנט היווני. כדי להרכיב ממשלה היה עליה לקבל מינימום 151 מנדטים. ולכן, על מנת שלא לאבד את ההזדמנות להחזיק במושכות השלטון, "סיריזה" התאחדה בקואליציה עם מפלגה ימנית, לאומנית ושמרנית בשם "היוונים העצמאיים", שקיבלה 13 מנדטים בבחירות. שילוב זה מאפשר ל"סיריזה" להרכיב ממשלה ולשבת בכס השלטון. אנו נוכחות לראות כאן שהעקרונות והעקביות הם לא הצד החזק של המרקסיסטים – מה שבאמת מעניין אותם זה שלטון ותולא.

2. מי שחושבת ש"סיריזה" הולכת לבנות סוציאליזם וקומוניזם ביוון יכולה להירגע. החוקה היוונית מגינה על זכויות הקניין ולא מאפשרת שום שינוי בחוקי הרכוש הפרטי (סעיפים 17 ו– 18 לחוקה). "סיריזה" איננה יכולה להלאים שום נכס או לפגוע בזכויות קניין למעט במקרים של הכרזת מצב מלחמה במדינה. בלי לפגוע ב"זכות" הקניין אין זה אפשרי לבנות לא סוציאליזם ובמיוחד לא קומוניזם, אבל גם זה אינו אמור להפריע לחברי "סיריזה" לתפוס את השלטון באופן "חוקי" (בלי לערער על יסודות החוקה).

3. ביוון יושבים לאמעט אנשי שמאל בבתי הכלא של המדינה. מדובר לרוב באנרכיסטים, אך ישנם גם אסירים מרקסיסטים. מפלגת "סיריזה" לא הבטיחה דבר לגבי גורלם וספק רב אם היא תנקוף אצבע על מנת לשחררם לחופשי (וגם את יתר האסירים הפוליטיים). בגידה בחברות למאבק וניצולן תמיד היה הצד החזק של הסוציאליסטים המדינתיים.

4. לדבריו של אלכסיס מיטרופולוס (חבר מפלגת "סיריזה" והנציג האחראי בנושא שאלות העבודה והכלכלה), "סיריזה" הולכת לחזק את המדינה באמצעות הכנסת מערכת מחשוב אחידה לכל מוסדות ומערכות השליטה הממשלתיים. פירוש הדבר הוא יותר משטור ופחות פרטיות.

5. מיטרופלוס גם רואה כמופת את המבנה המדיני שנוצר ברוסיה בין השנים 2000-2015, ורואה את תפקיד פוטין כמכריע בבניית מדינה חזקה ומסודרת. הוא שואף כי יוון תצעד באותה דרך. כלומר, דרך דיקטורה ורודנות.

6. "סיריזה" רואה בחיוב את חיזוק כוחות המשטרה ביוון. רנה דורו, בתו של קצין משטרה בכיר וחברה בצמרת המפלגה, משמשת גם לקשר ישיר בין כוחות המשטרה לבין האיגודים המקצועיים של "סיריזה" המאגדים את השוטרים. גם מנהיג המפלגה אלכסיס ציפראס ביקר ונאם טרם הבחירות במחוזות המשטרתיים. ובכן, טוב לקושש גם מעט קולות מהשוטרים, או שמא ציפראס למד מן האליל הפוליטי שלו, הוגו צ'אבס, על חשיבות כוחות הביטחון בשורות הממשל ה"שמאלי".

7. "סיריזה" לא הולכת להילחם בטייקונים. להפך, היא רק מנסה לחזק את קשריה איתם ולתת להם יותר משקל בשלטון. לדוגמה: ב– 9-10 במאי 2014, מנהיג המפלגה ציפראס נפגש עם אחד הטייקונים העשירים ביוון, אוונגלוס מרינאקיס (הנשיא והבעלים של מועדון הכדורגל אולימפיאקוס), וסיכם איתו על ברית בין המפלגה לבין אוהדי האולטרס, כדי שהללו יצביעו בעד "סיריזה" ולא יתקפו את האירועים שהיא מאגרנת. בתמורה, הוריד ציפראס את אחד מאנשיו שרצו בבחירות לראשות עיריית פיראוס ואיפשר ליואניס מוראליס, אחד מאנשי הטייקון מרינאקיס, לנצח. האם אתן מופתעות מכך? אנו לא ממש, כי כאשר מדובר בכס השלטון, גם ברית עם אנשי ההון היא דבר טוב ושימושי.

8. "סיריזה" לא הולכת להליחם במוסדות הדת הנוצרית ששולטות כמו מאפיה ביוון. כאשר "סיריזה" הייתה מפלגה קטנה וצעירה, היא הכריזה על עצמה כאתאיסטית על מנת לזכות בעוד מספר קולות מאנשי מהשמאל הרדיקלי ביוון. כיום היא אינה זקוקה עוד ל"שטויות" מעין אלה, ומנהיגהּ ציפראס מבקר לרוב בכנסיות ובמנזרים, נפגש עם כמרים ודן איתם על חיזוק הכנסיה היוונית. ב– 2014 הוא אף ביקר במנזר עתיק בהר אתוס. ועל מה הוא דן עם הנזירים והנזירות שם? על הפרדת הדת מהמדינה? לא. על הסיפוח הלא חוקי של אדמות בידי הכנסיות? גם לא. אז על מה כן? הוא הבטיח לאנשי הכנסיה שיעשה הכול על מנת להוריד את אחוז המיסים שהמדינה גובה מהן. גם זה לא מפתיע אותנו. עקרונות, כפי שאמרנו, הם לא הצד החזק של ה"סוציאליסטים" היוונים.

אנו, בתור אנרכיסטיות וסוציאליסטיות חירותניות של ישראל/פלסטין, מאחלות לעמלים היוונים להמשיך להיאבק בשלטון היווני החדש ולהמשיך לחתור לפירוק המדינה והקפיטליזם. אנו קוראות לחיזוק של איגודי העובדים העצמאיים, לחיזוק הקהילות האנרכיסטיות, לשחרור עוד ועוד מרחבים ציבוריים מידי המדינה והקפיטל! אנו מאחלות לאסירות והאסירים הפוליטיים להיות חזקים וסובלניים.

לא לממשלת "שמאל"!

לא לבתי הכלא!

כן לחירות ולסוציאליזם לכול! ללא מדינה וללא קפיטליזם!

העובדות מבוססות על המקורות הבאים:

http://jungle-world.com/artikel/2014/40/50652.html

http://nihilist.li/2015/01/26/naedine-s-devoj-mariej/

http://www.independent.co.uk/news/world/europe/greece-has-a-new-government-as-syriza-forms-coalition-with-rightwing-independent-greeks-10002368.html

http://ria.ru/interview/20150121/1043612079.html#ixzz3PvsQQmUq

http://www.hri.org/docs/syntagma/

http://tameio.espivblogs.net/kratoumenoi-epikoinwnia/