מהפכה חברתית וארגון מהפכני: האלטרנטיבה הפוראיסטית (FORAist).

logo 110.cdrמאת ואדים גרייבסקי מKRAS-IWA – על השיטה הפוראיסטית של התארגנות מהפכנית.
תרגמה מאנגלית: א. גלבר
————-

הארגון אינו מטרה בפני עצמו, אלא רק אמצעי  להשגה מוצלחת של מטרות שנקבעו מראש –  אמיתה אנרכיסטית ישנה.

אנחנו קומוניסטים. אבל לא בצורה הוולגרית והמעוותת שצצה לנגד עינינו תמיד מדפי העיתונות, ערוצי הטלוויזיה והרדיו  ("המשטר הקומוניסטי", "המדינה הקומוניסטית", "המפלגה הקומוניסטית" ועוד). הקומוניזם האמיתי הוא אנרכיסטי, חסר מדינה, נטול סמכות, חופשי וחירותני. רק לפני כמאה שנה בסך הכול, כשהתייחסו לקומוניסטים, היית יכול להיות בטוח בסבירות של כמעט 100% שהכוונה הייתה לאנרכיסטים. רק בשנת 1917 הבולשביקים חטפו את המושג, עיוותו את משמעותו והפכו אותו לבדיחה הגדולה של העולם כולו. אנחנו קומוניסטים במובן הישן הזה, שעדיין לא נגנב: במובן של הקומונה וההתאגדות החופשית. כשאנשים בעלי עניין מחליטים יחדיו ובצורה משותפת (במסגרת של אסיפות כלליות) בכל הנוגע לדרך בה הם חיים ולפעילות שיש לבצע כדי לקיים את הסיוע ההדדי. וזאת בשעה שהם משתמשים בטובין של כדור הארץ במשותף – כפי שהאנשים נהנים מזיו השמש המאירה לכול, כפי שהציג זאת סילבן מרשל, משורר אנרכיסטי בן המאה ה-18.

אסיפות כללית

אנחנו קומוניסטים לא רק בראיית חזוננו, שלמען קיומו העתידי אנו נאבקים. אנחנו קומוניסטים גם בדרך המאבק שלנו.

אנחנו משוכנעים שרק אסיפות כלליות של האנשים העובדים בתעשיות ובשירותים, רק האסיפות הכלליות של תושבי השכונות, אזורים ומקומות שונים, יכולות להחליט איך ומתי לפתוח בשביתה או מרד, כיצד לארגן הפגנות ופגישות המוניות, כיצד להתנגד לדיכוי ולכוחות ה(אי-)סדר הקיימים. להחליט בעצמן, ללא העמדת פנים של הנציגים ה"נבחרים" או "מיופי הכוח", בדמות מפלגות, ביורוקרטים של איגודים מקצועיים, חברי פרלמנט או מועצות, שופטים ודומיהם… אסיפות כלליות ריבוניות שכאלה אינן הכרחיות רק לשם הצלחה במאבקינו היום, אלא הן גם משמשות כאב-טיפוס, בסיס ואבן פינה לעולם המשוחרר של מחר.

"אבל אם אתם כאנרכיסטים נלחמים למען אסיפות כלליות, ורואים בהן את הבסיס לחברה חופשית, מדוע אתם רואים צורך להקים ארגון עובדים אנרכיסטי?" – עלול לשאול אותנו כל קורא. למה זה נחוץ כאשר קיימות אסיפות כלליות?

 הבה נתחיל בעובדה שאסיפות כלליות שכאלה הן נדירות מאוד ברוסיה המודרנית. המאבק כאן מונהג ומובל כמעט רק על ידי המפלגות, הפוליטיקאים והביורוקרטים של האיגודים המקצועיים. ועדת האיגוד המקצועי מחליטה מתי ולמה יש לשבות, והאסיפה נפגשת רק כדי לאשר את ההחלטות שכבר נפלו. המחשבה הרווחת היא שההמונים "הנבערים" אינם מסוגלים לשום דבר מעבר לזה. ה"מסורת" הרעה הזו חייבת להישבר בכל מחיר! לכן זה חיוני לאחד אנשים במטרה להגן על עיקרון הריבונות של האסיפות הכלליות.

אבל גם האסיפות הכלליות אינן מספיקות היום. בצרפת, שלא כמו ברוסיה, המסורת של האסיפות הכלליות קיימת. הן מתכנסות כמעט תמיד ברגע ששביתה רצינית פורצת. אבל מהר מאוד הן נופלות מול כוחם של הנציגים של כל סקציה או איגוד עובדים אופוזיציוני. אחרי זה, כל ההחלטות האמיתיות לגבי התהליך והארגון של המאבק נלקחות על ידי "המנהיג", ולא על ידי אסיפות העובדים. הם, "המנהיגים", נואמים, מקיימים התייעצויות, מנהלים משאים ומתנים עם הבוסים והרשויות, מקימים איגודים ומתמקחים מאחורי גבו של העובד… והאנשים ה"רגילים" נרמסים שוב תחת הקפיטליזם. והפעם, הם מוותרים על הריבונות שלהם ונותנים ל"מנהיגים" לחשוב ולהחליט בשבילם.

מדוע דברים כאלו מתרחשים?

האמת היא שהאסיפות הכלליות הן רק כלי לקבלת החלטות.

הכלי הטוב מכולם, כמובן, אך למרות זאת הוא איננו מטרה בפני עצמו.

זה נכון שאפשרי לקבל החלטות שונות לחלוטין באסיפה, כולל החלטות מיזנתרופיות, כולל החלטות על סירובם של המשתתפים ליטול אחריות, ובמקום זאת למסור אותה למספר "נציגים", מנהיגים או דיקטאטורים. לא רק הצורה, אלא גם התוכן וההרמוניה ביניהם (העובדים) הם חשובים.

ותוכנן של ההחלטות באסיפות נקבע על ידי האנשים המשתתפים בהן – על ידי הרצונות שלהם, הצרכים שלהם, אמונותיהם ותפיסותיהם. הכול תלוי בהם.

כמובן, אדם הוא יצור חברתי (ואם תרצו, זהו הייחוד הביולוגי שלו).

כמובן, התנהגותו נקבעת במובנים רבים על ידי שבטיות עמוקה וקדמונית של עזרה הדדית וסולידאריות.
אך הבה לא נתעלם מהמציאות של החברה בה אנו חיים. אלפי שנים של סמכות, שליטה ורכוש השחיתו את אישיותו של האדם באופן ניכר. הקפיטליזם והתחרותיות שלו, האגואיזם הברוטאלי, המרדפים אחרי רווח פרטי, קונפורמיות וצרכנות משחיתה הצליחו בכך במיוחד.

אנשים רבים מוכנים כעת להחליף חופש בנוחות ולהסתפק בפירורים שהורווחו במאמצים מינימאליים ובמיעוט מאבקים ככל הניתן.

אנחנו חיים בחברה חולה ובעולם אבסורדי.

אבל אנשים חולים תמיד נגועים בצורה שונה.

האִישִׁיּוּיוֹת המודרניות מושחתות ומנוונות במידה שונה. אנחנו לא מדברים עדיין על שליטים, עשירים, מנהלים ובנקאים: זה ברור שהארנק שנמצא בכיס ימינם מחליף לעתים קרובות את הלב שנמצא בשמאלם. אך גם בקרב הפועלים ישנם אנשים ונשים שאינם חושבים על שום קרע עם הקפיטליזם והסמכות, ושאינם מעוניינים להשתלט על נטל ניהול החיים שלהם עצמם.

אז אם אנחנו רוצים שהאסיפות יישארו גופי קבלת ההחלטות העצמאיים, ושאנשים מהשורה יהיו האדונים של מאבקם וגורלם – חובה על התומכים בכך להתאחד ולהגן היטב על זכות זו.

לשם כך הארגון המהפכני הוא הכרחי: הוא חייב לאחד בתוכו אנשים שרוצים ויכולים במודע להיאבק למען ניצחון החופש, הסולידאריות והחלשת הסמכות; כדי שאנשים יוכלו להסכים במשותף על איך הם יחיו; למען חברה המבוססת על ההגשמה העצמית של האישיות ועל תיאום המאמצים האנושיים במסגרת האסיפות הכלליות; למען היכולת השווה של כולם להשתמש בטובין של העולם – עבור הקומוניזם האנרכיסטי. אף אם רק מעטים יצטרפו היום לארגון הזה, אנו סמוכים ובטוחים שבמוקדם או במאוחר רעיונותינו הברורים כשמש ישכנעו את הרוב המכריע של המין האנושי וישנו את העולם כולו.

לא מפלגה פוליטית ולא קבוצה אידיאולוגית…

האם זה אומר שאנחנו, חסידי הקומוניזם החופשי, צריכים לבנות מפלגה פוליטית ולהיאבק למען כוח פוליטי?

המילה "מפלגה" באה משורש שאיננו תומכים בו: מהמילה "פֶּלֶג", פלג של אנשים הפועל בשם ובשביל שאר האנשים.

המפלגה נוצרה על ידי אנשים ונשים שמתיימרים/ות לקחת את תפקיד המנהיגים ו"הנציגים", ורוצים כי אנשים מהשורה יפקידו בידם את מילוי התפקיד של ניהול מאבקיהם וחייהם.

חברי המפלגות פועלים תמיד "מלמעלה", אפילו כאשר הם עובדים "למטה", בסביבת העם.

הם מבטיחים לאנשים והנשים "הקטנים": "הפקידו בידינו את הסמכות לייצג את האינטרסים שלכם ואז אנחנו…"

והאדם העני (כמו דנאה המהופנטת בתעתוע גשם הזהב של זאוס) הולך בהכנעה או אף באקסטזה לתת את קולו, זמנו, כוחו, ידיו, מוחו… כלומר, לוותר על עצמו, ו"להצטרף למועדון".

אין זה משנה באיזו מפלגה מדובר: מפלגה פרלמנטארית או מפלגת "אוואנגרד".

במקרה הראשון, מנהיגיה מתיימרים לייצג  את האינטרסים של קבוצות שונות בחברה הקיימת, מבטיחים הכול לכל האנשים, אך בסופו של דבר מספקים את בעלי הממון והשררה.

במקרה השני, המנהיגים מכריזים על עצמם כפלג "המתקדם" של העם, סוג של אליטה טבעית שפשוט לא מובנת ולא מוערכת על ידי השליטים הנוכחיים.

אך משימותיהן של המפלגות הן זהות תמיד ובכל מקום: לצבור כוח, לכונן ממשלה ולאנוס את החברה מלמעלה.

לא, איננו מעוניינים לבנות מפלגה!

אך גם איננו רוצים להישאר קבוצה אידיאולוגית ותעמולתית, הגם שאנו נאלצים לפעמים לנקוט בכך תחילה.

התיאוריה מתה בלא הפרקטיקה; מאמצי המוח במגדל השן הם חסרי שיניים ללא חיים אמיתיים מחוצה לו. הרעיונות מניעים את העולם רק כשהם הופכים לכוח חברתי.

איננו מעוניינים להגביל את עצמנו להפצה פשוטה של רעיונותינו. זה מעט מאוד בשבילנו להיות "בתוך ההמון" ולדבר עם אנשים ונשים כמונו. אין זה מספיק עבורנו לבקר בפגישות ההמונים, באסיפות השובתים וביוזמות דיירים, ולעשות תעמולה למען ריבונות האסיפות הכלליות ולמען פעולה ישירה.

אנחנו מוצאים שהכרח כי תנועה חברתית חזקה תעמוד באופן מודע על הקרקע הרעיונית שלנו ותיאבק למען החופש.

לא, איננו רוצים להיות קבוצה אידיאולוגית שמנתחת ומסנתזת את האירועים ושמגבהיה ה"מדעיים" וה"תרבותיים" מדריכה את "אחיהם ואחיותיהם המובילים והמבינות ממעמד הפועלים" (עם יהירות מוסווית פחות או יותר).

אנו שואפים להיות תנועה חברתית שתהרוס את הסדר החברתי הקיים ותיצור במקומו אחד חדש.

המאבק נגד העולם הקיים, הכולל ניצול, שליטה, סמכות וחוסר צדק, מתחיל בהתנגדות נגד כל פלישה לחיינו ולחירותנו.

עם השביתות בדרישה להעלאת שכר והפחתה של זמן העבודה (דהיינו הגבלת זמן הניצול שלנו והרחבת הזמן החופשי שלנו להתפתחות אישית). עם המחאות כנגד בניית בתי עשירים עבור אנשים בעלי ממון וכנגד התכנון מחדש של העיר המסחרית בגושי המגורים שלנו. בעמידה כנגד בנייה או מיקום של מבנים תעשייתיים ומבנים לייצור אנרגיה שפוגעים בבריאות האנושית ובטבע.

במילים אחרות, בפעולות הצנועות נגד הניצול שאנו עוברים, כדי להגן על הזכויות והאינטרסים שלנו במערכת החברתית הקיימת, כאשר לעת עתה אין אנו יכולים לבטל אותה.

זה נוגע קודם כל לעולם העבודה. אנחנו נתונים לניצול ודיכוי בכל מקום:

בעבודה ובמשפחה, היכן שאנחנו חיים והיכן שאנחנו לומדים… אבל הסְּפֵרָה העיקרית שבה זכויותינו מושמטות מאיתנו נמצאת היכן שמונח בסיס העבדות היומית: מקום העבודה.

הוא הונח על ידי הקפיטליזם במרכזו של המכניזם המפלצתי וחובק-כול של השפלתנו ושיעבודנו.

במכירת עבודתנו, ידינו ומוחותינו, אנו מבזבזים את רוב חיינו במקום העבודה, ומבזבזים את שאר הזמן כדי להתאושש מעט, להירגע, לישון מספיק וכדי להביא את עצמנו לסדר יחסי.

בדיוק שם, אנחנו מצומצמים לתפקיד של מכונה חיה בסביבה של מכונות אחרות, פלסטיות או מתכתיות, בדיוק שם אנו יוצרים את רוב העושר הנחוץ לחיים – ואנחנו תלויים שם לחלוטין בכל גחמה של האדונים שלנו (בוסים או ראשים) המנכסים לעצמם את התוצרת המופקת על ידינו…

זו הסיבה, אפוא, מדוע אנו שואפים לשים את תחום העבודה שלנו (התאגיד או השירות שבו אנחנו עובדים, בית הספר או האוניברסיטה שבהם אנחנו לומדים) במרכז ההתקוממות שלנו נגד המדכאים אותנו: ההון והמדינה.

… לא איגוד מקצועי רגיל…

אך במקרה כזה, עליך להצטרף לאיגוד עובדים או (אם הם לא אוהבים אותך מסיבה כלשהי!) ליצור איגודים חדשים, יאמר הקורא. אבל אנחנו חייבים לומר פעם נוספת: לא!

האיגודים המקצועיים צמחו במאה התשע-עשרה (ברוסיה, במאה העשרים), כשהם מחליפים לרוב את ארגוני היצרנים שמוססו והוכשלו על ידי הקפיטליזם: הגילדות. הגילדות נוצרו על ידי עובדים יצרנים שאיחדו את עצמם בארגונים מקצועיים, העובדים לסייע הדדית האחד לשני בחיים ובעבודה, לארגן את תרבות העבודה ולסעוד את אנשי הארגון, בהווה או בעבר, החולים והמבוגרים.

איגודים רבים פעלו כאשר קבוצות התקוממו ונאבקו למען העלאת שכר וקיצור משך יום העבודה. הם פעלו תכופות על-פי שיטות מהפכניות, ארגנו שביתות כלליות ומיליטנטיות. הם הפכו לליבה של תרבות עובדים שנאבקה בציביליזציה הקפיטליסטית. הם הכריזו על מטרותיה של המהפכה החברתית בגלוי.

אבל לאיגודים מקצועיים אלה (אפילו המהפכניים ביותר שבהם) הייתה נקודת תורפה:

האיגודים המקצועיים נבנו בהתאם לצרכי האוכלוסייה העובדת בחברה הקיימת. ראשית-כול, לפי צרכים חומריים וכלכליים.

לאור עוניים של האנשים במאה התשע-עשרה ובתחילת המאה העשרים, היה נראה כי הקפיטליזם אינו יכול לספק את הצרכים הבסיסיים שלהם, וכי אפשרי לסחוט ממנו ויתורים צעד אחר צעד, לדחוק אותו בסופו של דבר לפינה, ולחסלו. אבל העובדים הפסידו בקרב.

נהיה ברור שהמערכת הקפיטליסטית התעשייתית יכולה לארגן את ייצורו של ההמון חסר הפנים עבור המוני צרכנים חסרי פנים. כמובן, הסחורה התעשייתית הייתה באיכות ירודה לעומת יצירות המופת שנוצרו בידי האמנים בימי הביניים, אבל זה היה זמין בשביל כל עני "ממוצע".

יתר-על-כן, התברר שהבורגנות והמדינה יכולות די בקלות לקבל דרישות שכר רבות של עובדים ולרצות אותם… על חשבון עובדים אחרים. הן יכולות להעלות את שכר העובדים של כל תאגיד שובת, אך בד בבד הן יכולות להעלות את מחירי הייצור והסחורות.
או שהן יכולות להפחית את זמן העבודה, אבל בו-זמנית לעשות אותה יותר אינטנסיבית ולגרום לעובדים להשקיע יותר אנרגיה וכוח בזמן קצר יותר.

הדבר נהיה ברור:

ההרס של המערכת הקיימת והבלתי-צודקת אינו נובע בהכרח רק מצרכים חומריים וכלכליים. גם העבד יכול להעדיף לחיות בביטחון תזונתי ובנוחות עם אדון "טוב" ובלא כל אחריות, מאשר להוביל אורח חיים של אדם חופשי הנתון לסיכונים רבים.

כאשר הם מעדיפים להישאר בשולי מסגרת הסדר הקיים ולא להיאבק באופן ישיר למען חברה חדשה, איגודי העובדים היו פתוחים עבור אנשים בעלי כוונות ומטרות שונות מאוד.

בכללם גם אלו שלא היו נחושים להיפרד מהקפיטליזם ומהמדינה, ושרק חיפשו אחר מנהלים "הוגנים" יותר בשביל עצמם – בדמותם של מנהיגי מפלגות סוציאליסטיות, ולאחר מכן "קומוניסטיות".

בהפקדת המאבק למען האינטרסים שלהם בידי החמדנים מחפשי הכוח הללו, חברי איגודי העובדים הגבילו את עצמם, בצורה וולונטרית, להגנה על דרישותיהם החומריות והמיידיות ועל תנאים טובים לעבדות שלהם עצמם.

ואז נוצרה דואליות: המפלגות הפוליטיות מנהלות מאבק פוליטי, ואילו איגודי העובדים מנהלים מאבק כלכלי.

נוסף-על-כך, איגודי העובדים בנו את עצמם מחדש בהדרגתיות לפי אותה תכנית של "ייצוג" אינטרסים. בתוך הארגונים הללו, הביורוקרטיה צמחה, פרחה והתחזקה וחברים מהשורה נהפכו יותר ויותר לנִצָּבִים פשוטים – שמשלמים ומוציאים לפועל את ההחלטות שהתקבלו.

לבסוף, האיגודים המקצועיים הפכו למפלצות הביורוקרטיות הגדולות האלה, שעם קיומן כל אחד מסתדר וסומך רק על עצמו, ושקיומן פירושו רק דבר אחד: הריסה, חורבן.

איננו מעוניינים לארגן איגוד עובדים רגיל ונטול-אידיאולוגיה ש"פתוח עבור כל העובדים" מפני שאיננו מעוניינים להסתפק בשיפור קט של העבדות שלנו, איננו מעוניינים לקרוע את השרשרת החיה של מאבקינו עם מערכת רבת-עוצמה שתפריד ותחלק אותה לנושאים כלכליים, פוליטיים, מוסריים, אידיאולוגיים, תרבותיים… לא, אנו שואפים לא רק לחיים טובים יותר, אלא גם לדרך אחרת. אנו רוצים להיות חופשיים!

…אבל איגוד עובדים אנרכיסטי…

הארגון המהפכני שייווצר על ידינו לא יהיה מפלגה ולא איגוד מקצועי רגיל.

בבסיסו, זהו איגוד עובדים (סינדיקאט) מפני שהוא מאחד אנשים עובדים שמתנגדים לניצול ולדיכוי היומיומיים, ולכן נאבק למען קיצור זמן העבודה ולמען שיפור התנאים החומריים והמוראליים שלהם.

אבל השיפור הזה אינו מטרה בפני עצמו, אלא רק אמצעי לגרום להתעוררות הסולידאריות והעזרה ההדדית הרדומות אצל כולנו, על מנת לעורר השראה להתקוממות מהפכנית נגד הסמכות והרכוש, נגד חוסר השוויון והדיכוי. רק אם נגן על זכויותינו ועל האינטרסים שלנו זה לצד זה, נוכל אנו העובדים להתגבר על האגואיזם, לשקם את כבוד האדם, ולהתעורר משינה עמוקה בת מאה שנים.

 להיעשות מודע לכך שבשביל השחרור העצמי שלנו עלינו לחסל את כל מערכות הייצור וניהול החיים הקיימות, ולהחליף אותן בחדשות: קומוניזם חופשי, נטול-מדינה, אנרכיסטי.

ולכן, ארגוני העובדים המתקוממים שלנו (מקצועיים ובין-מקצועיים) הם בו-זמנית גם ארגונים אידיאולוגיים. הם אינם נוצרים על קרקע האינטרסים הכלכליים המיידיים, אף-על-פי שהם נאבקים גם כן למענם, וגם על חזון של עולם חדש. אנחנו בעד ארגון עובדים אנרכיסטי מודע. שיהיה חופשי מביורוקרטיה, פוליטיקאים וקרייריזם; שכל ההחלטות בו יתקבלו על ידי האסיפות הכלליות או (ברמה גבוהה מהרמה המקומית) על ידי נציגים של מספר אסיפות כאלה. יתר-על-כן, הנציגים הללו אינם "נציגים", אלא רק "קולות" של אנשים שנתנו להם מנדט מוגבל עם הוראות מדויקות.

מה פדרציה כזו של אנשים עובדים צריכה לעשות?

האיגודים שיצרו אותה צריכים לעשות עבודה תעמולתית ותרבותית באופן אידיאלי, להפיץ ברבים את השאיפות והעקרונות של האנרכיזם הקומוניסטי במילה ובמעשה. הם חייבים להכין, לארגן ולהוביל שביתות ופעולות התקוממות אחרות נגד העוולות של המדינה וההון. ובאותו זמן, חברי האיגודים צריכים לפעול בצורה אנרכיסטית באסיפות הכלליות הגדולות של אחת או מספר תעשיות או שירותים, באסיפות וביוזמות של דיירים ועוד, בציפייה שהאסיפות האלה הן שיחליטו בשאלות עקרוניות של מאבק וחיים,  ובעמידה שלהן כנגד ההשפעה והכוח של המפלגות הפוליטיות, איגודי העובדים והמנהיגים.

במילים אחרות, האנשים חייבים לקיים ולהגן על הפעולות הישירות והקומוניזם החירותני.

המטרה שלנו היא שהמוני האנשים העובדים ימירו עצמם לעמדות אנרכו-קומוניסטיות מודעות, שיתחילו לחשוב ולפעול כאנרכו-קומוניסטים, ללא קשר לשאלת חברותם או אי חברותם באיגודינו. ואז, הניצנים הכה נדירים ולא יציבים של ההתנגדות שתיווצר על ידם (על ידי האסיפות הכלליות ונציגיהן) יוכלו להפוך בעתיד למבנים יציבים ורגילים של הארגון העצמי והניהול העצמי בבסיס הקומוניזם החירותני.

ואז, בערב אחד גדול, אנו כולנו, מנוצלים ומדוכאים, אבל מעוררי השראה מהכוחות הרעיוניים של האנרכיזם הקומוניסטי, נמשיך בדרכנו הנחושה והאחרונה, אל המבצר האחרון והסופי של העולם הישן.

מקור: http://libcom.org/library/social-revolution-revolutionary-organization-foraist-alternative

הגיגים – אילן שליף

y_2c455ac4גלגלי ההיסטוריה סובבים לאט… ואנשים חסרי מנוח רוצים לזרז את מהלכם. הפעילות למען הרעיון על חברה מסוג אחר בה יחליפו שוויון , חופש, ואחווה את הניצול, השעבוד, והניכור השוררים בסדר החברתי הקפיטליסטי. פעילות כזאת מקלה את הסבל האישי הנגרם לפעילים וגם מקדם את השינוי. כמו כל פעילות אנושית אנחנו יכולים לעשות זאת באופן יעיל יותר ואפילו מהנה. מניסיון של פעילות רב שנים ורכישת ידע בתחומים הנוגעים לעיניין ניראה לי שנוכל לעשות זאת טוב יותר אם נשים לב לדברים הבאים:

כיום, כמעט כל אדם שאינו משוחד ואינו שטוף מוח (שזה רוב האוכלוסייה העובדת ושאינה עובדת) יודע שהשיטה הקפיטליסטית מבוססת על ניצול, דיכוי, וניכור. אבל הרוב הגדול גם אם מתמרמר, נירתע מלהתקומם נגד השיטה גם אפילו שמדי פעם לא הולכים בתלם ואפילו עושים משהוא בנידון – בדיבור או אף במעשה.

הגורם העיקרי המשמר את המערכת הנוכחית של חוסר שוויון, חופש, ואחווה/סולידריות הוא הנטייה לקבל את הסמכות של העילית השלטת ושולחיה והפעילות השוטפת של שולחיה לשמר את הסמכותנות.

הפעילות המרכזית של כל מי שרוצה להחליף את השיטה הקיימת בחלופה אנושית יותר היא בהחלשתה עד דעיכתה של הסמכותנות והנטייה להיכנע לה.

מספר גורמים מרתיעים מפני פעילות כוללת נגד השיטה הקיימת

הגורם העיקרי המרתיע מליפול בזמנים רגילים הוא כמובן הלחץ והפחד מרשויות המערכת שממש לא אוהבים את המתנגדים לשיטה ועוד יותר מכך את המציעים ופועלים למען חלופה לה.

הגורם השני בחשיבותו הוא תיקווה מעטה מדי או אף נעדרת לגבי האפשרות להילחם נגד השיטה הקיימת ועוד פחות מכך התקווה שאפשר להביא להבסתה ולהחלפתה במשהו טוב יותר.

מאחר ועל אף המאמצים והכוח של העילית השלטת ועושי דברה הנטייה להתנגד למערכת וחוקיה ואף למרוד בה די נפוצים לא צריך להמציא מחדש את הגלגל ולהתחיל מאפס.

רבים פעלו בעבר ואף פועלים בהווה כנגד השיטה הקיימת. חלקם אף "ראו את האור" ובפועלם קידמו את המהלך ההיסטורי אבל, היכולת של בודדים ואף חוגים לא מאורגנים דיים לקדם את השינוי המהותי באירגון החברתי האנושי מוגבלת.

קבוצות של פעילים – גם אם קטנות מאוד, הראו בעבר ומראים בהווה שאפשר גם אפשר לנצל "סדקים של חופש" במשטר הקפיטליסטי המודרני כדי להתנגד למערכת, כדי להשפיע לצמצום הרתיעה של רבים נוספים מליפול נגד היבטים שונים של המערכת, וכדי לטפח את התקווה שאכן אפשר להביס את העילית השלטת ואת השיטה בכללותה ואפשר להחליפה במשהו יציב אחר.

היתרון העיקרי של קבוצות פעילים על פעילים מאורגנים פחות הם בשני גורמים עיקריים:

היתרון האחד הוא שבהתנהלותם הם יכולים להדגים את החלופה לסמכותנות חסרת החופש, השוויון, והאחווה, בדמוקרטיה ישירה שיכולה לשמש דוגמית חינוכית למערכת לא סמכותנית של חופש, שוויון, ואחווה.

היתרון השני בחשיבותו הוא שפעילות שוטפת נעשית ברמה משמעותית של אי וודאות. בתווך פעילות מתמשך יכולתם של קולקטיבים וארגון של קולקטיבים להגיע להחלטות טובות ויצירתיות יותר, לפעול במציאות החברתית, ולתקן שגיאות עולים לעין ערוך על זה שלהם אם היו פועלים כאינדיבידואלים בלבד. גם "האשראי" הציבורי שצוברים קולקטיבים משמעותי יותר.

בעבר, שוחרי השינוי החברתי סברו ברובם שהדרך לשינוי היא לשכנע את המועמדים לפעילות השינוי בכך שהרעיון של שוחרי השינוי הוא ראוי וההצטרפות של רוב המנוצלים היא הדרך לכך. ניסיון העבר ומחקר שיטתי על הדרך בה מתפתחות ומשתנות הדעות/עמדות/השקפות של בני אדם הרבה יותר מורכבת.

אפשר להרחיב על כך רבות אך בצמצום לפסקה אחת כבר ידוע שלאדם יש בראשו לא רק את "השוטר" שמונע ממנו למרוד אלא גם מערכת מורכבת של דעות/עמדות/השקפות שחלקן שונות זו מזו גם לגבי דברים דומים, חלקן דומיננטיות יותר וחלקן נידחות במצבים רגילים מפני הדעות האחרות. כמו שבדרך כלל לא מצליחים לשכנע בר פלוגתא במהלך וויכוח שהוא תועה ובמקרה הטוב מערערים את הביטחון בדעה הקיימת וגורמים לחשיבה מחודשת בהמשך, כך גם פעילות פוליטית והפצת הרעיונות על עולם חדש מחלחלת בהדרגה ומתבטאת במצבים מיוחדים בשינוי מערך העמדות של הפרט ושל ציבורים שלמים (לפעמים זה אלה של שוטר בשולי הפגנה שמשנה באופן זמני או אף לגמרי את הפרט. לפעמים זה מעשה לא אנושי של רשויות החוק שמביא כעס שמבלגן את הסדר בראש של רבים. לפעמים זה מאבק בתחום מצומצם של כמה אלפי פעילים כמו במאבק נגד העלאת דמי הנסיעה בברזיל לאחרונה שהצית מאבק רחב יותר וסחף מיליון וחצי נוספים).

וולונטריזם ומיתוס ההסכמה / גיא מור

64584_507105842647939_1349132702_nבשנים האחרונות, רבים יותר ויותר מקרב תומכי הקפיטליזם וכלכלת לסה-פר (או שוק "חופשי") מקדמים תפיסה "וולונטריסטית" (voluntaryist), שמעלה על נס את עיקרון ההסכמה ומציבה אותו כיסוד לקיום חיי החברה והכלכלה תחת הקפיטליזם. תפיסה זו, כך סבורים מרבית האנרכיסטים, מעלה בעיות וכשלים רבים, וביניהם הכרתה בזכויות הרכוש אך לא בזכויות יסוד של בני אדם, הכרתה בחופש רכוש אך לא בחירות לבני האדם מרודנותו של הרכוש הפרטי.

קטע זה יתמקד בבעיה פשוטה ביותר, אך אחת החיונית להבנה למה אנרכיסטים אינם מסתפקים בוולונטריזם: מיתוס ה"הסכמה" בוולונטריזם. או במילים אחרות: למה וולונטריזם זה טוב, אך לא מספיק.

מהי הסכמה? אין לענייננו ערך פרקטי רב במאמץ לענות על השאלה הזו בכובד ראש מוגזם. פרשנות מצמצמת, התואמת את הגישה הוולונטריסטית, היא שהסכמה היא תוצר של בחירה באפשרות אחת מבין מספר אפשרויות קונקרטיות. כך, ניתר לומר כי הבוחר מביע הסכמה לאפשרות בה בחר, שכן תמיד ישנן אפשרויות חלופיות בהן ניתן לבחור. ניתן לומר בצדק שפרשנות זו אינה מבחינה בין הסכמה לבין סתם בחירה, אך טיעון זה אינו יכול להוות ביסוס לוולונטריזם – זהו למעשה הטיעון של מבקריו.

אכן, חברה חופשית חובה שתהיה מושתתת על הסכמה רחבה ככל שניתן. במובן זה, האנרכיזם הוא וולונטריסטי – הוא מבקש ליצור חברה חופשית שתתבסס על שיתוף פעולה חופשי בין בני אדם וקהילות. אך וולונטריזם, הן כגישה ביקורתית לחברה הקיימת והן כעקרון מפתח לחברה עתידית, אינו מספיק כלל. התפיסה "או הסכמה, או כפייה" שנשמעת מפיהם של תומכיו, משמיטה אפשרות חשובה וסבירה ביותר, בייחוד בחברה המעמדית בה אנו חיים – הסכמה שבכפייה. זוהי הבחנה טריוויאלית למדי, אך היא מהותית לאופן שבו יש לתפוס את המושג "הסכמה", ולבעיות באופן שבו הוולונטריזם תופס מושג זה. במילותיו של קרופוטקין:

"קיימים שני סוגים של הסכמה: ישנו הסוג החופשי שנעשה באמצעות הסכמה חופשית, כבחירה חופשית בין דרכים שונות הפתוחות באופן שווה לכל אחד מהצדדים המסכימים. וישנה הסכמה כפויה, הנכפית על ידי צד אחד על האחר, ומקובלת על ידי האחרון מתוך צורך טהור; למעשה, אין היא כלל בגדר הסכמה; אין היא אלא כניעה לצורך. למרבה הצער, רובן הגדול של מה שמתוארות כיום כהסכמות משתייך לקטגוריה זו האחרונה. כאשר עובד מוכר את עבודתו למעביד ויודע היטב שחלק מערכו של התוצר יילקח שלא בצדק על ידי המעביד; כאשר הוא מוכר אותה ללא אף הערובה הקטנה ביותר שיועסק אף כדי שישה חודשים רצופים, הרי שזה לעג מצער לכנות זאת הסכם חופשי."[1]

אנלוגיה פשוטה ביותר שממחישה את הכשל במיתוס ההסכמה היא זו של שודד ברחוב. השודד מתנפל על עובר אורח בסמטה חשוכה, מכוון לעברו אקדח ומציע בפניו שתי אפשריות: "את הארנק או את החיים שלך!". עובר האורח רשאי לבחור בין שתי האפשרויות שהציע לו השודד, אך אלו הן רק האפשרויות הבולטות מכל. הוא יכול גם לפנות אל לבו של השודד, להסביר לו למה זה לא מגיע לו; או שהוא יכול לנסות את מזלו ולהיאבק בו. מה שלא יבחר, הרי שהוא בחר באפשרות זו ולא באחרות מרצונו החופשי, ולפיכך (לפי הפרשנות שהוזכרה קודם) הסכים לה – השודד לא כפה עליו אפשרות מסוימת. ברור לכל כי ההסכמה של הנשדד לוותר על הארנק בתמורה לחייו, לא מעניקה לגיטימציה לשוד – ספק אם יימצא מי שייטען אחרת. כל זה מראה לנו לא יותר משכאשר הנסיבות לעסקה אינן לגיטימיות, גם הסכמה לא תעניק לה לגיטימיות. ובחברה שאינה שוויונית, לבעל הכוח לעולם יהיה יתרון על פני החלש ממנו, גם אם לא יפנה אקדח אל הרקה שלו.

מבלי לבחון את הנסיבות שבהן מתקבלת הסכמה ואת התוכן שלה, אין בהסכמה כשלעצמה ערך רב, בייחוד בחברה הנשלטת על ידי אליטות כלכליות, והמדינה, באת כוחן. ולא מדובר רק באנלוגיות תיאורטיות אלא גם תופעות ומקרים אמיתיים בחייהם של עובדות ועובדים. הכלכלן ה"אנרכו"-קפיטליסט וולטר בלוק נתן דוגמה טובה לכך במאמרו מ-1975 על התנועה לשחרור הנשים:

"סוג נוסף של צביטות או הטרדה מינית הם אלו שבין מזכירה והבוס שלה. אף על פי שעבור אנשים רבים, ובייחוד אנשים רבים בתנועה לשחרור הנשים, אין הבדל אמיתי בין צביטות אלה לצביטות שמתרחשות ברחוב, העובדה היא שצביטות המתרחשות בין מזכירה והבוס שלה, אף שהם מעוררות התנגדות בקרב מרבית הנשים, אינן בגדר פעולה כפייתית [coercive action]. הן לא בגדר פעולה כפייתית כמו הצביטות שמתרחשות ברחוב כיוון שהן חלק מעסקת חבילה; המזכירה מסכימה לכל האספקטים של העבודה כשהיא נכנסת אליה ובייחוד כשהיא מסכימה להישאר בה. […] אם היא ממשיכה לעבוד במקום שבו היא מוטרדת, זה יכול להיות רק בגדר דבר וולונטרי."[2]

כמובן שאנרכיסטים אינם יכולים להסכים לכך, ויש לקוות כי מרבית הוולונטריסטים כיום דוחים את המסקנה המבחילה של בלוק. אך היא ממחישה היטב את הלוגיקה המצערת של הוולונטריזם הקפיטליסטי ואת הבעיה שתוארה (ויש לזכור כי על פי בלוק, גם את הרחובות צריך להפריט).

בכלכלה הקפיטליסטית, בעל ההון מחויב לנצל את עובדיו ולהפיק מהם ערך-עודף – אחרת לא יוכל להפיק רווח ולעמוד בתחרות עם שאר בעלי ההון. העובד, מצדו, נאלץ למכור את כוח עבודתו לאחד מהמעסיקים הזמינים, או להסתכן ברעב, אובדן קורת הגג, ניתוק מהחשמל ומהמים וכו'.

קשה שלא להזדעזע, למשל, מהתנאים בסדנאות היזע (sweatshops) במדינות העולם השלישי. למזדעזעים מצקצקים הוולונטריסטים בלשונם ואומרים: סדנאות היזע עדיפות הרי על פני האלטרנטיבות, אחרת העובדים לא היו מסכימים לעבוד בהן! לצורך העניין נניח שזה נכון. ייתכן שהעבודה בסדנת יזע במשך שעות רבות ביום ובתנאים ירודים, עדיפה לעובד על פני חיטוט בפחי אשפה. עדיף לו להיות מנוצל ולעבוד בתת-תנאים מאשר לגווע ברעב. אך העניין הוא לא לבחור בין שתי אפשרויות רעות. העניין היא ליצור חברה שבה הבחירה היא לא בין עבודת-שכר מנוכרת לגוויעה ברעב.

כמובן, חברה אנרכיסטית תשאף לפעול ככל שניתן לפי הסכמה – זהו מרכיב יסודי בפוליטיקה ובתיאוריה האנרכיסטית. אך בחברה מעמדית, הנשלטת על ידי בעלי ההון, הסכמה לא תוכל להיות יותר מאשר מס שפתיים. כדי להעניק תוכן של ממש להסכמה, חובה לשנות את הנסיבות שבהן הסכמה מתקבלת – ורק בחברה שוויונית יוכלו אלה להיות נסיבות לגיטימיות, ולא כאלה שבהן בעל הכוח מנצל את יתרונו על פני המוחלש. בחירה בין שתי רעות חולות היא לא הכרחית ולא רצויה כאשר קיימת אלטרנטיבה אמיתית לניצול ולרעב גם יחד – מהפכה חברתית אמיתית, חירותנית ודמוקרטית.


[1] Peter Kropotkin, "Anarchist Communism" in Anarchism: A Collection of Revolutionary Writings, p. 69

[2] Walter Block, "On the Women's Liberation", The Libertarian Forum Vol. 9, September 1975

כיצד להתחיל בפעולה אנרכו – סינדיקליסטית?

asgm2כשמתחילים בעבודה אנרכו-סינדיקליסטית, המטרה הכי קרובה צריכה להיות פתיחת דרך להתארגנות עצמית של עובדים במקום תעסוקתם. אנרכיסטים-הם גם עובדים ולהתחיל במאבק הם צריכים מעצמם. להקמת איחוד (סינדיקט) עובדים או סטודנטים בכלל לא צריך שיהיו הרבה אנשים. לפעמים מספיק שיהיו שלושה חברים, עובדים באותו מפעל, חברה או אפילו תחום, לומדים באותו מוסד וכו'. כעקרון,הכי טוב שאיחוד כזה או התארגנות מחאה יהיה לגמרי עצמאי ולא תלוי באף אחד מאיגודי עובדים קיימים.

כאשר אתם מנסים לשכנע אנשים להצטרף לסינדיקט שלכם, אל תדרשו מאנשים שישר יכריזו על עצמם כ"אנרכיסטים". העניין הוא לא במילים. אם הפועלים/עובדים/סטודנטים מסכימים עם דרכי פעולה ישירה שהצעתם להם ועם מטרה של הקמת חברה משוחררת ללא מדינה, כסף, רכוש פרטי והעסקת עובדים שכירים, אם מתאים לאותם אנשים ארגון של עובדים, בו הם יצטרכו לפתור את הבעיות והשאלות בעצמם ולא דרך דרך אנשי מקצוע "משוחררים" שלוקחים על כך שכר-אז הם אנשים שיתאימו לנו. חשוב מאוד לא לקבל לבריתות אנרכו-סינדיקליסטיות שלנו חברי מפלגות, לא משנה אילו, – ימין ושמאל: הם תמיד יבצעו את הוראות המפלגה שלהם, ולא את החלטות ארגון העובדים.

אם אין לכם אפשרות להקים ישר ארגון עובדים או סטודנטים עצמאי, אפילו קטן ביותר, צריך לדעת בבירור למה זה כך. אתם צריכים להיות מוכנים לכך שעובדים אותם ניסיתם לשכנע ולדחוף להתארגנות עצמית, ישאלו אותכם שאלה רלוונטית לחלוטין: "למה אתם בעצמכם לא מקימים סינדיקט עובדים?" כאשר אתם מנסים לשכנע ולגייס פעילים וחברים חדשים, הכי טוב זה לפנות לאנשים שכבר מעצמם גילו אקטיביזם ורוח של מאבק למען זכויותיהם. כאשר אתם באים לשובתים (מפגינים או מוחאים), אל תאמרו להם מה ואיך צריך לעשות, אלא תשאלו אותם מה אתם, כעובדים, יכולים יכולים לתרום במאבק שלהם. תציעו להם עזרה (כמובן רק במקרא שהדרישות והמטרות שלהם מוסכמים עליכם), אך אל תדרשו מהם איחוד או הצטרפות מיידית, גם אם כבר יש לכם ארגון עובדים או סטודנטים. המטרה שלנו היא-לא לפקד על אנשים אלא לעזור להם בהתארגנות שלהם. אם אתם נאלצים לעבוד אם אנשים פאסיביים ולעשות הסברה בתוכם, תשתדלו שהעבודה הזאת תהיה שיטתית, כלומר שתמיד תיעשה תמיד באותו מקום עבודה (השכלה). רצוי שאתם בעצמכם תהיו קשורים לאותו מפעל או מוסד לימודים. ושוב אל תדברו עם אנשים רק על מה שהם יכולים לעשות, אלא גם על מה שאתם יכולים לעשות בשבילם.

תתחילו את ההסברה לא מסיפורים על העתיד הוורוד של החברה האנרכיסטית, אלא מבעיות היום יום. כך לאנשים יהיה הרבה יותר קל להבין ולהאמין לכם כאשר תדברו איתם על קומוניזם אנרכיסטי. בנוסף, כל עוד בני אדם לא למדו ולא התרגלו לפתור ולהגן על הבעיות הכלכליות והחברתיות הכי פשוטות שלהם, על איזה חברה אנרכיסטית אנו יכולים לדבר? דברו עם אנשים בשפה שתהיה ברורה להם. לדוגמא, אם אנשים לא מבינים עדיין את המושג אנרכיה, תשתדלו להשתמש במושגים כגון-"ללא כפייה", "התארגנות עצמית כללית", "חוסר שלטון". אל תכבידו על האנשים במושגים "מתחכמים" במיוחד. המטרה שלכם לא להפחיד אותם ב"קוליות" שלכם אלא למשוך אותם, לסקרן ולעניין. אל תתחילו את השיחה מהצהרה על השתייכות שלכם לאנרכיסטים, אך גם אל תסתירו אותה, כאשר אתם מסבירים שאתם תומכים במאבק אנרכיסטי לא בגלל רק בגלל עקרונות רעיוניים או פוליטיים אלא בעיקר כעובד או סטודנט בדיוק כמותם. אם אנשים יגלו שאתם אנרכיסטים אידיאולוגיים לאחר שתמכתם להם במאבק שלהם והוכחתם נכונות לעזור, הם יתייחסו יותר טוב לא רק אליכם אלא גם לרעיון האנרכיסטי בכלל.

אם יציעו לכם ברית או עבודה משותפת, זכרו- בשאלות ספציפיות וברמה האישית אנרכיסט יכול לשתף פעולה בכל עניין שאינו הולך בסתירה עם אמונות ומטרות אנרכיסטיות. אך בשום פנים ואופן לא יתקבל שיתוף פעולה עם מפלגות או איגודי עובדים ביורוקרטים ברמה הארגונית. אנחנו למען אחדות פעולתם של העובדים מהרמות הנמוכות ולא למען קבוצות פוליטיות מלמעלה! אם אתם מרגישים שאינכם מתאימים לעבודה ישירה עם אנשים, תיקחו על עצמכם עבודה שתוכלו לבצע (לדוגמא הפצת חומרי הסברה ומידע, הספקת חומרים, איסוף מידע וכו,) עבודה הזאת יכולה להיות לא פחות חשובה. זכרו: הצלחה מושגת לא בפעולות חד פעמיות מרעישות אלא בעבודת נמלים יומיומית. החגיגה שבשביתה ובמאבק ישיר עם המדכאים – זוהי המתנה והשכר על ימי שגרה של אספות, קמפיינים של פליירים ושיחות אישיות.

מיכאל מגיד

תרגום מרוסית: סטאס איישן

"אנארכו"-קפיטליזם: הכבשה השחורה שמעולם לא הייתה

פורסם לראשונה ב"אלטרנטיבה" גיליון נובמבר 2012
המחבר: גיא מור

 

220px-Ancapflag.svgקורא מזדמן של כתבים אנארכיסטים באינטרנט עלול להגיע למסקנה כי בין הזרמים הבולטים באנארכיזם כיום, עומדים חסידי השוק החופשי המתקראים "אנארכו-קפיטליסטים". אין זה נוהג חדש לעשות שימוש במילה "אנארכיזם" כמילת גנאי, או לציון דברים שהאנארכיזם איננו, וגם גיוסה לקידום רעיונות המנוגדים כל כך לרעיונות האנארכיזם כבר אינו בגדר הפתעה. אך בכל זאת נחמץ הלב למראה ההטעיה.

 במה תומכים אותם "אנארכו"-קפיטליסטים?  במה בא לידי ביטוי ה"אנארכיזם" במשנתם? ה"אנארכו"-קפיטליזם מתמרד כנגד המדינה, שמעיזה, ברוב חוצפתה, לפקח ולהגביל את השוק ולהכניס את ידה הארוכה לכיסם העמוק של בעלי הקניין הפרטי לגביית מיסים וכדומה. לשיטתם, את המונופול של המדינה יש "לחלק" למוסדות פרטיים – גם שיטור, ענישה וביטחון ואף את החוק עצמו בכוונתם להפריט.

 אך למרות כל הרטוריקה והטיעונים המסובבים, לא ניתן להפריד בין האנארכיזם לבין תנועת העובדים המהפכנית. השניים התפתחו זה לצד זה בתקופת האינטרנציונל הראשון, ואף כיום איגודי העובדים האנארכיסטיים של אירופה ממשיכים את מסורת זו. רעיון החירות האנארכיסטי מנוגד לזה של ה"אנארכו"-קפיטליסטים: האחרון שואף לבטל את מרות המדינה, רק כדי להחליפה במרות ובברוטליות הנוראה והבלתי מרוסנת של בעלי ההון הפרטי. בכך, חוטא ה"אנארכו"-קפיטליזם גם להבנת תפקידה החברתי של המדינה המודרנית, אשר מרסנת את האינטרסים הפרטיים של בעל הון זה או אחר לטובת האינטרסים המשותפים של מעמד בעלי ההון בכללותו.

 חירות אמיתית, סבורים האנארכיסטים, אינה אפשרית ללא שיוויון. כדברי באקונין, "חירות ללא סוציאליזם היא זכות-יתר ועוול, ואילו סוציאליזם ללא חירות הוא עבדות וברוטליות." המדינה המודרנית, בהיותה התגלמות פוליטית של שיטת הייצור הקפיטליסטית, אינה ניתנת לביטול בנפרד מהקפיטליזם, כדרך שבה מוציאים טפיל מגופו של אורגניזם חי. שלטון מעמדי מצמיח מאליו מנגנונים פוליטיים של דיכוי, קרי: המדינה. מערכת מעמדית של רכוש פרטי לא מסוגלת להתקיים בלעדיה. שוק "חופשי" יהיה כזה עבור בעלי הרכוש והממון, לא בעבור העובדות והעובדים המנוצלים שתחתיהם.

 אילו אינטרסים חברתיים מייצג ה"אנארכו"-קפיטליזם? ללא ספק לרבים מתומכיו כוונות כנות. אולם במונחים מעמדיים, זרם זה מייצג, בדומה ל"תנועת מסיבת התה" האמריקנית, את האינטרס המעמדי של הזעיר-בורגנות, אנשי העסקים וההנהלה הקטנים המתקשים לשמור על מקומם בסולם החברתי בטלטלות של משברי הקפיטליזם וחווים על בשרם את "נטל המיסים". מצבם זה מביא אותם להזדעק נגד דורסניותה של ה-Big Government, הממשלה הגדולה, ולצאת נגד המהגרים והעובדים הזרים, שמנקודת מבטם אשמים בכך.

 האנארכיזם, לעומת זאת, מציב על סדר היום את האינטרס של המנוצלים, המדוכאים וחסרי הזכויות – שהוא, בשורה התחתונה, האינטרס האנושי עצמו המשותף לכל בני האדם. בניגוד ל"אנארכו"-קפיטליזם, קורא האנארכיזם לביטול הרודנות המדינית והכלכלית גם יחד, ומציע התאגדות מרצון על בסיס הסכמה חופשית ומעמד חופשי כבסיס לחברה חדשה. את שירותיה החיוניים של המדינה הביורוקרטית אין להעביר לבעלי ההון והכוח, אלא לניהול הציבורי, הישיר והדמוקרטי של העובדות והעובדים.

 למרות הנוכחות הבולטת מעל דפי האינטרנט, נותר ה"אנארכו"-קפיטליזם בבחינת זרם שולי בפוליטיקה של הימין הסהרורי בארה"ב, ללא קיום ממשי במציאות. באותו זמן, ממשיך האנארכיזם המעמדי לקדם את המאבק המעמדי ואת התארגנות העובדים ברחבי העולם, בייחוד בספרד וביוון מוכות המשבר. האחד מביא עמו בלבול ואכזבות, אך השני מציע אלטרנטיבה אמיתית לעתיד טוב יותר.

הפרטה או הלאמה?… לא ולא! כי יש אלטרנטיבה!

פורסם לראשונה ב"אלטרנטיבה" גיליון אוגוסט 2012
המחבר: גיא מור

כיום רווחת הדעה כי לאנארכיזם אין עניין בתורת הכלכלה, וכי דעותיו בנוגע לתחום זה הם פשטניות ולוקות בחסר. כפי שידוע לכל מי שבקיא בהיסטוריה של התנועה והרעיונות האנארכיסטיים, דעה זו נובעת, במקרה הטוב, מחוסר ידיעה והיכרות.

 לעיסוק בכלכלה במסורת המהפכנית שתי פנים – מצד אחד, ניתוח פעולתו של הקפיטליזם ומשבריו, ומצד שני, פיתוח תיאוריה כלכלית בנוגע לחיים בחברה שלאחר המהפכה. מאז היווסדה עסקה התנועה האנארכיסטית והתיאורטיקנים מטעמה בשני תחומים אלה גם יחד, ובכמה מקרים אף הגיעה לאבחנות חלוציות.
להמשיך לקרוא