עמדת הארגון ביחס למאבק הפלסטיני

banksy-graffiti-street-art-palestine3בחסות הכוחות האימפריאליסטיים ובשירותם השתלט מפעל ההתנחלות הציוני על פלסטין, דחק וממשיך במאמציו לדחוק את המוני התושבים המקומיים אל מחוץ לאזור שבשליטתו, או לכל הפחות, לרכזם במובלעות מצומצמות.

חלק מן הפלסטינים שרדו את המאמצים לסלקם, והיו לאזרחי/ות ישראל – מופלים לפי חוק ונוהג. מדינת ישראל ממשיכה במאמצים לנשלם; לאחרונה מתרכזים מאמצים אלו ב'תכנית פראוור' בנגב, המעלה את זיכרונות מהלך 'ייהוד הגליל' בשנות ה-70', ויום האדמה. חלק אחר מן הפלסטינים, בשטחים שנכבשו במלחמת 1967, נמצאים ברובם תחת שלטון צבאי, אשר חופש-הפעולה הניתן לו לדחקם או לרכזם בגושים גדול בהרבה מאשר בשטחי הריבונות הישראלית. בנוסף להשתלטות ההדרגתית על רוב אדמתם, ישראל מגבילה את הפלסטינים בפיתוח הכלכלי האישי והקיבוצי, מונעת מהם חופש תנועה, אסיפה, וביטוי ומדכאת בדרכים מגוונות את התנגדותם להמשך תהליך ההתנחלות והכיבוש. עם זאת, יש לציין כי לא מתקיימות בפלסטין שתי כלכלות נפרדות: הפלסטינים בשטחי 1948 משולבים לחלוטין במשק הישראלי – כעובדים שכירים מופלים לרעה, וכתושבי יישובים הסובלים מתת-פיתוח; וחלק ניכר מהפלסטינים תושבי הגדה המערבית עובדים כשכירים של בעלי עסקים ישראליים, או במיזמים עסקיים מקומיים אשר מוכרים לשוק הישראלי – אם במפעל ההתנחלות בגדה המערבית, או אם בשטחים שבריבונות ישראל הרשמית.

רוב הפלסטינים שגורשו אל מחוץ לארץ וצאצאיהם, וגם רבים מאלו ששרדו את גלי הדחיקה והגירוש, חיים כפליטים או כעקורים פנימיים – הן בשטחי כיבוש 1948, הן בשטחי כיבוש 1967 והן בארצות השכנות.
הפלסטינים מתנגדים לאורך השנים לדחיקתם, דיכויים וניצולם. במקומות הימצאם השונים מוצאת ההתנגדות את ביטויה בדרכים שונות: חלקן הפגנתיות, חלקן סמליות, חלקן פעולות ישירות; חלקן מזוינות, חלקן בלתי-אלימות, חלקן אלימות בלתי-מזוינות; רובן ללא שיתוף-פעולה עם ישראלים המתנגדים למדיניות הציונית, אך חלקן ביחד עם פעילים כאלו. למרבה הצער, התנגדותם של המוני העמלים הפלסטינים לאורך השנים, לגווניה, הצליחה בעיקר לעכב ולצמצם את תהליכי ההשתלטות, אך לא הצליחה ככלל להחזיר את הגלגל אחורנית.

איננו שותפים לאשליה של חלקים בציבור העמלים הפלסטינים והישראלים, כי במצב העגום בו אנו נתונים יש לקבל את 'פתרון שתי המדינות'. חלוקת פלסטין לשתי מדינות מקודמת מזה כמאה שנים על-ידי המעצמות – בריטניה, צרפת, ארה"ב, ברה"מ ואחרות. זוהי חלק ממעורבותן הכללית באזור, אשר דנה אותו לדרך ללא-מוצא, למשטרים רודניים, לעוינות וללחימה בין-עדתית ובין-דתית, ללא ההתפתחות הכלכלית והפוליטית לה כמהים תושביו. הקמת מדינה פלסטינית, בין אם יוקצו לה 15% או 25% משטחי פלסטין המנדטורית, לא תפתור את בעיות היסוד השוררות בארץ, וודאי שלא תביא 'קץ לסכסוך': לכל היותר יהיה בכך הסדר פשרה בין העלית הקפיטליסטית הישראלית למשטר משתף-הפעולה ברשות הפלסטינית; הסוכנים המקומיים יקבלו לידיהם את הסמכות לדיכוי ולניצול הישיר של התושבים, לטובתם ולטובת האינטרס הזר.

נכון הדבר, כי נסיגה ישראלית משטחי 1967 תבלום את תהליכי הנישול והדיכוי הישירים של הפלסטינים שם בידי הכוחות המזוינים של ישראל. היא צפויה לצמצם את החיכוך וההתנגשויות בין תושבי הגדה והרצועה לבין כוחות הצבא והמתנחלים, ואת המתקפות הצבאיות הישראליות, אשר מציתות בלב כל אש של שנאה, ומחזקות גם את הלאומנות – אצל כובשים ונכבשים כאחד. ונסיגה כזו אף עשויה לאפשר חזרה מצומצמת של פליטים לתחומי המדינה הפלסטינית.

מצד שני, הסכם על הקמת מדינה פלסטינית כזו יזכה את מדינת ישראל בלגיטימציה בין לאומית לכיבושי מלחמת 1948 ול'נכבה' – נישולם, עקירתם וגירושם של מאות אלפים (כיום מיליונים). הסכם כזה גם יחזק את ההפרדה הפוליטית והכלכלית בין שני חלקי הארץ, אשר בשניהם יושבים פלסטינים, ואת ההפרדה בין האוכלוסייה העברית והערבית. הדבר יקשה על המאבק למען הכרעה צודקת בעימות המתמשך עם התנועה הציונית – ממנו סובלים בעיקר העמלים הפלסטינים, אך גם העמלים העברים בתחומי מדינת ישראל, באופנים שונים. וכל עוד לא שבו הפליטים, כל עוד לא הוחזרה גזלתם; כל עוד שורד המשטר הישראלי, הלאומי-הציוני, המדיר, המפלה והמדכא את נתיניו ואזרחיו הפלסטינים – לא יגיע 'הקץ לסכסוך'.
חלקים אחרים בציבור העמלים, בעיקר בקרב הפלסטינים, דוגלים בהקמת מדינה דמוקרטית אחת לכל תושבי פלסטין-ישראל.

מדינה דמוקרטית אחת, לו קמה, יכולה הייתה לאפשר שיוויון אזרחי למי שיהיו אזרחיה, וקץ לאפליה הממוסדת הרשמית נגד הפלסטינים. ייתכן מאוד שהייתה מאפשרת שיבה של הפליטים. כמו-כן, כינון מדינה כזו היה מצריך פירוק של מדינת ישראל ושל הרשות הפלסטינית, בניגוד למטרות המעצמות האימפריאליסטיות; כך, מצע כזה מבוסס על מידה של תקווה, ולא ייאוש והשלמה עם הסדר הפוליטי הקיים.

אך מדובר בתקווה תועת-דרך, כי כל עוד לא הובסה העילית הקפיטליסטית-הציונית השלטת של מדינת ישראל, המדינה האחת שעל הפרק היא רק זאת שכבר קיימת למעשה. אפילו יצלח הניסיון להקים מדינה דמוקרטית כזו, אין לשכוח כי מדינות בכלל, ומדינות דמוקרטיות בפרט, הנן צורות פוליטיות המוקמות ומתוחזקות על-ידי מעמדות מיעוט שליטים, לתחזוק מערכות יחסים חברתיים שהנן דכאניות ונצלניות. אופי הדיכוי והניצול משתנה ומשתכלל במדינות מפותחות יותר, אך יסוד זה לא נעלם ולו לרגע. במדינה כזאת
העמלים הפלסטינים והעברים יכולים לצפות לחיות בחברה כדוגמת דרום-אפריקה, בה מיעוט קטן של בעלי-הון לבנים ושותפיהם הזוטרים הלא לבנים מחזיק ברוב אמצעי הייצור והאדמות, ותאגידים רב-לאומיים נהנים מחופש פעולה רחב.

אנו מצטרפים למסקנה אשר קודמים לנו במאבק כבר הסיקו: תבוסת המעמד השליט הקפיטליסטי-הציוני, ומפעל ההתנחלות והנישול שלו, מצריכה מהפכה חברתית עמוקה, שינוי ביחסי הייצור ויתר היחסים היסודיים בחברה, ולא מהפכה פוליטית גרידא. סביר אף להניח, שמהפכה כזו תתאפשר רק בקנה-מידה אזורי, בכמה ארצות סובבות גם-יחד, ולא בפלסטין-ישראל בנפרד וכשלעצמה. רק שינוי שכזה יאפשר בניין חברה בלתי-סמכותנית, חפה מניצול; בה אכן ישררו חופש שיוויון ואחווה; בה תפוג האיבה הלאומנית שהצטברה.

יחד עם האמור לעיל, נאמר גם את המובן מאליו: אנו ניאבק, כארגון וכפרטים, יחד עם הפלסטינים תושבי הגדה ועם פעילים ישראלים ואחרים במאבק היומיומי נגד כל היבטי הכיבוש והדיכוי בשטחי כיבוש 1967; נתמוך ונשתף פעולה כמיטב יכולתנו עם מאבק תושבי עזה מול התוקפנות הישראלית והמצור הישראלי-מצרי; ונפעל בתוך גבולות 1948 נגד ההפליה, הדיכוי והנישול של העמלים הפלסטינים בעלי האזרחות הישראלית.

חברי ארגון "אחדות"
התקבל ב – 25.04.2014

בוסניה והרצגובינה: כל הכוח למליאות?

נכתב על ידי מאטה קאפוביץ'* ב-22 בפברואר 2014, תורגם מאנגלית ע"י רועי זיסקינדImage

אחת ההתפתחויות החיוביות ביותר במחאה הבוסנית-הרצגובינית, הייתה הולדתן של אסיפות המבוססות על דמוקרטיה ישירה – אך עדיין ישנם כמה אתגרים מרכזיים שנותרו על כנם.

עברו כבר שבועיים מאז החלו ההפגנות בבוסניה והרצגובינה. סקר שנערך לאחרונה מראה כי 88% מתושבי בוסניה והרצגובינה תומכים במחאה.  ההפגנות עדיין מתקיימות, אך הן לא אלימות עכשיו, ולכן תשומת הלב התקשורתית אינה גדולה כבעבר, על אף שהן נותרו כנושא מאוד מדובר בקרב אנשי האזור. אולם, המוקד העיקרי של תנועת המחאה כיום, ככל הנראה, עבר להיות המליאות (האסיפות הכלליות), המבוססות על דמוקרטיה ישירה, שמתעוררות בכל רחבי בוסניה והרצגובינה.

המליאות

אסיפות כלליות, בצורותיהן השונות, הן אמצעי ותיק מאוד של ארגון דמוקרטי ישיר של המדוכאים בתקופות של הפגנות, מרידות, שביתות ומהפכות (כמו במהפכות 1905 ו-1917 ברוסיה, 1936 בקטלוניה או 1956 בהונגריה). הגרסאות המוקדמות של סוג כלשהו של אסיפות כלליות היו קיימות כבר באתונה העתיקה, בעוד "תיאורטיקניים אוטופיסטיים" רבים מעלים בדעתם סוג כלשהו של אסיפות כלליות בחזונם אודות החברות הדמוקרטיות הפוטנציאליות של העתיד.

הופעתן הפתאומית של המליאות בחלקים גדולים של בוסניה והרצגובינה הפתיעה את כולם. ניתן לומר כי המליאות עצמן הן ההתפתחות החיובית ביותר של המחאה עד כה. המליאה הראשונה הופיעה בטוזלה, המרכז ונקודת ההתחלה של המחאה, בה המפגינים היו המנוסחים והמאורגנים ביותר מההתחלה. לאחר מכן, מליאות החלו להופיע בערים אחרות גם כן, כשהמפגינים לוקחים את טוזלה כדוגמה שלהם.

לערים הבאות יש כיום מליאות משל עצמן: סראייבו (הבירה), טוזלה, זניצ'ה, מוסטאר, טראווניק, ברצ'קו, גוראז'דה, קונייץ, צאזין, דוניי ואקוף, פויניצה, אוראשייה ובוגוינו. נכון לעכשיו, מפגשים במליאות מתקיימים על בסיס קבוע, ובהם א/נשים דנות/ים בבעיות הפוליטיות ודורשים/ות דרישות מהממשלה (כשהנפוצות ביותר הן שינוי מדיניות ההפרטה, דרישות חברתיות שונות, נטילת פריבילגיות מהפוליטיקאים, וכו'). בנוסף, ישנם גם מאמצים מתמשכים כדי לנסות ולתאם בין כל המליאות הקיימות ברמת המדינה, על מנת לפתח דרישות אוניברסליות, ולא רק דרישות מקומיות. המליאה המשותפת הראשונה מתוכננת להתקיים בבירה, סראייבו, אליה יגיעו כל נציגי המליאות המקומיות.

זו לא הפעם הראשונה בה ישנו שימוש במילה "מליאה" באזור, במטרה לתאר "אסיפה כללית" דמוקרטית וישירה. הפעם הראשונה בה הייתה המילה בשימוש, במטרה לתאר "אסיפות כלליות" שכאלה, הייתה בתקופה של גל גדול של מחאות סטודנטיות/ים בקרואטיה בשנת 2009. המונח הזה הופיע מאוחר יותר, בשנת 2010, גם במחאות הסטודנטים/ות באוסטריה ובגרמניה (אם כי לא ברור האם ישנו איזשהו קשר ישיר לתנועת הסטודנטיות/ים בקרואטיה, או שמא מדובר בצירוף מקרים מוזר מאוד), וב-2011 במחאות הסטודנטים/ות בסלובניה ובסרביה (שם הייתה השפעה ישירה של תנועת הסטודנטיות/ים הקרואטית).

המפגינים/ות שמארגנות/ים את המליאות בבוסניה והרצגובינה, מודים/ות בגלוי שהן/ם משתמשים/ות בניסיון תנועת הסטודנטיות/ים הקרואטית, ובמדריך שהם/הן כתבו במטרה להסביר איך להקים אסיפות כלליות, שנקרא בשם "ספר בישול הכיבוש". כמובן שכל המליאות הללו דומות מאוד לאסיפות הכלליות בהן חזה העולם בשנת 2011, במהלך פעילותה של "אוקיופיי וול סטריט" ובמקומות נוספים, ולכן אפשר לקשר אותם באופן עקיף ל"מסורת האוקיופיי" של השנים האחרונות. בכל מקרה, זה די ברור שניתן למצוא דפוסים נפוצים של ארגון אופקי מסביב לעולם, שכן יש לסוג כזה של ארגון שורשים עתיקים מאוד, אולם צורת ארגון זו גם רועננה בעת האחרונה.

מה יש לעשות?

בבוסניה והרצגובינה, המליאות בהחלט הוכיחו את עצמן כשיטה יעילה מאוד בארגון המפגינים וניסוח דרישותיהם. בימים האחרונים, ישנם סימני אבולוציה במליאות, כשהמבנה שלהן הופך למורכב יותר. כך, בדיוק כמו בתנועת הסטודנטיות/ים הקרואטית או במהלך "אוקיופיי וול סטריט", המליאה בטוזלה ארגנה קבוצות עבודה שמטרתן להתמודד עם נושאים שונים ומיוחדים, תוך שהן מחקות את פעילות המשרדים הקיימים בקנטון טוזלה: חינוך, מדע, תרבות וספורט; פיתוח ויזמות; תכנון מרחבי והגנת הסביבה; תיאום עם עובדים, עשיית צדק וממשל, תעשייה, אנרגיה וכרייה; ענייני הפנים; בריאות; חקלאות, ניהול מים וייעור; מסחר, תיירות, תחבורה ותקשורת; עבודה ומדיניות חברתית; אוצר; בעיות של ותיקי מלחמה; בעיות משפטיות.

אך המליאות אינן נטולות חסרונות. קודם כל, הן אכן דרך יעילה לארגן מפגינים, אך הן לא ממש מייצגות את האוכלוסייה הכללית. יש דיווחים על מליאות בבוסניה והרצגובינה שבהן ישנה נוכחות של יותר מ-1,000 איש ואישה, ובמקרים רבים ישנה גם השתתפות ערה מצד האינטרנט. עם זאת, 1,000 איש ואישה במליאת סראייבו לא באמת יכולות/ים לייצג את העיר כולה, בה יש למעלה מ300,000 תושבים.  שלא לדבר על העובדה שהמליאות בדרך כלל מתיימרות לייצג לא רק עיר אחת, אלא קנטון שלם, בזמן שעבור א/נשים החיות/ים מחוץ למרכזי הקנטונים יקר מאוד להגיע למליאות, הן  מבחינה כספית והן מבחינת זמן.

כמובן שגם אם כולם/ן היו יכולות/ים להגיע, היה זה בלתי אפשרי לקיים אסיפה כללית בת עשרות אלפי א/נשים. אולם, צריך לזכור כי גם ל"דמוקרטיה" הייצוגית הבורגנית יש הרבה מאוד פגמים, וכי היא במקרה הטוב סוג מוגבל מאוד של דמוקרטיה. על כן, עדיין יש לשאוף ליצירת דמוקרטיה ישירה שהיא כמה שיותר רחבה והשתתפותית. המליאות המאוחדות ברמת העיר או הקנטון הן דרך נפלאה ולגיטימית להתחיל להתארגן במהלך המחאה, אך הן אינן יכולות להיות הפתרון הסופי והאולטימטיבי. אפילו עכשיו יש מליאות בערים קטנות יותר (כמו צאזין, פויניצה או דוניי ואקוף), שאינן מהוות את מרכז הקנטון, ועוסקות בנושאים מקומיים יותר (ולא בפוליטיקת הקנטון כולו), אך נראה שאין תיאום קפדני בין המליאות ברמה התחתונה לאלה ברמה העליונה יותר (מה שלא בהכרח מהווה הפתעה בשלב מוקדם זה של פיתוח המליאות).

ישנן מספר סוגיות על כף המאזניים כאן. אחת היא האם המליאות יוכלו לשמור על מספרן לאחר שהמחאה תתפוגג (מה שחייב להתרחש בשלב כזה או אחר) ולאחר שהילת החדשנות שבהן תתפוגג. זו נראית כבעיה המרכזית שפקדה את תנועת הסטודנטיות/ים הקרואטית, שעם הזמן, לאחר התפוגגות המחאה, המליאות הצטמצמו ואט אט חדלו מלתפקד, במקרה אחד המליאה חדלה לתפקד רק לאחר כמה שנים מאז המחאה, אבל עדיין (אם כי יש לציין, שלפחות בחלק מהאוניברסיטות בקרואטיה, המליאות עדיין קיימות בצורה כלשהי, כאשר הן תמיד יכולות להתאסף כשנראה שזה הכרחי). העתיד של המליאות בבוסניה והרצגובינה יהיה תלוי בחלקו בהצלחתן. ניצחונות מסוימים כבר הושגו: בטוזלה, הפוליטיקאים/ות, בתגובה לדרישה של מליאת טוזלה, כבר ויתרו על חלק מהפריבילגיות שלהן/ם (הם/ן ויתרו על השכר השנתי שהן/ם מקבלים/ות לאחר שהן/ם כבר מסיימות/ים את תפקידם/ן).

ובכל זאת, קשה לצפות לנוכחות המונית במליאות לנצח. לא/נשים יש את האינטרסים האישיים שלהן/ם, וכמובן שהם/ן צריכות/ים לעבוד לפרנסתם/ן (אם הן/ם ברי/ות מזל מספיק כדי לעבוד, שכן שיעור האבטלה בבוסניה והרצגובינה עומד על כ-45%). איננו באמת יכולות/ים לצפות שמישהו/י שעובד/ת 8 שעות (או יותר) ביום, ת/ישקיע לאחר מכן כמה שעות נוספות באסיפה הכללית (אם אנחנו רוצים/ות להשיג סוג מסוים של דמוקרטיה ישירה, אנחנו מחויבות/ים כמובן לחתור ליום עבודה קצר יותר). כמו כן, זה כמעט בלתי מציאותי לצפות שכולם/ן ירצו להחליט על כל דבר כל הזמן.

עם זאת, הרעיון של דמוקרטיה ישירה הוא לא שכולן/ם תצטרכנה/יצטרכו להחליט על כל דבר כל הזמן. הנקודה היא שהדמוקרטיה הישירה צריכה לספק לכולם/ן את האפשרות והאמצעים להחליט ישירות בנושאים מסוימים (אם זה מה שהם/ן רוצות/ים לעשות). כך, בתיאוריה, אנו בהחלט יכולים/ות להצביע באופן ישיר על כל דבר, אך בפועל נעשה זאת רק מתי שאנו רוצות/ים ומתי שישנה החלטה חשובה מאוד שיש לקבל.

ב"דמוקרטיה" הייצוגית הבורגנית, זה בדרך כלל בלתי אפשרי (כשיוצאים מן הכלל, כמו שוויץ, שמקיימת הרבה משאלי עם, הם נדירים), כי כמעט כל ההחלטות (למעט משאלי עם פה ושם) מתקבלות על ידי "הנציגות/ים הנבחרים/ות", שיכולות/ים למעשה לעשות מה שהם/ן רוצות/ים בתקופת כהונתם/ן כנבחרות/ים. במערכת דמוקרטית ישירה, ההבדל יהיה טמון בעובדה שהנציגים/ות שנבחרו לא תוכלנה/יוכלו לקבל כל כך הרבה החלטות על דעת עצמן/ם (למעט בענינים קטנים, טכנים ויומיומיים), אלא תפעלנה/יפעלו על בסיס ההחלטות שיתקבלו באסיפה, ותפקידם/ן יהיה רק לבצע אותן. "נציגות/ים" אלה/ו תהיינה/יהיו דומים/ות יותר לסוג של מוציאות/ים לפועל, שיהיה ניתן לבטל את תפקידם/ן בכל עת (שוב, באמצעות אסיפות כלליות, משאלי עם, או באמצעים דמוקרטים ישירים אחרים) אם א/נשים לא תהיינה/יהיו מרוצים/ות מעבודתן/ם. כמות ההחלטות שתשארנה בפועל בידי "המוציאות/ים לפועל" (אם נהיה מרוצות/ים מהם/ן) וכמות ההחלטות שיילקחו ישירות על ידי כולן/ם – ברמה המקומית, העירונית, האזורית או הארצית – יהיה עניין של הבחירה שלנו, הנסיבות הקונקרטיות והצרכים הפוליטיים.

האם יש למסד את המליאות?

ברור מהיכן מגיעה הלגיטימציה הפוליטית של האסיפות הכלליות (המליאות). זו פשוט חבורה של א/נשים שהתקבצה לה יחדיו, באסיפות פתוחות לחלוטין שבהן כולן/ם יכולים/ות לדבר ולהצביע בתנאים זהים כדי להחליט על עניינים הקשורים בכלכלתן/ם. לפיכך, המליאות אינן מבקשות את הלגיטימיות שלהן מאף אחד – הן לוקחות אותה. כרגע, למליאות בבוסניה והרצגובינה, אין שום כוח משפטי רשמי, אך השפעתן נובעת בעיקר מהפחד של הממשלה שהתעלמות מוחלטת מדרישותיהן של המליאות עשוי להוביל שוב לסוג של מחאה אלימה, שהותירה אחריה בנייני ממשלה שרופים בכל רחבי הארץ.

עם זאת, השאלה הגדולה היא האם המליאות יכולות להתגבר על מה שהן עכשיו – גופים ארגוניים של המחאה – ולהפוך לגופים קבועים של קבלת החלטות פוליטיות. האם המליאות יוכלו להמשיך גם לאחר שהמחאה תיפסק? שאלה נוספת היא האם התפקוד העתידי הפוטנציאלי שלהן יהיה בלתי פורמלי (כפי שהוא כעת), כסוג של גוף פוליטי מקביל ובלתי רשמי המנסה לבטא את האינטרסים של ה99%, או שמא המליאות יהפכו לסוג מסוים של גופים פוליטיים רשמיים וחוקיים (מה שנראה כמופרך כרגע). רבות/ים בבוסניה והרצגובינה מתלהבים/ות מהמליאות ולוקחות/ים חלק בהן על בסיס יומי. עם זאת, נראה כי אין כל דרישה שהמליאות יוכרו באופן רשמי על ידי החוק ושיוענקו להן סמכויות ממשיות (שלא לדבר על היעדר קריאות לארגון מליאות במקומות העבודה).

למרות שזה בהחלט אפשרי לדרוש באופן מיידי וכללי את כינונה של הדמוקרטיה הישירה בבוסניה והרצגובינה (מבלי לספק פרטים על הצורה בה היא תתפקד), יהא זה טוב אם המליאות בבוסניה והרצגובינה יתפתחו יותר ברמה המקומית (מתחת לרמה של מליאות הערים/קנטונים הקיימות) וברמה הארצית (מעל לרמה של מליאות הערים/קנטונים הקיימות). אין צורך להאיץ בתהליכים בטרם עת, בזמן שהמליאות הן עדיין בגדר חידוש פוליטי, אבל אולי צריך כבר להתחיל לחשוב על ניסיון לארגן מליאות מקומיות (ברמה של קהילות מקומיות, עיריות, מחוזות וכן הלאה), ולתאם אותן עם מליאות הערים/קנטונים, וכך להחליף את מליאות הערים/קנטונים המאוחדות הקיימות כיום, שהינן פחות יציגות.

כמובן שיכול להיות שיהיה קושי בהיתכנות המליאות הקטנות הללו – זה אפשרי מאוד שלא יהיה מספיק עניין להשתתף במליאות קטנות ומקומיות יותר, כך שנראה שאין צורך לנסות לארגן מליאות שכאלה עד אשר צורך אמיתי לקיומן יגיע באופן אורגני מלמטה. הצעד הבא יהיה אז לנסות ולתאם או אפילו ליצור פדרציה של מליאות ברמת הארץ כולה, במידת האפשר. כפי שכבר הוזכר, כיום מתקיימים מאמצים בבוסניה והרצגובינה כדי לנסות ולתאם את כל המליאות שכבר קיימות בערים/קנטונים המאוחדים, וזו בהחלט התחלה טובה.

זה די ברור שלא ניתן לעשות דבר כזה בלילה אחד, ושבכל מקרה יהיה זה די מסובך. "דמוקרטיית המליאה" מהרמה המקומית עד לרמה העליונה ביותר תהיה בהחלט מורכבת למדי, כשם שמערכת הדמוקרטיה הייצוגית הקיימת היא גם מאוד מורכבת. המערכת עשויה לעבוד במספר דרכים שונות ובשילוב עם סוגים אחרים של דמוקרטיה ישירה, כמו משאלי עם ברמות שונות – מהרשויות המקומיות לארץ כולה. זה גם די ברור שאנו צריכים לצפות להרבה ניסויים שמטרתם להבין את האופן היעיל ביותר בו תהליך קבלת החלטות מסוג זה יוכל לעבוד.

אם אנו רוצות/ים שהמליאות בבוסניה והרצגובינה ישרדו, נראה כי ניסויים שכאלה הם הכרחיים. דרך להתחיל יכולה, למשל, להיות בניסיון לארגן כמה שיותר מליאות מקומיות, ככל האפשר, כדי לנסות לארגן דיונים מקומיים במספר נושאים חשובים, ולאחר מכן לנסות ולהגיע למסקנה ו/או דרישה משותפת ברמה הארצית. סוג כזה של מערכת יהיה באופן בלתי נמנע רחוק מלהיות מושלם, לפחות בהתחלה, אך בכל זאת יהיה זה הרבה יותר דמוקרטי מכל סוג של תהליכי קבלות החלטות הקיימים כיום במסגרותיה של הדמוקרטיה הבורגנית הייצוגית (או הפרלמנטריזם הקפיטליסטי, כפי שאלן באדיו קורא לזה).

בכל מקרה, אנחנו יכולות/ים רק לקוות שאיזשהי דרישה למיסוד המליאות (או הדמוקרטיה הישירה באופן כללי) תיכלל בדרישות העתידיות של התנועה. כמובן שיש להימנע מלהיות נאיבי/ת או אופטימי/ת מדי, אך באותה מידה יש להימנע מפסימיות מיותרת גם כן. למשל, אחד/ת מהמפגינות/ים הבולטים/ות מטוזלה אמר/ה באחד הראיונות כי היא/הוא לא מאמין/ה שהמליאות יכולות לתפקד ברמה הארצית, אך שזה עשוי להיות אפשרי בעתיד, כשתהיה טכנולוגיה ש"תאפשר לכולנו לקחת במידה שווה חלק בתהליך קבלת ההחלטות גם ברמה הארצית". עם זאת, הטכנולוגיה הזו כבר קיימת: היא נקראת האינטרנט, והיא כבר הוכיחה את חשיבותה בארגון המחאה והמליאות עד כה.

למרות שזה ברור שהאינטרנט לא יכול לתת אפשרות לכל הארץ להיות חלק מאסיפה כללית ענקית אחת (זה יהיה מגוחך בכל מקרה), הוא יכול לעזור הרבה בתיאום בין מליאות נפרדות ברמות הנמוכות יותר. עם הטכנולוגיה שיש לנו כיום, אין שום צורך לשלוח את החלטות המליאות המקומיות באמצעות דואר או שליחות/ים,  כפי שהיה ברוסיה ב-1917 או קטלוניה ב-1936. האינטרנט יכול גם לעזור לנו בקבלת החלטות דרך משאל עם. אם כבר יש מקרים של הצבעה אלקטרונית במסגרת הדמוקרטיה הבורגנית הייצוגית, ואם כיום אנו יכולים/ית להעביר כספים מחשבון בנק אחד למשנהו די בבטחה באמצעות האינטרנט, למה שיהיה זה בלתי אפשרי להצביע על משאלי עם אלקטרוניים, ולתאם באופן דמוקרטי את הדרישות וההחלטות של אסיפות כלליות שונות דרך האינטרנט? למותר לציין, כי עלינו להימנע מפטישיזם טכנולוגי מיותר, אך זה מגוחך לפעול כאילו אנחנו עדיין ב-1871. אם ברצונם של כוחות אנטי-מערכתיים לנצח, עליהם/ן להיות מודרניות/ים יותר מהכוחות שכנגדם.

הטכנולוגיה כבר כאן, הבעיה היא בעיקר בשימושה על מנת להפוך את החברה שלנו לדמוקרטית יותר. כמובן שאחת הבעיות הגדולות ביותר תהיה איך להתמודד עם מי שמרוויחות/ים מהמצב הנוכחי, כלומר עם האוליגרכיה הפוליטית והקפיטליסטית. דמוקרטיה ישירה בהחלט תצא ישירות נגד האינטרסים החומריים והאישיים שלהם/ן, ואין שום ספק שההתנגדות שלהן/ם לכך תהיה גדולה (כפי שהיא כבר היום גדולה).

דמוקרטיה ישירה וקפיטליזם

ברור גם שדמוקרטיה ישירה איננה מטרה בפני עצמה. מאבק לחברה דמוקרטית יותר קשור בהכרח גם במאבק על צדק חברתי ושיוויון, כלומר, במאבק נגד הקפיטליזם. קיומה של שיטה דמוקרטית ישירה לבדה, כשהעושר, המשאבים והתקשורת עדיין בידי המעמד הקפיטליסטי וכשההגמוניה הליברלית שלהן/ם עדיין קיימת ללא פגע, לא הייתה משנה הרבה ולא הייתה אפשרית בכל מקרה. כפי שה"דמוקרטיה" שיש לנו כרגע היא מסולפת ומעוותת לצרכי התחזוקה של הסטטוס קוו, דמוקרטיה ישירה יכולה להיות מעוותת גם כן. אנו יכולים/ות לראות הצצה לכך במקרים שהתרחשו בשוויץ או בקליפורניה, מקומות בהם יש משאלי עם באופן די תכוף, אך האינטרסים של ההון עדיין מוגנים היטב, דרך בעלותן/ם על הזרם המרכזי של התקשורת, דרך משאביהם/ן העצומים שמשמשים אותן/ם ליצירת קמפיינים ציבוריים מסולפים, וכן הלאה. כך, הקולות ה"בלתי צפויים" והבלתי מתקדמים בקליפורניה החליטו להצביע נגד תיוג מוצרים מהונדסים גנטיים ב-2012 (בעזרת קמפיין נגד התיוג שיצרה חברת מונסנטו, ושהשקיעה בו כ-45 מיליון דולר), או ההצבעה נגד מגבלות השכר במשאל עם בשוויץ ב-2013 (שגם כן נגרמה בזכות קמפיין ציבורי אכזרי של ה1%).

קפיטליזם, שהוא בהגדרתו שחיתות חוקית, אינו מתיישב עם דמוקרטיה אמיתית. אחזקתה של חברה (שכביכול) אינה קפיטליסטית, כמו ניסיונות הסוציאליזם של המאה ה-20, מראה בבירור, שזה כמעט בלתי אפשרי למנוע ריכוז של כוח ללא סוג כלשהו של דמוקרטיה ישירה – בדיוק כפי שזה בלתי אפשרי לקיים חברה לא-קפיטליסטית במדינה אחת בלבד. לפיכך, מאבק למען דמוקרטיה ישירה צריך להיות מחובר בהכרח עם אנטי-קפיטליזם, ואסיפות כלליות לא צריכות להתקיים רק בעיריות, ערים וארצות – אלא בחברות ובמפעלים גם כן.

כמובן שהבעיה בבוסניה והרצגובינה היא שהמרד שם הוא כמעט ולא אנטי-קפיטליסטי בגלוי. יש שם אמנם הרבה סנטימנטים אנטי-קפיטליסטיים אורגניים ולא מודעים (למשל כשמדברות/ים על בעיית ההפרטות), אך זה עדיין רחוק מאוד מלהיות תנועה אנטי-קפיטליסטית גלויה ומודעת. ובכל זאת, אין זה אומר שהלחימה למען דמוקרטיה ישירה בבוסניה והרצגובינה היא בזבוז זמן, שכן פרקטיקות דמוקרטיות ישירות הן במהותן גם חלק ממאבק אנטי-קפיטליסטי רחב יותר.

מיותר לציין, שאי אפשר לחזות את העתיד. רק לפני שבועיים היה זה בלתי אפשרי לדמיין שאסיפות כלליות יצוצו בכל רחבי בוסניה והרצגובינה. נכון לעכשיו, זה לחלוטין לא מציאותי לצפות לכל סוג של התפתחות מהירה של תשתית פוליטית יציבה המבוססת על אסיפות כלליות; איזה סוג של דמוקרטיית מליאה (לפחות בלתי פורמלית) בבוסניה והרצגובינה. אך אין צורך להאיץ דברים. העמקת התהליך הדמוקרטי יכולה להתפתח בעיצומו של המאבק לצדק חברתי וכלכלי, בדיוק כפי שההתעקשות על פיתוחן של המליאות לא דורשת התעלמות מצורות אחרות של התארגנות (כמו איגודים מיליטנטיים, יוזמות אנטי-מערכתיות שונות -פורמליות ובלתי פורמליות, או אפילו מפלגות פוליטיות אנטי-קפיטליסטיות).

בכל מקרה, אפילו אם כל זה היה נעצר כעת בבוסניה והרצגובינה, הרבה כבר הושג. צריך לזכור ששינוי פוליטי וחברתי גדול לא יכול להתרחש ביום אחד, וכי תמורות פרוגרסיביות אמיתיות הן תמיד קשות ובעייתיות, עם המון טעויות, מעידות וכישלונות. מהפכה לא יכולה להתרחש ביום אחד, אלא היא בראש ובראשונה תהליך ארוך. זה משהו שהרבה מפגינים בבוסניה והרצגובינה עדיין צריכים להבין. בכל מקרה, השמאל הבינלאומי צריך/ה להסב את מבטה/ו אל עבר בוסניה והרצגובינה. יש דברים גדולים המתרחשים שם. דברים החשובים לא רק לאזרחי המדינה והאזור הזה, אלא גם לעולם – כהשראה טובה ולקח טוב על איך עלינו להיאבק למען עולם טוב יותר.

*מאטה קאפוביץ' הוא מרצה בכיר באוניברסיטת זאגרב שבקרואטיה, ופעיל שמאל.

מהפכה חברתית וארגון מהפכני: האלטרנטיבה הפוראיסטית (FORAist).

logo 110.cdrמאת ואדים גרייבסקי מKRAS-IWA – על השיטה הפוראיסטית של התארגנות מהפכנית.
תרגמה מאנגלית: א. גלבר
————-

הארגון אינו מטרה בפני עצמו, אלא רק אמצעי  להשגה מוצלחת של מטרות שנקבעו מראש –  אמיתה אנרכיסטית ישנה.

אנחנו קומוניסטים. אבל לא בצורה הוולגרית והמעוותת שצצה לנגד עינינו תמיד מדפי העיתונות, ערוצי הטלוויזיה והרדיו  ("המשטר הקומוניסטי", "המדינה הקומוניסטית", "המפלגה הקומוניסטית" ועוד). הקומוניזם האמיתי הוא אנרכיסטי, חסר מדינה, נטול סמכות, חופשי וחירותני. רק לפני כמאה שנה בסך הכול, כשהתייחסו לקומוניסטים, היית יכול להיות בטוח בסבירות של כמעט 100% שהכוונה הייתה לאנרכיסטים. רק בשנת 1917 הבולשביקים חטפו את המושג, עיוותו את משמעותו והפכו אותו לבדיחה הגדולה של העולם כולו. אנחנו קומוניסטים במובן הישן הזה, שעדיין לא נגנב: במובן של הקומונה וההתאגדות החופשית. כשאנשים בעלי עניין מחליטים יחדיו ובצורה משותפת (במסגרת של אסיפות כלליות) בכל הנוגע לדרך בה הם חיים ולפעילות שיש לבצע כדי לקיים את הסיוע ההדדי. וזאת בשעה שהם משתמשים בטובין של כדור הארץ במשותף – כפי שהאנשים נהנים מזיו השמש המאירה לכול, כפי שהציג זאת סילבן מרשל, משורר אנרכיסטי בן המאה ה-18.

אסיפות כללית

אנחנו קומוניסטים לא רק בראיית חזוננו, שלמען קיומו העתידי אנו נאבקים. אנחנו קומוניסטים גם בדרך המאבק שלנו.

אנחנו משוכנעים שרק אסיפות כלליות של האנשים העובדים בתעשיות ובשירותים, רק האסיפות הכלליות של תושבי השכונות, אזורים ומקומות שונים, יכולות להחליט איך ומתי לפתוח בשביתה או מרד, כיצד לארגן הפגנות ופגישות המוניות, כיצד להתנגד לדיכוי ולכוחות ה(אי-)סדר הקיימים. להחליט בעצמן, ללא העמדת פנים של הנציגים ה"נבחרים" או "מיופי הכוח", בדמות מפלגות, ביורוקרטים של איגודים מקצועיים, חברי פרלמנט או מועצות, שופטים ודומיהם… אסיפות כלליות ריבוניות שכאלה אינן הכרחיות רק לשם הצלחה במאבקינו היום, אלא הן גם משמשות כאב-טיפוס, בסיס ואבן פינה לעולם המשוחרר של מחר.

"אבל אם אתם כאנרכיסטים נלחמים למען אסיפות כלליות, ורואים בהן את הבסיס לחברה חופשית, מדוע אתם רואים צורך להקים ארגון עובדים אנרכיסטי?" – עלול לשאול אותנו כל קורא. למה זה נחוץ כאשר קיימות אסיפות כלליות?

 הבה נתחיל בעובדה שאסיפות כלליות שכאלה הן נדירות מאוד ברוסיה המודרנית. המאבק כאן מונהג ומובל כמעט רק על ידי המפלגות, הפוליטיקאים והביורוקרטים של האיגודים המקצועיים. ועדת האיגוד המקצועי מחליטה מתי ולמה יש לשבות, והאסיפה נפגשת רק כדי לאשר את ההחלטות שכבר נפלו. המחשבה הרווחת היא שההמונים "הנבערים" אינם מסוגלים לשום דבר מעבר לזה. ה"מסורת" הרעה הזו חייבת להישבר בכל מחיר! לכן זה חיוני לאחד אנשים במטרה להגן על עיקרון הריבונות של האסיפות הכלליות.

אבל גם האסיפות הכלליות אינן מספיקות היום. בצרפת, שלא כמו ברוסיה, המסורת של האסיפות הכלליות קיימת. הן מתכנסות כמעט תמיד ברגע ששביתה רצינית פורצת. אבל מהר מאוד הן נופלות מול כוחם של הנציגים של כל סקציה או איגוד עובדים אופוזיציוני. אחרי זה, כל ההחלטות האמיתיות לגבי התהליך והארגון של המאבק נלקחות על ידי "המנהיג", ולא על ידי אסיפות העובדים. הם, "המנהיגים", נואמים, מקיימים התייעצויות, מנהלים משאים ומתנים עם הבוסים והרשויות, מקימים איגודים ומתמקחים מאחורי גבו של העובד… והאנשים ה"רגילים" נרמסים שוב תחת הקפיטליזם. והפעם, הם מוותרים על הריבונות שלהם ונותנים ל"מנהיגים" לחשוב ולהחליט בשבילם.

מדוע דברים כאלו מתרחשים?

האמת היא שהאסיפות הכלליות הן רק כלי לקבלת החלטות.

הכלי הטוב מכולם, כמובן, אך למרות זאת הוא איננו מטרה בפני עצמו.

זה נכון שאפשרי לקבל החלטות שונות לחלוטין באסיפה, כולל החלטות מיזנתרופיות, כולל החלטות על סירובם של המשתתפים ליטול אחריות, ובמקום זאת למסור אותה למספר "נציגים", מנהיגים או דיקטאטורים. לא רק הצורה, אלא גם התוכן וההרמוניה ביניהם (העובדים) הם חשובים.

ותוכנן של ההחלטות באסיפות נקבע על ידי האנשים המשתתפים בהן – על ידי הרצונות שלהם, הצרכים שלהם, אמונותיהם ותפיסותיהם. הכול תלוי בהם.

כמובן, אדם הוא יצור חברתי (ואם תרצו, זהו הייחוד הביולוגי שלו).

כמובן, התנהגותו נקבעת במובנים רבים על ידי שבטיות עמוקה וקדמונית של עזרה הדדית וסולידאריות.
אך הבה לא נתעלם מהמציאות של החברה בה אנו חיים. אלפי שנים של סמכות, שליטה ורכוש השחיתו את אישיותו של האדם באופן ניכר. הקפיטליזם והתחרותיות שלו, האגואיזם הברוטאלי, המרדפים אחרי רווח פרטי, קונפורמיות וצרכנות משחיתה הצליחו בכך במיוחד.

אנשים רבים מוכנים כעת להחליף חופש בנוחות ולהסתפק בפירורים שהורווחו במאמצים מינימאליים ובמיעוט מאבקים ככל הניתן.

אנחנו חיים בחברה חולה ובעולם אבסורדי.

אבל אנשים חולים תמיד נגועים בצורה שונה.

האִישִׁיּוּיוֹת המודרניות מושחתות ומנוונות במידה שונה. אנחנו לא מדברים עדיין על שליטים, עשירים, מנהלים ובנקאים: זה ברור שהארנק שנמצא בכיס ימינם מחליף לעתים קרובות את הלב שנמצא בשמאלם. אך גם בקרב הפועלים ישנם אנשים ונשים שאינם חושבים על שום קרע עם הקפיטליזם והסמכות, ושאינם מעוניינים להשתלט על נטל ניהול החיים שלהם עצמם.

אז אם אנחנו רוצים שהאסיפות יישארו גופי קבלת ההחלטות העצמאיים, ושאנשים מהשורה יהיו האדונים של מאבקם וגורלם – חובה על התומכים בכך להתאחד ולהגן היטב על זכות זו.

לשם כך הארגון המהפכני הוא הכרחי: הוא חייב לאחד בתוכו אנשים שרוצים ויכולים במודע להיאבק למען ניצחון החופש, הסולידאריות והחלשת הסמכות; כדי שאנשים יוכלו להסכים במשותף על איך הם יחיו; למען חברה המבוססת על ההגשמה העצמית של האישיות ועל תיאום המאמצים האנושיים במסגרת האסיפות הכלליות; למען היכולת השווה של כולם להשתמש בטובין של העולם – עבור הקומוניזם האנרכיסטי. אף אם רק מעטים יצטרפו היום לארגון הזה, אנו סמוכים ובטוחים שבמוקדם או במאוחר רעיונותינו הברורים כשמש ישכנעו את הרוב המכריע של המין האנושי וישנו את העולם כולו.

לא מפלגה פוליטית ולא קבוצה אידיאולוגית…

האם זה אומר שאנחנו, חסידי הקומוניזם החופשי, צריכים לבנות מפלגה פוליטית ולהיאבק למען כוח פוליטי?

המילה "מפלגה" באה משורש שאיננו תומכים בו: מהמילה "פֶּלֶג", פלג של אנשים הפועל בשם ובשביל שאר האנשים.

המפלגה נוצרה על ידי אנשים ונשים שמתיימרים/ות לקחת את תפקיד המנהיגים ו"הנציגים", ורוצים כי אנשים מהשורה יפקידו בידם את מילוי התפקיד של ניהול מאבקיהם וחייהם.

חברי המפלגות פועלים תמיד "מלמעלה", אפילו כאשר הם עובדים "למטה", בסביבת העם.

הם מבטיחים לאנשים והנשים "הקטנים": "הפקידו בידינו את הסמכות לייצג את האינטרסים שלכם ואז אנחנו…"

והאדם העני (כמו דנאה המהופנטת בתעתוע גשם הזהב של זאוס) הולך בהכנעה או אף באקסטזה לתת את קולו, זמנו, כוחו, ידיו, מוחו… כלומר, לוותר על עצמו, ו"להצטרף למועדון".

אין זה משנה באיזו מפלגה מדובר: מפלגה פרלמנטארית או מפלגת "אוואנגרד".

במקרה הראשון, מנהיגיה מתיימרים לייצג  את האינטרסים של קבוצות שונות בחברה הקיימת, מבטיחים הכול לכל האנשים, אך בסופו של דבר מספקים את בעלי הממון והשררה.

במקרה השני, המנהיגים מכריזים על עצמם כפלג "המתקדם" של העם, סוג של אליטה טבעית שפשוט לא מובנת ולא מוערכת על ידי השליטים הנוכחיים.

אך משימותיהן של המפלגות הן זהות תמיד ובכל מקום: לצבור כוח, לכונן ממשלה ולאנוס את החברה מלמעלה.

לא, איננו מעוניינים לבנות מפלגה!

אך גם איננו רוצים להישאר קבוצה אידיאולוגית ותעמולתית, הגם שאנו נאלצים לפעמים לנקוט בכך תחילה.

התיאוריה מתה בלא הפרקטיקה; מאמצי המוח במגדל השן הם חסרי שיניים ללא חיים אמיתיים מחוצה לו. הרעיונות מניעים את העולם רק כשהם הופכים לכוח חברתי.

איננו מעוניינים להגביל את עצמנו להפצה פשוטה של רעיונותינו. זה מעט מאוד בשבילנו להיות "בתוך ההמון" ולדבר עם אנשים ונשים כמונו. אין זה מספיק עבורנו לבקר בפגישות ההמונים, באסיפות השובתים וביוזמות דיירים, ולעשות תעמולה למען ריבונות האסיפות הכלליות ולמען פעולה ישירה.

אנחנו מוצאים שהכרח כי תנועה חברתית חזקה תעמוד באופן מודע על הקרקע הרעיונית שלנו ותיאבק למען החופש.

לא, איננו רוצים להיות קבוצה אידיאולוגית שמנתחת ומסנתזת את האירועים ושמגבהיה ה"מדעיים" וה"תרבותיים" מדריכה את "אחיהם ואחיותיהם המובילים והמבינות ממעמד הפועלים" (עם יהירות מוסווית פחות או יותר).

אנו שואפים להיות תנועה חברתית שתהרוס את הסדר החברתי הקיים ותיצור במקומו אחד חדש.

המאבק נגד העולם הקיים, הכולל ניצול, שליטה, סמכות וחוסר צדק, מתחיל בהתנגדות נגד כל פלישה לחיינו ולחירותנו.

עם השביתות בדרישה להעלאת שכר והפחתה של זמן העבודה (דהיינו הגבלת זמן הניצול שלנו והרחבת הזמן החופשי שלנו להתפתחות אישית). עם המחאות כנגד בניית בתי עשירים עבור אנשים בעלי ממון וכנגד התכנון מחדש של העיר המסחרית בגושי המגורים שלנו. בעמידה כנגד בנייה או מיקום של מבנים תעשייתיים ומבנים לייצור אנרגיה שפוגעים בבריאות האנושית ובטבע.

במילים אחרות, בפעולות הצנועות נגד הניצול שאנו עוברים, כדי להגן על הזכויות והאינטרסים שלנו במערכת החברתית הקיימת, כאשר לעת עתה אין אנו יכולים לבטל אותה.

זה נוגע קודם כל לעולם העבודה. אנחנו נתונים לניצול ודיכוי בכל מקום:

בעבודה ובמשפחה, היכן שאנחנו חיים והיכן שאנחנו לומדים… אבל הסְּפֵרָה העיקרית שבה זכויותינו מושמטות מאיתנו נמצאת היכן שמונח בסיס העבדות היומית: מקום העבודה.

הוא הונח על ידי הקפיטליזם במרכזו של המכניזם המפלצתי וחובק-כול של השפלתנו ושיעבודנו.

במכירת עבודתנו, ידינו ומוחותינו, אנו מבזבזים את רוב חיינו במקום העבודה, ומבזבזים את שאר הזמן כדי להתאושש מעט, להירגע, לישון מספיק וכדי להביא את עצמנו לסדר יחסי.

בדיוק שם, אנחנו מצומצמים לתפקיד של מכונה חיה בסביבה של מכונות אחרות, פלסטיות או מתכתיות, בדיוק שם אנו יוצרים את רוב העושר הנחוץ לחיים – ואנחנו תלויים שם לחלוטין בכל גחמה של האדונים שלנו (בוסים או ראשים) המנכסים לעצמם את התוצרת המופקת על ידינו…

זו הסיבה, אפוא, מדוע אנו שואפים לשים את תחום העבודה שלנו (התאגיד או השירות שבו אנחנו עובדים, בית הספר או האוניברסיטה שבהם אנחנו לומדים) במרכז ההתקוממות שלנו נגד המדכאים אותנו: ההון והמדינה.

… לא איגוד מקצועי רגיל…

אך במקרה כזה, עליך להצטרף לאיגוד עובדים או (אם הם לא אוהבים אותך מסיבה כלשהי!) ליצור איגודים חדשים, יאמר הקורא. אבל אנחנו חייבים לומר פעם נוספת: לא!

האיגודים המקצועיים צמחו במאה התשע-עשרה (ברוסיה, במאה העשרים), כשהם מחליפים לרוב את ארגוני היצרנים שמוססו והוכשלו על ידי הקפיטליזם: הגילדות. הגילדות נוצרו על ידי עובדים יצרנים שאיחדו את עצמם בארגונים מקצועיים, העובדים לסייע הדדית האחד לשני בחיים ובעבודה, לארגן את תרבות העבודה ולסעוד את אנשי הארגון, בהווה או בעבר, החולים והמבוגרים.

איגודים רבים פעלו כאשר קבוצות התקוממו ונאבקו למען העלאת שכר וקיצור משך יום העבודה. הם פעלו תכופות על-פי שיטות מהפכניות, ארגנו שביתות כלליות ומיליטנטיות. הם הפכו לליבה של תרבות עובדים שנאבקה בציביליזציה הקפיטליסטית. הם הכריזו על מטרותיה של המהפכה החברתית בגלוי.

אבל לאיגודים מקצועיים אלה (אפילו המהפכניים ביותר שבהם) הייתה נקודת תורפה:

האיגודים המקצועיים נבנו בהתאם לצרכי האוכלוסייה העובדת בחברה הקיימת. ראשית-כול, לפי צרכים חומריים וכלכליים.

לאור עוניים של האנשים במאה התשע-עשרה ובתחילת המאה העשרים, היה נראה כי הקפיטליזם אינו יכול לספק את הצרכים הבסיסיים שלהם, וכי אפשרי לסחוט ממנו ויתורים צעד אחר צעד, לדחוק אותו בסופו של דבר לפינה, ולחסלו. אבל העובדים הפסידו בקרב.

נהיה ברור שהמערכת הקפיטליסטית התעשייתית יכולה לארגן את ייצורו של ההמון חסר הפנים עבור המוני צרכנים חסרי פנים. כמובן, הסחורה התעשייתית הייתה באיכות ירודה לעומת יצירות המופת שנוצרו בידי האמנים בימי הביניים, אבל זה היה זמין בשביל כל עני "ממוצע".

יתר-על-כן, התברר שהבורגנות והמדינה יכולות די בקלות לקבל דרישות שכר רבות של עובדים ולרצות אותם… על חשבון עובדים אחרים. הן יכולות להעלות את שכר העובדים של כל תאגיד שובת, אך בד בבד הן יכולות להעלות את מחירי הייצור והסחורות.
או שהן יכולות להפחית את זמן העבודה, אבל בו-זמנית לעשות אותה יותר אינטנסיבית ולגרום לעובדים להשקיע יותר אנרגיה וכוח בזמן קצר יותר.

הדבר נהיה ברור:

ההרס של המערכת הקיימת והבלתי-צודקת אינו נובע בהכרח רק מצרכים חומריים וכלכליים. גם העבד יכול להעדיף לחיות בביטחון תזונתי ובנוחות עם אדון "טוב" ובלא כל אחריות, מאשר להוביל אורח חיים של אדם חופשי הנתון לסיכונים רבים.

כאשר הם מעדיפים להישאר בשולי מסגרת הסדר הקיים ולא להיאבק באופן ישיר למען חברה חדשה, איגודי העובדים היו פתוחים עבור אנשים בעלי כוונות ומטרות שונות מאוד.

בכללם גם אלו שלא היו נחושים להיפרד מהקפיטליזם ומהמדינה, ושרק חיפשו אחר מנהלים "הוגנים" יותר בשביל עצמם – בדמותם של מנהיגי מפלגות סוציאליסטיות, ולאחר מכן "קומוניסטיות".

בהפקדת המאבק למען האינטרסים שלהם בידי החמדנים מחפשי הכוח הללו, חברי איגודי העובדים הגבילו את עצמם, בצורה וולונטרית, להגנה על דרישותיהם החומריות והמיידיות ועל תנאים טובים לעבדות שלהם עצמם.

ואז נוצרה דואליות: המפלגות הפוליטיות מנהלות מאבק פוליטי, ואילו איגודי העובדים מנהלים מאבק כלכלי.

נוסף-על-כך, איגודי העובדים בנו את עצמם מחדש בהדרגתיות לפי אותה תכנית של "ייצוג" אינטרסים. בתוך הארגונים הללו, הביורוקרטיה צמחה, פרחה והתחזקה וחברים מהשורה נהפכו יותר ויותר לנִצָּבִים פשוטים – שמשלמים ומוציאים לפועל את ההחלטות שהתקבלו.

לבסוף, האיגודים המקצועיים הפכו למפלצות הביורוקרטיות הגדולות האלה, שעם קיומן כל אחד מסתדר וסומך רק על עצמו, ושקיומן פירושו רק דבר אחד: הריסה, חורבן.

איננו מעוניינים לארגן איגוד עובדים רגיל ונטול-אידיאולוגיה ש"פתוח עבור כל העובדים" מפני שאיננו מעוניינים להסתפק בשיפור קט של העבדות שלנו, איננו מעוניינים לקרוע את השרשרת החיה של מאבקינו עם מערכת רבת-עוצמה שתפריד ותחלק אותה לנושאים כלכליים, פוליטיים, מוסריים, אידיאולוגיים, תרבותיים… לא, אנו שואפים לא רק לחיים טובים יותר, אלא גם לדרך אחרת. אנו רוצים להיות חופשיים!

…אבל איגוד עובדים אנרכיסטי…

הארגון המהפכני שייווצר על ידינו לא יהיה מפלגה ולא איגוד מקצועי רגיל.

בבסיסו, זהו איגוד עובדים (סינדיקאט) מפני שהוא מאחד אנשים עובדים שמתנגדים לניצול ולדיכוי היומיומיים, ולכן נאבק למען קיצור זמן העבודה ולמען שיפור התנאים החומריים והמוראליים שלהם.

אבל השיפור הזה אינו מטרה בפני עצמו, אלא רק אמצעי לגרום להתעוררות הסולידאריות והעזרה ההדדית הרדומות אצל כולנו, על מנת לעורר השראה להתקוממות מהפכנית נגד הסמכות והרכוש, נגד חוסר השוויון והדיכוי. רק אם נגן על זכויותינו ועל האינטרסים שלנו זה לצד זה, נוכל אנו העובדים להתגבר על האגואיזם, לשקם את כבוד האדם, ולהתעורר משינה עמוקה בת מאה שנים.

 להיעשות מודע לכך שבשביל השחרור העצמי שלנו עלינו לחסל את כל מערכות הייצור וניהול החיים הקיימות, ולהחליף אותן בחדשות: קומוניזם חופשי, נטול-מדינה, אנרכיסטי.

ולכן, ארגוני העובדים המתקוממים שלנו (מקצועיים ובין-מקצועיים) הם בו-זמנית גם ארגונים אידיאולוגיים. הם אינם נוצרים על קרקע האינטרסים הכלכליים המיידיים, אף-על-פי שהם נאבקים גם כן למענם, וגם על חזון של עולם חדש. אנחנו בעד ארגון עובדים אנרכיסטי מודע. שיהיה חופשי מביורוקרטיה, פוליטיקאים וקרייריזם; שכל ההחלטות בו יתקבלו על ידי האסיפות הכלליות או (ברמה גבוהה מהרמה המקומית) על ידי נציגים של מספר אסיפות כאלה. יתר-על-כן, הנציגים הללו אינם "נציגים", אלא רק "קולות" של אנשים שנתנו להם מנדט מוגבל עם הוראות מדויקות.

מה פדרציה כזו של אנשים עובדים צריכה לעשות?

האיגודים שיצרו אותה צריכים לעשות עבודה תעמולתית ותרבותית באופן אידיאלי, להפיץ ברבים את השאיפות והעקרונות של האנרכיזם הקומוניסטי במילה ובמעשה. הם חייבים להכין, לארגן ולהוביל שביתות ופעולות התקוממות אחרות נגד העוולות של המדינה וההון. ובאותו זמן, חברי האיגודים צריכים לפעול בצורה אנרכיסטית באסיפות הכלליות הגדולות של אחת או מספר תעשיות או שירותים, באסיפות וביוזמות של דיירים ועוד, בציפייה שהאסיפות האלה הן שיחליטו בשאלות עקרוניות של מאבק וחיים,  ובעמידה שלהן כנגד ההשפעה והכוח של המפלגות הפוליטיות, איגודי העובדים והמנהיגים.

במילים אחרות, האנשים חייבים לקיים ולהגן על הפעולות הישירות והקומוניזם החירותני.

המטרה שלנו היא שהמוני האנשים העובדים ימירו עצמם לעמדות אנרכו-קומוניסטיות מודעות, שיתחילו לחשוב ולפעול כאנרכו-קומוניסטים, ללא קשר לשאלת חברותם או אי חברותם באיגודינו. ואז, הניצנים הכה נדירים ולא יציבים של ההתנגדות שתיווצר על ידם (על ידי האסיפות הכלליות ונציגיהן) יוכלו להפוך בעתיד למבנים יציבים ורגילים של הארגון העצמי והניהול העצמי בבסיס הקומוניזם החירותני.

ואז, בערב אחד גדול, אנו כולנו, מנוצלים ומדוכאים, אבל מעוררי השראה מהכוחות הרעיוניים של האנרכיזם הקומוניסטי, נמשיך בדרכנו הנחושה והאחרונה, אל המבצר האחרון והסופי של העולם הישן.

מקור: http://libcom.org/library/social-revolution-revolutionary-organization-foraist-alternative

קומוניזם סמכותני ומחנה העונשין מורדוביה

q_cE9AkB_QIהתנהלות מחנה העונשין מורדוביה (לפי תיאורה של נדז'דה טולוקוניקובה) מדגימה בעיני באופן מצוין את ההבדל בין קומוניזם סמכותני לבין אנרכו-קומוניזם.

בקומוניזם סמכותני, יעד הייצור חשוב יותר מרווחתך ובטחונך מכיוון שערכך נמדד על פי תרומתך (החומרית) לכלל בניגוד לגישה האנרכיסטית שלפיה ערכך קיים מכיוון שהינך בן-אדם והוא אינו נמדד כלל, תרומתך היא מתוך רצון לחיות בתנאים טובים במקום מגוריך.

הקהילה יכולה להחליט שאם אינך תורם אך אינך מזיק ואולי הינך תורם בדרכים שאינן חומרניות (ארגון ערבי תרבות ומוזיקה, למשל), אין סיבה שלא לאפשר לך לחיות על מעמלם של אחרים כי עם יחידים שאינם תורמים חומרית הקהילה יכולה להתמודד.

אם אינך תורם אך אתה מזיק לקהילה או מוסיף עול לעבודת אחרים שאינך שותף לה (לדוגמה מלכלך ולא מנקה אחריך, משתכר ושובר דברים בעקבות כך) אין זה אלא צדק שהמשך מגוריך בקהילה יוטל בספק.

כוונתי היא שעל פי הגישה הקומוניסטית הסמכותנית ערכך נמדד על פי תרומתך החומרית ולפי הגישה האנרכו-קומוניסטית ערכך קיים מתוך היותך חבר קהילה ותרומתך לקהילה הינה מתוך רצון להמשיך להתקיים בתנאים טובים ולא להוות מעמסה על אחרים.

מחנה העונשין מנוהל כך שהאסירה שמייצרת את המספר הרב ביותר של החליפות באופן קבוע מקבלת סיכוי טוב יותר להשתחרר מוקדם יותר בעוד שאסירה שמייצרת פחות מהמכסה היומית (ואין כל לקיחה בחשבון של תנאיה הגופניים והנפשיים) נענשת על ידי הנהלת המחנה על אי-עמידה בתנאיהם ועל ידי שאר האסירות על הפלת עבודתה עליהן.

מצב כזה של חוסר סולידריות נוצר באופן טבעי כאשר ערכך נמדד על פי כמות התוצר שהפקת, מכיוון שכל אסירה רוצה להיות בעלת ערך בדיוק כמו שרצונו היחסית טבעי של אדם החי בעולם הקפיטליסטי הוא להיות בעל כסף, גם אם זה רק מספיק כסף בכדי להשכיר דירה צנועה, לשלם את החשבונות ולאכול.

האסירות אינן רוצות "פרזיטים", הן אינן רוצות עוד עבודה מכיוון שעוד עבודה משמעותה עוד צעד יומי בכדי להיות בעלות ערך, כאמור, ערכך נמדד על פי כמות התוצר שהפקת.

מצב זה של חוסר סולידריות, שכמו שהבהרתי, הינו טבעי במסגרת קומוניסטית סמכותנית, גורם לכך שבמקרה של הרעה בתנאים, העובדות יימנעו מלהתנגד יחדיו, התנגדות לשליטה משמעותה פחות זמן בו האסירה המתנגדת עסוקה בעבודתה, משמע שמישהי אחרת שאינה מתנגדת תהיה בעלת יותר ערך ממנה, היא תייצר יותר חליפות ממנה, היא הייתה עסוקה בעבודתה ולא בהתנגדות.

אף אחד לא רוצה להרגיש שהוא בעל פחות ערך מאדם אחר.

האליטה השולטת במדינה קומוניסטית סמכותנית או ההנהלה במחנה העונשין המנוהל בשיטה דומה יכולים להפוך את תנאי המחיה והעבודה לפחות ופחות סבילים ללא התנגדות, ככל שהתנאים גרועים יותר, כך רצונה של כל אסירה או במקרה של מדינה, רצונו של כל אזרח להפוך לבעל ערך, גדל, מכיוון שההבנה שבעיני שליטי המדינות (או הנהלת המחנה) אינך בעל ערך מתבהרת ובעזרת הכסף שנחסך על חשבון תנאי המחיה של האסירות ניתן להשקיע מעט יותר בכל מקרה התנגדות, מעבר לעובדה שכל הרעה בתנאים מדכאת התנגדות ומוזילה עלויות להנהלה גם יחד.

בגלל המצבים שתיארתי כאן, אני מאמין שהדרך היחידה להימנע מניצול עובדים היא עבודה בהנהלה שיתופית, רוב תפקידי ההנהלה הפרקטיים יכולים לעבור הסבה לתפקיד שיתופי של כל עובדי המפעל, לכל מפעל מספר רב של פועלים ועובדים (בתפקידים שונים שאינם מסתכמים בייצור נטו.)

אם כל העובדים יחליטו יחדיו בנוגע לנושאים מנהליים, כאשר לכל אדם יש זכות וטו, ניתן להגיע להסכמה בנוגע לרוב הנושאים ולוודא שאין עובד או פועל שנפגע כתוצאה מהחלטה הנוגעת אליו אך לעולם לא הייתה בשליטתו.

בהנהלה שיתופית שכזו אין לאף אחד אפשרות להרוויח על גב הפועלים מכיוון שההחלטות נעשות על ידי הפועלים עצמם, הרעה בתנאים לעובד אחד משמעותה הרעה בתנאים לעובד אחר, מכיוון שאם המכונות לא פועלות כמו שצריך ויש לתקן אותן, עד שזה לא יקרה כל העובדים ייאלצו לעבוד בעזרת ציוד מיושן, הנהלה שאינה מורכבת על ידי הפועלים עצמם מסוגלת להחליט שלא להחליף את הציוד בכדי שלא להוציא כסף שרובו יגיע כמובן לאותה ההנהלה שמכריעה בנוגע להחלטה הזו, החלטה כזו לא תפגע בה ולכן אין מה שמונע ממנה לעשות זאת.

איני חושב ששינוי כזה יכול לבוא ברגע אחד, אך אני רואה בחברה שבה איננו שולטים ואיננו נשלטים, אנרכו-קומוניזם, כפתרון היחיד לבעיית ניצול הפועלים ובמובן זה, ניהול שיתופי שאינו היררכי כצורת הניהול האפשרית היחידה.

דניאל אלסון

מאפיה אנרכיסטית בפריז

panaderiaA-Paris"כיבוש הלחם" – כך נקראת חנות הממוקמת באחת השכונות בפאתי פריז שבה 9 אנשים מכינים באגטים, קרואסונים ולחמניות עם שוקולד. מבחינת המראה החיצוני החנות הזאת זהה ל-35 אלף מאפיות אחרות הפזורות ברחבי צרפת.

ובכל זאת זוהי המאפיה האנרכיסטית היחידה באזור של הבירה הצרפתית. "אנחנו – המאפיה שמנוהלת על-ידי העובדים עצמם. אין כאן מנהלים. אנחנו עובדים בשיתוף פעולה וכל שבועיים מקיימים אסיפות כלליות שבהן מחליטים, מה נעשה. כולם מקבלים אותו שכר – 1350 אירו בחודש, ורווחים מתחלקים בינינו באופן שווה", – מסביר פייר פווין שבהשראתו הוקם הקואופרטיב היוצא דופן הזה.

"כיבוש הלחם" הופיע לפני 3 שנים במונטרי שהייתה בעבר מעוז של המפלגה הקומוניסטית הצרפתית והיום נמצאת תחת שליטתם של "הירוקים".  כמה אנרכיסטים החליטו לעבור מתיאוריה לפרקטיקה ולהקים פרויקט בניהול עצמי.

הם קראו לחנות שלהם "כיבוש הלחם" לכבוד ספרו של פיוטר קרופוטקין – אנרכו-קומוניסט של מאה ה-19. בתור סמל הם בחרו צללית מציורו של דלקרואה "חירות על בריקדות" שבו בן-אדם מחליף אקדחים לכיכר לחם ודגנים.

"אני עבדתי בתחום של מדעי המחשב ולא למדתי לאפות לחם. פעם התקשר אלי פייר ואמר לי: אתה במשך 10 שנים דיברת על אלטרנטיבות . תבוא להקים מאפיה, תעבוד איתנו", – מספר טומה שעזב את עבודתו בבית הספר לעסקים והתחיל להכין באגטים.

כעבור 3 שנים לאחר פתיחתה המאפייה מהווה עסק רווחי למדי. היא ממחזרת2  טונות של קמח בשבוע; מועסקים בה 7 עובדים ו-2 תלמידים. טומה לא מתחרט על כך שהצטרף ליוזמה הזאת שמזכירה "לה פרטרנל" – מאפייה בניהול עצמי שהוקמה בתחילת המאה ה-20 והתקיימה במשך 90 שנה.

"כאן אני מרגיש הרבה יותר טוב. אני יודע, בשביל מה אני עובד, למרות שמבחינה הפיזית זה הרבה יותר קשה", – מודה טומה תוך כדי שהוא מלמד את אחד התלמידים להכין קרם שוקולד.

המאפיה מייצרת מוצרים משלה, כמעט 35 סוגים שונים, בעיקר נקיים מבחינה אקולוגית. המוצרים האלה נושאים שמות שמזכירים את המהפכנים ההיסטוריים: סנדביץ' "בקונין" עם בצל, "דורוטי" עם קארי, "מרקס" עם ירקות .

אם מישהו מהקונים אומר שיש לו קשיים כלכליים הוא אוטומטית מקבל זכאות ל"מחיר משבר".

"מספיק לבקש במאפיה כרטיס המקנה זכאות להנחה. על מוצרים חיוניים ההנחה 25% ועל כל השאר – 10%. באגט עולה 1 אירו ועם ההנחה – 75 סנט", – אומר פייר.

לדבריו, "אנשים יודעם שזוהי מאפיה אנרכיסטית, אבל באים לכאן משום שכאן אופים לחם טוב, ואנחנו שמחים שהם באים".

נכון לעכשיו עובדי המאפיה לא מחלקים ביניהם רווחים, אלא מוצאים אותם לפירעון הלוואות, צמצום זמן העבודה וגיוס עובדים חדשים.

לא מדובר ביישום אידיאלים גדולים בקנה מידה גלובלי. המשתתפים מקווים שהפרויקט שלהם ימשיך לתפקד על בסיס של שיתוף פעולה ויספק עבודה לאנשים נוספים.

"להאמין שנוכל לשנות את החברה באמצעות ניהול עצמי כזה – זה כמו לקוות לשנות את העולם באמצעות אופניים", – מתבדח פייר.

מקור: http://www.portaloaca.com/articulos/anticapitalismo/7937-una-panaderia-anarquista-en-las-afueras-de-paris.html

קריאה להצטרפות – גלעד גרובמן\גיא מור

קריאה להצטרפות. להכשיל את השלטון מלשלוט, משמע ליטול את השליטה על עצמינו היכן שרק ניתן.

המדינה הליברלית מדברת על חופש פוליטי לאזרחיה, אך באיזה מין חופש מדובר כאשר ההחלטות שנוגעות לנו מתקבלות עבורנו על ידי אחרים, ונכפית עלינו לאחר מכן בכוח, מבלי שתינתן לנו כל הזדמנות להיות שותפים אמיתיים לתהליך ולהחלטה. המדינה, בהיותה מנגנון כוח ביורוקרטי המנותק מהחברה, מונעת מאיתנו שליטה אפקטיבית על חיינו, ומקדמת את האינטרסים של האליטות הכלכליות והאחרות שמנצלות אותנו, מזהמות את כדור הארץ, מייצרות גזענות, שוביניזם, ולהטבא"קופוביה.

כדי להכשיל את הניסיון האובססיבי של האליטות לשלוט בכל תחומי חיינו, יש צורך בפעולה – אך לא עוד מחאות נחמדות! הפעולה המחאתית מעניקה ייצוג, אך קולה לא נשמע. הגישה הרדיקלית אינה אומרת שנותר לנו רק לחכות לאחרית הימים. בפוליטיקה הרדיקלית כרוכים יחד לא רק פעולה ישירה והתנגדות בלתי פוסקת לשיטה, אלא גם יצירת מרחבים חופשיים ואלטרנטיביים, בגדר נצחונות בקרב אך (עדיין) לא במערכה.

אלטרנטיבה של חברה משתפת פעולה ומנוהלת על ידי החברים בה, נראית מוזרה מתוך ההקשר הפוליטי\חברתי שבו רמת ניוון האחריות החברתית היא המצב המוכר וה"טבעי". אך לא ניתן לאתגר את השיטה, ואת התלות שלנו באליטות בעלות השליטה בחיינו, מבלי לספק אלטרנטיבה זו, מוזרה ככל שתהיה לתנאי החיים המנכרים תחת הקפיטליזם והמדינה.

ביטחון ביכולת שלנו להתקיים ללא תלות בקפיטליזם ובמדינה מצריך תשובות לבעיות מרכזיות כמו: התגוננות נגד אלימות, בריאות, מזון, תעסוקה – אלו הן רק חלק מהם. כדי לתת חיים לרצון הזה, לאוטונומיה ולחיים טובים יותר, יש צורך בהתארגנות והתארגנות חזקה מבוססת על מספרים רבים של חברים ופעילים מסורים, שמאפשרים יוזמות גדולות יותר שאינן אפשריות עבור ארגון קטן. דרך חשובה בנטרול הסמכות השלטונית על החברה, היא שרבים יפעלו בהתנגדותם בזמן אמת, אך כל אחת ואחד שמתנגדים, עליהם גם מוטלת החובה לבנות את האלטרנטיבה. רק באמצעות התארגנות, תהיה לנו חברה אייתנה להישען עליה בה נהיה חברים שווים ונוכל להשפיע על מה שהולך בה. ההתרחבות הארגונית והצטרפותם של חברים חדשים ל"אחדות" נותנת לנו תקווה גדולה לעתיד. זו הזדמנות טובה להזכיר שהדוגמאות בשבילינו מתבססת על התארגנויות גדולות שקיימות היום באירופה ומקומות נוספים, שם עשרות אלפי אנרכיסטיות ואנרכיסטים מקיימים בהצלחה קואופרציה מפותחת, איגודי עובדים, קומונות, הצברה של מבנים נטושים, ואף במדינות מסוימות השתלטות על מפעלים ואזורים גדולים שכפופים לחברה דמוקרטית וצודקת יותר כבר היום. יש הרבה מה לעשות, אז בואו להיות חלק מהשינוי ונעשה את זה ביחד, בדרך לשינוי חברתי עמוק יותר.

גלעד גרובמן\גיא מור

דוגמאות לחברות שנוצרו על פי ערכים אנרכיסטים

10204_4879623026995_1495912878_n

קטע מתוך ספר "בית ספר המודרני" – פרנצ'סקו פירר

Fransisco_Ferrer_Guardia"איננו מפחדים להגיד באופן גלוי, אנו רוצים באנשים כאלה, שיהיו מסוגלים להתפתח באופן מתמיד, שיהיו מסוגלים להרוס ולחדש באופן תמידי את החוג שלהם ולחדש את עצמם. רצוננו באנשים, שאי התלות האינטלקטואלית שלהם תהיה הכוח החזק ביותר, שלא יהיו קשורים לשום דבר, ומוכנים תמיד לקבל את מה שטוב ביותר. רצוננו באנשים שיהיו מאושרים מניצחון אידיאות חדשות, בני אדם השואפים לחיות בפרק חיים אחד-פרקי חיים רבים. החברה שימינו רועדת בפני אנשים כאלה. לכן, איננו יכולים לקוות, שהיא תרצה אי פעם בחינוך כזה, שיהיה מוכשר לתת לנו אנשים מסוג זה"

פרנצ'סקו פירר, פדגוג ספרדי ואנרכיסט שהוצא להורג

פרנצ'סקו הוצא להורג בעוון הסטה למרד כנגד המלוכה בספרד ב1909. כל אשמתו הייתה שאירגן רשת של בתי ספר חופשיים בספרד בהן נתן חינוך לילדי מעמד הפועלים ולחינך אותם לרעיונות האנרכיזם הרדיקלי. אך מילים אלו שנכתבו לפניי למעלה מ100 שנה עדיין מרגשות בכוחם ואקטואליות היום בדיוק כמו אז…

מבוא לאנארכיזם: תיאוריות סוציאל-אנארכיסטיות (תמונות מהאירוע)

CIMG0054 CIMG0045 CIMG0044 CIMG0030 CIMG0027 CIMG0023

תוכנית הסדנה ניתן לראות כאן